image_print

הבדלה בתשעה באב שחל במוצא"ש

הבדלה בתשעה באב שחל במוצא"ש

כז תמוז תשעח

נחלקו הראשונים כיצד יש לנהוג לעניין הבדלה בתשעה באב שחל במוצ"ש.

וכתב תוס' פסחים קז. ד"ה אמימר:

"… והלכה כלישנא קמא דמבדיל עד רביעי בשבת כדאמר רבי חייא לעיל ובתשעה באב שחל להיות במוצ"ש נמי רגילין להבדיל אחר התענית וכן בסדר דרב עמרם"

דהיינו שמבדיל ביום א' בלילה לאחר התענית.

וכן כתב בעל הלכות גדולות (הלכות קידוש י"ג ע"ד, הלכות ברכות עמ' מ"ו), שמכיוון שלא ניתן לעשות הבדלה במוצאי שבת על הכוס, נדחית ההבדלה למוצאי התענית היינו יום ראשון בערב.

ומוסיף הבה"ג (שו"ע תקנ"ו) שאפילו אם נסבור שהבדלה זמנה רק ביום ראשון[1], בכל זאת בתשעה באב שחל במוצ"ש זמנה ביום א'.

אולם הרמב"ן חולק וסובר שאין להבדיל כלל, כיוון שאינו ראוי להבדלה שאינו יכול לשתות מן הכוס[2].

ומביא הרמב"ן ראיה לדבריו מאונן שאם לא הבדיל במוצ"ש מחמת אנינותו ששוב אינו מבדיל.

 

ולכא' יסוד המחלוקת הינו בשאלה מה המחייב בהבדלה ביום ראשון:

האם ישנו חיוב בהבדלה שאינו מפסיק כל עוד לא הבדיל ועל כן (כתוס') אם לא הבדיל במוצ"ש מחמת התענית צריך להבדיל במוצאי התענית

או שההבדלה ביום א' היא תשלומין לחיוב הבדלה של מוצ"ש, וממילא (כרמב"ן) אם לא חל חיוב במוצ"ש מחמת התענית שוב לא יבדיל.

 

ושואל הרב מבריסק: איך מדמה הרמב"ן את הפטור של אונן – שם האונן פטור ממצוות לתשעה באב שחל מוצ"ש שם אינו מבדיל מחמת אונס (שאינו יכול לשתות מחמת התענית).

 

  • ישנה מחלוקת ראשונים לעניין איסור עשיית מלאכה במוצ"ש לפני הבדלה.

השו"ע רצ"ט ס"ק י':

"אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל…"

ושם ברמ"א:

"…וי"א דכל זה במלאכה גמורה כגון כותב ואורג, אבל הדלקת הנר בעלמא או הוצאה מרשות לרשות א"צ לזה…"

מה יסוד המחלוקת?

בגמ' פסחים נ:

"גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יום הכפורים ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה ולאתויי תענית ציבור אינו רואה סימן ברכה לעולם"

מתי מדובר? יצאה שבת או לא ? מה זה נדנוד עבירה ?

מסביר רש"י:

"במוצאי שבתות – משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקדש"

דהיינו לפי דברי רש"י מדובר שיצאה שבת אך טרם אמר המבדיל ועל כן יש כאן עדיין תוספת שבת.

 

הרמב"ם, לעומת זאת, בהלכות שבת כ"ט ה"ה, כותב:

"אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום עד שיקדש. וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל".

דהיינו האיסור בעשיית מלאכה הינו משום שטרם הבדיל.

מסביר הרב מבריסק שהיסוד בכך הוא כמו האיסור בעשיית מלאכה לפני שהתפלל שחרית.

 

ובזה גם נחלקו השו"ע והרמ"א:

לשיטת השו"ע האיסור הינו מדיני שבת ולפיכך אסור לעשות שום מלאכה בטרם הבדיל.

לשיטת הרמ"א האיסור הינו מדיני הבדלה/ תפילה וע"כ אסורות רק מלאכות "כבדות" ולא מלאכות "קלות".

 

שואל ר' שלמה ברמן:

הגמ' פסחים קו: מסתפקת לגבי מי שטעם לפני הבדלה האם מבדיל אח"כ או לא ?

"בעא מיניה רב חנא בר חיננא מרב הונא טעם מהו שיבדיל א"ל אני אומר טעם מבדיל ורב אסי אמר טעם אינו מבדיל"

ומדוע הגמ' לא מסתפקת כך גם לגבי מי שאכל לפני שהתפלל? אלא על כרחך שאין זה דין מדיני הבדלה ותפילה אלא מדיני שבת !?

 

ועל מנת ליישב הדברים יש להבין מה עניינה של הבדלה על הכוס.

בגמ' פסחים ק. איתא מחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי במי שנכנסה שבת תוך כדי ארוחתו.

"דתניא מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אין מפסיקין"

ושם בתוס':

"מפסיקין לשבתות. פי' בעקירת שולחן"

"רבי יוסי אומר אין מפסיקין. וגומר כל הסעודה ומברך ברכת המזון ואח"כ מקדש"

 

וצריך להבין:

  1. איך לפי ר' יוסי יכול להמשיך ולאכול הרי נכנסה שבת ואיך אוכל ללא קידוש?
  2. מדוע לפי ר' יהודה צריך עקירת שולחן ? מדוע לא די בכך שיקדש וימשיך סעודתו?

כידוע לעניין קידוש ישנה הלכה ש "אין קידוש אלא במקום סעודה"

מסביר רב האי שהעניין בכך הוא "תיתי סעודה ביקרא דשבת" – דהיינו שהקידוש הוא שמגדיר את הסעודה כסעודת שבת.

הסבר הדברים הוא שאין זה שהקידוש צריך לסעודה אלא דווקא להיפך, על מנת שהסעודה תחשב סעודת שבת יש צורך בקידוש.

 

וע"כ סובר ר' יהודה שעל מנת שהסעודה תחשב סעודת שבת יש צורך בפעולה אקטיבית של עקירת השולחן. דהיינו הפסקת סעודת חול ואח"כ יקדש וימשיך הסעודה כסעודת שבת.

ולכן גם לפי ר' יוסי היות והוא אוחז בסעודת חול אין באמת עניין שיקדש אלא יסיים סעודתו, שהיא סעודת חול, יקדש ויתחיל סעודה חדשה כסעודת שבת דעניין הקידוש הוא להפסיק בין סעודת חול לסעודת שבת ולא רק להתיר לאכול.

 

בגמ' בפסחים איתא מחלוקת בין רב לשמואל מה דינו של הסועד בשבת מבעוד יום וחשכה.

אליבא דרב אין השבת קובעת להבדלה, דהיינו שאין צריכים להפסיק את הסעודה שנמשכה למוצאי שבת לצורך הבדלה (פסחים קה.) .

אליבא דשמואל (בדף ק' ע"א) מפסיקים להבדלה.

ושואל ר' יושע בר איך לפי רב מצד אחד ימשיך סעודתו כסעודת שבת ומאידך יכול לומר המבדיל ולעשות מלאכה !?

 

אלא שכמו בקידוש (דעניינו להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת ולעשות את הסעודה שאוכל בשבת לסעודת שבת)  גם ההבדלה על היין היא זו שמסיימת את סעודת שבת ולפיכך יש מציאות שלעניין מלאכות, אם אמר המבדיל, מותר כבר בעשיית מלאכה ולעומת זו לעניין הסעודה כיוון שטרם הבדיל על היין זוהי עדיין סעודת שבת.

 

ולפ"ז הגמ' שדנה "טעם מהו שיבדיל?" זה כיוון שהיות ובפועל כבר אכל והוציא שבת חוקרת הגמ' האם עדיין יש עניין שיבדיל על הכוס, משא"כ במי שאכל קודם שחרית.

ולפי"ז נחלקו הרמב"ן והבה"ג דלשניהם עניין ההבדלה היא להבדיל בין סעודת שבת לסעודת חול, אלא שבמחלוקת היא האם דין הבדלת סעודת שבת מסעודת חול חל רק במוצ"ש דדין ההבדלה הוא מדיני היום או דלא מדיני היום אלא מדין הסעודה ראשונה שאוכל.

לדברי הרמב"ן  דין ההבדלה להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת חל רק במוצ"ש דאז חל חיוב ההבדלה. ולדברי הבה"ג דין ההבדלה חל בסעודה הראשונה במוצ"ש שיכול לאכול ולכן בתשעה באב שחל בשבת חל דין ההבדלה במוצאי ת"ב, ליל שני.

וע"כ גם הרמב"ן דימה מי שלא הבדיל במוצ"ש מחמת התענית למי שלא הבדיל מחמת אנינותו,  כי מה שאינו מבדיל במוצאי שבת זה לא בגלל שאנוס מלהבדיל מחמת התענית אלא שאין עניין להבדיל כי ממילא אינו אוכל והוי כעיין פטור כמו אונן.

 

ולפ"ז תצא גם נפק"מ לעניין האם חולה שאוכל בתשעה באב ומבדיל לעצמו האם יכול בכך לפטור מי שצם?

דאם עניין ההבדלה הוא רק להתיר באכילה א"כ ודאי שיוכל להבדיל, וכך כתוב בשע"ת ס' תקנ"ו ס' א' שאכן חולה יכול להוציא את בני ביתו.

אבל אם נאמר כדעת ר' יושע בר שעניין ההבדלה היא להבדיל בין סעודת שבת לסעודת חול, חולה יוכל להבדיל לעצמו דעכשיו יש לו סעודת חול, משא"כ לבני ביתו דאין להם סעודת חול במוצ"ש כיוון שעכשיו ת"ב לא יוכל החולה להוציאם.

 

 

[1] דכידוע יש מחלוקת האם ניתן להבדיל עד יום א' או עד יום ג'.

[2] ואף למ"ד שמוצאי שבת שבכל ימות השנה אם לא הבדיל מבדיל עד יום ג', אין זה אלא משום שראוי להבדלה, על דרך כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו, אולם כאן שאינו ראוי כלל להבדלה, ועל כן אינו מבדיל אף ביום המחרת.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

דבר הגורם לממון

דבר הגורם לממון

הקדמה (מתוך ויקישיבה)

  

הגדרה

דבר שאינו בבעלותו של האדם או שאינו שווה כלום, אך הוא גורם לו ממון בעקיפין, נחשב כממונו (הוזכר בפסחים ה:, כט., בבא קמא עא:).

החולקים בדין זה הם רבי שמעון וחכמים, שרק לרבי שמעון דבר הגורם לממון כממון דמי, אך לחכמים לאו כממון דמי (בבא קמא עא:). רוב הפוסקים סוברים שהלכה כרבנן, אך בעל התרומה בשם הראב"ד פסק כרבי שמעון (קצוה"ח שפו-ז סוף ד"ה הרי). בערך זה נדון בדעת רבי שמעון שכן כממון דמי.

דוגמא לדבר שאינו בבעלותו של האדם: קודשים (קרבן) שהאדם חייב באחריותן, אינם שלו (אלא של הקדש), אך הם גורמים לו לממון, שאם מתו חייב להביא אחרים במקומם, ואם לא מתו נפטר בהם מחובתו. ולכן הגונבן מבית הבעלים, לרבי שמעון משלם כפל, שדבר הגורם לממון כממון דמי, ולחכמים פטור, שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי (בבא קמא עא: ורש"י).

דוגמא לדבר שאינו שווה כלום: גזל חמץ לפני פסח ובא אחר לאחר הפסח, שהחמץ כבר אינו שווה כלום, ושרפו. לרבי שמעון השורפו חייב לשלם לגזלן, שאע"פ שהחמץ אינו שווה כלום, הוא דבר הגורם לממון, שהגזלן חייב באחריותן לנגזל (בבא קמא צח:).

מקור וטעם

המקור לדעת רבי שמעון שכממון דמי הוא מסברא (לחם משנה גניבה ב-א).

במקור לדעת חכמים שלאו כממון דמי נחלקו האחרונים: הלחם משנה (גניבה ב-א בדעת הרמב"ם) כתב שמקורו מפסוקים, שמכפילות המיעוטים "רעהו – ולא של הקדש" ו"וגונב מבית האיש – ולא מבית הקדש" לומדים ש"רעהו" ממעט שהגונב קודשים שאינו חייב באחריותן פטור, ו"וגונב" ממעט שאפילו הגונב קודשים שחייב באחריותן פטור (ולא כסברת רבי שמעון שחייב מדין דבר הגורם לממון כממון), ולומדים מכך חכמים שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי.

אך האחיעזר חלק עליו וכתב שלא ראינו בשום מקום שחכמים צריכים פסוק שלאו כממון דמי (ח"ג סב-א ד"ה דברי), אלא היא סברא.

בטעם לדעת רבי שמעון שכממון דמי חקר האפיקי ים (ח"ב י ד"ה ואשר) בין שתי אפשרויות:

  1. "גורם לממון" פירושו שהפעולה גורמת לבעלים להתחייב ממון, כלומר שע"י שמפסיד את הבעלים, כגון שגנב את הקודשים שחייב באחריותן, גורם לבעלים להתחייב ממון (להתחייב באחריותן), ולכן נחשב כאילו גנב מהבעלים את הממון שהבעלים מתחייב בגרמתו, וכגונב מעות (ו"גורם לממון" היא פעולת הגניבה).
  2. "גורם לממון" פירושו שהחפץ (בהמת הקודשים) גורם לבעלים זכות ממון, שכיוון שע"י הבהמה נפטר מחובתו, הבהמה עצמה נחשבת כשלו, שנחשב שיש לו בה זכות ממונית (ו"גורם לממון" הוא החפץ) (וכצד זה הסיק שם (ד"ה ונקטינן וד"ה אמנם) למסקנה).

(עוד הוסיף שם (ד"ה ואשר) שיש צד לחייב את הגונב קודשים גם מדין גרמא או גרמי (לרבי מאיר שמחייב בגרמי), שגרם הפסד לבעל הבית שחייב להביא את אחריותן).

מקורות לשיעור

קניין חמץ בפסח

קניין חמץ בפסח

יט אדר ב תשע"ט

כותב הרמבם חמץ ומצה פ"א ה"ג:

"אין אדם לוקה משום בל יראה ובל ימצא בפסח אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו שאז יש בו מעשה אבל אם רק השאיר חמץ בביתו הרי זה לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה"

שואל הנודע ביהודה: ישנו יסוד בדיני קניין שאדם לא יכול למכור מה שאינו ברשותו  ("איש כי יקדיש ביתו" מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו) על פי יסוד זה גם א"א למכור איסורי הנאה כי אינם ברשותו של האדם.

לפי זה שואל הנודע ביהודה כיצד ניתן לקנות חמץ בפסח הרי זה אסור בהנאה והמוכר אינו יכול למכור מה שאינו ברשותו !?

האבני מילואים מסיק מכך שלפי שיטת הרמב"ם איסורי הנאה הם כן "שלו".

אולם הקצות מביא שבכל מקרה הם אינם "ברשותו" (שור הנסקל שנגמר דינו אי אפשר למכור או להקדיש שכן אינו ברשותו – רש"י ב"ק מה. " דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה " )

ולפי זה צריך להסביר איך ניתן לקנות חמץ בפסח, הרי אינו ברשותו של המוכר למוכרו?

(יש מן האח' שתירצו שמדובר בקנייה מגוי, אבל לא משמע כך מהרמבם שאינו אומר "אא"כ קנה חמץ מגוי", אלא "קנה" באופן כללי, ומשמע בכל גוונא.

כמו"כ ניתן אולי לחלק בעניין איסור הנאה לזמן מוגבל.

וכן יש שתירצו שכיוון "שעשאו הכתוב ברשותו" ע"כ שייכת גם מכירה. אבל גם זה אינו נכון, שכן להלכה אין החמץ ברשותו ממש לכל דבר ועניין (כמו ירושה וכיוצ"ב) אלא רק לעניין לעבור עליו בבל יראה) .

אדם נכנס לבית של חבירו כשאינו בבית ועד שממתין לו רוצה לאכול משהו האם יכול לקחת פרי לאכול בלי רשות כאשר ברור שאם היה פה היה מסכים?

 

בגמ' בבא מציעא כב.

"אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכיל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחינהו וא"ל לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי."

ושם בתוס' :

"מר זוטרא לא אכל". וא"ת ואמאי לא אכל האמר רבא פרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) אריסא מדנפשיה קא זבן ויש לומר דהתם שהביא האריס מבית…  ורב אשי לא היה חושש לזה ולכך אכל קודם שבא מרי בר איסק משום דאריס מדנפשיה קא יהיב דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה.

דהיינו שיטת התוס' שהיות והלכה כאביי דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"כ אסור לאכול עד שלא ידע שנתן רשות.

אך הש"ך (שנ"ה) סובר שמותר, שכן יש דברים שאין צורך בהסכמה ממש אלא מספיק שלא מתנגד וניתן להסיק ההסכמה גם אם לא שמענו הדבר מפורשות וזאת כאשר ברור לנו שהיה מרשה.

וכך נפסק להלכה כשיטת הש"ך. [1]

 

אדם גזל חפץ מפלוני האם הנגזל יכול לתת את החפץ במתנה לגזלן כאשר החפץ אינו ברשותו, אלא בידי הגזלן?

ר' שמואל (בספר חידושי ר' שמואל ס' י' על קידושין) מביא בשם אחרונים דהנגזל יכול ליתן החפץ במתנה לגזלן.

ושואל ר' שמואל מה ההבדל בין הקנייה לגזלן לבין הקנייה לצד שלישי, הרי כמו שאינו יכול להקנות לצד שלישי מפני שאינו ברשותו כך לכא' היה צריך להיות גם לגבי הקנייה לגזלן?

אלא שכאשר ההקנייה היא לצד שלישי, לאותו צד שלישי אין כל זכות בחפץ, הוא אינו שלו וגם אינו ברשותו וממילא הזכות בחפץ שנמצאת אצל הנגזל, שהוא רק "שלו", אינה מספיקה בשבילו להקנות לצד שלישי. משא"כ לגבי הגזלן , אשר החפץ כבר "ברשותו" מועילה ההקנייה מצד הנגזל בשבילו להשלים את החסרון ב"שלו".

 

אבל אולי יש הסבר  נוסף בדברים.

 

האם ניתן לעשות גם מעשה קניין על יסוד האומדנא שברור לנו שאילו האדם היה יודע היה מסכים?

 

לדוג' אדם נזקק באופן דחוף לחפץ של חבירו האם יכול לקנות החפץ ולהשאיר לו סכום כסף שעולה בהרבה על שווי החפץ כך שברור לנו שאילו היה נמצא כאן היה מסכים?

בנידון זה יש מח' בין הקצות לנודע ביהודה.

הנודע ביהודה סובר שעל יסוד האומדנא לא ניתן לעשות קניין עד שלא יודעים שיש רצון בפועל.

הקצות לעומת זאת  סובר שהקניין יפעל על יסוד האומדנא.

 

מסבירים האחרונים:

כעקרון מעשה קניין "רגיל" (קניין כסף) מורכב משתי פעולות: הקנאת החפץ ע"י המוכר וקניית החפץ על ידי הקונה. האם ניתן לבצע מעשה קניין כאשר רק הקונה מבצע פעולה קניין אקטיבית אבל המוכר לא אכפת לו ?

 

שיטת הנודע ביהודה היא שיש צורך בפעולה גם מצד המוכר וע"כ גם כאשר יש לנו אומדנא שאילו היה יודע היה מסכים למכור, אי אפשר באמצעות האומדנא הזו להחליף פעולה אקטיבית מצד המוכר.

אבל שיטת הקצות היא שכדי לבצע פעולת קניין מספיקה הסכמת המוכר, הסכמה כזו ניתן ליצור גם ע"י האומדנא שאילו הייתי יודע הייתי מסכים ואז יכול הקונה לבצע את מעשה הקניין.

 

כותב הרמבם הלכות אישות פ"ה ה"ח:

"הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצ"ב וקידש בו אשה ובא בעה"ב, אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב הימנו אינה מקודשת, שלא אמר לו אלא כדי שלא להתבייש עימו ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק"

 

מסיקים האחרונים מדברי הרמב"ם שהבעיה היא רק משום החשש שמסכים בדיעבד רק כדי שלא לביישו (גם אם ההנחה היא שאדם מסכים לתת לחבירו דבר מאכל זה רק על מנת לאוכלו אבל לא על מנת לקדש בו אישה) אבל אילו היה מדובר במקרה שברור לנו שמסכים גם לקידושין הרי זו מקודשת (כמו תמרה או אגוז שמקודשת מספק).

 

ולכא' הדברים טעונים ביאור הרי גם אם ניתן להניח שהיה נותן לחבירו את החפץ עדיין חסר פה מעשה קניין. אלא מכאן ששיטת הרמבם היא שבשביל מעשה קניין אין צורך בפעולה אקטיבית מצד המוכר אלא די במעשה קניין מצד הקונה ואת הסכמת המוכר ניתן להסיק על יסוד האומדנא שאילו היה יודע היה מסכים.

 

הגמ' בקידושין בדף י"ג.

"ההיא איתתא דהוה קא מזבנה וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכא מינה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי שקלתיה ואישתיקה ואמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי"

ובשו"ע אבן העזר כ"ח ה"ב:

"גזל את האשה או גנבה או חמסה, וחזר וקידשה בגזל או בגניבה ובחמס שלה ואמר לה: הרי את מקודשת לי בו, אם לא קדם ביניהם שידוכים ונטלה ושתקה אינה מקודשת. אבל אם שידך תחילה, דהיינו שנתרצית לישא אותו… וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה הן, הרי זו מקודשת"

ומדייק האבני מילואים בס' כ"ח ס"ק י"ג שאם ידעינן שרוצה להתקדש, מקודשת. 

דהיינו לפי השו"ע אם הבעל גזל חפץ מאישה וקידשה בו, מקודשת.

 

והנה בהמשך דברי השו"ע (שם ה"ה) מובא:

"אמר לה "התקדשי לי בחפץ זה", ואמרה לו "והרי אינו שוה פרוטה", ואמר: "התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו", הרי זו ספק מקודשת:

הגה: והוא הדין אם לא חזר ואמר "התקדשי לי", רק אמר לה: "הרי בתוכו שוה פרוטה", מקודשת מספק (הגהות אלפסי פ"ק דקדושין). אשה שחטפה מעות מאיש א', והוא ביקש ממנה שתחזירה לו, ולא רצתה, ואמר(ה) לה: הרי את מקודשת לי בהם, ושתקה והחזיקה המעות, לא הוי קידושין, דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא (תשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ד)"

ושם בבית שמואל:

"…ולכאורה נרא' אפילו אם אמרה הן לא מהני כיון שאין בידו א"י לקדשה בו כשם דא"י להקדיש דבר שאין בידו כן א"י לקדש בו"

דהיינו דאם האישה גנבה חפץ מהגבר ורוצה האיש לקדשה בחפץ שגנבה אינה מקודשת שכן אינו ברשותו .

מה ההבדל? מדוע כאשר החפץ אצלה אינה מקודשת שכן אנו אומרים שהחפץ "אינו ברשותו" ואילו כאשר החפץ אצלו אבל "אינו שלו" יכול לקדש בו?

 

מסביר ר' שמואל:

כאשר החפץ אצלו, האשה יכולה להסתלק מהחפץ ואז הוא נהיה שלו לכל עניין ויכול לקדש בו.

אבל כאשר החפץ אצלה גם אם יתן את הכסף בשבילה אז כבר לא יוכל לקדש אותה כי זה כבר שלה ולהפוך את הכסף לכסף קידושין לא יכול. ההסתלקות שלו לא מועילה על מנת להפוך את הכסף לכסף קידושין. וכמו שלא יכול להקדיש את חפץ שלא נמצא ברשותו  ולא יכול למכור ה"ה שלא יכול להפוך את הכסף לכסף קידושין.[2]

 

על יסוד דברים אלו ניתן גם להסביר את הרמב"ם בעניין קניית חמץ בפסח:

לשיטת הרמבם לצורך מעשה קניין מספיקה הסכמתו של המוכר וע"כ למרות שמדובר באיסור הנאה והחמץ אינו ברשותו של המוכר יכול הוא עדיין לתת הסכמתו לכך שהקונה יקנה ובכך נסללה הדרך לקונה לקנות את החמץ בפסח.

אבל שיטת הנודע ביהודה היא שלצורך מעשה קניין צריך שניים, את המוכר ואת הקונה, וע"כ היות והחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו של המוכר, אינו יכול להקנות. וע"כ הוא שואל על הרמבם כיצד ישנה מציאות של קניית חמץ בפסח.

 

 

[1] תוספת שנאמרה בשיעור של הרב זצ"ל:

הקצות בסימן רס"ב מביא שאלה בדבר אדם שמחמת אונס או שכחה שכח לבטל חמץ עד שעה שישית ונזכר בכניסת החג, כאשר כבר לכאורה לא ניתן לבטל, וכאשר נזכר פרץ בצעקות לבטלו, ואומר הקצות שכיוון שגילה דעתו שהחמץ לא חשוב לו, לכן לא עבר בבל יראה ובל ימצא.

 

איך זה עובד למפרע, הרי בפועל לא ביטל בזמן?

מסביר ר' שמואל שהיסוד בדברי הקצות הוא ע"פ שיטת רש"י במח' מהו יסוד דין ביטול חמץ:

כידוע ישנה מח' יסודית בדין ביטול חמץ: שיטת רש"י היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ = ביטול חמץ הינו "מצב". שיטת תוס' היא שביטול הוא מדין הפקר.

וע"כ רק אם ביטול חמץ הוא עניין במחשבה = "מצב", ניתן על יסוד אומדנא שעוד קודם הזמן לא רצה בחמץ להסיק ולומר שלמרות שלא ביטל בזמן הרי האומדנא שלנו מחליפה את הביטול אבל אם היסוד הוא הפקר הרי שיש לעשות פעולת הפקר ובאומדנא לא ניתן להחליף מעשה.

[2] ואולי ניתן לחדד את זה שאם הוא יסתלק והיא תזכה בו זה לא יהיה "כי יקח" אלא "כי תיקח".

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

 

משלוח מנות מראש ע"י שליח

משלוח מנות מראש ע"י שליח

יא אדר תשפ"א

כידוע מצווה על כל אדם לשלוח לרעהו שתי מנות בפורים.

מה דינו של מי ששלח משלוח מנות בדואר קודם לפורים שיגיע בפורים  האם יצא י"ח ?

מביא הערוך השולחן סימן תרצה סעיף יז:

ויש להסתפק כששלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים, ויגיעו לו בפורים, אם יצא בזה ידי משלוח מנות. ויש מי שאומר דיצא (באר היטב סעיף קטן ח בשם י"א).

ולי נראה דלא יצא, דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו. ועוד: דהא עיקר המשלוח מנות הוי משום שמחה, ואיזה שמחה היא לו עתה מה ששלח מקודם?

לפנינו 2 דעות:

            הבאר היטב סובר שיצא

            הערוך השולחן סובר שלא יצא

מביא הבן איש חי שיסוד המחלוקת הוא בשאלה היא מה עיקר מצוות משלוח מנות:

אם יסוד המצווה הוא שיהיה אוכל לסעודת פורים – א"כ העניין הוא בעיקר אצל המקבל ואם קיבל בפורים יצא י"ח. (כבאר היטב) [1]

אבל אם היסוד הוא להרבות אהבה ואחווה, בשביל זה צריך שניים , ואז צריך גם לשלוח בפורים . (כערוך השולחן)

 

מה יהיה הדין אם נתן לשליח לפני פורים על מנת שימסור בפורים?

מכריע הערוך השולחן שיצא י"ח

 

בגמ' נזיר יב: מובא כי לא ניתן למנות שליח לגרש אישה לכשתתגרש

"הכא נמי הכי קאמר ליה אי משכחת דמיגרשה קדיש לי אמרי לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי"

דהיינו לא ניתן למנות שליח לפעולה שהמשלח אינו יכול לבצעה עתה.

שואל ר"ח אם כן איך ניתן למנות שליח לפני פורים למסור את המשלוח מנות בפורים, הרי עכשיו לא ניתן למסור את המשלוח מנות?

 

בגמ' קידושין כג:

"ואלא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני אשלוחי דרחמנא נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי"

רב הונא מוכיח שכהנים הם שלוחי דרחמנא שאם היו שלוחי דידן לא ניתן היה למנות אותם כשליח משום "מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן …"

 

ובגמ' נדרים לה: שם מסתפקת הגמ' בשאלה האם כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן.

"איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא למאי נפקא מינה למודר הנאה אי אמרת דשלוחי דידן הוו הא מהני ליה ואסור ואי אמרת שלוחי דשמיא שרי"

הגמ' שם מנסה לפשוט את הספק מכמה מקומות אולם בסיכומו של דבר לא איפשטא.

 

ושואל שם תוספות, מדוע הגמ' לא פושטת את הספק ממימרא דרב הונא בנדרים

"… מיהו קשה אמאי לא פשיט ליה מההוא דפ' קמא דקידושין )דף כג)  אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו קא עבדי וי"ל דרוצה לפשוט ממשנה או מברייתא"

 

תוס' ביומא דף יט: מביא תירוץ נוסף:

"ולי נראה דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מי איכא מידי כו' והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן קצת דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דווקא והא לא מצי למיפשט מדרב הונא דאפילו אי שלוחי דידן נמי הוו מקרבי אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו ומילתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר [לאו] שלוחי דידן נינהו לא נפקא מיניה מידי לענין מודר הנאה דבין אי שלוחי דידן דווקא נינהו בין אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו אסור במודר הנאה דקא מהני ליה"

לפי תירוץ תוס' הגמ' בנדרים בוודאי הבינה שהם שלוחי דרחמנא דאל"כ לא היו יכולים להקריב, משום "מי איכא מידי…" , אלא שהסתפקה האם האם גם שלוחי דידן וממילא יהיה אסור במודר הנאה או שלא נחשבים שלוחי דידן כלל ומותר במודר הנאה.

 

שואל ר"ש שקאפ : ואם אכן הכהנים הם גם שלוחי דידן "קצת" איך זה פותר את בעיית הגמ' בקידושין, הרי לגבי ה"קצת" הזה הם לא יכולים למלא את שליחותם, משום "מי איכא מידי…" ?

 

הגמ' ע"ז כז. דנה האם אישה כשרה למול:

"אלא איכא בינייהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא ומי איכא למאן דאמר אשה לא והכתיב (שמות ד, כה) ותקח צפורה צר קרי ביה ותקח והכתיב ותכרות קרי ביה ותכרת דאמרה לאיניש אחרינא ועבד ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה".

 

ושם בתוס' ד"ה אשה לאו בת מילה היא, שואל תוס'

"יש לפסוק כרב ואין אשה כשרה למול דאף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן בהא הלכה כרב דברייתא דרבי יהודה הנשיא קיימא כוותיה אבל בה"ג פסק דאשה כשרה למול ולרב דאמר אינה כשירה למול צריך לפרש בפרק קמא דקדושין (דף כט.) דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למהלו"

 דהיינו לפי תוס', אליבא דרב שאישה אינה כשרה למול, צריך את הפס' "אותו" ולא אותה שאינה חייבת לבקש למהלו, דהיינו שאינה יכולה למנות שליח למילת בנה.

 

שואל המקנה למה צריך מקור שאינה חייב למנות שליח והרי אם היא לא יכולה, אינה יכולה למנות שליח, משום "מי איכא מידי…" ?

 

מתרץ ר"ש שקאפ בשערי יושר :

ישנם שני גדרים בשליחות. יש שליחות שיסודה מתן כח והאצלת סמכות, נתינת כוח לשליח לפעול בתחום הפעולה של המשלח.

ישנו גדר נוסף של שליחות – שליחות של מעשה. השליח הוא ידא אריכתא של משלחו, השליח מתפקד ככלי ביד משלחו.

יש שהשליח פועל למען משלחו ויש שהמשלח פועל ע"י שליחו.

לפיכך בכל הנוגע לחלויות כגון  קניינים, קידושין וגירושין השליח פועל למען  משלחו ואי אפשר להעניק לשליח כח יותר ממה שיש למשלח – "מי מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?"

 אבל בכל הנוגע למעשים/מצוות המשלח פועל ע"י השליח וכאן אין את המגבלה של "מי איכא מידי…", אין מניעה שהמעשה יתבצע ע"י השליח.

ולפ"ז יש להסביר את העניינים שהבאנו לעיל:

במילה – אין כאן יצירת חלות, אלא צריך שיהיה מהול וע"כ אין כאן את המגבלה של "מי איכא מידי…" ולכאורה אישה יכלה למנות שלי, אלמלי המיעוט "אותו" ולא אותה.

בגמ' בקידושין, לעניין כהנים כשלוחי דין או שלוחי דרחמנא, יש כאן עניין של חלויות, הכהן יוצר חלות של "קרבן" למעשה השחיטה. ולכן מוכיח רב הונא מטעם "מי איכא מידי" דשלוחי דרחמנא נינהו.

בנדרים הגמ' מסתפקת לגבי מעשה ההקרבה, האם המודר הנאה יכול לעשות את המעשה עבור המדיר, ועל כן הגמ' לא משתמשת בטעם דרב הונא.

גם במשלוח מנות השליחות הינה למעשה השליחות בלבד. אין כאן יצירת חלות ולכן ניתן למסור לשליח לפני פורים ע"מ שיתן בפורים למרות שעכשיו המשלח לא יכול לתת בעצמו.

 

אבל נראה שהחילוק הזה לא מקובל לכל הדעות.

הפרי מגדים מביא שאשה שקיבלה שבת ושכחה להדליק נרות לא יכולה לבקש מבעלה, שטרם קיבל שבת, להדליק עבורה, משום "מי איכא מידי"  ולכן לא תוכל לברך ולא יצאה י"ח.

ולכא' מדובר במעשה הדלקה בלבד ולא בשליחות דיצירת חלות, א"כ מדוע נוקט הפמ"ג דלא יכולה למנות שליח.

ואולי יש ליישב: שיש לחלק האם בזמן עשיית המעשה המשלח כבר לא יכול לעשותו, כמו בהדלקת נרות, דאז לא יכולה למנות שליח אפילו בשליחות דמעשה, בעוד הנידון שלנו לעייל הוא בזמן מינוי השליחות, כאן בשליחות דמעשה, זמן המינוי אינו מעכב.

 

 

הגמ' במגילה ז: מספרת:

"אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין אמחלפי סעודתייהו להדדי"

וברש"י:

"מחלפי סעודתייהו – זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו"

שואל הבית יוסף: א"כ איך השני שקיבל את הסעודה קיים דין משלוח מנות?

 

רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ב טו כותב:

"כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח. ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו."

הרמב"ם מחבר את מצוות משלוח מנות למצוות סעודה.

מדייקים מזה בבריסק שטעם משלוח מנות הוא כדי להרבות בסעודת פורים ובאמת מי שאין לו סעודה אולי לא חייב במשלוח מנות[2].

וכך כותב המג"א תרצ"ה:

"ונ"ל דמי שאוכל על שלחן חבירו ולא הכין לו כלום פטור מלשלוח מנות וכ"מ קצת ברש"י גבי מחלפי סעודתייהו להדדי ומ"מ צ"ע וטוב להחמיר".

 

ולכן באמת אביי ור' חנינא מי שקיבל את הארוחה, באותה שנה לא שלח משלוח מנות דלא התחייב כלל דלא היתה לו סעודה . (וצ"ע)

 

ואולי אלו הם גם דברי ערוך השולחן שכתב 'עיקר משלוח מנות משום שמחה ואיזו שמחה היא מה ששלח לו מקודם ?" כמו שלמד הרב מבריסק שכל דין משלוח מנות הוא מדין סעודה ואם שלח  קודם הסעודה לא יצא ידי חובה וזה אולי כוונתו משום שמחה דדין הסעודה הוא מדין שמחה.

[1] אם קיבל קודם פורים לא יצא י"ח משום שיאכל לאכלו קודם פורים

[2] ובאמת יש שהקפידו לשלוח מנות רק בזמן הסעודה. כיוון שלפניה לא נתחייבו

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

חנוכה: מפני החשד

כב כסלו תשפ"א

  מפני החשד

הגמ' בשבת כג. אומרת שחצר שיש לה שני פתחים צריך להדליק נר חנוכה בשני הצדדים מפני החשד שהרואה שיעבור על פתח אחד יחשוב שלא מדליקים בבית הזה נרות חנוכה:[1]

"אמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים צריכה שתי נרות … לעולם משום חשדא דבני מתא וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי ואמרי כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק בהך פיתחא נמי לא אדליק".

