image_print

פרשת וארא:אנוס מלקיים מצוה – האם נחשב לאו בר חיובא

אנוס מלקיים מצוה – האם נחשב כלפיה אינו בר חיוב

חידושו של רבי עקיבא איגר שאונס נחשב לאינו בר חיובא וראיה לזה * אם אנוס נחשב לאינו בר חיובא האם מותר לאדם בכל מצוה להכניס עצמו לאונס? * ראיה נוספת שאונס הוא פטור גמור ונחשב אינו בר חיובא * גם להצד שאנוס נחשב כאינו בר חיובא זה רק במצוות שבין אדם למקום * בדברי המגן אברהם נראה שאונס נחשב בר חיוב ואף במצוות שבין אדם למקום

חידושו של רבי עקיבא איגר שאונס נחשב לאינו בר חיובא וראיה לזה

יש להסתפק במי שאנוס ואינו יכול לקיים מצוה העומדת לפניו, שהדין הוא שפטור מלקיימה – האם נחשב כלפי מצוה זו אינו בר חיובא, או שנחשב בר חיובא, אלא שאינו נענש על ביטולה מאחר והוא אנוס, ואינו יכול לקיימה.

מובא בגמרא (מגילה יט, ב) שלדעת הסוברים שהקורא את המגילה ולא השמיע לאוזניו לא יצא ידי חובתו, חרש המדבר ואינו שומע אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם. ויש להתבונן בטעם הדבר, מה בכך שהוא עצמו אינו שומע, והרי אלו שרוצים לצאת ידי חובתם שומעים את קריאתו, ולמה לא יוכל להוציאם ידי חובתם.

וביאר בזה רבי עקיבא איגר בתשובה (או"ח סימן ז) שמאחר והחרש אינו יכול להשמיע לאוזניו ולצאת בעצמו ידי חובת המצוה, אם כן הוא אנוס, ונחשב אינו מחוייב בדבר, ומי שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם.

ודבר זה הוא חידוש גדול, כי בפשטות חרש נחשב בר חיובא ככל יהודי, ואמנם אינו יכול לקיים את חובתו מחמת האונס, אך אין זה נחשב שהתורה לא חייבה אותו. זה אם כן אחד החידושים הגדולים של רבי עקיבא איגר שבאונס האדם פטור לחלוטין, ונחשב כלפי המצוה שאנוס בה כמי שאינו בר חיובא.

ונראה להביא ראיה לחידוש זה של רבי עקיבא איגר. המגן אברהם (או"ח יג) מביא את חידושו של המרדכי שאם נפסלה טליתו בשבת, אינו צריך לפושטה מעליו, כי התורה לא אסרה ללבוש בגד ארבע כנפות בלי ציצית, אלא אמרה שהלובש בגד ארבע כנפות חייב להטיל בו ציצית. מעתה, בשבת שאינו יכול להטיל ציצית בבגדו שהרי אסור לו לקשור, הרי הוא אנוס, וממילא אינו חייב בהטלת הציצית.

והנה בשלמא אם נאמר שפטור של אונס מחשיב את האדם כאינו בר חיובא, מובן חידושו של המרדכי שהתיר למי שאנוס מלהטיל ציצית בבגדו להמשיך ללבוש את הבגד. אבל אם נאמר שאונס הינו פטור מהקיום בפועל, אך אין האדם נחשב כאינו בר חיוב, איך מותר לו להמשיך ללבוש את הבגד, והרי בזה מכניס את עצמו למצב שיש לו חיוב שאינו יכול לקיימו?

הרי שאף המרדכי סבר כרבי עקיבא איגר שאנוס מלקיים מצוה נחשב כלפיה כמי שאינו בר חיובא כלל.

אם אנוס נחשב אינו בר חיובא האם מותר לאדם בכל מצוה להכניס עצמו לאונס?

אשאל אתכם שאלה: הדין הוא שמותר לשחוט חיה ועוף ביום טוב רק אם יש לו עפר מוכן מבעוד יום שיכול לכסות עמו את הדם, אבל אם אין לו עפר מוכן אסור לו לשחוט, כי לא יוכל לכסות את הדם. והקשה רבי שלמה איגר (גליון מהרש"א יו"ד כח) – לפי המרדכי, למה אסור לו לשחוט, הרי כמו גבי ציצית כך גבי שחיטה התורה לא אסרה לשחוט אם אין לו עפר, אלא הדין הוא שכששוחט חייב לכסות; מעתה אף כשאין לו עפר, ישחוט, ולאחר השחיטה כשיצטרך לכסות את הדם יהיה פטור שהרי הוא אנוס מחמת איסור חפירה [חורש] ביום טוב. והניח בצריך עיון.

מה אתם אומרים, איך אפשר ליישב – איזה חילוק ניתן למצוא בין האיסור לשחוט כשהוא אנוס ופטור מלכסות את הדם, להיתרו של המרדכי ללבוש בגד ארבע כנפות כשהוא אנוס מלהטיל בו ציצית?

