image_print

פרשת ויצא: סיבת חיובי שומרים בתשלומי החפץ

סיבת חיובי שומרים בתשלומי החפץ

טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה: הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי: (לא, לט-מ)

יעקב אבינו מפרט באזני לבן כמה מסר נפשו על שמירת צאנו של לבן. ואיך כל חיסרון שהיה בצאנו שילם משלו.

בשיעור זה נדון בסיבת חיובי השומרים, האם החיוב הוא מחמת שלא שמר כפי שקיבל על עצמו לשמור, או משום שקיבל על עצמו אחריות החפץ ומעין ביטוח שנתן לבעלים על החפץ. יבוארו הצדדים הללו והחילוק שיש ביניהם להלכה.

חקירה בסיבת חיוב השומרים בתשלומי החפץ * יש לתלות נידון זה במחלוקת ראשונים * ביאור הנתיבות המשפט בדעת הרמב"ם שיש חילוק בזה בין חיוב פשיעה לשאר החיובים

חקירה בסיבת חיוב השומרים בתשלומי החפץ

יש לחקור בטעם חיובי שומרים בתשלומי החפץ – האם החיוב הוא מחמת שלא שמר כפי שהתחייב לשמור, או שהחיוב הוא משום שהתחייב, בעת שקיבל את החפץ, באחריותו של החפץ – שומר חינם אם יינזק בפשיעה, ושומר שכר אפילו אם יגנב או יאבד – והרי זה כמו שנתן לבעלים 'ביטוח' על החפץ.

ונפקא מינה בין הצדדים הללו, בשומר שקיבל על עצמו לשמור למשך חודש, ולאחר שבוע מתחרט ומחזיר החפץ לרשות בעליו, והחפץ נגנב. אם החיוב הוא מחמת שלא שמר, יהיה פטור, שהרי כבר אין לו דיני שמירה על החפץ, מאחר והחזירו לבית בעליו; אך אם החיוב הוא מצד שהתחייב באחריותו של החפץ לא יוכל להתחרט מחיוב זה למרות שיכול להתחרט מחיובי השמירה.

ואמנם דין זה לכאורה קשה להבינו, למה מחיובי השמירה ניתן להתחרט, ואילו מחיוב האחריות שקיבל על עצמו אי אפשר להתחרט; אך נביא את דברי הקצות החושן ואז נבין היטב דין זה, וכן את שני הצדדים הללו.

כתב השולחן ערוך (חו"מ רצג, א) "ואם הפקידו אצלו לזמן ידוע, אינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן". היינו שהשומר אינו יכול להתחרט, וחיוביו קיימים גם אם החזיר החפץ לרשות בעליו. ודין זה צריך ביאור, שהרי הדין הוא שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום (שולחן ערוך חו"מ שלג, ג), ולמה שומר אינו יכול לחזור בו?

קושיה זו מביא הקצות החושן (רצג ס"ק ב) בשם המשנה למלך, והוסיף שכבר הקשה כן הרשב"א בקידושין (יג, א ד"ה סברה) על הראב"ד שכתב שאין שומר יכול לחזור בו תוך זמנו.

ולתרץ קושיה זו, מחדש הקצות החושן (ומובא גם בסימן עד ס"ק א) שבחיובי שומר – חוץ מחיובי השמירה שיש לו ובזה הוא כמו כל פועל – יש חיוב מצד שהתחייב באחריותו של החפץ. ולכן אמנם מחיובי השמירה יכול לחזור בו, וככל פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום, אך מחיובי האחריות אינו יכול לחזור בו. והביאור בזה, שהרי מה שפועל יכול לחזור בו בחצי היום נלמד (ב"מ י, א) מהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים – וממילא זה שייך רק כלפי מה שחייב עצמו לשמור שעניינו כמו פועל של חברו; אך חיוב האחריות הוא חיוב ממוני שיש לו כלפי חברו [וכמו חיוב ביטוח על החפץ], ומחיוב ממוני אין אדם יכול לחזור אחר שהתחייב, ואין שייך בזה הלימוד של 'ולא עבדים לעבדים', כי חיוב ממוני אין בו ענין של עבדות.

הרי לנו חידושו של בעל הקצות החושן שחיוב התשלום של שומר הוא מצד שקיבל עליו אחריות על החפץ אם ייגנב או יאבד, ולכן גם אם חוזר בו מחיובי השמירה, שמזה יכול לחזור ככל פועל – אינו יכול לחזור מחיוב האחריות שקיבל על עצמו.

ואמנם כך הוא בדעת השולחן ערוך. אך מדברי הרשב"א והמשנה למלך שדימו שומר לפועל, והקשו למה לא יוכל לחזור בו, נראה שחיובי התשלומים בשומר הם מחמת שקיבל על עצמו לשמור, ולא שמר, ולא מצד חיוב אחריות.

