image_print

פרשת וישב: כמה מעשה צריך מצד האדם כדי לחייבו על התוצאה

כמה מעשה צריך מצד האדם כדי לחייבו על התוצאה

וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש: ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. (לז, כא‑כב) ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. (שם, כו)

נראה שנחלקו ראובן ויהודה האם השלכתו של יוסף אל הבור נחשבת להם כרציחה – כך סבר יהודה, או שאינה נחשבת כרציחה אחר שאין הם עושים מעשה רציחה בידיים – כך סבר ראובן.

בשיעור זה נדון מהי רמת העשיה הנצרכת מצד האדם כדי לייחס אליו את התוצאה, ויבוא הנידון לגבי כמה דינים שונים. לגבי רציחה, לגבי שחיטה, לגבי איסור מלאכת שבת, ולגבי חיוב מזיק של בור.

המניח אבן בראש הגג ונפלה ברוח מצויה, האם ניתן לייחס את התוצאה למניח האבן * האם בדין אשו משום חציו התחדש מעבר לכך שניתן לייחס אליו את מעשה האש, שניתן להחשיב את המעשה מכוחו * בדברי הרמב"ם מוכח שבדין אשו משום חציו לא התחדש שנחשב המעשה מכוחו * מניח את הדבר הניזק במקום שעתיד לבוא המזיק – בניזקין ובמיתה * מניח חפץ אצל האש לגבי איסור מלאכת כיבוי בשבת * תירוץ נוסף על קושית התוספות בסנהדרין * האם מעשה אדם יכול להיחשב כרוח מצויה, ולייחס הנזק למי שהניח שם את המזיק * רמת העשיה הנצרכת מצד האדם כדי להתחייב משום 'בור'

המניח אבן בראש הגג ונפלה ברוח מצויה – האם ניתן לייחס את התוצאה למניח האבן

הגמרא במסכת בבא קמא (ו, א) אומרת שאם אדם הניח אבן במקום גבוה ונפלה משם ברוח מצויה והזיקה, אם הזיקה בשעת נפילתה חייב המניח מדין אש. הרי שניתן לייחס את הנזק אל האדם שהניח את האבן אף שבפועל נעשה הנזק על ידי הרוח.

והקשו על כך התוספות בסנהדרין (עז, א ד"ה סוף) מגמרא בחולין (לא, א) שאם אדם החזיק סכין בידו ונפלה ושחטה מעצמה, השחיטה פסולה. הרי שאין מייחסים את מעשה השחיטה אליו, מאחר ולא זרק בעצמו את הסכין. ומה בין זה למניח אבן בראש הגג ונפלה.

ותירצו, שהגמרא בחולין סוברת כשיטת רבי יוחנן (ב"ק כב, א) 'אשו משום ממונו' – מה שחייבה התורה מזיק של אש, הוא לא משום שמייחסים את מעשה הנזק אליו [כשיטת ריש לקיש – אשו משום חציו], אלא משום שהחשיבה התורה את האש שהבעיר כממונו, וחייב לשלם כדין ממונו שהזיק.

הרי בדבריהם שלפי ריש לקיש הסובר אשו משום חציו – שחדשה התורה שמעשה הנזק מתייחס למי שהבעיר את האש, ואף שהאבן נפלה על ידי הרוח, כמו כן אם החזיק סכין ונפלה מידו ושחטה מתייחס מעשה השחיטה אליו והשחיטה כשרה.

האם בדין אשו משום חציו התחדש מעבר לכך שניתן לייחס אליו את מעשה האש, שניתן להחשיב את המעשה מכוחו

בא הגר"ח (שכנים יא, א) לחלק שאף לריש לקיש הסובר אשו משום חציו, שחדשה תורה שניתן לייחס אליו את פעולת האש, זה לא יועיל להכשיר השחיטה, כי בשחיטה לא די שמעשה השחיטה מתייחס אליו, אלא צריך שתיעשה השחיטה מכוחו. ובדין אשו משום חציו, אמנם התחדש שניתן לייחס אליו את המעשה, אך לא התחדש שנחשב שנעשה מכוחו. ולכן לגבי תשלומי נזקין די בכך שהמעשה מתייחס אליו כדי לחייבו. ואילו גבי שחיטה כדי להכשיר השחיטה לא די שהמעשה מתייחס אליו, אלא צריך שייעשה מכוחו.

אמנם הביא הגר"ח שבתוספות שם נראה שלמאן דאמר 'אשו משום חציו' התחדש שנחשב המעשה כמו שנעשה מכוחו, ולא רק שהמעשה מתייחס אליו. שהקשו, ממה שמובא בשם בהמשך הגמרא (סנהדרין עז, ב) שאם זרק אבן למעלה, ולא הלכה לצדדים, אלא נפלה תחתיה והרגה, פטור, שהרי לא הרגה מכוחו. והקשו מה בין זה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו שחייב מטעם אש – הרי שלמ"ד 'אשו משום חציו' התחדש שאין צריך שייעשה המעשה מכוחו. ותירצו שסוגיא זו בסנהדרין סוברת כמ"ד אשו משום ממונו, שלא נתחדש שהנזק מתייחס אליו, אלא החיוב הוא מצד שנחשבת האש כממונו שהזיק. וממילא זה דווקא בתשלומי ממון, אבל כשאנו דנים לגבי חיובי מיתה – צריך שייעשה המעשה מכוחו, ולכן אם זרק אבן ונפלה תחתיה והרגה שכבר כלה כוחו – פטור.

