image_print

קנייני גזילה – הרב צביקה

בס"ד                                                                                                                                                                                 19/1/2026

קנייני גזילה – הרב צביקה

בשיעור זה עסקנו בסוגיית זכויות יוצרים וקנייני גזילה, תוך בחינת המקרה של קורס יוקרתי לגיוס כספים שהוקלט והופץ ללא רשות,. להלן סיכום המהלך שעברנו:

סיפור המעשה והשאלה ההלכתית סיפור על יהודי שהעביר קורס יוקרתי בן 12 מפגשים על איסוף כספים, שבו נאסר על המשתתפים להקליט כדי לשמור על יוקרת המיזם,. אחד המשתתפים הקליט את הסדרה בסתר והעלה אותה ליוטיוב, מה שהוביל לביטול הקורס ולאובדן הכנסות כבד למרצה. השאלה שעמדה בפנינו היא האם ניתן לתבוע אותו לדין תורה על נזק זה, ומהו מעמדן של "זכויות יוצרים" בהלכה, בייחוד לאור שיטתו המחמירה של הרב אלישיב בנושאי גזל,,.

הבסיס ההלכתי: הגמ' בב"ק גזל עבד והזקין יכול לומר לבעלים הרי שלך לפניך    

כי עבד הושווה לקרקע כדי להבין את המושג, פנינו לגמרא בבבא קמא העוסקת בגזל בהמה או עבד שהזקינו. הגמרא קובעת שבעוד שבבהמה הגזלן משלם כשעת הגזילה, בעבדים הוא יכול לומר "הרי שלך לפניך". הסיבה לכך היא שעבד הוקש לקרקע, וכמו שקרקע אינה נגזלת, כך גם העבד נשאר תמיד ברשות בעליו המקוריים ולא חל בו קניין גזילה,,.

הגמ' בגיטין לז: עבד שהבעלים התייאשו ממנו – חל בו דין יאוש.

שואל ר' חיים אם קרקע לא נגזלת זה אומר שאין בה ייאוש כיצד הגמ' בגיטין אומרת שחל בו ייאוש?

חידושו של רב חיים מבריסק: הפרדה בין הוצאה מרשות להכנסה לרשות העלינו את קושיית רב חיים: אם עבד הוא כקרקע ואינו נגזל, כיצד ייתכן שחל בו דין ייאוש?.

 -:לפי רב חיים, בכל פעולת גזילה יש שני מרכיבים:

  1. הפקעה מרשות הבעלים (הוצאה).
  2. הכנסה לרשות הגנב -קניין),. בעבד ובקרקע), לא שייך קניין של "הכנסה לרשות הגנב", אך המציאות של "הוצאה מרשות הבעלים" קיימת, ולכן ייאוש יכול להועיל להפקיע את בעלותם.

יש כאן 2 דינים:I) קרקע לא נגזלת – כי היא פה, ברשות הבעלים ולא מועיל ייאוש

  1. II) מה שעבד לא נגזל זה רק לגבי להכניסו לרשותי אבל להתייאש ממנו אני יכול, השינוי לא מקנה אותו, בעבד שייך מעשה גזילה ועבד הוקש לקרקע רק לגבי קניינים.
  • כשאדם גונב – אני מפקיע מהבעלים אבל עדיין לא נכנס לרשותי כל מה שעבד הוקש לקרקע זה שלא שייך קניין להכניסו לרשותי.

הרמבם פ' א הל' ט: "עבד שגנב פטור מכפל ובעליו פטורים" – ממה? מקרן? מכפל?

מסביר ר' חיים עבד שהזיק הבעלים פטור כי אחרת יזיק כל יום ויחייב את בעליו כל יום, הרמב"ם שינה וכתב זאת בהל' גניבה ולא בהל' מזיק כי כל גנב חייב משום מזיק!     בכל גניבה אני קודם כל מחסר אותך וקנייניי הגניבה הופכים את החפץ לשל הגנב, שלב ראשון הוא מזיק שלב שני הוא גנב.

מחלוקת האחרונים על מהות הכפל המשכנו לדיון ברמב"ם לגבי עבד שגנב, שם הוא פטור מכפל ובעליו פטורים. רב חיים טען שכל גנב הוא קודם כל "מזיק" בכך שהוא מחסר את רכוש הבעלים,.

