תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת – עו"ד ישראל פוקס

 

תקיעת שופר בר"ה – עוד ישראל פוקס

7 בספט׳ 2026      כ"ה אלול התשפ"ו

המקורות עוסקים בסוגיית ביטול תקיעת שופר כאשר ראש השנה חל בשבת, תוך ניתוח המחלוקת בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי בנוגע למקור האיסור. בעוד הירושלמי רואה בכך גזירת הכתוב מהתורה המבחינה בין "יום תרועה" ל"זכרון תרועה", הבבלי קובע כי מדובר בגזירה דרבנן מחשש שמא יוליכו את השופר ברשות הרבים. הטקסט בוחן את כוחם של חכמים לעקור מצווה מהתורה בשב ואל תעשה ואת השלכות הגזירה על מי שעבר ותקע בשבת. דרך ניתוח שיטות הרמב"ם, הריטב"א ורבי עקיבא איגר, מוסבר ההבדל בין גזירות המבטלות את המצווה מיסודה לבין גזירות האוסרות רק את המעשה על הגברא. בסיום, מוצע מבחן המבחין בין מצבים בהם החשש נוגע לעצם קיום המצווה לבין חששות חיצוניים שאינם פוגעים בצאת ידי חובה מדאורייתא.

נפתח במשנה במסכת ראש השנה בדף כט עמוד ב. המשנה מלמדת אותנו את היסוד הבא: 'יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין'. מהמשנה אנו למדים שבראש השנה שחל להיות בשבת – בדיוק כמו שקורה לנו השנה – אין תוקעים בשופר במדינה.

כדי להבין מדוע, נתבונן בשני הפסוקים המופיעים בתורה:

  1. בפרשת פנחס (במדבר כט, א) נאמר: 'ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם, יום תרועה יהיה לכם'. כאן מגדירה התורה את היום כיום תרועה.
  2. בפרשת אמור (ויקרא כג, כד) נאמר: 'בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קודש'. כאן מגדירה התורה את היום כזכרון תרועה. מדוע בפסוק אחד כתוב "יום תרועה" ובפסוק השני כתוב "זכרון תרועה"?

מי ששואל את השאלה הזו במקור הוא הירושלמי (מסכת ראש השנה, פרק ד' הלכה א'). הירושלמי מיישב ומסביר את כפל הפסוקים כך:

  • בשעה שהחג חל ביום חול – הרי הוא יום תרועה (ותוקעים בפועל).
  • בשעה שהוא חל בשבת – הרי הוא זכרון תרועה (מזכירים את התרועה אך לא תוקעים בפועל). החריג היחיד הוא בית המקדש, שבו תוקעים גם בשבת, וממילא הירושלמי דורש זאת מפסוק מיוחד של "והקרבתם". מוכח מן הירושלמי שהסיבה שלא תוקעים בראש השנה שחל בשבת היא גזירת הכתוב מדאורייתא! התורה עצמה היא שקבעה שבשבת המצווה משתנה לזיכרון בלבד.

כעת נעבור לבבלי בדף כט עמוד ב. הגמרא בבבלי מביאה בתחילה דרשה דומה לזו של הירושלמי כדי ליישב את שני הפסוקים ("כאן ביום טוב שחל בשבת, כאן ביום טוב שחל בחול"). אולם, הבבלי חולק על ההבנה שזהו דין דאורייתא, ורבא מקשה על כך שתי קושיות עצומות:

  1. אם התורה גזרה שלא לתקוע בשבת, כיצד תוקעים בבית המקדש? (הבבלי אינו מקבל את דרשת הירושלמי מהפסוק "והקרבתם").
  2. 'ועוד, עבודה היא?' האם תקיעת שופר היא מלאכה האסורה בשבת? והרי נפסק שתקיעת שופר היא חכמה ואינה מלאכה! אם כן, מדוע שהתורה תאסור זאת בשבת? לכן מחזיר אותנו רבא מההבנה הזו ומבהיר: 'מדאורייתא משרי'. מן התורה מותר לחלוטין לתקוע בשופר בשבת. הסיבה שאיננו תוקעים היא 'רבנן דגזור כדרבה' – גזירה דרבנן מפורסמת, שחלה גם על מצוות לולב ומגילה כשחלים בשבת. מהי הגזירה? 'הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאים בתקיעת שופר, שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים'. חכמים חששו מפני איסור הוצאה והעברה בשבת, ולכן ביטלו את התקיעה לכל העם. במקדש לא גזרו, מכיוון שאין שבות במקדש.

כך פוסק להלכה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות שופר הלכה ו': יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר בכל מקום, ואף על פי שהתקיעה היא רק משום שבות ומן הדין היה שמצוות עשה של תורה תדחה את השבות, בכל זאת גזרו חכמים כדרבה שמא יוליכנו בידו. כך נפסק להלכה גם בשולחן ערוך בסימן תקפ"ח.

(אגב, היה בירושלים יהודי גדול בשם הרב שלזינגר שניסה לעורר את הדיון האם ניתן לתקוע בעיר העתיקה או בכותל, שכן יש מי שדנים האם דינם כיום כדין המקדש או ירושלים שבהם הותרה התקיעה, אך נתקדם קדימה).

כאן אנו נתקלים בקושיה חזקה ששואל המזרחי (בפירושו על רש"י): המשנה במסכת ביצה (דף לו) קובעת שאסור לנגן, להשמיע קול או להכות בכלי שיר בשבת וביום טוב, גזירה שמא יתקן כלי שיר. כך נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן של"ח ושל"ט. אם כן, שואל המזרחי, מדוע מותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל ביום חול? הרי יש כאן השמעת קול בכלי, ומדוע לא נגזור בה 'שמא יתקן' ונאסור את התקיעה בכלל? הט"ז בסימן תקפ"ח מיישב זאת בשני אופנים:

  1. שופר אינו כלי שיר – תקיעת שופר היא תקיעה של מצווה, ועל קול כזה לא גזרו חכמים.
  2. אין כוח ביד חכמים לעקור דבר תורה לגמרי. מן התורה, ראש השנה הוא יום אחד בלבד (ולא יומיים). אילו חכמים היו גוזרים 'שמא יתקן' גם ביום חול, הם היו מבטלים ומעלימים את מצוות שופר כליל מהעולם. בשבת הם יכלו לגזור, כיוון שזהו רק ביטול זמני (בשנים שבהן החג חל בשבת), אך לעקור מצווה לגמרי – אפילו בשב ואל תעשה – חכמים אינם עושים (כפי שכותב גם הפרי חדש).

בהקשר זה, הט"ז בחושן משפט (סימן ב') מחדש יסוד נוסף: כאשר יש דבר מפורש בתורה להיתר – אין כוח לחכמים לבוא ולאסור אותו. על כך מקשים האחרונים: בפרשת כי תצא נאמר במפורש 'כי תהיינה לאיש שתי נשים', כלומר שהדבר מותר מן התורה. אם כן, כיצד בא רבינו גרשום ואסר זאת בחרם? החתם סופר מיישב קושיה זו ביסוד חשוב: חרם דרבינו גרשום הוגבל מראש בזמן – עד סוף האלף החמישי. חכמים רשאים לעקור היתר מפורש מן התורה בשב ואל תעשה כאשר הגזירה היא מוגבלת בזמן. (אמנם כיום אנו באלף השישי, אך האיסור נותר מכוח המשכיות או חרם אחר).

מכאן נגיע לחקירה היסודית של שיעורנו: מהו גדר הגזירה של חכמים שלא לתקוע בשבת?

  • צד א': חכמים עקרו לגמרי את מצוות שופר בשבת. כלומר, בשבת שחל בה ראש השנה, אין כלל 'חפצא' ומושג של מצווה.
  • צד ב': חכמים רק אסרו על האדם את מעשה התקיעה (איסור גברא), אך עקרונית המצווה מדאורייתא קיימת ושרירה בשבת.

מהי הנפקא מינה לחקירה זו? מה קורה אם אדם עבר על גזירת חכמים וכן תקע בשופר בשבת? לפי צד א' (הפקעת המצווה) – הוא לא עשה דבר ולא קיים שום מצווה. לפי צד ב' (רק איסור מעשה) – הוא עבר על איסור דרבנן, אך בפועל קיים מצווה מדאורייתא.

נפקא מינה הלכתית לכך מביא הרב צבי פסח פרנק (בספרו 'הר צבי' או 'ארץ צבי') בדיני ברכת שהחיינו לספרדים: השולחן ערוך (סימן תר, ג) פוסק שאם חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, מברכים שהחיינו בתקיעת שופר ביום השני. (זאת בניגוד לאשכנזים, שמברכים שהחיינו ביומיים בכל מקרה, כשיטת הרמ"א). אם אדם עבר ותקע בשבת ביום הראשון: אם נפסק שקיים מצווה מדאורייתא (כצד ב'), הוא כבר יצא ידי חובת המצווה ביום הראשון, ולכן לא יוכל לברך שהחיינו ביום השני! אך אם לא קיים דבר (כצד א'), יברך שהחיינו ביום השני.

חקירה זו תלויה במחלוקת עמוקה בין המגן אברהם לרבי עקיבא איגר. המגן אברהם (סימן שמ"ג סק"ג) מביא בשם רבינו ירוחם שמותר לתת לקטן לתקוע בראש השנה שחל בשבת, ומדמה זאת להאכלת קטן מקורבן פסח אף שאינו מנוי עליו. הרעק"א (בדרוש וחידוש, מערכה ח') חולק עליו נמרצות וקובע: גדול שיתקע בשופר בשבת – קיים מצוות שופר מהתורה, אלא שעבר על שבות השבת! כלומר, רעק"א אוחז כצד ב' – הגזירה היא רק איסור על הגברא ולא עקירה של החפצא והמצווה. המגן אברהם, לעומתו, סובר כצד א' – שחכמים עקרו את המצווה לגמרי ולכן התוקע בשבת לא קיים מצווה כלל.

הגאון בעל 'חלקת יואב' (בקונטרס 'קבא דקשייתא', סימן צ"ט) תמה מאוד על דברי רעק"א, ומקשה עליו שתי קושיות קשות:

קושיה ראשונה: מדין ישיבה בסוכה. המשנה בסוכה (דף כח) עוסקת במי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, שם בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. הגמרא בדף ג' מסבירה שהחשש הוא 'שמא ימשך אחר שולחנו' לתוך הבית. והנה, תוספות שם (דף ג' ע"ב) כותב במפורש: מי שאוכל בצורה כזו ועובר על גזירת חכמים – 'אפילו מדאורייתא לא קיים' מצוות סוכה! הרמב"ם והשולחן ערוך (תרל"ד) פוסקים להלכה כבית שמאי, שמי שאכל כך 'כאילו לא אכל בסוכה כלל'. שואל החלקת יואב: אם חכמים גזרו 'שמא ימשך', ומי שעובר על הגזירה לא קיים מצווה אפילו מדאורייתא (כשיטת תוספות), כיצד טוען רעק"א שבשופר התוקע בשבת כן קיים מצווה מדאורייתא? הרי חזינן שגזירת חכמים עוקרת את המצווה דאורייתא לחלוטין! (אמנם הר"ן חולק על תוספות וסובר שמהתורה יצא, וכל הדיון הוא מחלוקת ראשונים, אך לתוספות הקושיה עומדת).

ניסיון תליית החקירה במחלוקת תנאים:  הרב צבי פסח פרנק הציע לתלות את חקירתנו במחלוקת תנאים במשנה (סוכה כג) לגבי עושה סוכתו בראש האילן או על גבי בהמה: הגזירה היא שאסור לעלות לאילן או לרכוב על בהמה בשבת.

  • רבי יהודה פוסל את הסוכה לכל שבעת הימים כי אינה 'ראויה לשבעה' (שהרי בשבת אסור להשתמש בה).
  • רבי מאיר מכשיר ואומר 'מדאורייתא מחזי חזי ורבנן דגזרו בה'. הסביר הרב פרנק: רבי יהודה סובר שאם יעלה בשבת לא יצא ידי חובה אפילו דאורייתא (צד א' – עקרו את המצווה), ולכן היא אינה ראויה לשבעה. רבי מאיר סובר שאם יעלה בשבת כן יצא ידי חובה דאורייתא (צד ב'), ולכן היא נחשבת ראויה לשבעה.

אולם, הרב יחיאל יעקב וינברג בספרו 'שרידי אש' מקשה קושיה עצומה על הרב פרנק: הרמב"ם פוסק כרבי מאיר שסוכה בראש האילן כשרה, ומצד שני פוסק כבית שמאי שראשו ורובו ושולחנו בבית לא יצא ידי חובה. אם שתי ההלכות תלויות באותו יסוד, יש כאן סתירה מפורשת ברמב"ם! ה'שרידי אש' מיישב על פי הריטב"א, שמסביר שגם רבי יהודה מודה שמי שעולה בשבת לאילן קיים מצווה מדאורייתא, אלא שלדעתו עצם המניעה ההלכתית הופכת את הסוכה ל'לא ראויה'. ממילא, מחלוקתם אינה קשורה לחקירה שלנו, וכולם מודים שמהתורה יוצאים ידי חובה.

קושיה שנייה של החלקת יואב: מקריאת שמע אחרי חצות. המשנה בברכות (דף ב') קובעת שמצוות קריאת שמע של ערבית היא עד חצות, כדי 'להרחיק את האדם מן העבירה'. תלמידי רבינו יונה כותבים שמי שקורא אחרי חצות לא יצא ידי חובה. הנה שוב גזירת חכמים שעוקרת את המצווה מדאורייתא, בניגוד לשיטת רעק"א! אך כאן תמהתי על החלקת יואב: הרי הרמב"ם (הלכות קריאת שמע א, ט) והשולחן ערוך (רל"ה, ג) פוסקים מפורשות שלא כרבינו יונה, ואומרים שאם עבר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר – יצא ידי חובתו! אם כן, אין כאן קושיה לשיטת הרמב"ם והשואל בשופר.

אך אם נתבונן בדבר, הסתירה ברמב"ם חוזרת אלינו: מצד אחד, בסוכה ושולחנו בבית – פוסק הרמב"ם שלא יצא ידי חובה כלל (גזירת חכמים עקרה דאורייתא). מצד שני, בקריאת שמע אחרי חצות – פוסק הרמב"ם שיצא ידי חובה! כיצד ניישב סתירה זו?

שמעתי יסוד נפלא מהרב הראשי לישראל, הרב קלמן בר שליט"א: כדי לדעת האם עובר על גזירת חכמים יוצא ידי חובה מדאורייתא, יש לבדוק מהי סיבת התקנה ומה היה החשש של חכמים. נשאל: מה יקרה אם החשש יתממש בפועל?

  • בסוכה ושולחנו בבית – החשש הוא שמא יימשך אחר שולחנו ויאכל בתוך הבית. אם החשש יתממש והוא יאכל בבית, הוא לא יקיים מצוות סוכה כלל! מכיוון שמימוש החשש גורם לביטול המצווה עצמה, חכמים עקרו את המצווה מיסודה למי שעובר על הגזירה.
  • בשופר בשבת – החשש הוא שמא יטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. אם החשש יתממש והוא יטלטל ברשות הרבים, האם המצווה עצמה תיפגע? לא! הוא יעבור על איסור טלטול, אך תקיעת השופר שלו תהיה מצווה כשרה. לכן חכמים לא עקרו את המצווה עצמה, והתוקע בשבת קיים מצווה מהתורה.
  • בסוכה בראש האילן – החשש הוא שמא יתלוש. תלישה היא איסור שבת חיצוני למצווה, ואינה פוגעת בכשרות הישיבה בסוכה. לכן גם כאן המצווה לא נעקרה והסוכה כשרה.

