image_print

התופס לבעל חוב כשחב לאחרים

השיעור ניתן בבית הכנסת ע"ג יום שני טז' בסיון תשפ"ו

התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – ר' יעקב ישורון

ראובן שמעון ולוי הם שלושה נושים של לווה אחד. הלוואתו של ראובן קדמה לזו של שמעון ושל שמעון לזו של לוי. מה הם סדרי הקדימה ביחס לאפשרות של כל אחד מהם לקבל את חובו ?
אומר השולחן ערוך (חושן משפט קד' א', ג') שזה תלוי : אם הפירעון נעשה מן המטלטלים אז אין דין קדימות, ושמעון רשאי לתבוע את חובו אם הגיע זמן הפירעון של החוב, למרות שהלווה ללווה אחרי ראובן ולמרות שכתוצאה מכך לא יהיה לראובן ממה לגבות את חובו בבא העת. לעומת זאת אם הפירעון נעשה מן הקרקעות הרי שראובן הוא הראשון לפרוע ואחריו שמעון ורק בסוף לוי בגלל העובדה שברגע שראובן הלווה – קרקעות הלווה שהיו לו ברגע ההלוואה השתעבדו לחובו של ראובן וכן הלאה ביחס לשאר המלווים.

הגמרא בבבא מציעא (י' א') אומרת שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. בדוגמא שלנו למרות שראובן עצמו רשאי לתפוש את חובו משהגיע זמן הפירעון, אם זבולון יתפוס מידי הלווה את החוב עבור ראובן הדין הוא שראובן לא יקנה.

מסביר רש"י במקום (ד"ה "לא קנה") "דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס".
שיטת רש"י אם כן היא שזבולון לא יכול לתפוס את החוב עבור ראובן רק אם זבולון עושה זאת מיוזמתו שלו, אבל אם ראובן ממנה את זבולון להיות שלוחו לתפוס את החוב ראובן קונה.

זכיה מדין שליחות?

צריך להקדים ולומר ששיטת תוספות בכל מקום היא שדין זכין לאדם שלא בפניו נגזר מתוך הדין של שלוחו של אדם כמותו.
ההסבר : כאשר אברהם נותן חפץ ליצחק ואומר לו זכה חפץ זה ליעקב, ברגע שיצחק עושה את פעולת הקניין המתאימה, באותו רגע יעקב זוכה בחפץ למרות שיעקב אינו יודע דבר מכל העניין. והסיבה היא שכיוון שברור לנו (אנן סהדי) שכיון שהדבר נוח וטוב ליעקב, ושאילו יעקב היה יודע שאברהם רוצה לתת לו את החפץ על ידי יצחק הוא היה ממנה את יצחק כשלוחו, לכן יצחק הופך להיות שלוחו של יעקב גם ללא ידיעתו של יעקב וללא מינויו של יעקב.

תוספות בכתובות (פד' ב' ד"ה "את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים") מקשה  על רש"י מן הגמרא שם. הגמרא מספרת על יימר בר חשו שהיה נושה חוב בלווה. אותו לווה מת ואמר יימר בר חשו לשלוחו לך ותפוס את הספינה של הלווה כפירעון חובי.
פגשו בשליח רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ואמרו לו שגם הם נושים של אותו לווה ולכן הוא לא רשאי לתפוס מצד הדין של התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קונה, והגמרא ממשיכה לספר שעמדו הם ועשו קניין כל אחד כדרכו על מנת לזכות בחפץ כפירעון לחוב שחייב להם אותו לווה.
שואל תוספות על רש"י : מן הגמרא הזו רואים שהכלל של התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קנה נכון גם במקרה שהתופס הוא שלוחו של הנושה ?

אומר תוספות בגיטין (יא' ב' ד"ה "התופס") שהדברים מתיישבים עם העובדה שדין זכין לאדם שלא בפניו מקורו בדין של שלוחו של אדם כמותו, ממילא (בדוגמא שלנו) אם ברור שתפיסת זבולון לא מועילה לראובן כאשר הוא תופס על דעת עצמו, כלומר למרות שבכל התורה זכין לאדם שלא בפניו, במקרה שלנו לא אומרים את הדין הזה בגלל הנסיבות המיוחדות של החוב שנוצר לשמעון ולוי,
אם כן ברור גם שהתפיסה לא תועיל גם במקרה שראובן מינה את זבולון כשלוחו לתפוס, שהרי דין זכין ודין שליחות אחד הם.

קצות החושן (סימן קה' ס"ק א') שואל על תוספות מן הגמרא בבא מציעא (כב' א') מן הסוגייה של התורם שלא מדעת שבה רואים שדין זכין לחוד ודין שליחות לחוד.

לכאורה ניתן להביא גמרא אחרת שבה רואים את היסוד הזה : הגמרא בקידושין (מב' א') מנסה לומר שמהפסוק (במדבר לד' יח') "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ" ניתן ללמוד את הדין של שלוחו של אדם כמותו, ודוחה הגמרא מכוח זה שבין יורשי הארץ היו קטנים ואין שליחות לקטן, ומנסה הגמרא לומר שהפסוק מלמד דין אחר את הדין של זכין לאדם שלא בפניו, וגם את האפשרות הזו הגמרא דוחה בגלל העובדה שכנראה היו כאלה שהיה נח להם לקבל הר וקיבלו נחלה בבקעה או להיפך, ומגיעה הגמרא למסקנה שהפסוק מלמד את דין האפוטרופוס. מן הגמרא הזו רואים שדין שליחות לחוד ודין זכין לחוד.