עולה מדבריהם שלמ"ד אשו משום חציו – שחדשה התורה שמעשה האש מתייחס אליו, הזורק אבן כלפי מעלה ונפלה תחתיה, אף שכבר כלה כוחו לגמרי, יהיה חייב. הרי שסברו שבדין אשו משום חציו התחדש לא רק שניתן לייחס את נזקי האש לאדם, אלא גם להחשיב זאת כמו שנעשה מכוחו, ולכן חייב גם לגבי נפשות. מעתה מובן שסברו כמו כן לגבי שחיטה, שלמ"ד אשו משום חציו, אם נפלה סכין מידו ושחטה, נחשב שנעשתה השחיטה מכוחו ותהיה השחיטה כשרה.

בדברי הרמב"ם מוכח שבדין אשו משום חציו לא התחדש שנחשב המעשה מכוחו

ממשיך הגר"ח ומוכיח מדעת הרמב"ם שלא כהתוספות. הרמב"ם (נזקי ממון יד, טו) פוסק שחיוב אש הוא משום חציו, ולמרות כן פסק (רוצח ג, יב) שאם זרק אבן כלפי מעלה ובנפילתה הרגה פטור ממיתה. הרי שסבר הרמב"ם שבדין 'אשו משום חציו' התחדש רק שניתן לייחס את פעולת החץ אל האדם, אך לא התחדש שנחשב המעשה מכוחו – ולכן לא ניתן לחייב מדין רוצח, אף שהמעשה מתייחס אליו.

העולה מהדברים: אדם שהניח אבן בראש הגג ונפלה ברוח מצויה והזיקה, חייב מדין אש – או מדין חציו או מדין ממונו. ואם הרגה, למ"ד אשו משום ממונו פטור, ולמ"ד אשו משום חציו – לדעת תוספות יהיה חייב כדין רוצח כי המעשה מתייחס אליו, ונחשב שנעשה מכוחו. ולפי הרמב"ם לא נוכל לחייבו מדין רוצח, כי כבר כלה כוחו לגמרי קודם הנפילה.

ויש להקשות לשיטת הרמב"ם, שהרי מבואר בגמרא (כב, ב) שאם הדליק אש והתפשטה והרגה אדם – חייב מיתה. ולשיטת הרמב"ם, איך ניתן לחייב את מדליק האש מדין רוצח, והלא האש התקדמה ע"י כח אחר שמעורב בה – הרוח, ולא על ידי כוחו, ומה בין זה לזורק אבן כלפי מעלה והרגה בנפילתה שפוסק הרמב"ם שפטור ממיתה כי אין הנפילה מכוחו.

וביאר בזה הגר"ח שסבר הרמב"ם שדווקא באש שמתקדמת גם מכוחו ובלי הרוח, חדשה התורה שניתן להחשיב את התקדמות האש מכוחו, כי נחשב שהרוח הצטרפה למעשיו הקיימים. לעומת זאת באבן שזרק כלפי מעלה והרגה בנפילתה – כבר פסק כוחו לגמרי, וכל הנזיק נוצר על ידי כוח אחר.

אבל התוספות סברו שחדשה התורה באש – למ"ד אשו משום חציו – שכח אחר נחשב ככוחו; ולכן הניח אבן בראש הגג ונפלה והרגה אף שכבר כלה כוחו וכל הנזק נעשה רק על ידי הרוח חייב מיתה. כי במקרה זה כוחה של הרוח נחשב לכוחו שלו. ואין זה כמו שיטת הרמב"ם שחייב רק כשמצטרפת הרוח לכוחו, אלא זה עצמו התחדש שכח אחר נחשב ככוחו, ולכן ניתן לחייבו גם כשכבר כלה כוחו.

ואכן כמו שיטת הרמב"ם מבואר ברא"ה (שיטה מקובצת נו, א ד"ה אילמא) שאם הניח אבן בראש הגג ונפלה על אדם ומת, אינו חייב מיתה, ומשום שאי אפשר להחשיב זאת כחץ שלו שהרי כבר כלה כוחו, וכל חיובו בזה בניזקין הוא משום ממונו, ולא משום שנחשב כוחו.

מניח את הדבר הניזק במקום שעתיד לבוא המזיק – בניזקין ובמיתה

מובא בגמרא (בבא קמא נו, א) שאם הניח חפץ של חברו במקום שעתידה לבוא לשם אש ברוח מצויה, ובאה האש והזיקה – חייב. וביארו שם התוספות שאין הבדל בין מקרב אש אל הדבר הניזק, למקרב הדבר הניזק אצל האש; וכמו שאם הניח אבן בראש הגג שעתידה ליפול ברוח מצויה ולהזיק חייב משום אש, כמו כן אם האש כבר מתקדמת והוא מקרב לשם חפץ שעתיד להינזק ממנה יהיה חייב.

והקשו התוספות (עז, א ד"ה סוף) מגמרא בסנהדרין (עז, ב) שאם קשר אדם במקום שהשמש עתידה לבוא ולהמיתו [וכמו למשל אם קושר אדם לפסי רכבת, באופן שעתידה הרכבת לעבור שם בוודאות ולהמיתו] פטור ממיתה. וקשה, למה לא נאמר אף בזה שאין חילוק בין זורק חץ שמקרב הדבר ההורג לאדם לבין מקרב האדם אל החץ ההורג, ומי שקושר אדם לפסי רכבת ייחשב רוצח.