אולם, סברה זו, עם כל יופייה, נתקלת בקושי מול דין קריאת שמע אחרי חצות! בקריית שמע, החשש של חכמים הוא שמא יישן ותעבור עונתה (יעלה עמוד השחר). אם החשש יתממש והוא יישן עד הבוקר – הוא יפסיד את המצווה לגמרי! לפי סברת הרב בר, חכמים היו צריכים לעקור את המצווה למי שקורא אחרי חצות, אך הרמב"ם פוסק שכן יוצא!

לכן, אני מציע להוסיף ולחדש נדבך נוסף לסברה זו, והוא ההבחנה בין חפצא לגברא: כדי שגזירת חכמים תעקור את המצווה מהתורה, לא מספיק שמימוש החשש יבטל את המצווה, אלא צריך גם שהגזירה עצמה תוטל על החפצא של המצווה.

  • בסוכה ושולחנו בבית (או בסכך פסול כגון נסרים רחבים) – הגזירה מוטלת על החפצא; חכמים הגדירו את הישיבה הזו כ'ישיבה פסולה' ואת החפץ כלא-סוכה. ברגע שהחפצא נפסל על ידי חכמים, אין אפשרות לצאת בו ידי חובה מהתורה.
  • בקריאת שמע אחרי חצות או שופר בשבת – הגזירה אינה על החפצא (השופר לא נפסל, ופרשיות שמע לא נפסלו), אלא זוהי גזירה על הגברא – איסור פעולה בלבד ('אל תקרא כעת', 'אל תתקע כעת'). בכל מקום שהגזירה היא על הגברא בלבד, גם אם האדם עבר על איסור חכמים, המצווה מצד החפצא שלה נותרה שלמה, ולכן יוצא בה ידי חובת דאורייתא.

זהו החילוק העולה להלכה, המיישב את כל הקושיות והסתירות בשיעורנו. שנזכה לקיים את המצוות כהלכתן ולשמוע קול שופר ברצון חכמים.




שבועות-תספרו 50 יום – עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                                                              18/5/2026 

שבועות-תספרו 50 יום-עו"ד ישראל פוקס

 

השיעור עוסק במהותו של חג השבועות דרך המצווה של ספירת העומר, תוך בחינת המתח שבין ספירת 49 ימים לבין הציון של "50 יום" המופיע בפסוקים, והשלכותיהם ההלכתיות על זמן כניסת החג.

להלן סיכום המהלכים המרכזיים בשיעור בסדר לוגי:

  1. המקורות המקראיים והסתירה הפנימית

השיעור נפתח בהצגת שלושה פסוקים מרכזיים העוסקים בספירה:

  • פרשת אמור (פסוק טו): "וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות תהיינה" (49 יום).
  • פרשת אמור (פסוק טז): "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".
  • פרשת ראה: "שבעה שבועות תספור לך".

השאלה שהתעוררה: האם סופרים 49 יום או 50 יום? ואם סופרים 49, מדוע התורה מציינת את המספר 50?.

  1. הדין ההלכתי: איחור תפילת ערבית וקידוש

השולחן ערוך והמשנה ברורה פוסקים שבליל שבועות מאחרים להתפלל ערבית ולעשות קידוש עד צאת הכוכבים.

  • הטעם (לפי הט"ז והמגן אברהם): הדין של "תמימות". כדי ש-49 ימי הספירה יהיו שלמים ("תמימות תהיינה"), אי אפשר לקבל את החג מוקדם (תוספת יום טוב), שכן קבלת החג "חותרת" לתוך היום ה-49 ומחסירה ממנו.
  • הט"ז אומר על תוספת שבת אע"פ שקיבל שבת בפלג המנחה "הווה מחר ממש"!
  • בשבועות אין תוספת לחג.
  • הקושי: מדוע בשאר ימי הספירה (כמו בערבי שבתות) מותר לקבל שבת מוקדם ולא חוששים לפגיעה ב"תמימות" של אותו יום ספירה?.
  1. מחלוקת המגן אברהם והנצי"ב בטעם האיחור
  • שיטת המגן אברהם והט"ז: האיחור נובע מדין תמימות. לשיטתם, התמימות נמדדת על פני כל הרצף של 49 הימים כיחידה אחת, ולכן הקדמת החג ביום האחרון פוגעת בשלמות הסדרה כולה.
  • שיטת הנצי"ב (בעמק דבר): הנצי"ב דוחה את טעם התמימות (מאחר שלדבריו הוא היה אמור לאסור הקדמת שבת בכל ימי הספירה).
    • הפתרון של הנצי"ב: האיחור נובע מלימוד מיוחד מהפסוק "בעצם היום הזה" הנאמר בשבועות. ביטוי זה מלמד שעיצומו של חג השבועות חייב להתחיל רק בלילה ולא בתוספת מבעוד יום.
    • שואל הנצי"ב על המג"א: אם הסיבה זה "תמימות" – החיוב הוא על כל לילה בין פסח לעצרת?
  1. בירור המושג "תמימות"

השיעור בוחן מהן ה"תמימות" שהתורה דורשת:

  1. תמימות של כל יום ויום: כל יום חייב להיספר כ-24 שעות שלמות (זו הסיבה שסופרים בתחילת הלילה).
  2. תמימות של כל ה-49 יום: רצף אחד שלם מההתחלה ועד הסוף.
  3. תמימות של השבועות: הנצי"ב מציע ש"תמימות" נאמרה על השבועות. מכיוון ש"מונים שעות לימים ואין מונים שעות לשבועות", חסרון של חצי שעה בסוף שבוע לא פוגע ב"תמימות" השבוע, ולכן הוא נזקק ללימוד של "בעצם היום הזה".

שיטת הט"ז והמג"א שצריך תמימות מהתחלה ועד הסוף כלומר ספירת 49 ימים מלאים , בתחילת הספירה – ביום הראשון, יש דין להקדים וביום האחרון דין לאחר – זהו התמימות.

  1. חידת היום ה-50: האם הוא חלק מהספירה?

כאן חוזר השיעור לשאלה מה עושים עם ה"חמישים יום" הכתובים בתורה:

  • רש"י ותוספות: סופרים רק 49 יום. ה-50 הוא ציון זמן (היום שאחרי הספירה) או שיש "לסרס" את המקרא ולהעביר את המילים למקום אחר בפסוק.
  • הרא"ש: דרך המקרא לעגל מספרים. 49 מעוגל ל-50 (כמו ב"ארבעים יכנו" שהם 39).
  • הרמב"ם: "ביום חמישים מספירת העומר הוא חג השבועות".                   (בדיוק הגרי"ד מבוסטון): הרמב"ם כותב "ביום חמישים מספירת העומר". משמע שהיום ה-50 (שבועות) הוא חלק אינטגרלי מהספירה.
  1. שלוש דרכים להבנת "ספירת היום ה-50"

אם אכן יש עניין של 50 ימי ספירה, כיצד אנו סופרים את היום האחרון?

  1. המשך חכמה: הספירה של יום ה-50 היא לא בפה, אלא בעצם החגיגה והקרבת הקורבנות. הייחוד של היום כיום טוב הוא הספירה שלו.
  2. רבי איצלה מוולוז'ין: היחיד סופר 49 יום, אבל בית דין מצווים לספור את היום ה-50 (בדומה לספירת היובל).
  3. הנצי"ב (חתנו של ר' איצ'לה וולוז'ינר): יש מצווה על כל אדם לספור 50 יום. 49 ימים סופרים בפה (ולכן כתוב "תספרו" פעמיים בהקשר לשבועות), ואת היום ה-50 סופרים בלב.

* יש מחלוקת אם ספירת העומר היא מדרבנן או מדאורייתא:

   הרא"ש והתוס': מדרבנן – כי מדאורייתא רק כשמקריבים את קורבן העומר.

   הרמב"ם: מדאורייתא – לא תלויה בהקרבת הקורבן.

שבועות הוא החג היחידי ללא תאריך מוזכר, הוא היום החמישים לספירה, אם הוא חלק מהספירה (כמו הרמב"ם) הוא היום ה50, אבל אם הספירה היא מדרבנן אז סופרים 49 יום ואח"כ ביום החמישים חג מדאורייתא???

שבועות מוגדר בתורה כיום החמישים. אם המשמעות של יום החמישים היא- שהוא יום חמישים בספירה, כשיטת הרמבם, חייב להיות שהספירה בזמן הזה מדאורייתא. כי כל הקיום של שבועות הוא בתור יום החמישים בספירה של חמישים יום. ואם אין ספירה מדאורייתא בזמן הזה, גם אין שבועות מדאורייתא בזמן הזה.

הרא"ש והתוס' למדו ספירת 49 יום – אין בעיה שהיא מדרבנן והיום החמישים הוא תיארוך של היום שהוא מקרא קודש.

לרא"ש שבועות אינו חלק מהספירה, אלא רק היום שאחרי מועד הספירה, אז גם אין ספירה, זה לא פוגע בכך שיום השבועות הוא היום אחרי הספירה שאמורה היתה להיות..

הנצי"ב לשיטתו (שספירת העומר היא בת 50 יום) יכול להסביר מדוע תמימות אינה הסיבה לאיחור בשבועות: מכיוון שהספירה נמשכת לתוך היום ה-50 (ספירה בלב), קבלת החג מוקדם לא קוטעת את הספירה, ולכן חובה להשתמש בלימוד של "בעצם היום הזה" כדי לאסור תוספת יום טוב, דין התמימות הוא על כל הספירה והספירה היא 50 יום ולכן אין בעיה של תמימות.

לרא"ש ולתוס' שיש 49 יום ספירה צריך תמימות ללמוד את יום החמישים




חיוב נשים בקריאת מגילה-ר יעקב קופר

בס"ד                                                                                                                                                                        23/2/2026

                                                      חיוב נשים בקריאת מגילה – הרב יעקב קופר

 

השיעור עוסק בחיובו של קטן בקריאת מגילה ובשאלה האם הוא יכול להוציא גדולים ידי חובה. הבסיס לדיון הוא המשנה במסכת מגילה (דף יט), הקובעת: "הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן". המשנה מציינת כי רבי יהודה מכשיר בקטן. בשיעור מוסבר כי לפי חז"ל "חרש" הוא בדרך כלל חרש-אילם שאינו בר דעת, אך כאן הכוונה למי שמדבר ורק אינו שומע היטב.

שיטת תנא קמא וה"טורי אבן"

השאלה המרכזית היא מדוע תנא קמא פוסל קטן, הרי לכאורה מדובר בקטן שהגיע לחינוך (חיובו מדרבנן) ומצוות מגילה עצמה היא מדרבנן.

  • ה"טורי אבן": מובא כשיטה חריגה הסוברת שמגילת אסתר היא כ"דברי קבלה" ולכן דינה כדאורייתא. לפי זה, ברור מדוע קטן (שחיובו רק מדרבנן) לא יכול להוציא גדול שחייב מהתורה (לשיטתו). עם זאת, שאר הראשונים אינם מקבלים זאת וסוברים שגם המגילה היא מדרבנן.

שיטת תוספות: "תרי דרבנן" מול "חד דרבנן"

תוספות מתמודד עם הקושי: אם שניהם חייבים מדרבנן, מדוע שהקטן לא יוציא את הגדול?.

  • היסוד של תוספות: תוספות מחדש שיש הבדל ברמת החיוב. הקטן הוא "תרי דרבנן" (שני דרבנן) – גם כי המצווה היא מדרבנן וגם כי הוא קטן שחיובו מדין חינוך. הגדול הוא רק "חד דרבנן" (דרבנן אחד) כי הוא בר-חיוב מהתורה בשאר מצוות. לכן, "תרי דרבנן" לא יכול להוציא "חד דרבנן".
  • השוואה לברכת המזון: בברכת המזון (מסכת ברכות), הגמרא אומרת שבן מברך לאביו ומוציאו ידי חובה כשאביו אכל רק כזית או כביצה (שאז חיוב האב הוא מדרבנן). תוספות מסביר זאת בכך שמדובר במקרה שהקטן אכל כדי שביעה (שאז הוא "חד דרבנן" מצד קטנותו בלבד), ולכן הוא יכול להוציא את אביו שהוא גם "חד דרבנן".

שיטת הרמב"ם וה"מגן אברהם"

  • הרמב"ם: בהלכות ברכות, הרמב"ם פוסק שבן מוציא את אביו שלא שבע, מבלי לציין שהקטן חייב לאכול כדי שביעה. מכאן נראה שהרמב"ם חולק על תוספות וסובר ש"תרי דרבנן" כן מוציא "חד דרבנן".
  • המגן אברהם: מנסה ליישב את הרמב"ם עם שיטת תוספות דרך מושג הפוטנציאל. בברכת המזון לקטן יש פוטנציאל לאכול כדי שביעה ולהגיע לחיוב גבוה יותר, לכן הוא נחשב באותה רמה של האב. במגילה, לקטן אין שום דרך להגיע לחיוב דאורייתא, ולכן שם גם הרמב"ם יודה שאינו מוציא גדול.

שיטת הרשב"א: חינוך מול חיוב עצמי

הרשב"א מציע הסבר אחר: מצוות חינוך היא ביסודה חלשה יותר מחיוב דרבנן רגיל המוטל על גדול. הסיבה שבברכת המזון קטן מוציא היא שחיוב הגדול שאכל פחות מכדי שביעה הוא גם סוג של "הרגל" וגדר, ולכן הם דומים ברמתם.

סוגיית הערבות: רבי עקיבא איגר מול החזון איש

הדיון עובר למסלול של "ערבות" (כל ישראל ערבים זה בזה), המאפשר לאדם להוציא אחר גם אם הוא עצמו כבר יצא ידי חובה.

  • קושיית רבי עקיבא איגר: אם יש דין ערבות, מדוע רמת החיוב העכשווית (תרי דרבנן) משנה? הרי בערבות אנו מסתכלים על השייכות הכללית למצווה. כמו שגדול שחייב מדרבנן מוציא גדול שחייב מדאורייתא בברכת המזון מדין ערבות, כך גם קטן שאכל רק כזית צריך להוציא גדול.
  • תשובת החזון איש: החזון איש טוען שבדעת תוספות "בקטן לא תיקנו חכמים ערבות". הקטן יכול להוציא אחרים רק מכוח חיובו העצמי ("שומע כעונה") ולא מכוח דין ערבות.

חיוב נשים ודין ערבות

בסיום השיעור מוזכרת שיטת הראש (במסכת ברכות) הסובר שאין ערבות לנשים.

  • הנודע ביהודה (דגול מרבבה): לומד מהראש שאישה אינה יכולה להוציא גברים מדין ערבות אם רמת חיובם שונה. הוא מסתפק האם איש (שיש לו ערבות) יכול להוציא אישה בקידוש אם הוא כבר התפלל ערבית (וחיובו כעת רק מדרבנן) והיא עדיין חייבת מדאורייתא.
  • רבי עקיבא איגר: חולק על הנודע ביהודה וטוען שגם לנשים יש ערבות, אלא שהן ערבות רק במצוות שהן עצמן מחויבות בהן. הוא מוכיח זאת ממקרים בהם נשים הוציאו אחרים ידי חובה.



איסור אכילת מצת טבל בפסח-עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                                                                                                  23/3/2026

                                                      איסור אכילת מצת טבל-עו"ד ישראל פוקס

 

א. פתיחה: המשנה במסכת פסחים

השיעור נפתח בבחינת המשנה במסכת פסחים (לה, א).

  • הנושא: באילו דברים אדם יוצא ידי חובת מצה בלילה הראשון של פסח (חובת "בערב תאכלו מצות").
  • המקור: המשנה קובעת שיוצאים ידי חובה בחמשת מיני דגן, אך אין יוצאים ידי חובה במצה שהיא "טבל" (שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות), וכן לא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או במעשר שני והקדש שלא נפדו.