יש לתלות נידון זה במחלוקת ראשונים

נתקדם הלאה. מעשה שהיה באדם ששכר רכב מחברת השכרה, וכשנכנס לרכב והתכונן להתחיל לנהוג נעקץ על ידי דבורה. הלה, שהיה אלרגי לעקיצות דבורה, התעלף לכמה רגעים שאותם ניצל איזה גנב, שלף אותו מהרכב, השכיבו על הרצפה וגנב את הרכב. ונשאלה השאלה, האם נדון אופן זה כגנבה ואבדה, ונחייב את השוכר שדינו כשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, או שיש לדון אופן זה כמו אונס ויהיה השוכר פטור.

וביאור הנידון בזה – שניתן להבין בסברא שאין זה נחשב גנבה באונס, כי לא בא הגנב והוציא ממנו החפץ בחזקה בשעה ששמר עליו, אלא הגנב בא בשעה שלא היתה שמירה כלל, שהרי התעלף השוכר. ואם אמנם היה השוכר אנוס בכך שלא שמר, אבל עצם מעשה הגנבה לא היה באונס.

ונחלקו הרמב"ן והרא"ש בדין זה. הרמב"ן (ב"מ מב, א ד"ה ומיהו) סובר שאף זה בכלל פטור אונס, והשוכר פטור מלשלם; והרא"ש (ב"ק ו, א) חולק ואומר שאין זה נחשב שנגנב החפץ באונס, כי האונס היה בגברא שלא היה יכול לשמור, אך החפץ עצמו נגנב מחמת חוסר שמירה, ולכן חייב בתשלומי החפץ.

ונראה לתלות נידון זה בחקירה הנזכרת. אם חיובי השומר הם מחמת שלא שמר כפי שהתחייב, כאן שהיה אנוס ולא היה יכול לשמור אינו חייב, שהרי לא התחייב לשמור באופן שיהיה אנוס; אך אם חיובי השומר הם מחמת שקיבל עליו אחריות לשלם על החפץ אם ייגנב או יאבד, כאן מאחר שהגנבה עצמה לא היתה באונס, זה בכלל חיובי האחריות שקיבל עליו, ויהיה חייב לשלם, אף שהיה אנוס בעצם השמירה.

ביאור הנתיבות המשפט בדעת הרמב"ם שיש חילוק בזה בין חיוב פשיעה לשאר החיובים

ונתקדם הלאה. הגמרא אומרת שקרקעות עבדים ושטרות התמעטו מדיני שומרים. ולדוגמא, אדם שכר דירה על תכולתה מחברו, ובאו גנבים ורוקנו אותה וגם הזיקו את הדירה עצמה – את הנזק של תכולת הדירה יכול בעל הדירה לתבוע מהשומר כי על המטלטלין יש לו חיובי שמירה, אבל את הנזק שאירע לדירה עצמה אינו יכול לתבוע כי קרקעות התמעטו מחיובי שמירה.

בא הרמב"ם (שכירות ב, ג) ומחדש, שאמנם קרקעות עבדים ושטרות התמעטו מחיובי שמירה, אך אם פשע בהם השומר חייב. וכך הוא לשון הרמב"ם: "יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן וכו', אבל אם פשע בה חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין ודין אמת הוא זה למבינים וכן ראוי לדון".

אמנם השולחן ערוך (חו"מ סו, מ) הביא בזה שתי דעות, והרמ"א שם הכריע כסברא הראשונה שהמקבל שטרות לשמור פטור אף אם פשע, ולא כדעת הרמב"ם.

ומבאר הנתיבות המשפט (ביאורים שא, א) בדעת הרמב"ם שיש בשומרים חילוק מהותי בין חיוב התשלומים בגנבה ואבדה, לחיוב התשלומים בפשיעה. החיוב בגנבה ואבדה הוא מצד האחריות שקיבל על עצמו בשעה שקיבל החפץ לשמור, ואילו החיוב בפשיעה הוא מצד שהתחייב לשמור, ולא שמר, והרי הוא כמזיק.

מעתה, מבאר הנתיבות, סבר הרמב"ם שהסברא נותנת שהמיעוט של שטרות מחיובי שומרים, הוא רק מחיובי האחריות של השומרים, אבל אין בזה מיעוט מעצם החיוב לשמור אחר שקיבל זאת על עצמו; ומאחר שהחיוב בפשיעה נובע ממה שקיבל על עצמו לשמור ולא שמר, ונחשב כמזיק – חיוב זה שייך אף בשטרות.

הרי לפי הרמב"ם כי מה שחקרנו – אם סיבת חיוב השומרים בתשלומים היא משום שלא שמר, או משום שקיבל על עצמו חיוב אחריות – תלוי באיזה חיוב מדובר. חיוב פשיעה הוא משום שלא שמר, ושאר חיובי השומרים הם מצד שקיבל עליו אחריות.

