הרהור כדיבור? – הרב יעקב קופר

                                                                                                                                                                                                             ט תמוז תשפ"ד

הרהור כדיבור דמי     

מקורות

  1. ברכות כ:

משנה. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה; ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם. 

גמרא. אמר רבינא, זאת אומרת: הרהור כדבור דמי. דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי, למה מהרהר  אלא מאי הרהור כדבור דמי, יוציא בשפתיו! – כדאשכחן בסיני. ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי. דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי – יוציא בשפתיו! – אלא מאי – הרהור לאו כדבור דמי, למה מהרהר – אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל. – ונגרוס בפרקא אחרינא – אמר רב אדא בר אהבה: בדבר שהצבור עוסקין בו. והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו, ותנן: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי – לא יפסיק אלא יקצר, טעמא דאתחיל, הא לא אתחיל – לא יתחיל! שאני תפלה, דלית בה מלכות שמים. והרי ברכת המזון לאחריו, דלית בה מלכות שמים, ותנן: על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו! אלא: קריאת שמע וברכת המזון – דאורייתא, ותפלה – דרבנן.

  1. רמב"ם הל' ברכות פ"א ה"ז

כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.

  1. רמב"ם הלכ' קריאת שמע פ"ב ה"ח

הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כדי שלא תהיה קריאתו עראי, ואם עשה כן אע"פ שיצא ידי חובתו הרי זה מגונה, וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא, וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא.

  1. רמב"ם פ"כד ה"א:

יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר

  1. שאגת אריה סימן ו

הרמב"ם כ' בפ"א מהל' ברכות …. הרי שכ' אפי' לא הוציא בשפתיו אלא שבירך בלבו נמי יצא ש"מ דס"ל הרהור כדיבור דמי. וק"ל שהרי בפ' כ"ד מהל' שבת כ' ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך  …. שנא' ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר ע"כ אלמא הרהור לאו כדיבור דמי וזה סותר למש"כ בפ"א מה"ב.

  1. תורא"ש ברכות כ:

אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי. וגם לא דמי לההיא דפרק כל כתבי (קי"ג ב') ממצוא חפציך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר, שאני התם דאי לאו קרא הייתי מתיר אף דבור דלאו מלאכה הוא הילכך אין לנו אלא מה שאסר הכתוב, אבל הכא לענין ק"ש כתיב על לבבך הילכך הוי הרהור כדבור.

  1. המשך השאגת אריה

ונ"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ ל"פ ר"ח ורבינ' אי הרהור כדיבור דמי אי לא אלא גבי ק"ש דכתי' בה לשון דיבור שנא' ודברת בם אלמא דיבור בעי שהרי אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאק"ש קאי ועלה פליגי ומינה דייקי למילתייהו כמבואר באותה סוגיא. אבל בשאר כל המצות דלא כתיב בהו דיבור אפילו ר"ח מודה דבהרהור נמי סגי להו הילכך בה"מ דכ' רחמנ' ואכלת ושבעת וברכת סתמ' ולא נא' ביה דיבור בהרהור בעלמ' נמי סגי אפי' לר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי דהא לא כתיב ביה דיבור הילכך א"צ דיבור כלל וה"ה לכל הברכות שהן מד"ס כעין בה"מ דאוריי' תקון ובהרהור בעלמא סגי להו. ומזה תבין שמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש וצריך להשמיע לאזניו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזניו יצא וכ' עליו הכ"מ בשם רבי מנוח וצריך להשמיע לאזניו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו ע"כ. ולפ"ז הא דמסיים הרמב"ם ואם לא השמיע לאזניו יצא היינו שקרא בלבו ולא הוציא בשפתיו אלמא הרהור כדיבור דמי. דלית' להאי פירוש' דגבי ק"ש מודה הרמב"ם דכיון דכתיב בה דיבור הרהור לאו כדיבור דמי כדמוכח ההיא דפרק כ"ד מה"ש והא דכ' לא השמיע לאזניו יצא היינו שהוציא בשפתיו רק שלא השמיע לאזניו והיינו דלא מסיים הרמב"ם גבי ק"ש כמו שמסיים בפ' א' מהל' ברכות ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו משום דגבי ק"ש הרהור לאו כדיבור דמי ס"ל.

  1. ברכות טו.

משנה. הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא; רבי יוסי אומר: לא יצא. גמרא. מאי טעמא דרבי יוסי – משום דכתיב: שמע – השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר: שמע – בכל לשון שאתה שומע. ורבי יוסי – תרתי שמע מינה…….  תנן התם: הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, ורבי יהודה מכשיר בקטן. מאן תנא חרש דיעבד נמי לא? אמר רב מתנה: רבי יוסי היא, דתנן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: לא יצא.

אמר רב יוסף מח' בק"ש אבל בשאר מצוות דברי הכל לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל, מיתיבי לא יברך אדם ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יוסף מח' בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב.

  1. תוס' שם: אבל בשאר מצוות יצא. וא"ת הא לעיל אמר דשאר מצוות ילפינן מק"ש כגון תרומה ומגילה וברהמ"ז. וי"ל דרב יוסף פליג אסוגיא דלעיל.
  2. תוס' ברכות כא:

וכתב רש"י בסוכה לח: דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה .. ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק ומ"מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג.

  1. שו"ת רעק"א סימן ל'

 תודות אלף אל אדוני על הדבר אשר עשה לשמוח ביום שמחתי בפומבי והוא אות נאמן על עזוז אהבתו, אם כי לא ידעתי על מה,  ….   ובענין שהעלה אדמ"ו דודי הגאון נ"י בהחקירה באם כתב היום כך וכך לעומר אם יצא ידי הספירה בזה או לא, ותלה הדבר באם כתיבה כדבור דמי או לא, ובתר דבעי' הדר פשטה דלא יצא, ויסודו מדברי שו"ת שב יעקב (סי' מ"ט) שהעלה באם כ' הריני נשבע לא הוי שבועה דכתיבה לאו כדיבור דמי, והביא ראיות לדבריו, לזה דימה א"ד הגאון נ"י גם נידון זה לזה, אם כי איני כדאי ששלח לי, ובפרט להשיב בימים אלו אשר עוד יום יום באים פנים חדשות חכמי ונכבדי העיר וקשה להשמיט מעט ליקח מועד עכ"ז לבל השיב ריקם אשיב ויהי מה.

הנה עיינתי בשו"ת הנ"ל, ונכונים דבריו לענ"ד לדחות ראיות החו"י שס"ל דכתיבה כד"ד =כדבור דמי= אבל בהיפוך הראיות שהביא הוא דכתיבה לכד"ד, לא ראיתי ראיה ברורה בדבריו, זולת מה שהביא מסוגיא דמגילה (דף י"ח) דבעי דוקא קרא ואינו יוצא בכתיבה, ואי משום הא לא אריא לענ"ד להחליט דלאו כד"ד, דהא דמוקמינן במסקנא כגון דמנח מגילה קמיה וקרי בה וכתב וכו' אין ראיה דבעי קריאה, דבפשוטו י"ל אף דכתיבה כד"ד, מ"מ י"ל דשאני התם כיון דבעי שיהא קריאתו דוקא מתוך הכתב ולא בע"פ, א"כ נהי דכתיבה הוי כקריאה מ"מ הא הכתיבה הוי רק כקורא בע"פ, דאף דמתחילה קודם הכתיבה ראה כל פסוק בתוך המגילה והרהר בו מ"מ בשעה שכתב הוי קורא בע"פ, וכאלו ראה פסוק בתוך המגילה והרהר בו ואח"כ קרא הפסוק בע"פ, דפשיטא דלא יצא דהוי קורא בע"פ והכי נמי כן בכתיבה.

הראיה הג' שהביא א"ד הגאון נ"י ממתני' דפ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו אלם כו' וקתני בתוספתא הטעם דאלם א"י לברך, ואם איתא דכתיבה כד"ד הא יכול לברך בכתב שיכתוב הברכה. 

  הנה למה שכתבתי דכתיבה דמי למוציא בשפתיו ואינו משמיע לאזניו נדחית ראיה זו, דמש"ה אלם לא יתרום כיון דלכתחילה צריך להשמיע לאזניו הברכה. 

  עוד היה נ"ל לכאורה לדחות ראיה זו, דהא בלא"ה קשה אם נידון דכתיבה כד"ד, איך מצינו ידינו ורגלינו, סופרי סת"מ שכותבים שם הוי"ה הא אסור לקרותו ככתיבתו בזה"ז, וע"כ צריך לחלק דהיכי דמכוון בהיפוך, דכתיבתו לא יחשב לקריאה לא מקרי קורא השם, וא"כ ממילא לא משכחת דיברך בכתב, כיון דהכתיבה יחשב לו לקריאה הוי כקורא את השם .

 סיכום מהלך השעור:

א. מובא בגמ' בברכות כ: שיש מח' אמוראים האם הרהור כדיבור אם לאו:

לרבינא הרהור חשיב כדיבור ולכן מהרהר בעל קרי בקריאת שמע וברכהמ"ז לאחריה כיוון שחייבו אותו משום שהם דאורייתא, ואע"פ שהוי כדיבור אין זה בכלל תקנת עזרא שמצריך לטבול קודם מפני שהתקנה היתה דווקא כעין מעמד הר סיני שזהו אמירת דברי קדושה [ יע' בתוס' ששם הוי שומע כעונה ולכן חשיב כאמירה ממש יותר מהרהור ולקמן נאריך].

לרב חסדא הרהור לאו כדיבור ומ"מ תיקנו רבנן שיהרהר במקומות שהם מדאורייתא' כדי שלא ייראה כפורש מהציבור.

ב. הרמב"ם פסק בהל' ברכות שיצא ידי חובה אפי' אם רק ברך בליבו,  הכס"מ בשם ה"ר מנוח לומד ברמב"ם שהוא פוסק כרבינא שהרהור כדיבור דמי.

אמנם מקשה ה'שאגת אריה' שמצינו לכא' סתירה בדברי הרמב"ם, בהל' שבת הרמב"ם לומד כסוגית הגמ' בקיג. שמכיוון שבאיסור 'דבר דבר' נאמר שאסור דיבור הרי שהרהור מותר, ולא הסיק שם הרמב"ם לאסור הרהור כדיבור.

ג. ניתן ליישב קושיא זו בב' מהלכים שונים:

מהלך התוס רא"ש- התורא"ש מקשה את הסתירה בין שבת לבין דעת רבינא שהרהור כדיבור ומיישב ששאני בשבת שללא הפס' של 'דבר דבר' מה שהתורה אסרה בשבת הוי דווקא מלאכה והחידוש הוא שגם דיבור של עסק יש בו מעין מלאכה אך כל זה שייך לחדש דווקא בדיבור אך לא במחשבה שהיא רחוקה ממעשה, לעומת זאת בק"ש שם  כתוב 'על לבבך' משמע אפי' דברים שבלב כהרהור.

אם נלך ע"פ דרך זו של התורא"ש, ניתן להרחיב ולומר ששאני שבת שדווקא שם נאסרה מעין מלאכה אך לכל הדברים שבעינן אמירה שתוציא לאור מחשבה של אדם גם מחשבה תיהני.