מכוח זה חולק קצות החושן ואומר שדין זכין אינו נגזר מדין שליחות אלא הוא גזירת הכתוב בפני עצמה, כמו שלומדת הגמרא מן הפסוק (שמות יב' ג') "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" – "איש זוכה ולא הקטן זוכה", ואילו דין שליחות היא גזירת כתוב אחרת – "כן תרימו גם אתם" – לרבות את השליח (קידושין מא' ב') ועוד, ולפי זה אומר הקצות ניתן להבין את שיטת רש"י : בדוגמא שלנו – אם זבולון תפס את החוב לראובן על דעת עצמו התפיסה לא תועיל מפני שכדי שהיא תועיל צריכים להפעיל את דין זכין, אבל אי אפשר לעשות זאת היות וגזירת הכתוב אומרת שהזכות צריכה להיות זכות נקיה ללא מרכיבים של חובה, ואילו אצלנו יש חוב כלפי שמעון ולוי, ואם זבולון תפס את החוב בשליחותו של ראובן אנחנו צריכים להפעיל את גזירת הכתוב של שלוחו של אדם כמותו כדי שראובן יקנה, ואת זה אנחנו יכולים לעשות מפני שגזירת כתוב זו אינה תלויה בשאלה אם יש חובות כלפי אנשים אחרים או לא ולכן ראובן קונה.

 

 

לסיכום להבנת שורש מחלוקת רש"י ותוספות :

אם זבולון תופס לראובן על דעת עצמו כולם מסכימים שראובן לא קונה. אם זבולון תופס לראובן כשליחו של ראובן באנו למחלוקת רש"י ותוספות : לרש"י ראובן קונה ואילו לתוספות ראובן לא קונה.

לרש"י – במקרה בו תופס זבולון מיוזמתו ראובן לא קונה היות וגזירת הכתוב של דין זכין לאדם שלא בפניו לא פועלת מפני שהזכות של ראובן אינה נקיה אלא מעורבת בחובה של שמעון ולוי, ואילו במקרה שבו ראובן ממנה את זבולון להיות שלוחו לתפוס התפיסה מועילה למרות החוב שיש לשמעון ולוי, מפני שדין שלוחו של אדם כמותו לא מושפע מענייני חובות.

לתוספות – דין זכין אינה גזירת כתוב שעומדת בפני עצמה אלא היא נלמדת מדין שליחות, ואם במקרה שבו זבולון תפס מיוזמתו אין דין זכין בגלל שיש פה גם חוב ביחס לשמעון ולוי, אז ברור שגם במקרה בו זבולון הוא שלוחו של ראובן לתפוס ראובן לא קונה, מפני שדין זכין ודין שליחות חד הם.

ננסה בע"ה לומר דרך נוספת בהבנת שורש מחלוקת רש"י ותוספות.

האחרונים חוקרים את החקירה הבאה : כאשר אדם ממנה שליח להיות שלוחו, למשל לקדש לו אישה, והשליח מקדש את האישה עבור המשלח, איך בעצם אנחנו רואים את הדברים :

(1) המשלח הוא המקדש והשליח הוא בסך הכול ידו הארוכה.

(2) השליח מקדש – אחרי שהמשלח העביר לשליח את הכוח לפעול, מכאן ואילך השליח פועל מכוח עצמו, והמשלח הופך להיות כמשקיף מן הצד.

במילים אחרות – האם המשלח עושה את השליח לידו הארוכה או שהמשלח עושה את השליח כגופו.
אומר האור שמח (גרושין ב' טו') שעל פי החקירה הזו אפשר להבין את שורשם של שלוש מחלוקות שנחלקו בגמרא ובראשונים.

מחלוקת א' :
הרמב"ם (גרושין ב' טו') כותב שאם הבעל מינה שליח להיות שלוחו לגרש את אשתו, ולפני שהשליח הספיק לתת את הגט המשלח הפך להיות שוטה – הגט פסול.
ובמקום אחר (גרושין י' א'-ב') כותב הרמב"ם : "כל מקום שאמרנו בחבור זה שהגט בטל … הרי זה גט בטל מן התורה … וכל מקום שאמרנו בחבור זה שהגט פסול – הרי זה פסול מדברי סופרים בלבד …"
ואלו הטור (אבן העזר קכא' ב') כותב : "היה בריא בשעה שצוה לכותבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחוליו, ואם כתבו ונתנוהו בחוליו – אינו כלום" – משמע שהגט בטל מן התורה.
ואומר האור שמח ששורש מחלוקת הרמב"ם והטור הוא החקירה שלנו :
לרמב"ם מי שמגרש את האישה זה השליח – השליח פועל מכוח עצמו, לכן מן התורה הגט כשר ולא איכפת לנו שברגע הגירושין הבעל הוא שוטה, אלא שחכמים גזרו ופסלו את הגט,

 ואלו לטור מי שמגרש זה הבעל, השליח הוא בסך הכול ידו הארוכה, וכיון שהבעל ברגע נתינת הגט הוא שוטה – הגט פסול מן התורה.
[האור שמח לא מביא את הדעה הזו כדעת הטור אלא מביא אפשרות לדעה כזו, אבל כבר העירו, למשל בקצות החושן, שזו גם דעתו של הטור].

