הכרעת הספק-רוב וחזקת ממון מול חזקה מעיקרא – ר' יעקב ישורון

השעורים מוקדשים לע"נ אימנו מורתנו רחל בת יוסף  – יום השנה : כח' אב
                                                  החלק הראשון של השיעור נמסר בבית הכנסת ע"ג כא' אב תשפ"ו                                                                                                                                           החלק השני של השיעור נמסר בבית הכנסת ע"ג כז' אב תשפ"ו

                                                  רוב וחזקת ממון לעומת חזקה דמעיקרא – ר' יעקב ישורון

 

השב שמתתא (שמעתא ד' פרק כד') מביא כמה ראיות לכך שיש עדיפות למוחזקות ממון על פני חזקה דמעיקרא :

 

(1)

הגמרא בקידושין (פ' א') אומרת שאם נמצא תינוק בצד עיסה ובצק בידו אנחנו חוששים שמא התינוק נגע בעיסה. מצד אחד יש "רוב תינוקות מטפחין" באשפה ונוגעים בשרצים שאומר שהעיסה נטמאה, מאידך יש לעיסה חזקה דמעיקרא שאומרת שהעיסה טהורה. אומרים חכמים שחולקים על רבי מאיר ש"רובא וחזקה רובא עדיף" ולכן נחליט במקרה זה שהעיסה טמאה.

הגמרא בבבא קמא (מו' א') אומרת שאדם שמוכר שור לחברו והשור נמצא נגחן לא יכול הקונה לטעון שהוא כמו רוב העולם קנה את השור לחרישה וממילא זה מקח טעות, מפני שיכול לומר לו המוכר אני מהמיעוט שמוכרים שור לשחיטה, ועל סמך רוב אתה לא יכול להוציא ממני את כסף הקניין מפני שאין מוציאים ממון על פי רוב (כך דעת שמואל שנפסקה להלכה).

רואים אם כן שרוב מכריע חזקה דמעיקרא ולא מכריע חזקת ממון – מכאן שחזקת ממון טובה יותר מחזקה דמעיקרא.

 

(2)

הגמרא בבבא בתרא (לב' א') מתארת שני מיקרים :

המקרה הראשון – שואל ראובן את שמעון מה אתה עושה בשדה שלי. עונה שמעון אתה מכרת לי אותה והנה שטר הראייה. אומר ראובן שטר הראייה מזויף. גוחן שמעון כלפי רבה ואומר לו שאכן השטר הוא מזויף "מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו". אומר רבה מה לי לשקר (לשמעון יש מיגו) שהרי אילו היה רוצה היה שמעון טוען שהשטר הוא שטר טוב והיה גם יכול להביא עדי קיום שיקיימו את השטר בגלל רמת הזיוף הגבוהה של החתימות והיה זוכה בשדה, לכן צריך להאמין לו שהשדה שלו.

רב יוסף חולק וסובר שאי אפשר להאמין לשמעון על סמך המיגו שהרי "אמאי סמכת האי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא".

הרשב"ם מסביר שלפי רב יוסף אי אפשר לסמוך על המיגו מפני שבכל מיגו ישנן שתי טענות אמת אחת שטוען ואחת שיכול היה לטעון, אבל במקרה שלנו הטענה שיכול היה לטעון אינה טענת אמת שהרי השטר מזויף.

הגמרא פוסקת הלכה כרבה. המשמעות היא שעל סמך מיגו מוציא שמעון את הקרקע מידי ראובן למרות שראובן הוא המרא קמא, שהרי יש הודאת בעל דין של שמעון שראובן הוא המרא קמא שהרי שמעון מודה שראובן מכר לו את הקרקע.

 

המקרה השני – ראובן תובע משמעון מאה מנים שלווה ממנו ומציג לו את שטר ההלוואה. טוען שמעון שהשטר מזויף.

גוחן ראובן כלפי רבה ואומר לו שאכן השטר הוא מזויף "מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו".

אומר רבה שיש לראובן מיגו שהרי אילו היה רוצה היה טוען שהשטר הוא שטר טוב והיה גם יכול להביא עדי קיום שיקיימו את השטר בגלל רמת הזיוף הגבוהה של החתימות והיה זוכה בהלוואה, לכן צריך להאמין לו שאכן השטר הוא שטר אמת.

רב יוסף חולק וסובר שאי אפשר להאמין לשמעון על סמך המיגו שהרי : "אמאי סמכת האי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא".

הרשב"ם מסביר שאי אפשר לסמוך על המיגו מפני שבכל מיגו ישנן שתי טענות אמת אחת שטוען ואחת שיכול היה לטעון, אבל במקרה שלנו הטענה שיכול היה לטעון אינה טענת אמת שהרי השטר מזויף.

הגמרא פוסקת במקרה הזה הלכה כרב יוסף מפני שהמיגו הוא מיגו להוציא ממוחזק ו"מיגו לאפוקי ממונא לא אמרינן".

רואים אם כן שמיגו יכול להוציא ממרא קמא אבל לא יכול להוציא ממוחזק, מכאן שחזקת ממון טובה יותר מחזקת מרא קמא שהיא חזקה דמעיקרא.

 

(3)

המשנה בבבא מציעא (ק' א') מתארת מקרה בו שני אנשים החליפו פרה בחמור. ברגע שבעל הפרה משך את החמור חל הקניין ובעל החמור זכה בפרה שנמצאת באותו זמן במקום אחר. אחר כך התברר שהפרה ילדה ולא ידוע האם זה קרה לפני שחל הקניין ואז הוולד שייך לבעל הפרה המקורי או אחרי חלות הקנין ואז הוא שייך לבעל החמור המקורי. בגלל הספק שנוצר אומרת המשנה שהדין הוא שיחלוקו.

שואלת שם הגמרא מדוע אנחנו אומרים יחלוקו, מדוע שלא נאמר שיזכה בוולד זה שהוא מוחזק בפרה ושחברו שרוצה להוציא את הוולד יביא ראיה כדין כל מוציא ממוחזק שמביא ראיה ?

מתרצת הגמרא שמדובר באופן שהפרה נמצאת באגם ולכן אין מוחזק. ושוב שואלת הגמרא מדוע שלא ניתן את הוולד למרא קמא של הפרה ? ומתרצת הגמרא : "הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה".

מדייק תוספות שם ד"ה "הא מני סומכוס היא" שמכך שהגמרא לא תירצה "אלא הא מני סומכוס היא" סימן שהתירוץ מתייחס רק לקושייה השנייה דהיינו לשאלה מדוע שלא יזכה בוולד המרא קמא. על האפשרות הזו שניתן את הוולד למרא קמא ולא נחלוק את הוולד תירצה הגמרא שמדובר אליבא דסומכוס שסובר שבממון המוטל בספק לא הולכים בתר מרא קמא אלא חולקים ולכן הדין במשנה הוא שחולקים, אבל על השאלה הראשונה שנשאלה והיא שמדוע לא ניתן את הוולד למוחזק בפרה – על השאלה הזו הגמרא לא מתרצת "הא מני סומכוס היא", ראיה מכאן שסומכוס אכן מודה שבממון המוטל בספק אם יש מוחזק נותנים למוחזק ולא חולקים.

רואים אם כן שלפי סומכוס חזקת ממון מכריעה ספק ממוני ולא אומרים את הדין של יחלוקו, ואלו חזקת מרא קמא לא מכריעה את הספק והדין הוא שיחלוקו. ראיה נוספת לכך שחזקת ממון טובה יותר מחזקה מרא קמא שהיא חזקה דמעיקרא.

 

השב שמעתתא (שמעתא ד' פרק כד') מסביר שהסיבה לכך שחזקת ממון טובה יותר מחזקה דמעיקרא היא מפני שחזקת ממון היא הוכחה עכשווית ואלו חזקה דמעיקרא היא הוכחה שמקורה בעבר, ומטבע הדברים הוכחה עכשווית טובה יותר מאשר הוכחה מהעבר.

 

השב שמעתתא (שם) אומר שגם רוב הוא הוכחה עכשווית ועל פי זה ניתן להבין מדוע רוב וחזקה רוב עדיף מפני שרוב שהוא הוכחה עכשווית טוב יותר מחזקה דמעיקרא שהיא הוכחה מן העבר.

 

קונטרס הספקות (ו' יא') אומר את הדבר הבא : רוב לא מועיל כדי להוציא ממון ממוחזק שהרי אין הולכים בממון אחר הרוב, אבל יש מקום לומר שרוב יועיל להוציא ממרא קמא, שהרי חזקת מרא קמא היא כמו חזקה דמעיקרא באיסורים, ובאיסורים רובא וחזקה רובא עדיף.

 

חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא

 

חזקה דמעיקרא
ברגע שנולד ספק יש שתי אפשרויות ואני לא יודע איזו מהן היא הנכונה. החזקה דמיעקרא פושטת את הספק ואומרת שמה שהיה עד לרגע לידת הספק הוא גם מה שיש עכשיו. מכיוון שאני לא יודע מה היא האפשרות הנכונה אני מניח שמה שהיה קודם הוא גם מה שיש עכשיו.
לדוגמא (יבמות לא' א')  : אדם זורק גט לאשתו שעומדת ברשות הרבים. ספק אם הגט נפל בתוך ארבע אמות שלה ולכן היא מגורשת, ספק אם הגט נפל בתוך ארבע אמות שלו ולכן היא אינה מגורשת. החזקה דמעיקרא אומרת שכיון שלפני שנולד הספק האישה הייתה אשת איש לכן אני צריך להתייחס אליה גם עכשיו כאל אשת איש ולהניח שהגט נפל בתוך ארבע אמות של הבעל והגירושין לא היו גירושין.

הגמרא בחולין (י' ב') אומרת שחזקה דמיעקרא לומדים מפרשת נגעי בתים מן הפסוק " ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים" – "דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה".

 

חזקה דהשתא
החזקה דהשתא אומרת שאם יש ספק ביחס למה שהיה בעבר אז המצב הנוכחי פושט את הספק ואומר שמה שיש עכשיו זה גם מה שהיה בעבר.

מחלוקת רש"י ותוספות בעניין חזקה דהשתא
הגמרא בקידושין (עט' א') מתארת מקרה שבו ביום שמלאו לאישה ששה חודשים כנערה, באותו יום בשעה עשר בבוקר אביה קידש אותה בדרך והיא קידשה את עצמה בעיר. באותו יום בשעה שתים אחר הצהריים האישה נבדקה והתברר שהיא בוגרת.

רב סובר שאם בשעה שתים אחר הצהריים בדקנו ונוכחנו לדעת שהאישה בוגרת זה אומר שהאישה הייתה כבר בוגרת מהבוקר לפני שהתקדשה על ידי אביה ולפני שקידשה את עצמה, ולכן הקידושין שתפסו הם הקידושין שקדשה את עצמה ולא הקידושין שאביה קידש אותה.

לעומת זאת  שמואל חולק וסובר שכיוון שיש ספק בשאלה אם ברגעי הקידושין שלה ושל אביה היא הייתה בוגרת או נערה לכן חוששים גם לקידושי האב וגם לקידושיה שלה.

 

רבי עקיבא איגר בשו"ת (אורח חיים סימן ז') מסביר את שורש מחלוקת רב ושמואל : לרב חזקה דהשתא שלא מתנגשת עם חזקה דמעיקרא היא חזקה, ובמקרה של הגמרא אין חזקה דמעיקרא שהרי ביום שנשלמים ששת חודשי הנערות ברור שיהיה המעבר ממצב נערות למצב בגרות, ולכן סובר רב שהולכים בתר השתא, ואם עכשיו המתקדשת בוגרת גם בבוקר לפני שהיו הקידושין היא הייתה בוגרת ולכן קידושיה שלה תופסים, ואלו שמואל סובר שחזקה דהשתא אינה חזקה, וכיוון שגם חזקה דמיעקרא לא קיימת לכן בזמן הקידושין של האב ושלה עצמה האישה הייתה ספק נערה ספק בוגרת ולכן חוששים לקידושי שניהם.

 

 

רש"י שם בסוגיא (עט' ב' ד"ה "מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו") כותב : "יומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות". יוצא שרב (שהלכה כמותו – רמב"ם אישות ג' יד') סובר לפי רש"י שכיון שאין חזקה דמעיקרא, שהרי ביום שנשלמו ששת חודשי הנערות מצבה יכול כל רגע להשתנות, לכן הולכים בתר חזקה דהשתא ואומרים אם עכשיו היא בוגרת זה אומר שגם לפני שהיא התקדשה היא הייתה בוגרת, ולכן הקידושין שקידשה את עצמה תופסים ולא קידושי האב.

תוספות שם בסוגיא (עט' ב' ד"ה "מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו") כותב : "ור"י פירש דרגילות הן לבא בבוקר ואין שייך חזקה דנערות". תוספות סובר שלפי רב אנחנו מניחים שבשעה שהיא התקדשה היא כבר הייתה בוגרת לא בגלל החזקה דהשתא אלא בגלל רוב שאומר שברוב המקרים סימני הבגרות מגיעים כבר בבוקר.

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שבזה נחלקו רש"י ותוספות בדעת רב : לרש"י אם אין חזקה דמעיקרא (ביום שנשלמו ששת חודשי הנערות חזקת הנערות שלה יכולה כל רגע להשתנות) הרי שהחזקה דהשתא מופעלת ופושטת את הספק, ולכן אומר רב שקידושי האישה תופסים היות ואם האישה עכשיו בוגרת היא הייתה בוגרת בתחילת היום לפני הקידושין, ואלו לתוספות חזקה דהשתא אינה נחשבת לחזקה, והסיבה שקידושי האישה הם אלו שתופסים היות שיש רוב שפושט את הספק ואומר שברוב המקרים סימני הבגרות מופיעים כבר בבוקר שזה אומר שלפני שהאישה התקדשה היא הייתה כבר בוגרת ולכן קידושי האישה הם אלו שתפסו.

 

הגמרא בנידה (ב' ב') אומרת : "מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות", והגמרא שם מסבירה במסקנה לאחר כל השקלא והטריא שהסיבה היא זו :

מצד אחד יש חזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהטהרות טמאות, ומאידך יש חזקה דמעיקרא של המקווה שאומרת שהמקווה שלם ולכן הטהרות שהוטבלו במקווה טהורות, אבל יש למקווה גם חיסרון של "הרי חסר לפניך".

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שניתן להבין את מסקנת הגמרא בשני אופנים :

(1) החזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהן טמאות מתקזזת על ידי החזקה דמעיקרא של המקווה שהוא שלם ושאומרת שהטהרות טהורות, ומה שנשאר זה רק החזקה דהשתא של "הרי חסר לפניך", שהיא מובאת בחשבון היות שאין חזקה דמעיקרא שעומדת מולה, והיא גורמת לכך שנחליט שהטהרות טמאות.

(2) אין דבר כזה חזקה דהשתא, החשבון הוא רק חשבון של חזקות דמעיקרא, והוא כזה : מצד אחד יש לי חזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהן טמאות וזו חזקה טובה ומשובחת, ומהצד השני יש חזקה דמעיקרא של המקווה שאומרת שהמקווה שלם ולכן הטהרות טהורות, אבל החזקה הזו היא חזקה חלשה וקטועה שהרי "הרי חסר לפניך", ולכן בחשבון החזקות הכולל חזקת הטומאה של הטהרות גוברת על חזקת הטהרה של המקווה בגלל שהיא טובה ומשובחת ממנה, ולכן כל הטהרות שנעשו על גבי אותו מקווה טמאות.

במילים אחרות : שתי האפשרויות שהעלינו קודם על פי רעק"א במחלוקת רב ושמואל, ולפי השב שמעתתא במחלוקת רש"י ותוספות בדעת רב, שתי האפשרויות האלה הן אלו שניתן להסביר באמצעותן את הסיבה לעובדה שהטהרות שנעשו על גבי המקווה טמאות.

 

המשנה בנדה (ב' א') מביאה שלוש דעות ביחס לשאלה של מה הדין של טהרות שאישה נגעה בהם לפני שראתה דם נידות  :

לבית שמאי : דיה שעתה ואינה מטמאה את הטהרות שנגעה בהם קודם שראתה את הדם, לבית הילל מטמאה את כל הטהרות שנגעה בהם מאז הבדיקה האחרונה שבה הייתה טהורה, ולדעת חכמים לוקחים את הזמן הקצר יותר בין שני הזמנים : בין הזמן של מעת לעת (עשרים וארבע השעות האחרונות) ובין הזמן שעבר מאז הבדיקה התקינה האחרונה, וכל הטהרות שנגעה בהן באותו זמן הן טמאות.

הרמב"ם (איסורי ביאה ט' ג') פוסק כדעת חכמים.

נשאלת השאלה איך מתחשבים בחזקה דהשתא לפי חכמים ומטמאים טהרות שהאישה נגעה בהם קודם הראיה, והרי יש לאישה חזקה דמעיקרא שאומרת שלפני הראיה היא הייתה טהורה, וכמו שהסברנו קודם כאשר יש חזקה דמעיקרא לכל הדעות לא מתחשבים בחזקה דהשתא ?

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שמדובר בתרומה וקודשים וכפי שמסביר תוספות בנדה (ב' ב') ד"ה "מעת לעת"

שחכמים החמירו בתרומה וקודשים לטמא למפרע על סמך חזקה דהשתא, אבל בחולין באמת אין שום משמעות לחזקה דהשתא כאשר היא מתנגשת בחזקה דמעיקרא,.

 

לסיכום :

לדעת רב לפי רעק"א, ולדעת רב אליבא דרש"י לפי השב שמעתתא, כאשר יש התנגשות בין חזקה דמעיקרא לחזקה דהשתא החזקה דמעיקרא גוברת, אבל אם יש חזקה דהשתא ששום דבר לא מתנגד לה היא מופעלת ופושטת את הספק, ואלו לדעת שמואל לפי רעק"א ולדעת רב ושמואל אליבא דתוספות לפי השב שמעתתא, אין כלל חזקה דהשתא.

 

מה שיוצא זה שלפי כולם תמיד נלך בתר חזקה דמעיקרא כאשר היא קיימת – או בגלל שאין דבר כזה שנקרא חזקה דהשתא, או בגלל שאמנם יש דבר כזה שנקרא חזקה דהשתא אבל החזקה דמעיקרא טובה ממנה.

 

 

סתירה

ומתעוררת השאלה שלכאורה יש סתירה בדברי האחרונים :

השב שמעתתא (שמעתא ד' כד') הסביר לנו שרוב וחזקת ממון טובים יותר מחזקה דמעיקרא מפני שהוכחות עכשוויות טובות יותר מהוכחות שמקורם בעבר, ואילו אנחנו הראינו שההשוואה שבין חזקה דמעיקרא  לחזקה דהשתא מראה את ההיפך.

 

יישוב הסתירה

ננסה בע"ה ליישב את הסתירה.

 

 

חזקה עם סברא וחזקה בלי סברא

רעק"א (שו"ת סימן קלו') מסביר שישנן שני סוגי חזקות – חזקות שהן מכוח גזירת הכתוב, כמו למשל חזקה דמעיקרא, שאין בהן סברא או כוח בירור שאומר שהדבר במציאות אכן כך, שהרי לדוגמא אם אישה התקדשה בטבעת שיש ספק אם היא שווה פרוטה או לא, נוצר ספק ביחס לשאלה האם האישה היא פנויה או שהיא אשת איש, והחזקה דמעיקרא פושטת את הספק ואומרת שהיא פנויה מפני שלפני שנולד הספק היא הייתה פנויה, במילים אחרות אנחנו בעצם מחליטים שהטבעת לא הייתה שווה פרוטה, והרי ברור שאין קשר בין הדברים, וכי בגלל שהאישה הייתה קודם פנויה הדבר מוכיח שהטבעת לא הייתה שווה פרוטה, אלא שבחזקה מסוג זה התורה אומרת לנו להתנהג עם המקרה כמו שהתנהגנו אתו לפני שנולד הספק.
לעומת זאת ישנן חזקות שהנאמנות שבהן היא מכוח בירור וסברא, כמו "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" או "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", שהסברא אומרת שכך הוא הדבר מפני שזה טבעו של אדם שהוא אינו רוצה לפרוע חוב בטרם זמן הפירעון.

השב שמעתא (שמעתא ז' פרק כא') מביא שתי ראיות לרעיון הזה שאומר שחזקה דמעיקרא היא חזקה שמקורה בגזירת הכתוב ולא בסברא, ושרק אומרת לנו איך להתנהג אבל לא מבררת את הספק במציאות.

(1) הגמרא בבבא בתרא (לא' ב') מדברת על מקרה בו שתי כיתות עדים מכחישות זו את זו. באותה עדות ברור ששתי הכיתות פסולות היות שאי אפשר לדעת מי היא הכת שדוברת אמת, אבל ביחס לעדויות עתידיות נחלקו רב הונא ורב חסדא. לדעת רב הונא "זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה" ואילו לפי רב חסדא "בהדי סהדי שקרי למה לי". להלכה נפסק כדעת רב הונא שכל כת כשרה לבא ולהעיד בעדויות עתידיות, היות שהחזקה דמעיקרא שיש לכל כת פושטת את הספק ואומרת שהיא כת כשרה, אף על פי שהדבר לא יכול להיות על פי האמת היות שכת אחת היא ודאי כת שקרנית, אלא שהדבר אפשרי מפני שחזקה דמעיקרא איננה מוכיחה או מבררת את האמת אלא היא רק אומרת לנו איך להתנהג.

 

(2) הגמרא בפסחים (י' א') מדברת על מקרה של שני שבילים ומוטל מת לרוחב אחד משני השבילים הללו באופן כזה שכל מי שעובר באותו שביל וודאי נטמא טומאת מת, והלכו שני בני אדם כל אחד מהם בשביל אחר רק שאנחנו לא יודעים באיזה מהם מוטל המת. אם יבוא כל אחד מהם בנפרד לשאול את בית הדין האם הוא טהור או טמא, בית הדין יפסוק לו שהוא טהור מכוח החזקה דמעיקרא שיש לו שהיה טהור לפני שנולד הספק, אף על פי שעל פי האמת הדבר בלתי אפשרי שהרי האחד וודאי טמא.

חזקה עם סברא היא שוות ערך ל"אנן סהדי"

אומר רעק"א (שו"ת תשובה קלו') את החידוש הבא : המחלוקת בגמרא ביבמות (לא' א') ביחס לשאלה אם ספק של תרי ותרי הוא ספק של תורה וחזקה לא יכולה לפשוט אותו, או שהוא רק ספק דרבנן ומן התורה הוא ספק ככל הספיקות שחזקה יכולה לפשוט אותו, מדברת על חזקה דמעיקרא (חזקת אשת איש שיש לאישה שביחס אליה נולד ספק האם הגט שזרק לה בעלה ברשות הרבים נפל קרוב לה והיא מגורשת או קרוב לו והיא אינה מגורשת), ודווקא בחזקה כזו שאין בה סברא אלא מקורה בגזירת הכתוב נחלקו האמוראים, כמו שהסברנו קודם, אבל בחזקה שיש עמה סברא, כמו למשל "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", ייתכן לומר שבמקרה זה לא תהיה מחלוקת וכולם יסברו שחזקה כזו לא יכולה לפשוט ספק של תרי ותרי מן התורה, היות שדבר שיש בו סברא או כוח של בירור והוכחה הוא כמו אנן סהדי (דהיינו דבר שאנחנו יכולים להעיד עליו מפני שהוא כל כך ברור ומובן), ואנן סהדי זה כמו עוד כת עדים, והרי כת עדים נוספת לא יכולה להכריע ספק של תרי ותרי מפני שתרי כמאה ומאה כתרי.

 

רוב עם סברא ורוב בלי סברא

הגמרא בבבא מציעא (ו' ב') מתארת מקרה בו אדם מפריש מעשר בהמה, ובמהלך המניין של עשר בהמות כדי להפריש את הבהמה העשירית כמעשר בהמה, קפץ אחד מן המנויים לתוך קבוצת הבהמות הלא מנויות, במקרה כזה אומרת הגמרא כל הדיר פטור ממעשר בהמה. הבהמות שכבר נמנו באותה קבוצה פטורות מפני שמנין הראוי פוטר, ואלו הבהמות שבתוך הדיר שעדיין לא נמנו פטורות מפני שכל בהמה שתצא עשירית יש ספק שמא היא בהמה שכבר מנו אותה ובתור שכזו היא לא יכולה לשמש מעשר בהמה. אם כן ביחס לכל בהמה שתצא עשירית יש ספק האם היא יכולה לשמש כמעשר בהמה והתורה אמרה "העשירי יהיה קודש" (ויקרא כז' לב') – עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק.

שואל השיטה מקובצת (בבא מציעא ו' ב') מדוע כל בהמה בדיר היא ספק מעשר בגלל החשש שמא היא בהמה שכבר נמנתה, והלא רוב הבהמות בדיר הם בהמות שעדיין לא נימנו, ו"ניכבשינהו וניידי" באופן כזה שנוכל להפעיל את הכלל של כל דפריש מרובא פריש שאומר שכל עשיריית הבהמות שנמנות עכשיו לא מנו אותן עדיין והבהמה העשירית צריכה להיות מעשר בהמה ?
מתרץ השיטה מקובצת : כל דפריש מרובא פריש שפושט את הספק על ידי רוב, פירושו שהספק נשאר ספק אלא שהתורה אומרת שצריך להתנהג אל זה שפרש כאחד שבא מקבוצת הרוב, וכיוון שהתורה גזרה "עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק" לכן הבהמה היא ספק מעשר בהמה ולכן כל הדיר שעדיין לא נמנה פטור ממעשר בהמה.

הגמרא הקידושין (עג' א') אומרת : "לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא", כלומר ספק ממזר מותר לו לשאת ישראלית וגם מותר לו לשאת ממזרת. ואומרת הגמרא שם (עד' א') שההלכה כאבא שאול שאומר שהדבר נכון גם אם רוב אנשי העיר הם ממזרים ופסולים אצל האישה.

שואל השב שמעתתא (שמעתא ב' פרק טו') : הרי אם יש רוב פסולים הרי שהתינוק הנולד הוא לא ספק ממזר אלא ודאי ממזר מכוח זה שהרוב פשט את הספק ?

מתרץ השב שמעתתא ואומר : כמו שראינו בתירוץ של השיטה המקובצת שרוב לא פושט את הספק רק אומר לנו איך להתנהג, ולכן למרות שרוב הבהמות בדיר הן בהמות שלא נמנו, למרות זאת עדיין כל בהמה שנמנית ממשיכה להיות ספק עשירי, הוא הדין בממזר : למרות שהרוב אומר שהתינוק הנולד כשר, למרות זאת מכלל ספק הוא לא יצא, וכיון שהתורה אומרת "לא יבוא ממזר בקהל ה'" – ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק, והנולד הוא ספק לכן מותר לו לבא בקהל.

ואומר השב שמעתתא שכל זה הוא דווקא ברוב דאיתא קמן שאין בו סברא, אבל רוב דליתא קמן שמקורו בסברא הוא רוב שמברר ופושט את הספק במציאות, ואם היה מדובר ברוב כזה הבהמה העשירית הייתה נחשבת לוודאי מעשר בהמה, וספק הממזר היה נחשב לוודאי ממזר.

השב שמעתתא (שמעתא א' פרק א') מביא ראיה לכך שספק ממזר נפשט על ידי רוב שיש בו סברא (רובא דליתא קמן) מן הגמרא בחולין (יא' ב') שאומרת בין יתר האפשרויות שרובא דליתא קמן נלמד ממה שאומרת התורה שמכה אביו ואימו נהרג, ונשאלת השאלה אולי המוכה הוא לא אביו ? אלא כיון שרוב בעילות אחר הבעל אנחנו מניחים שהמוכה הוא האבא. אומר השב שמעתתא שמגמרא זו רואים שרובא דליתא קמן פושט את הספק ביחס למכה ועושה אותו ודאי בנו של המוכה, שהרי אחרת לא היינו הורגים אותו מספק.

לסיכום :
(1) ראינו מתוך הסוגיה של תרי ותרי שלחזקה עם סברא יש חוזק של "אנן סהדי" דהיינו חוזק של שני עדים, בה בשעה שלחזקה שאין עמה סברא אין את החוזק הזה.
(2) ראינו שחזקה עם סברא יש בה כוח של בירור והיא פושטת את הספק במציאות, ואלו חזקה בלי סברא משאירה את הספק כספק ורק אומרת לנו להתנהג כאלו הספק נפשט.
(3) ראינו שרוב עם סברא יש בו כוח של בירור והוא פושט את הספק במציאות, ואלו רוב בלי סברא משאיר את הספק כספק ורק אומר לנו להתנהג כאלו הספק נפשט
.

מיגו עם סברא ומיגו בלי סברא

אומר הקובץ שיעורים (חלק ב' סימן ג') שבמיגו יש סברא של "מה לי לשקר". מיגו פירושו שאדם טוען טענה א' שבה מצד עצמה הוא לא נאמן, אבל יש לו את טענה ב' שבה הוא נאמן ויכול היה לטעון אותה, לכן אנחנו צריכים להאמין לו גם בטענה א'.
לדוגמא : הגמרא בבבא בתרא (ע' א') מתארת מקרה בו ראובן הפקיד חפץ אצל שמעון ויש בידו שטר ראיה על ההפקדה. שמעון נאמן לומר החזרתי את הפקדון ולהישבע על כך במיגו דאי בעי אמר שהחפץ נאנס והיה נשבע על כך.

אולם אומר הקובץ שיעורים יש מקרים שבהם אי אפשר לומר שזה המנגנון שעומד מאחורי מיגו, ואחד מאותם מקרים הוא מיגו דהעזה.

הגמרא בבבא בתרא (לו' א') מתארת מקרה שבו העיזים של ראובן ששווים מאה זוז נכנסו לחצרו של שמעון ואכלו חושלא (שעורים קלופים) ששווים מאתים זוז. אומרת הגמרא ששמעון נאמן לטעון שהנזק היה בשווי של מאה זוז שהרי יש לו מיגו דאי בעי היה תופס את העיזים ששווים מאה זוז והיה אומר שהם שלו.

אומר תוספות בבבא קמא (קז' א' ד"ה "עירוב פרשיות") על פי הבנת הש"ך (חושן משפט סימן פב' דיני מיגו) שמיגו כזה מועיל למרות שהמיגו הזה הוא מיגו דהעזה. המיגו הוא מיגו דהעזה שהרי הטענה שיכול היה שמעון לטעון שהעיזים שייכים לו היא טענה שיש בה העזה שהרי גם הוא וגם ראובן יודעים שזו טענת שקר.
אומר הקובץ שיעורים שבמקרים כאלה המיגו פועל על ידי "כוח הטענה". במקרה זה גזירת הכתוב אומרת שנותנים לבעל המיגו בטענה שהוא טוען את הכוח שיש לו בטענה שיכול היה לטעון.

 

בגמרא בבבא בתרא (לב' א') שהזכרנו קודם אומר רב יוסף "אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא". ומסביר הקובץ שיעורים שלפי רב יוסף המיגו הוא לא מיגו מפני שלפי רב יוסף המיגו מבוסס על "כוח הטענה", נותנים לבעל המיגו את הכוח  הטענה שיכול היה לטעון, אבל כוחה הוא כוח של שטר מזוייף ולכן אין לו מיגו.

 

הגמרא בכתובות (טז' א') אומרת על המחלוקת המובאת במשנה שם באישה שאומרת שהיא נאנסה אחרי האירוסין ונסתחפה שדהו של ארוסה, והוא אומר לא כי אלא עד שלא נתארסה  נאנסה והיה מיקחו מקח טעות שרבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים שהיא נאמנת בגלל שיש לה מיגו : "דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך", וטענה זו טובה יותר מן הטענה שטוענת, מפני שבטענה זו היא לא פוסלת את עצמה מן הכהונה ואילו בטענה של אונס שהיא טוענת היא פוסלת את עצמה מן הכהונה.
אומר הקובץ שיעורים שבמקרה הזה אי אפשר לומר שהמיגו עובד מצד "כוח הטענה", מפני שבמקרה הזה אין האישה נאמנת לא בטענה שהיא טוענת ולא בטענה שיכולה הייתה לטעון. במקרה הזה חייבים לומר שהמיגו מבוסס על הסברא של "מה לי לשקר" דהיינו שהאישה לא משקרת שהרי אם הייתה רוצה לשקר הייתה טוענת את הטענה הטובה יותר.

 

מוחזקות או חזקת מטלטלין

אם אדם מחזיק בידו חפץ אנחנו אומרים שהוא מוחזק בחפץ. במוחזקות יש סברא וכוח של בירור. ברור שהחפץ שייך לאדם שמחזיק אותו שהרי אחרת איך הוא הגיע לידיים שלו, כפי שאומרים הראשונים "חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי היא שלו".

אנחנו לא חוששים שמא הוא גנב אותו מפני ש"לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן" (שבועות מו' ב'). למוחזקות יש כוח של בירור וסברא.

ישנם מקרים שבהם אין מוחזקות :
(1) גודרות – "הגודרות אין להן חזקה" (בבא בתרא לו' א') מפני שעצם העובדה שהן נמצאות אצל פלוני אינה ראייה שאכן הן שייכות לו מפני שיתכן שהלכו אליו מעצמן.
(2) דברים העשויים להשאיל ולהשכיר (שבועות מו' ב'). גם במקרה הזה הימצאות החפץ ברשותו של פלוני אינה מעידה על בעלותו של פלוני על החפץ מפני שיתכן שהוא קיבל אותם בהשאלה.
(3) האומנין (בבא בתרא מב' א') בגלל אותה סברא שהימצאות החפץ ביד האומן אינה מוכיחה את הבעלות שלו על החפץ מפני שיתכן שהוא קיבל את החפץ כדי לתקן אותו.

הגמרא בבבא מציעא (ו' ב') אומרת : "ספק בכורות … המוציא מחבירו עליו הראיה". אותו ספק בכור נמצא בידיו של בעל הבהמה וטבעי היה שהגמרא תאמר שהכהן שרוצה להוציא את הבהמה מבעל הבהמה יביא ראיה. מעצם העובדה שהגמרא לא נקטה בלשון הזו אלא בלשון של "המוציא מחבירו עליו הראיה" משמע מכאן שגם בעל הבהמה וגם הכהן כל אחד יכול להיות מוציא, מפני ש"תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו" דהיינו בית דין לא מתערבים, ואם הכהן תופש הוא הופך להיות המוחזק ואם רוצים להוציא ממנו צריכים להביא ראיה, ואם הישראל תופש הוא הופך להיות המוחזק ואם רוצים להוציא ממנו צריכים להביא ראייה.
ונשאלת השאלה איך מותר לתפוס מזה שמוחזק הרי עצם המוחזקות שלו מעידה על כך שזה שייך לו. והתשובה היא שהמוחזקות היא בעלת משמעות רק אם היא מעידה שהחפץ שייך למחזיק שהרי אחרת איך הוא הגיע אליו, אבל במקרה הזה אין שום משמעות למוחזקות מפני שהבכור נולד וספק הבעלות עימו.

הגמרא בבבא מציעא (ק' א') שהבאנו קודם אומרת שאם ראובן ושמעון החליפו פרה ששייכת לראובן בחמור ששייך לשמעון, כיון שרגע חלות הקניין הוא הרגע שבו ראובן משך את חמורו של שמעון, באותו רגע שמעון קנה את הפרה שנמצאת במקום רחוק ממקום עשיית הקניין, אבל אחר כך התברר שהפרה ילדה ולא ידוע אם זה קרה קודם חלות הקניין והוולד שייך לראובן, או שאחר חלות הקניין והוולד שייך לשמעון. במקרה זה אומרת הגמרא הדין הוא שיחלוקו בגלל הספק הממוני שנוצר.
שואלת הגמרא למה הדין הוא שחילוקו מדוע שלא נבדוק היכן נמצאת הפרה ואותו אחד שהפרה נמצאת אצלו יזכה בוולד בגלל שהוא המוחזק ?
שואל תוספות שם ד"ה "וליחזי ברשותא דמאן קיימא" – איך אפשר לתת את הוולד למוחזק הרי הגודרות אין להן חזקה ?
מתרץ תוספות, על פי הסברו של השערי יושר (שער ה' פרק טו') באופן הבא :
אם ידוע שהבהמה שייכת לראובן ולפתע ראינו אותה אצל שמעון אז אנחנו באים ואומרים שמוחזקותו של שמעון אינה מהווה ראייה שאכן הבהמה שייכת לו, מפני שיתכן שהיא שייכת לראובן כפי שידענו עד עכשיו והיא  פשוט הלכה מעצמה לחצירו של שמעון.
אבל אם ידענו שראובן הוא הבעלים של הבהמה אז ראובן נחשב למוחזק בבהמה למרות שהבהמה נחשבת לגודרות. במקרה הזה אנחנו לא אומרים שהעובדה שמדובר בגודרות גורמת לכך שראובן לא יהיה נחשב למוחזק.
ולכן כיון שהמקרה של מחליף פרה בחמור הוא מקרה של דררא דממונא, דהיינו שהמקרה נולד כאשר ספקו עימו, אין פה מצב של ראובן שידענו שהוא הבעלים והבהמה נמצאת אצל שמעון, אלא המצב הוא מצב כזה שיש רק מחזיק שאין המוחזקות שלו סותרת בעלות ידועה מן העבר של מישהו אחר, ולכן למרות שמדובר בגודרות המוחזקות לא נפגעת.

לפי כל מה שהסברנו עד עכשיו נוכל ליישב את הקושי לכאורה שעליו דברנו בראשית הדברים :

לפי השב שמעתתא אבן הבוחן לשאלה מה גובר על מה היא אבן בוחן של זמן : הזמן הנוכחי שהוא טוב יותר לעומת זמן העבר שהוא פחות טוב, ולכאורה על פי אבן בוחן זאת יש חוסר התאמה בין אמצעים שונים שפושטים ספק.
אנחנו באים ומסבירים שאבן הבוחן יכולה להיות אחרת : אמצעי להכרעת ספק עם סברא שהוא טוב יותר לעומת כזה שהוא בלי סברא שהוא פחות טוב.

נעבור על ארבע ההוכחות של השב שמעתתא :

(1) מחד "רובא וחזקה רובא עדיף" ומאידך "אין הולכים בממון אחר הרוב" גורר שמוחזקות ממונית טובה מחזקה דמעיקרא.
לפי דרכנו : במוחזקות ממונית יש סברא ולכן היא טובה מחזקה דמעיקרא שאין בה סברא.

(2) מיגו להוציא ממרא קמא אומרים ולעומת זאת מיגו להוציא ממוחזק לא אומרים – גם כאן מיגו יכול להוציא ממרא קמא מפני שחזקת מרא קמא היא מקרה פרטי של חזקה דמעיקרא וחזקה דמעיקרא היא חזקה בלי סברא, לעומת זאת מיגו לא יכול להוציא ממוחזק מפני שמוחזקות היא דבר שיש בה סברא.

(3) לפי סומכוס מוחזקות מכריעה ספק ממוני ואילו מרא קמא לא מכריע אותה אלא הספק נשאר ספק ואומרים יחלוקו.
הדברים לשיטתנו מובנים : במוחזקות ממונית יש סברא ואילו מרא קמא היא חזקה דמעיקרא שאין בה סברא.

(4) "רובא וחזקה רובא עדיף" אומר שרוב טוב מחזקה דמעיקרא.
לפי דרכנו :  המקרה בגמרא בקידושין (פ' א') שהובא בראשית הדברים, שעליו אומרת הגמרא "רובא וחזקה רובא עדיף" הוא מקרה בו החזקה היא חזקה דמעיקרא של העיסה שאומרת שהעיסה טהורה (חזקה בלי סברא) מול רוב שאומר שרוב תינוקות מטפחין באשפה ולכן העיסה טמאה (רוב עם סברא) ולכן מובן מדוע הרוב עדיף.
מקום נוסף  שבו הגמרא משתמשת בכלל הזה שרובא וחזקה רובא עדיף הוא ביבמות (קיט' א') : המשנה אומרת שאישה שבעלה וצרתה הלכו למדינת הים בלא בנים ובעלה מת במדינת הים, אסורה מצד אחד להתייבם בגלל שיש ספק האם צרתה ילדה ואז היא מותרת לשוק, או שמא צרתה לא ילדה ואז היא זקוקת יבם.
שואלת שם הגמרא מדוע אסור לה להינשא, והרי החזקה דמעיקרא אומרת שבגלל שלא היו לבעלה ילדים היא זקוקת יבם, ואילו רוב נשים מתעברות ויולדות אומר שצרתה ילדה במדינת הים והיא מותרת לשוק, וכיון שרובא וחזקה רובא עדיף היא צריכה להיות מותרת להינשא ? גם במקרה הזה החזקה היא חזקה דמעיקרא בלי סברא מול רובא דליתא קמן שהוא רוב עם סברא ולכן מובן מדוע הרוב עדיף.

 




הכותל של שניים שנפל לצד אחד – הרב צביקה

הכותל של שניים שנפל – הרב צביקה                                                                                כג"  סיוון תשפ"ו

  1. המשנה

המשנה בבא בתרא עוסקת בשותפים בחצר שביקשו לבנות מחיצה ביניהם. הם בונים את הכותל באמצע, כך שחציו בשטח זה וחציו בשטח זה. ההלכה קובעת כי אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם, מכיוון שהשותפות בבנייה ובשטח הייתה ידועה מראש.

  1. הגמרא

הגמרא בדף ד שואלת על דברי המשנה "פשיטא" – כלומר, הרי זה מובן מאליו שהאבנים שייכות לשניהם. החידוש של הגמרא הוא במקרה שבו הכותל נפל לכיוון רשותו של אחד השותפים. במצב כזה, ניתן היה לחשוב שהשותף שהאבנים נמצאות בשטחו ייחשב "מוחזק", והשני יצטרך להביא ראיה ("המוציא מחברו עליו הראיה"). הגמרא מחדשת שגם במקרה זה לא אומרים "המוציא מחברו עליו הראיה", והאבנים נשארות בחזקת שניהם.

  1. תוספות

תוספות מקשים: מדוע בכלל שנחשוב שהאבנים שייכות למחזיק, הרי ברור ששניהם בנו? הם מסבירים שמדובר במקרה שבו האבנים שהו ברשות אחד השותפים זמן מרובה והשני שתק. במצב כזה, יש למחזיק מיגו: אם הוא היה טוען "קניתי ממך את האבנים" לאחר הנפילה, הוא היה נאמן (כי הן אצלו זמן רב והשני לא מחה). לכן, לדעת תוספות, הוא צריך להיות נאמן גם בטענת "אני בניתי את הכותל לבדי" מכוח המיגו של טענת "קניתי". חידוש הגמרא הוא שאפילו מיגו זה לא מועיל כאן.

  1. רבי עקיבא אייגר (רע"א)

רע"א מקשה קושיה יסודית על תוספות: אם אנו מניחים שהמחזיק נאמן בטענת "קניתי" בגלל שהאבנים אצלו זמן רב והשני שתק, מדוע שיהיה נאמן בטענת "אני בניתי" רק מכוח מיגו?. לטענתו, הראיה הנובעת משתיקת השותף השני והזמן הממושך היא ראיה עצמאית שצריכה להועיל לכל טענה – בין אם יטען "קניתי" ובין אם יטען "בניתי". ונשער בצ"ע.

 

  1. חידושי ר' נפתלי טרופ

ר' נפתלי מיישב את קושיית רע"א על ידי חילוק בין שני סוגי מוחזקות:

  • חזקה שתחת יד אדם שלו היא: חזקה שהיא ראיה (כמו בגד שאדם לובש), ובתי הדין לא מערערים עליה.
  • מוחזק: תפיסה פיזית במקרה של ספק, שאינה מהווה הוכחה לבעלות (כמו ב"ספק בכור").

היישוב: בטענת "אני בניתי", כבר קיים סטטוס קודם ("פסק דין") שהכותל משותף בעודו עומד. המוחזקות באבנים לאחר הנפילה היא "מוחזקות של ספק" בלבד, ואינה יכולה לבטל את המציאות המשפטית הקודמת. לעומת זאת, טענת "קניתי" היא טענה חדשה על אירוע שקרה לאחר הנפילה, שבו לא היה ספק קודם, ולגביה השתיקה יוצרת "חזקה שתחת יד אדם שלו היא" המהווה ראיה ממשית.

 

  1. ר' ברוך מרדכי אזרחי (על פי ר' שמעון שקאפ)

ר' ברוך מרדכי מציע מהלך המבוסס על יסודותיו של ר' שמעון שקאפ בענייני רוב וחזקה בממונות.

  • המקורות: הגמרא במסכת חולין (רוב בעילות אחר הבעל) והגמרא בקידושין (רוב וחזקה – רוב עדיף).
  • היסוד של ר' שמעון: משנה בטהרות לגבי תינוק שנמצא ליד עיסה ויש לו בצק בידיים, תינוק בד"כ טמא (נוגע בשרצים) ר' מאיר – מטהר וחכמים מטמאים, ר' מאיר מטהר כי יש מיעוט תינוקות כשרים ולעיסה יש חזקת כשרות – מצרפים את המיעוט לחזקה וזה גובר על רוב (קידושין פ.).     לרבנן אין מתחשבים במיעוט ורוב מול חזקה – רוב עדיף.
  • שואל ר' שמעון: הרי רוב וחזקה רוב עדיף אז חולצה שנמצאת אצל פלוני האם אני נאמן לטעון שהיא שלי? -:לא, כי יש חזקה שתחת יד אדם – שלו הוא. לפי זה שואל ר' שמעון: הרי רוב וחזקה רוב עדיף אז איך חזקה (שהחולצה שלי כי היא תחת ידי) יכולה להשאיר ממון? הרי אם רוב לא מוציא ממון – גם חזקה שתחת ידו לא תשאיר את הממון אצלו?!
  • אומר ר' שמעון: חזקה תחת יד אדם שלו הוא אומרת אל תסתפק! כל מה שרוב לא יודע להכריע (האם השור נמכר לטביחה או לחרישה) – לא יודע להכריע בספקות אבל חזקה אומרת לי אל תסתפק!
  • רוב או חזקה רגילה אינם יכולים להכריע במקום שיש בו ספק מהותי (כמו "מכר שור ונמצא נגחן"). אך "חזקה שתחת יד אדם שלו היא" פועלת בצורה אחרת: היא לא באה להכריע בספק, אלא היא קובעת ש**"אל תסתפק בכלל"**. במקום שבו אדם מחזיק בחפץ, התורה אומרת לנו שאין מקום לעורר ספק לגבי בעלותו.
  • אומר ר' מרדכי אזרחי: כשאדם טוען קניתי – אם קנית- אל תסתפק!  אבל בכותל שטוען בניתי אתה רוצה להכריע מחזקה לספקות ואילו בטענת קניתי – לא היה ספק כי חזקה שנמצא תחת ידו.
  • ראיה: גמ' חולין יא "מכה אביו ואמו – מות יומת" – אולי לא אביו? -: רוב בעילות אחרי הבעל       שואל רע"א: אביו – מכח רוב ויש הלכה שספק ממזר מותר בממזרת אם זה רוב אז זה לא ודאי?! כל יהודי יש לו ספק – אולי הוא במיעוט-  ויהיה מותר בממזרת !
  • עונה רע"א לפי הפנ"י: שתוקי מותר בישראלית ובממזרת – כיצד מותר בממזרת הרי רוב השתוקים כשרים?     עונה הפנ"י שרוב הוא גם נקרא ספק לכן ממילא הוא מותר גם בממזרת.                     שואל רע"א אם רוב הוא ספק למה לא מותר לכל יהודי לשאת ממזרת?   אלא שיש דין של קפץ אחד מהמנויים – כולם מותרים.    שואל הרא"ש הרי כל דפריש (הקופץ) מרובא פריש (מהמנויים)?      עונה הרא"ש: שרובא דאיתא קמן זהו עדיין ספק – הבהמות כאן לפנינו אבל ברובא דליתא קמן כמו רוב בעילות אחר הבעל שם הרוב פושט את הספק.                                                                 
  • יש לחלק בין ספק הנמצא לפנינו (כמו בהמה שקפצה מן המניין, שם רוב לא מכריע כי הספק גלוי) לבין מקום שבו הרוב יוצר ודאות מעשית שמונעת מהספק להתעורר מלכתחילה (כמו בזהות האב), בדומה ליסוד של ר' שמעון שקאפ לגבי חזקה המונעת ספק.

 הבדל בין ר' נפתלי לר' אזרחי: בעוד שר' נפתלי מתמקד בסטטוס המשפטי (האם היה פסק דין קודם של שותפות לעומת טענה חדשה של קנייה), ר' אזרחי (בשם ר' שמעון) מתמקד באופי הספק: בטענת "בניתי" הספק קיים ועומד בגלל ההיסטוריה של הכותל, ולכן חזקה לא יכולה להכריע בו. בטענת "קניתי", החזקה יוצרת מציאות שבה הספק כלל לא נולד.




ספיקא דאורייתא לחומרא – מדרבנן או מדאורייתא?

בס"ד                                                                                                                                                                                              13/4/2026

ספק דאורייתא לחומרא-חלק א – ר' יעקב ישורון

 

מהן המשמעויות של הספק, ספק דאורייתא לחומרא, כולנו יודעים שזה לחומרה, השאלה היא מי החמיר. יש דעה שאומרת שספק דאורייתא לחומרה זה מדאורייתא; התורה החמירה ואמרה שבכל ספק צריך להחמיר. הצד השני הוא שמן התורה כל ספק מותר, ומי שאמר להחמיר במקרה של ספק תורה אלו רבנן. אלו שתי אפשרויות.

איפה המקורות בתורה? הראשונים מנסים ללמוד ולהבין אם זה ככה או ככה, והשאלה היא למה זה משנה לי אם התורה קבעה שזה לחומרה או שזה מדרבנן. יש לכך הרבה נפקא מינות. ביחס לשאלה הזאת יש מחלוקת ראשונים גדולה: מצד אחד הרשב"א והר"ן שאומרים שספק תורה אסור וצריכים להחמיר מן התורה, ומצד שני הרמב"ם והראב"ד שאומרים שמן התורה כל ספק מותר ומה שצריך להחמיר זה רק מדרבנן,.

לפי הרשב"א והר"ן, אם יש ספק באיסור תורה כמו אכילת חלב, הספק הזה אסור מן התורה. אם אדם אכל את הספק, לפי שיטתם הוא עבר על איסור תורה, ולפי הרמב"ם והראב"ד הוא עבר על איסור דרבנן. לגבי עונש כרת, נראה שאכילת ספק לא תחייב כרת גם לרשב"א, כי זה נחשב איסור נמוך יותר מאשר איסור חלב ודאי. מדובר בשאלה האם זה איסור עצמי או איסור מחשש שתפגוש את הדבר האסור.

בנוגע ללפני עיוור, יש שאלה האם אדם המכשיל אחר באכילת דם עבר על איסור אכילה או על איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול". לפי פני משה ודוגמאות נוספות, יש כאן דיון על סוג ההתראה ומה בדיוק אומרים למכשיל.

הר"ן מביא ארבע הוכחות לשיטתו שספק אסור מן התורה:

  1. אשם תלוי: על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, בספק מביאים קורבן אשם תלוי. אם ספק היה מותר מן התורה, למה התורה אמרה להביא קורבן על ספק?,.
  2. הליכה אחר הרוב בקורבן פסח: התורה אוסרת לשבור עצם בפסח, מה שמונע בדיקה אם הבהמה טריפה. מכאן שהבהמה היא ספק טריפה, ובכל זאת מותר לאוכלה כי הולכים אחר הרוב. לפי הרמב"ם שכל ספק מותר, לא היה צורך בראיה מהרוב.
  3. עורלה בחוץ לארץ: הלכה למשה מסיני קובעת שעורלה ודאית בחוץ לארץ אסורה, אך ספקה מותר. הר"ן שואל: לפי הרמב"ם שכל ספק מותר, למה צריך הלכה מיוחדת להתיר ספק עורלה?.
  4. ספק ממזר: התורה דורשת לימוד מיוחד כדי להתיר לספק ממזר לבוא בקהל. אם כל ספק היה מותר מן התורה, לא היה צורך בלימוד מיוחד זה,.

מנגד, יש הוכחות לטובת הרמב"ם והראב"ד:

  1. כריתת עץ מאכל: התורה אומרת "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תכרות", כלומר רק אם אתה בטוח. מכאן שבספק אסור לכרות, ואם בכל התורה ספק היה אסור, למה התורה צריכה לציין זאת כאן במיוחד?,.
  2. איסור חצי שיעור וחלב כוי: הגמרא לומדת מ"כל חלב" שאסור חלב של כוי, שהוא ספק בהמה ספק חיה. אם ספק אסור תמיד, למה צריך ריבוי מיוחד לחלב כוי?.

תירוץ הקושיות על הרמב"ם :

  • לגבי אשם תלוי, הרמב"ם מבחין בין מצב של "איקבע איסורא" (נקבע האיסור) למצב שלא נקבע האיסור. הרמב"ם מודה שבמצב של "איקבע איסורא" (כמו שתי חתיכות שאחת מהן בוודאות חלב), הספק אסור מן התורה,.
  • לגבי עורלה בחוץ לארץ, הר"ן מתרץ עבור הרמב"ם שיש מושג של "ספוקי להדדי". התורה חידשה שההיתר בעורלה בחוץ לארץ הוא היתר גמור, כך שאפילו אם אחד יודע שזה עורלה, מותר לו לתת לשני שמסופק, ואין בזה "לפני עיוור",. השב שמעתתא דוחה זאת וטוען שהרמב"ם לא פסק "ספוקי להדדי" בגלל איסור הנאה.
    (הנותן שיודע שהפרי הוא פרי ערלה נהנה מאיסור ערלה שהוא איסור הנאה בכך שהמקבל מחזיק לו טובה)
  • השב שמעתתא מציע תירוץ אחר עבור הרמב"ם: הלימודים המיוחדים (עורלה, ממזר) נצרכו למקרים של "איקבע איסורא", שבהם בדרך כלל הרמב"ם מודה שזה אסור,,.

תירוץ נוסף על הקושיה מספק ממזר שיש על הרמב"ם
התירוץ : כל ספק מותר והתורה הייתה צריכה לומר שספק ממזר מותר כדי לחדש שרוב שאומר שהספק הוא ממזר לא פושט את הספק בניגוד לספק רגיל שרוב פושט אותו.

השב שמעתתא שואל על כך מהגמרא בחולין, הלומדת שהולכים אחר הרוב מהדין של מכה אביו ואמו (ההנחה היא שהאדם שהכה הוא אכן אביו בגלל רוב בעילות אחר הבעל),. אם בספק ממזר לא הולכים אחר הרוב, איך אפשר להרוג את המכה?.

התשובה היא הבחנה בין שני סוגי רוב:

  1. רובא דאיתא קמן: רוב סטטיסטי שנמצא לפנינו (כמו רוב אנשי העיר), שהוא רוב חלש של הנהגה,.
  2. רובא דליתא קמן: רוב שקשור בטבע העולם או בטבע האדם (כמו רוב בעילות אחר הבעל או רוב בהמות אינן טריפות), שהוא רוב חזק שפוסק את הספק במציאות,.

לכן, ברוב דליתא קמן כמו רוב בעילות אחר הבעל, הספק נפשט וניתן להרוג את המכה. השיעור מסתיים בציון שישנם תירוצים נוספים ושלא הגענו אפילו לרבע מהחומר המתוכנן.

 

בס"ד                                                                                                                                                                                                                                                                     20/4/2026        

ספיקא דאוריתא לחומרא-חלק ב-ר' יעקב ישורון

 

חזרה: שיטת הרמב"ם "כל כל זה הפוך; כל דבר, למשל חלב, כל דבר שזדונו כרת – כדוגמה חלב – על שגגתו מביאים חטאת, ועל ספק שגגתו, אם אני מסופק אם שגגתי או לא, אני מביא אשם תלוי. עכשיו לגבי זה –אני אומר כרת או לא דווקא, גם איסור מיתת בית דין זה אותו דבר; אפילו כרת שזה פחות ממיתה – כרת, חטאת ואשם תלוי על ספק שגגה. עכשיו בגמרא יש מחלוקת האם צריכים כדי להביא אשם תלוי תנאי נוסף, והתנאי הוא שיהיה מדובר כאן ב'איקבע איסורא'. מה זה איקבע איסורא? הסברנו בשיעור הקודם: איקבע איסורא כלומר זה ספק שבו  בוודאי האיסור נמצא. מה זה לא באיסורא? אם יש לי חתיכה ואני לא יודע אם היא שומן או חלב, אז זה לא באיסור, יכול להיות שאין פה בכלל איסור, יכול להיות שחתיכה זו חתיכה של שומן – זה מצב שלא 'איקבע איסורא'. לעומת זאת, אם יש לי שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואני לא יודע מה זה מה, או יש לי ספק שהוא כבר עם 'איקבע איסורא', כי הספק בוודאי נמצא רק אני לא יודע מה הוא.

בגמרא יש מחלוקת אם כדי שיהיה אשם תלוי חייב להיות מצב של 'איקבע איסורא'; להלכה הרמב"ם פוסק שחייב להיות מצב של 'איקבע איסורא' כדי שיוכל להביא אשם תלוי. הרמב"ם מביא הבנה מחודשת במושג הזה: למשל ספק גירושין – אישה שבעלה זרק לה גט, ספק קרוב לו ספק קרוב לה, היא ספק מגורשת. גם כאן אומר הרמב"ם זה מצב של 'איקבע איסורא', למה? כי הרי לפני שנולד הספק ודאי היה פה איסור! היא היתה  אשת איש.

הרמב"ם מחדש שלא רק אם עכשיו האיסור נמצא זה מצב של 'איקבע איסורא', אלא גם מצב שבעבר בטוח היה איסור. הרמב"ם מסביר שאם זה ספק קידושין, אדם שיש ספק אם הוא קידש אישה או לא, אז המצב הקודם הוא שהיא הייתה פנויה, ולכן זה לא נחשב 'איקבע איסורא' כי אין פה שום איסור קודם.

 

חלק ב': הוכחות הר"ן והרשב"א נגד הרמב"ם ההוכחה הראשונה שמביא הר"ן לטובת הרשב"א (שספק דאורייתא לחומרה הוא מן התורה) היא שהתורה אומרת שעל ספק צריך להביא קורבן אשם תלוי; אם כל ספק מותר מן התורה, למה להביא קורבן?.

שאלה שנייה: הגמרא שואלת מה המקור לכך שהולכים אחר הרוב, ומביאה כדוגמה את קורבן פסח שבו כתוב 'ועצם לא תשברו בו'. כיוון שאסור לשבור עצם אי אפשר לבדוק אם המוח נקוּב והבהמה טריפה, ובכל זאת אוכלים אותה; הראיה היא שהולכים אחר הרוב שרוב בהמות אינן טריפות. שואל הר"ן: לפי הרמב"ם שכל ספק מותר מן התורה, למה צריך ראיה שהולכים אחר הרוב? הרי גם בלי רוב זה היה מותר מצד הספק.

שאלה שלישית: ספק ערלה בחוץ לארץ מותר לפי הלכה למשה מסיני; שואל הרשב"א לפי הרמב"ם שכל הספקות מותרים, למה צריכים היתר מיוחד לספק ערלה בחו"ל?

ראיה רביעית: התורה מתירה ספק ממזר ('ממזר ודאי לא יבוא… ספקו יבוא'), ושוב שואל הרשב"א – אם כל הספקות מותרים, למה צריך פסוק מיוחד להתיר ספק ממזר?.

 

 

 

חלק ג': הוכחות לטובת הרמב"ם ותירוצים

מנגד, יש שתי ראיות לטובת הרמב"ם:

הראשונה מהפסוק 'רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תכרות' – משמע שרק אם אתה בטוח מותר לכרות, ואם אתה מסופק אסור; אם בכל התורה ספק היה אסור, למה התורה צריכה לציין זאת כאן במיוחד?.

הראיה השנייה היא לגבי 'כוי' (ספק בהמה ספק חיה-חלב בהמה אסור חלב חיה -מותר), שהתורה צריכה ריבוי מיוחד ('כל חלב') כדי לאסור את חלבו; אם כל ספק אסור מן התורה, למה צריך פסוק מיוחד לכוי?.

 

הרמב"ם מתרץ את הקושיות עליו:

לגבי אשם תלוי, הוא מודה שבמצב של 'איקבע איסורא' הספק אסור מן התורה, ולכן מביאים קורבן. בבהמה זו איקבע איסורא כי קודם שחיטה היא אסורה.

לגבי ערלה בחוץ לארץ, הר"ן מתרץ עבור הרמב"ם שיש מושג של 'מספקי ספוקי להדדי' – שמותר לאחד לתת לשני פרי שהוא יודע שהוא ערלה אם השני מסופק בו, וזה היתר עצמי שחידשה התורה מעבר לכלל הרגיל.

לגבי ספק ממזר, בשם המהרי"ט: ספק ממזר זהו היתר עצמי, שמותר לו לשאת ישראלית וגם ממזרת בו זמנית, ובעצם כל הספקות מותרין מן התורה והחידוש שמותר לו זו ואף זו.

בשם השב שמעתתא מתרץ שמדובר במקרה של 'איקבע איסורא' (כמו התערבבו ולדות אחד כשר ואחד ממזר), שבו ללא החידוש היה אסור כי איקבע איסורא-חידשה התורה שדווקא בממזר ודאי אסור אבל לא בספק.

חלק ד': סוגי רוב וחזקה

יש הבדל בין 'חזקה דמעיקרא' (חזקת הנהגה) לבין חזקות שקשורות בטבע העולם. הוא מביא ראיה מ'שני שבילים' שחזקה דמעיקרא אינה פושטת את הספק במציאות אלא רק אומרת לנו איך להתנהג. אותו יסוד קיים ברוב: 'רוב דאיתא קמן' (כמו רוב חנויות) הוא רוב של הנהגה שלא פושט את הספק במציאות. לעומת זאת, 'רוב דליתא קמן' (כמו רוב בעילות אחר הבעל) הוא רוב חזק שפושט את הספק במציאות. זה מסביר איך הורגים אדם שמכה את אביו – בגלל 'רוב בעילות אחר הבעל' שזה רוב חזק שפוסק שהוא אכן אביו.

שני שבילין- כ"א בא בנפרד – מספק הם טהורים אם באים יחד הם טמאין כי התורה אמרה לנו איך להתנהג, כאילו הם טהורים.

2 כתות עדים המכחישות זו את זו לאחר זמן העידו שוב, רב הונא: בעדות עתידית – ספק פסולים אבל חזקה מעיקרא הם כשרים, כך גם הכת השניה, – זה לא שאין יותר ספק רק התורה אמרה לנו תתנהג כאילו הן כשרין.

ברובא דליתא קמן – כמו רוב בעלות אחרי הבעל – זה פושט את הספק

ברובא דאיתא קמן – זה לא פושט את הספק אלא איך תתנהג.

קפץ אחד מהמנויים- עדר של 100 בהמות ספר עשר הוציא עשירי ודאי והמנוי קפץ ל 90 הלא מנויים – כל העדר מותר – רואים מכאן -אומר השב שמעתתא- שרובא דאיתא קמן הוא לא פושט את הספק אלא אומר לנו איך להתנהג.

עיר שיש בה רוב ממזרים ואחד מהעיר בא על ישראלית – ספק ממזר מותר, הספק ממשיך להיות ספק אלא שההתנהגות פה היא של ספק ממזר מותר כי התורה אמרה ממזר ודאי.

 

מכה אביו ואמו מות יומת- אולי זה לא אביו? זהו רובא דליתא קמן, התורה פושטת את הספק שרוב בעילות אחר הבעל, הוא כן אביו ולכן הורגים אותו.

 

בספק כלאים בבגד צמר שבו התערב חוט פשתן; הרמב"ם מתיר שם את הספק, למרות שלכאורה זה 'איקבע איסורא', ומובא תירוץ שזה מצב שבו נעשתה פעולת בירור (צביעה) שלא העלתה דבר.

כמו כן מוזכרת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי חלב כוי ו'ספק ידיעות' כבסיס למחלוקת הראשונים,

הסבר הגר"י קנטרוביץ' מיישב את הקושי מדוע התורה צריכה לציין עונש מיוחד של מיתה בידי שמיים על עבודת טבול יום במקדש, אם ממילא הוא כבר חייב כרת על עצם הכניסה (ביאה) למקדש.

הסברו מבוסס על הבחנה בין הגדרת הזמן שבו מסתיים איסור הכניסה לבין הגדרת הזמן שבו מסתיים איסור העבודה:

  • לגבי איסור ביאה (כניסה): האיסור תלוי בהגעה לזמן "ערב". כיוון שזמן בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, הרי שהחיוב בכרת על כניסה במצב זה הוא ספק כרת.
  • לגבי איסור עבודה: הגמרא לומדת בגזירה שווה מדין אכילת תרומה ("ובא השמש וטהר") שנדרש מצב של "טהר יומא" – כלומר חושך מוחלט וצאת הכוכבים, כדי שהטבול יום ייחשב טהור לעבודה. לכן, בזמן בין השמשות (שבו עדיין יש אור), האדם נחשב בוודאות טמא לעניין עבודה.

יישוב הסוגיה: הגר"י קנטרוביץ מסביר שהחידוש של התורה בכך שחייבה מיתה בידי שמיים על עבודה הוא למקרה של בין השמשות. במקרה זה, על עצם הכניסה יש לו רק ספק כרת (שהוא עונש קל יותר בגלל הספק), אך על העבודה הוא מתחייב בוודאות מיתה בידי שמיים. התורה נצרכה להשמיענו שהעונש על העבודה חל באופן וודאי ואינו נבלע או מתבטל בספק של הכרת.

הסבר זה משמש בשיעור גם כדי לדון בשיטת הרמב"ם. לפי הרמב"ם, ספק דאורייתא מותר מן התורה, ולכן בבין השמשות אין בכלל איסור תורה על הביאה (כיוון שהיא ספק), אך יש איסור וודאי על העבודה, וזהו המקור לצורך ציון עונש המיתה בנפרד. עם זאת, המקורות מציינים כי אם נגדיר את מצב הטבול יום כ"איתקבע איסורא" (מכיוון שבעבר הוא היה טמא בוודאות), ייתכן שגם הרמב"ם יודה שספק הביאה אסור מן התורה




ספק תרי ותרי-הרב ישורון

ספק תרי ותרי – הרב ישורון

האם פותרים את הספק בחזקה מעיקרא או לא?

כידוע ספק דאורייתא לחומרא ספק דרבנן לקולא (עבודה זרה ז' א'). כל זה נכון כאשר הספק נשאר ספק, אבל התורה נתנה כמה כלים שמאפשרים להכריע את הספק כמו חזקה, רוב, קרוב, מיגו.

ישנם כמה מקרים חריגים שלא מצייתים לכללי ההכרעה האלה כמו למשל : ספק ערלה בחו"ל, ספק ממזר, ספק טומאה ברשות היחיד והרבים. אחד מאותם מקרים הוא הספק של תרי ותרי. מהו אותו ספק ?

הגמרא (יבמות לא' א') מתארת מקרה בו אדם זרק לאשתו גט ברשות הרבים ולא ברור האם הגט נפל קרוב אליה ואז היא מגורשת (ארבע אמותיו של אדם קונות לו) או קרוב אליו ואז אינה מגורשת. באים שני עדים ואומרים שהגט נפל קרוב לאשה ומאידך באים שני עדים ואומרים שהגט נפל קרוב לבעל, ולכן נוצר ספק בשאלה האם האישה היא אשת איש או פנויה.

דעה אחת אומרת שמן התורה ספק של תרי ותרי הוא ספק רגיל ואפשר להכריע אותו על סמך חזקה – החזקה דמעיקרא שיש לאשה ושאומרת שכמו שלפני שנולד הספק היא הייתה אשת איש כך גם אחרי שנולד הספק אני אומר שהיא אשתו של זורק הגט והגירושין לא היו גירושין, אלא שחכמים החמירו ואמרו שחזקה לא תוכל להכריע ספק שנוצר על ידי תרי ותרי.

הדעה החולקת סוברת שהתורה עצמה אומרת שספק של תרי ותרי הוא ספק חריג ושחזקה לא יכולה לפשוט אותו ולכן הספק נשאר ספק עם כל מה שמשתמע מכך.

שורש המחלוקת בספק של תרי ותרי

הדעה שאומרת שמן התורה ספק של תרי ותרי הוא ספק רגיל ככל הספקות וחזקה יכולה לפשוט אותו היא מאד ברורה, אלא שהדעה החולקת לכאורה לא מובנת – הרי הגמרא (חולין י' ב') אומרת שחזקה דמעיקרא, או כפי שהיא גם נקראת חזקה קמייתא, נלמדת מפסוק – כדי שהכהן יוכל להסגיר את הבית צריך להיות בבית נגע בגודל של גריס, ואומרת התורה "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים", ואולי בשעת יציאתו מן הבית שיעורו של הנגע פחת מגריס, מכאן ראיה שאנחנו יכולים לפשוט ספקות על ידי חזקה דמעיקרא ולומר שכיון שכאשר הכהן היה בתוך הבית שיעור הנגע היה גריס גם עכשיו כאשר הוא עומד בפתח הבית שיעור הנגע הוא גריס, אם כן נשאלת השאלה מה השתנה ספק של תרי ותרי ביחס לספיקות אחרים שאותם ניתן לפשוט על ידי חזקה דמעיקרא ואותו לא, ומדוע גם לדעה החולקת חכמים החמירו ואמרו שהוא לא יכול לפשוט את הספק ?

רע"קא (שו"ת תשובה קלו') מסביר את הדבר באופן הבא : אם תבוא כת עדים אחת בת שני עדים ותעיד ותבוא כת עדים שניה בת מאה עדים ותכחיש אותה , או אם תבוא כת עדים אחת ותבוא כת עדים שניה ותכחיש אותה ואחר כך תבוא כת עדים שלשית ותעיד את אותה עדות שמעידה הכת השנייה, בכל המקרים האלו לא נוכל להכריע את הדין, בגלל הכלל של "תרי כמאה ומאה כתרי"

שאומר שאין שום הבדל בין כוח הנאמנות של כת בת שני עדים לבין כוח הנאמנות של כת בת מאה עדים.

לפי הריטב"א הכלל נלמד מן המשנה במכות ה' ב' : "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" – מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזומו את השלשה, ומה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין, ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, שניתן ללמוד מתוך כך כלל זה.

ולכן לעניין ספק של תרי ותרי כאשר כת א' מעידה וכת ב' מעידה את הדבר ההפוך, כמו שאם תבוא כת ג' ותצטרף לכת ב' במקרה כזה הספק לא יוכרע מפני שתרי כמאה ומאה כתרי, כך גם אם תצטרף לכת ב' חזקה דמעיקרא הספק לא יוכרע, מפני שאם עוד כת עדים לא מכריעה את הספק כל שכן שחזקה שהיא פחות טובה מעדים, שהרי על פי עדים מוציאים ממון ועל פי חזקה לא מוציאים, לא תכריע את הספק. אם כן נוצר מצב שבו יש לי עדים מול עדים ועוד חזקה, לכן, מסביר רעק"א, סובר אותו מאן דאמר שחזקה לא יכולה להכריע ספק של תרי ותרי. לעומת זאת הדעה החולקת סוברת שקודם נוצר ספק על ידי תרי ותרי ואחר כך החזקה יכולה לפשוט אותו כמו שהיא פושטת כל ספק, וכל זה מן התורה אלא שחכמים החמירו לומר שספק של תרי ותרי לא יוכל להיות מוכרע על ידי חזקה דמעיקרא.

רעק"א מביא ראיה לדבריו מן התוספות :  הגמרא בבא בתרא (לא' ב') שהזכרנו קודם, מביאה את מחלוקת רב הונא ורב חסדא במקרה בו שתי כיתות עדים מכחישות זו את זו, רב הונא סובר ששתי הכיתות כשרות לבא ולהעיד בעדויות עתידיות בגלל החזקה דמעיקרא שיש לכל כת שאומרת שהיא כת כשרה, ואלו רב חסדא סובר "בהדי סהדי שקרי למה לי", אבל אותן שתי עדויות בהן שתי הכיתות מכחישות זו את זו הן לכל הדעות עדויות פסולות היות שבוודאי עדות אחת היא עדות שקר ואנחנו לא יודעים מי היא, ושואל תוספות (בבא בתרא לא' ב' ד"ה "וזו באה בפני עצמה ומעידה") בין לרב הונא ובין לרב חסדא מדוע שלא נאמין באותן עדויות שבהן הם מכחישים האחת את השנייה לכת העדים השנייה היות ויש לה מיגו – דאי בעו היו מעידים שהכת הראשונה היא כת של עדים גזלנים והיו בעדות זו נאמנים כמו שנאמנים שני עדים בכל עדות, ואם כן מכוח המיגו שיש להם תאמין להם גם בעדות המוכחשת ? ומתרץ תוספות באחד מן התירוצים את התירוץ הבא : אילו הייתה מצטרפת לכת השנייה כת עדים נוספת היא לא הייתה יכולה להכריע את הדין מפני שתרי כמאה ומאה כתרי, לכן כל שכן שמיגו שמצטרף אליה לא יכול להשפיע על הנאמנות שלה ולהכריע את הדין, שהרי כת עדים טובה ממיגו, שהרי על סמך עדות עדים מוציאים ממון ואילו מיגו להוציא לא אמרינן.

שני סוגי חזקות – חזקה מכח גזירת הכתוב וחזקה מכח בירור וסברא בספק של תרי ותרי

 

 

רעק"א (שו"ת סימן קלו') מסביר שישנן שני סוגי חזקות – חזקות שהן מכוח גזירת הכתוב, כמו למשל חזקה דמעיקרא, שאין בהן סברא או כוח בירור שאומר שהדבר במציאות אכן כך, שהרי לדוגמא אם אישה התקדשה בטבעת שיש ספק אם היא שווה פרוטה או לא, נוצר ספק ביחס לשאלה האם האישה היא פנויה או שהיא אשת איש, והחזקה דמעיקרא פושטת את הספק ואומרת שהיא פנויה מפני שלפני שנולד הספק היא הייתה פנויה, במילים אחרות אנחנו בעצם מחליטים על פי החזקה שהטבעת לא הייתה שווה פרוטה, הרי ברור שאין קשר בין הדברים, וכי בגלל שהאישה הייתה קודם פנויה הדבר מוכיח שהטבעת לא הייתה שווה פרוטה, אלא שחזקה מסוג זה לא פושטת את הספק במציאות אלא רק אומרת לנו להתנהג עם הדבר כמו שהתנהגנו אתו לפני שנולד הספק, וישנן חזקות שהנאמנות שבהן היא מכוח בירור וסברא, כמו חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו או אין אדם פורע תוך זמנו, שהסברא אומרת שכך הוא הדבר מפני שזה טבעו של אדם שהוא אינו רוצה לפרוע חוב בטרם זמן הפירעון.

השב שמעתתא (שמעתתא ז' פרק כא') מביא שתי ראיות לרעיון הזה שאומר שחזקה דמעיקרא היא חזקה שמקורה בגזירת הכתוב ולא בסברא ושרק אומרת לנו איך להתנהג אבל לא מבררת את הספק במציאות.
הגמרא (פסחים י' א') מדברת על מקרה של שני שבילים ומוטל מת לרוחב אחד משני השבילים הללו באופן כזה שכל מי שעובר באותו שביל חייב לקבל טומאת מת, אלא שאנחנו לא יודעים באיזה משני השבילים המת היה מונח, והלכו שני בני אדם כל אחד מהם בשביל אחר מזה של חברו, אם יבוא כל אחד מהם בנפרד לשאול את בית הדין האם הוא טהור או טמא, בית הדין יפסוק לכל אחד מהם שהוא טהור מכוח החזקה דמעיקרא שיש לו שהרי הוא היה טהור לפני שנולד הספק, אף על פי שעל פי האמת הדבר בלתי אפשרי שהרי האחד בוודאי טמא, וכן בגמרא (בבא בתרא לא' ב') במקרה בו שתי כיתי עדים מכחישות זו את זו, שלהלכה נפסק כדעת רב הונא שכל כת כשרה לבא ולהעיד בעדויות עתידיות היות שהחזקה דמעיקרא שיש לכל כת פושטת את הספק ביחס לכשרותה ואומרת שהיא כת כשרה, אף על פי שהדבר לא יכול להיות על פי האמת היות שכת אחת היא ודאי כת שקרנית, אלא שהדבר אפשרי מפני שחזקה דמעיקרא אינה מוכיחה או מבררת את האמת אלא היא רק אומרת לנו איך להתנהג.

 

אומר רעק"א (שו"ת תשובה קלו') את החידוש הבא : המחלוקת בגמרא ביבמות ביחס לשאלה אם תרי ותרי הוא ספק של תורה או ספק מדרבנן מדברת על חזקה דמעיקרא (חזקת אשת איש שיש לאישה) ודווקא בחזקה כזו שאין בה סברא אלא מקורה בגזירת הכתוב נחלקו האמוראים, כמו שהסברנו קודם, אבל בחזקה שיש עמה סברא, כמו למשל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ייתכן לומר שבמקרה זה לא תהיה מחלוקת וכולם יסברו שחזקה כזו לא יכולה לפשוט ספק של תרי ותרי, היות שדבר שיש בו סברא או כוח של בירור והוכחה הוא כמו אנן סהדי (דהיינו דבר שאנחנו יכולים להעיד עליו מפני שהוא כל כך ברור ומובן), ואנן סהדי זה כמו עוד כת עדים, והרי כת עדים נוספת לא יכולה להכריע ספק של תרי ותרי מפני שתרי כמאה ומאה כתרי.

אם מדובר על חזקה אז יש מקום למחלוקת בשאלה האם מדאורייתא הספק מוכרע או לא, שכפי שהסברנו קודם אפשר להסתכל על הדברים באופן כזה שכת עדים עומדת מול כת עדים וחזקה שבאים ביחד ויוצרים ספק, או באופן כזה של כת עדים מול כת עדים שיוצרים ספק וחזקה שבאה אחר כך ופושטת אותה, אבל אם הדבר שנוסף לאחת מן הכיתות הוא אנן סהדי שהוא כמו עוד כת עדים, כאן לא משנה עם האנן סהדי בא ביחד עם אחת הכיתות או שמצטרף אחר כך, מפני שבכל מקרה כאשר מדובר בעדים מול עדים מופעל הכלל של תרי כמאה ומאה כתרי.

שני סוגי רוב – רוב מכח גזירת הכתוב ורוב מכח בירור וסברא בספק של תרי ותרי

 

 

הגמרא (חולין יא' א') אומרת שישנם שני סוגי רוב : הרוב האחד הוא "רובא דאיתא קמן" דהיינו רוב שאפשר לספור אותו, כמו למשל רוב בבית דין, או תשע חנויות שמוכרות בשר כשר ואחת בשר נבילה ופרשה חתיכה אחת מאחת החנויות ואנחנו לא יודעים מאיזו, והגמרא לומדת רוב זה מהפסוק "אחרי רבים להטות" (חולין יא' א'), וישנו רוב אחר והוא "רובא דליתא קמן", כמו למשל רוב בהמות אינן טריפות, שהוא רוב שאי אפשר לספור אותו, אלא שהוא קיים בטבע הבריאה, והגמרא (חולין יא' א') לומדת אותו מכמה מקומות, למשל מעגלה ערופה ומפרה אדומה.  

ואומר השב שמעתתא (שמעתתא ב' פרק טו') שרובא דאיתא קמן הוא רוב שאין בו סברא ומקור כוחו הוא בגזירת הכתוב, שהרי אין סברא לומר שהדבר המסופק פרש דווקא מקבוצת הרוב ולא מקבוצת המיעוט שהרי הדבר הוא אקראי ואין פה שום כוונת מכוון,  לעומת זאת הסוג השני של רוב דהיינו רובא דליתיה קמן, הוא רוב שעומדת מאחוריו סברא ובירור, כמו למשל רוב בעילות אחר הבעל או רוב בהמות אינן טריפות, מפני שכך הוא בטבע העולם.

הגמרא (בבא מציעא ו' ב') אומרת שאם אדם עסוק בהפרשת מעשר בהמה, ותוך כדי כך שהוא מונה עשרה טלאים כדי להפריש את העשירי בתור מעשר בהמה קפצה בהמה מקבוצת הבהמות שנמנו אל תוך הדיר אל קבוצת הבהמות שעדיין לא נמנו, במקרה כזה כל הדיר פטור ממעשר, היות שמרגע זה כל בהמה שתצא עשירית תהיה בספק מעשר שהרי יתכן שבתוך אותה קבוצת עשרה שכרגע נמנו נמצאת הבהמה שכבר נמנתה קודם והעשירי הוא בעצם תשיעי, או אולי זה שיצא עשירי הוא זה שכבר נמנה, והתורה אמרה : "העשירי יהיה קודש" – עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק.

שואל השיטה מקובצת במקום : אמנם נכון שבמצב הזה הבהמה שנמנית כעשירית יש ביחס אליה ספק אם היא יכול לשמש כמעשר בהמה או לא, אבל הרי יש רוב שפושט את הספק ואומר דכל דפריש מרובא פריש, והרי בקבוצת הבהמות שאותן אנחנו סופרים כעת רוב הבהמות עדיין לא נמנו שהרי רק בהמה אחת מתוכן נמנתה, ואם כן נוכל לומר שרוב זה פושט את הספק ואומר שכל בהמה ובהמה מקבוצת העשר שאותן אני מונה כעת היא בהמה שעדיין לא נמנתה, ולכן הבהמה שיוצאת עשירית בספירה היא בוודאי מעשר בהמה, אמנם התורה אומרת עשירי ודאי ולא עשירי ספק אבל אותו זה שיוצא עכשיו איננו ספק אלא מעשר בהמה בוודאי ?

ומתרץ השיטה מקובצת שהרוב של כל דפריש מרובא אינו ודאי והרי התורה אמרה "העשירי יהיה קודש" – עשירי ודאי ולא עשירי ספק.

ואומר השב שמעתתא, בהסבר דברי השיטה מקובצת,  שברוב של כל דפריש מרובא פריש, דהיינו רובא דאיתא קמן,  אנחנו הולכים אחר הרוב מצד גזירת הכתוב ולא מצד הסברא, מפני שאין סברא לומר שהדבר פרש דווקא מקבוצת הרוב ולא מקבוצת המיעוט, ולכן הרוב שפושט את הספק רק אומר לנו איך להתנהג, אבל במציאות הדבר נשאר בספק, ולכן הבהמה שיוצאת עשירית אינה יכולה להיחשב כמעשר בהמה מפני שהתורה גזרה "העשירי יהיה קודש" – עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק.

 

הוכחה נוספת ליסוד הזה שרובא דאיתא קמן הוא רוב של התנהגות בלבד ואינו פושט את הספק במציאות מביא השב שמעתתא מן הגמרא בקידושין.
הגמרא בקידושין (עג' א') אומרת שאישה שילדה ואנחנו לא יודעים מי הבועל, הולד הנולד כשר לבא בקהל ואין חשש פסול ממזרות ביחס אליו, שהרי רוב אנשי העיר כשרים ואם הבועל פרש מקבוצת הרוב ובא אל האישה הרי כל דפריש מרובא פריש ולכן הולד כשר, ואם האישה הלכה אל הבועל במקרה זה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אמנם הולד הנולד הוא ספק ממזר ולמרות זאת מותר לו לבא בקהל מפני שהתורה גזרה : "לא יבוא ממזר בקהל ה'" – ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק.
ואומרת הגמרא שם (עד' א') שאבא שאול אומר שגם אם רוב אנשי העיר יהיו ממזרים נעשה את אותו חשבון ונכשיר את הולד.
ואומרת הגמרא שם "אמר רבא הלכה כאבא שאול".
שואל השב שמעתתא : אם רוב אנשי העיר הם ממזרים ממילא הרוב פושט את הספק ואומר שהוולד שנולד הוא ממזר וודאי ולא ספק ממזר, ואם כן איך זה שאומר אבא שאול שגם במקרה זה נכשיר את הוולד ?
אומר השב שמעתתא שמכאן רואים את אותו יסוד : רובא דאיתא קמן אומר לנו רק איך להתנהג אבל לא פושט את הספק במציאות, וכיון שהתורה גזרה "לא יבוא ממזר בקהל ה'" – ממזר וודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק, ובמציאות הוולד הזה למרות הרוב הוא ספק ממזר לכן הוא מותר לבא בקהל.