מהלך ה'שאגת אריה'- השאגת אריה יישב באופן אחר, שבאמת אה"נ כפי שרואים מהל' שבת דעת הרמב"ם שהרהור לאו כדיבור, ומה שבברכות יוצא יד"ח גם בהרהור הוא מכיוון שבברכות אין כלל דרישה שידבר אלא שיברך ומהיכי תיתי שברכה הוי דווקא בפה ולא בלב.

ע"פ יסודו מדייק השאגת אריה את הלשון השונה שנקט הרמב"ם בין הל' ברכות לבין הל' קריאת שמע, שדווקא בהל' ברכות כתב שיצא יד"ח בליבו אך בק"ש כתב דווקא את ההיתר שאם לא השמיע לאזניו, משום שבק"ש שבה נאמר דין של 'דיבור', 'ודברת בם' לכן שם הרהור לא מהני אך בברכות כתב הרמב"ם שאף הרהור גמור מותר. וכך אנו מרוויחים שלא צריך לדחוק בדברי הרמב"ם כפי שדחקו האחרונים שכוונת הרמב"ם בעצם שאף הרהור בליבו בק"ש יוצא יד"ח.

ד. הפר"ח הקשה על הבנה זו של השאגת אריה, דלפי דבריו בברכות הרי שבהרהור יוצא אף לרב חסדא יד"ח בהרהור, א"כ מדוע הגמ' הקשתה על רב חסדא מכך שמברך ברכהמ"ז לאחריו הרי ברור שאף רב חסדא יודה לזה כיוון שהרהור מהני לעניין זה וא"כ מדוע שלא יקיים את המצווה, אלא משמע ממהלך הגמ' שלרב חסדא שהרהור לאו כדיבור אין שום עניין לברך שלא כדברי השאגת אריה.

ה. ה'קהילות יעקב' יישב את השאגת אריה:

מצינו בגמ' בטו: מח' תנאים בדין האם יש חיוב 'שמע- השמע לאזניך', שלת"ק יצא ולר' יוסי לא יצא, ממרוצת הסוגיא משמע שהגמ' משווה את עניין ק"ש ג"כ לעניין קריאת מגילה ולעניין ברכה על הפרשת תרומה.

אך בסוף הסוגיא רב יוסף סובר שכל המח' היא דווקא לעניין 'שמע' אך ביתר הברכות כו"ע סברי שלא צריך להשמיע לאזנים.

התוס' מעיר שיש כאן מח' בין הסוגיא לרב יוסף האם לומדים את דיני האמירה מק"ש ליתר הברכות לפי מהלך הסוגיא לבין רב יוסף שסובר שלא לומדים מק"ש לבין יתר הברכות.

לפי"ז מיישב הקהילות יעקב שניתן לומר שגם בשאלה האם צריך דיבור ביתר הברכות יחלקו הסוגיות האם צריך ללמוד מק"ש או לא, ולפי"ז מהלך הגמ' בכ: שממנו היה משמע שאף לרב חסדא אין שום עניין בהרהור ביתר הברכות הוא דווקא כשיטה שלומדים מק"ש ליתר הברכות לעניין דיבור ולכן כיוון שהרהור לאו כדיבור הקשו על רב חסדא, אך ברמב"ם ניתן לומר שבנק' זו פסק כרב יוסף שלא למדנו מק"ש ליתר ברכות את דין האמירה וממי' בניגוד לק"ש ששם יש דין של 'דיבור' ביתר הברכות יוצא אפי' בהרהור בליבו. ואולי מה שהכריח את הרמב"ם לפסוק כך הוא פשטות הברייתא שהביא רב יוסף שבהרהור סגי ולא כמו שפרשו יתר הראשונים ששם הכוונה רק לענייםן שאינו צריך להשמיע לאזניו.

ו. הובא בספר 'יד אליהו' שהקשו, הרי לפי רבינא שהרהור כדיבור ולפי דרך הכס"מ זהו גם שיטת הרמב"ם, הרי שכאשר אנו עומדים בתפילה ומהרהרים מחשבות שלא שייכות לעניין התפילה לכא' צריך לחזור לראש התפילה, שכן הרהור כדיבור ודינו של מי שמפסיק בדברים בתפילה שעליו לחזור לראש.

היה ניתן ליישב בפשיטות שאמנם הרהור כדיבור, אך סוף כל סוף דווקא דיבור שבפה מהווה הפסק לדיבור שבפה ואין דיבור שבמחשבה מהווה הפסק לדיבור שבפה, אך לכא' נראה לא כך מדברי התוס' בברכות כא: שם התוס' תמיה על דברי רש"י שכתב שמי שבאמצע התפילה כאשר הציבור מגיע לקדושה, ימתין ויקשיב לחזן וכך ייצא בדרך של שומע כעונה, ותמה התוס' שסוף סוף הוי הפסקה, אך סתם שכיוון שזהו המנהג שהשתרש יש לשומרו אף שנשאר בקושיא עליו. והנה רואים שלתוס' אמירה מהווה הפסק לדיבור שבפה אע"ג שההפסקה לא נאמרה בפה, ואף לרש"י הסיבה למה התיר ניתן לומר משום שסובר ב'שומע כעונה' שעובד מעין שליחות נפק"מ באחרונים להמחשת חקירה זו האם אדם שצריך לנקביו יכול לצאת הברכה מדין שומע כעונה אך לענינינו שהאדם עצמו הוא המהרהר יסכים לתוס' וחוזרת קושית ה'יד אליהו' לדוכתא.

ז. יש ליישב הדברים ע"פ דברי הגרעק"א.

יע' בשו"ת בס' כט' ל', שם איירי בדודו שלא יכל להגיע לחגיגת נישואיו ולכן נועד עם רבני עיירתו לכבודו של הגרעק"א, ובמהלך ישיבתם ליבנו את סוגיית כתיבה כדיבור והעלו לדחות את ראיותיו של החוו"י, שרצה להכריע שכתיבה כד"ד, והכריעו שלאו כד"ד ויע' בתשובה שם מסכים רעק"א עם דודו לעניין שיש לדחות את ראיות החו"י, אך חולק עליו במסקנתו כיוון שיש לדחות אף את ראיותיהם.

בין דבריו רצה לדחות את ראיית דודו מאילם שאינו מפריש תרומה, שדודו דן לומר שאם כתיבה כדיבור הרי שהאילם יכול לכתוב את הברכה, דן רעק"א לדחות זאת משום שאף אם נאמר שיכול לצאת בברכה בכתיבה מ"מ לא הוי דין לכתחילא משום שאף אם נאמר שכתיבה כד"ד סוף סוף אינו משמיע לאוזניו, ולכן לא יפריש כדי שאחר יברך.

עוד דן לומר שאילו נאמר כך הרי שלא מצינו ידינו ורגלינו שאיך סופרי סתם יכתבו את שמות ה' הרי אסור להגותם אלא על כרחנו שמתכוונים שלא יחשב כדיבור ובאופן כזה לא חשיב כדיבור, ולכן גם האילם לא יכול לכתוב כיוון שאז מגיה את השם באותיותיו ולכן וודאי מתכוין שלא לומר ולכן לא יכול לברך באופן זה, [אמנם בפועל דוחה את דבריו כיוון שהאילם יכל לכתוב בשם אדנות].

עפ"י דברים אלו ניתן ליישב שעד כאן בכתיבה שהוי ממש מעשה חידש הרעק"א שאם מתכוין שלא יהיה כדיבור שאז זה לא נחשב כדיבור, אך לענינינו במחשבות שהאדם כלל לא רוצה בהם והם מחשבות ההולכות ובאות הרי שבכך זה לא נחשב לדיבור ודווקא הרהורים שהאדם רוצה בקיומם ורוצה על ידם לצאת חובת ברכה ואמירה הרובצים לפתחו דווקא הם חשובות לעניין 'הרהור כדיבור'.

ח. אמנם עדיין מוטל עלינו ליישב את מנהג הקדושה, שכן חילוק הרעק"א לא יהני לעניין זה הרי כל מטרת ההרהור וההקשבה הוא כדי לצאת ידי קדושה והאדם רוצה בהרהור זה וא"כ מדוע לא הוי הפסק, לכה"פ לשיטות האומרות ששומע כעונה כפשוטו, ויש ליישב ע"פ החתו"ס שבאר את מנהג זה ע"פ הגמ' בקידושין מ. 'מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה עבירה אין מצרפה למעשה', ודוק!!

ט. יע' בבה"ל ס' סב שלהלכה נקטנו שהרהור לאו כדיבור דמי.

שיעור הרב יעקב קופר    




שומע כעונה

בס"ד                                                                                                        22/5/2023

שומע כעונה / ר' צביקה

מג"א מסתפק לגבי אדם שמסופק אם בירך על ספיה"ע ניגש לחבירו שיוציא אותו בברכתו ואז בכל מקרה יצא.

מסתפק לא רק בברכה אלא גם בספירה שיספור בשבילו (כמו אדם שנמצא במקום שאינו יכול לברך).

הנדון: לגבי 4 המינים כתוב "ולקחתם לכם" – כל אחד חייב לקחת 4 המינים בספיה"ע כתוב "וספרתם לכם" שכל אחד חייב לספור או שע"י שומע כעונה נחשב שאני ספרתי.

  • כאשר אני מבקש מהשני להוציא אותי – אפשר להסביר שאני יוצא ע"י ענייה על הברכה ואפשר גם ע"י שמיעה כמו קריאת מגילה. כמו שאפשר ע"י דיבור – אפשר גם ע"י שמיעה, ואז "וספרתם לכם" בדין שומע כעונה – זה כאילו אני ספרתי.

  • הגמ' בברכות כא: אדם נכנס לביהכנ"ס מאוחר ומתפלל 18 הציבור מגיע לקדושה:

רש"י: צריך לשתוק ולשמוע את החזן – כך גם פוסק השו"ע.

תוס': נקרא הפסק ולכן ימשיך בתפילתו

אומרים האחרונים שהמחלוקת היא מה נקרא שומע כעונה: האם יוצא ע"י שמיעה ואז אין פה הפסק (רש"י) או ששומע כעונה זה כאילו אני דיברתי ואז בעצם אסור לי להפסיק (תוס').

רמב"ם פ' א הל' ברכות: וכל העונה אמן הרי זה כמברך וכל השומע יוצא ידי חובה אעפ"י שלא אמר אמן.

שואל הכס"מ: למה כל העונה אמן הרי הוא כמברך? הרי מספיק שהוא שמע?!

עונה הרב ז'ולטי: יש 2 אפשרויות לצאת ידי חובה הרמב"ם אמר שאתה יוצא מדין שמיעה ולא מדין דיבור אבל אם אתה רוצה יותר-תענה אמן ואז אתה יוצא מדין עונה.

ר' שלמה קלוגר: דן לגבי אדם שקשה לו ללמוד תורה ולדבר ומבקש מהשני שיקרא עבורו- האם צריך לברך ברכת התורה? (או שהוא רק מהרהר?)

-: לגבי שומע שיעור כללי זה בוודאי לא מהרהר כי כך דרך מסירת התורה אבל אם ביקש מהשני שיקרא לו דף יומי – זה דין מהרהר.

* יהודי מסתפק אם בירך על המאכל או לא, מבקש מהשני שעומד לאכול שיוציא אותו.