רב שמואל רוזובסקי : מביא ראיה מר' חייא שמונה את הגנב ב 18 אבות נזיקין והוסיף שגם תשלומי הכפל הם על הנזק של החיסרון, זה לא תשלום על הכניסה לרשותי אלא על הגניבה-המזיק.

בעוד שהרב שך חלק וטען שהכפל הוא דווקא על ה"הכנסה לרשות" של הגנב,,.מוכיח זאת שברמב"פ "בעליו פטורים" כי הוא לא גנב ולא הכניס לרשותו, לעבד יש דין כמו לבהמה שגנבה שאין לי חיוב להשיב את  האבידה שבהמתי גנבה.

גמ' בב"ק דף כ רדם שגר בחצר חבירו שלא מדעתו -שחורייתא דאשייתא – משלם את הפחת.

דין השוכר בטעות: סובארו וספינה אדם ששכר רכב בטעות משכן במקום מחברת השכרה ונסע בו מאות קילומטרים. השאלה הייתה האם עליו לשלם דמי שכירות מלאים או רק את ה"פחת" (ירידת הערך).

  • בקרקע: כיוון שאינה נגזלת, המשתמש נחשב כמי שדר ברשות חברו וחייב בשימוש (שכירות).
  • במטלטלין (כמו ספינה):
  • לפי הרשב"א הרי הספינה עומדת להשכרה למה משלם רק פחת? -: יש הבדל בין קרקע למטלטלין , בקרקע ישלם את הכל במטלטלין רק את הפחת (מה שהחסיר מהחפץ כשגזל אותו).
  • רב שמעון שקאפ:, קרקע לא נגזלת אז כשאתה משתמש בקרקע של הבעלים – אתה מוגדר כשוכר ולכן תשלם שכירות אבל במטלטלין אפילו אם אני לא קונה – עד עכשיו היתה ברשות הבעלים ועכשיו היא ברשות הגזלן – יש לי קניין בחפץ לכן משלם רק פחת.

סיכום: דעת הרב אלישיב על קניין בחוכמה בסיום השיעור חזרנו לשאלת ההקלטות. הרב אלישיב פסק שיש בעלות על חוכמה, ודימה זאת לדין קרקע,כי במטלטלין יש קניין בחכמה – לא, זה כמו קרקע ולכן אם השתמשת אתה צריך לשלפ בגין כל שימוש ושימוש. מכיוון שלא ניתן לבצע "קניין" פיזי בחוכמה ולהכניסה לרשות הגנב, היא נשארת תמיד ברשות הבעלים המקורי,. ממילא:

  • כל מי שמשתמש בחוכמה (צופה בהקלטה או משתמש בתוכנה פרוצה) ללא רשות, נחשב כמי שמשתמש ב"קרקע" של חברו וחייב לשלם על כל שימוש ושימוש.
  • האדם שפרץ את הקורס או התוכנה חייב לשלם על כל הנזק הגדול שגרם לבעלים בביטול בעלותם על החוכמה,.

ייאוש באבידה / באיסורא אתא לידיה – הרב קופר

ייאוש באבידה

א. הגמ' בב"ק מסתפקת האם יאוש מועיל בגזילה בכדי לזכות לגזלן את הגזילה, ומביאה הגמ' שני צדדים האם כמו שבאבידה יאוש מהני כך גם כן בגזילה או דילמא שאני גזילה שזהו הגיע לידו באיסור. על פניו חילוק הגמ' נראה בהיר מאד שיש חילוק בין דבר שלקחתי באיסור לבין דבר שלא לקחתי באיסור, אמנם אחר העיון בסוגיות הגמ' בב"מ נראה שודאי א"א להבין את הגמ' כפשוטה.

הגמ' בב"מ כא: מביאה את מח' אביי ורבא המפורסמת לגבי יאוש שלא מדעת ומעמידה שכל מח' היא לדגבי אבידה שאין בה סימנים אך אם יש בה סימנים לכו"ע מרגע שנטלה מחוייב להשיבה ואע"פ אם אח"כ שמע את הבעלים מתייאש במפורש אין זה מהני מפני ש'באיסורא אתא לידיה'. הנה מבואר שאע"פ שאינו עושה כל איסור שכן כפי שמפרש רש"י איירי במגביה שלא ע"מ לגזול וכך ג"כ אף מחוייב מהגמ' בכו: שאע"פ שהגביה כדי להשיב ואח"כ התייאשו הבעלים אין היאוש מועיל ומחוייב להשיב.