פרשת ויצא: ברכה על תרומה במחשבה

ברכה על הפרשת תרומה במחשבה

בשיעור זה נעמוד על החילוק בין הפרשת תרומה במחשבה [גם אם נניח שהמחשבה היא זו שפועלת את חלות התרומה] לביטול חמץ הנעשה במחשבה – בהתייחס לקושית רבי עקיבא איגר על דברי הבית יוסף שלא תקנו ברכה על ביטול חמץ כיון שהוא דבר שעיקרו בלב, מהפרשת תרומה במחשבה שתקנו על כך ברכה הגם שנעשית בלב.

ביאור בדברי הבית יוסף שלא תקנו ברכה על דברים שעיקרם בלב, ותירוץ קושית רבי עקיבא איגר * ענין נוסף של ביטול שנחלקו בו הראשונים אם הוא רק מצד הגברא או חלות בחפצא * תירוץ נוסף על קושית רבי עקיבא איגר

ביאור בדברי הבית יוסף שלא תקנו ברכה על דברים שעיקרם בלב ותירוץ קושית רבי עקיבא איגר

הזכרנו בשיעור הקודם את דברי הבית יוסף (או"ח תלב) שהקשה למה לא תיקנו חכמים ברכה על ביטול חמץ, ותירץ שהוא משום שהביטול הוא דבר שעיקרו תלוי בלב, ואין מברכים על דברים שבלב.

והבאנו את הקושיה שהביא רבי עקיבא איגר (שו"ת קמא סי' כט) ממה שתקנו לברך על תרומה כשניטלת במחשבה, הרי שתיקנו ברכה גם על דבר שנעשה בלב; ותירץ שמאחר והתורם במחשבה צריך לאחר מכן לעשות מעשה הפרשה, לכן תיקנו על כך ברכה. והוסיף שייתכן לומר שאינו מברך בשעה שמחיל את התרומה במחשבתו, אלא רק לאחר מכן – בשעה שעושה את מעשה ההפרשה.

ונראה לתרץ תירוץ נוסף על קושיתו של רבי עקיבא איגר. ישנו חילוק גדול בין ביטול חמץ להפרשת תרומה שעל ידי מחשבה – אף ששניהם נעשים בלב. בתרומה יש חלות בחפצא, שהרי ישנם פירות שחלה עליהם התרומה. לעומת זאת ביטול חמץ אינו ענין שמחיל חלות כל שהיא בחפץ, אלא כל עניינו של הביטול הוא בגברא, שלא יחשיב בלבו את החמץ.

מעתה ניתן לומר שדברי הבית יוסף שאין מברכים על דבר התלוי בלב, אמורים דווקא בדבר שאין בו שום חלות בחפצא, וכמו ביטול חמץ שכל עניינו הוא בגברא; אבל כשבפועל חל איזה חלות בחפצא, וכמו בתרומה שחל שם תרומה על הפרי שמפריש [וכן חל תיקון בשאר הפירות שיוצאים מידי טבל] – אף כשזה נעשה על ידי הלב, תקנו על כך ברכה, כי כשיש חלות דין בחפץ שייך ברכה גם אם זה נעשה על ידי הלב.

וחילוק זה בין ביטול חמץ להפרשת תרומה במחשבה מוכרח מכיוון נוסף, ונציב שאלה כזו: למה הפרשת תרומה במחשבה אסורה בשבת, ואילו ביטול חמץ מותר בשבת – והרי שניהם נעשים בלב. והתשובה תהיה על ידי החילוק שאמרנו. ביטול חמץ אינו פעולה חיובית בחפצא, אלא רק שאינו מחשיבו בלבו, וממילא אין זה נקרא שמתקן משהו, ולכן מותר לבטל בשבת. לעומת זאת כשמפריש תרומה במחשבה חל תיקון בחפצא של הפירות שנעשים מותרים באכילה וזה אסור למרות שזה נעשה על ידי מחשבת הלב.

ענין נוסף של ביטול שנחלקו בו הראשונים אם הוא רק מצד הגברא או חלות בחפצא

ישנו דין ביטול נוסף שבו לכאורה יש מחלוקת ראשונים האם הוא ענין רק מצד הגברא – כמו בביטול חמץ – או שהוא ביטול שמחיל חלות בחפצא.

מובא בגמרא במסכת סוכה (ד, א) שאם היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה – ופסולה, יכול למעט את חללה על ידי תבן או עפר, עד שיהא החלל פחות מעשרים אמה, ולהכשירה בכך. ומובא בגמרא שאם מניח תבן צריך לבטלו שם לכל שבעת הימים. ונחלקו הראשונים האם צריך שיבטל בפיו, או די במה שמבטל בלבו. רש"י כתב שצריך שיבטלו בפיו, ואילו הריטב"א (שם ג, ב) חולק וסובר שאין צריך לבטל בפיו דווקא, ודי אם מבטלו בלבו.