אומר הנודע ביהודה: יוצא מדין שומע כעונה – הרי אם כבר בירך זו ברכה לבטלה!

רע"א: שיעשה תנאי

רשב"א: יהודי שמניח תפילין ושומע קדושה – ישתוק (כמו רש"י)

בתשובה (סימו טו) אומר הרשב"א אדם שנמצא באמצע 18 והחזן בקדושה שימשיך (כמו התוס')

אומרים הראשונים יש פה 2 הלכות: בתפילין יש דין לא לדבר ואז אני יוצא בשמיעה אבל ב 18 יש הלכה שאסור להפסיק (לא רק לא לדבר!) שם אתה ממשיך.

  • יש מחלוקת בין ה"תוספת שבת" ל"עולת שבת": בקידוש של ליל שבת האם כל אחד יקדש (מצווה בו יותר מבשלוחו) או אחד יקדש (רוב עם הדרת מלך)?

-: משנ"ב עדיף שאחד יקדש ויוציא את כולם.

שואל ה"תוספת שבת": הרי מצווה בו יותר מבשלוחו! האם שומע כעונה, אני יוצא ע"י דיבור – הוא דיבר בשבילי- פה יש הלכה שמצווה בו יותר מבשלוחו אבל אם אפשר ענייה ואפשר ע"י שמיעה – ע"י שמיעה זה נקרא בו!

אם דין שומע כעונה אני יוצא בדיבור שלו – זה בדיעבד כי לא אני דיברתי אבל אם שומע כעונה זה מדין שמיעה- אזי זה לכתחילה!

הרשב"א למד שזה מדין שמיעה ולכתחילה רק שב 18 אסור לו להפסיק מדין אחר, מדין העומד לפני מלך, הרשב"א לא אמר שזהו דיבור (כמו התוס').

ר' חיים שמולביץ: אדם שקיבל שבת לפני כניסת השבת ומבקש מחבירו שיעשה מלאכה, רע"א שואל אם זו שליחות אז הוא שליח שלי וכאילו אני חיללתי שבת?!

שואל הנודע ביהודה: למה צריך דין של אמירה לגוי בשבת שזהו שבות ואסור הרי אם יש שליחות לגוי אז כאילו אני ביצעתי את המלאכה?!

-: גם אם יש שליחות לגוי המלאכה נעשית באמצעות היתר, אין כאן סתירה לדין מנוחה בשבת ולכן אין איסור לומר לשני שיעשה בשבילי מלאכה אם הוא טרם קיבל שבת, אני לא ביצעתי מלאכה, אני במנוחה ולכן צריך דין מיוחד -שבות- לגוי בשבת.

כך גם ברשב"א: שומע כעונה זה שתיקה אבל הדיבור של החזן בקדושה זהו דיבור של היתר ולכן הרשב"א סובר כרש"י שמותר להפסיק רק ב 18 יש דין מיוחד של העומד לפני מלך לא יפסיק.

יוצא שיש פה 2 מהלכים:

האם שומע כעונה אתה יוצא בדיבור או בשמיעה

או שזהו דין בשמיעה וגם אם זה נקרא דיבור – זהו לא הדיבור הקלאסי ולכן זה איננו הפסק.




ברכת התורה

בעניין ברכת התורה

ברכת התורה מניין "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"

על מה חרבה הארץ על שלא ברכו ברכת התורה תחילה.

אשה שלומדת תורה צריכה לברך. מה יהיה הדין כאשר כותבת האם גם תצטרך לברך?

השו"ע סימן מז:

סעיף א: ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד:

סעיף ב :צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא.הגה: בין למדרש (טור):

סעיף ג: הכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך:

סעיף ד:המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך. והוא הדין דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו (ר"ן פרק קמא דשבת ופרק כל הצלמים כתב דהוי כהרהור):

הגר"א חולק בדין מהרהר וסובר שגם כאן מברך שהרי מקיים בכך לימוד תורה "והגית בו יומם ולילה".

מה יהיה הדין בכותב: השו"ע ס"ק ג' – צריך לברך. הט"ז – אינו צריך.

  • מה ההבדל בין כותב שצריך לברך למהרהר שאינו צריך?
  • האם ברכת התורה מהתורה?

לכא' כן, שהרי לומדים מהפסוק כי שם ה' אקרא… אלא שהרמב"ם אינו כותב זאת בספר המצוות.

השאגת אריה כותב ששיטת הרמב"ם שזה דרבנן

הקרית ספר – גם לפי הרמב"ם זה דאורייתא (וצריך להסביר למה לא כתב )

שיטת הרמב"ן – ברכת התורה מדאורייתא.

המ"ב מביא שזו מח' ולא מכריע (נפק"מ: שכח אם בירך האם חוזר)

השו"ע בס"ק יד פוסק שאשה שמדברת בד"ת צריכה לברך.

ושואלים האחרונים מדוע, הרי פטורה מלימוד תורה?

וביותר, הרי שיטת השו"ע שאישה אינה מברכת על מצוות שפטורה (מ"ע שהזמן גרמא) ומדוע אם כן מברכת ברכת התורה?

המג"א – מביא שחייבת ללמוד מצוות ששייכת בהן.

ושואלים האחרונים הרי לא חייבת ללמוד מדין לימוד אלא רק על מנת לדעת איך לקיים ומדוע א"כ צריכה לברך?

שאלה זו שאל הגרי"ז את ר"ח מבריסק.

והשיב ר' חיים: בברכת המצוות (תפילין, סוכה, לולב…) הברכה היא על קיום המצווה וכאן כיוון שאישה פטורה – אינה מברכת. בברכת התורה הברכה היא על התורה עצמה, הברכה היא חלק מהלימוד, מעיין פתיחה של הלימוד – כך צריך להתחיל בלימוד תורה, ולכן גם אישה שבוודאי זה נחשב אצלה לימוד, צריכה לברך.

(ולפי זה גם לכא' הרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה כי זה חלק ממצוות לימוד תורה)

ראיות לדבר:

  • מעיקר הדין לאישה מותר לעלות לתורה אלא שאין עולות משום צניעות.

המנהג הבסיסי הוא שהעולה הראשון מברך אשר בחר והאחרון אשר נתן והם מוציאים את יתר העולים. ואם הברכה היתה על קיום המצווה איך אישה יכלה להוציא, אלא שהברכה היא על התורה וגם אישה שייכת בזה.

  • הגמ' מסתפקת על מה צריך לברך האם רק על תורה או גם על מדרש או גם על גמרא (שיש בה פסוקים). ולכא' למה צריך להגיע לזה הרי פשוט שלימוד גמרא נחשב לימוד, ולהיפך זה הלימוד המעולה יותר – לימוד בעיון וא"כ מדוע יש להגיע לפסוקים?

אלא כיוון שהברכה היא על התורה אולי רק כאשר יש פסוקים צריך לברך.

הבית יוסף (וכך במהרי"ל) סובר שברכת התורה היא ברכת המצוות כמו כל מצווה אחרת (הפסוק רק אסמכתא).

סיכום: יש מח' בעניין ברכת התורה:

ר"ח – ברכה על התורה כחלק מהלימוד.

בית יוסף: ברכת המצוות.

המשכנות יעקב מביא את הירושלמי: כאשר אדם לומד בציבור "כי שם ה' אקרא" – זה דאורייתא, ביחיד – אין חיוב לברך ואף על פי כן שיברך דלא גרע מכל ברכת המצוות.

דהיינו: בציבור – דאורייתא, ביחיד – ברכת המצוות.

(הדבר אברהם חולק – אין הבדל בין בציבור ליחיד).

בשו"ע דלעיל אמרנו שמהרהר פטור מלברך ושואל הגר"א למה הרי מקיים בזה מצוות לימוד.

כן פסק השו"ע שאשה מברכת וצריך להסביר שהשו"ע למד כמו ר' חיים שהברכה היא על התורה ולכן גם אישה מברכת.

ולכן במהרהר אינו מברך כי אין "שם ה' אקרא".

ובכל זאת שואל הגר"א למה שלא יברך משום הלימוד עצמו כמו כל ברכת המצוות.

המנחת חינוך מתרץ שהבית יוסף סובר שעל מצוות שמקיימים בלב בלבד – אין מברכים וע"כ לא מברך על בדיקת חמץ כי בביטול בעלמא סגי. ולכן גם לא מברך על הרהור בדברי תורה.

אם כן שונה יהיה הדבר בכתיבה שם אמנם לא מברך על התורה עצמה (אין "שם ה' אקרא") אבל עדיין מקיים לימוד תורה במעשה ועל כן יברך מדין ברכת המצוות.

ולכן גם יהיה שונה הדין בנשים: כאשר לומדת תורה צריכה לברך על התורה עצמה (כמו ר"ח) אבל כאשר כותבת הברכה היא רק מדין ברכת המצוות, כאן סובר השו"ע שנשים אין מברכות כאשר לא מצוות.

הגר"א דלעיל סובר שעל הרהור בדברי תורה מברך.

הבית יוסף מביא את שיטת השו"ע שלא מברך על ביטול חמץ חמץ כי לא מברכים על דבר שמתבצע במחשבה.

וא"כ צריך להסביר לפי הגר"א מה ההבדל באמת בין ביטוח חמץ שלא מברכים להרהור בדברי תורה שכן?

ר' דוד פוברסקי:

יש להבדיל בין ביטול חמץ ללימוד תורה.

ביטול חמץ מתבצע תמיד במחשבה – גם כאשר מבטל בפה מועיל מדין הביטול שבלב. נמצא שהעניין הוא תמיד המחשבה ועל זה אין ברכה.

לעומת זאת בלימוד תורה ניתן לקיימה כמובן בפה "ודברת בם" וגם במחשבה "והגית בו"- זו מצווה שניתן לקיימה בהרהור ובדיבור – ועל זה כן תיקנו ברכה.

הר"ן כותב שאנו לא מסתפקים בביטול אלא צריך גם ביעור או מכירה לגוי כי חוששים שמא הביטול לא היה בלב שלם. שואל הרעק"א אם כן נתקן שיבטל בפה ואז גם אם לא ביטל בלב שלם הוי דברים שבלב ואינם דברים.

אלא כפי שאמרנו יש להבדיל. כאשר אדם מוכר חפץ ועושה מעשה קניין, אפילו שמהרהר שלא להקנות, אי אפשר בדברים שבלב לבטל את מעשה הקניין. אבל בביטול גם כאשר אומר בפה מעשה הביטול חל במחשבה. ולכן יש חשש שדברים שבלב יבטלו מחשבת הביטול.

ראיה נוספת: הרעק"א שואל על הבית יוסף דלעיל (שאין מברכים על מצווה שמקיים במחשבה) הרי ניתן להפריש תרומה במחשבה וגם על זה מברך?

אלא לפי מה שאמרנו שוב מובן. כיוון שהפרשת תרומה ניתן לקיים בין במעשה ובין במחשבה – יש על זה ברכה גם במחשבה.

ר' שלומקע ברמן:

בביטול חמץ המצווה היא התוצאה דהיינו שלא יהיה חמץ. כפי שכתוב הרמב"ם "שאצלו יהיה חשוב כעפר". זו תוצאה שמתקיימת במחשבה וזו כוונת הבית יוסף שאין על זה ברכה.