מחלוקת ב' :
הגמרא (קידושין מג' א') מביאה מחלוקת בין רב לדבי רבי שילא בשאלה האם שליח יכול להיות גם עד.
המשלח שולח את שני שליחים לקדש לו אישה – האם השליחים יכולים להיות גם עדים על מעשה קידושין זה ?
רב אומר – "אלומי קא מאלימנא למילתיה" – בעוד שעד רגיל הוא אדם שעומד מן הצד ומעיד על מה שרואה, העדים האלה מעורבים בעניין והם חלק ממנו, ובתור שכאלה הם מכירים היטב את פרטי המקרה, לכן לעדותם יש משנה תוקף וברור שהם נאמנים כעדים.
דבי רבי שילא אומרים : "שלוחו של אדם כמותו – הוי ליה כגופיה", כיון ששלוחו של אדם כמותו א"כ ברגע ששני השליחים מעידים זה שווה ערך לכך שהמשלח מעיד, והמשלח בתור נוגע ובעל דבר פסול להעיד, לכן גם הם פסולים להעיד.
אומר האור שמח : שורש מחלוקת רב ודבי רבי שילא הוא החקירה שלנו :

 לרב מי שעושה את מעשה הקידושין זה המשלח, ושני השליחים הם רק ידיו הארוכות, ולכן השליחים יכולים להעיד,

ואלו לדבי רבי שילא מי שעושה את מעשה הקידושין הם השליחים, וכיון שהם מעידים על הקידושין שהם עצמם מחוללים הם נחשבים כנוגעים בדבר ולכן הם אינם יכולים להעיד.

מחלוקת ג' :

הגמרא בנדרים (עב'ב') שואלת את השאלה הבאה בנוגע ליכולתו של הבעל להפר את נדרי אשתו בדברים שיש בהם עינוי נפש וכן בדברים שקשורים לבינו לבינה :

התורה אומרת "ושמע אישה" (במדבר ל' ח') – האם התכוונה התורה לומר שהבעל צריך ממש לשמוע שמיעה פיסית את נדר האישה כדי להפר, או שהשמיעה היא במובן הזה שהדבר מתברר או נודע לו ?

מביאה הגמרא ראיה : "האומר לאפוטרופוס : כל נדרים שנודרת אשתי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני – הפר, והפר לה, יכול יהיו מופרין ?! תלמוד לומר "אישה יקימנו ואישה יפירנו" דברי רבי יאשיה". כלומר ישנה גזירת הכתוב הנלמדת מהכפילות במילה "אישה" שדווקא האיש שלה יכול להפר ולא מישהו אחר.
"אמר לו רבי יוחנן : מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו" – וכיון שכך האפוטרופוס יכול להפר בשליחות הבעל.

אומרת הגמרא שעד כאן לא נחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן אם יש את גזירת הכתוב של "אישה יקימנו ואשה יפירנו", אבל אלמלא זה כולם היו מודים ששלוחו של אדם כמותו והאפוטרופוס היה יכול להפר את נדרי האישה, והרי כאשר האפוטרופוס מפר הבעל לא שומע – ראיה מכאן ש"ושמע אישה" זה  לאו דווקא.

שואל הר"ן (שם ד"ה "והא לא שמע ליה") – ראיית הגמרא לא מובנת : לעולם אומר לך ש"ושמע אישה" זה דווקא והבעל הוא זה שחייב לשמוע, אלא מכיוון ששלוחו של אדם כמותו שמיעת השליח נחשבת לשמיעת הבעל ולכן הנדר מופר.
הר"ן עונה על פי מה שאומרת הגמרא ביומא (יט' א') : "מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי" – משלח לא יכול למנות שליח על דבר שהוא בעצמו לא יכול לעשות, וכיון שהבעל שנמצא במדינת הים לא יכול לשמוע את האישה בשעה שהיא נודרת ממילא הוא לא יכול לעשות שליח על שמיעה כזו, ואם למרות זאת השליח יכול להפר יש מכאן ראיה ש"שמע אישה" זה לאו דווקא שמיעה פיסית.

הרא"ש (שם ד"ה "והא לא שמיע ליה") אומר תרוץ כזה : על שמיעה אי אפשר למנות שליח, והסיבה : "במידי דמימלא לא שייך מנוי שליחות" – פרוש : בדברים שאדם עושה אותם בגופו בלי כוח פעולה, אי אפשר למנות שליח, שהרי גופו של השליח אינו גופו של המשלח.
קצות החושן (קפב' ס"ק א') בהתייחסו לתירוץ הרא"ש משתמש בהבחנה שבין דבר שיש בו עשיה לבין דבר שאין בו עשיה. אנחנו ג"כ נוכל להגדיר את ההבדל במונחים של מצב מול פעולה.
ומה הסברא בהבחנה הזו ? אומרים האחרונים : כאשר מדובר בפעולה – כאשר אדם פועל הוא יכול להחליט להעביר את הכוח לפעול למישהו אחר, אבל אם מדובר במצב – כוחו ויכולתו לפעול לא באים אז לידי ביטוי, הוא נחשב כעומד מן הצד, ולכן אין לו דבר שהוא יכול להעביר למישהו אחר.

יוצא א"כ שלר"ן שלא תירץ את תרוץ הרא"ש, אדם יכול למנות שליח גם על "מידי דממילא" על דברים שאדם צריך לעשות בגופו, ואלו לפי הרא"ש הוא איננו יכול.
אומר האור שמח ששורש מחלוקת הר"ן והרא"ש הוא בחקירה שלנו :
לר"ן מי שעושה את פעולת ההפרה זה האפוטרופוס (השליח), אמנם נכון שזה שמפר צריך לשמוע, אבל האפוטרופוס הוא זה שמפר והוא גם זה ששומע ולכן שליח יכול להיות שליח גם על מידי דמימלא.
ואלו לפי הרא"ש מי שעושה את פעולת ההפרה זה הבעל, וכדי שהבעל המפר גם ישמע אנחנו צריכים להניח שהאפוטרופוס שלוחו עושה את זה בשבילו, אבל ב"מידי דממילא" מעשה האפוטרופוס לא יכול להיחשב למעשה הבעל, כי גוף השליח אינו הגוף של המשלח.
היוצא מן הדברים : למי שסובר שבשליחות עושה הפעולה הוא המשלח – אין אפשרות למנות שליח על דברים שהם בגדר של "מידי דממילא", ואלו לסובר שבשליחות עושה הפעולה הוא השליח – אפשר למנות שליח גם על "מידי דממילא". 

על פי דברים אלו נוכל לומר דרך אחרת בהבנת שורש המחלוקת בין רש"י לתוספות.
נוכל לומר ששני הצדדים בחקירה של האור שמח הם שורש המחלוקת בין רש"י והתוספות בשאלה האם כאשר ראובן ממנה את זבולון להיות שלוחו לתפוס חוב ראובן קונה את החוב :
לרש"י הפעולות הנעשות בשליחות נעשות מכוח המשלח והשליח הוא רק ידו הארוכה של המשלח, ולכן תפיסת זבולון השליח נחשבת לתפיסת ראובן המשלח, והרי ראובן כאחד מבעלי החוב רשאי לתפוס ולכן התפיסה מועילה וראובן קונה.
לתוספות הפעולות הנעשות בשליחות נעשות מכוח השליח והמשלח רק האציל לו את הסמכות, ולכן התפיסה נחשבת כתפיסתו של זבולון השליח ובגלל שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ראובן לא קונה את החוב.

הועבר ע"י ר' יעקב ישורון

עני המהפך בחררה

עני המהפך בחררה

סיכום מהלך השעור:

א. מובא בגמ' בקידושין שרב גידל חיזר אחר קרקע לקנותה בינתיים רבי אבא קנה אותה ולאחר מכן אמר לו ר' יצחק נפחא עני המהפך בחררה מה דינו אמר לו רשע, ומכיוון שכך תבע ממנו להחזיר את הקרקע , רבי אבא לא רצה למכור אותה חזרה לרב גידל כיון שאין בזה סימן ברכה ולעומת זאת רב גידל לא רצה לקבלה במתנה ולכן הוא הפקיר אותה לרבנן שהשתמשו בה.

מס' דקדודים שיש להעיר מלשון הגמ' ורש"י:

-לשון 'מהפך' שטבעו חכמים צ"ב לכא' היינו מצפים שיהיה כתוב שאדם שעומד ליטול משהו ואז אחר בא וחוטף לו זהו דין 'עני המהפך בחררה' וכדוג' משל הצב והארנב שהארנב חוטף מן הצב אך לשון 'מהפך' צ"ב.

– צריך להבין מדוע הגמ' אומרת 'נקרא רשע' הרי רשע זה דין עם נפק"מ שמותר להכריז עליו ברבים לנדות אותו וכו' והרי כל חטאו היה שעבר על 'ועשית הישר והטוב' כפי שמבאר הר"ן[תחילת מקור מס' 3] שזהו המחייב שלא ליטול מהמחזר אחר דבר.

– עוד צ"ב מדוע בשעה שר' יצחק נפחא אומר את המשל לרב גידל של עני המהפך בחררה הוא שואל אותו 'עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מהו' לכא' היה צריך לשאול אותו את עצם השאלה ההלכתית האם מותר לחטוף למשהו דבר שמחזר אחריו אך הוא שאל בלשון של בשיעבד אחר שאדם עושה זאת מה דינו וצ"ב

– רד"ה 'עני המהפך בחררה'- כותב ב' אופנים או מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית . הרא"ש מדגיש על החלק השני ברש"י 'לפעמים', הרי שרש"י מאד מרחיב את החיוב לא רק באופן שודאי אדם יכול לזכות בדבר כגון מהפקר או שנותן מחיר שהמוכר רוצה בזה אלא מדובר גם על פועל של בעלך הבית שלפעמים בעל הבית נותן לו מתנות ולכן אדם אחר לא יכול לבוא באמצע, הרי שבמקרה זה אין כל ודאות שהחפץ היה מגיע לידי העני המחזר.

– עוד צ"ב מדוע המשל שאומרים לרבי אבא שונה מהמהעשה שלו שכן אצלו הוא חטף הקרקע לרב גידל ואילו כששואלים אותו שואלים מ'עני מהפך בחררה' ומי אמר שהדין שווה אף כשלא מדובר בעני.