ב. טעם הגמרא: ה"היקש" בין מצה לחמץ

הגמרא בפסחים (לה, ב) מבארת את הסיבה לפסילת מצה של טבל.

  • המקור: פסוק מהתורה: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות".
  • הדרשה: הגמרא לומדת שיש "היקש" (השוואה) בין המצה לחמץ – אדם יוצא ידי חובה רק במצה כזו, שאילו הייתה מחמיצה, היה חל עליה איסור "לא תאכל חמץ".
  • המסקנה: כיוון שבמצת טבל, אילו הייתה מחמיצה, האיסור העיקרי שהיה חל עליה הוא איסור "טבל" ולא איסור "חמץ" (לפי שיטה מסוימת), הרי שהיא פסולה למצוות מצה.

ג. שיטת רבי שמעון: "אין איסור חל על איסור"

הגמרא מקשה: מדוע שלא יחול גם איסור חמץ על הטבל?.

  • המקור: הגמרא מיישבת שהמשנה הולכת לפי שיטת רבי שמעון במסכת כריתות, הסובר ש**"אין איסור חל על איסור"**.
  • ההסבר: כיוון שהחיטים היו "טבל" כבר משעת הקציר, כשמגיע הפסח והעיסה מחמיצה, איסור החמץ אינו יכול "לחול" על איסור הטבל הקיים. לכן, לפי רבי שמעון, לא עוברים על לאו של חמץ באכילת טבל שהחמיץ, וממילא לא יוצאים בו ידי חובה.

ד. קושיית הראשונים: איסור "כולל" ואיסור "מוסיף"

הראשונים מקשים על דברי הגמרא מהמושגים "איסור כולל" ו**"איסור מוסיף"**.

  • הגדרות:
    • איסור כולל: איסור שחל על דברים נוספים (חמץ חל על כל העיסות, לא רק על טבל).
    • איסור מוסיף: איסור שמוסיף חומרה (חמץ מוסיף איסור הנאה ועונש כרת, מה שאין בטבל רגיל).
  • הקושי: גם לפי הסוברים שאין איסור חל על איסור, במקרים של "כולל" ו"מוסיף" האיסור כן חל.
  • המסקנה: הראשונים מוכיחים מכאן שרבי שמעון סובר שאין איסור חל על איסור אפילו ב"כולל" ו"מוסיף".

ה. שיטת הרמב"ם והכלל של ברכת המזון

הדיון עובר לשיטת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ו, הלכה ז).

  • המקור: הרמב"ם פוסק כמשנה שאין יוצאים בטבל, אך מוסיף גם "מצה גזולה".
  • הכלל של הרמב"ם: "כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכים עליו… אין יוצא".
  • הסתירה ברמב"ם: בהלכות שגגות (פרק ו, הלכה ד) הרמב"ם פוסק שאיסור כן חל ב"כולל" ו"מוסיף". אם כך, איסור חמץ היה צריך לחול על טבל, והיה ניתן לצאת ידי חובה.

ו. יישוב הסתירה: "מצווה הבאה בעבירה"

כדי ליישב את הרמב"ם, השיעור מביא את דברי הר"ן והרמב"ן.

  • הסבר: הטעם האמיתי לפסול (לפחות לשיטת הרמב"ם) אינו ה"היקש" של הגמרא, אלא הדין הכללי של "מצווה הבאה בעבירה".
  • ראיה: זה מסביר מדוע הרמב"ם פוסל גם מצה גזולה, למרות שבה אין את עניין ה"היקש" של חמץ.
  • הקשר לברכות: בהלכות ברכות (פרק א, הלכה יט) הרמב"ם פוסק שמי שאוכל דבר איסור (כמו טבל) אינו מברך עליו. מכאן שהפסול במצה נובע מהיותה חפץ של עבירה שאינו ראוי לברכה.

ז. שאלת ה"שאגת אריה": עשה דוחה לא תעשה

החלק האחרון של השיעור עוסק בקושיית ה**"שאגת אריה" (סימן צו)**.

  • השאלה: מדוע לא נאמר שמצוות עשה של אכילת מצה תדחה את הלא תעשה של איסור טבל ("עשה דוחה לא תעשה")?. אם העשה דוחה את הלאו, אז אין כאן עבירה וממילא אין "מצווה הבאה בעבירה".
  • תירוץ ה"שאגת אריה": הוא מציע (בהסתמך על סוגיית יבמות) ש"עשה" אינו דוחה "לא תעשה" שיש בו עונש מיתה בידי שמיים (כמו בטבל).
  • הקושי על התירוץ: הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק י, הלכה כ) מציין שיש סוגי טבל (כמו מעשר שני) שאין בהם מיתה אלא רק מלקות. כיוון שהרמב"ם פסל את כל סוגי הטבל, תירוץ ה"שאגת אריה" אינו מספיק ליישוב שיטת הרמב"ם.



ספור יציאת מצריים במעשה

בס"ד                                                                                                                                                                                       15/4/23                                         

ספור יציאת מצריים במעשה / עו"ד ישראל פוקס

שו"ע תע"ב: "יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום מיד כשתחשך (בליל הסדר)… מצווה למהר לאכול בשביל התינוקות אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך".

שו"ע רס"ז ס' ב': לאחר פלג המנחה יכול להדליק נרות ולקדש ולאכול מייד.

כיוון שקיבל שבת יוסיך מחול אל הקודש ויכול לקדש ולאכול מיד?!

הרא"ש בפסחים פ' רביעי: דין יו"ט כדין שבת וכמו שמוסיפים מחול לקודש בשבת כך אפשר גם ביו"ט.

-למה בליל הסדר לא יעשה כמו שבת שאפשר כבר לקדש אחרי פלג המנחה? מדוע בליל הסדר צריך לחכות עד שתחשך?

-:מג"א: הקידוש בליל הסדר היא הכוס הראשונה מ-4 כוסות (השניה-ספור יציאת מצריים, השלישית-ברהמ"ז, הרביעית- הלל) אי אפשר לשתות 4 כוסות לפני החשכה (תרומת הדשן).

-: הט"ז: קידוש בליל הסדר אחרי חשיכה כי זה לצורך אכילת מצה ויש היקש בין מצות לקרבן פסח שנאכל בלילה ממילא אי אפשר לאכול מצה לפני הלילה וקידוש שנועד להכשיר את הסעודה גם אי אפשר לפני שתחשך.

במה נחלקו הט"ז והמג"א?

  • רמב"ם הל' חנוכה פ' ג' הל' ו': "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא מדברי סופרים אלא קריאת הלל בלבד היא מדברי סופרים".

יש 18 ימים בהם גומרים את ההלל: כל שמונת ימי הסוכות, 8 ימי חנוכה, ראשון של פסח וחג השבועות.

הראב"ד: הגמ' בערכין י. מונה את הימים בהם גומרים את ההלל ומוסיפה פסוק: "השיר יהיה לכם כליל התקדש החג" שההלל הוא מדברי קבלה ולא מדברי סופרים.

הכס"מ: הרמב"ם בספר המצוות חולק על הבה"ג לגבי קריאת מגילה שזו מדברי סופרים/קבלה כלומר לרמב"ם קבלה ודברי סופרים זה אותו דבר.

המשנה בערבי פסחים: "מזגו לו כוס שלישית מברך,,,רביעית גומר את ההלל".

שואל הר"ן: למה הגמ' בערכין לא מנו את ההלל של ליל הסדר?  ורק את 18 ימים בהם גומרים את ההלל? וכן קשה גם על הרמב"ם שלא ספר הלל זה!

משנה בפסחים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות… לפיכך חייב אדם לברך, להודות, להלל…".

מהו הקשר בין להלל לבין סיפור יציאת מצריים?

הרי יש מצוות ספור יציאת מצריים ויש אמירת הלל – למה המשנה עושה מיקס משניהם?

הרב ז'ולטי: מכאן רואים ששונה ההלל בליל פסח משאר ההללים שהוא חיוב מדאוריתא לעומת השאר שהם מדברי סופרים כי להלל של ליל הסדר יש דין של סיפור יציאת מצריים שזו חובה דאורייתא!.

גמ' ברכות ט.: מחלוקת ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה עד מתי אפשר לאכול את הפסח, שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" וביציאת מצריים נאמר "ועברתי בלילה הזה…" מה כאן עד חצות אף כאן עד חצות- זו דעת ראב"ע, ר' עקיבא אומר בחיפזון – כל זמן שזהו שעת חיפזון = עד עלות השחר (רש"י).

הגמ' בפסחים קכ : אמר רבא אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות – לא יצא ידי חובתו – גם כשאין פסח נאכל בכל אופן זמן אכילת מצה תלוי בזמן אכילת הפסח.

הפוסקים נחלקו חלק כר' עקיבא (רמב"ם, באור הלכה) וחלק כראב"ע – הר"ח והתוס'.

שו"ע דן בנושא אפיקומן – יהיה זהיר לאוכלו קודם חצות(כמו ראב"ע). ומוסיף הרמ"א "ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות".

שואל הגאון מהו הטעם בהקדמת ההלל קודם חצות?

-: בשביל כוס רביעית שצריך לגמור אותה קודם חצות וההלל תלוי בכוס רביעית.

באפיקומן יש היקש בין מצה לפסח אבל מה הקשר לכוס רביעית לפי הגאון?

 

הרמ"א תע"ב סע' ז: לכתחילה יסב כל הסעודה.    הגאון במקום: המקור מהגמ' שאומרת "לא יאכל עי שיסב".

הרי ההסבה היא דין במצה וב 4 כוסות? הסעודה היא סעודת יו"ט? לצה צריכה הסבה?

 

המשנה בפסחים: כל שלא אמר 3 דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובה…פסח מצה ומרור".

למה התכוון שלא יצא ידי חובה? חובת מה?

הרמב"ם: "כל שלא אמר…ודברים אלו כולם הם הנקראים הגדה" כלומר זה בעצם שייך לספור יציאת מצריים.

הרמב"ן במלחמות (ברכות) דן מתי לא יוצא ידי חובה ולדעתו מי שלא אמר 3 דברים אלו לא יוצא ידי חובת אכילת פסח מצה ומרור.

ן) איך אתה אומר שלא יצא ידי חובה?

ןן) איפה מצאנו קשר בין קיום המצוות לאי אמירה שמבטלת את האכילה?

ר' יוסף דב מבוסטון: יש מצווה לאכול מצה ומרור לכל מצווה יש חלק מעשי שלה ויש דין שני של ספור יציאת מצריים. ספור יציאת מצריים במעשה, בכל מצווה בליל הסדר יש 2 דינים: קיום המצווה וע"י שאני מקיים אני מקיים את החלק המעשי של ספור יציאת מצריים.

לפי הסבר זה ניתן להבין את שיטת הרמב"ם והר"ן, לשיטת ר' יושע בר בכל מצווה יש 2 דינים שאם לא אמרת לא יצאת ידי ספור יציאת מצריים במעשה.

לפי היסוד של ר' יושע בר יש "להציג" כמו התימנים שנוהגין להציג את יציאת מצריים.

למה צריך להסב? -: נכון שזהו דין בליל הסדר וכל פעולה כמו הסבה יש בה חלק של סיפור יציאת מצריים ולכן אומר הרמ"א שיש דין הסבה כל הסעודה.

  • במכילתא בא: "והגדת לבנך – יכול מר"ח? ת"ל ביום ההוא – האם בעוד יום? בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך" – נפק"מ מי שאין לו מצה ומרור – פטור מספור יציאת מצריים.

תרומת הדשן: לא מונחים ממש כי אז אפשר לשים על השולחן מהצהריים! אלא בשעה שראוי לאכול מצה ומרור – זה הזמן הראוי לאכילת מצה ומרור – משתחשך ובסוף זו מחלוקת ר' עקיבא וראב"ע – עד חצות או עד עלות השחר.

מצוות ספור יציאת מצריים תלויה בזמן אכילת מצה – לפי זה ניתן להבין למה הכוס הראשונה – קידוש – משתחשך?

כי בכל מצוות הסדר יש 2 דינים (ר' יושע בר), יש אלמנט של סיפור יציאת מצריים אותה אפשר לספר רק בזמן אכילת מצה, ולפני האכילה יש לקדש לא לפני שתחשך.

לפי הט"ז: החלק המעשי ב-4 כוסות מחייב לפי זמן אכילת המצה שהוקש לקרבן פסח – משתחשך.

הגאון שהסביר את הרמ"א שצריך לגמור אפיקומן עד חצות כולל את ההלל?

כי ההלל הוא על כוס רביעית והחלק המעשי הוא של ספור יציאת מצריים שזמנו עד חצות.

שעור עו"ד ישראל פוקס




חמץ בפסח – הסתמכות על חזקה או גילוי רצונו

בס"ד                                                                                                                                                                                                                         8.4.2024

חמץ בפסח-הסתמכות על חזקה או על גילוי רצונו / הרב צביקה

אדם מצא ליד ביתו שקית בשר – כיוון שרוב החנויות בעיר כשרות ורק אחת מוכרת בשר טריפה – אנו מניחים שהבשר כשר כי "כל דפריש מרובא פריש".

לאחר זמן התברר שהבשר היה של שכנו שקנה אותו בחנות הטריפה – האם צריך כפרה?

-: לא, כי הוא סמך על חזקת כשרות שנוצרה ע"י רוב.

הר"ן: אדם שבדק חמץ בבית – יש לבית חזקת בית בדוק ללא חמץ, באמצע הפסח רואה חבילת ביסקוויטים – אומר הר"ן בפסחים – כיוון שסמך על חזקה – לא עבר על איסור (גם אם לא ביטל ומכר).

פתחי תשובה: אישה לאחר שבוע בטהרתה רואה דם לאחר יחסי אישות – האם צריכה כפרה?

-: לא, כי היא סמכה על חזקה שהיא טהורה.

תוס' ב"החולץ": אישה שנפלה ליבום, המתינה 3 חודשים ואחר היבום – ניכא עוברה וברור שהוא מהראשון אומר תוס' מתי צריכה כפרה? "דאיירי תוך ג' דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד?". כלומר יוצאת ואינה צריכה כפרה.

כלומר, כל אדם שסמך על חזקה והתבררה כטעות – פטור מכפרה.

ר"ן: עורלה אסורה גם בחו"ל, יהודי בחו"ל עם ספק עורלה – מותר משום הלכה למשה מסיני אע"פ שעורלה הינה איסור דאוריתא.

  • יש מחלוקת האם ספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא כך סובר הרמב"ן רק רבנן החמירו

או ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא (הרמב"ם).

הר"ן: אם ספיקא דאורייתא לקולא כדעת הרמב"ן, אז למה צריך הלכה למשה מסיני שספק עורלה מותר בחו"ל?

-: כי לולא ההלכה למשה מסיני שספק עורלה מותר בחו"ל אז הוא אסור מדרבנן, היהודי שיאכל את הספק עורלה ואח"כ יתברר לו שזהו עורלה ודאית – יהיה חייב כפרה ופה באה הלכה למשה מסיני שפוטרת אותו מכפרה.

שואל הסטייפלר: מה ההבדל בין הר"ן לגבי אדם שבדק חמץ ומצא חמץ בפסח שאינו צריך כפרה לעומת הר"ן גבי ספק עורלה שלולא ההלכה למשה מסיני היה חייב כפרה? הרי חזקת רוב פירות שאינם עורלה?

 

הרמב"ם בהל' חמץ ומצה ב',ב': "מה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר"- כמו רש" ביטול בלב.

שאגת אריה: אדם קנה מאזניים לא תקינות אומר הרמב"ם שאינו לוקה משום שזהו לאו שאין בו מעשה.

                     שואל השאגה: הרי הוא קנה?!

-: הוא לא עובר איסור בקניה אלא בשהיה הקניה היא רק היכי תימצי.

– אדם שנכנס לביהמ"ק ללא עולת ראיה וללא שלמי חגיגה אומר הרמב"ם שאע"פ שעבר על "לא תראו פני ריקם" – אינו לוקה כי זהו לאו שאין בו מעשה.

שואל השאגת אריה: הרי הוא הלך?

-: אלא החיוב הוא בשהיה ושהייה ללא קורבן – הוא המחייב.

הרמב"ם בהל' חמץ ומצה אומר שאדם לא עובר בבל יראה אלא אם קנה חמץ בפסח שאז לוקה

שואל ר' שמואל הרי האיסור הוא לא הקניה כמו במאזניים האיסור הוא השהייה?!

-: יש רמב"ם שביטול חמץ אינו מועיל בחמץ הידוע לפי תוס' צריך הפקר – ביטלתי לפי רש"י שתעשה אותו כעפר – לא עוזר ביטול כי הרי אתה משאיר את החמץ! אז לא ביטלת אותו!

שואל ר' שמואל: גמ' בפסחים, אדם בחו"ל ויש לו חמץ בארץ ונזכר, לפי הרמב"ם לא עוזר ביטול בחמץ הידוע – כמו רש"י, כיצד יכול לבטל בחו"ל חמץ בארץ?

-אומר ר' שמואל ביטול זה שאני רוצה שהדבר יהיה עפר, ולכן אי אפשר בחמץ הידוע כמו קופסא ביסקויטים, להשאיר אותה ואם לא זרקת אותה סימן שנוח לך אבל כשאני בחו"ל ורוצה לבטל חמץ בארץ – כי אני לא יכול!!!כל הדין בחמץ הוא לעשותו כעפר האיסור אינו ההשהיה אלא מה שאני רוצה את החמץ

ולכן מי שקונה חמץ מראה שהוא רוצה אותו ולכן לוקה.

  • האיסור במאזניים הוא ההשהייה באיסור חמץ זו החשיבות שאני רוצה בקיומו, כשאני קונה חמץ בפסח – אני רוצה בקיומו.

אומר ר' שמואל: הר"ן לא אמר שסומכים על חזקה אלא יהודי שבדק את החמץ יש לו חזקה שהבית בדוק, כשמצא חמץ בפסח זה לא בגלל החזקה אלא כי אינו רוצה בקיומו!

  • אדם שיש לו 9 חבילות מצה ואחת חמץ וראה עכבר מחזיק בפיו אוכל ולא ידוע מאיזו חבילה לקח – עכבר הוא קבוע ולא אומרים כל דפריש מרובא פריש אלא כל הקבוע כמחצה על מחצה וצריך לבדוק שוב.

שואלים תוס': חמץ הוא דאורייתא והבדיקה היא דרבנן וספק בדיקה -דרבנן- לקולא?

כס"מ: כל בדיקת חמץ לאחר ביטול החמץ ניתקנה על ספק?! כל דין הבדיקה הוא על ספק שימצא?!

ונשער בצ"ע.

לפי ר' שמואל כל הבדיקה הוא שיגיד שאינו מעוניין בחמץ, הוא כבר בדק וביטל, זה ברור שאיני מעוניין בו ולכן לכאורה לא צריך שוב בדיקה אבל כשנכנס העכבר עם ספק חמץ בפיו – מוריד את סיבת האי רצונו בחמץ ויחזור ויבדוק.

שיעור ר' צביקה פרוינדליך




פורים קטן – עו"ד ישראל פוקס

פורים קטן  תשפ"ד

 *   המשנה במסכת מגילה בדף ו עמוד ב' אומרת: "אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים".

      משמע בפשטות, שלפי דברי המשנה, פורים קטן שווה לפורים שבאדר ב' בכל הדינים, פרט לקריאת המגילה ומתנות לאביונים, שנוהגות רק בפורים שני. (הגמרא לומדת כבר קודם לכן בדף ד' עמ' ב', שמתנות לאביונים הולכות תמיד עם מקרא מגילה מאחר ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה).

     הגמרא מדייקת מדברי המשנה: "הא לענין הספד ותענית זה וזה שווין". היינו, הגמרא מסיקה מדברי המשנה שהספד ותענית אסורים בשני הימים גם בפורים ראשון וגם בשני.

הגמרא לא מבארת מה הדין במשתה ומשלוח מנות. האם דינם כמספד ותענית שנהוגים גם בפורים קטן, או שדינם כמקרא מגילה ומתנות לאביונים שנוהגים רק בפורים עצמו.

תוספות במקום בד"ה ורבי אליעזר, מביאים: "יש שנוהגים לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן… ולא נהירא דהא אמרינן בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שווין. מכלל דשמחה ומשתה ליכא".

פירוש, תוספות מביאים שיש לכאורה סתירה בין המשנה לגמרא. מלשון המשנה משמע שמשתה ושמחה יש גם בפורים קטן ואילו מלשון הגמרא משמע שרק אסור הספד תענית יש בפורים קטן אבל משתה ושמחה – אין. (בסוף המאמר יובא רע"א עם הסבר מעניין לכך)

לכן פוסק התוספות: "וכן הלכה שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר ראשון".

 

*   הגמרא בדף ה' עמוד ב' מביאה על הפסוק במגילה: "והימים האלה נעשים ימי שמחה ומשתה ויום טוב": "תני רב יוסף שמחה – מלמד שאסור בהספד.  משתה – מלמד שאסור בתענית ויום טוב מלמד שאסור בעשיית מלאכה". (יום טוב לא קיבלו על עצמם).

   מוכיח הר"ן מדברי גמרא זו, שאיסור מספד ותענית נובע מהחיוב במשתה ושמחה. זה הפשט הפשוט בגמרא. מהחיוב במשתה בפורים – אני לומד איסור תענית.

  משכך, ולאור דברי הגמרא בדף ו' ששווין שיש איסור הספד ותענית גם באדר ראשון, ממילא מוכח שיש מצוות משתה ושמחה גם באדר ראשון.

לפיכך, הר"ן חולק על שיטת התוספות ולומד שיש מצווה לעשות סעודה גם בפורים קטן. "וקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון". (גם הר"ן מודה שמשלוח מנות, אין חיוב באדר ראשון מהדיוק בגמרא ששווין אצל ענין מספד ותענית. אבל משלוח מנות – לא).         

*     הרמ"א באו"ח סימן תרצ"ז (הסימן האחרון באורח חיים) כותב: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגים כן. מכל מקום, ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים וטוב לב משתה תמיד".

 ויש להבין את סיומת דברי הרמ"א, מה פשר הפסוק וטוב לב משתה תמיד. אז בכל יום ירבה בסעודה, למה רק בפורים קטן?

*     לאור האמור, יש להבין את שיטת התוספות. כיצד מחלק התוספות בין איסור מספד ותענית שחל גם באדר ראשון, לבין מצוות משתה ושמחה שלא קיים באדר ראשון. הרי הר"ן צודק. מהגמרא בדף ה משמע שכל האיסור במספד ותענית נובע מהחיוב במשתה ושמחה. כיצד תוספות מחלק בין השניים? ומה יסוד המחלוקת בין התוספות לר"ן.

 

*    המשנה הראשונה במסכת מגילה פותחת: "מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו. לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון – קוראים בט"ו. כפרים ועיירות גדולות – קורין בי"ד. אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה…"

                ולכאורה, התמיהה עולה מאליה. אדם שלא יכול להגיע לבית הכנסת בחג השבועות ולא יוכל לשמוע את מגילת רות בבית הכנסת. האם יכול לקרוא את מגילת רות יום קודם לכן? האם יצא ידי חובה אם יקרא מגילת איכה לפני תשעה באב? וודאי שלא. אם כן, מדוע שונה מגילת אסתר משאר המגילות וקריאות התורה, שאותה כן ניתן להקדים לקרוא?

 

*       הגמרא בדף ד' עמ' א' מביאה: "אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס".                                                                          התוספות במקום בד"ה נשים, לומד מלשון הגמרא כי "נשים חייבות במקרא מגילה" שחיובן שווה לגברים והן יכולות להוציא גם גברים ידי חובתן.                  אבל תוספות לומד מהתוספתא שלמרות שהן חייבות במגילה, הן אינן יכולות להוציא גברים ידי חובה.                                                                                   תוספות מביא את דברי הבה"ג שפוסק שאשה מוציאה ידי חובה נשים, אך לא גברים.

        הרא"ש במקום מבאר את דברי הבה"ג מדוע נשים יכולות להוציא רק נשים ולא גברים, כי נשים חייבות רק בשמיעה של המגילה אבל לא בקריאת המגילה. לכן, נשים שחייבות בשמיעה, אשה יכולה להוציא. היא באותה דרגת חיוב ויש כאן שמיעה של מגילה. אבל גבר שחייב בקריאה של המגילה, אותו אשה לא יכולה להוציא מאחר והיא עצמה אינה חייבת בקריאה אלא רק בשמיעה לכן אינה יכולה להוציא גבר שחייב גם בקריאה.

 

         כך גם פוסק הרמ"א בסימן תרפ"ט סעיף ב' שאשה חייבת רק בשמיעה ולא בקריאה. לכן אשה שקוראת את המגילה לעצמה, תברך לשמוע מגילה ולא על מקרא מגילה, לפי שאינה חייבת בקריאה אלא רק בשמיעה.

 

גם אם דברי הבה"ג, לפי ביאור הרא"ש, נשמעים הגיוניים. עדיין יש להבין מאין לקח זאת הבה"ג ומה מקור הדין של התוספתא. מדוע שדינה של אשה יהיה שונה מהגבר? וכבר הקשה זאת הטורי אבן במקום.

 

המגן אברהם במקום שואל מה שונה קריאת המגילה מנר חנוכה? מדוע בנר חנוכה אשה יכולה להוציא את הבעל ואילו במגילה אינה יכולה להוציאו? המג"א עצמו לומד שאשה לא מוציאה גבר בקריאת המגילה כי אין זה כבוד הציבור שאשה תקרא בפני גבר (מסיבה זו פוסק שער הציון בסעיף טו' שלמרות שאשה יכולה להוציא אשה ידי חובתה אבל: "לנשים רבות אין האשה מוציאן דזילא בהו מילתא" כך הוא מביא בשם הקרבן נתנאל והתוספות). יש לעיין על ההיתר המודרני של מניני נשים לקריאת המגילה.

 

אבל תירוץ זה לא עונה על הקושיה על הבה"ג, לפי ביאור הרא"ש, שהסביר כי אשה לא מוציאה גבר כי היא חייבת רק בשמיעה. מדוע אשה חייבת רק בשמיעה? הרי אף הן היו באותו הנס כמו גברים כפי שאומרת הגמרא במגילה?

 

*        הגאון הרוגוצ'ובי בספרו צפנת פענח הלכות מגילה פרק א' הלכה ג' מביא את דברי הגמרא במסכת מגילה בדף יח עמ' א'. המשנה אומרת כי לועז ששמע אשורית יצא. שואלת הגמרא מדוע הוא יוצא ידי חובה:  "והא לא ידע מאי קאמרי?… מתקיף לה רבינא אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן, אלא מצוות קריאה ופרסומי ניסא, הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא".

 

מגמרא זו מוכיח הרוגוצ'ובר (ודברים דומים אומרים גם המרחשת בסימן כב' והקהילות יעקב בסימן ג) שבמצוות קריאת המגילה ישנם שני דינים. יש מצוות קריאה ויש פרסומי ניסא.

 

מבאר הרוגוצ'ובר, ששני דינים אלו נובעים משני מחייבים שונים.

                מצוות הקריאה – נובעת מחובת היום. כמו שבכל חג ושבת יש מצוות קריאה בתורה, כך בפורים תיקנו מצווה לקרוא מגילה. דין זה נובע מהפסוק בספר ויקרא כג: "וידבר משה את מועדי השם אל בני ישראל" – דורשת הגמרא במסכת מגילה בדף לב עמ' א': "מצוותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו". יש מצווה בכל מועד לקרוא מעניין המועד. זו חובה הנובעת מהמועד.

 

מצד שני. יש דין של פרסומי ניסא – דין זה לא נובע מעצם היום. אלא נובע מחמת הנס תיקנו חז"ל לפרסם את הנס. זה לא מצד "חובת היום".

 

*              על פי יסוד זה של הרוגוצ'ובר, ניתן ליישב שאלתינו מדוע התירו לבני הכפרים להקדים את קריאת המגילה, מה שלא מצאנו בשום מקום אחר. מחדש הרוגוצ'ובר שכל הדין שבני הכפרים יכולים להקדים את הקריאה, זה לא לגבי החלק של "חובת היום", שהרי, לא מצאנו שמי שאינו יכול להיות בקריאת התורה בשבת או בחג בבית הכנסת שיוכל לקרוא יום קודם לכן.

כל האפשרות להקדים היא מהצד של פרסומי ניסא, שהנביאים תיקנו במגילה זמנים הרבה לפרסם הנס, זה אפשר להקדים ולקיים גם בימים הסמוכים לפורים. אבל את החלק של חובת היום, אי אפשר לקיים יום קודם.

 

*              על פי יסוד זה מיישב הסטייפלער מדוע סובר הבה"ג שנשים חייבות רק בשמיעת המגילה. כי נשים חייבות בקריאת המגילה רק מהצד של פרסומי ניסא. שהרי בחלק של תקנת משה לקרוא בכל מועד מעניין המועד – בזה נשים פטורות. כמו שהן פטורות מקריאת התורה של כל שבת ומועד. ממילא, מצד החלק של פרסומי ניסא – חלק ניתן לקיים גם בצורה של שמיעה של המגילה. אין חובה לקרוא את המגילה. גם מי ששומע מגילה מתקיים פרסומי ניסא. מה שאין כן, בחובת הקריאה,  שם משה תיקן "שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו". וגם אם אחד מוציא את הרבים ידי חובה זה מצד שומע כעונה. כאן צריך שהקורא יהיה חייב בקריאה. מי שאינו חייב בקריאה – כאשה – אינו יכול להוציא את האחר ידי חובת קריאה.

 

*              על פי יסוד זה של הצפנת פענח, ניתן ליישב את קושיית תוספות.

הגמרא  בדף יט' מביאה דברי רבא כי: "בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהן. מאי טעמא? האי כבני העיר בעי למקרי ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הני מילי כי איתיה בדוכתיה. אבל כי איתיה בעיר כבני העיר בעי למקרי".

מבאר רש"י במקום שמדובר בבן כפר שכבר הקדים וקרא ביום הכניסה ואח"כ הלך לעיר והיה שם בליל י"ד. גם אם עתיד לחזור לפני היום – עליו לקרוא שוב עם בני העיר.

מקשה תוספות, מדוע אם בן הכפר כבר קרא ויצא ידי קריאת המגילה ביום הכניסה, מה הטעם שיחזור ויקרא שוב. הרי הוא כבר יצא ידי חובת  מגילה? אבל אומר תוספות כי שיטת רש"י נכונה, שכל הסיבה שהקלו על בני הכפרים כדי שיהיה להם פנאי לספק מים ביום הפורים. אבל אם הם נמצאים בעיר בליל י"ד, חייבים לקרוא כבני העיר.

ולכאורה תמיהת התוספות במקומה עומדת, מדוע? כפי ששאל תוספות בתחילת דבריו הרי הם יצאו ידי חבות מגילה מדוע שיקרא שוב?