אבל דברי תורה קיום המצווה הוא במחשבה פעילה (למעשה גם בלימוד בפה מתקיימת המצווה במחשבה=הבנה) ועל זה יש ברכה (לפי הגר"א).

ראיה לדבר מתרומות ומעשרות גם שם מתקיימת המצווה במחשבה פעילה = ההפרשה.

מי אמר שבביטול חמץ המצווה היא בתוצאה אולי בעצם הביטול?

ר' שמואל: הקצות רס"ב ס"ק ב' – נשאל במי שנאנס ושכח לבטל קודם זמן הביעור ומיד שנזכר ביטל. ואמר הקצות שלא עבר על בל יראה והביטול תופש כי איגלאי מילתא שרצה בביטול.

אם נאמר שהביטול הוא במעשה הביטול איך זה יכול להועיל הרי בפועל לא ביטל בזמן אלא אם נאמר שהביטול הוא בתוצאה – היות וגילה דעתו שלא רצה בחמץ ניתן לומר שאיגלאי מילתא גם למפרע.

(הדין הוא שניתן להשתמש בחפץ של אחר כאשר אינו מקפיד מאידך אי אפשר לקנות בלי הסכמה אפילו אם ישאיר סכום כסף כפול ומכופל. הסיבה לכך כי צריך הסכמה פעילה משא"כ ברשות שימוש מספיקה הסכמה פסיבית, כמו בביטול)

הסבר נוסף בברכת התורה:

ר' יוסף דב מבוסטון:

ברכות יא: "ורבי יוחנן אמר: אף למשנה נמי צריך לברך אבל לתלמוד אינו צריך לברך ורבא אמר: אף לתלמוד צריך לברך "

למה לגמרא לא ולתורה כן?

רמבן ספר המצוות רמב"ן עשה טו:<< · ספר המצוות · רמב"ן עשה · טו · >>

המצוה לברך את ה' לפני שלומדים תורה

 "שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא, וכאשר נצטווינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו. ובפרק ג' של ברכות אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו"

דהיינו לפי הרמבן זו ברכת הודאה (כמו ברכת המזון)

ברמ"א רד ס"ק ח' אם אנסוהו לאכול אע"ג שהחיך נהנה אינו מברך הואיל ונאנס על כך. ואומר המשנה ברורה בשער ציון ואע"ג דלעניין מצה קי"ל כפאוהו ואכל יצא, אלמא חשיבא אכילה, זהו לעניין המצווה אבל  לחייבו ליתן הודאה לא שייך כיוון דאנוסהו.

ידוע שבמתן תורה "כפה עליהם הר כגיגית"

 ובמדרש תנחומא: נעשה ונשמע שאמרו עם ישראל היה על התורה שבכתב, אך עדיין לא קיבלו את התורה שבעל פה. דהיינו תורה שבכתב ניתנה בהסכמה ושבע"פ בכפיה.

הואיל ואמרנו שזו ברכת הודאה ניתן לפי זה לחלק בין לימוד תורה שזה בהסכמה ללימוד גמרא שזה בכפיה ולא מברך (בצד הרעיוני, לא  ממש כפשוטו…)

ולפי זה גם נשים מברכות כי גם אצלן יש הודאה לקב"ה.

סיכום:

יש 3 שיטות בברכת התורה:

  1. ר' חיים ברכה על התורה. כך לומדים תורה, מתחילים בברכה.
  2. בית יוסף – ברכת המצוות.
  3. רמב"ן – ברכת הודאה.

נפק"מ בין השיטות: האם צריך להבין מה שמברך.

אם ברכת המצוות יצא י"ח ואם ברכת הודאה – צריך להבין כמו בברכת המזון.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי




חיוב נשים בברכת התורה

כד טבת תשפ"ג

חיוב נשים בברכת התורה

ברכת התורה מניין "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"

 

השו"ע סימן מז ס"ק י"ד פוסק: "נשים מברכות ברכת התורה:"

והקשו עליו המג"א והט"ז:  כידוע שיטת השו"ע שנשים אינן מברכות על מ"ע שהזמן גרמא כיוון שאינן מצוות עליהן.  וא"כ נשים שאינן מצוות על לימוד  תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", ולמדו חכמים (קידושין כט, ב): "בניכם ולא בנותיכם", ומדוע, אפוא, מברכות ברכת התורה ?

ותירץ המג"א: שמכיוון שמצוות ללמוד את ההלכות הנוגעות אליהן, יכולות גם לברך.

ואמנם הט"ז והפמ"ג אינם מקבלים תירוץ זה וסוברים שאין זה חיוב מצד לימוד תורה אלא בשביל לדעת מה צריך לעשות או לעשות.

 

מתרץ הגרי"ז בשם אביו, ר' חיים מבריסק(חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, הל' ברכות פי"א הט"ז):

"ושמעתי מפי אאמו"ר הגאון החסיד זצוקללה"ה, שאמר דבברכות התורה – אין הברכה על קיום המצוה של תלמוד תורה, רק דהוא דין בפני עצמו, דתורה בעי ברכה. וכדילפינן לה בברכות דף כ"א מקרא ד'כי שם ה' אקרא' וגו'. אם כן, אין זה דין ששייך להמצווה כלל, ונשים פטורות רק מהמצווה של תלמוד תורה, אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תלמוד תורה, ולימודם הוי בכלל תלמוד תורה, ושפיר יש להם לברך על לימודם…"

דהיינו, בברכת המצוות (תפילין, סוכה, לולב…) הברכה היא על קיום המצווה, במצוות אלו כיוון שאישה פטורה – אינה מברכת. אולם בברכת התורה הברכה היא על התורה עצמה, הברכה היא חלק מהלימוד, מעיין פתיחה של הלימוד – כך צריך להתחיל בלימוד תורה, ולכן גם אישה שבוודאי זה נחשב אצלה לימוד, צריכה לברך.

ראיות לדבר:

  • הרמב"ם בספר המצוות אינו מונה את ברכת התורה כמצווה בפ"ע. יש שכתבו שבאמת הרמב"ם למד שזו מצווה דרבנן, אולם הקרית ספר מביא שגם לפי הרמב"ם זו מצווה דאורייתא. וצריך א"כ  להסביר למה לא מנה בספר המצוות. והנה לפי דברנו מובן דהרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה כי זה חלק ממצוות לימוד תורה.
  • מעיקר הדין לאישה מותר לעלות לתורה אלא שאין עולות משום צניעות. המנהג הבסיסי הוא שהעולה הראשון מברך אשר בחר והאחרון אשר נתן והם מוציאים את יתר העולים. ואם הברכה היתה על קיום המצווה איך אישה יכלה להוציא, אלא כיוון שהברכה היא על התורה ,גם אישה שייכת בזה.
  • הגמ' מסתפקת על מה צריך לברך האם רק על תורה או גם על מדרש או גם על גמרא (שיש בה פסוקים). ולכא' למה צריך להגיע לזה הרי פשוט שלימוד גמרא נחשב לימוד, ולהיפך זה הלימוד המעולה יותר – לימוד בעיון, וא"כ מדוע יש להגיע לפסוקים?

אלא כיוון שהברכה היא על התורה אולי רק כאשר יש פסוקים צריך לברך.

 

מה דין הרהור בד"ת, האם צריך לברך?

השו"ע שם ס"ד ד : "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך…"

ושואל הגר"א למה? הרי גם בהרהור מקיים מצוות לימוד תורה "והגית בו יומם ולילה", והגר"א באמתחולק וסובר שיש לברך גם על הרהור

ולפי דברי הרב מבריסק ניתן להסביר את המח':

השו"ע למד כמו ר' חיים שהברכה היא על התורה ולכן במהרהר אינו מברך כי אין "שם ה' אקרא".

אולם הגר"א סבר שזו ברכה כמו שאר ברכת המצוות ולכן שאל למה שלא יברך על הרהור משום הלימוד עצמו כמו כל ברכת המצוות.

 

הגר"א כאמור סובר שעל הרהור בדברי תורה מברך.

שואל הבית יוסף: שיטת השו"ע שלא מברך על ביטול חמץ כי לא מברכים על דבר שמתבצע במחשבה (והגר"א אינו חולק על כך).

וא"כ צריך להסביר לפי הגר"א מה ההבדל באמת בין ביטול חמץ שלא מברכים להרהור בדברי תורה שכן?

הרעק"א שואל על הבית יוסף דלעיל (שאין מברכים על מצווה שמקיים במחשבה) הרי ניתן להפריש תרומה במחשבה ועל זה יש ברכה, ומה זה שונה מביטול חמץ שאינו מברך?

 

מסביר ר' שלומקע ברמן:

בביטול חמץ המצווה היא התוצאה דהיינו שלא יהיה חמץ. כפי שכתוב הרמב"ם "שאצלו יהיה חשוב כעפר". זו תוצאה שמתקיימת במחשבה וזו כוונת הבית יוסף שאין על זה ברכה.

אבל דברי תורה קיום המצווה הוא במחשבה פעילה (למעשה גם בלימוד בפה מתקיימת המצווה במחשבה=הבנה) ועל זה יש ברכה (לפי הגר"א).

ראיה לדבר מתרומות ומעשרות שגם שם מתקיימת המצווה במחשבה פעילה = ההפרשה.

 

מי אמר שבביטול חמץ המצווה היא בתוצאה אולי בעצם הביטול?

מביא ר' שמואל: הקצות רס"ב ס"ק ב' נשאל במי שנאנס ושכח לבטל קודם זמן הביעור ומיד שנזכר ביטל. ואמר הקצות שלא עבר על בל יראה והביטול תופש כי איגלאי מילתא שרצה בביטול.

אם נאמר שהביטול הוא במעשה הביטול איך זה יכול להועיל הרי בפועל לא ביטל בזמן אלא אם נאמר שהביטול הוא בתוצאה – היות וגילה דעתו שלא רוצה בחמץ ניתן לומר שאיגלאי מילתא גם למפרע.

ראיה נוספת: הדין הוא שניתן להשתמש בחפץ של אחר כאשר אנו יודים שאינו מקפיד גם אם לא הרשה בפועל מאידך אי אפשר לקנות בלי הסכמה מפורשת אפילו אם ישאיר סכום כסף כפול ומכופל. הסיבה לכך כי צריך הסכמה פעילה משא"כ ברשות שימוש מספיקה הסכמה פסיבית, כמו בביטול.

 

ולפ"ז, השו"ע למד כמו הסבר ר' חיים שהברכה היא חלק מהלימוד, ולכן נשים מברכות על לימוד תורה ולכן לא מברכים על הירהור.

הגר"א למד שזו ברכת המצוות וניתן לברך על הרהור כי יש כאן מחשבה פעילה, כמו גם בתרומה, משא"כ בביטול חמץ שזו מחשבה "גרועה" רק מחשבת הסתלקות וע"ז אין ברכה.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך




פרשת ויגש: ברכות קריאת שמע

ברכות קריאת שמע

בשיעור זה נדון האם ברכות קריאת שמע עניינם ככל ברכות המצוות, או שיש חילוק ביניהם, וחילוקי הדינים שיש בזה.