וא"כ מוטל עלינו להבין ב' דברים: א. מה כוונת הגמ' כאשר אומרת לגבי אבידה 'באיסורא אתא לידיה'. ב. צ"ב הכיצד הגמ' רצתה ללמוד שבגזילה יועיל יאוש הרי אדרבה נלמד מאבידה שאם היאוש היה לאחר הלקיחה היאוש לא מהני.

ב. שיטת התוספות:

תוס' בגמ' בב"ק מקשה את הקושיא השנייה ומתוך תירוצו מתבאר הבנתו  אף לגבי השאלה הראשונה, תוס' מבאר כי הגמ' בב"ק ובבב"מ מדברים על רבדים שונים הגמ' בב"מ שברור לה שמכיון ש'איסורא אתא לידיה' לכן לא זוכה במציאה עוסקת לגבי חיוב דמים אך הגמ' בב"ק עוסקת לגבי גוף החפץ ולכן יש לה צד לומר שיאוש יועיל בה רק ביחס לזכייה בגוף החפץ, סוף כל סוף מה הכוונה 'אתי לידיה באיסורא' באבידה? מבאר תוס' שהסיבה מדוע שבאבידה לא יהני היאוש הוא מפני ש' וכבר נתחייב בהשבה'. א"כ יוצא מדברי התוס' כי חיוב השבה מעכב יאוש מלחול ולכן בגזילה חיוב השבת הגזילה מעכב ובאבידה חיוב השב תשיבם מעכב את המוצא מלזכות בדבר.

ג. שיטת הרמב"ן:

הגמ' בכו: מסווגת את החיובים השונים של המוצא אבידה ואומרת שאם אדם נטל אבידה ע"מ לגוזלה לפני יאוש ואח"כ הבעלים התייאשו עבר על ג' איסורים ואע"פ שיחזיר את האבידה לא יהני ליה מכיוון שמתנה בעלמא נתן, תוס' התקשה מדוע הרי ניתק את הלאו לעשה וכמו שגזלן גמור שגוזל חפץ מידי בעליו מנתק את הלאו לעשה וא"כ גם אצלינו גם מצד חיוב השבת גזילה וגם מצד חיוב השבת אבידה ומכח חומרת הקושיא נדחק התוס' ליישב כי כוונת הגמ' רק ביחס ללאו דלא תוכל להתעלם.

אך הרמב"ן מבין את הגמ' כפשוטה ומתוך כך מבאר הרמב"ן את החילוק הבא: באבדה רגילה שאדם מגביה ע"מ להחזיר לבעלים הרי שברגע ההגבהה אותו אדם הופך להיות שומר של הבעלים וא"כ לא שייך שיועיל יאוש מכיוון שיאוש ברשות לא חל אך לעומת זאת כאשר אדם לוקח חפץ שהוא אבידה ע"מ לגוזלה הרי שלא נעשה שומר על האבדה הזו ומנגד לא נאמר לגביו החומרא של הגמ' בב"ק דשאני התם שבאיסורא אתא לידיה שלקח ממון מבעליו אך אצלנו הדבר היה כבר במצב של אבוד ולכן לאחר שגם יהיה יאוש בעצם האבדה היא ככל אבדה שיאוש מהני בה כדי לקנות לזוכה.

ד. היחס בין תוס' לרמב"ן:

להדיא מבואר כי הרמב"ן חולק על התוס' בנק' שחיוב השבה מונע מהיאוש לפעול שכן הרמב"ן הביא שאע"פ שחל על המוצא חיוב השבה , מ"מ יאוש מהני בה. אך צ"ב האם תוס' חולק על הרמב"ן, יע' ברעק"א שהאריך בדברים בחידושיו בכא: אך נדלג למסקנתו של הגרעק"א כי התוס' חולק על הרמב"ן וסובר שיאוש ברשות מהני , ההוכחה לדברים היא מסוגית הגמ' בכה: מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו, ובכותל חדש מחציו ולפנים של בעה"ב, מקשים הראשונים מהו הציור האמור בסוגיא, אומר התוס' שמדובר בשתיך אך מחציו ולפנים מסתמא בעה"ב לא התייאש משמע שאילו היה מתייאש היה היאוש חל אע"פ שזהו ברשותו ושלא כדברי הרמב"ן במקום שהסביר זאת בכך שיאוש ברשות אינו חל.