והקהילות יעקב ענה על זה בחילוק משלו: בשחיטה אנו אוסרים עליו לשחוט, כדי שלא יפסיד את מצות כיסוי הדם, שהרי אם לא ישחוט היום וימתין למחר, יוכל לקיים בבהמה זו את המצוה. לעומת זאת גבי ציצית אף אם ימתין למחר, ולא ילבש את הבגד בשבת, לא ישלים את מצות ציצית של היום כי המצוה שיקיים מחר היא מצוה חדשה, ואינה המצוה העומדת לפניו עכשיו, ואותה בכל אופן יפסיד. לכן דווקא גבי ציצית שהלבישה היום לא תגרום לו להפסיד מצוה מותר לו ללבוש את הבגד בלי להטיל בו ציצית, מה שאין כן לגבי שחיטה לא נתיר לו לשחוט ביום טוב כי על ידי זה יפסיד את מצות כיסוי הדם. כך תירץ הסטייפלער לפי קדושתו.

אמנם נראה לתרץ את קושית רבי שלמה איגר באופן אחר על ידי חילוק פשוט ולמדני. יש הבדל מהותי בין מצות כיסוי הדם למצות ציצית. מצות כיסוי הדם נחשבת מצוה בחפצא, והיינו שרצון התורה הוא שהדם יהיה מכוסה והתורה הטילה מצוה זו על האדם. לעומת זאת מצות ציצית נחשבת מצוה בגברא, ועיקרה הוא שרצון התורה היה שהאדם יטיל ציצית בבגד שלובש, אך אין עניינה של המצוה מצד הבגד שיוטל בו ציצית.

וראיה פשוטה לכך, שהרי הדין הוא שאם אחד שחט ולא כיסה את הדם, מחוייב מי שרואה זאת לכסות הדם בעצמו (שולחן ערוך יו"ד כח), לעומת זאת מי שהולך בבגד ולא מטיל בו ציצית, אין חובה – מצד מצות ציצית – על הרואה את הבגד להטיל בו ציצית

מעתה יש לומר כך: אונס הוא פטור גמור וכמו שהוכחנו לעיל, אך הפטור הוא פטור בגברא, ולא בחפצא. וממילא דווקא גבי מצות ציצית שעיקרה הוא על הגברא, מותר לאדם ללבוש בגד ד' כנפות בלי ציצית ובכך להכניס עצמו למצב של אונס, כיון שהפטור שיש לו מחמת האונס הוא פטור בעיקר החיוב – שעיקר החיוב הוא בגברא, וכן הפטור מחמת האונס הוא בגברא.

לעומת זאת בכיסוי הדם שעיקרה של המצוה היא מצד החפצא, א"כ הפטור של האונס שהוא רק בגברא אינו פטור בעיקר החיוב, שהרי אף שהוא אנוס, הדם מצד עצמו צריך כיסוי [ופשוט שאם מישהו שיש לו עפר מוכן יעבור שם יהיה חייב לכסותו] – בזה הדין הוא שאסור לו להכניס את עצמו לאונס ולכן אסור לו לשחוט אם אין לו עפר מוכן שיוכל לכסות בו.

בסברא זו תהיה לנו הוכחה נוספת שהמרדכי סבר שאונס נחשב לאינו בר חיובא, כי אם נאמר שאף לפי המרדכי אונס הוא רק פטור מעונש ולמרות כן מאיזו סיבה מותר לאדם להכניס עצמו לאונס – שוב אין מקום לחלק בין אם זו מצוה שעיקרה בגברא למצוה שעיקרה בחפצא, כי אם אונס אינו פטור גמור, אם כן כמו שמותר לאדם להכניס עצמו לאונס במצוה שעיקרה בגברא אף שאין זה פטור גמור, כמו כן צריך להיות במצוה שעיקרה בחפצא – למרות שאין הפטור של האונס ישירות על החפצא.

ראיה נוספת שאונס הוא פטור גמור ונחשב אינו בר חיובא

ונביא עוד ראיה לפני שנמשיך הלאה. כתוב בגמרא (בבא בתרא יג, א) חציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו לשחררו, שהרי לישא שפחה אינו יכול שהרי חציו בן חורין, לישא בת חורין אינו יכול שהרי חציו עבד, ואם תאמר ייבטל – ולא יישא אשה – והרי כתוב לא תוהו בראה לשבת יצרה, ומוטלת חובה על כל אדם באשר הוא לישא אשה ולהוליד בנים, ובכך לדאוג ליישובו של עולם.

והקשו התוספות (שם ד"ה שנאמר) למה הגמרא מביאה פסוק הנכתב בנביא, ולא מביאה את הפסוק "פרו ורבו" שנכתב בתורה במפורש. ותירצו, שכלפי מצות "פרו ורבו" יש לו פטור של אונס, שאם לא כן, יכפו כל אדון לשחרר את עבדו – ואפילו עבד גמור – כדי שיוכל לקיים מצוה זו של "פרו ורבו". בהכרח שמשום מצוה זו אין כופים את רבו של זה שחציו עבד וחציו בן חורין לשחררו, כי העבד עצמו פטור ממנה מחמת אונסו.

ויש לתמוה בדבריהם מה ההוכחה מעבד גמור למי שחציו עבד וחציו בן חורין, והרי עבד גמור אכן פטור ממצות "פרו ורבו" ואף לולא שאנוס על כך, שהרי הוא חייב במצוות כאשה, ואשה פטורה ממצות "פרו ורבו", ואילו חציו עבד וחציו בן חורין – חלק הבן חורין שבו מחוייב במצות "פרו ורבו".

מוכרח אם כן מדברי התוספות שאונס הוא פטור גמור עד שאינו נחשב כלל בר חיובא, ולכן השוו חציו עבד וחציו בן חורין לעבד גמור, כי חציו עבד וחציו בן חורין נחשב אף הוא אינו בר חיובא מחמת אונסו, והרי הוא כעבד גמור שפטור ממצות "פרו ורבו" כאשה.

גם להצד שאנוס נחשב כאינו בר חיובא זה רק במצוות שבין אדם למקום

כך לפי פשוטם של דברים. אך נלך צעד נוסף ונכנס יותר לעומק. לכאורה יש להקשות למה לא נאמר כמו שכתבו התוספות שמצד "פרו ורבו" אין כופים את רבו לשחררו, כיון שהעבד פטור מכך מחמת היותו אנוס – גם לגבי המצוה של "לא תוהו בראה לשבת יצרה", שכיון שהוא אנוס אינו בר חיובא במצוה זו, ולא נכפה את רבו לשחררו?

מבאר האתוון דאורייתא, שיש חילוק בפטור אונס בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. דווקא במצוות שבין אדם למקום בא הכלל שמי שהוא אנוס נחשב אינו בר חיובא, אבל במצוות שבין אדם לחברו – אונס לא הופך את האדם להיחשב אינו בר חיוב, אלא רק שאינו יכול לקיים את חיובו. והגע בעצמך, וכי מי שחייב לחברו כסף ואין לו לשלם, וכי נאמר שמחמת אונסו אין עליו כלל חיוב?!

ועל פי זה מבאר האתוון דאורייתא את דברי התוספות. יש חילוק בין מצות "פרו ורבו" למצות "לשבת יצרה". מצות "פרו ורבו" הינה מצוה שבין אדם למקום. במצוה זו אונס הוא פטור גמור וכמי שאינו בר חיובא. לעומת זאת מצות "לשבת יצרה" היא מצוה כלפי בני האדם – לדאוג ליישובו של עולם, והיא מוגדרת כמצוה שבין אדם לחברו. במצוה זו אונס אינו פטור גמור, כי אם שאין מוטל עליו לקיים המצוה ואינו נענש עליה.

בדברי המגן אברהם נראה שאונס נחשב בר חיוב ואף במצוות שבין אדם למקום

הגמרא במסכת מנחות (מב, א) אומרת: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן צדוקי, כותי, עובד כוכבים, עבד, אשה, וקטן ומומר – פסולין, שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה".

וכתב המגן אברהם (או"ח לט ס"ק ה) – גידם שנקטעה ידו השמאלית, אף על פי שאינו יכול לקשור ופטור ממצות תפילין, יכול לכתוב תפילין, ואין זה נקרא שאינו בקשירה, כי הוא בר חיובא, אלא שיש לו מעכב מבחינה טכנית שאינו יכול לקשור.

הרי לכאורה בדברי המגן אברהם שאנוס בקיום מצוה עדיין נחשב בר חיובא, ולכן אפילו שהגידם אנוס מלקשור תפילין נחשב בר חיובא ויכול לכתוב תפילין.

ולכאורה דבריו נסתרים מהדין המובא בגמרא במסכת מגילה שחרש אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן – לפי הבנת רבי עקיבא איגר שהטעם בזה הוא משום שנחשב אינו בר חיובא מחמת אונסו. ואם אכן המגן אברהם חולק בזה על רבי עקיבא איגר וסובר שאונס נחשב בר חיובא, נצטרך ביאור בעצם הדין שחרש אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם – למה לא נאמר שמאחר והוא בר חיובא למרות אונסו שאינו יכול לשמוע מגילה, יוכל להוציא אחרים ידי חובתן.

וצריך לומר בזה מהלך חדש לגמרי (ומקורו באבני נזר או"ח ח"ב סי' תלט), ונאמר אותו כעת בקצרה ונרחיב בפעם אחרת. המושג של 'דיבור' בתורה הוא דיבור כזה הנשמע לאוזן המדבר. חרש שאין דיבורו נשמע לאוזנו – דיבור כזה אינו נחשב דיבור. זו הסיבה שחרש לא יכול להוציא אחרים ידי חובתם, שהרי אין זה נחשב כלל דיבור. וכמי שלא שמעו השומעים קריאת מגילה. [וזה יסוד שיטתו של רבי יוסי גבי קריאת שמע שאם קרא ולא השמיע לאזנו לא יצא].

כיסוד זה יש לראות בשפתי חכמים. במכת צפרדע מובא בפסוק שמשה צעק אל ה'. ומבואר בשפתי חכמים שמשה רבינו היה צריך לצעוק כדי לשמוע את דיבורו בגלל הרעש שהיה שם מחמת הצפרדעים. הרי שדיבור שאינו נשמע אינו נחשב דיבור. ואמנם הנצי"ב אומר שאם הדיבור מצד עצמו יכול להישמע, אלא שיש משהו טכני שמפריע, כמו שם שהיה את רעש הצפרדעים עדיין נחשב לדיבור. על כל פנים בשפתי חכמים כתוב שאין זה נחשב דיבור.

***

פרשת וארא: להכניס עצמו למצב פקו"נ

להכניס עצמו למצב של אונס ופיקוח נפש

כהמשך לשיעור הקודם, בשיעור זה נדון מתי מותר לאדם להכניס עצמו למצב של פטור ממצוה, ונעמיד חילוק בזה בין מכניס עצמו לאונס, למכניס עצמו למצב של פיקוח נפש, ונרחיב בטעם החילוק.

אדם הנמצא במצב של פיקוח נפש, האם מותר לחברו לעשות האיסור בשבילו * אופנים של מכניס עצמו לאונס שדיניהם שונים * יש חילוק בין מכניס עצמו לפטור של אונס למכניס עצמו לפטור של פיקוח נפש * נפק"מ נוספת בין מכניס עצמו לאונס למכניס עצמו לפיקוח נפש * ביאור הנידונים הנזכרים ולמה אין סתירה בין הפסק של החפץ חיים בחייל לפסק של הגרש"ז אויערבך בחולה

אדם הנמצא במצב של פיקוח נפש, האם מותר לחברו לעשות האיסור בשבילו

ישנה הלכה שמותר לאדם לעלות לאוניה ולהפליג ללב ים, למרות שיודע בוודאות שעל ידי כך יצטרך לחלל שבת – להפעיל את מנוע האוניה או לקשור מפרשים וכדו' – כיון שיהיה לו היתר של פיקוח נפש. כך מובא בגמרא במסכת שבת (יח, א) וכך פוסק המשנה ברורה. [ואמנם רבנן אסרו על אדם להפליג מיום רביעי, ופרטי הדינים מופיעים בשולחן ערוך (או"ח רמח)]. הרי שמותר לאדם מן התורה להכניס את עצמו ביודעין למצב של פיקוח נפש, אף שוודאי שיצטרך לחלל שבת.

בהקשר לדין זה נביא כמה הלכות דומות שלפעמים הדין בהם שונה, ונראה האם אכן יש דמיון בין הדברים, או שמא יש לחלק ביניהם, וכיצד.

החפץ חיים בספרו 'מחנה ישראל' כותב שאם חייל קיבל פקודה לעשות דבר האסור בשבת, אסור לישראל אחר לעשות זאת במקומו, כי אין לישראל אחר היתר לעזור לחברו [וכמובן באופן שיכול מקבל הפקודה לעשות הפעולה בעצמו, או למצוא גוי שיעזור לו]. למרות שלאותו חייל שקיבל את הפקודה מותר לבצעה מפני פיקוח נפש.

לעומת זאת ישנו פסק של רבי שלמה זלמן אויערבך (שש"כ לב, ד, הערה יד) גבי חולה שיש בו סכנה והאור מפריע לו לישון, או שצריך להדליק את האור כדי שיוכלו לטפל בו, מותר לכתחילה לאחר הנמצא עמו להדליק עבורו את האור, כי מאחר ויש היתר של פיקוח נפש, אין נפקא מינה מי עושה זאת – החולה עצמו או אדם אחר.

השאלה שאותה אנו רוצים לברר היום היא האם יש סתירה בין שני הפסקים הללו. ולשם כך נרחיב בזה.

אופנים של מכניס עצמו לאונס שדיניהם שונים

ונתחיל בשאלה: אדם היודע שאם יצום בצום גדליה לא יוכל לצום ביום כיפור. האם נתיר לו לצום בצום גדליה, בלי להתחשב בכך שלא יוכל לצום ביום כיפור, שהרי יהיה במצב של פיקוח נפש ויהיה מותר לו לאכול. שאלה זו שאלתי פעם את הרב אלישיב ואמרתי לו שהשדי חמד פוסק שמותר לו לצום בצום גדליה במקרה כזה. שאלתי אותו אם כך פוסקים להלכה, ואמר לי שלא נהוג כך בירושלים, אלא ההנהגה היא שלא יצום בצום גדליה שהוא דרבנן כדי שיוכל לצום ביום כיפור.

נדון כעת לפי פסקו של השדי חמד שיצום בצום גדליה, ולא יתחשב עם מה שלא יוכל לצום ביום כיפור כיון שיהיה לו היתר של פיקוח נפש.

נשאל על כך שאלה. אדם הנמצא בליל יום טוב שחל בערב שבת, ויש לו יין רק כדי כוס אחת, ומסתפק האם עדיף לשמור את היין לשבת, שהרי בליל יום טוב הקידוש הוא רק מדרבנן (משנה ברורה  רעא ס"ק ב), ואם ישתה את היין עכשיו – ביום טוב, לא יישאר לו יין לקידוש של שבת שהוא מדאורייתא; או שעדיף שיקדש על היין בליל יום טוב כי מצוה זו עומדת עתה לפניו, ואין לחוש במה שלא יישאר לו יין לשבת שהרי יהיה אז פטור מקידוש מחמת אונסו שאין לו יין. פוסק המשנה ברורה (שם) שישאיר את היין לשבת שהוא מן התורה, וביו"ט יקדש על הפת.

ומעתה עולה השאלה – מה החילוק בין המקרים, למה – לפי פסקו של השדי חמד – עדיף שיצום בצום גדליה למרות שעל ידי זה לא יוכל לצום ביום הכיפורים; ולגבי קידוש על היין פוסק המשנה ברורה שאסור לו לקדש עכשיו על היין ולהכניס את עצמו למצב של אונס שלא יהיה לו יין לקידוש של שבת.

יש חילוק בין מכניס עצמו לפטור של אונס למכניס עצמו לפטור של פיקוח נפש

התשובה היא שיש חילוק בין מכניס את עצמו לפטור של אונס, לבין מכניס את עצמו לפטור של פיקוח נפש. בכוס של קידוש אם ישתה אותה בליל יום טוב – מכניס את עצמו לפטור של אונס, ולא לפיקוח נפש; ובזה ההלכה היא שאסור. לעומת זאת אם יצום בצום גדליה, מכניס עצמו על ידי זה למצב של פיקוח נפש, ובזה ההלכה היא שמותר.

והביאור בזה, שכשהפטור הוא מצד אונס, הסברא נותנת שעליו לדאוג מלכתחילה שלא יהיה אנוס, כי אנוס הכוונה שאין בידו אפשרות לקיים את המצוה, וכל שהיה יכול לפעול פעולה שעל ידה יוכל לקיים את המצוה, חסר בשם 'אנוס' שהרי יכול היה למנוע מעצמו אונס זה. וראיה – שאם לא כן, יוכל אדם להיפטר מכל המצוות – לא יבנה סוכה בערב יום טוב, לא יכין לעצמו לולב ועוד כהנה, וביום טוב כשתחול עליו חובת המצוה יהיה אנוס, שהרי אסור לו עכשיו לבנות סוכה ולקטוף לולב. בהכרח אם כן שמחובתו של האדם לדאוג מלכתחילה שלא יהיה אנוס, וממילא אם לא דאג לכך חסר בשם 'אונס' [למרות שאכן הוא אנוס].

לעומת זאת לגבי פיקוח נפש, גם אם מכניס עצמו ביודעין למצב של פיקוח נפש – לא חסר בשם 'פיקוח נפש' למרות שיכול היה להימנע מכך.

נפק"מ נוספת בין מכניס עצמו לאונס למכניס עצמו לפיקוח נפש

חילוק נוסף מצינו בין היתר של אונס להיתר של פיקוח נפש – אדם שמכריחים אותו לאכול דבר האסור באיומי אקדח, מותר לו לאכול. ואומר רבי אלחנן, שאם יבא להטעים את המאכל עם מלח, פלפל שחור וכדו', בחושבו שאם כבר מותר לו לאכול, לפחות יאכל בצורה שיהנה – אין לו את ההיתר של אונס, שהרי אוכל כעת מרצון. לעומת זאת מי שנמצא במצב של פיקוח נפש וכגון חולה מסוכן שרופא אומר שעליו לאכול חזיר לרפואתו [בירושלים לפני כמאה שנה לפני שגילו את הפנצילין היו נותנים בשר חזיר לחולי שחפת], מותר לו אף להטעים את המאכל, וכן כתב בברכת שמואל (כתובות סי' ז).

והביאור בזה, אומר רבי אלחנן, שכשההיתר לאכול הוא מצד אונס, כל שמרוצה בכך ואוכל גם מרצונו – שוב חסר כאן בשם 'אונס'. לעומת זאת כשההיתר לאכול הוא מצד פיקוח נפש, גם כשרוצה באכילה זו – לא חסר בפיקוח נפש.

אנו רואים על כל פנים הגדרה של רבי אלחנן שגם כשמאיימים על אדם באיומי אקדח ומכריחים אותו לאכול איסור – אין זה נחשב היתר של פיקוח נפש, אלא היתר של אונס.

ביאור הנידונים הנזכרים ולמה אין סתירה בין הפסק של החפץ חיים בחייל לפסק של הגרש"ז אויערבך בחולה

נחזור עכשיו למקרים שהבאנו לעיל – לעלות לספינה מערב שבת, לעשות מלאכה עבור חייל שמכריחים אותו לעשות מלאכה האסורה בשבת, ועשיית מלאכה בשבת עבור חולה מסוכן – ונתבונן אם זה נחשב מצב של אונס או מצב של פיקוח נפש.

כשעולה לספינה מערב שבת נראה פשוט שזה נחשב שמכניס עצמו לפיקוח נפש, שהרי בהיותו בספינה בשבת זה נחשב שנמצא בתוך מצב של פיקוח נפש, וכמו שמצינו שיורדי הים מברכים הגומל בעלייתם ממנו, הרי שהמצב של השהייה בלב ים הוא מצב של פיקוח נפש. לכן מובן שההלכה היא שמותר לאדם להכניס את עצמו לכך – שאין חיסרון בשם 'פיקוח נפש' למרות שיכול היה למנוע זאת.

לעומת זאת חייל שמכריחים אותו לעשות מלאכה בשבת ואם לא, ייהרגוהו – לפי ההגדרה הנ"ל של רבי אלחנן – אין זה מוגדר מצב של פיקוח נפש, אלא מצב של אונס. שונה מכך חולה שצריך להדליק עבורו אור בשבת, שהרי הוא עכשיו במצב של פיקוח נפש.

ובזה נוכל להבין את החילוק בין הפסק של החפץ חיים שאסר לחברו של החייל לעשות עבורו את המלאכה, לפסק של הגרש"ז אויערבך שהתיר לעשות מלאכה עבור חולה מסוכן. אצל החייל ההיתר לעשות מלאכה הוא היתר של אונס כהגדרתו של רבי אלחנן, וכיון שזה היתר מצד אונס, ההיתר יכול להיות רק למי שמכריחים אותו, כי מי שאינו מוכרח על כך – כלפיו חסר כאן בשם 'אונס', שהרי אותו לא אונסים, אלא את חברו. לעומת זאת חולה שנמצא במצב של פיקוח נפש – ההיתר הוא לא מצד הכרח וכדו' שאז ניתן לומר שרק לחולה עצמו יש הכרח, אלא ההיתר הוא מצד פיקוח נפש. וכשההיתר הוא מצד פיקוח נפש זה היתר כולל גם עבור מי שלא נמצא בעצמו במצב של פיקוח נפש.

***

פרשת וארא: מי שאין לו אלא 2 כוסות יין לליל הסדר

מי שאין לו אלא שתי כוסות יין בליל הסדר

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם: (שמות ו, ו-ז)

ארבע כוסות – כנגד ארבעה לשוני גאולה האמורים בגלות מצרים והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם בפרשת וארא. (רש"י פסחים צט, ב)

דנו הפוסקים במי שיש לו רק שתי כוסות יין, היכן עדיף שישתה אותם. האם עדיף שישתה כוס ראשון ושני, כפי הסדר שבאים לפניו, או שיש לו להמתין ולשתות היכן שישנה עדיפות. בשיעור זה נדון במי שיש לפניו מצוה קלה, אלא שאם יקיימה יפסיד מצוה חמורה העתידה לבא לפניו, באיזה אופן עליו לקיים את המצוה הקלה שלפניו, למרות שעל ידי כן יפסיד מצוה חמורה, ובאיזה אופן לא יקיים את המצוה הקלה כדי שיוכל לקיים את המצוה החמורה.

דברי המשנה ברורה  שישתה את היין בכוס ראשונה ושלישית, וקושיה על כך * תירוץ על פי חידושו של הקהילות יעקב בענין דומה * הוכחה שאין החידוש של הקהילות יעקב שייך לנידון הנזכר * קושיה מגמרא בזבחים על דברי רש"י שאין לדחות מצוה קלה שלפניו מפני חמורה העתידה לבוא * חילוק בין פטור שהוא בגדר דיחוי, לפטור שהוא בגדר היתר

דברי המשנה ברורה  שישתה את היין בכוס ראשונה ושלישית, וקושיה על כך

נציב שאלה: אדם שאין לו אלא שתי כוסות יין בליל הסדר, איזה כוסות מתוך הארבע עדיף שישתה. בנידון זה הביא המשנה ברורה (תעב ס"ק מא) את דברי המגן אברהם (ריש סימן תפג) שישתה את הכוס הראשונה – כוס של קידוש, ואת הכוס השלישית – כוס של ברכת המזון, משום ששתי כוסות אלו עדיפות משאר הכוסות. [כוס שלישית יש בה מצוה נוספת – ברכת המזון, ולכן יש לה עדיפות].

והקשו האחרונים על פסק זה, כשמגיע בסדר ההגדה לכוס השניה, איך מותר לו להניח המצוה, ולא לשתות יין, והרי יש לו יין, ומה שישנה עדיפות לכוס שלישית, מה בכך, והרי עדיין אין חיובה לפניו. ואיך יהיה מותר לו בפועל לבטל את מצות הכוס השניה.

והוסיפו להקשות שלכאורה פסק זה נסתר מגמרא במסכת סוכה (כה, ב). הגמרא שם רוצה להוכיח שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ממה שכתוב בפסוק "ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" – שהזדמן לידם מת מצוה ונטמאו לו, ומחמת כן היו טמאים ולא יכלו להקריב קרבן פסח. וכתב שם רש"י: "שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח, ואף על פי שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן, אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא".

הרי מקרה בו עומד אדם בסיטואציה דומה למקרה הנזכר, והדין הוא שעליו לקיים את המצוה הקלה שעומדת לפניו למרות שעל ידי כן לא יוכל לקיים את המצוה החמורה העתידה לבא לפניו. מעתה יקשה למה לא נאמר כן גם בנידון הנזכר שכשמגיע לכוס השניה ומתחייב בה יהיה חייב לשתות בה את היין, למרות שעל ידי זה לא יהיה לו יין לשתות בכוס השלישי החשוב יותר.

תירוץ על פי חידושו של הקהילות יעקב בענין דומה

ונראה שהחילוק הוא פשוט. ישנו חידוש של הקהילות יעקב שבשכל הישר נראה שהוא שייך לענייננו, אך למעשה אין זה נכון, וכפי שנבאר בהמשך.

פסק השולחן ערוך (רמח, א) שמותר לאדם להפליג בספינה ביום ששי לדבר מצוה למרות שלמחרת יצטרך לחלל שבת מחמת פיקוח נפש כשיהיה בספינה. ואמנם המשנה ברורה שם (ס"ק כו) הגביל דין זה רק לאופן שספק אם יצטרך מחר לחלל שבת, אך הקהילות יעקב (שבת סימן טו) כותב שזה מותר גם באופן שבוודאי יצטרך לחלל שבת.

ומקשים האחרונים, שמצינו גבי מילה בשבת מחלוקת דומה בין הרמב"ן לבעל המאור (שבת קלד, ב). בזמן הגמרא היו צריכים מים חמים לרחוץ את התינוק אחרי המילה, וזה היה צורך של פיקוח נפש. ויש נידון במי שאין לו מים חמים, האם מותר לו למול את בנו. דעת הרמב"ן שימול את בנו, ולאחר מכן יהיה מותר לו לחמם מים מחמת פיקוח נפש. והבעל המאור חולק וסובר שאסור לו להכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש, ותדחה המילה [כי רק המילה עצמה דוחה שבת, ולא חימום המים].

וכאן באה הקושיה – איך יתכן שלהפליג בספינה בערב שבת מותר אפילו אם בכך מכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש, שהרי למחרת יצטרך בוודאות לחלל שבת; ולגבי מילה פסק הבעל המאור שאם אין לו מים חמים לרחוץ את התינוק אחרי המילה, אין אנו מתירים לו למול ולהכניס את עצמו למצב שיהיה מותר לו לחמם מים מחמת פיקוח נפש.

ומתרץ הקהילות יעקב כך: כשמפליג בספינה לפני שבת עדיין לא חל עליו בפועל חיוב שמירת השבת הזו, לכן מותר לו להפליג למרות שעל ידי כך נכנס למצב של פיקוח נפש, ויצטרך לחלל את השבת. לעומת זאת כשבא למול קטן בשבת באופן שאין לו מים חמים לרחוץ אותו אחר המילה – כיון שהוא כבר נמצא בתוך השבת וכבר חלה עליו חובת שמירת השבת הזו, יש עליו חיוב לדאוג שמצוה זו תוכל להתקיים, ומחמת כן אסור לו למול ולהכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש.

וחשבתי להביא ראיה ליסוד זה, ומצאתי שכבר הקהילות יעקב עצמו מביא זאת במקום אחר. כשמרדכי אמר לאסתר ללכת לאחשוורוש לצורך הצלת כלל ישראל אמרה לו אסתר "וכאשר אבדתי אבדתי" – ומובא בגמרא במסכת מגילה (טו, א) שאמרה לו שאם תבוא מרצונה לאחשוורוש, תיאסר עליו כאשת איש שזינתה מרצון. ולכאורה הרי כשאחשוורוש יבוא עליה אחרי שתכנס אליו, זה כבר יהיה מצב של פיקוח נפש, ולמה תיאסר על מרדכי?

והתשובה היא – שהיות וכבר חל עליה איסור אשת איש קודם שנכנסה לאחשוורוש, אסור לה להכנס אליו ולהכניס עצמה למצב של פיקוח נפש. לכן אם היא מכניסה את עצמה למצב זה, נקרא רצון, ואף שהביאה עצמה תהיה באונס.

ונתקדם הלאה: עולה מהדברים שיש חילוק בין מקום שכבר חלה המצוה בפועל על האדם, שאז אסור לו לבטל המצוה על ידי שיכניס עצמו לאונס, לבין מקום שעוד לא חל החיוב בפועל שאז מותר לו להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש.

ולפי זה כבר יש לנו יישוב לשאלה שפתחנו בה. ניתן לומר אותו החילוק גם בנידון שלנו. כשאדם נמצא בליל הסדר נחשב שכבר חל עליו החיוב של כל הארבע כוסות – ולכן כשמגיע לכוס שני ויש לו יין כדי כוס אחת לא אומרים שישתה את היין עכשיו ואחר כך בכוס שלישי יהיה פטור כיון שהוא אנוס, כי מאחר שכבר עכשיו חייב גם בכוס שלישי שהוא יותר חשוב, אסור לו להכניס עצמו למצב כזה שיהיה אנוס אחר כך, ועליו לעשות את החשבון איזו מצוה עדיפה.

לעומת זאת הבא ליטמא למת מצוה קודם הפסח, כיום עוד לא הגיע זמן חיוב קרבן פסח, וכעת יש עליו רק את החיוב של ליטמא למת מצוה – ולכן מותר לו להכניס עצמו לאונס שלא יוכל לקיים את מצות הפסח. דווקא באופן כזה שמותר לו להכניס עצמו לאונס באו דברי רש"י: "מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא".

הוכחה שאין החידוש של הקהילות יעקב שייך לנידון הנזכר

אלא שבאמת אין החילוק של הקהילות יעקב נוגע לענייננו, ותחילה נוכיח זאת. כתב המשנה ברורה (רעא ס"ק ב): "ואם יום טוב חל בע"ש ואין לו אלא כוס אחד מניחו לשבת שהוא מן התורה, וביו"ט יקדש על הפת". ואם כדברינו – שכשכבר חל עליו חיוב של מצוה קלה, ועדיין לא חל עליו החיוב של המצוה החמורה, יכול להכניס עצמו לאונס שעל ידו ייפטר מהמצוה החמורה, וממילא עליו לקיים את המצוה הקלה למרות שעל ידי זה תדחה הימנו המצוה החמורה – היה צריך להיות הדין שישתה את היין בליל יום טוב שהרי עדיין לא הגיעה השבת ולא חל עליו החיוב של קידוש של ליל שבת.

הרי אם כן שהדימוי של הנידון שלנו לדברי הקהילות יעקב אינו נכון. דברי הקהילות יעקב נאמרו כלפי השאלה מתי מותר לאדם להכניס עצמו לאונס, אך אין הדברים מתאימים לנידון שלנו כשהשאלה היא מה יעשה באופן שיש לפניו מצוה קלה ואם יקיימנה יפסיד את החמורה העתידה לבוא – אין זה שייך לנידון מתי מותר לאדם להכניס עצמו לאונס.

קושיה מגמרא בזבחים על דברי רש"י שאין לדחות מצוה קלה שלפניו מפני חמורה העתידה לבוא

אלא שיש להקשות על עצם דברי רש"י שאין לדחות מצוה קלה שלפניו מפני החמורה העתידה לבוא, שלכאורה הינם נסתרים מגמרא בזבחים (מט, א). הגמרא שם דנה בדין תדיר ומקודש מה עדיף, ובא הנידון במקום שצריכים להקריב עכשיו מוסף של שבת, ויש להם רק כבש אחד, והשאלה היא האם להשאירו לצורך תמיד של מחר שהוא תדיר יותר ממוסף, או שעדיף להקריבו עכשיו למוסף כיון שהוא מקודש יותר מתמיד; והגמרא נשארת בספק.

ויש לתמוה למה הגמרא לא אומרת את הכלל שכתב רש"י – "מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני החמורה העתידה לבוא" – ומשכך, גם אם תדיר עדיף ממקודש, עדיין יש להקריב את הכבש למוסף כיון שחיובו הוא עכשיו לפנינו.

בקצרה: מצאנו כמה דינים סותרים. גבי ארבעה כוסות הדין הוא שאם יש לו יין כדי כוס אחת לא ישתה אותו בכוס השניה, אלא ישמור לכוס השלישית שהיא עדיפה, ותדחה הכוס השניה. וכן הוא הדין במי שיש לו יין כדי כוס אחת – ביום טוב שחל בערב שבת, צריך לשמור את היין לליל שבת שהיא מצוה דאורייתא, ותדחה המצוה הקלה שלפניו. וכן לגבי הקרבת מוסף רואים בגמרא שאם תדיר עדיף ממקודש תדחה המצוה שלפניו – קרבן מוסף, מפני החמורה העתידה לבא – קרבן התמיד. לעומת זאת במי שהזדמן לו מת מצוה הדין הוא שצריך להיטמא לו ולקברו, למרות שזו מצוה קלה ויפסיד על ידי זה מצוה חמורה של קרבן פסח. וצריך לדעת מה הכלל בזה.

חילוק בין פטור שהוא בגדר דיחוי, לפטור שהוא בגדר היתר

כדי להבין את הכלל בזה וליישב הסתירות הנ"ל נקדים כך: ישנו חילוק בין אדם שנמצא במצב של אונס, כגון שמכריחים אותו לאכול איסור, ואם לא יאכל יהרגו אותו, למי שהוא חולה מסוכן ומוכרח לאכול חזיר כדי שיחיה [כך היתה המציאות לפני כמאה שנה אצל חולי שחפת]. הראשון לא נמצא עכשיו במצב של פיקוח נפש, אלא שאם לא יאכל יגיע למצב של פיקוח נפש; לעומתו השני נמצא כבר עכשיו במצב של פיקוח נפש שהרי הוא חולה מסוכן העלול למות מצד עצמו, ואם יאכל חזיר יוכל להתרפאות מהחולי.

ואמנם בשני האופנים הללו מותר לו לאכול את האיסור, אלא שיש חילוק ביניהם. בעוד שבאופן הראשון – שעוד לא נמצא במצב של פיקוח נפש – נחשב שהאיסור נדחה מפני פיקוח נפש; באופן השני שהוא כבר במצב של פיקוח נפש נחשב שהאיסור הותר. ונפקא מינא האם לברך על האיסור. באופן הראשון שהאיסור רק נדחה, עדיין יש לזה שם איסור, ולכן אף שהוא חייב לאכול, לא יברך על אכילתו. מאידך באופן השני שהאיסור הותר, הרי זה כשאר מאכל של היתר וצריך לברך עליו.

מעתה אף לענייננו ניתן להשתמש בחילוק הזה, ונאמר כך: הכלל שאמר רש"י – "מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא" – נאמר רק באופן שכשתבוא החמורה ולא יוכל לקיימה יהיה זה בגדר היתר. אבל באופן שכשתבוא החמורה לא יצטרך לקיימה מצד אונס ותהא בגדר דחויה – בזה לא נאמר כלל זה, ומחוייב לדאוג שיוכל לקיימה, ולבטל את המצוה הקלה שלפניו.

ולכן, כשהולך להיטמא למת מצוה למרות שעל ידי זה לא יוכל להקריב הפסח – אין זה נקרא שמכניס עצמו למצב של דחיה, אלא למצב של פטור שהרי טמא פטור מפסח, דנתנה התורה לטמא דין פסח שני ופטרה אותו מפסח ראשון. בזה דווקא נאמר הכלל הנזכר, ועליו להיטמא למרות שעל ידי זה יפסיד את המצוה החמורה, שהרי מה שלא יקיים את המצוה החמורה זה יהיה במצב של פטור, ולא במצב של דחייה.

לעומת זאת כשיש לו כבש אחד ורוצה להקריבו עכשיו למוסף, מה שמחר לא יוכל להקריב אין זה פטור, אלא דחייה של מצות ההקרבה מחמת האונס שאין לו כבש. בכזה מקרה עליו לעשות את החשבון איזו מצוה עדיפה, ולא נאמר הכלל הנזכר שיקיים את המצוה שבאה לידו למרות שיפסיד את המצוה החמורה העתידה לבוא.

וכמו כן הדין הנזכר במי שנמצא בליל יום טוב שחל בערב שבת ואם ישתמש עכשיו ביין, לא יהיה לו יין למחר לקידוש של ליל שבת, שבזה מחר יהיה במצב דחיה של המצוה מכוח האונס, אך אין זה נחשב למצב של פטור; בזה נאמר הכלל שיש לו לחשב איזו מצוה עדיפה, ולכן עליו לשמור את היין למחר.

וכן הדין עמו פתחנו, מי שעומד לפני כוס שני ויש לו יין כדי כוס אחת, שגם בזה מה שאם ישתה עכשיו ייפטר מכוס שלישית הוא רק מחמת דחוי שהוא אנוס שאין לו יין, ולכן גם בזה נפסק שעליו להמתין ולשתות את היין בכוס השלישית כי אין בזה מקום לכלל הנזכר, וא"כ עליו לחשב איזו מצוה עדיפה.

***