המשנה מנוסח שתקנו חכמים בברכות קריאת שמע ובברכות המצוות * חילוק דין נוסף בין ברכות קריאת שמע לברכות המצוות * מהותה של ברכת המצוות * ברכות קריאת שמע אף להרמב"ם הם חלק מגוף המצוה * מהלך חדש בדברי הרמב"ם לבאר למה הקורא קריאת שמע מספק קוראה בברכותיה * לפי יסוד זה יקשה למה טומטום היושב בסוכה אינו מברך

המשנה מנוסח שתקנו חכמים בברכות קריאת שמע ובברכות המצוות

כתב הרמב"ם גבי ברכות קריאת שמע (קריאת שמע א, ז): "ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום, ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם וכו'. כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך".

ובכסף משנה הביא את קושית הרמ"ך על דברי הרמב"ם הללו, שבשני מקומות בגמרא רואים ששינו מהנוסח שתקנו חכמים בברכות ויצאו ידי חובתם. האחד, גבי בנימין רעיא (ברכות מ, ב) שהיה מברך על המזון: "בריך רחמנא מרא דהאי פיתא", ואמר רב שיצא ידי חובתו. והשני, לגבי ברכת הגומל (נד, ב) שרב יהודה חלה והבריא, ובאו לפניו רב חנא בגדתאה וחכמים ואמרו לו: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא", ואמר להם שפטרוהו בזה מלברך ברכת הגומל. הרי שני מקומות ששינו מהנוסח שתקנו חכמים בברכות, ויצאו ידי חובתם. למה אם כן לגבי ברכות קריאת שמע פסק הרמב"ם שאם שינה מהנוסח שתקנו חכמים צריך לחזור ולברך.

ובביאור הגר"א (סימן סח) הקשה סתירה בדברי הרמב"ם עצמו, שלגבי ברכות קריאת שמע כתב שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות צריך לחזור ולברך, ואילו לגבי שאר הברכות (ברכות א, ה) כתב שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות "אינו אלא טועה", ולא הוסיף שצריך לחזור ולברך.

ונראה מהדברים שסבר הרמב"ם שישנו חילוק מהותי בין ברכות קריאת שמע שבהם המשנה לא יצא ידי חובתו אף בדיעבד, לשאר ברכות המצוות שבהם המשנה יצא ידי חובתו בדיעבד – כמשמעות לשון הרמב"ם עצמו, וכמו שהוכיח הרמ"ך מדברי הגמרא גבי ברכת המזון וברכת הגומל. וצריכים אנו להבין טעם החילוק.

חילוק דין נוסף בין ברכות קריאת שמע לברכות המצוות

וקודם שנבאר חילוק זה נביא חילוק נוסף שישנו בדברי הרמב"ם בין ברכות קריאת שמע לשאר ברכות המצוות. כתב הרמב"ם (סוכה ו, יג): "וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבים מספק, ואין מברכין מספק". הרי דעת הרמב"ם שכשמקיימים מצוה מספק, אין צריכים לברך [אכן, הראב"ד שם חולק וסובר שטומטום מברך על מצות סוכה, כי על ספק מצוה דאורייתא חייבים לברך]. ואילו לגבי ברכות קריאת שמע פסק הרמב"ם (קריאת שמע ב, יג) שהמסופק אם קרא קריאת שמע חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה. הרי שתקנו חכמים ברכה גם על ספק מצוה של קריאת שמע.

וכבר תמה הכסף משנה על ההבדל שבין ברכות קריאת שמע שהקורא קריאת שמע מספק מברך, לברכה שעל מצות סוכה שהמקיים המצוה מספק אינו מברך. והביא מה שכתב הרשב"א בתשובה (סי' שכ) שלגבי קריאת שמע כך היתה התקנה שכל שהוא חייב לקרוא קוראה עם ברכותיה. ולמד כן הרשב"א מדין המסופק אם קרא קריאת שמע שחוזר וקורא כדין ספק דאורייתא לחומרא, ועליו לחזור ולקרוא את כל שלושת הפרשיות, ולא רק את הפסוק הראשון [או הפרשה הראשונה] שהוא דאורייתא. הרי שכשיש ספק בקריאת שמע וצריך לחזור ולקרוא, עליו לקרוא גם את הפרשיות שהם מדרבנן – כי כן היא צורת קיום המצוה של קריאת שמע. וכמו כן גבי ברכות של קריאת שמע , כשחוזר וקורא מספק, עליו לחזור גם על הברכות כי כך היא צורת המצוה של קריאת שמע.

מהותה של ברכת המצוות

הבאנו לעיל את דעתו של הראב"ד שאף בשאר מצוות וכמו מצות סוכה טומטום שחייב לשבת בסוכה מספק – חייב לברך. ובאמת הדברים צריכים ביאור, שאם אמנם עליו לקיים המצוה עצמה מספק כי ספק דאורייתא לחומרא, למה עליו לחזור גם על הברכה שהיא רק מדרבנן, ולמה לא נאמר ספק דרבנן לקולא ונכריע כלפי הברכה שאינו חייב כלל במצוה.

ולבאר שיטתו של הראב"ד נקדים כך. שנינו במסכת תרומות (פ"א מ"ו) האילם לא יתרום. וביארו בזה הראשונים בשם הירושלמי שהוא משום שמפסיד את הברכה. וניתן להבין בטעם זה שני אופנים. האחד, שאמנם את המצוה עצמה יכול לקיים בשלמותה, כי בגוף המצוה לא חסר מאום אף אם עשאה בלא ברכה, אלא שאמרו חכמים שמאחר והוא חייב לברך, ואינו יכול לקיים חיוב זה – לא יתרום לכתחילה. והאופן השני, שהסיבה שלא יתרום אינה מחמת שלא יוכל לקיים את חיובו ולברך, שהרי הוא אנוס ופטור מן הברכה; אלא משום שצורת קיום המצוה היא עם ברכה, וכל שאינו יכול לברך – אינו יכול לקיים את המצוה כצורתה, ונחשב כמו שחיסר בגופה של המצוה.

ונפקא מינה גבי ברכה על אכילה שהיא ודאי חיוב על הגברא. והיינו, כשבא האילם לאכול, האם גם בזה נאמר [כמובן במידת האפשר] שלא יאכל עד שיוציא אותו חברו בברכה. אם הסיבה שלא יתרום היא מצד שאינו יכול לקיים את חיובו ולברך, וחסרה לו הברכה, ולכן לא יתרום בעצמו, כמו כן גבי אכילה צריך להיות הדין שלא יאכל עד שיוציא אותו חברו. אבל אם מה שאינו יכול לברך לא מעכב אותו מלתרום אפילו לכתחילה, שהרי הוא אנוס, ומה שלא יתרום הוא משום שחסר בגופה של מצוה אם יעשה אותה בלי ברכה; גבי אכילה שאין סברא זו, שהרי בברכת הנהנין כל דין הברכה שלהם הוא כלפי הגברא שאסור לו ליהנות בלי ברכה, ודאי יוכל לאכול לכתחילה ולא יצטרך להמתין שיוציאו חברו, שהרי הוא פטור מן הברכה מחמת אונסו [ועיין כנסת אברהם (כ, ג ס"ק ד)].

נחזור עתה לשיטת הראב"ד שהמקיים מצוה מספק חייב לברך. נראה שסובר הראב"ד שכל מצוה שיש עליה ברכה, הברכה היא חלק מצורת קיום המצוה, ואם יקיימה בלי הברכה יחסר לו בגופה של המצוה. לכן כל שחייב לקיים המצוה שוב מחמת הספק, כדי שתהא המצוה שלמה יש לו לברך בעת הקיום.

אכן מלשון הרמב"ם (ברכות א, ב-ג) נראה שברכת המצוות אינה חלק מצורת קיום המצוה. שכתב: "וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכו', וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה, ואח"כ יעשה אותה". נראה מלשונו שכמו ברכת הנהנין שהיא המתיר של האכילה [וכלשון הירושלמי – ברכתה היא פדיונה], ובלא ברכה יש בהנאתו מעילה וגזל, כך גם ברכת המצוות ביסודן הן מתירות, ובלא ברכה אסור מדרבנן לקיים את המצוה.

יסוד דבר זה שדימה הרמב"ם ברכת המצוות לברכת הנהנין הוא מהגמרא בברכות (נא, א) שמסתפקת במי שאכל ושתה, ולא בירך, האם יכול לברך [ברכה ראשונה] אחרי גמר אכילתו. ומדמה זאת הגמרא לדין שכתוב בברייתא שהטובל במקוה, מברך על הטבילה בצאתו מן המים, וכמו כן ניתן לברך אחרי האכילה. ודוחה זאת הגמרא שדווקא בטבילה תקנו את הברכה אחרי הטבילה מאחר וקודם הטבילה לא היה ראוי לברך, מה שאין כן בברכות הנהנין שניתן לברך לפני האכילה, אם לא בירך, הפסיד את הברכה, ואינו יכול לברך אחר גמר האכילה.

הרי שדימתה הגמרא ברכות הנהנין לברכות המצוות שכמו בברכת המצוות יכול לברך אחר גמר עשיית המצוה, כמו כן בברכות הנהנין יכול לברך אחר שגמר האכילה. והיינו כמו שבברכת המצוות המתיר יכול לבוא אחר המצוה, כמו כן בברכת הנהנין המתיר יכול לבוא אחר האכילה.

ואמנם הגמרא דחתה זאת, מצד הסברא שהפסיד את הברכה, אך רואים בדברי הגמרא שגדר ברכת המצוות שווה לברכת הנהנין. מעתה יש לומר שכמו ברכת הנהנין אינה חלק מצורת האכילה, אלא עניינה להתיר את האכילה, כמו כן ברכת המצוות אינה חלק מצורת המצוה, אלא היא באה כמו מתיר לקיום המצוה.

ולכן סובר הרמב"ם שבכל ספק מצוה וכמו סוכה או ציצית לגבי טומטום, אף שלגבי גוף המצוה הדין הוא ספק דאורייתא לחומרא וצריך לקיימה מספק, לגבי הברכה – שאינה חלק מצורת המצוה – ניתן לומר ספק דרבנן לקולא, ואין צריך לברך. אכן הראב"ד למד שהברכה היא סדר וצורה שקבעו חכמים בקיום המצוה, ולכן כל שמקיים את המצוה, אף כשמקיימה מספק, עליו לקיימה בשלמותה – עם ברכותיה.

ברכות קריאת שמע אף להרמב"ם הם חלק מגוף המצוה

ונראה לחדש ולומר שאף להרמב"ם שברכת המצוות אינה חלק מגוף המצוה, ברכות קריאת שמע נחשבות חלק מגוף המצוה של קריאת שמע – שכך היא צורת המצוה מדרבנן לקרוא קריאת שמע עם ברכותיה. ולכן לגבי קריאת שמע פסק שאם קורא קריאת שמע מספק חוזר ומברך גם את הברכות; וכמו שהביא הרשב"א דוגמא לזה ממה שבספק אם קרא קריאת שמע הדין הוא שחוזר אף על הפרשיות שהם מדרבנן, מאחר שכך היא צורת המצוה של קריאת שמע לקרוא שלש פרשיות.