– רד"ה 'נקרא רשע'- שיורד עמו לחיי חבירו, לכא' היה צריך להיות שירד בלשון עבר כשהוא חטף לו, מדוע רש"י כותב לשון הווה יורד עמו לחיי חבירו.

ב. שיטת ר"ת בש"ס שכאשר איתא בגמ' 'רשע' הכוונה היא שעל אותו אחד יש חיוב השבה. הריטב"א [מקור מס' 4] וכן הרמב"ן והנימוקי יוסף, מתקיפים את שיטת ר"ת מסוגייתנו, הם שואלים שאילו היה חיוב על רב גידל להשיב את הדבר, ואצלנו בסוגיא הכוונה היא להשיב את רב גידל לאותה הנק' שבה הוא היה, זכות לקנות את הקרקע בדמיה, לא היה רבי אבא יכול להישמט מהחיוב הזה בטענה ש'לא מסמנא מילתא'- שזה לא טוב למזל שלו, אלא היה מוכרח למכור לו בדמיה, ואע"פ שהוא הסכים לתת במתנה מ"מ מצד חיובי 'עבד לווה לאיש מלוה' היה יכול רב גידל לכפות אותו שלא לתת לוזאת במתנה אלא במכר, מכך שרב גידל יכול לטעון טענתו מוכיחים כנגד ר"ת שאין חיוב השבה אע"פ שנקרא רשע, וצריך ליישב את שיטת ר"ת [במיוחד שלשון הגמ' 'השתא נמי ניהדריה למר', מורה בפשטות כדברי ר"ת שאין כאן איזה חיוב השבה חיצוני מצד לפנים משורת הדין אלא אותו החיוב של נקרא רשע ג"כ זוקק את החזרת הדבר].

ג. בתחילת פרק שלישי בקידושין, קצת לפני סוגיית 'עני המהפך בחררה', איתא במשנה שאם אדם שולח חבירו לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות,

השו"ע [מקור מס' 8] מצטט את דברי הגמ' כצורתם, אך הרמב"ם [מקור מס' 7] מחבר את דין זה לסוגיית 'עני המהפך בחררה' המוזכרת בהמשך הגמ' וקורא בפשטות גם לשליח בשם 'רשע' וצ"ב מניין חיבר זאת הרמב"ם לסוגיית 'עני המהפך בחררה'.

ניתן לתלות את מח' הרמב"ם והשו"ע במח' הראשונים האם נאמר 'עני המהפך בחררה' אף בהפקר, רש"י סבר שאף בהפקר נאמר 'עני המהפך' לעומת זאת תוס' סובר שבמקום שלאחרים אין אפשרות לקבל את אותו הדבר שמקום אחר כדוג' הפקר בכך לא נאמר דין 'עני המהפך בחררה' לפי זה השו"ע כשיטת התוס' ולכן בקידושי אשה שבהם לא ניתן למצוא את אותה הסחורה במקום אחר לא נאמר דין 'עני המהפך' ואילו הרמב"ם סבר כרש"י ולכן הגדיר גם בקידושי אשה 'עני המהפך'.

ד. אלא שבעיקר דברי הרמב"ם צ"ב, הרי המשלח את חבירו לקדש את האשה, המשלח לא טרח כלל בקידושיה ומדוע להגדיר אותו כמהפך בחררה, ויותר מזה מבואר בגמ' שם שהמשנה כתבה 'האומר לחבירו צא וקדש לי אשה ' ולא האומר ל שלוחו, כי רצתה לרמוז שאפי' שלא אמר לו מיד ללכת אלא אם רק יזדמן לו להיות שם, א"כ צ"ב מדוע להגדיר אותו כמהפך בחררה.

הנודע ביהודה, נשאל על ראובן ששלח את שמעון לקדש לו אשה ושמעון רימה אותו וקידשה לעצמו אך לא בגופו אלא ע"י ששלח את לוי לקדשה לו, ונשאל הנוב"י האם מקודשת לשמעון או שמא נאמר שהשליחות לא פעלה כיון שלוי הוא שליח לדבר עבירה ולכן שמעון לא הצליח לקדש אותה,

הנודע ביהודה השיב שודאי שהשליחות חלה ויתרה מכך אין בעצם השליחות שום מעשה רמאות כיוון שמה שאמרה הגמ' שהשליח לא עשה כדין זה דווקא העובדה שחזר בו משליחותו אך לעניין זה שקידשה לעצמו אין שום פסול מכיוון שהמשלח כלל לא טרח בה ואף אנו לא יודעים שהיא היתה מתרצית להתקדש לו, ומה שכתב הרמב"ם עליו שהוא 'רשע' נדחק הנוב"י  לבאר שאין זה כלל בגלל סוגיית 'עני מהפך בחררה' והרמב"ם כתב 'רשע' כי גם דברי הגמ' על השליח 'שנהג בו מנהג רמאות' נחשב לאותו דבר רמאי זהו רשע.

אך ודאי שבפשוטו אין זו כוונת הרמב"ם.

ה. נראה לבאר מהלך בכל סוגיית 'עני המהפך בחררה':

יע' במרדכי [מקור מס' 5] שכותב שרק כאשר המחזר אחר החררה סיכם עם המוכר על מחיר רק אז שייך הדין של 'עני המהפך' אך לפני כן לא שייך, בפשטות היינו אומרים משום שזה שלב מאד ראשוני ומי אמר שעומד לקבל החפץ, אך המרדכי מנמק שמשום תקנת המוכר שאם מהרגע הראשון היינו נועלים את ההליך ונותנים רק לראשון האפשרות להתמחר הרי שהיינו מפסידים את המוכר, משמע מדברי המרדכי שבאופן עקרוני מהרגע הראשון שאדם מתחיל בהליך ניסיון של קניה היה ראוי שיחול 'עני המהפך בחררה' ורק משום תקנת המוכר לא חל,

 [נפק"מ למונית שמשהו עוקף את חבירו בכמה מטרים שלמרות שלא חתמו על חוזה עם הנהג מונית יש כאן דין 'עני המהפך' מכיוון שכאן אין הפסד למוכר שכן המחיר קצוב].

הרי שמהרגע הראשון שאדם מתחיל להתעסק עם נכס מסויים מדין 'הישר והטוב' אומר הר"ן כל יתר האנשים צריכים לאפשר לו למצות את ההליך, ולא מדין שדומה לגזילה או למעשה חטיפה, שכן אין כל ודאות שהדבר יצא לפועל אך מצווים לתת לו למצות את העניין.

כשלב שני אם לאחר שאדם לקח את החפץ באמצע ההליך ונמצא שאותו עני באמת רצה בזה אז מגיע השלב השני שיונק את כוחו מהשלב הראשון, מכיוון שמדין 'הישר והטוב' היה לאותו אדם מסלול להגיע אל הדבר שכן מצווים לתת לו גישה ישירה לדבר, הרי שמעתה נמצא שזה שלקח את החפץ חוצץ ומפסיק בין העני לבין חיותו שכן הוא המחיצה היחידה שמפרידה בין העני לבין הדבר, ממש כלשון הגמ' בב"ב 'קא פסיק ליה לחייותאי', את השלב השני הזה מגדיר רש"י יורד עמו לחייו כיוון שכרגע הוא חוצץ בינו לבין חיותו. [1]

ו. בכך נראה ליישב כל הקושיות והדיוקים שהעלנו:

1. חז"ל קוראים לזה עני 'המהפך' מכיוון שבדיוק באו להדגיש שהמחייב של 'ועשית הישר והטוב' הוא לא מצד כעין חטיפה ולקיחה משהו שכבר ניתן לראות כשייך לאחר, אלא פשוט אנו מצווים לתת לאדם למצות את ההליך ולכן אפי' שהוא רק 'מהפך' מעביר את הלחמניה מצד לצד כדי לבחון האם הוא חפץ בה וכלל לא בטוח שירצה בה אפי' הכי מצווים שלא לקחת ממנו.

2. הגמ' שאלה 'עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מהו' משום שברגע החטיפה עדין אין מחייב של 'רשע' כל המחייב של רשע הוא דווקא אם ימצא שלאחר הלקיחה ימצא שבאמת העני רצה אותה ורק אז הוא נחשב ע"פ רש"י 'יורד עמו לחייו'- בהווה.

3. הגמ' במשל דברה דווקא על עני, כיון שסוברים הראשונים שעני המהפך הוי דווקא בעני ובקרקעות כיוון שזה דבר שקשה להשגה לכל אחד כל אחד נחשב לעניין זה כעני ולכן המשל בא לחדד לו שלעניין קרקע רב גידל נחשב ממש כעני. [במשל המונית שהובא לעיל, הרי שאף שלא יקרא רשע כי לעניין זה המחזר אינו עני אך ודאי שהוא עובר על השלחב הראשון של 'ועשית הישר והטוב'.  

4. ר"ת מיושב, כיון שאין חיוב על הנוטל להחזיר את הדבר לידי המחזר אלא חיובו הוא פשוט לא להיות 'חוצץ' בין העני לבין חיותו זה יכול להתקיים גם בעצם העובדה שהוא מסתלק מהנכס, אך אין כאן חיוב של השבה להביא הת המחזר בדיוק למצב שהיה בו אפשרות לרכוש, אלא אני פשוט צריך לסלק המחיצה בינו לבין חיותו שאני הצבתי.

5. ניתן ליישב את דברי הרמב"ם, יכול להיות שאדם אחר שיקדש את האשה לא יוגדר כ'עני המהפך בחררה' אך השליח עצמו הרי שהתחייב שאם יראה את האשה יקדש למשלח נמצא שכרגע הוא מצד הישר והטוב או מצד שאין שליח חוזר בו יכול כאשר רואה את האשה להביא את המשלח למסלול לקדש את האשה וכעת בכך שמקדשה לעצמו הוא חוצץ בינו לבין חיותו של המשלח וכעת הוא 'עני המהפך בחררה' כיוון שע"פ הישר והטוב היה למשלח גישה לאשה כיון שהשליח כשראה האשה היה אמור לקדשה לו. ודברי הרמב"ם מיושבים נפלא!

ז. יע' בתשובת האגרות משה, שם דן בשאלה האם מותר לנסות לשדך אשה שכבר משתדכת עם אחר.