 

ומוכיחה שם הגמ' שחוששים לחשד מדין פאה שצריך להניח פאה בגמר הקציר ("בסוף שדהו") ולא במהלך הקציר מפני החשד:

 

"ומנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא אמר רבי שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו (וברש"י – לסוף שדהו – בגמר קצירו כדכתי' לא תכלה משמע בשעת כילוי ולא שיקצה אותה קודם לכו),  מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו"

 

שואל החכם צבי מפני מה נזקקה הגמ' להוכיח שחוששים לחשד דווקא מדין פאה הרי לאורך הש"ס ישנן הלכות רבות שנקבעו משום חשש/מראית עין, כגון:

  • ברכות ג. – מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין. (החשד כאן הוא חשד זנות).
  • בב"ב ח: – גבאי צדקה לא יפרוט לעצמו, משום החשד

ועוד מקרים רבים.

ומתרץ: בחורבה ובגבאי צדקה מכח החשד אנו מטילים איסור, איסור להכנס לחורבה יחידי, איסור לגבאי לגבות יחידי וכיוצ"ב. אבל בנר חנוכה מכח החשד אנו מטילים חיוב נוסף בגדר מצוות הדלקת נר חנוכה, חיוב להדליק גם בפתח השני, את זה ניתן להוכיח רק מפאה שגם שם ישנו חיוב להניח פאה נוספת בסוף הקציר למרות שהניח בתחילה, משום החשד.

אומר ר' שמואל יש כאן הסבר נוסף בדברים:

יש לחקור, כאשר אנו אומרים שצריך להדליק גם בפתח השני, האם זה אומר שחז"ל קבעו להדליק נר נוסף – "נר של חשד", או שיש כאן גדר שהגדירו חז"ל בנר חנוכה והוא שצריך להדליק עד אשר יסיר כל חשש לחשד.

והוכיחו האחרונים שגדר הנר הנוסף הוא מגדרי נר חנוכה ולא כנר של חשד.

כידוע אנו פוסקים בנר חנוכה "כבתה אין זקוק לה", דהיינו אם כשהדליק היה מספיק שמן בנר כדי שידלוק חצי שעה, אף אם כבתה בתוך זמן החיוב, אין צריך להדליק מדש.

שואל הבית הלוי – למה לא יצטרך להדליק שוב מפני החשד, כדי שלא יחשדוהו שלא הדליק. ובאמת חידש, שכל המחלוקת בגמרא אם "כבתה זקוק לה", או "אין זקוק לה", היא רק מעיקר הדין, אולם למעשה אם כבו הנרות בתוך זמן ההדלקה צריך להדליקם מפני החשד.

והנה כל זה הוא רק אם נאמר שיש חיוב נפרד של הדלקה משום החשד ואז באמת גם אם כבר יצא ידי חובה וכבתה, למרות שאין זקוק לה, יש מקום לחייבו להדליק נר מחדש מפני החשד.

אבל אם נאמר שההדלקה מפני החשד היא מגדרי הלקת נר חנוכה, להדליק עד אשר יוסר החשד, הנה בכבתה אין זקוק לה, כאשר הדליק , עשה את כל שמוטל עליו בשביל לסלק החשד, ומה בכך אם נולד חשד חדש, הרי בשעת ההדלקה כבר קיים המצווה במלואה וללא כל צד של חשד.

הרב צבי פרנק במקראי קודש מביא בשם המהרי"ל דיסקין שאמר שלמרות שאונן פטור מכל המצוות, אונן חייב בנר חנוכה משום חשד.

אם נאמר שהחיוב להדליק משום החשד הוא חיוב נפרד מובן מדוע יש מקום לחייב אונן בהדלקה למרות שפטור משאר מצוות עשה. אבל אם החיוב להדליק נר נוסף מפני החשד הוא גדר בחיוב הדלקת נר חנוכה, צריך להבין מדוע שיהיה מקום שאונן ידליק נר חנוכה מפני החשד, כאשר אינו מחוייב כלל בעיקר המצווה של הדלקת נר חנוכה.

מובא בביאור הלכה (תרע"ז) דמי שמתארח אצל אביו או חמיו לחג, למרות שחוזר באופן ארעי לביתו, א"צ להדליק שם:

"ודוקא באופן זה אבל אם הולך הוא וכל אנשי ביתו לבית אביו או חמיו בקביעות על ח' ימי חנוכה דבר ברור הוא שכיון שסועד וישן שם כל ימי חנוכה אף שביום אוכל אכילת עראי בביתו שאינו מדליק אלא בבית שאוכל וישן שם בלילה דכיון שאין שום אדם בבית למי ידליק וכ"ש האידנא שההיכר לבני הבית וכיון שישנים בני הבית שם ידליקו"

ומדוע לכא' שלא נחייבו להדליק גם בביתו משום החשד?

מסביר  רמ"פ: אם הגדר להדליק מפני החשד הוא כחיוב נפרד, באמת יש להבין מדוע אין לחייבו להדליק גם בביתו. אבל אם נסביר שמדובר בחיוב מגדרי הדלקת נר חנוכה, להדליק עד אשר יוסר החשד, זה חיוב רק בבית שמחוייב בו, וזה בבית שמתאכסן בו (אביו או חמיו) אבל לא בבית נוסף.

ישנה מחלוקת בין הר"ן לכולבו ואורחות חיים האם צריך לברך על הנוסף שמדליק משום החשד.

כותב הר"ן: "ומסתברא דכיון שאינו מדליק אלא משום חשדא, לא מברך אלא אחד פתחא", וכן פסק הרמ"א.

ובכולבו ובאורחות חיים (וכן ברשב"א) מובא שרשאי לברך על הדלקת נר מפני החשד.

שואלים האחרונים:

ישנה הלכה שבן פקועה ניתר בשחיטת אימו ואינו צריך שחיטה ואולם בן פקועה שכבר הולך לבדו צריך שחיטה (רש"י – משום החשד) ופוסק הרשבא שכאשר שוחט בן פקועה כזה צריך לברך .

דין דומה (פסחים ו.) יש גם לגבי עיסת ארנונה (עיסה שמעורב בה מס למלכות) ולכאורה נפטרת מחלה כי יש לעכום שותפות בעיסה אבל אע"פ כן משום החשד צריך להפריש חלה וגם כאן מובא בשטמ"ק בשם הרשבא שצריך לברך.

ושואלים האחרונים למה במקרים אלו כאשר מקיים מחמת החשד צריך לברך ואילו בנר חנוכה לפי שיטת הר"ן אין צריך לברך?

ומתרצים האחרונים:

חלה ושחיטה הינם חיובים דאורייתא, בעוד חיוב נר חנוכה הינו חיוב דרבנן. שונה החיוב כאשר הוא דאורייתא מחיוב דרבנן.

החיוב דאורייתא הוא חיוב על החפצא וגם כאשר מחייבים שחיטה בבן פקועה משום מראית עין או בחלה , עיסת ארנונה, החיוב הוא על החפצא ולכן גן מברך על הפעולה.

משא"כ בנר חנוכה דרבנן, החיוב הוא על הגברא להדליק גם בפתח הנוסף, מפני החשד, כאן לא יכול לברך על פעולה שהוא עושה רק מפני חשד.

ראיה לדבר:

הגמרא בכתובות ס. אומרת צינור שעלו בו קשקשין (דהיינו מרזב שנסתם) ממעכן ברגלו בצנעא ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלי כלאחר יד ובמקום פסידא לא גזרו. דהיינו יש כאן רק איסור דרבנן ולכן כאשר יש הפסד רבנן התירו לעשות זאת בצנעא.

ומסביר תוס' שלמרות שיש דין שכל מקום שאסור מחמת מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור, זה דווקא בדאוריתא אבל הכא בדרבנן ולא גזרו.

ומסביר השדה חמד שההסבר בכך הוא שכאשר חז"ל גזרו על דבר משום מראית עין אזי כאשר האיסור הוא דאוריתא הם גזרו על החפצא שהוא אסור ולכן גם בחדרי חדרים אסור אבל באיסורי דרבנן האיסור הוא על הגברא (שלא יעשה דבר פלוני משום מראית עין) ולכן בחדרי חדרים אין איסור.

ולפי זה מובן גם החילוק בין נר חנוכה לחלה ובן פקועה. בנר חנוכה החשד הוא חשד בדרבנן ומה שחייבו זה את הגברא שידליק ועל כן לא יכול לברך על פעולה שהוא עושה רק מפני חשד אבל בבן פקועה וחלה החשד הוא איסור דאורייתא ומה שחייבו זה את החפצא – שהעיסה או הבהמה חייבים בהפרשה ובשחיטה ועל כן יכול גם לברך.

תירוץ נוסף ישנו בכרתי ופלטי.

אומר ר' יהונתן אייבשיץ– יש דין בברכות שהברכה על העיקר פוטרת את הטפל – אורז עם ירקות מברך רק על האורז ופוטר את הירקות. משמעות הדין היא לא שהטפל פטור מברכה אלא שאינו צריך כלל ברכה ועל כן גם אם לא היתה דעתו מלכתחילה על הטפל אלא רק על העיקר עדיין אינו צריך לברך על הטפל. ועל כן גם כאן בנר חנוכה שני הנר השני הוא טפל לראשון ואינו צריך ברכה (ואפילו אם לא מדליק בזה אחר זה).