כן יש להוכיח שברכות קריאת שמע הם חלק מגוף מצות הקריאה – בשיטת רב האי גאון שהביא הרא"ש (ריש פ"ב דברכות), לגבי מה שאמרו בירושלמי שברכות קריאת שמע אינן מעכבות – והוכיחו זאת ממה ששנינו "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא [קריאת שמע] אם כוון לבו יצא", ואף שלא בירך – שכל זה הוא רק אם ברך לאחר הקריאה, שבזה התחדש שלמרות ששינה את הסדר אין זה מעכב. אבל אם לא בירך כלל הרי זה מעכב, ולא יצא ידי חובתו.

משיטה זו מוכח שהברכות הם חלק מגוף המצוה של קריאת שמע, שהרי בכל התורה כולה אין הברכה מעכבת את המצוה, ומי שנטל לולב או שמע שופר יצא ידי חובתו אף אם לא בירך; ולמה לגבי קריאת שמע הברכות מעכבות? בהכרח שבקריאת שמע הברכות הם חלק מהמצוה, וכל שקרא בלא ברכותיה חסר לו בעצם המצוה, ובזה הוא לא כשאר המצוות.[1]

ואכן, ידוע פסקו של הגר"ח, שנשאל במי שאיחר להגיע לבית הכנסת ואם יקרא קריאת שמע בברכותיה יפסיד תפילת שמונה עשרה עם הציבור, כיצד יעשה, כי שמא עדיף שיקרא קריאת שמע בלא ברכות כדי שיספיק תפילת שמונה עשרה עם הציבור, וישלים הברכות אחר שמונה עשרה. והכריע הגר"ח שעדיף שיקרא קריאת שמע בברכותיה למרות שיפסיד תפילת שמונה עשרה עם הציבור, כי אם יקרא קריאת שמע  ללא ברכותיה יחסר לו בקריאת שמע. והרי זה כמו שכתבנו שהברכות הם חלק מהקריאת שמע.

ומעתה, כיון שברכות קריאת שמע הם חלק מהמצוה של קריאת שמע, מובן פסקו של הרמב"ם שאם שינה במטבע שטבעו חכמים בברכות קריאת שמע חוזר.שהרי בקריאת שמע מי ששינה מצורת הברכה, הרי הוא כמו ששינה מגוף המצוה. ואין זה דומה לשאר ברכות המצוות שאינם חלק מגוף המצוה, ואם שינה בהם לא פגם בגופה של המצוה ובהם פסק הרמב"ם שאם שינה ממטבע שטבעו חכמים בהם הרי זה טעות אך אינו חוזר.

*

הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם שפסק גבי טומטום שצריך לשבת בסוכה מספק, אך אינו מברך. והקשינו ממה שפסק גבי ברכות קריאת שמע שהקורא קריאת שמע מספק קוראה עם ברכותיה.

אחר מה שביארנו עכשיו שיש הבדל מהותי בין ברכות המצוות שאינם חלק מגוף המצוה, לברכות קריאת שמע שהם חלק מצורת קיום המצוה של קריאת שמע, נראה לחדש ולומר שאמנם פסק הרמב"ם שטומטום יושב בסוכה מספק, אך אינו מברך, אך לגבי מצות קריאת שמע, שטומטום חייב לקרוא קריאת שמע מספק, חייב לקוראה עם ברכותיה. וכמו שפסק הרמב"ם בכל מי שקורא קריאת שמע מספק.

מהלך חדש בדברי הרמב"ם לבאר למה הקורא קריאת שמע מספק קוראה בברכותיה

ונראה לומר מהלך נוסף בביאור דברי הרמב"ם שהקורא קריאת שמע מספק קוראה בברכותיה, וליישב את קושית הכסף משנה שהובאה לעיל. ניתן לומר שאמנם מה שקורא קריאת שמע שוב הוא רק מחמת הספק, אך למרות כן צריך לקרותה בברכותיה, ואין זה דומה למי שיושב בסוכה מחמת שמסתפק אם הוא יום שביעי או שמיני שאינו מברך.

והכלל בדברים הוא כזה. כשיש לאדם ספק אם כבר קיים מצוה או לא, אם לפי שני הצדדים למעשה המצוה שיעשה שוב יהיה שם של מעשה מצוה, הדין הוא שיברך, וזה בכלל מה שתקנו חכמים לברך על מצוה זו. לעומת זאת אם לפי אחד מן הצדדים אין זה כלל מעשה מצוה, ודינו כמו הכלל הרגיל – ספק ברכות להקל.

ולכן, מי שמסתפק אם כבר קרא קריאת שמע, חוזר וקוראה בברכותיה, שהרי כשחוזר וקורא שוב, נחשב שעושה מעשה מצוה לפי שני הצדדים, כי גם אם אכן כבר קרא קריאת שמע, במה שקורא שוב מקיים מצוה של קבלת עול מלכות שמים. מצב כזה של ספק הוא בכלל התקנה שתקנו חכמים ברכה בשעת עשיית המצוה, ולכן הדין הוא שמברך.

לעומת זאת מי שיושב בסוכה מספק אם זה יום שביעי או שמיני, בזה לפי הצד שהוא יום שמיני, אין כלל חפצא של מצוה בישיבתו בסוכה. אופן כזה שעל צד אחד מצדדי הספק אין כלל קיום מצוה, אינו בכלל התקנה של ברכת המצוות, והוא בכלל הרגיל ספק ברכות להקל.

וניתן לבאר שזו כוונת דברי הרשב"א (תשובה שכ) שהבאנו לעיל "שמלכתחילה כך היתה התקנה שכל שהוא חייב לקרות קוראה לכתחילה עם ברכותיה", היינו שבקריאת שמע תקנו שגם הקורא מחמת הספק קוראה עם ברכותיה, מאחר ומקיים מצוה בקריאתו זו גם על הצד שכבר קרא קודם.

לפי יסוד זה יקשה למה טומטום היושב בסוכה אינו מברך

אלא דיש להעיר לפי זה למה טומטום היושב בסוכה או שומע שופר, אינו מברך, והרי אף על הצד שהוא אשה הלא יש כאן קיום מצוה, כי אמנם אשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, אבל אם מקיימת מצוות אלו נחשב לה כקיום מצוה של אינו מצווה ועושה. ולמה פסק הרמב"ם שלא יברך?

ושמא י"ל שאשה המקיימת מצוה אין זה נחשב חפצא של המצוה, שהרי פטורה, ומה שמקבלת שכר כדין אינו מצווה ועושה אין זה משום שקיימה חפצא של מצוה, אלא מצד חיבוב מצוה גרידא. ואין זה כמו קריאת שמע שזו חפצא של קבלת עול מלכות שמים אף למי שכבר קרא קריאת שמע. ולכן נשאר הטומטום שהוא ספק אשה בכלל הרגיל של ספק ברכות להקל, ואף כשמקיים המצוה מספק אינו מברך עליה.

ונפקא מינה שיש בנידון זה אם אשה המקיימת מצוה נחשב לה כקיום מצוה, או רק כענין של חיבוב מצוה – בעבד שחייב במצוות כאשה, וקיים מצות שופר או לולב, ולאחר מכן שחררו האדון ונעשה חייב במצוות – האם יצטרך לקיים שוב מצוות אלו.

ולפי המתבאר עתה שאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא אין זה נחשב לה כלל לקיום מצוה, כמו כן יהיה הדין בעבד שקיים מצוות אלו, ויצטרך לקיים מצוות אלו שוב אחר שחרורו.

[1] ואמנם הרא"ש שם כתב שדווקא בציבור הברכות מעכבות, אבל ביחיד אין הברכות מעכבות. וצריך לומר שבקריאת שמע של יחיד תקנו חכמים גם מהלך של מצוה בלי ברכות. אבל בציבור לא תקנו חכמים מהלך של קריאת שמע בלי ברכות, וכל שלא בירך לא יצא ידי המצוה [ולא שייך לומר שיצא לכל הפחות כיחיד, כי בציבור זה מהלך אחד של כל התפילה].




כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות

כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים

ה כסלו תשע"ח

בגמ' ברכות מ:

"ר' יוסי אומר בכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו"

וכתב הרמב"ם הל' ק"ש פ"א הל' ז':

"ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם. מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום . . כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע".

דהיינו לשיטת הרמב"ם אם שינה בברכות ק"ש צריך לחזור ולברך

ושואל הכס"מ:

בגמ' בברכות שם:

"בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא"

ועוד בגמ' ברכות נד: לעניין ברכת הגומל:

"רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי עשרה והא איהו לא קא מודה, לא צריך דעני בתרייהו אמן"

ומשמע משני העניינים הנ"ל שלמרות ששינו ממטבע שטבעו חכמים יצאו י"ח, וקשה על הרמב"ם שפסק שחוזר ומברך.

ובאמת בשו"ע פסק שגם אם שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, יצא.

 

והנה בהל' ברכות פ"א הל' ה' כתב הרמב"ם:

"ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום ואין לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה וכו'".

 ובהל' ו' ממשיך:

"וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון . . ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא".

ודברי הרמב"ם לכאורה סותרים זה את זה דבהלכות ק"ש כתב דאם שינה לא יצא ובהלכות ברכות כתב דיצא.

ואומר הגר"א דהרמב"ם חזר בו ובאמת פוסק שהוי טועה, אבל אם שינה, יצא.

והדברים נראים תמוהים, דאם חזר בו מדוע לא תיקן בהלכות ק"ש !? ויש לישב.

ובבריסק דייקו ואמרו דאם הרמב"ם הביא דין ברכות ק"ש באופן מיוחד ופרטני בהלכות ק"ש ולא בהלכות ברכות , כמו שאר ברכות, הרי דמשמע מכך שיש להם דין מיוחד.

וע"כ יש להסיר שברכות ק"ש הינם חלק ממצוות ק"ש ומי ששינה בברכות צריך לחזור משא"כ בשאר ברכות, שם הברכה היא חיצונית למצווה ואם שינה "אינו אלא טועה" אבל א"צ לחזור ולברך.

וצריך להסביר החילוק.

 

ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד לגבי מי שמקיים מצווה מספק, כגון טומטום ואנדרוגינוס במ"ע שהזמן גרמא האם מברך או לא.

לשיטת הרמב"ם אינו מברך, שספק ברכות להקל, ולשיטת הראב"ד כיוון שחייב לקיים המצוה מספק, צריך גם לברך.

ושואלים האחרונים: הרמב"ם פוסק שמי שמסתפק האם קרא ק"ש צריך לחזור על ק"ש עם ברכותיה. ואם ספק ברכות להקל מדוע צריך לחזור גם על הברכות?

מתרץ הכס"מ: ע"פ תשובת הרשב"א – ברכות ק"ש הינם חלק בלתי נפרד מקריאת שמע (ברכת יוצר אור מקבילה לשמע ישראל, ברכת אהבת עולם מקבילה לואהבת, וגאל ישראל ליציאת מצרים) ולכן אם חוזר, חוזר על הכל, כולל הברכות.

 

ההלכה היא שאילם לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה.  ואיתא בירושלמי דהטעם לכך היא מפני שאינו יכול לברך.

ותמה הרב מבריסק מה ההסבר בכך, האם אנו אומרים לאילם שלא יטול ידיים מכיוון שלא יכול לברך!?

ועונה: כאשר המצווה היא בחפצא של המצווה  כגון תרומה, שהחיוב הוא על הכרי, הרי שהברכה היא חלק מהמצווה ואם לא יכול לברך יש פגם בקיום המצווה. משא"כ כאשר זו מצווה על הגברא – כגון נטילת ידיים וכיוצ"ב שאז הברכה אינה חלק אינטגרלי מהמצווה וחייב לקיים גם אם לא יכול לברך.