ובביאור מחלוקת רש"י והריטב"א נראה לומר כך: כשאדם לוקח תבן ומניחו בקרקעית הסוכה כדי למעטה, אפשר לראות זאת בשתי צורות. אפשר לראות בזה יצירת חלות בחפצא, שעד עכשיו היה תבן ועכשיו נהפך להיחשב קרקע; ואפשר לראות שאין בזה יצירת חלות בחפצא, אלא ענין הביטול הוא אצל האדם, שיותר אינו מחשיב זאת לתבן, ומבחינתו זה כמו עפר.

ונראה שבזה נחלקו רש"י והריטב"א. רש"י סבר שיש כאן יצירת חלות בחפצא, שהופך את התבן לקרקע – ולכן סובר שצריך שיאמר זאת בפיו, כי אי אפשר ליצור חלות על ידי מחשבת הלב לבד [וכמו שהארכנו בשיעור הקודם]. ואילו הריטב"א סבר שאין בזה יצירת חלות בחפצא, וכל ענין הביטול הוא רק מצד הגברא שאינו מחשיב זאת, ומבחינתו הרי זה כעפר – וכמו גבי ביטול חמץ, וכיון שאין בזה יצירת חלות בחפץ, אין צריך לזה דיבור, ודי במחשבת הלב.

ויש נפקא מינה בין הצדדים באופן שהניח תבן בקרקעית הסוכה, ובא לבטלו בשבת. שאם ההבנה בביטול היא שנעשה מעשה בחפצא – שנהפך מתבן לקרקע, נחשב שמתקן את החפצא שיהא ראוי למעט את הסוכה, וממילא יהיה אסור לעשות זאת בשבת. ואם ההבנה בזה היא כהצד שאין פועל כלום בחפצא, וכל הפעולה היא רק בגברא שמבטל בלבו את החשיבות של התבן, יהיה מותר לבטל התבן בשבת, ואין זה נחשב למתקן, וכמו שמותר לבטל חמץ בשבת.

ובענין זה מביא השער הציון (תרלג, טו) צד להקל שאפשר לבטל את התבן בשבת כי כמה פוסקים למדו שדי בהסכמה בלבד, כלומר שאין זו פעולה חיובית בחפצא, אלא פעולה בגברא.

תירוץ נוסף על קושית רבי עקיבא איגר

על פי מה שביארנו שמצות ביטול חמץ אינה יצירה וחלות מחודשת בחמץ, אלא היא פעולה בגברא שהחמץ לא יהיה חשוב אצלו, ניתן לתרץ תירוץ נוסף על קושית רבי עקיבא איגר על יסודו של הבית יוסף. אם נבוא לשאול מה המצוה בביטול חמץ, האם עצם מעשה הביטול, או התוצאה שיהיה החמץ מבוטל – התשובה לכך ברורה, שמאחר וענין הביטול הוא רק מצד הגברא שלא יהא החמץ חשוב אצלו, ואין בזה שום החלת דין בחפצא, אם כן פשוט שאין מצוה וענין בעצם מעשה הביטול, והמצוה היא רק התוצאה – שיהיה החמץ מבוטל. לעומת זאת בהפרשת תרומה יש מצוה בעצם מעשה ההפרשה.

מעתה יש לומר שהכוונה בדברי הבית יוסף שלא תקנו ברכה על ביטול חמץ כי היא מצוה שעיקרה בלב – שמצוה כזו שעיקרה בלב, בהכרח המטרה בה היא התוצאה, שהמצב יהיה שהחמץ אינו חשוב אצלו. ומאחר ומצוה כזו אינה דבר חיובי ופעיל, אלא מצוה בעצם המצב, לא תיקנו על כך ברכה, כי ברכת המצוות לא תקנו על מצבים, אלא על פעולות שעושים. לעומת זאת הפרשת תרומה, אף שמפריש במחשבת הלב, מאחר והמצוה היא בעצם מעשה ההפרשה שהיא פעולה חיובית – בזה תיקנו ברכה.

וניתן דוגמא. דעת הגר"א שעל לימוד תורה במחשבה צריכים לברך ברכות התורה. ונבוא לשאול – לפי הבית יוסף – למה מברכים, והרי אין מברכים על מצוות הנעשות בלב, ומה זה שונה ממצות ביטול חמץ שלא תיקנו עליה ברכה. התשובה היא, שבלימוד תורה יש עשייה. כשיש עשייה – גם אם זו עשייה במחשבת הלב – מברכים. וכן בתרומה, גם כשמפריש בלב – יש בזה עשייה. לעומת זאת בביטול חמץ אין כלל עשייה, כי אין מצוה וענין במעשה הביטול, וכל עניינו הוא להגיע למצב שיהיה בטל בלבו. על מצבים לא מברכים.