 

אך לדברינו הדברים נפלאים. שהרי גם אם יצאו בני הכפר בקריאה מוקדמת זה אך ורק מצד החלק של פרסומי ניסא. אך לא יצאו מצד הקריאה של חובת היום. לכן, למרות שיצאו קודם לכן, חייבים לקרוא שוב בליל הפורים מצד חובת היום.

 

ויש לדון האם יש אבחנה בין הקריאה בליל פורים לקריאה ביום הפורים. ורק הקריאה ביום היא קריאה מצד חובת היום אבל  הקריאה בלילה אינה אלא מצד פרסומי ניסא (המרחשת מנסה לחלק כך בנוגע לחלק ההלל שבקריאה. שקריאתה זו היא הילולא נאמר רק לגבי הקריאה ביום שיש מצוות הלל ביום  לא בלילה). אך בפשטות אין לחלק כך וצריך לומר שגם בלילה יש קריאה מצד חובת היום. שאם לא כן, יוצא שלדברי הבה"ג אשה תוכל להוציא גבר בקריאה בלילה. שהרי לשניהם זה רק מצד פרסומי ניסא ולא חובת היום. ולא מצאנו חילוק שכזה בדברי הבה"ג. (הסטייפלער עצמו מעיר הערה זו ואומר שאולי ניתן לומר שרק מצד לא פלוג אין לחלק בין מצוות הקריאה ביום למצוות הקריאה בלילה ולכן גם בלילה נשים לא יוכלו להוציא גברים).

 

*              הגמרא במסכת מגילה בדף ה' לומדת כי אף על פי שבני הכפרים דינם שיכולים להקדים את קריאת המגילה ליום הכניסה (מגילה נקראת באחד עשר וכו') "אבל שמחה, אינה נוהגת אלא בזמנה". מביא רש"י במקום מה זו שמחה: "של מאכל ומשתה".

היינו – גם מי שרשאים להקדים ולקרוא את המגילה לפני יום הפורים, את מצוות סעודת פורים, חייבים לקיים בפורים עצמו.

                ולכאורה, יש להבין מה פשר החילוק בין המגילה לסעודה. הרי הגמרא בדף ב' עמוד א' לומדת מהפסוק: "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם" כי זמנים הרבה תיקנו להם. אם כך, אם הקדימו המגילה, מדוע שכבר לא יעשו גם משתה?

 

*              לדברי הרוגוצ'ובר,  ניתן ליישב ההבדל בין מגילה לסעודה. בניגוד לקריאת המגילה, מצוות משתה ושמחה, היא מצד חובת היום ולא מצד פרסומי ניסא. לכן מובן, מדוע גם מי שמקדים את קריאת המגילה כבני הכפרים, אינו מקדים את המשתה והשמחה והוא נעשה רק בזמנו. כי את חובות היום אי אפשר להקדים אם טרם הגיע היום.

 

*              וראיתי שרוצים לדקדק מלשון הרמב"ם כי משתה ושמחה נובעים מחובת היום ולא מצד פרסומי ניסא. הרמב"ם בתחילת הלכות מגילה כותב: "קריאת המגילה בזמנה מצוות עשה מדברי סופרים והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים..." בהלכה ד' כותב הרמב"ם: "איזה הוא זמן קריאתה זמנים הרבה תיקנו לה חכמים שנאמר בזמניהם…".

                לעומת זאת בפרק ב' הלכה יד' כותב הרמב"ם: "מצוות יום ארבעה עשר לבני הכפרים ועיירות ויום חמישה עשר לבני כרכים, להיות יום משתה ושמחה ומשלוח מנות לרעים ומתנות  לאביונים". משמע מדברי הרמב"ם שיש חילוק בין מצוות קריאת המגילה  לשאר מצוות  היום. שאר המצוות מוגדרות "מצוות יום ארבעה עשר" נובע מחובת היום. ואילו קריאת המגילה, ענינה הזמן שתיקנו לה וזה תלוי בכל מקום ומקום.

               

בחזרה לדין פורים קטן:

 

*              הגמרא בדף יד' עמוד א' מביאה: "ת"ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה. חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רב אבין אמר רב יהושע בן קורחה קל וחומר. מה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים כל שכן".

החתם סופר בשו"ת אורח חיים בסימן רח', מחדש מכח גמרא זו, שיש לחלק בין עצם ציון יום הפורים לבין קיום המצוות שנקבעו לאותו יום.

עיקר עשיית יום שמחה והודיה על הנס בחנוכה ובפורים – הוא מדאורייתא. אבל המצוות המעשיות הנובעות מכך ואופן קיום המצוות הספציפיות שמציינות את החג – הן מדרבנן. חכמים תיקנו מצוות הנובעות ממהות היום שהמקיימן מקיים את חובת היום.

 

*              ראינו את חילוקו של הרוגוצ'בר בין מצוות היום לבין פרסומי ניסא גרידא.

 

אולי כהמשך לדברי החתם סופר והרוגוצ'ובר, ניתן להעמיק יותר ולחלק בגדר זה של מצוות היום, בין מצוות ודינים הנובעים  מ – "מהות היום" – מהחפצא של היום. לבין המצוות הנוהגות כחובת היום.

 

להבהרת הדברים –

"מהות היום" "החפצא של היום" משמעו – יום הפורים הינו יום שמהותו הוא הודיה והלל על הניסים לקב"ה. הספד ותענית – זה ההיפך מהחפצא של היום. יום הודיה והלל לא יכול לדור במחיצה אחת עם מספד ותענית – זה תרתי דסתרי.

"חובות היום"  –  משלוח מנות וקריאת המגילה – אלו מצוות ספציפיות שחז"ל תיקנו אותן כדרך בה אנו מהללים ומודים לקב"ה על הנס. הן אינן נובעות מהחפצא של היום.

בחנוכה למשל, חז"ל תיקנו דרך אחרת לציין את הנס (הדלקת נרות) אבל הספד ותענית אסור גם בחנוכה – אלו דינים הנובעים ממהות היום הן ההיפך הגמור מהחפצא של יום הפורים וחנוכה כימים של שמחה והודאה על הנס.

 

*              משכך, ייתכן לומר, ש"מהות היום", "החפצא" של יום יד' באדר כיום הודיה והלל –  מהות זו קיימת גם באדר ראשון.  גם אם מצוות החג שתיקנו חז"ל ניתקנו רק לאדר השני. אך מהות יד' באדר הראשון, היא אותה מהות יום כמו ביד באדר שני.

 

ולכאורה, יש לכך תימוכין מדברי הגמרא. הגמרא בדף ו' מביאה מחלוקת באיזה אדר נוהגים מנהגי פורים, בראשון או בשני. לומדת הגמרא ששני האמוראים חולקים באותו פסוק.  הפסוק אומר: "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה שנה". האם כמו כל שנה באדר הסמוך לניסן או באדר שאחרי שבט.

מוכיחים האחרונים כי לולא פסוק זה, היינו לומדים שצריך לקיים את ימי הפורים בשני האדרים. לא רק באדר אחד.

מעצם ההו"א שנעשה פורים בשני החודשים, משמע ששני הימים ל יד' באדר נקראים פורים. אלא שהשאלה באיזה מהם נוהגים המצוות המעשיות. אבל זה הכל רק לגבי מצוות המעשיות. עצם היום, ומהותו קיים בשני האדרים. אחרת, איזו הווא אמינא היתה לקיים פורים בשני הימים? אחד מהם הוא חול גמור!

 

*              לפי חילוק יסודי זה ניתן אולי להבין את מחלוקת התוספות והר"ן, האם יש חיוב משתה באדר ראשון או לא.

תוספות ילמד כדברי החתם סופר וכיסוד שיסדנו לעיל, שכל מצוות היום, גם אלו הנובעות מחובת היום, הן מצוות שתיקנו חז"ל כדרך ראויה לציין בהן את היום ולהודות ולשמוח על הנס. כפי שעולה מדברי הגמרא בדף ו', ברור שחז"ל תיקנו מצוות אלו רק באדר שני ולא באדר ראשון. לכן לשיטת התוספות שכל מצות היום נוהגות רק באדר שני.

אבל, כפי שראינו לעיל, חוץ ממצוות היום, יש דינים הנובעים מהחפצא של היום. דברים שעשייתן סותרת את המהות של היום את החפצא של יד' באדר כפורים. דברים אלו הינם מספד ותענית. דינים אלו אסורים גם באדר ראשון. כי גם יד' באדר א' הוא יום פורים. אלא שחז"ל תיקנו את המצוות המעשיות של היום באדר שני כי רצו לסמוך גאולה לגאולה. אבל מהות היום, היא גם באדר הראשון. לכן לומד התוספות שרק מספד ותענית אסורים באדר ראשון, אך כל שאר המצוות נוהגות רק בשני.

 

לפי דברים אלו, יבאר התוספות את דברי הגמרא בדף ה' כך:

 

"שמחה – מלמד שאסור בהספד" – היינו – מצוות השמחה בפורים מגלה לנו על מהות היום שהיא סותרת מספד. יום כזה שתיקנו בו שמחה ומשתה זה יום שמהותו הלל והודאה. ממילא, ברור שמהות היום סותרת תענית ומספד. לפיכך, גם ביום כזה בו אין ניהוג מעשי של שמחה – כמו באדר ראשון, אסור מספד.

ובאותה דרך:  "משתה – מלמד שאסור בתענית" – חובת המשתה מלמדת על מהות היום שהיא סותרת תענית.

 

*              אבל הר"ן יחלוק על שיטת התוספות והחתם סופר וילמד שבחגים דרבנן, כל מהות החג נובעת מהוראות חז"ל כיצד יש לקיים החג. מה הן ההנהגות הראויות לציון החג. לפיכך, מוכיח הר"ן מדברי הגמרא בדף ה' שצריך לימוד מפורש בכדי לאסור מספד ותענית וכפי שהגמרא לומדת זאת משתה ושמחה הולך ביחד עם תענית והספד. וכל פעם שיש מצוות משתה או איסור תענית יש גם מצוות משתה. אם אין מצוות משתה אין איסור תענית.

*******************************             

רבי עקיבא אייגר מתרץ את השאלה בה פתחנו. מה פשר דברי הרמ"א כי יש להרבות קצת בסעודה בפורים קטן כי טוב לב משתה תמיד. מה הקשר בין פסוק זה להלכה זו. אם טוב לב משתה תמיד, אז שירבה תמיד בסעודה? מבאר רעק"א כדלקמן:

                הגמרא במסכת סנהדרין בדף ק עמוד ב' מביאה את הפסוק במשלי פרק טו' פסוק טו': "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד". אומרת הגמרא: "כל ימי עני רעים – אלו בעלי תלמוד. וטוב לב משתה תמיד – אלו בעלי משנה".

                כפי שכבר אינו למעלה – תוספות בדף ו' מביא כי מסתימת דברי המשנה: "אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים"  היינו לומדים שחוץ ממקרא מגילה ומתנות לאביונים הכל נוהג גם באדר ראשון – לפי זה משתה נוהג גם בפורים קטן.  אלא מה, תוספות מביא שמסתימת דברי הגמרא שאומרת הא לעניין מספד ותענית זה וזה שווין – רק מספד ותענית אסור. אבל משתה ושמחה, לא חייבים באדר ראשון.

לפי זה הכל ברור. ימי עני רעים אלו דברי תלמוד – מהתלמוד רואים שאין חובת משתה. אבל טוב לב משתה תמיד – אלו דברי משנה. מהמשנה לומדים שיש חובת משתה באדר הראשון. לכן אומר הרמ"א שיש להרבות קצת בסעודה כי טוב לב משתה תמיד, לא בגלל הפשט המילולי של הפסוק שצריך לסעוד, כי אז זה נכון לכל יום. אלא כי טוב לב משתה תמיד – אלו דברי משנה ומהמשנה מדוייק שכן יש חובת סעודה באדר א'.

 לכך רומז הרמ"א כשמצמיד את חובת הסעודה לפסוק וטוב לב משתה תמיד. לומר לך שהמקור לחיוב בסעודה באדר א' אלו דברי המשנה שהינם בגדר וטוב לב משתה תמיד.

שיעור שהועבר ע"י עו"ד ישראל פוקס ב א' אדר ב' תשפ"ד




האם קריאת מגילה נחשבת כלימוד תורה

האם קריאת המגילה נחשבת כלימוד תורה

כידוע המגילה היא אחד מעשרים וארבעה ספרים שבתנ"ך וכן מובא בגמרא (ב"ב יד, ב). עולה מכך שאדם הקורא מגילה מקיים בזה מצות תלמוד תורה.

בשיעור זה יתבאר האם אמנם יכול אדם לקרוא את המגילה לשם לימוד תורה, או שמגרע בזה מענין פרסום הנס שיש בקריאת המגילה.

על פי זה גם יתבאר חילוק המנהגים אם יש לקרוא את המגילה בטעמי המקרא, ואם צריך לפושטה כאגרת בעת הקריאה.

האם ניתן להחשיב קריאת המגילה בפורים ללימוד תורה * ביאור הנידון האם צריך לקרוא את המגילה בטעמיה * דין נוסף התלוי בנידון זה * תליית הנידון במחלוקת הר"ן והרמב"ן * חידושו של הגרי"ז שיש שני עניני כתיבה במגילה * קושיה על הגרי"ז ותירוץ

האם ניתן להחשיב קריאת המגילה בפורים ללימוד תורה

נפתח בשאלה: אדם היה מאוד חולה, ונדר שאם יבריא לא יעבור עליו יום ללא שעה של לימוד תורה, והבריא. וכעת בא בשאלה, האם יכול להחשיב את קריאת המגילה בפורים לזמן של לימוד תורה כדי לצאת בזה לחובת נדרו.

ונקדים, שזה ודאי שלימוד במגילה נחשב ללימוד תורה כמו לימוד בבכל כתבי הקודש, וכמובא בגמרא (ב"ב יד, ב) שהמגילה היא אחד מספרי התנ"ך; וכן אמרו חז"ל במסכת ברכות (ה, א) שכל התורה ובכללה הנביאים והכתובים ניתנו למשה מסיני.

מעתה ודאי שהקורא במגילה לשם לימוד תורה, נחשב לו כלימוד תורה כמו בשאר חלקי התורה. יסוד שאלתנו הוא האם דין קריאת המגילה שתקנו חכמים הוא לשם לימוד המגילה, וכעין קריאת התורה שעניינה הוא לשם לימוד תורה, או שתקנת קריאת המגילה היא לשם פרסום הנס על ידי הקריאה בה, ולא לשם לימוד, ואם כן כשקוראים המגילה לצאת ידי חובה אין לכוון בזה לשם לימוד תורה, ואם יכוון לשם לימוד תורה לא יצא ידי חובת קריאת המגילה.[1]

ביאור הנידון האם צריך לקרוא את המגילה בטעמיה

ישנו נידון בהלכה האם צריכים לקרוא את המגילה עם טעמי המקרא, או שקוראים אותה אף לכתחילה בלי הטעמים. השערי תשובה (סי' תרץ) מביא מהבית יהודה שיש מדינות שנהגו לקרוא מגילה בלי הטעמים, וכותב על כך: "ולא יעשה כן במדינותינו אם לא כשאין מי שיודע לקרותה בטעמים". וכן פוסק המשנה ברורה (תרצא ס"ק כה) [וכמדומני שנהגו בבריסק, וכך גם נהג רבי משה סולובייצ'יק בשווייץ, לקרוא את המגילה בלי הטעמים]. ונבאר את הנידון בזה.