ועפ"ז שיטת הראב"ד דלעיל, שסובר שבכל מקום שמקיים מחמת ספק צריך לברך, היינו מחמת שלשיטתו תמיד הברכה היא חלק מהמצווה ואם חייב לקיים, חייב גם לברך.

 

מה, אפוא, שיטת הרמב"ם?

הרמב"ם הלכות ברכות פ"א ה"ב:

"ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואחר כך יהנה ממנו ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה וכן אם הריח ריח טוב מברך ואחר כך יהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל…"

ובה"ג:   "וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה".

דהיינו הרמב"ם מדמה ברכת המצוות לברכת הנהנין, וכשם שאם אכל ולא בירך, מעל, כך גם בברכת המצוות.

ושואל התורת זרעים: מה עניין זה לזה ? איך שייך עניין מעילה בקיום מצווה בלא ברכה?

 

ואיתא  בגמרא לגבי מי שאכל ונזכר שלא בירך:

"בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף. אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא אטבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא במעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי".

דהיינו רבינא רצה לדמות את מי שאכל ולא בירך – ברכות הנהנים, לגר שמברך לאחר שטובל – ברכת המצוות. ושוב יש להבין איך הגמרא רוצה לדמות זל"ז?

מסביר ר' יושע בר: יש כאן ברמב"ם דין וגדר חדשים בברכת המצוות.

כשם שברכת הנהנים מתירה לאדם את האכילה, כך גם בברכת המצוות, היא מתירה לאדם לקיים את המצווה. בלי ברכה אין היתר לאדם לקיים את המצווה !

(וכהאי כגוונא: "על מה אבדה הארץ , על שלר בירכו בתורה תחילה" , ללא ברכת היתר אין היתר ללמוד תורה!)

הרמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ב:

"כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהן מדברי סופרים. שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף ואם היו פירות שאם זרקן ימאסו כגון תותים וענבים מסלקן לצד אחד ומברך ואח"כ בולען ואם אינן נמאסין כגון פולים ואפונים פולטן מפיו עד שיברך ופיו פנוי ואחר כך אוכל".

דהיינו לשיטת הרמב"ם אם התחיל לשתות ונזכר שלא בירך יבלע ויברך אחר כך.

והשיג עליו הראב"ד מניין לרמב"ם דין זה שיכול לסיים השתיה קודם שיברך.[1]

אלא שהדברים הינם כמו ברבינא שרצה לדמות ברכת הנהנים לטבילת גר, כך גם בשתייה כיוון שאינו יכול יברך אחרי שיבלע.

וזה חידוש גדול דהרי בגר לא יכל כלל לברך לפני טבילתו שהרי לא היה יהודי עדיין, משא"כ בשתיה שזה בפשיעתו.

אלא שלפי מה שאמרנו ניתן לדמות זל"ז וכשם שבברכת המצוות ניתן להחיל את הברכה-המתיר למפרע, כך גם בברכת הנהנים, בדיעבד, אם כבר שתה ושכח לברך, יכול לברך ולהחיל את המתיר-הברכה למפרע.

 

כל זה הינו דווקא בברכת הנהנין וברכת המצוות ששם הברכה היא המתיר של הפעולה, האכילה/קיום המצווה. אבל בברכות ק"ש הברכה הינה חלק אינטגרלי מקיום המצווה .

כאן הברכה אינה מתיר של הקריאת שמע אלא חלק ממעשה המצווה עצמה ולכן אם שינה ממטבע שטבעו חכמים צריך לחזור ולברך.

והיות ובברכת המצוות הברכה הינה "רק" מתיר, כאשר מקיים מספק (כגון טומטום ואנדרוגינוס), סובר הרמב"ם שאינו חוזר ומברך ויכול לקיים המצווה גם ללא המתיר.

 

 

 

[1] הראב"ד סובר שמדובר שאין לו משקים אחרים, ולכן כיוון שאינו יכול לקיים מצוות ברכה, ישתה ללא ברכה, אבל אם יש לו משקים אחרים, יפלוט את המשקים שבפיו, ויקיים את מצות הברכה על האחרים.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי




למה לא תיקנו אזכרת חנוכה ופורים בברכה מעין 3

למה לא תיקנו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין 3

מקשים האחרונים למה לא תיקנו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין ג' (כמו רצה והחליצנו, ראש חודש וימים טובים)?

ועוד שאלה:

מדוע בברכת המזון באה הזכרת שבת ומועד אחרי  "רחם" לפני "ובנה ירושלים", ואילו בברכת מעין ג' אומרים "ורצה והחליצנו ביום השבת הזה" אחרי ובנה ירושלים (לפני הטוב והמטיב)?

ושאלה נוספת:

במעיין ג' במקום יעלה ויבוא של החגים אומרים "ושמחנו ביום…". מאיפה נלקח הנוסח הזה?הרי ביעלה ויבוא כלל לא לא מזכירים את נושא השמחה.

מתרץ ר"ח:

הגמ' במסכת ברכות כט. אומרת שלא אומרים תפילת הביננו במוצ"ש שהיות וצריך להוסיף הבדלה בחונן הדעת אתי לאטרודי ומקשה  מדוע אי אפשר לכלול הבדלה בתחילת הביננו, ובאופן זה אין חשש שייטרד, ונשארת בקושיא. 

ואומרים תלמידי רבנו יונה שבברכה קצרה (כמו הביננו) לא מכניסים הזכרות.

לאור דברים אלו מובן למה לא כללו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין ג'. אך אם כן קשה מדוע הזכרת שבת ומועד כן נכללו?!

אומר ר"ח:

הדין הוא שאם שכח רצה או יעלה ויבוא בברכת המזון ונזכר אחרי ובנה ירושלים: 

בשבת אומר ברוך אתה ה' … שנתן שבתות ומנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. 

וביו"ט שאומר ברוך אתה ה' … אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג… הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים"

ובר"ח: ברוך אתה ה'… אשר נתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון.

דהיינו לפני ובנה ירושלים רצה ויעלה ויבוא הם בגדר אזכרה בלבד ואילו לאחר ובנה ירושלים זה כבר תוספת ברכה.

ולכן במעין שלוש, שהיא ברכה קצרה, עד "ובנה ירושלים" היות ולא מוסיפים אזכרות לא מוסיפים של שבת, ראש חודש או יו"ט. אבל אחרי "ובנה ירושלים" כאן כבר דינם (בברכת המזון) כברכה ולכן כן הוסיפו במעין ג', אחרי ובנה ירושלים. 

ולכן גם ביו"ט מזכירים במעין ג'  בלשון "ושמחנו", כיוון שזה תחליף לברכה הנ"ל ששם אומרים "לששון ולשמחה".

לעומת זאת על הניסים זו תמיד אזכרה וגם אחרי ובנה ירושלים לא תיקנו ברכה מיוחדת ולכן לא נכנס כלל למעין ג' (שהיא כאמור ברכה קצרה).

  • ישנה חקירה שחוקר הפרי מגדים והיא: האם רצה ויעלה ויבוא זה חלק מברכת המזון או כאזכרה בלבד?

ולפי הדברים שאמרנו ברור ששיטת ר"ח היא שרצה היא רק אזכרה.

נפק"מ:

  1. אדם ברך ברכת המזון בסעודה שניה בשבת ושכח רצה ויחד עם זה כיוון גם להוציא את חברו שאכל סעודה שלישית. האם היות ולא יצא מבחינת עצמו לא הוציא גם את חברו או לא?

הדברים יהיו תלויים בספק: אם זה חלק מהברכה אזי כיוון שחסר בברכה הכלל הוא שאם לא יצא לא מוציא. אבל אם זה רק אזכרה אזי מה שחסר זה לא בברכה עצמה וחברו יצא.

  1. יו"ט שחל בשבת ובירך ברכת המזון ראשונה ושכח יעלה ויבוא ובשניה שכח רצה. האם מצטרפים?

גם ככן הדברים יהיו תלויים בספק: אם זה חלק בברכה, לא יצא, כי אף פעם לא בירך ברכה כתיקנה. אם זה אזכרה אזי ניתן לצרף הברכות.

  1. כוס שלישית מארבע כוסות בליל הסדר צריך לשתות לאחר ברכת המזון. ויש דעות שאם שתה לפני ברכת המזון לא יצא. מה יהיה הדין אם שתה כוס שלישית ונזכר ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון. האם יצא ידי כוס שלישית?

שוב יהיו הדברים תלויים בספק: אם זו אזכרה, אזי הברכה היתה בסדר ולפיכך גם יצא ידי חובת כוס שלישית. אולם את זו ברכה אזי לא בירך ברכת המזון ולא יצא ידי כוס שלישית.

המאירי כותב שאם לא הזכיר בברכת המזון "על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו" לא יצא ידי חובה ויש ראשונים שחולקים ומוכיחים שאין זה מעכב שאם היה מעכב היה צריך להזכיר ברית ותרה גם במעין ג', והמאירי לא הסביר כיצד ליישב ראיה זו.

הרמב"ם ברכות פ"ב ה"ג: 

"ברכת הארץ צריך לומר הודייה בתחלתה ובסופה וחותם בה על הארץ ועל המזון, וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, וצריך להזכיר בה ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה"

לפי לשון הרמב"ם (וכך גם משמע בגמ' ברכות מח:) ברית ותורה לא מעכב – דהיינו שזו אזכרה בלבד אך לא חלק מהברכה. 

כך גם משמע בשמנה ברורה שאומר שאם שכח ברית ותרה יכול להזכיר אחרי "נודה לך" ולפני רחם נא". ואם זה חלק מהברכה איך מועילה ההשלמה אלא משמע שזו אזכרה בלבד.

לפיכך גם מובן מדוע לא אומרים ברית ותרה במעין ג' – שכיוון שזו ברכה קצרה אין מוסיפים אזכרות כדאמרן.

הגהות אשר"י פ"ק דמגילה (סי' ד') כותב שנשים חייבות בבהמ"ז מן התורה אבל אינן מוציאות את האנשים שאינן יכולות לומר ברית והדברים לכאורה תמוהים שהרי בגמרא משמע שאם היו חייבות דאורייתא היו יכולות  להוציא אנשים?

ומסביר רעק"א שכוונת הגהות אשר"י היא רק לחלר של ברית ותרה שאת זה לא יכולות להוציא ועל הגבר לומר בעצמו.

ושואל החזו"א איך זה עובד, הרי יש לנו כלל שאי אפשר לצאת חצי מדין שומע כעונה וחצי באמירה עצמית.

ולפי מה שאנו אומרים שברית ותורה אינן חלק מהברכה אלא אזכרה הדברים מובנים שכן מה שלא ניתן לצאת חצי- חצי זה בברכה אחת אבל כאן יש ברכת המזון לחוד ואזכרה (ברית ותורה) לחוד וניתן לפצל ולצאת את הברכה מדין שומע כעונה ואת האזכרה בעצמו.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך




ברכה על ספירת העומר

ברכה על ספירת העומר

ספירת העומר

 ידועה מחלוקת הראשונים בעניין ספירת העומר המובאת בחינוך מצוה ש"ו:

  • שיטת הבה"ג היא שמי ששכח לספור באחד הימים שוב אינו ממשיך לספור.
  • שיטת התוס' ומרבית הראשונים, שגם אם שכח ממשיך לספור בברכה. וכך מובא בתוס' (מנחות דף סו ע"א, סוף ד"ה זכר):

"עוד פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן".