הסבר זה מתיישב יותר עם הצד שהחיוב בנר נוסף הוא מדין עיקר ההדלקה של נר חנוכה. לכן כאשר זה מדין הדלקת נר חנוכה יוצאים בברכה העיקרית. והוי כהדלקה אחת. יתכן שזה הפשט גם בדברי הר"ן.

[1] הטור הביא את דברי בעל התרומה שכתב כי "לדידן שמדליקין בפנים אפילו בב' רוחות די לו באחד מהן, שאין היכירא אלא לבני הבית, והם יודעים ששני הפתחים של איש אחד". וסיים הטור: "ונראה שאין להקל, ואף לדידן איכא חשש כיון שמדליקים בפתח הבית, העוברים רואים שלא הדליק ואיכא חשד". ובדרכי משה כתב: "ונראה דבימי רבנו הטור היה כן המנהג להדליק בפתח הבית, ולכן כתב דאיכא היכרא לעוברים ושבים אע"ג דמדליקים בפנים. אבל בזמן הזה שמדליקים בבית החורף, דהיינו בפנים ממש, וידוע ששם ליכא היכרא לעוברים ושבים כלל, אפילו אם יש לבית הרבה פתחים, אין צריך להדליק אלא באחד, וכן הוא המנהג". וכן נפסק להלכה בדברי הרמ"א  .

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

בדין קריאת מגילה

בדין קריאת מגילה

רמב"ם הלכות תפילה פי"ג ה"ח:

"…ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד ומה הן קורין …"

ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם שיש במועד 2 חיובים:

  1. קריאה בתורה בעניינו של מועד.
  2. שואלין ודורשין בעניינו של המועד = דרשה של הרב.

הסמ"ג מצוה י"ט כותב: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכך קוראים בכל מועד בעניינו (מגילה לב.)

דהיינו לפי שיטת הסמ"ג יש כאן חיוב אחד – שואלין ודורשין ומכוחו קוראים בתורה (אין חיוב נפרד לשמוע דרשה)

 

[הב"ח תכ"ט שואל למה לא נוהגים לדרוש בעניינו של יום ובחוק יעקב כתוב שלכן קוראים בתורה ואומרים פיוטים (דהיינו כסמ"ג)

המשנה ברורה שואל ומה עם שיטת הרמב"ם – אבל לא זה ענייננו.]

 

אבל קשה: 

הגמ' במגילה אומרת –  פורים שחל בשבת דורשים בעניינו של יום. (במקום קריאת מגילה) 

וכידוע בפורים, לרבות שחל בשבת קוראים ויבא עמלק.

ואם כן מדוע לפי הסמ"ג צריך גם לדרוש הרי יש קריאה בתורה?

 

וצריך להסביר:

ישנן שתי ברייתות במסכת סופרים (פי"ד): 

יח: חייב אדם לקרוא מגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר "למען יזמרך כבוד ולא ידום" למען יזמרך – בלילה, ולא ידום – ביום.

יט: כשם שחייב אדם לקרוא בתורה ולהפטיר בנביא כך חייב לקרוא במגילה ביום שנאמר "ביום אשר שברו אויבי היהודים" וכל היום כשר לקריאה במגילה.

וכמובן נתקשו כולם מה זו הכפילות הזו ומהם שני ההסברים בדין קריאת מגילה ביום.

 

ונראה להסביר שיש שני עניינים בקריאה במגילה: 

א. פרוסמי ניסא – קריאת מגילה.

ב. קריאה בתורה – כמו שבכל חג ישנה קריאה מעניינו של יום כך בפורים קוראים במגילה.

 

ולפי זה הלכה יח היא מצד פרסומי ניסא "למען יזמרך כבוד" ואכן כך מביא המשנה ברורה "וצריך לחזור ולשנותה ביום"- "זכר לנס". ואילו הלכה יט מדברת על  קריאה מעניינו של יום.

 

נפק"מ:

  1. האם אישה יכולה להוציא גבר. ספר האשכול – לא יכולה כי פטורה מקריאה בתורה וזה יהיה רק ביום. כי בלילה זה מצד פרסומי ניסא שגם היא מצווה.
  2. האם יש דין לימוד תורה בקריאת מגילה . 

(בגמ' מגילה דף ג. " מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" ושואל הרב מבריסק מדוע זה נקרא ביטול תורה האם קריאה במגילה אינה ביטול תורה ?

ומתרץ קריאת מגילה יש בה עניין של פירסומי ניסא ולא של לימוד וקריאה בתורה.

  1. מתי אומרים קדיש שלם, לפני או אחרי קריאת מגילה. בלילה שזה לא מדין תפילה אזי קדיש שלם לפני הקריאה וביום שזה חל מהתפילה, אחרי. 
  2. רגילים ואם יקרא משום לימוד לא יצא. ומוכיח זאת הרב מבריסק מכמה עניינים (לדוג' הרמבם פוסק שקריאה בתורה צריכה דקדוק ואילו במגילה אם קרא ולא דקדק יצא)
  3. ברית מילה הפורים: "הגה: כשיש מילה בפורים מלין התינוק קודם קריאת המגילה (מהרי"ל ומנהגים) ומביא המשנה ברורה :אסמכתא לכך דכתיב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון" אורה – זו תורה וששון זו מילה, והפרי חדש כתב דיקדים קריאת המגילה וכן משמע בביאור הגר"א.
  4. בקריאת מגילה א"צ לדקדק כמו קריאה בתורה ואם טעה לא צריך לחזור.

תוס' אומר שנהגו לא להחזיר ס"ת ביום עד לאחר קריאת מגילה (אנחנו לא נוהגים כך). מניין דין זה ? תוס' מסבירים שזה כמו במפטיר והפטרה.

 

לפיכך צריך אולי להסביר שקריאה במגילה אינה כקריאה בתורה אלא כקריאה בהפטרה כך לשון מסכת סופרים בהלכה י"ט.

 

ולכן גם אומרת הגמ' בפורים שחל בשבת שצריך לדרוש כתחליף להפטרה.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

 

הידור מצוה בנר חנוכה

הידור מצווה בנר חנוכה

מה דינו של אדם ששכח לברך את ברכות ההדלקה לפני הדלקת הנר הראשון, אך נזכר בכך קודם שהדליק את שאר הנרות – האם יוכל לברך בשלב זה, או שמא הפסיד את ברכתו?

(השאלה היא על 'להדליק נר של חנוכה', ולא על ברכת 'שעשה ניסים', שכן לגבי ברכת 'שעשה ניסים' הכריעו הפוסקים שניתן לברך אפילו לאחר שהודלקו כל הנרות. הסיבה להכרעתם זו היא שמקרה זה לא גרע מברכתו של הרואה, המברך 'שעשה ניסים' ללא כל הדלקה מצידו)

הפרי מגדים מסיק מדברי ה-'מגן אברהם' (או"ח, תרעו)  כי המדליק רשאי לברך כל עוד לא סיים להדליק את שאר הנרות. 

אולם, ה-'פרי מגדים' עצמו תמה על דבריו: "ומכל מקום צריך עיון, מאחר דמצוה ליכא, רק למהדרין". כלומר, מצות נר איש וביתו כבר קוימה בהדלקת הנר הראשון, וכיוון שכך כבר לא ניתן לברך, שהרי ברכת המצוות נאמרת רק 'עובר לעשייתן', כלומר לפני עשיית המצוה ובסמוך לה. בנוסף, על הדלקת שאר הנרות אין מקום לברך את ברכת ההדלקה, שכן נרות אלו הם הידור מצוה בלבד, כשיטת המהדרין מן המהדרין, ולא מצאנו בשום מקום שמברכים על הידור מצוה! 

ואכן, ה-'פרי חדש' (שם תרעב) פסק הלכה למעשה כי אין לברך ברכת המצווה על נרות ההידור.

ר' עקיבא איגר (שו"ת, תנינא, יג; הגהות תרעו) מסתפק בעניין.

ישנה מח' בין האליהו רבא לפרי חדש מה יהיה הדין באדם שהדליק 4 ונזכר שהיום 5 האם יברך כשידליק הנר הנוסף ?

לפי האליהו רבא – מברך, ניתן לברך על הידור מצווה

לפי הפר"ח – לא יברך.

לכאורה גם כאן יש כאן מחלוקת האם ניתן לברך על הידור מצווה. ולכא' אותה מח' תהיה גם לגבי שכח לברך.

בכל זאת אומר הרעק"א כי במקרה זה (טעה במניין הימים) כולם יודו שיברך מפני שמדובר תוך כדי ההדלקה (אפ' בחצי שעה ראשונה שהיא עיקר המצווה) בעוד שבמחלוקת האליהו רבא והפר"ח מדובר כשכבר סיים המצווה.

מדובר כאן במצווה נמשכת (כיוון שיש צורך בנתינת שמן שיספיק לבעור "עד שתכלה רגל מן השוק") ועל כן יברך אפילו לאחר הדלקת כל הנרות, כל עוד הנרות דולקים. 

(ראיה לכך שמדובר במצווה נמשכת היא מנוסח הברכה: הראש אומר שכל מצווה שהיא נמשכת מברך ל…, כמו להניח תפילין וכך גם בנר חנוכה מברך להדליק נר…) (שיטת הרמבן…)

אולם, אפילו אם נחלוק על חידושו של ר' עקיבא איגר ביחס לברכה במשך זמן ההדלקה, יש מקום לומר כי ניתן לברך כל עוד המדליק לא הדליק את נרות ההידור. (ערוך השלחן)

ברכה על הידור – שאלה שעולה בחנוכה – האם ניתן לברך על "הידור מצווה"

לכאורה, מקרה זה אינו שונה מברכה על נטילת לולב לאחר הגבהתו, שהרי הגבהת הלולב נחשבת כעיקר מעשה המצוה, בעוד הצורך בנענוע הוא משני בלבד, ואף על פי כן כתבו בעלי התוספות (סוכה לט. ד"ה עובר) לגביה ש: "מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר – חשיב כעובר לעשייתן".

אם ניישם בסוגייתנו את הכלל שניסחו בעלי התוספות, הרי שניתן לברך גם אחרי הדלקת נר המצוה ולפני הדלקת נרות ה-'מהדרין', .

אם כן, מדוע צריך הרעק"א להגיע לסברה של מצווה נמשכת הרי יכול לומר שטרם סיים ההידור ויכול עוד לברך ?

מוכרת מאוד מחלוקתם של הרמב"ם  והרמ"א בדין המהדרין בנר חנוכה: 

הרמב"ם סבר שלמנהג המהדרין מדליק אבי המשפחה נרות כמספר בני הבית; 

הרמ"א, לעומתו, סבר שלמנהג המהדרין ידליק כל אחד מבני הבית בעצמו. 

ולענייננו, נראה שמדברי הרמ"א כמעט מפורש שניתן לברך על הידור מצווה, שהרי הדלקת הנרות על ידי כל אחד מבני הבית היא הידור בלבד, ואף על פי כן מברכים כולם! 

[אולם, נראה שראיה זאת אינה מוכרחת: המהרי"ל (קמה) כתב, שיכול האכסנאי להדליק בברכה, שהרי אין כאן בעיה של ברכה לבטלה מכיוון ש- "אין רוצה לצאת בשל אשתו, וממילא חל חיובא עליה"; 'תרומת הדשן', לעומת זאת, התיר את הדלקת האכסנאי בלא כל אזכור לצורך האכסנאי לכוון שלא לצאת בהדלקת הבית עליו, ונימק זאת בכך שהדלקת אכסנאי אינה פחותה מכל הדלקת מהדרין, עליה מותר לברך. ) ולענייננו, אפשר כי לדעת המהרי"ל כל אחד מבני הבית המדליק בעצמו, צריך לכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית, ואם לא יעשה כן – לא יוכל לברך על הדלקתו. ואם כן, לפי המהרי"ל אין ראיה לקיומה של אפשרות לברך על הידור מצוה. ]

(מהרי"ל – צריך לכוון לא לצאת. תרומת הדשן – ניתן לברך על ההידור גם בלי לכוון)

הסבר מפורסם של הגריז במחלוקת הרמבם והרמ"א

הגרי"ז מסביר שמחלוקת הרמב"ם והרמ"א דלעיל לעניין נר חנוכה נובעת מהבדלי שיטותיהם בעניין הידור מצווה. 

הגמרא (שבת קלג:) כותבת שישנו הידור במצוות מילה, להסיר את הציצין (=חלקי הערלה) שאינם מעכבים את המילה, ולכן כל זמן שהמוהל לא פרש – עליו לחזור גם על ציצין שאינם מעכבים. 

רוב הראשונים הבינו שהסוגייה עוסקת באדם המל בשבת, ולכן אסור לו לחזור על ציצין שאינם מעכבים לאחר שפירש, כיוון שהידור מצוות מילה – בניגוד לעיקר המצווה – אינו דוחה את השבת. משעה שפירש האדם מהמילה – כבר גמר את מצוות המילה, ומכאן ואילך אם יחזר על ציצין שאינם מעכבין – הידור מצווה קרי, ואינו דוחה את השבת.

לעומת ראשונים אלו, הרמב"ם (הלכות מילה פ"ב ה"ד) פוסק שהמל את התינוק חוזר על ציצין שאינם מעכבים כל זמן שלא פירש, ואינו מזכיר כלל שכוונתו רק לאדם המל בשבת. האחרונים הבינו שלשיטת הרמב"ם גם המל בימות החול אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבין את המצווה, כיוון שניתן להוסיף הידור למצווה רק סמוך לקיום עיקר המצווה. לאחר שהאדם סיים את ביצוע עיקר המצווה – הוא אינו יכול להוסיף הידור, ולכן אין טעם שיחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה. 

הגרי"ז מסביר שהרמב"ם הלך בהלכות חנוכה לשיטתו בהלכות מילה. כפי שראינו, רק הדלקת הנר הראשון היא עיקר המצווה, ואילו הדלקת שאר הנרות היא הידור בלבד. כיוון שאי אפשר לנתק בין עיקר המצווה לבין ההידור, לא ייתכן שפלוני ידליק נר אחד ואלמוני ידליק נר נוסף לאחר שכבר יצא ידי חובתו בנר הראשון.

לעומת הרמב"ם, הרמ"א (יורה דעה, סימן רס"ד) פסק שהסוגייה עוסקת באדם המל בשבת, אך בימות החול – חייב לחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה גם לאחר שכבר סילק את ידו. מכאן ברור שלדעת הרמ"א ניתן לנתק בין עיקר המצווה להידורה, ולהוסיף את ההידור מאוחר יותר. לכן גם בחנוכה – כל אחד יכול להדליק נר משלו, אף על פי שמעשה המצווה הבסיסי התקיים על ידי אדם אחר.

ואולם ניתן לחלק ולומר שונה דין ההידור בכל המצוות מהידור בנר חנוכה.

בשאר מצוות ההידור הוא בגוף המצווה עצמה: לנענע – לולב, תפילין – מהודרות וכיוצ"ב.

בנר חנוכה ההידור אינו שייך למצוות המקורית מדובר במצווה חדשה – הדלקת נרות כמספר הימים על מנת לפרט איזה יום היום לנס, אותה מקיים מי שרוצה להדר. כך גם מסביר רשי מיהם ה"מהדרין" – מי שמהדרין אחר מצוות לא מהדרין בנר חנוכה אלא מי שרוצים לקיים עוד מצוות.

כך גם במצוות מילה מדובר בהידור בגוף המצווה. שם סובר הרמבם שלא ניתן להדר ללא המצווה וכיוון שנגמרה המצווה שוב אינו חוזר.

אבל בנר חנוכה שזו מצווה חדשה לקיים בהידור אולי יודה הרמבם שניתן לקיימה בנפרד.

ולפי זה כל מה שתוס' דיבר על כך שהנענועים הם עדיין חלק מהמצווה זה דווקא בהידור שהוא חלק מהמצווה ואז כל זמן שלא סיים ההידור טרם סיים המצווה ויכול לברך. אבל אולי בנר חנוכה שזו מצווה חדשה כיוון שסיים עיקר המצווה לא. ולכן צריך לסברת הרעק"א שזו מצווה נמשכת. ולכן רק במי שטעה בנרות יש מחלוקת האם יברך אבל במי ששכח יכול לברך – תוך כדי זמן קיום המצווה.

לסיכום:

מצאנו מחלוקת האם ניתן בכלל לקיים הידור ללא המצווה עצמה (רמבם ורמא – לפי הסבר הגריז)

וכן שאלה האם יש לברך כאשר מקיים ההידור בלבד. לפי הפר"ח – לא, לפי האליהו רבא – כן. הרעק"א – רק כאשר זה תוך כדי זמן קיום המצווה 

להלכה

פסק ר' עקיבא איגר כי ניתן לברך לפני הדלקת נרות ההידור, וזאת על בסיס צירוף שלושה ספיקות:

דברי פוסקים מהם נראה כי ניתן לברך על הידור בנר חנוכה.(אליהו רבא) 

ייתכן שבנר חנוכה ניתן לברך כל עוד הנרות דולקים.

דעת ה-'אור זרוע', לפיה כל ברכות המצוות יכולות להיאמר גם לאחר עשיית המצוה.

אולם, כאשר כבר הודלקו כל הנרות (גם נרות ההידור) ונזכר ששכח לברך פסק שלא לברך. כדבריו פסק ה-'משנה ברורה' (תרעו,ד). 

ב-'ערוך השולחן', נפסק, שניתן לברך אפילו כאשר הודלקו כל הנרות, וזאת בתנאי שהנרות עדיין דולקים.

מובא באחרונים מפני מה מצינו בנר חנוכה כל כך את עניין ההידור ומהדרין מן המהדרין עד כדי כך שהשו"ע פוסק את המהדרין מן המהדרין בלבד 

בית-הלוי על התורה מסביר כי מעשה החשמונאים שהדליקו את מנורת המקדש הוא עצמו היה מעשה של הידור מצוה. החשמונאים מטהרי המקדש לא היו חייבים להדליק את נרות המקדש בשמן טהור שכן טומאה הותר בציבור, פתילות דקות היו יכולות לחסוך בשמן, שהרי אין שיעור לפתילות מנורת המקדש, ובכל זאת בחרו החשמונאים בפתילות ארוכות להידור ההדלקה. בגלל שמעשה החשמונאים עצמו היה הידור קבעו הפוסקים בנר חנוכה, שנקבע לזכר מעשה החשמונאים, דינים כה רבים של הידור.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

בל יראה ובל ימצא ולאו דמשקולות

בל יראה ובל ימצא ולאו דמישקולות

בל יראה ובל ימצא ולאו דמשקלות

 לאו שאין בו מעשה

כותב הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ב' – ג':

"ב. החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר (שמות י"ג) לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר (שמות י"ב) לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם 

ג. אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות."

 

שואל ר' שמואל:  האיסור של "בל יראה" בפסח הוא להשהות את החמץ ולא לבערו – "המניח חמץ ברשותו בפסח". וא"כ יש לבאר מדוע אם קנה חמץ זה נחשב כ"יש בו מעשה", הרי הקנייה היא רק "הכי תימצי" לכך שיהיה לו חמץ אבל הקנייה שלעצמה אינה מעשה איסור, ומדוע, אפוא, זה נחשב כמעשה על מנת לחייב במלקות?

ועוד יש להקשות

כותב הרמב"ם הלכות גניבה פרק ז' הלכה א' – ג':

"א. השוקל לחבירו במשקלות חסרות מן המשקל שהסכימו עליו בני אותה המדינה, או המודד במדה חסרה מן המדה שהסכימו עליה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא י"ט ל"ה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה.

ב אע"פ שהמודד או השוקל חסר גונב אינו משלם תשלומי כפל אלא משלם לו המדה או המשקל, ואין לוקין על לאו זה מפני שהוא חייב בתשלומין.

ג כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך בכיסך וגו', ואפילו לעשות המדה עביט של מימי רגלים אסור, שאע"פ שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה, ואין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה."

ברמב"ם מבואר שאין לוקין על לאו דהחזקת משקלות חסרים כיון שאין בו מעשה.

ושואל המנ"ח מאי שנא מחמץ בפסח, שאם קנה חמץ בפסח לוקה כיון שעשה מעשה, והכא נמי נימא שאם קנה משקל חסר ילקה כיון שעשה מעשה?!

 

וכך מצינו גם בעניין לאו של "לא יראו פני ריקם" שם מביא הרמב"ם הלכות חגיגה פ"א ה"א:

"…ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה…"

ושואל השאגת אריה, למה אינו לוקה על ביאה ריקנית, הרי נכנס לעזרה בלי קרבן וזה "יש בו מעשה"?

ועונה השאגת אריה, האיסור אינו על הכניסה למקדש ללא קרבן, אלא החיוב להביא קרבן מתחיל רק לאחר שנכנס, ואם לא הביא קרבן הריהו מבטל המצוה בשב ואל תעשה. ועל כן למרות שמעשה גרם ללאו – הלאו עצמו אינו על ידי המעשה.

 

ולפי זה צריך להסביר מה ההבדל בין משקלות וקרבן ראיה ששם זה לאו שאין בו מעשה, גם אם עשה מעשה קודם לאיסור (קנה משקולת חסרה/ נכנס למקדש ללא קרבן), לבין חמץ שכאשר קנה או חמצו כותב הרמב"ם דבכך "יש בו מעשה"? מתי אנו אומרים שה"היכי תימצי" לאיסור הוא חלק ממעשה האיסור ומתי לא ?

 

ישנה מח' יסודית בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ם בעניין מהותו של ביטול חמץ .

שיטת התוס' היא שביטול חמץ מועיל מדין הפקר ואילו שיטת הרמב"ם (ורש"י) היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ב:

"ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל."

יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לתוס' היא בשאלה מה האיסור של בל יראה. 

אליבא דתוס' האיסור הוא שלא יהיה חמץ ברשותו של האדם ועל כן תקנתו היא בהפקר, ובכך החמץ אינו ברשותו של האדם.

אליבא דהרמב"ם יסוד האיסור דבל יראה הוא במה שמחזיק בחמץ ורוצה בקיומו. ותקנתו היא דיבטלנו ובכך מגלה דעתו שאינו רוצה בקיומו.

על פי מחלוקת זו מתבארת גם עניינה של בדיקת חמץ. לפי תוס' מהות הבדיקה היא על מנת שאם ימצא חמץ, יפקירנו. ולפי הרמב"ם מהותה של הבדיקה הינו כסממן נוסף של ביטול, גילוי דעת שאינו מעוניין בחמץ ורוצה בביטולו. 

 

לפי דברים אלו מובן גם החילוק דלעיל:

אליבא דהרמב"ם בחמץ מהות האיסור הוא האם האדם מחשיב את החמץ או לא ולכן כאשר אדם קונה חמץ הרי הוא מגלה דעתו שרוצה בו, ובעצם המעשה הזה עובר על הלאו ולכן יש כאן מעשה.

זאת בניגוד לאיסורים של  לאו דמשקלות או לאו של לא יראה פני ריקם שהמעשה של הקניה או הכניסה לעזרה ללא קרבן אינו מעשה האיסור ולכן אינו נחשב מעשה לעניין "לאו שאין בו מעשה".

 

שיטת הרמב"ם היא שמי שיש לו חמץ ידוע, לא מועיל שיבטלו.

ושואל הכס"מ:

במשנה פסחים מט.  "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו "

ואיך כאן מועיל הביטול הרי מדובר בחמץ ידוע?

מסביר ר' שמואל – לפי מה שאמרנו בשיטת הרמב"ם הדברים מובנים. כל מה שלא מועיל ביטול בחמץ ידוע הוא כאשר החמץ נמצא לפנינו ובעצם זה שלא שורפו או מפקירו סותר את מעשה הביטול ומוכיח כי האדם עדיין מחשיב את החמץ. אבל כאשר החמץ אינו לפנינו אלא בביתו, מועיל הביטול לעניין זה שאינו מחשיבו עוד, ומה שלא שורפו בפועל הוא משום המציאות דאינו לפניו.




וכן בעניין משהה חמץ על מנת לבערו, כתבו תוס' פסחים כט: סוף ד"ה רב אשי, שאינו עובר עליו:

"ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה"

והקשה בשאגת אריה מהיכי תיתי שאם בדעתו לבערו לא יעבור עליו וכי אמרינן כך בשאר איסורים ? האם גזלן שמתכוון להחזיר ועדיין לא החזיר אינו עובר על "והשיב"? האם אונס שגירש אנוסתו ובכוונתו להחזירה אינו בקום והחזר בכל שעה ושעה שאינו מחזירה?

ר' חיים עוזר מתרץ שבחמץ בפסח כיוון שכל מה שעובר עליו הוא בגלל "עשאן הכתוב ברשותו" , אשר על כן כאשר בכוונתו לבערו, לא עשאן הכתוב ברשותו ועל כן אינו עובר עליו.

אבל לפי מה שהסברנו מיושב שפיר. דכל מה שעובר בבל יראה הוא מחמת שמחשיב את החמץ, אבל כאשר מחזיקו רק על מנת לבערו זה אינו סותר את העובדה שאינו רוצה בקיומו ועל כן אינו עובר עליו.

 

נפק"מ בין הרמב"ם לתוס' תהיה באם באמצע פסח החליט שרוצה את החמץ וחפץ בקיומו. אליבא דתוס' לא יעבור עליו, דכיוון דהפקירו לא מועילה המחשבה הנ"ל להחזירו לרשותו. אולם אליבא דהרמב"ם יעבור עליו דשוב אחשביה.

וכך גם משמע ברע"ב בריש פסחים :

"בודקין את החמץ – אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע"ג דבבטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליה על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם."

ושם בתוי"ט  

"בודקין את החמץ – כתב הר"ב ואע"ג דבביטול בעלמא סגי דילפינן מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. כדפירש"י דף ד' ע"ב. ומ"ש שמא ימצא וכו' וימלך על בטולו ויחשב כו'. כלומר דכמו שבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך. אע"פ שלא הוציא בשפתיו כלום ה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה"

 

הר"ן בפסחים שואל מדוע צריך ביעור לכאורה די בכך שיבטלו בלבו? ועונה שמא לא ביטל בלב שלם.

ושואל רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן כג) ומה בכך שלא ביטלו בלב שלם והרי זה דברים שבלב?:

"ולכאורה קשה, הא כיון דאומר בפיו דמבטלו אף דבלבו אינו כן הוי דברים שבלב, ולא ביטל מחשבתו את דבריו"

ועונה:

"וצ"ל כיון דבאמת לשון ביטול לא הוי הפקר ממש רק גילוי דעת למה שבלבו, שאינו חושבו ושנחשב לו כעפרא, וכיון דאנו דנין על מה שבלבו, דהיינו בדרך גילוי מלתא מה שבדעתו, ואם בדעתו אינו כן אין הביטול כלום, ואפשר שזהו שמדקדק הר"ן בלשונו הזהב, שביטול זה תלוי במחשבתן והיינו כנ"ל"

ולפי מה שהסברנו מובנים הדברים היטב, שכיוון שמהות האיסור דבל יראה הינה משום שמחשיב את החמץ וחפץ בקיומו, אשר על כן אם לא יבטלו בלב שלם, לא יועיל הביטול.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

סיכם וערך: עו"ד משה פריי