ותירצו שבאמת באופן זה שיקשור אדם לפסי רכבת באופן שוודאי תבוא הרכבת ותהרוג אותו – נחשב רוצח וחייב מיתה. ומה שכתוב בגמרא שאם כפתו במקום שסוף חמה לבוא פטור, מדובר באופן שאותו אדם בא לשם מעצמו, והוא רק קושר אותו לשם שלא יוכל לברוח.

אמנם הרא"ה (שם) חילק בין נזקי ממון למיתה. בנזקי ממון יש את הכלל שאין הבדל אם מביא את המזיק אל החפץ הניזק, או את החפץ הניזק אל המזיק. וכמו שאם יניח בראש הגג אבן שיכולה ליפול ברוח מצויה על רכב הנמצא למטה ולהזיקו, ונפלה והזיקה חייב, כמו כן אם מביא רכב של חברו למקום שרוח מצויה יכולה להפיל עליו אבן ולהזיק – חייב. אבל לגבי חיוב מיתה על רציחה יש חילוק, ודווקא אם זורק החץ על האדם חייב מיתה, ולא אם הביא האדם למקום החץ.

וביאור המחלוקת בזה היא לשיטתם בחידוש התורה בדין אשו משום חציו. התוספות לשיטתם שחידוש התורה של 'אש' היא שכל שיש רוח מצויה שיבוא הנזק בעקבות מעשיו נחשב על שם הגברא ומכוחו, אף שבפועל אין זה מכוחו. ולכן הסברא נותנת שאין הבדל בין מביא האבן למקום שיש רוח מצויה שתיפול ותזיק רכב, או שהביא את הרכב למקום שהאבן עתידה ליפול. וכמו כן גבי דיני רוצח כל שמדליק את האש ויש רוח מצויה שתלך ותשרוף אדם נחשב לרוצח. ואין הבדל אם מקרב האש אל האדם או מקרב האדם אל האש.

ואילו הרא"ה כשיטתו – שדווקא באש שיש בה את כוחו, חדשה התורה שאפילו שמצטרף כח אחר לכוחו נחשב כמו כוחו, וכביאורו של הגר"ח, ולכן נחשב לרוצח. אכן כאשר קשר אדם לפסי רכבת שהרכבת עתידה לבא מעצמה ולהרוג אותו, כיון שאין כאן כוחו שהורג כלל, שהרי הרכבת באה מעצמה – אינו נחשב לרוצח שהרי אין שם כוחו כלל, ולכן פטור ממיתה.

עולה לפ"ז נפקא מינה להלכה במי שהניח תינוק ברכבו בבוקר, וכשהגיע למחוז חפצו שכח את התינוק ברכב, ובצהרים הגיעה שמש חזקה והתינוק מת. לפי התוספות כיון שהביאו למקום שסוף חמה לבוא בצהריים, נחשב רוצח – למ"ד אשו משום חציו. אכן לשיטת הרא"ה, מאחר והתינוק לא מת מכוחו, שהרי כוחו כבר פסק מיד כשהניח את התינוק ברכב, אינו נחשב רוצח ויהיה פטור ממיתה.

עכ"פ למדנו כאן מחלוקת שיטת התוספות שאם עשה פעולה שעל ידי רוח מצויה תזיק או תהרוג – נחשב רוצח, ואין חילוק בין מדליק אש שתלך ותזיק ברוח מצויה, או הניח אבן בראש הגג ובאה רוח מצויה והפילה את האבן והזיקה או הרגה, או הביא חפץ של חברו או את חברו עצמו למקום שרוח מצויה תזיק או תהרוג – בכל האופנים הללו חייב משום רוצח ומזיק.

אכן שיטת הרמב"ם והרא"ה שרק אש נחשבת כוחו כיון שלא פסק כוחו ממנה, אבל אבן שהניחה בראש הגג – חייב רק בנזקי ממון כי הנזק מתייחס אליו, אך פטור ממיתה מאחר וכבר נגמר כוחו. ולמדנו עוד את דברי הרא"ה שאף מביא אדם למקום שרוח מצויה תבוא ותהרוג אותו, הוי כאבן שהניח בראש הגג שפסק כוחו, וחייב רק בהלכות נזיקין, אך פטור ממיתה.

מניח חפץ אצל האש לגבי איסור מלאכת כיבוי בשבת

מובא במשנה במסכת שבת (טז, ה) שמותר לשים כלים חדשים מלאים מים בפני הדליקה, כדי שיבקעו על ידי האש כשתתקרב אליהם, והמים יכבו את האש. דבר זה נחשב גרם כיבוי, ומותר בשבת. וכן פסק הרמב"ם (שבת יב, ד). ויש להקשות שהרי בנזקין ראינו שאין הבדל בין מניח אבן על גג ויכולה ליפול ברוח מצויה למביא חפץ של חברו למקום שיכולה ליפול עליו אבן ברוח מצויה – ואף בזה חייב, ושיטת התוספות שכן הדין גם לגבי רציחה. מעתה יקשה, למה לגבי שבת לא נאמר שכמו שאסור לשפוך מים במקום מדרון שיגיעו אל האש ויכבוה, כמו כן יהיה אסור להניח כלים שהאש תבוא אליהם ותבקיע אותם ותיכבה מחמת המים.