כתוב בספר נחמיה (ח, ח): "ויקראו בספר בתורת האלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" ובמסכת מגילה (ג, א) דורשת הגמרא את הפסוק כך: "ויקראו בספר תורת האלהים זה מקרא, מפורש זה תרגום, ושום שכל אלו הפסוקים, ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים".

נאמרה כאן הלכה שבקריאת התורה צריך לנגן סוף פסוק, ולא לקרוא שני פסוקים באופן שיהיו נראים כפסוק אחד, וכן שצריך לקרוא בטעמים. והענין הוא שקריאה בתורה עניינה להבין ולהשכיל אמיתת התורה, ולשם כך צריך לקרוא בדקדוק דווקא.

מעתה כשיש נידון בקריאת המגילה אם צריך לקרותה בטעמיה, הנידון בזה הוא בעצם אותו הנידון שפתחנו בו – האם לקריאת המגילה יש גדר של לימוד תורה, ואז צריך לקרותה בטעמים דווקא, כקריאה בתורה. או שגדר הקריאה הוא ענין של פרסום הנס, ואין לו גדר של תלמוד תורה, ואז אין צריך מעיקר הדין לקרוא בטעמים, כי לפרסום נס בעלמא אין צריך דקדוק כל כך [וכמו שאומרת הגמרא (מגילה יח, ב) שלא חסר בפרסום הנס למרות שאין אנו יודעים את הפירוש של "האחשתרנים בני הרמכים"].

דין נוסף התלוי בנידון זה

ונשים לב לדין נוסף התלוי בנידון זה. אנו נוהגים לקרוא את המגילה כשהיא פתוחה כולה כאגרת, ולא כשהיא גלולה כפי שקוראים בספר תורה, וכן פסק השולחן ערוך (או"ח תרץ, יז). והטעם לזה הוא משום שיש בכך כדי להראות הנס שהיה על ידי אגרת.

ובדעת הרמב"ם יש בזה כמה גירסאות. יש גירסא שקורין את המגילה כשהיא כרוכה כספר תורה, ורק אחרי הקריאה עושים אותה כאגרת. וכך נהגו הרבה קהילות בתימן. אמנם לפי הגירסא שאצלנו דעת הרמב"ם שקוראים אותה כאגרת.

והרמב"ן (מגילה יז) כתב על דברי הגמרא (יט, א) שמגילה לגבי דינים מסוימים נחשבת כספר תורה, ולגבי דינים מסוימים נחשבת אגרת – שלגבי דינים שהם חוץ לגופה של המגילה, כמו לגבי הקריאה, נחשבת אגרת, ולכן כשקוראים את המגילה יש לפושטה כאגרת, ולא כדעת רבני צרפת שהצריכו שתהיה כרוכה כספר תורה.

ואף זה תלוי באותו נידון. אם הקריאה היא ענין של לימוד תורה, יש לקרוא את המגילה כשהיא כרוכה וכמו שקורין בתורה, ורק אחרי הקריאה לפושטה כאגרת לפרסומא ניסא. אבל אם עניינה של הקריאה הוא מעשה של פרסום הנס, יש לקוראה כשהיא פשוטה כאגרת. וא"כ בדעת הרמב"ן נראה שקריאת המגילה היא קריאה של פרסום הנס, ולא קריאה של תלמוד תורה. וכן היא גם שיטת הריטב"א.

תליית הנידון במחלוקת הר"ן והרמב"ן

וננסה להביא ראיה לנידון זה. ההלכה היא שמגילה נקראת אפילו ביחיד, אלא שלכתחילה יש לקרותה בעשרה לפרסומא ניסא. אך דעת רב אסי במסכת מגילה (ה, ב) שמגילה נקראת דווקא בעשרה, ואם לא קראה בעשרה לא יצאה ידי חובתו.

והקשה בעל המאור, לרב אסי שמגילה נקראת בעשרה דווקא, למה קריאת המגילה לא נמנתה בין הדברים שמנתה המשנה (מגילה פ"ד משנה ג) שאינן נעשין בפחות מעשרה.

ותירץ הרמב"ן (מלחמות ג, א בדפי הרי"ף) שבמשנה נמנו רק דברים שהחיוב מתחיל רק כשיש עשרה. לעומת זאת חיוב קריאת מגילה חל על כל יחיד ויחיד אף כשאין עמו עשרה, והדין שצריך עשרה הוא כצורה לקיים את חיובו. ולכן אין זה נמנה במשנה בכלל הדברים שאין נעשים בפחות מעשרה.

[עולה מדברי הרמב"ן שחיוב קריאת התורה אינו חל על היחיד, ומי שמתפלל ביחיד אינו חייב ללכת לשמוע קריאת התורה, שהרי המשנה מונה את קריאת התורה בתוך הדברים שאין נעשים בפחות מעשרה, ולפי דברי הרמב"ן המשנה מונה רק דברים שהחיוב מתחיל רק כשיש עשרה].

והר"ן (בחידושיו) תירץ שדין זה שמגילה נקראת בעשרה נכלל במה שמנתה המשנה את קריאת התורה בעשרה.

הרי שנחלקו הרמב"ן והר"ן בנידון בו פתחנו – האם קריאת המגילה נחשבת כקריאת התורה, או שהיא ענין של פרסום הנס בלבד. הרמב"ן סובר שקריאת מגילה זה ענין פרסום הנס בלבד, ולכן לא תירץ כהר"ן שמגילה נכללת במה שכתוב במשנה קריאת התורה בעשרה. [והרמב"ן בזה הולך כשיטתו שהבאנו לעיל שלגבי דיני הקריאה המגילה נקראת אגרת, ולא ספר]. ואילו הר"ן סובר שקריאת מגילה עניינה כקריאת התורה של פורים.

חידושו של הגרי"ז שיש שני עניני כתיבה במגילה

ונתקדם הלאה. כתוב במשנה (מגילה פ"ב משנה ב) שמגילה צריכה להיות כתובה בדיו ועל גבי קלף. ומובא בגמרא (יט, א) שדין זה נלמד בגזרה שווה 'כתיבה כתיבה' – "כתיב הכא ותכתוב אסתר המלכה, וכתיב התם ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו".

והקשה הגרי"ז (על הרמב"ם מגילה ב, ט) למה צריך לזה הלכה מיוחדת במגילה, והרי הפסוק שהגמרא מביאה – "ואני כותב על הספר ובדיו", נאמר על מגילת איכה שהיא מכלל הכתובים, ואם כן זה דין בכל כתבי הקודש, ולמה א"כ צריך גזרה שווה ללמד דין זה באופן מיוחד לגבי מגילת אסתר.

ומחדש הגרי"ז שבכתיבת מגילה ישנם שני ענינים. יש הלכות כתיבה מצד כתבי הקודש שהרי היא מכלל כתבי הקודש, ויש הלכות כתיבה מצד דין מגילה. הגזרה שווה 'כתיבה כתיבה' נצרכה כדי לחדש שאף מדיני המגילה יש לכותבה על הספר ובדיו, ולא רק מצד הלכות כתבי הקודש שבה. ויש נפקא מינה בדבר, שהרי אפשר לצאת ידי חובת קריאת מגילה במגילה שנכתבה כהלכות מגילה, אף אם לא נכתבה כהלכות כתבי הקודש, ולכן אם דין קלף ודיו היה רק מצד היותה כתבי הקודש, ניתן היה לצאת ידי חובת קריאת המגילה במגילה שלא נכתבה כדין כתבי הקודש. ולכן הביאה הגמרא גזרה שווה ללמדנו שאף מדיני המגילה יש לכותבה על הספר ובדיו.

על פי חידושו זה מתרץ הגרי"ז את דברי הרמב"ם. הגמרא במסכת מגילה אומרת (טז, ב) שאות ו' של 'ויזתא' צריכה להיות גדולה. דין נוסף מביאה שם הגמרא שיש לכתוב את עשרת בני המן כמו שירה, אך בצורה של אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה, ולא כשאר השירות הנכתבות אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח. [אריח – החלק הלבן הריק, לבנה – החלק הכתוב] .והקשה הגרי"ז למה הרמב"ם השמיט דינים אלו בהלכות כתיבת המגילה.

ומתרץ הגרי"ז על פי חידושו כך: דינים אלו בכתיבת המגילה אינם מצד הלכות מגילה, אלא מצד הלכות כתבי הקודש. מאחר שכך, אין להקשות למה השמיטם הרמב"ם, כי בהלכות מגילה מצא הרמב"ם לנכון להביא רק את דיני הכתיבה השייכים להלכות כתיבת המגילה, ולא את דיני הכתיבה השייכים להלכות כתבי הקודש.

קושיה על הגרי"ז ותירוץ על כך

כתב הריטב"א (גיטין ס, ב) שאם יכתוב אדם כתבי הקודש כפי ה'קרי', ולא כפי ה'כתיב', ויקרא מתוך מה שכתב, עובר בזה על הדין "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה" – כי קריאה מתוך כתב שנכתב שלא כהלכה אינה נחשבת קריאה מתוך הכתב. ומבאר זאת הריטב"א שעיקר ענין הקריאה מתוך הכתב היא כדי שידע האדם את הדרשות מכל מילה ומילה, ואם יכתוב שלא כפי ההלכה לא ידע לדרוש מאותו מקום כפי הראוי, ונמצא שוכח לאט לאט את כל התורה.

והעירו אחרונים מדברי הריטב"א הללו על מה שכתב הגרי"ז שניתן לכתוב מגילה בדיני כתיבת מגילה, בלא דיני הכתיבה של כתבי הקודש – לפי חידושו של הריטב"א שאף שקורא מתוך הכתב, אם לא נכתב כהלכתו נחשב כקורא על פה – איך ניתן יהיה לקרוא מתוך מגילה זו שלא נכתבה כהלכות כתבי הקודש, למה לא יהיה בזה האיסור של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה.

אמנם לפי השיטות שבקריאת המגילה אין דין לימוד תורה, וענין הקריאה הוא רק כדי לפרסם הנס – אין בזה כלל קושיה. הדין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה שייך רק כשקורא לשם לימוד תורה, שאז יש לו לדקדק היטב בכתיבה כדי שידע הדרשות; אבל כשקורא לשם פרסום, ולא לשם לימוד אין שייך דין זה, וכמו שמותר לקרוא קריאת שמע מתוך סידור למרות שלא נכתב כהלכות כתבי הקודש, ואין בזה חיסרון של קריאה על פה.[2]

***

[1] עיין "חכמת שלמה" על השו"ע (סי' תרפ"ז) שביאר כך את הגמרא מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה (מגילה ג, א) שהכוונה שאינו יכול לכוין לשתי המצוות יחד, שאם מכוין לתלמוד תורה אינו יוצא ידי מקרא מגילה, ואם מכוין לשם מצות קריאת מגילה אינו מקיים מצות תלמוד תורה. וכן מובא בספר "מעשה איש" (ח"א עמוד פ"ח) מהחזון איש, "דכשמכוין לשם מצות מגילה אין לו ענין תלמוד תורה, דשם אחר הוא".

 

 

[2] וכן נראה במה שכתב הריטב"א (יומא ע, א): "והנכון בזה מה שנראה מן הירושלמי שלא אסרו לקרוא על פה אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בציבור אבל פסוקים שאדם קורא לשורר [נ"א: לשנון] בעלמא או דרך שבח ותהלה ותפלה והודאה אינו בכלל זה".




פרסום הנס בקריאת מגילה

פרסום הנס בקריאת מגילה

בשיעור זה יתבאר שיש שני חלקים בחיוב קריאת המגילה. יש חיוב מצד הגברא, ויש חיוב מצד המקום שצריך שיתפרסם בו הנס. ויבואר חילוקי הדינים שישנם בעקבות הבחנה זו, ואופנים בהם יש חיוב רק מאחד החלקים הללו.

ישנם שני חלקים בחיוב קריאת המגילה. מצד הגברא ומצד המקום * מי שנמצא בים או במדבר מתי יקרא מגילה, וטעם הדבר * נפקא מינה נוספת לאופן שיש חיוב קריאה רק מצד הגברא, ולא מצד המקום * ביאור לשון המשנה בשקלים על פי החידוש הנזכר * ביאור נפלא בדברי בעל הטורים * סיכום הדינים העולים

ישנם שני חלקים בחיוב קריאת המגילה. מצד הגברא ומצד המקום

הבית יוסף בהלכות מגילה (תרצ) מביא את דעת הראב"ד שקריאת המגילה צריכה להיות בעשרה דווקא, והוסיף שבמקום שכבר קראו את המגילה בעשרה, אם יש שם יחיד או יחידים שלא קראוה עמהם יכולים לקרותה ביחיד, כיון שכבר נעשה בעיר פרסום על ידי קריאת הצבור.

דין זה טעון ביאור – מאחר וסבר הראב"ד שיש דין בקריאת המגילה שצריך לקרותה בעשרה דווקא, ולא ביחיד, וכמו שמשמע בתחילת דבריו – למה במקום שכבר קראו את המגילה בעשרה יכול היחיד לקרותה לבדו, מה בכך שכבר היה פרסום בקריאת הציבור, הרי אותו יחיד לא שמע, ולא יצא ידי חובתו.

ונראה לומר חידוש גדול בגדר חיוב קריאת מגילה. ישנם שני חלקים בחיוב זה. ישנו חיוב מצד ה'גברא' שיקרא את המגילה, וישנו חיוב מצד המקום שתיקרא בו מגילה כדי שיתפרסם בו הנס.[1] כשקורא אדם את המגילה מקיים בזה את שני חלקי החיוב. את חלק החיוב שמצד הגברא מקיים בעצם זה שקורא בעצמו, ואת חלק החיוב שמצד המקום מקיים על ידי שמתפרסם הנס במקום שקורא בו את המגילה.

שני חלקים אלו בחיוב קריאת המגילה מדויקים בלשון הפסוקים. במה שכתוב (ט, כז): "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם" – נראה שיש חיוב על הגברא. ובמה שכתוב בהמשך (ט, כח): "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה" – ניתן לראות שהחיוב הוא מצד העיר והמדינה – היינו מצד המקום, שיתפרסם בו הנס.

כמו כן ניתן לדייק בלשון הגמרא שישנם את שני חלקי החיוב הללו. כתוב בגמרא (יח, א) – לועז ששמע אשורית, אף שאינו מבין את אשר שמע יצא, וכמו שאנו המבינים את לשון הקודש איננו יודעים את פירוש המילים "האחשתרנים בני הרמכים" ולמרות כן אנו יוצאים ידי חובתנו, ולשון הגמרא בזה: "אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא – הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא". היינו שאף כשאין מבין מה ששומע, מתקיימת בזה מצות הקריאה ופרסום הנס.

מלשון זה של הגמרא "מצות קריאה ופרסומי ניסא" יש משמעות שישנם את שני החלקים הללו בחיוב קריאת המגילה. 'מצות קריאה' הוא כלפי חלק החיוב שמצד הגברא; ו'פרסומי ניסא' כלפי חלק החיוב מצד המקום שיתפרסם בו הנס.

ועתה נראה לבוא ולחדש שדין עשרה בקריאת מגילה, נובע מצד החיוב שעל המקום שעניינו הוא כדי שיתפרסם בו הנס – כלפי זה בא הדין שצריך עשרה, כי אין פרסום בפחות מעשרה[2] [וכמו שמצינו (סנהדרין עד, א) גבי חילול ה' בפרהסיא]; אבל מצד החיוב שעל הגברא אין צורך בעשרה דווקא.

על פי זה נוכל לבאר היטב את דברי הראב"ד הנזכרים. מאחר ודין עשרה בקריאת המגילה נובע מחלק החיוב שמצד המקום, סובר הראב"ד שדווקא במקום שעדיין לא קראו בו את המגילה בציבור, ועדיין יש בו חיוב פרסום הנס, בזה נאמר הדין שאי אפשר לקרוא את המגילה ביחיד, שהרי בקריאה זו לא יתקיים החיוב שמצד המקום [וממילא גם לא יוכל לקיים את חלק החיוב שמצד הגברא, כי תלויים זה בזה]. אך באופן שכבר קראו את המגילה באותו המקום בעשרה, והתקיים חלק החיוב שמצד המקום שהרי התפרסם בו הנס, יכול מי שלא שמע מגילה לקרותה ביחיד, שהרי עכשיו נשאר עליו רק חלק החיוב שמצד הגברא, וחלק זה יכול להתקיים גם ביחיד, שהרי אין בו דין של פרסום.

הרי לנו שבאופן שהחיוב הוא רק מצד הגברא, ולא מצד המקום – משתנה הדין, וניתן לקרוא את המגילה ביחיד.

ונבוא כעת למצוא שינוי דין נוסף שיש – לכאורה – באופן שהחיוב הוא רק מצד הגברא, ולא מצד המקום.

מי שנמצא בים או במדבר מתי יקרא מגילה, וטעם הדבר

מובא בתוספתא במגילה (פרק א הלכה ב): "היוצאין בשיירה ומפרשין בספינה קורין בארבעה עשר". בטעם הלכה זו ביאר הכל בו, שמאחר ולא יהיו בשום מקום – לא בכרכין ולא במוקפין – דינם לקרוא כפי רוב העולם ולכן קורין בארבעה עשר.

והקשה רבי יושע בער סולובייצ'יק (ישורון ח"ח עמ' שסד) – למה הוצרך הכל בו לטעם זה, ולא אמר טעם פשוט שכיון שהיוצאים בשיירה ובספינה אינם נמצאים במקום המוקף חומה, לכן דינם לקרוא בארבעה עשר.

ואמר רבי יושע בער[3] , ונרחיב בזה לפי דברינו – שהסברא בזה היא כך: מה שחלקו חכמים את חובת הקריאה בין המקומות, שכרכין ועיירות גדולות קוראים בארבעה עשר ומוקפות חומה בחמשה עשר, יסודו הוא בחלק החיוב שמצד המקום. שבכרכין ועיירות גדולות המקום מחייב לקרוא בארבעה עשר, ואילו במוקפין המקום מחייב לקרוא בחמשה עשר. אך בחלק החיוב שמצד הגברא לא נאמר חילוק בין המקומות, אלא שחיוב זה שמצד הגברא נגרר אחרי החיוב שמצד המקום.

והנה ים ומדבר אינם מקומות יישוב, ומשכך אין שייך בהם חובת המקום שיתפרסם בו הנס. מעתה, מי שנמצא בים או במדבר יש עליו חיוב קריאה רק מצד הגברא, ולא מצד המקום. ומאחר שבחובה זו לא מצינו חילוק בין זמני הקריאה לא אמור להיות אצלו הבדל בין ארבעה עשר לחמשה עשר. ואם נבין מסברא פשוטה שאינו שייך לחמשה עשר מאחר שאינו נמצא במקום המוקף חומה, כמו כן אינו שייך לארבעה עשר דווקא, שהרי החיוב שעליו הוא רק מצד הגברא. לכן הוצרך הכל בו לטעם שהולכים אחר רוב העולם כדי לבאר את דין התוספתא שהנמצא בים קורא בארבעה עשר דווקא.

הרי לנו שבאופן שיש חיוב רק מצד הגברא, ולא מצד המקום, לא אמרו חכמים חילוק בזמני הקריאה. ונתחדש בתוספתא שקורא בארבעה עשר, וכמו שביאר הכל בו שהוא מטעם שהולכים אחר רוב העולם.

אלא שלפי מה שכתבנו שדינו של הראב"ד שקריאת מגילה צריכה עשרה דווקא – נאמר רק כלפי חלק החיוב שמצד המקום, ואילו באופן שהחיוב הוא רק מצד הגברא, ולא מצד המקום, ניתן לקרוא גם ביחיד, עולה שהנמצא בים או במדבר – שאין עליו חובת קריאה מצד המקום, ורק מצד הגברא – יוכל לקרוא את המגילה ביחיד אף לדעת הראב"ד.

הריטב"א (מגילה יט, א ד"ה גרסינן) מביא מהירושלמי שלא כפי שכתב הכל בו בדעת התוספתא, אלא המפרש ויוצא בשיירה קורא כמקומו. היינו שנשאר עליו החיוב שיש לו באותו מקום שיוצא משם. אמנם כל זה כשעתיד לחזור לשם, אבל אם עתיד ללכת לכרך אינו קורא כלל כי כבר נעקר מן העיר, ולכלל בן כרך עוד לא בא.

ונראה מדבריו שסבר בעיקר חיוב קריאת המגילה שהוא רק מצד המקום – ומי שאינו נמצא במקום יישוב שאין חובה מצד המקום שנמצא בו – אין עליו חובת גברא כלל.[4]

נפקא מינה נוספת לאופן שיש חיוב קריאה רק מצד הגברא ולא מצד המקום

דבר נוסף יתבאר על פי החידוש הנ"ל. כתוב בגמרא (מגילה יט, א): "אמר רב יהודה אמר שמואל הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא" ופירש רש"י שכשהמגילה כתובה לעצמה יש יותר פרסום, מאשר כשכתובה בין הכתובים שאז נראה כקורא במקרא. ופסק הרמב"ם (מגילה ב, ח) דין זה דווקא בציבור, אבל יחיד יכול לקרות במגילה כזו ויוצא ידי חובתו.

והקשה הטורי אבן (מגילה יט, א ד"ה ומהו), למה ציבור שקראו במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצאו ידי חובתן לכל הפחות כיחיד, שהרי לא גרעו מיחיד שיוצא ידי חובתו. וליישב זאת העמיד הטורי אבן את דברי הגמרא במגילה הנקראת שלא בזמנה, וכגון כפרים המקדימים ליום הכניסה, שאינה נקראת ביחיד כלל. בזה כתבה הגמרא שאם קראו הרבים במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצאו ידי חובתן, שהרי לא שייך באופן כזה לצאת כיחיד.

ולדברינו, דברי הגמרא והרמב"ם מיושבים היטב. ביארנו שישנם שני דינים בחיוב קריאת המגילה. יש חיוב מצד הגברא, ויש חיוב מצד המקום. מעתה נראה לומר שהלכה זו שאין לקרוא במגילה הכתובה בין הכתובים נאמרה כלפי חובת הקריאה שמצד המקום שעניינו שיתפרסם בו הנס, ובמגילה הכתובה בין הכתובים חסר בפרסום. וכלפי זה כתבו הגמרא והרמב"ם שאם קראו במגילה זו בציבור לא יצאו ידי חובתן – היינו ידי החובה שמצד המקום.

ומה שכתב הרמב"ם שהיחיד יוצא ידי חובתו מדובר במקום שיחיד יכול לצאת ידי חובה, כגון במקום שהרבים כבר קראו בו וכבר נתקיים בו דין פרסום הנס, שאז החיוב שנשאר על היחיד הוא רק מצד הגברא – שבו אין צריך פרסום, ולכן יוצא ידי חובתו אף במגילה הכתובה בין הכתובים למרות שחסר בה פרסום.

ביאור לשון המשנה בשקלים על פי החידוש הנזכר

נמשיך הלאה, ונראה כמה דברים מענינים שיתבארו על פי החידוש הנזכר. כתוב במשנה (שקלים פ"א משנה א): "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים ועושין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות, ויוצאין אף על הכלאים".

מלשון המשנה שהכניסה את ענין קריאת המגילה יחד עם שאר דיני המקום כמו "מתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים" – שהם ענינים של תיקון המקום לצורך הרבים – נראה שאף חיוב קריאת המגילה הוא חיוב הקשור למקום ולרבים. ולדברינו יתבאר היטב. שהרי בדין חובת הקריאה, מעבר לחובת הגברא, נאמר חיוב על המקום שיתפרסם בו הנס לרבים.

ביאור נפלא בדברי בעל הטורים

ונוסיף עוד דבר מעניין מאד. בפירוש בעל הטורים על התורה (שמות כח, לה) מביא כי שלש פעמים נכתבה בתנ"ך המילה 'ונשמע': "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שם); "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז); "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא" (אסתר א, כ).

וביאר שיש בזה רמז לדברי הגמרא במגילה (ג, ב): אמר רבה[5] מקרא מגילה ותלמוד תורה – מקרא מגילה עדיף. מקרא מגילה ועבודה – מקרא מגילה עדיף. דינים אלו נרמזו בפסוקים הללו כך: "ונשמע פתגם המלך" –ה'ונשמע' שנאמר גבי מקרא מגילה, "כי רבה היא" – עדיף מה'ונשמע' שנאמר גבי עבודה ["ונשמע קולו בבואו אל הקודש"], ומה'ונשמע' שנאמר גבי תלמוד תורה ["נעשה ונשמע"]. ומוסיף בעל הטורים שבפסוק זה – "כי רבה היא" מרומז גם שמו של רבה שהוא בעל המימרא שם במגילה. [והיינו ה"ונשמע" של פתגם המלך עדיף כי ההלכה בזה כרבה].

ונבאר זאת לפי דברינו. נשים לב ללשון הגמרא שם: "כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן – כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה". "מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה". אם נשים לב, הדגש בגמרא הוא על 'לשמוע' מגילה. ויש להתבונן שהרי בפשטות עיקר המצוה היא לקרוא את המגילה, ומה שיוצאים בשמיעה הוא מדין שומע כעונה, וא"כ למה לא נאמר בגמרא שמבטלין תורה ועבודה לקרוא את המגילה. [ואכן כבר העיר כן הריטב"א שם].

ונלך על הדרך שאמרנו, ונחדש בזה, שהדין מבטלין תלמוד תורה ועבודה בשביל מקרא מגילה הוא מצד חובת המקום שיש בקריאת המגילה שעניינו הוא לפרסם הנס. ומעתה יש לומר שמאחר ופרסום הנס בא לידי ביטוי על ידי השמיעה יותר מהקריאה – שהרי הפרסום נעשה במה ששומעים כולם יחד – לכן נקטה הגמרא בלשונה שמבטלין תלמוד תורה ועבודה 'לשמוע' מגילה.[6]

ואמנם יסוד חילוק זה בין קריאה לשמיעה כבר כתב האבני נזר (סי' תקיא) כשבא לבאר למה נשים אינן יכולות להוציא את האנשים בקריאת המגילה, וביאר שהוא משום שאשה פטורה מקריאה – וחייבת רק בשמיעה, כי מצות קריאה יסודה היא מצד מחיית עמלק – ובמצוה זו נשים פטורות, [ומהסטייפלער זצ"ל שמעתי פעם בנוסח קצת אחר – שמצות קריאה יסודה מצד החיוב לקרוא בעניני דיומא ובזה נשים פטורות (מובא בקהילות יעקב מגילה סי' ג)] ומה שנשים חייבות הוא רק בחלק של הפרסום מצד שאף הן היו באותו הנס, והחלק של הפרסום עיקרו בשמיעה.

על פי זה מבוארים היטב דברי בעל הטורים שלמד מהמסורת שה'ונשמע' של מגילה דוחה את ה'ונשמע' של תורה ועבודה. נמצא א"כ שמה שמגילה דוחה תורה ועבודה נרמז במילה 'ונשמע' המורה על השמיעה, ולא על הקריאה – והוא משום שהשמיעה מורה על הפרסום וכמו שאמרנו, וזה החלק במגילה שדוחה תלמוד תורה ועבודה.

נחזור למה שדייקנו בלשון הפסוקים במגילה את החידוש שיש שני חלקים בחיוב קריאת המגילה – חיוב מצד הגברא, וחיוב מצד המקום שיתפרסם בו הנס. החיוב מצד הגברא מדויק ממה שנאמר במגילה: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם", והחיוב מצד המקום מדויק ממה שנאמר בהמשך: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר", וכמו שביארנו, שבזה נאמר החלק של הפרסום שהוא שייך יותר לכל המשפחה יחד ולמקום – מדינה ומדינה ועיר ועיר.

והנה הגמרא הנ"ל במגילה (ג, א) דורשת את החלק השני של הפסוק "משפחה ומשפחה" – ממנו דייקנו את חלק החיוב מצד המקום – שבא לרבות חיוב על משפחות כהונה ולויה שמבטלים עבודת המקדש ובאים לשמוע מקרא מגילה.

הרי לנו שהמקור במגילה ממנו למדו שמגילה דוחה עבודה ותלמוד תורה הוא מהפסוק שנאמר בו את חיוב המקום וחיוב פרסום הנס שיש על הציבור בקריאת המגילה. הדברים עולים כפתור ופרח עם מה שמדוקדק בבעל הטורים שהדין שמגילה דוחה עבודה ותלמוד תורה נרמז בלשון 'ונשמע' – שאף הוא מורה על ענין הפרסום.

סיכום הדינים העולים:

  • ישנם שני חלקים בחיוב קריאת המגילה – חיוב מצד הגברא, וחיוב מצד המקום. החיוב מצד הגברא הוא חיוב קריאה כשלעצמו, ואינו ענין של פרסום; והחיוב שמצד המקום עניינו הוא לשם פרסום הנס במקום.
  • החיוב שמצד המקום אינו יכול להתקיים ביחיד, ולא במגילה הכתובה בין הכתובים – שאין באופנים אלו משום פרסום הנס.
  • במקום שכבר קראו בו בציבור ונתקיים חלק החיוב שמצד המקום שכבר היה בו פרסום – ניתן לקרוא ביחיד ובמגילה הכתובה בין הכתובים לצאת ידי חובת גברא לזה שעדיין לא קרא את המגילה.
  • מפרש ויוצא בשיירה שאינו נמצא במקום יישוב אין שייך בו חיוב מצד המקום, ולדעת הכל בו בטעם התוספתא יש עליו חיוב מצד הגברא לבד וזמנו כפי רוב העולם – בארבעה עשר; והוספנו שמאחר ואין לו דין פרסום, יוכל לקרוא ביחיד גם כיש עמו עשרה. והריטב"א מביא מהירושלמי שאינו קורא כלל, וביארנו סברתו שבמקום שלא חל חיוב מצד המקום – גם אין חיוב מצד הגברא.
  • מגילה דוחה עבודה ותלמוד תורה – רק מצד חלק של החיוב שמצד המקום וכמו שנתבאר, ודקדקנו זאת בלשון הגמרא. ואם כן זה דווקא באופן שיש חיוב מצד המקום, אך כשכבר קראו במקום זה בציבור לכאורה כבר אין חובת הגברא דוחה עבודה ותלמוד תורה.
  • נשים אינן חייבות בחלק שמצד הגברא, אלא רק מצד החלק של הפרסום, ולכן מברכות על 'שמיעת' מגילה. וזו גם הסברא שאשה לא יכולה להוציא איש בקריאת מגילה – שהרי אשה חייבת רק בחלק של הפרסום, ואילו איש חייב גם בחלק של הקריאה שהוא חוב עצמי על הגברא.[7]

[1] וכעין הדין בנר חנוכה שהחיוב הוא מצד הבית שיהיה בו נר כדי לפרסם הנס לרה"ר, כעין זה במגילה יש חיוב מצד המקום שיתפרסם בו הנס.

[2] ואמנם בדין פרסום הנס שבהדלקת נרות חנוכה אין צריך עשרה דווקא, כי שם צורת התקנה היא להדליק נר שיפרסם הנס, והפרסום בפועל הוא רק תוצאה. לעומת זאת במגילה המצוה היא הפרסום בפועל על ידי הקריאה. כדי לפרסם הנס בפועל צריכים שיהיה בעשרה.

חילוק נוסף יש מחמת זה, שבחנוכה גם אם כבר הדליקו אחרים ברה"ר זו – עדיין חייב כל יחיד ויחיד להדליק שהרי גדר החיוב הוא לא הפרסום בפועל, אלא להעמיד נר שיפרסם הנס. וא"כ הפרסום שיש בפועל מצד הנרות שאחרים הדליקו אינו מועיל כלפי מצוותו של זה להעמיד נר שיפרסם הנס. אבל גבי מגילה, כיון שגדר החיוב הוא עצם מציאות הפרסום במקום, אחר שכבר נתפרסם הנס במקום על ידי קריאת הציבור, שוב אין שייך חובת פרסום נוספת במקום.

[3] ואמר רבי יושע בער שאמר זאת להחזו"א והסכים עמו, אך אביו – הגרי"ז – לא הסכים עם הדברים, וביאר את דברי התוספתא באופן אחר.

[4] כעין הדין גבי מצות נר חנוכה שמי שאין לו בית אינו חייב בהדלקת הנר [אלא שתקנו לו ברכה כשרואה נר דלוק].

 

[5] כך היתה הגירסא אצלו, אך לפנינו הגירסא אמר רבא.

[6] ולפי זה במקום שכבר קראו בציבור וכבר התפרסם בו הנס, אצל היחיד שעדיין לא קרא מגילה לא יהיה דין זה שמבטלין תורה ועבודה לשמוע מגילה.

[7] ואמנם עדיין יש להתבונן בדברים, שלפי הראב"ד שאם קראו בעיר בציבור כבר נתפרסם הנס וכעת חיוב היחיד הוא רק מצד החיוב שעל הגברא, ובצירוף עם מה שהובא שנשים חייבות רק בשמיעה, ולא בקריאה – ייצא שבמקום שכבר קראו בציבור בעיר, נשים יהיו פטורות שהרי כבר נתקיים דין הפרסום, וחובת הגברא לא נאמר עליהם. ויש להאריך בזה. ושמא נאמר אף עליהם חובת גברא, אלא שחובת הגברא שעליהם הוא לשם הפרסום ועדיין צ"ע.




גדר הלל בחנוכה / הרב יעקב קופר

גדר הלל בחנוכה / שיעור הרב קופר בחנוכה תשפ"ג

הגמ'  בערכין י.: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל שמונה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב (הראשון) של עצרת … מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא לא איקרי מועד ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה …  לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא משום דר' אבהו דאמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר משום ניסא פורים דאיכא ניסא לימא אמר רבי יצחק לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.

מסקנת הגמ' שהלל שלם – תקנת נביאים וגם ספרדים מברכים עליו. והרי חנוכה לא שובתים ממלאכה וגם אין חלוקין בקורבנותיהם?   -: אלא משום ניסא ובארץ ישראל.

כלומר ההלל בחנוכה ניתקן כנגד הנס.

הגמ' בשבת כג.: והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום דאשה ודאי מדליקה דא"ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס:

נשים חייבות בנר חנוכה שהיו באותו הנס ורש"י מביא את סיפור יהודית שבזכותה נעשה הנס.

תוס' סוכה לח.: מי שהיה עבד ואשה. משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור:

משמע שאשה פטורה מהלל בסוכות כי הזמן גרמא אז למה חייבת ב ד' כוסות בפסח שניתקנו כדי לומר עליהם הלל ותשבחות?    -: שאני פסח שכרגע אני מודה על הנס אבל ברגלים – ההלל אינו על הנס.

משמע מהתוס' שבחנוכה שההלל ניתקן בגלל הנס – אישה חייבת בהלל.

רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פרק ג' הל 'ד הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא והם עונין אחריו אנא ה' הושיעה נא. אע"פ שאינו ראש פרק. הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והם עונים אנא ה' הצליחה נא. הוא אומר ברוך הבא וכל העם אומרים ברוך הבא. ואם היה המקרא את ההלל קטן או עבד או אשה עונה אחריהם מה שהן אומרין מלה מלה בכל ההלל.

כשאישה מקריאה את ההלל צריך השומע להגיד מילה במילה לעומת גבר שאז הוא אומר והקהל עונה כמו מזמור, בהלל של ליל הסדר שם האישה מוציאה את האיש.

רואים מכאן: I) אישה לא חייבת בהלל בחנוכה ואין יוצאין בשמיעה מהן (לפי הרמב"ם ולא לפי התוס')

  1. II) מדוע דווקא בהל' חנוכה אומר זאת הרמב"ם?

שו"ת בניין שלמה: "תמיה לי על הרמב"ם שכתב שם דאם אשה או קטן מקרין אותו את ההלל עונה אחריהן מה שהן אומרים, ופשוט דהוציא זה מהמשנה דסוכה דף ל"ט, ומדכתב זה בהלכות חנוכה, משמע להדיא דגם בהלל דחנוכה אין אשה יכולה לצאת קריאת הלל לאיש. ותמהני טובא, דהלא ודאי כמו דאמרינן דנשים חייבות בנר חנוכה משום שאף הן היו באותו הנס, הכי נמי חייבות בהלל דחנוכה מהאי טעמא….. ורציתי ליישב, דטעמו של הרמב"ם [שנשים פטורות מהלל בחנוכה] משום כיון דהלל בא על נצחון המלחמה, לא שייך זה בנשים דלאו בני כיבוש נינהו. וכי האי גוונא כתב בספר החינוך דנשים פטורין ממצות עשה דזכירת עמלק משום דמשמע מקרא דמצות עשה דזכירה היא סיבה וגרם למצות עשה דתמחה לעמלק, ונשים פטורות ממצות עשה דתמחה דלאו בני כיבוש נינהו… דהא גבי פורים נמי עיקר קריאת המגילה והסעודה הוא משום נצחון המלחמה וביום שנחו מאויביהם עשאוהו יום משתה ושמחה, וזה לא שייך בנשים דלא הלכו במלחמה, ואף על פי כן חייבות במשלוח מנות ובכל דיני הפורים דגם הן היו בכלל הגזירה דלהשמיד להרוג ולאבד, ואם כן זה שייך גם במעשה דחנוכה וכמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות חנוכה שגזרו גזירות על ישראל וכו' ופשטו ידם בממונו ובנותיהם… אף שחייבות בהלל דחנוכה, מכל מקום אינן חייבות לומר כל הלל המצרי שתקנו חז"ל לומר על הנס, דאפשר דאף אם אומרים פרק אחד שהוזכר בו הודאה והלל על הניסים, סגי בהכי, כמו בתפלה דאף דנשים חייבות, מכל מקום כתב המגן אברהם בסי' ק"ו דמה שנהגו רוב נשים שאין מתפללין בתמידות משום דאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה, דאף להרמב"ם דתפילה דאורייתא, מכל מקום די בפעם אחת ביום ובאיזה נוסח שירצה עי"ש. ואם כן אף בהלל דחנוכה אף שחייבות מצד שאף הן היו באותו הנס, מכל מקום די שיאמרו מזמור אחד שנזכר בו דברי הלל ושבח להקב"ה על הנסים, ולפיכך אינם יכולים להוציא לאיש, כן נראה לי ליישב דברי הרמב"ם".

לרמב"ם:חיוב תפילה הוא דאורייתא – אין הבדל בין נשים לגברים המחלוקת רק במה שתיקנו רבנן: שמו"ע וזמני התפילה

לרמב"ן: חייבות בשחרית ומנחה רק מדרבנן ופוסק המג"א שמחשש לרמב"ם (מדאורייתא) שיגידו לפחות מזמור אחד.

לשאלתו מדוע נר חנוכה נשים חייבות שהיו באותו הנס אבל הלל לא חייבות לרמב"ם תירץ שההלל ניתקן על ניצחון במלחמה ונשים דלאוו בני כיבוש נינהו כמו שפטורות ממחיית עמלק.

אם כך מדוע חייבות בקריאת מגילה וסעודה שהם משום ניצחון המלחמה?

-: באמת הן חייבות בהלל בחנוכה אבל לא חייבות כמו הגברים בכל מזמורי ההלל אלא מספיק שתאמר פרק אחד או הודאה אחת ואם כן יוצאות ב"ועל הניסים".

השדי חמד  (חלק ט' מער' חנוכה אות ט): מפריד בין הדלקה שחיוב אחד הוא לשניהם ולכן אישה מוציאה איש אבל בהלל חובת האישה היא שמיעה לעומת חובת האיש היא בקריאה.

הגרי"ד סולובייציק סוכה לח. " לפי התוס׳ חייבות נשים בהלל בליל הפסח שאף הן היו באותו הנס. ונראה דהלל בליל הפסח מהווה חלק ממצות ספור יציאת מצרים הגדה וד׳ כוסות, והראייה לכך ממה שאנו אומרים ״לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל וכו׳⁠ ⁠״. יוצא מזה שלפי התוס׳ חייבות נשים בספור יציאת מצרים בליל הפסח כמו שהן חייבות בהלל וד׳ כוסות, שהרי הלל הוה חלק מספור יציאת מצרים שמתחילין בגנות ומסיים בשבח. ומאחר שלתוס׳ חייבות בהלל משמע שחייבות נמי במצות ספור יציאת מצרים דהלל הוה חלק ממצות הספור.
"ויתכן ששאני הלל בפסח שהוא חלק מעיקר מצות ד׳ כוסות, וכשם שנשים חייבות בד׳ כוסות – שהן מעשה המצוה דפרסומי ניסא וחלק של מצות ספור יציאת מצרים – חייבות נמי בהלל. מאידך בחנוכה – הדלקת הנרות לחוד וההלל לחוד. הדלקת הנרות היא מצות פרסומי ניסא – והואיל ואף הן היו באותו הנס חייבות במצות ההדלקה – אבל אמירת ההלל בחנוכה אינה מצות פרסומי ניסא אלא שבח והלל בלי פרסומי ניסא, ולפיכך פטורות, וצ״ע."

אומר הגרי"ד שההלל בפסח הוא חלק מד' כוסות פרסומי ניסא וסיפור יציאת מצריים, יש בליל הסדר בהלל שצריך להרגיש שעכשיו ניצל ממצריים, בשעת ההלל  אבל בחנוכה הדלקת הנרות הן פרסומי ניסא לחוד וההלל שהוא שבח לקב"ה ולא פרסומי ניסא בזמן אחר, יש בחנוכה צווי דינים:

  1. הדלקת הנרות משום פרסומי ניסא ההלל – זהו אינו פרסום הנס.

ולכן הן חייבות רק בהדלקת הנרות שזו כבר הודאה על הנס לעומת פסח שההלל הוא ההודיה על הנס.

ר' שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן נד: לענ"ד, דהדלקת נר חנוכה היא עצמה ההודאה וההלל, כלומר שעל ידי זה יתן אל לבו להודות לה' על הניסים הגדולים שעשה לנו בנצחון המלחמות, וכמו שאומרים בנוסח "הנרות הללו וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל", ולא נזכר נס פך השמן, כי לא מצינו בשום מקום להודות לה' לדורי דורות עבור זה שעשה הקב"ה נס כדי שיוכלו כלל ישראל לקיים מצוה. ובמסכת סופרים שהובאה בהגהות מיימוני ובב"ח הגירסא שמברכין להדליק ומיד אומר הנרות הללו ואח"כ מברך שעשה נסים ומדליק, והוא כדי שידע לכוין על נס הישועה ונצחון המלחמה. ואפילו לדידן שאין נוהגים כך, הוא משום שלא תקנו לאומרו אלא בשעת ההדלקה ממש ולא לפניו… וזהו מה שאומרים בנוסח על הניסים בתפילה ובברכת המזון, בסיום ההזכרה של הנסים והישועות "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול", ואין אומרים להדליק נרות ולהודות, ומשום שכל עיקר ההדלקה היא להודות ולהלל ולפרסם נס הישועה וההצלה… מכיון שזהו עיקר התקנה, שפיר חייבות גם נשים בהדלקת נר חנוכה כאנשים, שגם הן צריכות להודות, וכמו שאמרו בגמרא שאף הן היו באותו הנס, כלומר נס ההצלה על ידי המלחמות… אבל אמירת ההלל בשמונת ימי החנוכה אינה על מה שקרה באותו הזמן, רק תיקנו נביאים שבכל מועד שאסור במלאכה… וזהו מה שאמרו בגמרא בשבת (כא, ב) לשנה אחרת קבעום ועשאום לימים טובים בהלל והודאה, כלומר שעשו את אותם הימים לפרק שבו חייבים לשמוח בה', אף שההלל עצמו אין בו שום זכר לאותם הנסים אשר חייבים להודות ולהלל ע"י ההדלקה. וכיון שכן, כמו שנשים פטורות מהלל של סוכות ועצרת כך גם של חנוכה, מפני שזה רק זמן גרמא כלומר זמן זה עשאוהו ליום שחייבים לומר בו הלל [משא"כ אמירת ההלל בליל פסח כיון שזהו ממש הלל המצרי ומספרים הענין של יציאת מצרים וגם תקנוהו על סדר הכוסות לכן גם נשים חייבות בו]".

הדלקת הנר היא עצמה ההלל וההודאה הן על נס פח השמן והן על נס המלחמה אבל ההלל – אין לו זכר לניסים אלא "לשנה אחרת קבעום ועשאום", כלומר קבעו את הימים האלו כימים טובים (אסור להספיד, אסור להתענות), אם כך ההלל הופך למצוות עשה שהזמן גרמא ולכן הנשים פטורות.

הגרי"ש אלישיב על סוכה לח. "בפסחים (קיז, א) איתא דנביאים תיקנו להם לישראל את ההלל על כל גזירה וגזירה שהיתה וניצלו מהם. ופירש"י שם, כגון חנוכה. עוד מבואר בפסחים (שם) לגבי הלל דחנוכה שדוחה מעמדות, וכתב שם רש"י כדאיתא בתענית, דנביאים תקנו להם לישראל וכו'. ולא הביא הגמרא דשבת דאיתא התם דתקנו להודות ולהלל. חזינא מדברי רש"י דס"ל דתקנת הלל בחנוכה לא היתה תקנה שתקנו באופן מיוחד בחנוכה, אלא היא בתקנה הכללית של הנביאים וממילא חנוכה בכלל. ומה דאיתא בשבת דתקנו להודות ולהלל היינו מה שאומרים על הניסים ומדליקים נרות חנוכה, אבל הלל לא תקנו אז. ואם כן מה דאיתא בשבת דנשים בכלל הדינים דחנוכה דאף הן היו באותו הנס היינו בדברים שתקנו לחנוכה עצמה, אבל הלל דהוה תקנת נביאים קודם, ודאי דלא הוו נשים בכלל, דלא שייך לחנוכה ולתקנותיה עצמה, ושפיר מה דאיתא ברמב"ם דנשים אין חייבות בהלל בחנוכה".

אומר הרב אלישיב שתקנת הלל של חנוכה אינה מיוחדת דווקא לחנוכה אלא תקנה כללית של הנביאים שתיקנו שכל פעם שהיתה גזירה על עם ישראל וניצלו ממנה – תיקנו הלל, זו מ"ע שהזמן גרמא ואינה מיוחדת דווקא לחנוכה ולכן נשים פטורות.

הרמב"ם הביא את דין ההלל בהל' חנוכה כי בפסח זו עיקר ההודאה על יציאת מצריים, שם נשים יכולות להוציא גברים משום חובתם אבל בהל' חנוכה זהו הלל שתיקנו הנביאים שם נשים פטורות.

קישורים לשיעורים בנושא:

                  אתר דרשני

                 אתר עולמות