***



פרשת ויצא: הפרשת תרומה במחשבה

הפרשת תרומה במחשבה

וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ: (בראשית כח, כב)

בדין הפרשת תרומה חדשה התורה שניתן להפריש תרומה במחשבה. בשיעור זה נביא מחלוקת רש"י ותוספות האם ניתן להפריש במחשבה לבדה, או שצריך שיוציא בשפתיו. ונמשיך לדון, להשיטות שניתן להפריש במחשבה בלי להוציא בשפתיו, האם המחשבה היא זו שמחילה את חלות התרומה בפירות, או שכולם מודים שמחשבה אינה יכולה להחיל דינים, וכשחושב בלבו תוך כדי שעושה את מעשה ההפרשה בידיו, התרומה חלה על ידי מעשה ההפרשה.

נחלקו רש"י ותוספות האם תרומה חלה במחשבה לבד או שצריך דיבור * יישוב שיטת רש"י וביאור חדש במחלוקת רש"י ותוספות * מדברי רבי עקיבא איגר נראה לא כהבנה זו * מקור לדברנו יש לראות מדברי הגרי"ז * ביאור מחלוקת הראשונים אם מועיל פיגול על ידי מחשבה או שצריך שיוציא בשפתיו * ראיה מהרא"ש שיש צד שמחשבה יכולה לפעול לבדה, ודחייה על כך

נחלקו רש"י ותוספות האם תרומה חלה במחשבה לבד או שצריך דיבור

הגמרא במסכת גיטין (לא, א) מביאה ברייתא הלומדת מהפסוק "ונחשב לכם תרומתכם" שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלות במחשבה. ונחלקו רש"י ותוספות בביאור דין זה, רש"י פירש: "נותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל בצד זה, ואף על פי שלא הפריש". ומשמעות הדברים שעיקר החידוש הוא במה שאין צריך לעשות מעשה הפרשה, אך לא די במחשבה לבדה, אלא צריך דיבור. [ואמנם רש"י בבכורות (נט, א ד"ה במחשבה) הביא שתי לשונות בזה. האם צריך דיבור, ורק אין צריך מעשה הפרשה; או שאין צריך אפילו דיבור, ודי במחשבה בלבד].

ואילו התוספות (שם לא, א ד"ה במחשבה) כתבו שאפשר להפריש תרומה במחשבה בלבד, ואין צריך כלל דיבור. והוכיחו זאת ממשנה במסכת תרומות (פ"א מ"ו) שאילם שתרם תרומתו תרומה, הרי שאין צריך דיבור ודי במחשבה בלבד, שהרי אינו יכול לדבר. ובאמת זו קושיה על שיטת רש"י שאי אפשר להפריש תרומה במחשבה בלבד, אלא צריך דיבור, איך אילם יכול לתרום.

יישוב שיטת רש"י וביאור חדש במחלוקת רש"י ותוספות

כדי ליישב את שיטת רש"י, נקדים שישנם שני אופנים של פעולה על ידי מחשבה. יש אופן שהמחשבה עצמה היא זו שפועלת את החלות, וכגון שאינו נוגע בפירות, רק חושב שהפירות שבצד מסוים יהיו תרומה; ויש אופן שעושה מעשה הפרשה, אלא שאינו מדבר בפיו, והמחשבה היא זו שמגדירה את המעשה שייחשב מעשה של הפרשת תרומה.

נראה לומר בדעת רש"י – שצריך דיבור, ולא מועילה מחשבה לבד – שזה דווקא באופן שאינו עושה מעשה בידיים, ובא לפעול את חלות התרומה רק על ידי המחשבה. בזה אמר רש"י שלא מועילה המחשבה, וצריך דיבור, כי מחשבה בפני עצמה אינה יכולה לפעול את חלות התרומה בפירות. לעומת זאת באופן שאת ההפרשה עושה על ידי מעשה בידיים, והמחשבה באה רק כדי לפרש את המעשה שיחשב למעשה הפרשת תרומה, בזה מודה רש"י שמועילה המחשבה, כי חלות התרומה נפעל על ידי המעשה, ולא המחשבה צריכה לפעול את החלות.

מעתה יש לומר שהדין במשנה שאילם יכול לתרום מדובר דווקא באופן שעושה האילם את מעשה ההפרשה בידיים, שבזה אף לדעת רש"י אין צריך דיבור, ודי במחשבה כדי להגדיר את המעשה למעשה הפרשת תרומה – והוא זה שפועל את החלות, ולכן אף אילם יכול לתרום.

וניתן להוסיף ולומר [וכן ביאר בספר תפארת יעקב בדעת התוספות] שאף התוספות מודים שאי אפשר להחיל חלות על ידי מחשבה. ומה שכתבו התוספות שמועילה מחשבה בלי דיבור, הוא דווקא באופן שעושה מעשה הפרשה בידיים – בזה התחדש שמועילה המחשבה להגדיר את מעשה ההפרשה. אלא שבדעת רש"י הבינו התוספות, שמחשבה בפני עצמה מועילה ואף לא כדי להגדיר את המעשה, ותמיד צריך דיבור. לכן הקשו איך יכול אילם לתרום. אך לפי מה שנתבאר עתה יש לומר שאף רש"י מודה שכשעושה מעשה הפרשה מועילה המחשבה להגדיר את המעשה, ומה שלא מועילה מחשבה לבדה בלי דיבור, הוא כשאינו עושה מעשה בידיים.

עולה בידינו שאין מחלוקת למעשה בין רש"י לתוספות, ולכו"ע מה שמועילה מחשבה בתרומה, זה או באופן שיש דיבור, או באופן שעושה מעשה הפרשה בידיים שאז המחשבה באה להגדיר את מעשה ההפרשה. אלא שהתוספות הבינו שרש"י חולק אף בזה וסובר שלא מועילה המחשבה להגדיר את המעשה, ולפי מה שביארנו אף רש"י מודה בזה.

מדברי רבי עקיבא איגר נראה לא כהבנה זו

אלא שמדברי רבי עקיבא איגר נראה שאינו מסכים לזה, אלא הבין שהפרשת התרומה חלה על ידי המחשבה עצמה. שהביא את מה שכתב הבית יוסף (או"ח תלב) טעם במה שלא תקנו חכמים ברכה על ביטול חמץ, שהוא משום שהביטול נעשה בלב, ואין מברכים על דברים שנעשים בלב. והביא קושיה על כך (שו"ת, קמא סי' כט) מאחר ולדברי הבית יוסף אין מברכים על דברים הנעשים בלב, למה מברכים על הפרשת תרומת ומעשרות והרי עיקרם עולה במחשבה, והוא דברים שבלב.

ומתרץ רבי עקיבא איגר, שבתרומה, אף שיכול לפעול החלות על ידי מחשבה, בסופו של דבר הלא יצטרך לעשות מעשה הפרשה, ולכן תקנו ברכה [ורק לגבי דמאי מצינו שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר – ובזה באמת לא מברכים]. ומוסיף, שיתכן באמת שיברך רק בשעת ההפרשה, ולא בשעה שמחיל את חלות התרומה על ידי מחשבתו.

ולפי מה שביארנו אין בזה קושיה כלל, שהרי מה שמועילה הפרשת תרומה במחשבה זה או באופן שיש דיבור, שאז התרומה חלה על ידי הדיבור [ולא שהדיבור רק מגלה על המחשבה], או באופן שיש מעשה בשעה שמחיל התרומה במחשבתו, שאז התרומה חלה על ידי המעשה, והמחשבה הועילה רק להגדיר את המעשה. בשני האופנים הללו אין חלות התרומה נעשית בלב, ואין זה דומה לביטול חמץ שגם כשמבטל בפיו, הפעולה נפעלת על ידי שביטל בלבו.

הרי מעצם הקושיה, שסבר רבי עקיבא איגר שהפרשת התרומה חלה על ידי המחשבה מצד עצמה, ויש בכוח המחשבה להחיל חלות, ולכן דימה זאת לביטול חמץ, והקשה שאם לא מברכים על ביטול חמץ כי אין מברכים על דברים התלויים בלב, כמו כן אין לברך על הפרשת תרומה.

מקור לדברנו יש לראות מדברי הגרי"ז

את היסוד הנזכר – שמחשבה אינה יכולה לפעול חלות, וכל מה שמועילה מחשבה הוא רק במקום שיש מעשה שאז המעשה הוא פועל החלות, והמחשבה באה רק להגדיר את המעשה – הוצאתי מדברי הרב מבריסק כדלהלן:

ישנו דין שכהן המקריב קרבן במחשבת פיגול פוסל את הקרבן. ונחלקו הראשונים האם כדי לפגל די במחשבה, או שצריך שיוציא בשפתיו. התוספות (פסחים סג, א ד"ה רבי מאיר; ב"מ מג, ב ד"ה החושב; ובעוד מקומות) כתבו שצריך שיוציא בשפתיו, ולא די במחשבה; והחינוך (מצוה קמד) כתב שמועילה מחשבה, אף בלי שמוציא בשפתיו.

והקשה הגרי"ז לדעת התוספות – לא די במחשבה כדי לפגל, אלא צריך שיוציא בשפתיו – במה שונה דין פיגול מדין לשמה שמועיל גם במחשבה. והיינו שיש דין בקרבנות שצריך להקריבם לשמה, וכתבו התוספות (זבחים ד, ב) שאף למ"ד שאין סתמא לשמה – וצריך הכהן להחיל חלות של לשמה בפועל, אין צריך לזה דיבור, אלא די במחשבה שיחשוב הכהן לשמה בשעת ההקרבה. מעתה יקשה – למה לגבי מחשבת פיגול כתבו התוספות שצריך דיבור, ואילו גבי מחשבת לשמה כתבו התוספות שאין צריך דיבור, ודי במחשבה גרידא.

ומבאר הגרי"ז (חידושי הגרי"ז מנחות טז, א) שמחשבת פיגול היא מחשבה הפוסלת את הקרבן מצד עצמה, ואילו מחשבת לשמה אינה מכשירה את הקרבן מצד עצמה, אלא היא מועילה להגדיר את מעשה ההקרבה ולהחשיבו מעשה שנעשה לשמה. ולכן, גבי פיגול שהפסול הוא מצד המחשבה, לא די במחשבה, כי מחשבה מצד עצמה אינה יכולה לפעול שינוי בדין הקרבן, ולכן צריך שיוציא בשפתיו; לעומת זאת גבי לשמה שמחשבת הלשמה אינה מכשירה את הקרבן מצד עצמה, אלא היא רק מגדירה את מעשה ההקרבה שייחשב מעשה לשמה, והמעשה הוא זה שפועל את החלת דין הלשמה – בזה די במחשבה לבדה.

בדברי הגרי"ז הללו רואים את היסוד שמחשבה אינה יכולה לפעול חלות מצד עצמה, ודבר שמועיל במחשבה זה רק באופן שיש דיבור – כמו בפיגול, או באופן שיש מעשה שמחיל את החלות, והמחשבה מועילה רק להגדיר את המעשה, וכמו בדין לשמה. ועל פי זה ביארנו גם בדין תרומה שיכולה להועיל במחשבה – שזה או באופן שיש דיבור, או באופן שיש מעשה שאז באה המחשבה רק כדי להגדיר את המעשה.

ביאור מחלוקת הראשונים אם מועיל פיגול על ידי מחשבה או שצריך שיוציא בשפתיו

והנה הבאנו את דברי הגרי"ז שמחשבת פיגול פועלת מצד עצמה, וזו הסיבה שסוברים התוספות שאין די במחשבה, אלא צריך שיוציא בשפתיו. ובפשטות נראה שהשיטות הסוברות שאין צריך שיוציא בשפתיו, סוברות שיש בכוח מחשבה לבד להועיל ולפגל הקרבן. ואם אכן – יש לנו כאן מחלוקת ראשונים האם מחשבה בפני עצמה יכולה להועיל לפעול חלות.

אמנם נראה שהדברים אינם כה פשוטים, ומה שכתב הגרי"ז בדעת התוספות שמחשבת הפיגול היא מחשבה הפוסלת את הקרבן מצד עצמה, ולכן צריך שיוציא בשפתיו, אינו מוסכם בראשונים, והרשב"א סובר שאף בפיגול המחשבה מועילה רק להגדיר את מעשה ההקרבה, והוא זה שפוסל.

וקודם שנביא את דברי הרשב"א נקדים ונשאל שאלה. אדם שהזיק על ידי מחשבה, וכגון מי שהזיק גביע כסף של חברו על ידי מבט עיניים [כמו אותם מאחזי עיניים המכופפים כפיות מתכת במבט עיניהם], האם ניתן לחייבו מדין מזיק?

ונביא ראיה לזה. מובא בגמרא (גיטין נג, א) שאם ראובן לקח פרה אדומה של שמעון והכניסה למקום אסיפת הבהמות וקישורן כדי שתינק מאמה, וגם כדי שתדוש את החיטים – פטור מלשלם, למרות שהפרה נפסלה. ובטעם הדבר מבאר רש"י, שעל עצם המעשה בידיים שהכניס את הפרה לשם אי אפשר לחייבו, שהרי יכול לומר שהכניסה לטובתה כדי שתינק, כי רק במחשבתו היה שתדוש, וא"כ עצם המעשה אינו פוסל את הפרה; אלא שהפרה נפסלה מחמת מחשבתו שתדוש – ועל מחשבה אי אפשר לחייבו כי גרמא בניזקין פטור. הרי להדיא ברש"י שאין חיוב תשלומי נזיקין על נזק שנעשה במחשבה.

והרשב"א (גיטין נג, א) הביא את דברי רש"י הללו, והקשה על כך מכהן שפיגל את הקרבן שחייב לשלם למרות שפיגול הוא רק על ידי מחשבה, ולא בדיבור [וחלק הרשב"א בזה על התוספות] – הרי שיש חיוב נזקין גם בנזק שנעשה על ידי מחשבה.

ומתרץ הרשב"א שהפיגול לא חל מצד המחשבה עצמה, אלא שברגע שחשב מחשבת פיגול, עבודת ההקרבה נהפכת לעבודה של פיגול, וזה יוצר את חלות הפיגול, ואם כן נחשב נזק שנעשה על ידי מעשה, ולכן חייב הכהן לשלם.

הרי מפורש בדברי הרשב"א שלא מחשבת הפיגול מצד עצמה פוסלת את הקרבן – וכדברי הגרי"ז בדעת התוספות, אלא המחשבה מועילה להגדיר את מעשה ההקרבה למעשה של פיגול, והוא זה שפוסל את הקרבן.

מעתה נוכל לומר – כמו שאמרנו קודם – שכולם מודים שמחשבה אינה יכולה לפעול חלות דינים בחפצא, ואף החולקים על דעת התוספות וסוברים שמחשבת פיגול מועילה בלי שיוציא בשפתיו, מודים לזה; ומה שמועילה מחשבה אף בלי שיוציא בשפתיו, היא משום שהמחשבה רק מגדירה את מעשה ההקרבה למעשה פיגול, והמעשה הוא זה שפועל את חלות הפיגול. וכמו כן לגבי תרומה כולם מודים שלא מועילה המחשבה לפעול את התרומה מצד עצמה, ואף לשיטת התוספות שאין צריך שיוציא בשפתיו, זה דווקא באופן שעושה את מעשה ההפרשה בידיים שאז מועילה המחשבה להגדיר את המעשה והוא זה שפועל החלות, ואף רש"י מודה לזה וכמו שביארנו.

ראיה מהרא"ש שיש צד שמחשבה יכולה לפעול לבדה, ודחייה על כך

בפסקי הרא"ש (עמ"ס מנחות הלכות ספר תורה סימן ג) מביא שהסתפק רבינו ברוך בדין לשמה בעיבוד העורות – האם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ספר תורה או לשם תפילין, או שמספיק מחשבה. וביאר את ספיקו – שהרי מצינו בפיגול שצריך דיבור, ולא מועילה מחשבה (זבחים כז, א); מאידך, בתרומה מצינו שניטלת במחשבה, ואין צריך דיבור (תרומות פ"א) – ועל כן יש להסתפק למה לדמות את דין העיבוד, האם לפיגול או לתרומה. [וסיים: "הלכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד ותו לא צריך"].

ולפי מה שביארנו שמה שמועילה מחשבה בתרומה הוא רק באופן שעושה מעשה שאז המחשבה מועילה להגדיר את המעשה, וכמו כן לגבי פיגול – הסוברים שמחשבת פיגול מועילה לפסול הקרבן אף שלא הוציא בשפתיו, הוא משום שהמחשבה מגדירה את מעשה ההקרבה למעשה של פיגול – והוא זה שפוסל, אבל כולם מודים שמחשבה בפני עצמה אינה מועילה להחיל חלויות, מה אם כן הצד של רבינו ברוך שתועיל מחשבת הלשמה בעיבוד העורות בלי שיוציא זאת בפיו?

ונראה לבאר על פי דרכנו שהספק היה בגדר מחשבת הלשמה בעיבוד העורות, האם היא באה בפני עצמה, ואז לא תועיל בלי שיוציא בשפתיו – שהרי כולם מודים שמחשבה אינה מועילה להחיל חלויות, וכמו שמצינו בפיגול [וסבר רבינו ברוך כמו שביאר הגרי"ז בדעת התוספות שהמחשבה מועילה מצד עצמה], או שהמחשבה יכולה להגדיר את מעשה עיבוד העורות למעשה של לשמה, וכמו בתרומה, ואז לא יצטרך להוציא הלשמה בשפתיו, ודי שיהא כן במחשבתו כדי להגדיר את מעשה העיבוד למעשה שנעשה לשמה, והוא זה שיפעל את החלת הלשמה, וכמו גבי תרומה – וכפי שביארנו – שמחשבה מועילה בלי דיבור, רק באופן שיש מעשה, שאז המחשבה מגדירה את מעשה ההפרשה למעשה של תרומה.

ונוציא הלכה למעשה מהדברים: אדם שהחליט לגדור את חצרו בעצים, ונטע לשם כך עצי פרי כדי שהפירות יפיצו ריח טוב. מבואר במשנה (ערלה פ"א מ"א) שאין בזה ערלה מאחר שהעץ אינו עומד לאכילה, ובדין ערלה ישנו לימוד שרק מה שעומד לאכילה חייב בערלה. ואומר המנחת חינוך (רמו, ג) שלמאן דאמר פיגול צריך דיבור, ולא די במחשבה, כמו כן כאן צריך שיאמר בפיו שהעצים מיועדים לגדר, ולא לשם אכילת הפירות, ואין די לזה במחשבה.

אמנם לדברינו שטעם השיטות שפיגול צריך דיבור, הוא משום שפיגול הוא פסול שנעשה בעצם המחשבה, ולא במעשה ההקרבה, ודווקא בגלל זה צריך דיבור – שאי אפשר לפעול חלות על ידי מחשבה; ואף החולקים וסוברים שאין פיגול צריך דיבור, מודים שאי אפשר להחיל חלות על ידי מחשבה, אלא שסוברים שלמרות שפיגול נחשב פסול מחשבה – חלות הפיגול היא על ידי מעשה ההקרבה; אם כן כשנוטע עצים לשם גדר שעושה מעשה נטיעה בידיים, בזה ודאי תועיל המחשבה שנוטע לשם גדר, ואין צריך שיוציא בשפתיו, שהרי יש כאן מעשה בידיים, והמחשבה באה רק להגדיר את המעשה למעשה שנעשה לשם גדר ולא לשם אכילה.

***