ובשלמא לשיטת הרא"ה שלגבי רציחה אם מביא אדם למקום שהחמה תבוא כיון שכלו מעשיו ופסק כוחו לפני שהחמה תבוא חשיב גרם רציחה ולא רוצח, ניתן להבין שכמו כן אם מניח כלים עם מים סמוך לאש כבר כלו ופסקו מעשיו ונחשב רק גרם כיבוי. אבל להתוספות הסוברים שאם מביא אדם למקום שעתידה חמה לבוא נחשב רוצח, ומתייחס מעשה ההריגה אליו, אם כן גם לגבי שבת נאמר שאם מביא כלים למקום שיש רוח מצויה שהאש תבקיע אותם ייחשב מכבה בידיים, ולא גרם כיבוי.

התשובה לכך היא שכדי לחייב אדם באיסור מלאכת שבת, לא די במה שמתייחס אליו המעשה של חילול שבת, ואפילו ייחשב ככוחו, אלא צריך שיעשה מעשה המלאכה בגופו. ולכן לא שייך לחייב בשבת משום חציו כל שלא עשה בשבת מעשה בידיו ממש.

וראיה לדבר, הנה שיטת שמאי הזקן (קידושין מג, א) שיש שליח לדבר עברה, ואם אמר אדם לשלוחו צא והרוג את הנפש, והלך השליח והרגו – חייב המשלח. אמנם אם יאמר לשלוחו צא וחלל את השבת – נראה פשוט שלא יתחייב המשלח, כי אף שחלה השליחות והמעשה מתייחס אל המשלח, לא חילל את השבת בגופו. ולכן יהיה פטור.

וזה הביאור במה שכתב הנמוקי יוסף לגבי השאלה איך מותר לאשה להדליק נר בערב שבת, והלא אשו משום חציו, וכל שממשיך הנר ודולק בשבת עצמה מתייחס המעשה לאשה. ותירץ שמכל מקום אין כאן חילול שבת בידיים. והביאור שאף שהמעשה מתייחס אל האשה, אין זה מעשה בידיים ועל זה אין איסור של חילול שבת. (ועיין חידושי הגר"ח ב"ק קיד; קטו).

תירוץ נוסף על קושית התוספות בסנהדרין

ועתה ניתן להוסיף נדבך על דברי הגר"ח, וליישב באופן נוסף את קושית התוספות בסנהדרין – למה למאן דאמר אשו משום חציו, אם נפלה סכין ושחטה השחיטה פסולה, והרי המעשה מתייחס אליו.

ניתן לומר שכמו לגבי שבת לא די שייעשה המעשה מכוחו, אלא צריך שייעשה המעשה בגופו – כמו כן לגבי שחיטה לא די שיתייחס המעשה אליו ולכוחו, אלא צריך שייעשה מעשה השחיטה בידיו ממש; ולכן בנפלה סכין ושחטה – אף למ"ד אשו משום חציו השחיטה פסולה.

האם מעשה אדם יכול להיחשב כרוח מצויה, ולייחס הנזק למי שהניח שם את המזיק

והנה עד עכשיו דיברנו באופנים שיצירת המזיק נעשה על ידי האדם, אלא שמעשה הנזק בפועל נעשה על ידי רוח וכדו', והשאלה היא מה רמת העשיה שצריכה להיעשות על ידי האדם כדי לחייבו, והגדרים בזה חלוקים בין חיובי נזיקין לחיוב רציחה, ולחיוב מלאכת שבת. לגבי נזיקין אף שכלו מעשיו יהיה חייב, ולגבי רציחה צריך שיהא מעשה שלו או מכוחו, ולגבי שבת צריך שיהיה המעשה בידיו.

עכשיו נדון מכיוון אחר, והיינו באופן שאדם אחד יצר את המזיק, והנזק בפועל נעשה על ידי אדם אחר, שהיה כמו רוח מצויה להפעיל את הנזק. השאלה היא האם גם בכזה מקרה נייחס את הנזק לראשון ובאותם הגדרים הנזכרים, או שמאחר והנזק בפועל נעשה אף הוא על ידי אדם, יתייחס כל הנזק אליו, והראשון שיצר את המזיק יהיה פטור.

ובענין זה מביאים ששאלו פעם את הגרש"ז אויערבך באדם שהניח בקבוק זכוכית על פח אשפה שהיה מלא על גדותיו, באופן שכשתבוא המשאית לאסוף את האשפה, ברור שייפול הבקבוק ויישבר. ופסק הגרש"ז שאם יזיקו הזכוכיות הללו, יהיה חייב זה שהניח את הבקבוק, ואף שמעשה פינוי הזבל נעשה על ידי אדם, ונימק זאת שבאופן זה מעשה האדם שהפעיל את המשאית לפנות את האשפה נחשב רק כרוח מצויה, שסייעה למזיק של הראשון, ואין להחשיב את מעשהו כמעשה מזיק מצד עצמו.

מעשה דומה היה בבעל קורא שניתז רוק מפיו בשעה שקרא בתורה, ואח"כ העולה לתורה גלל את הספר ונמרחה האות, והבעל קורא רוצה להיפטר בטענה שהנזק בפועל נעשה על ידי העולה שגלל את הספר, והעולה טוען לעומתו שלא ידע שיש שם טיפת רוק ונשאלה השאלה מי חייב.