[בקטע שלא נמצא בדף מקורות]- רוצה לומר שאם עוד לא סיכמו את התנאים באופן מוחלט אז ודאי שאפשר כדברי המרדכי שמשום תקנת מוכר וכאן ודאי שיש תקנת האשה שאולי כרגע יש משהו יותר טוב בשבילה, עוד אומר שלשיטת התוס' שבהפקר אין דין 'עני המהפך' אז ודאי שאף אם סיכמו את התנאים עדיין ניתן לנסות לשדכה כיוון שאשה כזו השני לא ימצא ולכן מותר לו לנסות לשדכה.

בהמשך הדברים אומר מהלך כעין מה שאמרנו, הוא מסביר שאף לשיטות האומרות שבהפקר אין 'עני המהפך' ניתן לומר שהרמב"ם שעוסק בשליח הרמאי שם זה נחשב ל'עני המהפך' מכיוון שכל מה שתמיד מותר לשני בהפקר כי הוא יפסיד שלא ימצא אחר ומשום הפסדו מותר לו לעקוף את הראשון אך שליח שכבר אסור לו לחזור משליחותו, ממי' כבר לא נחשב שמפסיד מכך שלא יכול לקדשה וא"כ כרגע כשהוא מקדשה לעצמו נחשב 'רשע' המהפך בחררה.

רק שהאגרות משה לא באר מדוע ללא הפסד של אחרים יש איסור מיד להיכנס לנעלי הראשון הרי כלל לא טרח , על כך הסברנו שיש עניין לאפשר לו למצות את ההליך וממי' אחרי שכבר יש לו מסלול וגישה לעניין מי שלוקח זאת ממנו חוצץ בינו לחיותו ונקרא רשע.

מעניין לעיין בכל תשובת האגרות משה!


[1] יע' בחידושי ר' שמואל על ב"ב שכותב לגבי בר מצרא שדין הישר והטוב מוליד בעלות ממונית וכו'…

השיעור הועבר ע"י הרב יעקב קופר

מקורות

עני המהפך בחררה.

1. קידושין נט.

רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא, אזל רבי אבא זבנה, אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה: המתן עד שיעלה אצלנו לרגל. כי סליק, אשכחיה, אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי? א"ל: לא הוה ידענא. השתא נמי ניתבה ניהליה מר! א"ל: זבוני לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא, אי בעי במתנה נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב: אושונא מתנות יחיה, רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל. לא מר נחית לה, ולא מר נחית לה, ומיתקריא ארעא דרבנן.

2. רש"י שם:  מהפך בההיא ארעא – מחזר עליה לקנותה.

  קבליה – קבל עליה סיפר דברי צעקתו לר' זירא.

  לרגל – כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב.

  עני המהפך בחררה – מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית.

  נקרא רשע – שיורד לחיי חבירו.

  לא הוה ידענא – שרב גידל מתעסק בה.

  דארעא קמייתא – זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

  ולא מסמנא מילתא – אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

  ארעא דרבנן – הפקר לתלמידים.

3. ר"ן קידושין :

אבל במי שמתהפך לזכות מן ההפקר אי נמי במתנה ליכא משום עני המהפך בחררה וכדאמרינן בפרק המקבל דבמתנה ליכא משום דינא דבר מצרא דאלמא בכי הא ליכא משום ועשית הישר והטוב….ומ"מ עשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע לפי שהעשיר מצוי לו לחם בביתו או ליקח משכניו ואע"ג דהאי עובדא דרב גידל מוכח דבעשיר הבא ליקח שייך נמי דינא דעני המהפך בחררה ה"מ במקח קרקעות לפי שאין הקרקעות מצויין ליקח.

4. ריטב"א קידושין נט.

ומיהו מה שכתב ר"ת ז"ל דכל היכא שנקרא רשע בית דין מחייבין אותו להחזיר הדמים , הא ליתא, דאם כן היכי אמרינן בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו , הרי מן הדין חייב להחזירה, אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון, וכן בההיא דישראל שלקח שדה מן הגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון, כיון שמן ההפקר זכה וקמא אפסיד אנפשיה דיהב זוזי לגוי מקמי דלימטי שטרא לידיה. 

5. מרדכי ב"ב סימן תקנא:

כתב רבינו מאיר דאם ישראל מחזר לקנות וקדם ישראל אחר וקנה אינו נקרא רשע ולא שייך עני המהפך בחררה אא"כ (*שהישראל ראשון) גמר [*ראובן] פיסוק דמים עם העובד כוכבים ולא היו חסרים רק כתיבת השטר ולהעלות בערכאות שלהם ולברר המקח וכה"ג אם קדם שמעון המקח והלך לקנותו נקרא רשע אבל אם לא גמר ראובן המקח עם העובד כוכבים ודוחק אותו שמא (*יזלזלו) [*יזלזל לו] העובד כוכבים וקדם שמעון וקנאו לא מקרי עני המהפך בחררה ובלוקח מישראל נמי לא מיקרי מהפך בחררה אלא היכא דגמרו הפיסוק כבר הלוקח והמוכר ונתרצו זה לזה ולא היו חסרים רק הקנין והלך זה וקנאה או באותן דמים או הוסיף דמים אז נקרא רשע אבל אם המוכר אינו רוצה למכרה בכך והלך אחר וקנאה לאו רשע הוא דאי אפילו בכה"ג נקרא רשע א"כ מפסדי' למוכר שאם יבא ראובן לקנות קרקע של שמעון לא ירצה לתת לו [אלא דבר מועט ולא כפי] שויה [לא יהא אחר רשאי לקנותם] ורבנן חשו טובא לפסידא דמוכר (*משום דמוכר) [*יען כי מוכר הוא] מחמת דוחקו

6. ב"ב כא:

אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחא ואתי בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא"ל קא פסקת ליה לחיותי.