ה. הסברת המח':

רבו הדברים בשורש המח' ורק נציע כיוון מסויים כי שמא נח' התוס' והרמב"ן במה פועל היאוש דלרמב"ן מהות היאוש היא כלל לא חלות או יצירה שעושה האדם אלא הוא בעצם משלים עם המציאות של החפץ וממילא פוקעת כל בעלותו שכן החפץ כבר איננו ברשותו וכל מה שהחזיק את שייכות הבעלים הוא דרישת החפץ והחיזור אחריו אך ללא זה הרי שהחפץ כלל איננו עומד אליו אך לעומת זאת התוס' הבין כי גם כאשר החפץ איננו בשליטתי ואינני מחזר אחריו סוף סוף הוא בבעלותי אלא שהייאוש הוא נתינת רשות לאחר לזכות בדבר.

מעתה לרמב"ן, יאוש ברשות- החפץ כלל איננו אבוד ממני אך לתוס' סוף כל סוף נתתי רשות לאחר לזכות. חיוב השבה- לרמב"ן לא מעכב את חלות הייאוש מפני שהייאוש הוא הסכמה למצב השורשי של החפץ אין כאן יצירה חדשה אך לתוס' ברגע שהתורה אמרה לך השב תשיבם לא מעניין שהבעלים נותן לי רשות לזכות בזה הרי -דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין!

ואולי הדברים תלויים בדברי הגרנ"ט המפורסמים ויש לעיין ולדקדק בנק' זו.

ו. נפק"מ במח' הראשונים:

  1. האם אחר יכול לזכות- האמרי משה דן באופן שהרים מציאה לפני יאוש ולאחר מכן הבעלים התייאש האם אחר יכול לזכות בזה-לרמב"ן לא דהוי יאוש ברשות אך לתוס-כן שהרי על אחר אין חיוב השבה.
  2. יאוש בפקדון- המחנה אפרים הספתק האם בעלים שהפקיד חפץ אצל שומר ושכח ממנו והתייאש מכך, לרמב"ן לא יזכה שכן הווי יאוש ברשות אך לתוס' ניתן לשמוע שיהני שכן סובר המחנה אפרים שעל שומר אין חיוב השבה.
  3. יאוש בחוב- מובא ברמ"א דין בשם המהרי"ק, עיר שהשר לווה מהם וציוה שהפרעון יהיה ע"י הנחת מיסים ולבסוף חזר בו ולא הסכים ובנ8ו מסכים והסתפקו האם מוטל עליהם להתחשבן עם מי שהיו עשירים וירדו מנכסיהם. פסק המהרי"ק כי הם זוכים מההפקר שכן כבר התייאשו מכך.

הט"ז הקשה שהרי היאוש היה כאן לאחר שחלה חובת השבה וכמו שבאבידה אפי' כשאינו נוטל כלל באיסור רובצת עליו חובת השבה כ"ש כאן שרובת עליו חיוב של פירעון חוב. ואין ביאוש להפקיע מחובתו.

אמנם הקצות יישב את פסק המהרי"ק ע"פ שיטת הרמב"ן וא"כ נמצא שגם נידון זה תלוי במח' הראשונים. 

  1. מצא בעיר שרובה עכו"ם והתברר שהיה של יהודי שהתייאש רק לאחר שהגיע לידיו- רעק"א כותב שאף זה יהיה תלוי במח' שמצד חובת השבה הרי שהתברר למפרע שהיה ולכן לתוס' יהיה חייב להשיב ליהודי אך לעומת זאת לרמב"ן לא קבל על עצמו שמירה ולכן מהני הייאוש.

וביתר ביאור ביארו האחרונים בגרעק"א שדדווקא השבה הוא דבר אובייקטיבי כלפי שמיא ואע"פ שהיה אנוס סוף סוף התברר שיש מצוה אך לעומת זאת חיוב שמירה הוא דבר שצריך משיכה קניין כוונה מצד האדם ולכן באופן שכזה לא קבל עליו חיוב שמירה שכן הניח שזה שייך לרוב עכו"ם.