והדבר מפורש בגמרא (ב"ק ל, א) שאם אדם הניח זכוכיות בכותל רעוע שעמד להיסתר, ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפלו הזכוכיות והזיקו חייב המניחם שם. וביאר הרא"ש שדין זה דומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב המניח, כמו כן כאן שמאחר והכותל רעוע, ועומד להיסתר, נחשב כמו רוח מצויה שיבוא בעל הכותל ויסתרנו, והדין הוא כמו אם נעשה על ידי הרוח למרות שנעשה על ידי אדם.

רמת העשיה הנצרכת מצד האדם כדי להתחייב משום 'בור'

לפני שנסיים נדון מהי רמת העשיה הנצרכת מצד האדם כדי לייחס אליו את התוצאה – בנזק של בור. בתורה כתוב: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו וגו' " (שמות כא, לג) משמעות הפסוק שצריך שתהיה עשיה של המזיק על ידי האדם. אמנם בגמרא הנזכרת (ב"ק ו, א) מבואר שאם הניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, והזיקו אחרי שנחו – חייב זה שהניחם בראש הגג מדין בור. הרי שלמרות שהבור הונח על ידי רוח מצויה – הוא בכלל מה שאמרה תורה "כי יפתח איש בור".

והסבר הדבר הוא שכדי להתחייב בבור אין צריך ממש לכרות בור, שהלא בור ברשותו אף שלא חפר אותו נחשב בעל הבור כמבואר לקמן (מח, א) וביארו בזה התוספות שכיון שהיה מוטל עליו למלאות את הבור ולא מילאהו נחשב כמי שכרה את הבור בעצמו.

ומבואר שכדי להתחייב בבור צריך פשיעת כרייה, ולא מעשה כרייה. ולכן די בזה שהיה מוטל עליו למלאות את הבור ולא מלאהו להחשיבו פושע בכריית הבור. וזה מה שאמרה הגמרא לגבי מניח אבן בראש הגג ונפלה ברוח מצויה והזיקה (ו, א) שאם אירע הנזק אחרי שהאבן נחה – חייב מדין בור, היינו, שגם זה מספיק כדי שיחשב "כי יפתח איש בור". ואמנם לגבי אש צריך מעשה שיתייחס לגברא, לגבי כריית בור אין צריך מעשה, ודי במה שפשע.

פרשת וישב : הלבנת פנים

הלבנת פנים

היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. (לח, כה)

הגמרא במסכת סוטה (י, ב) שואלת למה תמר לא אמרה ליהודה במפורש שממנו היא הרה, כדי להציל את עצמה משרפה. ולומדת מכך הגמרא שנוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

בשיעור זה נברר האם אמנם איסור הלבנת פנים הוא בכלל המצוות עליהם נאמר יהרג ואל יעבור; ואם כן, למה נאמר דין זה רק בלשון 'נוח לו לאדם', ולא בלשון חיוב.

האם יש דין יהרג ואל יעבור באיסור הלבנת פנים ותמיהה בזה * האם מותר לאדם לגנוב ממון חברו במקום פיקוח נפש * טעם דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים ותירוץ על קושית התוספות * נפק"מ בחידוש זה שדין יהרג ואל יעבור באיסור הלבנת פנים אינו מצד חומר האיסור * האם תמר היתה חייבת למסור עצמה למיתה או שהיתה זו מידת חסידות * האמנם מותר למסור נפש ממידת חסידות * תירוץ איך היה מותר לתמר למסור נפש ממידת חסידות

האם יש דין יהרג ואל יעבור באיסור הלבנת פנים ותמיהה בזה

הגמרא במסכת סוטה (י, ב) לומדת ממעשה זה של תמר – שלא אמרה במפורש שהיא הרה מיהודה, למרות שפסקו את דינה לשרפה, אלא רק שלחה לומר לו "למי אשר אלה לו אנכי הרה" שאם יודה מעצמו יודה – שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים.

וכתבו התוספות (שם ד"ה נח) שעולה מדברי הגמרא שהאיסור להלבין פני חברו ברבים הוא בכלל האיסורים שדינם יהרג ואל יעבור. והקשו, אם כן למה הגמרא בפסחים (כה, א-ב) לא מנתה איסור זה בכלל האיסורים שהדין בהם יהרג ואל יעבור. ותירצו, שהגמרא בפסחים מנתה רק את האיסורים הכתובים במפורש בתורה, ואיסור זה אינו כתוב במפורש.

ובדברי רבינו יונה נראה שאיסור הלבנת פנים נכלל באיסור רציחה שכבר נמנה בגמרא. שכתב (שערי תשובה ג, קלט): "והנה אבק הרציחה הלבנת פנים, כי פניו יחוורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה וכו', כי צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עברות חמורות, אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו כי יהרג ולא ירצח".

עולה מדבריו שבאיסור הלבנת פנים הדין הוא יהרג ואל יעבור. ויש לתמוה בזה תמיהה עצומה, שהרי המקור שאיסור רציחה הוא מכלל האיסורים שהדין בהם הוא יהרג ואל יעבור הוא מסברא: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" – מה ראית שדמך חשוב יותר מדמו של חברו, וכמובא בגמרא בפסחים (שם), מעתה תעלה הקושיה מאליה, שהרי סברא זו אינה שייכת בהלבנת פנים, שהרי רציחה ממש ודאי חמורה יותר מהלבנת פנים, ואדרבה תהיה בזה סברא הפוכה, וכי דמו של חברי כל כך אדום עד כדי שאפילו כבודו עדיף על פני חיי שלי?

עוד יש להבין – אם אמנם נאמר באיסור הלבנת פנים דין יהרג ואל יעבור, למה נקטו חז"ל בזה לשון 'נוח לו לאדם', הרי זו חובה גמורה, ואין מתאים לשון קלה כזו, וכמו שלא יאמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל יעבוד עבודה זרה.

האם מותר לאדם לגנוב ממון חברו במקום פיקוח נפש

קודם שנבאר הדברים נביא נידון במעשה שהיה. אדם טס לחו"ל בלי ביטוח רפואי, וכשירד מהמטוס עבר אירוע לבבי. כשהתפנה לבית החולים לא הסכימו לקבלו, ולו לבדיקה כלשהי, כל עוד לא יחתום התחייבות על סכום עתק שאין באפשרותו כלל לעמוד בו. הלה מיהר ליצור קשר עם אשתו שנשארה בארץ, והיא יצרה קשר עם סוכן ביטוח, שימהר לעשות לו ביטוח על תאריך מוקדם יותר, כך שבבוא העת חברת הביטוח תישא בעול התשלום לבית החולים. ונשאלה שאלה האם אכן מותר לעשות כדבר הזה לגנוב ממון מחברת הביטוח במקום פיקוח נפש.

מקור הנידון הוא בגמרא במסכת ב"ק (ס, ב) שדנה האם מותר לאדם להציל עצמו על ידי ממונו של חברו במקום פיקוח נפש ופושטת לאיסור. ובביאור דברי הגמרא נחלקו שם רש"י ותוספות. רש"י הבין שהנידון של הגמרא הוא כלפי עצם ההצלה, ובזה פושטת הגמרא שאסור להציל עצמו על ידי ממונו של חברו, אפילו במקום פיקוח נפש. והתוספות הבינו שעצם ההצלה ודאי מותרת, והנידון של הגמרא הוא במי שהציל עצמו בממון חברו – האם חייב לשלם, וכלפי זה פושטת הגמרא לחיוב [וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ שפח, ב)].

הרי שלדעת רש"י אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו אפילו במקום פיקוח נפש, ואף אם בדעתו לשלם לחברו על כך. וממילא אסור לאדם לגנוב מחברו מזון ותרופות אף אם הם נצרכים אצלו בגדר פיקוח נפש. אכן, יש להבין מה טעם הדבר, ולמה לא יהיה בזה הדין שנאמר בכל התורה כולה "וחי בהם ולא שימות בהם".

והביאור בזה הוא כך: היתר "וחי בהם" נאמר רק כלפי החובות של האדם עצמו, שאין התורה מחייבת אותו במקום פיקוח נפש. היתר זה לא נאמר באופן שיפגע בזכויותיו של חברו. ולכן, מותר לאדם במקום פיקוח נפש לעבור על כל המצוות כשזה מצוות שנוגעות אליו, אבל לקחת ממון של חברו יהיה אסור, כי פיקוח נפש שלו לא מתיר לו לפגוע בזכויותיו של חברו. כך הוא לדעת רש"י. [ולדעת התוספות מותר אמנם לקחת ממון חברו במקום פיקוח נפש, אך רק בתנאי שישלם לו בסוף, והיינו שפיקוח נפש מתיר את האיסור של גנבה על מנת לשלם].

טעם דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים ותירוץ על קושית התוספות

מעתה יש לומר שטעם זה הוא הטעם שאין היתר להלבין פני חברו במקום פיקוח נפש, שהרי כשמלבין פני חברו, לוקח בזה ממנו את כבודו. לקיחת כבוד מחברו כמוה כלקיחת ממונו ממנו, שהרי כבוד הוא דבר ששייך לתבוע על זה ממון וכמו שמצינו שהמבזה את חברו חייב לשלם לו דמי בושתו. ולכן, כמו שאסור לגנוב ממון חברו במקום פיקוח נפש, כמו כן אסור לקחת ממנו את כבודו, ואפילו במקום פיקוח נפש.

ויותר מכך, מובא בגמרא (נדה ז, א) שאסור לאדם לבזות את עבדו הכנעני, שכתוב "לעולם בהם תעבודו – לעבודה נתתיו, ולא לבושה". והקשו האחרונים מהיכי תיתי שיהיה מותר לאדם לבזות את עבדו. התשובה לכך לפי מה שנתבאר – שהיה מקום לומר שהיות וגופו של העבד שייך לאדון ונחשב ממונו כשורו וחמורו, כמו כן כבודו של העבד, שהרי כבודו של העבד הוא כמו ממונו של העבד, לכן צריכים לימוד מיוחד שאסור לרבו לבייש אותו.

ועתה ניתן ליישב באופן נוסף את קושית התוספות למה לא מנתה הגמרא בפסחים את האיסור להלבין פני חברו עם שלש עברות החמורות שהדין בהם יהרג ואל יעבור. על פי המתבאר עולה שישנו חילוק בטעם דין יהרג ואל יעבור שבשלש עברות החמורות, לטעם דין זה באיסור הלבנת בפנים. בשלש עברות החמורות דין יהרג ואל יעבור הוא מחמת חומר האיסור. לעומת זאת באיסור הלבנת פנים דין יהרג ואל יעבור אינו מחמת חומר האיסור, אלא הוא משום שבהיתר של "וחי בהם" לא נאמר היתר לפגוע בזכויותיו של חברו. מעתה יש לומר שהגמרא בפסחים מנתה בכלל יהרג ואל יעבור דווקא איסורים שדינם הוא כן מחמת חומרתם.

ובזה ניתן לבאר למה נקטו חז"ל בדין זה לשון "נוח לו לאדם", ולא לשון של חובה – וכמו שהערנו לעיל. חכמים באו להדגיש בזה שאין דין זה נובע מחמת חומר איסור הלבנת פנים, וכשאר שלש עברות החמורות שדינם יהרג ואל יעבור מחמת חומר איסורם, אלא הוא משום ענין אחר שאין היתר לפגוע בזכויותיו של חברו אף במקום פיקוח נפש. לזה מתאים יותר הלשון 'נוח' לאדם מהלשון 'חייב' אדם, כי מלשון חובה ניתן היה להבין שהוא מחמת חומר האיסור.

נפק"מ בחידוש זה שדין יהרג ואל יעבור באיסור הלבנת פנים אינו מצד חומר האיסור

מעשה באדם עשיר שביתו עלה באש בשבת יחד עם כל רכושו, ובאו בשאלה להגרש"ז אויערבך האם מותר לכבות את האש מצד ההיתר של פיקוח נפש, שהרי אם יהודי זה יאבד את כל כספו וייהפך לעני המחזר על הפתחים, אין ספק שבושתו תהיה עצומה עד כדי מצב של הלבנת פנים, ומאחר שהלבנת פנים דוחה אפילו פיקוח נפש, סברו שיהיה מותר לחלל את השבת הנדחית מפני פיקוח נפש, כדי למנוע הלבנת פנים.

ופסק הגרש"ז בזה לאיסור. ונימוקו, שאת ההלבנת פנים במקרה זה נחשב שהוא גורם לעצמו, שהרי אין זו הלבנת פנים שנעשית על ידי אדם המביישו, ועד שנאמר שמותר לחלל שבת, נאמר לו שירגיל עצמו שלא יתבייש מכך (מנחת שלמה סוף סימן ז).

אמנם לדברינו אין בזה כלל נידון. כי מה שעל איסור הלבנת פנים נאמר יהרג ואל יעבור, אין זה מחמת חומר איסור הלבנת פנים, אלא משום שלא נאמר ההיתר של פיקוח נפש במקום שפוגע בזכויותיו של חברו. ומעתה פשוט שאין מקום להתיר חילול שבת כדי למנוע הלבנת פנים שתבוא מאליה, שהרי אין ההלבנת פנים מצד עצמה חמורה יותר מן השבת.

אכן בדעת רבינו יונה נראה יותר שדין יהרג ואל יעבור שבהלבנת פנים הוא משום שחומר הלבנת פנים הוא מענין של רציחה, שהאריך לבאר שסיבת החומרא בהלבנת פנים היא משום שדומה לרציחה (וכמו שהבאנו לעיל). לפי זה בנידון הנ"ל נצטרך לחידושו של הגרש"ז שבמקום שיולבנו פניו מכוח דבר שיארע ממילא, הרי הוא כממית את עצמו.

האם תמר היתה חייבת למסור עצמה למיתה או שהיתה זו מידת חסידות

והנה לדעת רבינו יונה שאיסור הלבנת פנים הוא בכלל איסור רציחה, והמקור לכך הוא מתמר, עולה שתמר היתה חייבת למסור נפשה כדי לא להלבין פניו של יהודה. ואכן הפרי מגדים בספרו תבת גומא (סוף הספר, חקירה ה, ד"ה עוד אני חוזר) הקשה בזה שהרי לא היתה שם הלבנת פנים אלא בשב ואל תעשה, שהרי דיבור לא נחשב מעשה, וכבר כתבו התוספות (יומא פב, ב ד"ה מה רוצח) שבאופן של שב ואל תעשה – וכגון שעומדים לזורקו על גבי תינוק כדי להרוג התינוק, ואם לא יניחם יהרגו אותו עצמו – אין דין יהרג ואל יעבור, שהרי דין יהרג ואל יעבור שבאיסור רציחה נלמד מסברא של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי", ובאופן שהרציחה היא בשב ואל תעשה ישנה סברא הפוכה מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי (וכן פסק הרמ"א יו"ד קנז, א).

ויש שכתבו שאכן תמר לא היתה מחויייבת בזה, ומה שמסרה נפשה היה ממידת חסידות. ובזה מבואר למה נקטו חז"ל לשון 'נוח לו לאדם', ולא לשון חובה – שהרי מימרא זו נאמרה כלפי מה שהיה אצל תמר, ושם היה זה רק ממידת חסידות.

האמנם מותר למסור נפש ממידת חסידות

אמנם יש בזה מקום שאלה. ישנה מחלוקת ראשונים אם מותר לאדם למסור נפשו על שאר המצוות. שיטת התוספות (עבודה זרה כז, ב ד"ה יכול) שמותר לאדם למסור נפשו גם בשאר מצוות, אלא שאין בזה חיוב. ושיטת הרמב"ם (יסודי התורה ה, א) והרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין יז, ב – יח, א בדפי הרי"ף) שהמוסר נפשו על שאר מצוות חוץ משלש עברות חמורות הרי זה מתחייב בנפשו.

מעתה יש להקשות, לשיטת הרמב"ם והרמב"ן, איך תמר מסרה נפשה ממידת חסידות, הרי אסור למסור נפש חוץ משלש עברות שבהם נאמר דין יהרג ואל יעבור; או שמא נצטרך לומר שאין מקום לתירוץ זה לפי שיטת הרמב"ם והרמב"ן.[1]

ונראה ליישב קושיה זו על פי יסוד נפלא של האתוון דאורייתא (כלל יג). כתוב בגמרא (גיטין מא, א) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו לשחררו, שהרי לישא שפחה אינו יכול מצד חציו הבן חורין, ולישא בת חורין אינו יכול מצד חצי העבד שבו, ואם תאמר שלא ישא אשה, הרי כתוב "לא תוהו בראה לשבת יצרה". וכתבו התוספות (שם ד"ה לישא) שהגמרא הביאה פסוק מדברי נביאים, ולא הביאה את הפסוק "פרו ורבו" שכתוב בתורה, כי משום מצות "פרו ורבו" לא נחייב את רבו לשחררו, שהרי העבד אינו חייב כיום במצוה זו, שהרי הוא אנוס ואינו יכול לקיימה.

והקשה האתוון דאורייתא, למה לא נאמר כמו כן גם כלפי המצוה של "לשבת יצרה", שלא נכפה את רבו לשחררו שהרי העבד אנוס ופטור מלקיים מצוה זו.

ומחדש האתוון דאורייתא שחלוק דין אונס במצוות שבין אדם למקום, מדין אונס במצוות שבין אדם לחברו. במצוות שבין אדם למקום אונס הינו פטור גמור, ואילו במצוות שבין אדם לחברו, החיוב קיים, אלא שכל עוד הוא אנוס החיוב נדחה ממנו; וכיון שכך, צריך הוא לחפש אחר צדדים להוריד האונס ממנו. ומוכיח זאת מסברא – וכי יעלה על הדעת שאדם שחייב כסף לחברו, ואין לו מה לשלם, יהא פטור כי הוא אנוס?!

ולכן, חיוב "פרו ורבו" שהוא מצוה שבין אדם למקום אינו שייך במי שחציו עבד וחציו בן חורין, שהרי הוא אנוס ופטור ממנה לגמרי, ולכן אין כופין את רבו לשחררו כדי שיוכל לקיים מצוה זו. לעומת זאת המצוה שמצד "לא תוהו בראה לשבת יצרה" עניינה הוא מצד תיקון העולם – שחובה על כל אחד ואחד לדאוג ליישובו של עולם, והיא כמצוות שבין אדם לחברו, וחיוב זה קיים אף במצב של אונס, אלא שהוא דחוי. מאחר שכך יש ענין לחפש אחר צדדים להוריד האונס ממנו, ולכן כופין את רבו לשחררו כדי שיוכל לקיים חיוב זה.

תירוץ איך היה מותר לתמר למסור נפש ממידת חסידות

על פי יסוד זה יש מקום לסברת האומרים שתמר מסרה נפשה ממידת חסידות – אף לשיטת הרמב"ם והרמב"ן שבשאר המצוות אסור לאדם למסור נפשו עליהם.

ואקדים מה שביאר לי מורי ורבי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל בטעמו של הרמב"ם שאסור לאדם למסור נפשו על שאר המצוות – שסבר הרמב"ם שבמקום פיקוח נפש לא נאמרה כלל המצוה. מעתה, על פי דרכו של האתוון דאורייתא – שמצוות שבין אדם לחברו נאמרו גם במקום אונס, אך נדחות מפני האונס – נוכל לחדש ולומר שכל דברי הרמב"ם והרמב"ן שאסור למסור נפש על שאר מצוות, הינם הוא רק במצוות שבין אדם למקום שלא נאמרו במקום אונס, אבל במצוות שבין אדם לחברו שנאמרו גם במקום אונס, אלא שדחויות הן מפני האונס – יהיה מותר לאדם להחמיר על עצמו.

ובזה יתיישבו דברי האומרים שתמר החמירה על עצמה ממידת חסידות למסור נפש כדי שלא להלבין פניו של יהודה, אף להשיטות שבשאר מצוות אסור למסור נפש כדי לא לעבור. שהרי מצוה זו היא מצוה שבין אדם לחברו והיא קיימת אף במקום אונס, ובזה לכו"ע מותר לאדם להחמיר על עצמו ולההרג.

***

 

[1] היה מקום ליישב ולומר, שמאחר ואיסור רציחה הוא איסור חמור עד שהינו מכלל האיסורים שדינם יהרג ואל יעבור, שוב ניתן להחמיר בזה גם במקום של שב ואל תעשה ולמרות שאין חיוב בכך, וכל מה שכתב הרמב"ם שאסור לאדם להחמיר על עצמו הוא במצוות שאינם חמורות עד כדי שצריך לההרג עליהם. אמנם נראה, שהיות והמקור לדין יהרג ואל יעבור ברציחה אינו משום חומר האיסור, אלא מסברא של מאי חזית, אם כן במקום שאין את הסברא, יחזור איסור רציחה להיחשב כשאר מצוות ולא נוכל להתיר לו לההרג. אלא שיותר נראה שהסברא של מאי חזית אכן מורה על חומר איסור רציחה, ולא רק ענין של חשבון מתמטי. ואם כן יש מקום ליישוב הנ"ל.