7. רמב"ם אישות פ"ט ה"יז

העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע.

8. שו"ע אבן העזר סימן לה סע' ט':

העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך שליח וקדשה לעצמו הרי זה מנהג רמאות ומה שעשה עשוי.

9. נוב"י תניינא אבן העזר סימן עא:

ולדינא אמינא דלא שייך כאן אין שליח לד"ע שלדעתו עיקר העבירה בכאן שחבירו סמך עליו שיקיים שליחותו והוא רימה אותו ולא קיים שליחותו ואפי' לא קידשה לעצמו כלל רמאי הוא שחבירו סמך עליו והוא אינו מקיים שליחותו ומה שאמרו והלך וקידשה לעצמו משום שרצו להשמיענו החידוש שהיא מקודשת לו ועיין בר"ן ובתוס' ועיין בתוי"ט שם אבל מה שנקרא רמאי אינו תלוי במה שקידשה לעצמו וא"כ תיכף כשאינו רוצה לקיים שליחותו הוא רמאי ורשע ושוב מה שקידשה לעצמו אינו מוסיף בזה חטא ולא שייך בהקידושין אין שליח לד"ע ותיכף כשעשה שליח שני לקדשה לו הרי הוא חזר בו מלקיים שליחותו וכבר הוא רמאי ושפיר שוב השני נעשה שלוחו והרי היא מקודשת, זה הנלע"ד בזה לדינא:

אבל באומר לחבירו לך וקדש בודאי הוא רמאי שהרי הבטיח ואינו עושה וכששוב אינו עושה ואינו מודיע לחבירו שלא יסמוך עליו וממילא המשלח יושב ואינו עושה שום פעולה אחרת לקדשה שוב ליכא משום עני המהפך בחררה שהרי אינו מהפך בה ואפשר שאם זה מתחלה לא הבטיחו לקדש לו ג"כ לא היה הולך בעצמו לקדשה אבל בעני המהפך בחררה הרי חזינן שמהפך בה,

10. אגרות משה אבן העזר סימן צא

ולמה שבארתי ניחא דאף שבעצם לא היה כאן איסור מהפך בחררה משום תרי טעמי חדא דהא לא איירי שהיה הסכם מהאשה שרוצה להתקדש להמשלח דאיירי אף בלא ידעה האשה כלל מזה, כדחזינן מעובדא דרבין חסידא דמסיק שלא יהבוה לבריה המשלח ופשוט שגם המקשה ידע דהאשה לא ידעה כלל עד שבא רבין חסידא שבריה רוצה לקדשה ולא היה שייך איסור מהפך בחררה כיון שלא נגמר ביניהן עדין כלום כדאיתא ברמ"א. ועוד משום דהוא כהפקר ומתנה שלתוס' ופסק הרמ"א ליכא איסור מהפך בחררה ואולי סובר כן גם הרמב"ם. אבל האיסור בכאן הוא מה שהבטיח להמשלח לקדשה עבורו וסמך עליו ולא קיים הבטחתו. ועיין בפ"ת אה"ע שם סק"ט בשם הנו"ב שכתב דעיקר העבירה בכאן הוא במה שלא קיים שליחותו שחברו סמך עליו. וזהו מעשה הרמאות שאמר בגמ'. אבל סובר הרמב"ם דממילא יש בזה גם איסור מהפך בחררה, דסובר כטעם א' שבארתי להסוברים דליכא בהפקר ומתנה איסור מהפך בחררה דהוא משום דאינו יכול לסלק זכות האחרים. וטעם זה יסבור גם בהא דליכא האיסור כשלא נגמר ביניהם עדין שפסק הרמ"א משום דאף דעכ"פ היפך וטרח בזה ושייך ענין האיסור מ"מ לא נסתלק בהיפוך כזה זכות האחרים וכ"ש במוכר ישראל שהוא הפסד גם להמוכר ולכן אין לאסור את האחרים אף שמפסידין את המהפך את היפוכו וטרחתו. וא"כ בשליח שהוא עכ"פ אסור מצד מנהג רמאות הרי כבר אין לו זכות לקדשה לעצמו וממילא כשקידשה לעצמו עבר גם על איסור מהפך בחררה אף שעדין לא שמעו כלום מהאשה ואף שלא ידעה כלום מזה שהמשלח שלח לקדשה אם אך האשה היתה מתרצית גם למשלח. ולכן כתב הרמב"ם גם שנקרא רשע משום דמצד איסור רמאות שעליו נעשה גם איסור מהפך בחררה שיותר חמור שנקרא בשביל זה רשע. 

  אבל אם נימא כטעם ב' שהוא כקנין אין שייך איסור מהפך בחררה אף לגבי השליח כיון שהאשה עכ"פ לא נתרצית עדין ולכן אין עליו אלא איסור רמאות וזה יסבור המחבר בש"ע שלא כתב דנקרא רשע.

שיעור הרב יעקב קופר