 

להלכה פוסק השו"ע (תפ"ט) כי מי ששכח ימשיך לספור בלי ברכה.

מה יהיה הדין לגבי אדם שידוע לו בוודאי כי לא יצליח לסיים את ספירת העומר (הולך להכנס לניתוח באחד מימי הספירה ולא יהיה בהכרה במשך יום שלם), האם יכול להתחיל לספור בברכה או לא ? (אם זה  רק ספק האם יאנס ולא יספור ברור שיתחיל. השאלה מה אם ודאי שלא יצליח לסיים).

המשנה ברורה (תפ"ט) מביא בשם השולחן שלמה שנשים לא יספרו בברכה שכן ודאי שלא יצליחו לסיים. (וכבר כתבו האחרונים שבימינו סיבה זו אינה מעכבת)

והנה בשולחן שלמה עצמו מובא שהסיבה שלא יברכו אינה בגלל שברור שישכחו אלא מחמת שחוששים שאם ישכחו ימשיכו אחר כך לספור בברכה.

ר' חיים קנייבסקי – מדייק מדברי המשנה ברורה שמשמיט את הסיפא של השולחן שלמה (שהחשש הוא מחמת שימשיכו לספור בברכה) שסובר שאין אפילו להתחיל מחמת שברור שתשכח בהמשך.

הרב אליישיב – טוען שזו רק השמטה של המ"ב אבל יסוד החשש הוא רק משום ההמשך ולא משום ההתחלה.

נפק"מ בין 2 ההסברים תהיה לגבי מה ששאלנו בגבר שיאנס ולא יוכל לספור באחד מימי הספירה:

לפי דברי המ"ב בהסבר הגר"ח קנייבסקי – לא יתחיל

ולפי שיטת השולחן שלמה – יכול להתחיל.

מסופר שפעם הרב זילברשטיין נשאל ע"י מי שהרופאים אמרו לו שימיו ספורים ולא יזכה להגיע לשבועות (וגם הוא הרגיש כך) ושאל האם מותר לו להתחיל בספירה כאשר כנראה לא יסיים הספירה.

וענה הרב זילברשטיין שמסופר שר' לוי יצחק מברדיצ'ב שאל כיצד אנו יכולים לברך ביוכ"פ מלך מוחל וסולח לעוונותינו… מי אמר לנו שאכן הקב"ה יסלח וימחל אלא משל לאמא שלא רצתה לתת לבנה תפוח ועמד הבן ובירך בקול בורא פרי העץ ועל מנת שלא תהיה ברכה לבטלה נתנה לו האמא את התפוח כך גם אנו מברכים והקב"ה על מנת שלא תהיה ברכה לבטלה ימחל ויסלח.

על פי זה אמר הרב זילברשטיין לאותו חולה אתה תברך והקב"ה ידאג לכך שתסיים. ומספרים שאכן אותו יהודי נפטר מיד אחרי שבועות.

ידועים דברי המנחת חינוך שמסביר כי מחלוקת הראשונים דלעיל (האם מי ששכח ממשיך לספור) תלויה בשאלה מה המצווה בספירת העומר האם בכל יום יש מצווה בפני עצמה ועל כן, כדברי התוס', גם אם שכח יום יכול למחרת לקיים את המצווה של היום האחר. או שזו מצווה אחת ואם שכח יום הפסיד המצווה ולא יכול עוד לקיימה, כשיטת הבה"ג.

לפי הסבר זה אומר המנ"ח תצא נפק"מ לגבי קטן שהגדיל במהלך הספירה האם יכול לברך ?

לשיטת התוס' כיוון שכל יום זו מצווה בפני עצמה – יברך.

ולשיטת הבה"ג – כיוון שלא התחיל – לא יברך.

ההסבר הנ"ל הוא ההסבר הידוע והמקובל לגבי ספירת העומר ואולם לפי הסבר זה צריך להבין למה לפי שיטת הבה"ג מברכים כל יום הרי זו מצווה אחת  ?!

ואמנם ישנם מספר הסברים לכך אולם אנו רוצים להציע הסבר אחר במחלוקת הבה"ג ותוס'.

בבריסק (ר' יושע בר ואחרים) נהגו להסביר שגם הבה"ג סובר שכל יום זו מצווה בפני עצמה וע"כ מברך בכל יום בפ"ע אאלא שבספירת העומר יש 2 עניינים:

  • קיום המצווה של ספירת העומר – וקיום זה ישנו בכל יום ויום.
  • ספירת 49 ימים ברצף וע"כ אם שכח יום אחד ישנו פגם ברצף (א"א לספור 5 בלי לספור קודם 4) ועל כן סובר הבה"ג שלא ימשיך עוד לספור.[1] [2]

לפי דברים אלו ניתן להסביר גם את העניינים הבאים:

  • מי שספר בלשון הקודש בלי שמבין לה"ק :

כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

"ופשוט דמותר לספור בכל לשון, ודוקא בלשון שמבין. ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש – לא יצא, דהא לא ידע מאי קאמר, ואין זה ספירה. כנ"ל."

וחלק עליו הרב יעב"ץ (שאילת יעבץ ח"א סי' קלט):

"עוד יש לי לעוררך בענין זה: מ"ש במג"א, שאם ספר בלה"ק ואינו מבינו לא יצא, אינו מוסכם לענ"ד, כמ"ש בחיבורי בס"ד, והוכחתי מדברי התוספות שיוצא אף בלשון שאינו שומע. יעב"ץ ס"ט".

כוונתו של היעב"ץ היא לדברי תוספות בסוטה (לב ע"א ד"ה קרית), שכתבו שקידוש והבדלה, הלל, ברכת הפירות וברכת המצות נאמרים בכל לשון ואפילו אינו מבין, וא"כ, מ"ש ספירת העומר מאלה?

ובספר "דבר אברהם" (סי' לד) תירץ קושיית היעב"ץ על המג"א:

דדוקא גבי ק"ש והלל, שהם רק קריאות ואמירות א"צ שיבין הלשון, אבל בספירה צריך שהמונה יודע ומבין המספר שאל"כ הוי רק כקורא המלים בלבד.

ודברים אלו הם בהתאם למה שהסברנו אם עניין המצווה הוא גם מעשה ספירה הרי שעניין זה אינו מתקיים אם אינו מבין מה שספר.

  • האם ניתן לצאת בספירת העומר מדין שומע כעונה:

כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

"ואם ירצה, שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו, דכל הברכות אע"פ שהוא בקי יוצא בש"ץ, חוץ מברכת המזון וקריאת שמע ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו)…הרי דס"ל, דעל כל פנים צריך שיספור בעצמו, וכמ"ש בגמ': וספרתם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ, ע"ש, וצ"ע. ואפשר: כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה, ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו.

ומובא בביאור הלכה מספר שיטות בעניין.

ומסביר ר' יושע בר שעל אף שלכאורה השאלה האם ניתן לצאת ידי ספירת העומר בעזרת דין שומע כעונה, היא שאלה הקשורה לדין שומע כעונה, האם השומע הוא כאילו ענה בפיו, או שדין שומע כעונה פירושו, שבברכות אין צורך באמירה, ודי בשמיעה, לא יהיה בכך די לעניין מצווה הספירה. שכן גם אם ניתן ליחס את האמירה של החזן לשמוע עדיין לא ניתן לייחס את ידיעת הספירה . (ויש לעיין האם ניתן לחבר את הדיבור של החזן מדין שומע כעונה  לכוונה הספירה של השומע ).

  • מי שספר בגימטריה: ל"ב ל"ג ולא במספרים:

שיטת היעבץ שלא יצא י"ח ויש אומרים שיצא י"ח.

וזה לפי מה שהסברנו:

לשיטת היעבץ שמי שספר בלה"ק אף אם אינו מבין הרי שניתן לקיים עניין הספירה גם בלי הבנת הספירה וע"כ גם ניתן לצאת לא במספרים

לעומת זאת אם נסבור שיש חשיבות ל"ספירה" – יש פגם בדיבור כאשר לא סופר במספרים.

(טעון ליטוש)

לפי דברים אלו השאלה בה פתחנו כלל לא מתחילה שכן לפי דברנו גם לבה"ג לא מדובר במצווה אחת (שאז מתעוררת השאלה שאם לא יסיים אולי גם לא יתחיל) אלא בכל יום יש מצווה בפ"ע והפגם הוא רק ברצף אבל אם יספור ברצף עד מקום שיגיע בוודאי שאין כל פגם.

(אבל המ"ב לשיטתו בדברי הבה"ג שזו מצווה אחת פוסק שנשים לא תברכנה משום שאנו חוששים שלא תסיימנה…).

ולפי זה נוכל לומר שגם לשיטת הבה"ג לגבי קטן שהגדיל יוכל לספור כי זו מצווה בכל יום בפ"ע והספירה של הקטן תועיל על מנת להתחיל את הרצף. (אם כי יש לחקור האם ספירה של קטן יכולה להתחיל את הספירה שיספור כשיגדיל).

[1] תוס' מגילה כ: מביא את שיטת ר"ת שאם שכח בלילה לא יברך ביום ומביא גם את שיטת הבה"ג שאם שכח בלילה יספור ביום בלי ברכה ובימים אחרים ימשיך לספור בברכה (כמו שאנו נוהגים היום)

ולכא' הדברים צריכים ביאור, ממה נפשך: אם אפשר גם לספור ביום, שיספור בברכה ואם א"א לספור ביום מדוע זה מועיל לימים הבאים ?

המ"ב בשער ציון תפ"ט ס' ז' מסביר שהיות ויש מחלוקת האם מותר לספור ביום על כן מחמת הספק יספור ביום בלי ברכה. אבל בלילה למחרת יש כאן ספק ספיקא לחיוב בברכה שכן מחד יש ספק אולי אפשר לספור ביום והספירה שספר אתמול עלתה לו וגם אם א"א לספור ביום יש לחוש לדעת התוס' שגם אם החסיר יום יכול להמשיך בשאר הימים לספור בברכה. ועל כן מחמת ספק ספיקא ימשיך לברך.

אבל העניין אינו פשוט כל כך שכן אין זה ברור כלל שאנו אומרים ספק ספיקא על מנת לחייב בברכה (שיטת החיי אדם – שלא) ואם כן אנו צריכים להציע הסבר אחר אם ספר ביום יכול להמשיך אח"כ בברכה.

לפי הסבר זה גם מובן מה מועילה ספירה ביום (אם שכח בלילה) שאכן יתכן ואת המצווה של אותו יום כבר הפסיד (לשיטות שא"א לספור ביום) אבל על כל פנים את הרצף תיקן ויוכל הלאה להמשיך ולספור

[2] לפי דברים אלו תצא גם נפק"מ שאם שכח בלילה אחרון שוב אין צורך שיספור ביום שכן לדברינו הספירה ביום מועילה רק לעניין תיקון הרצף, וביום אחרון אין בכך כבר כל עניין.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי