image_print

פרשת ויחי: בפטור אונן מן המצוות

בפטור אונן מן המצוות

וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: (בראשית נ, י)

פסוק זה מהווה מקור לשבעת ימי אבלות. כך מובא במסכת אבות דרבי נתן: "אבל ז' מנין שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק א).

בשיעור זה יובא טעם חדש לפטור אונן מן המצוות, ונרחיב להביא נפקא מינה שתצא לפי טעם זה.

מי שאכל בהיותו אונן ואחר גמר אנינותו נתעכל המזון, חייב ברכת המזון מדאורייתא. ביאור דין זה * קושיה מאונן ששמע מגילה שצריך לחזור ולקראה אחר גמר אנינותו * אונן שאינו עסוק בקבורה * ביאור חידושו של המגן אברהם שאונן נקרא אינו בר חיובא * מצות האבלות מתקיימת בעצם חילול קדושת הכהונה כשנטמא לקרוביו * ביאור ביסוד פטור אונן מן המצוות * יישוב הפסקים של רבי עקיבא איגר והמגן אברהם, והפסקים של המשנה ברורה

מי שאכל בהיותו אונן ואחר גמר אנינותו נתעכל המזון, חייב ברכת המזון מדאורייתא ביאור דין זה

רבי עקיבא איגר (ברכות כ, א) מסתפק בקטן שאכל ביום האחרון של שנתו השתים עשרה מעט קודם הלילה, ובלילה, אחרי שנעשה גדול, התעכל המזון במעיו – האם חייב בברכת המזון מדאורייתא, שהרי העיכול והשביעה נעשו כשכבר נהיה גדול; או שמאחר והאכילה עצמה היתה בעודו קטן, לא יהיה חייב בברכת המזון מדאורייתא.

והוסיף, שאין זה דומה למי שאכל לחם בשעה שהיה אונן, וקודם שעבר שיעור עיכול פסקה אנינותו – שחייב בברכת המזון מדאורייתא (וכן הוא בביאור הלכה סי' עא) – כי אונן, אף שפטור מן המצוות מחמת היותו עסוק במצוה, נחשב בר חיובא, ולכן כשגמר המצוה של קבורת המת חייב לברך, שהרי היה בר חיובא מתחילת האכילה עד אחר העיכול. לעומת זאת קטן לא היה בר חיובא בשעת האכילה.

ויעויין במשנה ברורה (תעה שער הציון אות לט) שאף הוא כתב חילוק זה גבי מי שאכל מצה בשעה שהיה פטור ממצות אכילת מצה מחמת היותו עוסק במצוה, ולאחר מכן גמר את עיסוקו במצוה הראשונה ונעשה חייב במצות אכילת מצה – שאינו צריך לאכול שוב, שהרי כבר אכל מצה וקיים את המצוה.

ומבאר זאת בשער הציון שאין זה דומה למי שאכל מצה כשהיה שוטה ולאחר מכן נתרפא – שפסק השולחן ערוך (תעה, ה) שצריך שוב לאכול מצה לפי שהמצה שאכל היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות – כי שוטה כלל לא נחשב 'איש' ולכן המצה שאכל בהיותו שוטה לא נחשבת למעשה מצוה. לעומת זאת עוסק במצוה הרי הוא 'איש', רק שלא חייבתו תורה בזמן זה במצוה אחרת, ולכן יש למעשה שעשה שם של מעשה מצוה.

ובפשטות זו אותה הסברא שכתב רבי עקיבא איגר גבי אונן, שנחשבת אכילתו כאכילה של בר חיובא למרות שיש לו פטור מהמצוות מחמת היותו עסוק במצוה –  סברא זו כתב המשנה ברורה לגבי עוסק במצוה שאכל מצה בשעת פטורו, שמאחר ונחשב בר חיובא, יצא בה ידי חובתו, למרות שהיה פטור.

קושיה מאונן ששמע מגילה שצריך לחזור ולקראה אחר גמר אנינותו

אלא שיש בזה מקום לשאול שאלה. המשנה ברורה בהלכות מגילה (תרצו ס"ק כו) הביא להלכה את מה שכתב המגן אברהם (שם ס"ק טז) שאם אונן קרא מגילה למרות שהיה פטור, ולאחר מכן קברו את המת, צריך לחזור ולקרותה שוב, ולא יצא ידי חובתו במה שכבר קרא. ונראה מפסק זה שאונן נחשב לאינו בר חיובא.

ומעתה יקשה, אם כדברי רבי עקיבא איגר שהפטור של אונן ממצוות הוא רק מחמת היותו עוסק במצוה, איך פסק המשנה ברורה כהמגן אברהם שאם קרא את המגילה בהיותו אונן לא יצא ידי חובתו, במה זה שונה מכל עוסק במצוה שקיים מצוה בשעת פטורו שפסק המשנה ברורה שיצא ידי חובתו מאחר שלמרות פטורו נחשב בר חיובא.

אונן שאינו עסוק בקבורה

מעשה שהיה בראש השנה תשס"ו שנפטרה אשה ביום השני, ולא רצו בניה לקוברה עד למוצאי ראש השנה [כי חלק מהבנים היו בעיר אחרת]. בנה שהיה בעל תוקע, הלך לשאול את הגרי"ש אלישיב אם יכול הוא להוציא את הרבים ידי חובתם בתקיעת שופר, שהרי אינו עסוק בקבורת אמו עד למוצאי ר"ה. וענה הגרי"ש שאינו יכול. הרי לכאורה מפסק זה שאונן נקרא אינו בר חיובא, ופטורו הוא לא רק מחמת דין העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולכן אף שאינו עסוק בקבורת המת פטור מן המצוות. והוא לכאורה כפי דברי המגן אברהם הנזכרים. השאלה היא אם זה לא נסתר מדברי רבי עקיבא איגר, שנראה בדבריו שהוא מוגדר בר חיובא, ופטורו הוא רק מחמת היותו עוסק במצוה.

ביאור חידושו של המגן אברהם שאונן נקרא אינו בר חיובא.

לשם כך יש לבאר את עומק הדברים בחידושו של המגן אברהם גבי קריאת מגילה במה שנראה משם לכאורה שאונן נחשב אינו בר חיובא.

נראה לחדש שההבנה במה שנראה בדברי המגן אברהם שאונן אינו נקרא 'בר חיובא' הוא משום שאסור לו לקיים מצוות. ותשמעו בזה חידוש גדול שלדעתי הוא חידוש נכון, ובזה יתבאר היטב שאין סתירה בין דברי המגן אברהם לדברי רבי עקיבא איגר, וכן אין סתירה בשני הפסקים הנזכרים של המשנה ברורה.

כדי לבאר ולהמחיש הדברים נביא דוגמא לזה מדברי הרמב"ם. כתב הרמב"ם (אבלות, ב, ו): "כמה חמורה מצות אבלות, שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא – מצות עשה, שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו. במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה, אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות, ואם לאו לא מטמאות".

הרי בדברי הרמב"ם שהמצוה להיטמא לקרובים היא עצמה קיום של מצות האבלות. והדברים צריכים הבנה מה שייך ענין זה למצות האבלות, הרי אבלות עניינה עשיית פעולות המורות על הצער, והיאך אם כן בטומאה לקרובים יש קיום מצות האבלות?

כמו כן קשה במה שכתב הרמב"ם שכהנות שאינן מוזהרות על הטומאה אינן מצוות להיטמא לקרובים. ואם כמו שהבין הרמב"ם שהמצוה להטמא לקרובים היא חלק ממצות האבלות, למה אין כהנות מצוות להטמא לקרובים, והרי נשים חייבות במצות אבלות.

מצות האבלות מתקיימת בעצם חילול קדושת הכהונה כשנטמא לקרוביו

אכן, לכשנתבונן היטב יש בדברי הרמב"ם חידוש עצום. קיום מצות האבלות שיש בטומאה לקרובים היא לא במה שמטפל בהם ודואג לקבורתם, אלא בעצם חילול קדושת הכהונה על ידי שנטמא להם. מעתה, אשה שבהיטמאותה למתים אין חילול קדושת כהונה, לא מקיימת בזה מצות אבלות, ולכן אינה מצווה על כך.

ובזה יתבאר מה שכתב הרמב"ם (אבלות ב, ח) שאסור לכהן להיטמא לקרובים אם הם מהאנשים שאין מתאבלין עליהם כמו הפורש מדרכי ציבור והרוגי בית דין. ולכאורה אין זה מובן – מאחר שיש עליו מצוה לקוברם, למה אינו מצווה להיטמא להם לשם כך.

לפי החידוש שהוצאנו מדברי הרמב"ם הדברים מובנים. המצוה להיטמא לקרובים אין ענינה כדי לקיים מצות קבורה, אלא כדי לקיים את מצות האבלות על ידי חילול קדושת הכהונה. ולכן באותם שאין מתאבלין עליהם שאין מצות אבלות, אסור לכהן להיטמא.

וניתן נפקא מינה נוספת שעולה מכוח חידוש זה. כהן גדול שרואה מת מצוה יש לו מצוה להיטמא לו ולקוברו. מה יהיה באופן שעל המת מצוה שוכב מת אחר שאינו מת מצוה, וכדי להגיע למת מצוה מוכרח הכהן להיטמא קודם למת שעליו, האם מותר לו? התשובה היא שמותר, שכיון שההיתר להיטמא למת מצוה הוא כדי לקוברו, ולא שיש ענין ומצוה בעצם ההיטמאות למת מצוה, אין סברא לחלק לאיזה מת בא להיטמא כל שזקוק לזה כדי לקבור את המת מצוה.

אכן, כהן שבא להיטמא לאביו, באופן שעל אביו שוכב מת אחר, וכדי שיוכל להיטמא לאביו צריך קודם להיטמא למת האחר – בזה לפי מה שביארנו נראה, ועל כל פנים במושכל ראשון, שאסור לו להיטמא למת האחר, שהרי ההיתר להיטמא לאביו הוא רק מחמת שבעצם מה שנטמא לאביו ומחלל את קדושת הכהונה יש קיום של מצות האבלות. ואם כן זה דווקא כשבא להיטמא לאביו, אך כשבא להיטמא למת אחר, בדרך להגיע לאביו, שבטומאה זו אין קיום מצות אבלות – יהיה אסור, למרות שלא יוכל להגיע לאביו.

[אמנם אין זה מוכרח, ויתכן שגם לפי היסוד הנ"ל שבחילול קדושת הכהונה יש קיום מצות אבלות – יהיה מותר לו להיטמא למת אחר כדי להגיע לאביו, שהרי סוף סוף מה שמחלל את קדושת הכהונה הוא לכבוד אביו ומה לי אם זה באופן ישיר או עקיף, וכן נהוג למעשה שכהן נכנס לבית הקברות כדי להיטמא לאביו, אף שנטמא בזה לעוד מתים].

ביאור ביסוד פטור אונן מן המצוות

מעתה אם נבוא לשאול למה אונן פטור מכל המצוות, נראה לחדש שההגדרה בזה היא על אותה הדרך שראינו ברמב"ם גבי מצות טומאה לקרובים. כמו שם בחילול קדושת הכהונה יש קיום מצות האבלות, כמו כן באונן, בזה שלא מקיים מצוות מחמת אנינותו – בזה מתקיימת מצות האבלות שלו [ואמנם זה חידוש גדול ולא מצאתי זאת כתוב, אבל נראה שזה נכון]. אמור מעתה – המצוה שיש על האונן להתאבל היא סיבת האיסור שלו לקיים מצוות.

על פי זה נוכל לבאר את דברי המגן אברהם שאם אונן שמע מגילה לא יצא ידי חובתו, ואחר גמר האנינות יצטרך לקוראה שוב. והקשינו במה זה שונה מכל עוסק במצוה, שלמרות פטורו נקרא בר חיובא, ואם קיים מצוה בשעת פטורו ואחר כך התחייב בה יצא בה ידי חובתו.

לפי המתבאר עתה יש חילוק בין כל עוסק במצוה שהוא רק פטור מן המצוה, לאונן שאסור לו לקיים מצוות כי בזה מקיים את מצות האבלות. ואכן אין אנו צריכים לומר שאונן אינו בר חיובא כמו קטן וכדו', אלא הענין הוא שכיון שכדי לקיים את האבלות אסור לו לקיים מצוות – נחשב כמו מי שאינו בר חיובא כלפיהם, והיינו שאינו בר קיום באותו הזמן. זו הסיבה שאם קרא מגילה לא יצא ידי חובתו, שהרי אם יצא ידי חובתו יהיה בזה ביטול מצות האבלות.

אמור מעתה האונן לא נקרא אינו בר חיוב במצוות, אלא ההגדרה המתאימה יותר היא שאינו בר קיום מצוות.

יישוב הפסקים של רבי עקיבא איגר והמגן אברהם, והפסקים של המשנה ברורה

ועתה אין כלל סתירה בין דברי המגן אברהם לדברי רבי עקיבא איגר. לפי המתבאר ודאי גם המגן אברהם מודה שאונן אינו דומה לקטן, ונחשב 'איש', ואכילתו נחשבת אכילה של חיוב. וכל דברי המגן אברהם הם כלפי קיום המצוה, שאונן נחשב כמו אינו בר קיום מצוות בפועל מאחר שבקיומם מבטל את חיוב האבלות שעליו. אבל מצד הגברא – ודאי שנחשב בר חיובא ושייך בו חיובים של מצוות.

ולכן אם קרא מגילה בעת שהיה אונן לא עלתה לו לחובתו, כי אין קיומו נחשב לקיום, שהרי נחשב אינו בר קיום מצוות. אבל אם אכל שבזה מתחייב בברכה, ודאי נחשבת אכילתו לאכילה של בר חיוב שהרי הוא איש ונחשב בר חיובא.[1]

ממילא עדיין יש בזה מקום למה שכתב רבי עקיבא איגר שאף שבשעת האכילה לא היה בר קיום המצוה, עדיין לא חסר כאן ב"ואכלת" שהרי אם נדון על המציאות – יש כאן אכילת חיוב, רק בפועל אסור לו לברך בשעת האנינות. ולכן אף שנחשב כמו אינו בר חיובא ולא יוכל להוציא אחרים, זה משום הוא לא בר קיום [ודומה בזה לאינו בר חיובא] אבל עדיין יש לאכילתו שם של אכילת חיוב.

ואין זה דומה לכל עוסק במצוה שפסק המשנה ברורה שאם קיים מצוה למרות פטורו יצא בזה ידי חובתו, כי שם אף שפטור מן המצוה, נחשב בר חיובא ובר קיום, ואין זה דומה לאונן שאסור לו לקיים מצוות.

ונחזור עתה לשאלה שנשאל הגרי"ש אלישיב האם אונן יכול להוציא אחרים בתקיעתו, כשאסור לו לקבור המת מחמת היום טוב, והתשובה היתה שאינו יכול. ואף זה יתבאר היטב לפי היסוד הנ"ל שאיסור קיום המצות של האונן הוא קיום מצות האבלות שיש על אונן, ולכן אינו יכול לתקוע – וגם כשאין עומדים לקבור עד מוצאי החג – שהרי אם יתקע בשופר מבטל בזה את מצות האבלות.

ובאמת בשולחן ערוך (תקכו, ד) נפסק שאם מת אביו ביום טוב ראשון ואין רוצה לקברו על ידי עממין, אין לו דין אונן. ובמשנה ברורה (עא ס"ק יא) כתב שאם מת ביום טוב שני אף שאין בדעתו לקברו עד למוצאי יום טוב יש עליו דין אונן, אלא אם כן יש לו אונס שאין יכול לקבור (עיין משנה ברורה תקמח ס"ק כ, יח; ושער הציון שם אות יב ותלוי במחלוקת שם).

אלא שהיה מקום לומר שמאחר ואין בדעתם לקוברו בחג, למרות האנינות לא יהיה פטור מן המצוות. בא הגרי"ש אלישיב וחידש שאף זה אונן שאסור לו לקיים את המצוות. וההבנה בחידוש הוא, שהיות ופטור אונן מן המצוות, הוא לא [רק] כדי שיתעסק בקבורה, אלא זה עצמו קיום מצות האבלות, לכן גם כשאין בדעתו לקבור את אביו באותו יום, דינו ככל אונן ואסור לו לקיים מצוות, שהרי ודאי יש עליו דין אבלות של אונן, ואם יקיים מצוות הרי הוא סותר בזה את מצות האבלות.

***

[1] תוספת ביאור: ואדרבה אם לא היה בר חיוב, לא היה במה שאינו מברך משום קיום מצות אבלות, כי רק על ידי שהוא מחוייב ואינו מקיים את חיובו שייך לומר שיש בזה קיום מצות אבלות – וכמו גבי טומאת כהנים שאף היא דחויה אצל קרובים, ולא הותרה, ואם היתה בגדר הותרה שוב לא היה בזה קיום מצות אבלות.

 

פרשת ויחי: כיבוד אב ואם

כיבוד אב ואם

ויסע ישראל וכל אשר לו וגו' ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק (בראשית מו, א)

ברש"י מביא את דברי המדרש: "לאלהי אביו יצחק – חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק, ולא באברהם". הרמ"א בהלכות כיבוד אב ואם מביא את דברי המדרש הללו ומוכיח מהם שיש מצות כיבוד אב גם באבי אביו.

בשיעור זה נדון ביסוד החיוב של כיבוד אב, ונבאר על פי זה את דיני הכיבוד שישנם באבי האב, ובאב רשע, ועוד אופנים שיש בהם חילוקים בדיני הכיבוד.

מצות כיבוד אב באבי אביו * מצות כיבוד אב באב רשע * חקירה אם מצות כיבוד אב היא חוב כלפי האב, או חוב כלפי שמים * ישנם שני חלקים במצות כיבוד אב: חיוב לאביו, וחיוב לשמים * אופנים שיש רק חלק אחד של מצות כיבוד, וביאור דברי הלחם משנה שהבאנו לעיל * חיוב הכיבוד שיש באבי אביו * מצות כיבוד אב באבי אביו רשע

מצות כיבוד אב באבי אביו

כתוב בפרשת השבוע: "ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק" (בראשית מו, א). ופירש רש"י בשם המדרש שלא נאמר לאלקי אביו אברהם, כי חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. משמעות הדברים שאכן חייב אדם בכבוד זקנו, אלא שכבוד אביו קודם לכבוד זקנו.

הרמ"א בהלכות כיבוד אב ואם (יו"ד רמ, כד) הביא את דברי המהרי"ק שאין אדם חייב בכבוד זקנו, וחלק על דבריו, ופסק שחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו. והביא על כך ראיה מהמדרש הנזכר שמשמע שחייב אדם בכבוד זקנו.

ובגליון מהרש"א (שם) כתב ליישב את דעת המהרי"ק, שאם אמנם רש"י על התורה מביא את דברי המדרש הללו, אך בפירושו על הש"ס (מכות יב, א) כתב במפורש שאין מצות כיבוד באבי אביו. מובא שם בגמרא שאם אב הרג את בנו אין אחיו של ההרוג נעשה גואל הדם להרוג את אביו; אמנם בנו של ההרוג נעשה גואל הדם להרוג את אבי אביו. וכתב רש"י שם במפורש שבן בנו נעשה לו גואל הדם להרוג את זקנו משום שאינו מוזהר על כבודו. הרי שסבר רש"י שאין מצות כיבוד אב כלפי אבי אביו, ודלא כמו שהביא בפירושו על התורה מהמדרש. וכיון שאין למדים הלכה מפי מדרש לכן פסק המהרי"ק כפי העולה מסוגיית הגמרא עפי פירושו של רש"י.

וכתב החוט המשולש (לר"א גלוגא פרשת ויגש) ליישב שלא יסתרו דברי רש"י הללו, שבגמרא שם מדובר באבי אביו שהרג בשוגג; וכיון שאף ההורג בשוגג צריך תשובה, כל שלא עשה תשובה נקרא רשע. ואף שפסק הרמב"ם (ממרים ו, יא) שיש חובת כיבוד גם באב רשע, באבי אביו רשע אין חובת כיבוד. זו הסיבה שהבן עצמו אינו נעשה גואל הדם להרוג את אביו, שהרי חייב לכבדו אף אם הוא רשע. אמנם בן בנו נעשה גואל הדם להרוג את אבי אביו, שהרי באבי אביו רשע אין חובת כיבוד. וסיים שצריך עיון בעצם החילוק שבאביו רשע יש חיוב כיבוד, ובזקנו רשע אין חיוב כיבוד.

ובספר תשובה מאהבה (ח"א סי' קעח) הקשה בעצם הדין העולה מדברי המדרש – שיש דין לכבד את אבי אביו, אבל כבוד אביו קודם לכבוד אבי אביו – למה לא תהיה בזה הסברא שהביאה הגמרא שיש להקדים כבוד האב לכבוד האם שהרי אתה ואמך חייבים בכבוד אביך; וכמו כן כאן נאמר שיש להקדים כבוד אבי אביו לכבוד אביו ומצד הסברא שאתה ואביך חייבים בכבודו.

ואכן בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' סח) הביא בשם לוית חן על התורה (פרשת ויגש) שכבוד אביו קודם לכבוד אבי אביו רק לאחר מיתת האב, שכבר אין האב חייב בכבוד אביו, שהרי כשמת נעשה חפשי מן המצוות; אבל כשהאב חי וחייב בכבוד אביו ישנה את הסברא שאתה ואביך חייבים בכבוד אבי אביך, ויש להקדים את כבוד אבי אביו לכבוד אביו.

וקודם שנבאר הדברים נרחיב מעט לברר כמה ענינים במצות כיבוד אב.

מצות כיבוד אב באב רשע

נחלקו הראשונים האם יש חיוב כיבוד אב באב רשע. שיטת התוספות (יבמות כב, ב ד"ה כשעשה) שאין בו חיוב כיבוד אב, וכן פסק הרמ"א (יו"ד רמ, יח). שיטת הרמב"ם (ממרים ו, יא) שיש חיוב לכבדו, ומשום כך פסק שממזר חייב בכבוד אביו למרות היותו רשע. וכן פסק השולחן ערוך (שם).

והביא הכסף משנה את קושית הטור (יו"ד רמ) על הרמב"ם מהמובא בגמרא (ב"ק צד, ב) שאם האב גזל פרה ומת – ואין זה לפי כבודו שתישאר הפרה בידי היורשים, כי ידעו כולם שפרה זו נגנבה על ידי האב; אם עשה תשובה, אך לא הספיק להחזיר את הפרה עד שמת, חייבים היורשים להחזירה מדין כיבוד אב. ומשמע שאם לא עשה תשובה אינם חייבים להחזיר משום כבודו. הרי שאין חיוב כיבוד באב רשע.

ומתרץ הכסף משנה שבאמת יש חיוב כיבוד אב גם באב רשע, ומה שאם לא עשה האב תשובה אין הבן חייב להחזיר הוא משום שההלכה היא שכיבוד אב מנכסי האב, ולא מנכסיו של הבן, מעתה, מאחר שירשו הבנים את הפרה הגזולה, היא כבר שלהם, ומאחר ואין מצות כיבוד מנכסי הבן, לכן אין חייב להחזירה. ודווקא אם עשה האב תשובה והיה בדעתו להחזירה, במקרה כזה אף שהפרה ברשותו הממונית של האב, אין הבן יורש אותה מאחר שהאב עמד להחזירה, ולכן חייבים הבנים להחזירה משום כבודו, כי נחשב שמכבדים אותו מנכסיו.

והלחם משנה תירץ באופן אחר. מה שכתב הרמב"ם שיש חיוב כיבוד באב רשע זה רק בחיי אביו, ולא אחר מותו. ולכן אם לא עשה תשובה, אינם חייבים לאחר מותו להחזיר את הפרה שגזל, כי אחר מותו כבר אינם חייבים בכבודו.

אמנם דבריו צריכים ביאור, שהרי בהלכות כיבוד אב נאמר מכבדו בחייו ומכבדו במותו – היינו שיש חיוב כיבוד אב גם אחר מותו של האב, ומעתה מה הסברא לחלק ולומר שבאב רשע החיוב לכבדו הוא רק בחייו, ולא אחר מותו.

חקירה אם מצות כיבוד אב היא חוב כלפי האב, או חוב כלפי שמים

ונוסיף לברר עוד במצות כיבוד אב. יש לחקור האם מצוה זו הינה חוב כלפי האב, וכמצוה שבין אדם לחברו, או חוב כלפי שמים, וזו מצוה שבין אדם למקום. ונביא ראיות לזה.

נאמר בתורה שהאונס נערה בתולה חייב לישאנה לאשה, וזו מצות עשה שכתוב "ולו תהיה לאשה". ואומרת הגמרא (כתובות מ, א) שהאונס את הממזרת אסור לשאתה לאשה, ואין מצות עשה של "ולו תהיה לאשה" דוחה את איסור לא תעשה של נישואין לממזרת, שהרי הנערה יכולה לעקור את המצוה של "ולו תהיה לאשה" על ידי שתאמר איני רוצה. והקשו שם התוספות (ד"ה אי אמרה) שהלא לענין כיבוד אב ואם דנה הגמרא ביבמות (ה, ב) אם עשה של כיבוד אב ואם דוחה לא תעשה – למרות שיכול האב לומר שאינו רוצה בכיבוד. ותירצו שמכל מקום מיד שציוה האב יש מצוה לכבדו.

וביאר הברכת שמואל (יבמות סימן ג) בכוונתם, שיש חילוק בין מצות עשה של "ולו תהיה לאשה", למצות כיבוד אב. ולו תהיה לאשה זו מצוה בין אדם לחברו – שהיא חיוב כלפי הנערה. בזה תופסת הסברא שמאחר ויכולה לומר איני רוצה, נחשב שניתן לעקור את המצוה, ומחמת כן נחשבת מצוה קלה יותר ולכן אינה דוחה לא תעשה. לעומת זאת מצות כיבוד אב היא מצוה כלפי שמים, ולא כלפי האב. ואם כן אף שיכול האב למחול על כבודו אין זה נחשב עקירה של המצוה, אלא שאם האב אינו רוצה ממילא אין מצוה לשמים, אך כל עוד האב רוצה יש חיוב כלפי שמים, ואין זה נחשב חיוב שניתן לעוקרו.

הרי שבנידון זה – אם מצות כיבוד אב היא מצוה כלפי האב או מצוה כלפי שמים – כבר דנו התוספות. בשאלתם הבינו שזו מצוה כלפי האב, ולכן דימו זאת לעשה של "ולו תהיה לאשה" שהיא מצוה כלפי הנערה, ובתירוצם חידשו שזו מצוה כלפי שמים.

מלשון החיי אדם (חלק א כלל סז, א) נראה שמצות כיבוד אב נחשבת מצוה כלפי האב – שכתב בביאור טעם מצות כיבוד אב ואם שהיא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו הטובות שגמלוהו, ומי שאינו מכבדם, נקרא רשע, שכתוב (תהילים לז, כא) לוה רשע ולא ישלם. משמע בדבריו שכיבוד אב נחשב חוב לאביו.

וכן הוכיח הגרי"ז מהמשנה בבבא מציעא (ב, יא) שאומרת "אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת". דין זה יהא מובן אם נאמר שכיבוד אב הוא מצוה כלפי האב, שאז ניתן לדון מה קודם האם חיובו לעצמו או לאביו. אבל אם נאמר שכיבוד אב היא מצוה לשמים, מה שייך להעמיד שאלה של הפסד ממון שלו מול מצוה. מוכרח אם כן שזה חוב כלפי אביו.

ועל פי זה ביאר את לשון הרמב"ם (תלמוד תורה ה, א) שכתב: "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו". והדברים תמוהים מה שייך הלשון 'כשם' אם מיד אומר הרמב"ם שחייב בכבוד רבו יותר מאביו. אכן, אם נאמר שמצות כיבוד אב היא מצוה כלפי אביו, ניתן לומר שכלפי זה כתב הרמב"ם 'כשם', לומר שאף המצוה של כבוד רבו היא מצוה שחייב כלפי רבו, והוסיף שבפועל החוב כלפי רבו גדול יותר מאחר שמביאו לחיי העולם הבא.

אכן יש להוכיח להיפוך – שכיבוד אב הוא מצוה לשמים. פסק השולחן ערוך (יו"ד רמ, יט) אב שמחל על כבודו כבודו מחול. והביא שם רבי עקיבא איגר מתשובות הרדב"ז (סי' תקכד) בשם הרמ"ה שדין זה שכבודו מחול הוא לענין שאין הבן נענש על כך, אבל אם מכבדו מקיים בכך מצות כיבוד אב, למרות שהאב מחל על כבודו. מוכרח אם כן שכיבוד אב היא מצוה לשמים, שאם היתה מצוה לאביו, אין שייך לומר שיש מצוה לכבדו אחרי שמחל על כבודו.

ישנם שני חלקים במצוות כיבוד אב: חיוב לאביו וחיוב לשמים

ונראה מכל זה שאכן ישנם שני חיובים במצות כיבוד אב. יש חיוב כלפי אביו, ועל דרך שכתב החיי אדם שהוא כפריעת חוב שחייב לאביו, ויש במצוה זו גם חיוב לשמים. כשאב מוחל על כבודו, מחל בזה על החיוב כלפיו, וכשאין חיוב כלפיו, גם אין חיוב כלפי שמים, אלא שעדיין אם יכבדו, כיון שסוף סוף יש כאן פעולה של נתינת כבוד, יקיים מצוה [קיומית] מצד חלק החיוב לשמים.

והנה אפשר לבאר מהלך שונה מעט בביאור שני חלקי החיוב הנזכרים במצות כיבוד אב, ועל פי חילוק שכתב רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדו"ק סח) בפרטי מצות כיבוד אב. רבי עקיבא איגר מחדש שמצות כיבוד אב יש בשני דרכים. יש דברים שהם כבוד וגדולה בעצמותו, וכמו שמביאה הגמרא בקידושין (לא, ב) שלא יאמר הבן כבדוני בשביל עצמי, אלא בשביל אבא – ואף כשאביו אינו יודע מזה. כיבוד זה שייך גם לאחר מיתה, וכמו שאומרת שם הגמרא שצריך לומר הריני כפרת משכבו. ויש כיבוד שעניינו לעשות נחת רוח לאביו, כעין מאכילו ומשקהו, שהוא ענין נחת רוח לאביו ומניעת צער ממנו. וזה אין שייך לאחר מיתה.

ונראה לחדש ולומר שהחוב בכיבוד אב בדברים שהם כבוד וגדולה בעצמותם, ואף כשאין האב יודע מזה, וכמו לומר הריני כפרת משכבו, כבדוני בשביל אבא – חוב זה הוא רק מצד החוב שיש לשמים. ואילו החוב שיש בדברים שעושים לו נחת רוח וכמו מאכילו ומשקהו – חוב זה הוא מצד אביו, שהבן משועבד לקיים רצון אביו.

אופנים שיש רק חלק אחד של מצות כיבוד, וביאור דברי הלחם משנה שהבאנו לעיל

נחזור עתה לנידון שנחלקו הראשונים האם יש מצות כיבוד באב רשע. על פי מה שביארנו שישנם שני חלקים במצות כיבוד אב – חוב כלפי שמים, וחוב כלפי אביו, ניתן לחלק ולומר שישנם אופנים שיש רק את החוב שמצד האב, וישנם אופנים שיש רק את החוב שמצד שמים. ונבאר.

ניתן לומר שבאב רשע, גם להשיטות שיש מצות כיבוד, זה רק בחלק המצוה שהוא חוב כלפי האב, שעניינו הוא מצד הכרת הטוב על שהביאו לעולם והטיב עמו, וכדברי החיי אדם. חוב זה שייך גם באב רשע, שהרי היטיב עמו, וגם כלפי רשע יש חובת הכרת הטוב. אבל בחלק המצוה שהוא חוב לשמים, יתכן לומר מצד הסברא שכשהאב רשע, אין חובה לכבדו כלפי שמים.

כמו כן נראה שאחר מות האב, אין את חלק המצוה שכלפי האב, מאחר שכבר מת, וכל החיוב של מכבדו במותו – לייקר ולרומם את אביו, הוא רק מצד חלק החיוב כלפי שמים.

עתה נוכל להבין היטב את דברי הלחם משנה שביאר בדברי הרמב"ם שהחיוב לכבד את אביו הרשע הוא רק בחייו, אבל לאחר מותו אין דין לכבדו. ותמהנו על כך – מאחר שיש מצוה לכבד את אביו גם אחר מותו, למה באביו רשע לא יהיה דין זה – מאחר שיש בו דין כיבוד כמו שפסק הרמב"ם.

ולהמתבאר שבאב רשע יש רק את חלק המצוה שמצד האב, יתבארו הדברים – שהרי אמרנו שהמצוה לכבד את אביו אחרי מותו היא רק מצד חלק המצוה שכלפי שמים. מעתה באב רשע שאין חיוב לכבדו כלפי שמים – לא תהיה מצוה לכבדו אחר מותו, שהרי הכבוד אחר מותו נובע רק מצד החיוב שכלפי שמים.

חיוב הכיבוד שיש באבי אביו

נחזור עתה לנידון שהבאנו לעיל אם יש חובת כיבוד באבי אביו. על דרך מה שכתבנו נראה לחדש ולומר שבאבי אביו יש רק את חלק המצוה של כיבוד אב שהוא חוב כלפי שמים, ולא את חלק המצוה שהוא חוב כלפי האב [ובמקרה זה – אבי האב]. שהרי באבי אביו אין את הסברא שהביא החיי אדם מצד הכרת הטוב, שהרי אבי אביו לא טרח עבורו כמו אביו. ואם כדברינו, נמצא שהחיוב לכבד את האב גדול מהחיוב לכבד את אבי האב.

ובזה תתיישב קושיתו של התשובה מאהבה – למה לא נאמר שיש להקדים כבוד אבי אביו לכבוד אביו מצד הסברא שאתה ואביך חייבים בכבוד אבי אביך. לפי המתבאר אין זו קושיה, כי סברא זו שהביאה הגמרא שייכת רק באב ואם שכבוד שניהם שווה, אבל באב מול אבי האב, מאחר והמצוה לכבד את האב גדולה מהמצוה לכבד את אבי האב – אין מקום לסברא זו, ויש להקדים את כבוד האב, למרות שהוא עצמו מחוייב בכבוד אביו.

ונראה להביא ראיה למה שכתבנו שבחיוב לכבד את אבי אביו אין את חלק המצוה כלפי האב, אלא רק את חלק המצוה כלפי שמים.

הגמרא בסוטה (מט, א) מביאה שרב אחא בר יעקב גידל בביתו את בן בתו. כשגדל, ביקש ממנו רב אחא בר יעקב שישקה אותו מים, והשיב לו בן בתו שאינו בנו. וכתב רש"י: "איני חייב לכבדך כבן". והקשה הגר"א (יו"ד רמ, ס"ק לד) שהרי חייב אדם בכבוד זקנו וכמו שפסק הרמ"א. ותירץ, שהחיוב בכבוד זקנו הוא רק באבי אביו מאחר שבני בנים הרי הם כבנים, ולא באבי אמו כי בני בנות אינם כבנים. אכן הרמ"א בתשובה (סי' קיח) כתב שחייב בכבוד אבי אמו, ותחזור אם כן קושית הגר"א.

לפי מה שביארנו שהחיוב של מאכילו ומשקהו הוא רק מצד חלק המצוה שכלפי האב, ואילו מצות כיבוד אבי אביו היא רק מצד חלק המצוה שכלפי שמים, תתיישב קושית הגר"א, כי אף אם נניח שבאבי אמו יש מצות כיבוד כאבי אביו, וכמו שפסק הרמ"א, אין מצוה להשקותו, שהרי כיבוד זה של מאכילו ומשקהו עניינו רק מצד החיוב שכלפי האב, ומאחר שכלפי אבי האב אין את חיוב הכיבדו שכלפי האב, אין בו דין כיבוד של כיבוד של מאכילו ומשקהו, אלא רק את דין הכיבוד של כבוד וגדולה. ומובן מה שאמר נכדו של רב אחא בר יעקב שאינו בנו ואינו חייב להשקותו.

מצות כיבוד אב באבי אביו רשע

הבאנו לעיל את דברי החוט המשולש שכתב – ליישב את דברי רש"י במכות (יב, א), שלא יסתרו למה שכתב בפירושו על התורה – שבדין כיבוד אבי אביו יש לחלק ולומר שאם הוא רשע אין דין לכבדו. והבאנו שסיים שם שצריך עיון בעצם החילוק בין אביו רשע שחייב לכבדו, לאבי אביו רשע שאין חייב לכבדו.

לפי מה שאמרנו יבוארו היטב דבריו. שהרי אמרנו שבאבי אביו יש רק את חלק חיוב הכיבוד שכלפי שמים, וכן אמרנו שבאב רשע אין את החיוב כלפי שמים. מעתה מובן שבאופן שאבי אביו רשע אין חיוב לכבדו, שהרי באב רשע אין החיוב כלפי שמים – שזה החיוב היחיד שיש באבי אביו. לעומת זאת באב רשע, יש חיוב לכבדו גם מצד האב עצמו, ומאחר וחיוב זה ישנו גם באב רשע – חייב בנו לכבדו אף שהוא רשע.

***