 

אומר השב שמעתתא (שמעתתא ו' פרק כב') את החידוש הבא : האמוראים שנחלקו בגמרא ביבמות ביחס לחזקה דמעיקרא שאין עמה סברא, יחלקו גם במקרה  של רובא דאיתא קמן שאין עמו סברא, אבל ברובא דליתא קמן שיש בו סברא וכוח של בירור וראיה לא תהיה מחלוקת וכולם יודו שאינו יכול להכריע ספק של תרי ותרי,  מפני שרוב שיש בו סברא הוא כמו אנן סהדי , ובמקרה כזה חל הכלל של תרי כמאה ומאה כתרי.

 

שני סוגי מיגו – מיגו מכח גזירת הכתוב ומיגו מכח בירור וסברא בספק של תרי ותרי

 

 

אומר הקובץ שיעורים (סימן ד') שאפשר להסביר שהנאמנות של מיגו מקורה בסברא של מה לי לשקר (אם היה רוצה בעל המיגו לשקר היה טוען את הטענה שבה הוא נאמן, ולכן צריכים להאמין לו גם בטענה שהוא טוען למרות שבטענה שהוא טוען מצד עצמה אין לו נאמנות).
אבל מוכרחים לומר שבמיגו יש גם כח נאמנות שמקורו בגזירת הכתוב : התורה נותנת לטוען הטענה שבה מצד עצמה הוא לא נאמן את הנאמנות של הטענה הטובה יותר שיכול היה לטעון ושבה הוא נאמן, ובלשון האחרונים הדבר נקרא "כוח הטענה".
ואומר הקובץ שיעורים שמוכרחים לומר כך מפני שאנחנו מוצאים מקומות שבהם יש נאמנות של מיגו ואי אפשר להסביר באותם מקומות את הנאמנות מכח סברא, כמו למשל מיגו דהעזה שחלק מהראשונים סוברים שאומרים מיגו כזה, שהרי במיגו כזה אין את הסברא שהטוען לא משקר שהרי אם היה רוצה לשקר היה טוען את הטענה היותר טובה, שהרי יתכן שהוא משקר ואינו טוען את הטענה היותר טובה מפני שאינו יכול להעיז.

הגמרא (בבא בתרא לב' ב') מתארת את המקרה הבא : ראובן שואל את שמעון מה אתה עושה בקרקע שלי ושמעון עונה קניתי אותה ממך והנה שטר הראיה שלי, אומר ראובן השטר הוא שטר מזויף, מתכופף שמעון לעבר רבה ולוחש לו שאכן השטר מזויף אלא שהשטר שהיה לי אבד ואמרתי לעצמי אחזיק בזה על מנת שאוכל להוכיח את בעלותי על הקרקע.  ברור שבטענה זו כשלעצמה שמעון לא יכול להיות נאמן שהרי אם הוא מודה שראובן הוא המרא קמא של הקרקע הוא צריך להביא שטר ראייה או עדי חזקה של שלוש שנים כדי להוכיח את בעלותו על הקרקע, ואף על פי כן אומר רבה ששמעון נאמן מפני שיש לו מיגו דאי בעי אמר שטר כשר הוא והיה נאמן ולכן הוא נאמן גם בטענה שאותה הוא טוען. שואל רב יוסף את רבה : על מה אתה סומך על השטר הזה והרי השטר הזה הוא חספא בעלמא שלא שווה כלום ולכן שמעון לא נאמן.
הרשב"ם מסביר בפירושו מדוע לפי רב יוסף לשמעון אין מיגו, ובהסבר זה של הרשב"ם נתקשו הראשונים. ואומר הקובץ שיעורים שהרשב"ם התכוון לומר שבעצם חולקים רבה ורב יוסף בהבנה של מה זה מיגו – לפי רבה יסוד דין מיגו הוא בנאמנות של מה לי לשקר שאם היה רוצה לשקר היה טוען טענה יותר טובה, ולכן לשמעון יש מיגו היות ויכול היה לטעון שהשטר הוא שטר כשר, ואלו רב יוסף סובר שיסוד דין מיגו הוא בזה שאנחנו נותנים לבעל המיגו בטענה שהוא טוען את כח הנאמנות שיש לו בטענה שיכול היה לטעון, אבל במקרה שלנו אי אפשר לתת לו את כוח הנאמנות של הטענה האחרת דהיינו כוח נאמנות של שטר, שהרי הוא מודה בטענה זו שהשטר מזויף, ולכן הוא לא נאמן.   

הקובץ שיעורים בסימן ד' מביא את דברי שער המשפט שאומר שבמקרה שיש ספק של תרי ותרי, רק אם לאחת מכיתות העדים יש מיגו אז המיגו לא יכול להכריע את הספק (תוספות ב"ק עב' ב' "אין לך בו"), אבל אם יש לאחד מבעלי הדין מיגו שמסייע לו הוא כן יכול להכריע את הספק, ונשאלת השאלה מה ההבדל ? אומר הקובץ שיעורים שבספק של תרי ותרי לא שייך להכריע את הספק  על ידי מיגו שישנה לאחת מכיתות העדים מפני ששני הצדדים שיש בכוח הנאמנות של מיגו לא שייכים : מיגו מצד הסברא לא יכול להכריע בגלל שהוא כמו אנן סהדי ולכן אינו יכול להצטרף כי הוא לא יותר טוב מכת נוספת של עדים שמצטרפת לאחת הכיתות ותרי כמאה ומאה כתרי, ואלו הנאמנות מצד זה שנותנים לבעל המיגו את כוח הנאמנות של הטענה האחרת שיכול היה לטעון גם היא לא שייכת, מפני שגם בטענה האחרת הייתה נאמנותם נאמנות של עדים ובעדים תרי כמאה ומאה כתרי, אבל אם בספק של תרי ותרי לאחד מבעלי הדין יש מיגו כאן אפשר לומר שהמיגו מכריע, היות שבמקרה הזה אין כמובן את החיסרון של תרי כמאה ומאה כתרי שקשור רק בעדים עצמם.

רואים אם כן גם בקובץ שיעורים שגם בספק של תרי ותרי ומיגו שיש בו סברא אין הספק מוכרע, מפני שמיגו שיש בו סברא הוא כמו אנן סהדי שמסייע לאחת הכיתות ובגלל הכלל תרי כמאה ומאה כתרי אינו יכול להכריע את הספק.

 

נסכם את מה שלמדנו עד עכשיו : בגמרא ביבמות (לא' א') נחלקו האמוראים האם חזקה דמעיקרא שמסייעת לאחת מכיתות העדים המכחישות זו את זו יכולה להכריע מדאורייתא ספק של תרי ותרי או שלא. ואומרים האחרונים שהמחלוקת ביניהם תהיה רק בדבר שאין בו סברא, כמו חזקה דמעיקרא שבה הם נחלקו שם בגמרא, אבל במקרה שמדובר בדבר שיש בו סברא, כמו חזקה עם סברא או רוב דליתא קמן שמקורו בסברא או מיגו שמקורו בסברא, במקרה כזה לא תהיה מחלוקת בין האמוראים וכולם יודו שדבר כזה לא יכול להכריע ספק של תרי ותרי, מפני שהכרעה שיש בה סברא היא כמו אנן סהדי, דהיינו היא כמו עוד כת עדים, ובמקרה כזה תרי כמאה ומאה כתרי.

 

שאלות שמתעוררות בהבנה הזו של האחרונים

 

שאלה ראשונה :

הגמרא (כתובות כב' ב') אומרת כך : אם באים שני עדים ומעידים שבעלה של אישה פלונית מת ובאים אחר כך שני עדים ומעידים את ההיפך שהוא לא מת, הרי שלכתחילה לא תינשא ואם נישאת לא תצא. שואלת הגמרא הרי יש לנו פה ספק של תרי ותרי ואם כן הבא עליה באשם תלוי ומדוע אם נישאת לא תצא ? מתרצת הגמרא שמדובר באופן כזה שנישאת לאחד מהעדים שמעידים שמת בעלה והיא עצמה אומרת ברי לי שבעלי מת, ומסביר רש"י שאשם תלוי אדם מביא רק אם ליבו נוקפו שעבר עבירה, אבל האישה והעד ליבם אינו נוקפם היות שהם בטוחים שהבעל מת.
שואל תוספות (שם ד"ה "הבא עליה באשם תלוי קאי") הרי למ"ד שתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא חזקה פושטת את הספק, לאשה הזו יש חזקה דמעיקרא שפושטת את הספק ואומרת שהיא אשת איש, אם כן מדוע אומרת הגמרא שכל הבא עליה הוא באשם תלוי, הרי דינו צריך להיות בחטאת היות שמדובר בעבירה וודאית ולא בעבירת ספק, ועוד שואל תוספות העד שנושא אותה לאשה דינו צריך להיות בחנק היות שהוא בא על וודאי אשת איש וגם האישה עצמה דינה צריך להיות בחנק, ואם כן מדוע "אם נישאת לא תצא" ?
מתרץ תוספות ואומר שכנגד החזקה הזו של אשת איש שאומרת שבעלה לא מת קיימת חזקה נגדית של "אישה דייקא ומנסבא" שאומרת שבעלה מת, ובגלל שהחזקות מקזזות האחת את השנייה האישה היא ספק אשת איש, ולכן כל אדם שיבוא עליה דינו יהיה באשם תלוי ואילו העד יכול לשאת אותה לאישה מפני שאצלו ואצל האישה אין ספק.
ולכאורה קשה הקושיה הבאה : בשלמא החזקה דמעיקרא יכולה לפשוט את הספק הזה שהוא ספק של תרי ותרי היות שבגמרא ביבמות נחלקו בכך האמוראים ותוספות שואל אליבא דמאן דסובר שחזקה דמעיקרא יכולה לפשוט מדאורייתא ספק של תרי ותרי, אבל החזקה אישה דייקא ומנסבא היא חזקה שיש עימה סברא, ולפי רעק"א והשב שמעתתא והקובץ שיעורים חזקה שיש עמה סברא לכל הדעות אינה יכולה להכריע ספק של תרי ותרי, ואם כן איך היא יכולה להכריע את הספק ולומר שהאישה היא אישה פנויה ולשמש כחזקה נגדית לחזקת אשת איש שיש לאישה, באופן כזה שהאישה נשארת ספק אשת איש ?

אחר כך ראיתי שהאבי עזרי בהגהות על השב שמעתתא (שמעתתא ו' פרק כב') מקשה את אותה קושיה אבל מתוך תוספות אחר בגמרא בבא בתרא לב' א' ד"ה "אנן מסקינן ליה".

 

שאלה שניה :

הגמרא (כתובות כב' א') שואלת מדוע צריך ללמוד את דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר (נקרא גם "מיגו דאי בעי שתיק") מהפסוק "את בתי נתתי לאיש הזה לאשה" והרי הדבר ברור מתוך סברא, שהרי ברור שאם הוא אסר הוא נאמן גם להתיר שהרי אם היה רוצה לא היה אוסר מלכתחילה, והגמרא מתרצת שבאמת אין צורך בפסוק בשביל נאמנות כזו, והפסוק בא ללמד לימוד אחר והוא שהאב נאמן לאסור את בתו כעד אחד אף שלדבר שבערווה צריכים שניים.

 

בגמרא (כתובות טו' ב') אומרת המשנה שאדם שאומר לחברו שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן בגלל שיש לו הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שאמנם בטענה שהוא טוען מצד עצמה הוא לא יכול להיות נאמן היות שהוא מודה שהאבא של חברו הוא המרא קמא וכדי להיות נאמן הוא צריך להביא שטר ראיה או עדי חזקת שלוש שנים, אבל הוא נאמן בטענה זו מכוח הפה  שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי יכול היה לשתוק, ואומרת המשנה שבדבר הזה מודה רבי יהושע.

דברי רבי יהושע מופיעים בסיפא של המשנה ולכאורה אין קשר בינם לבין הרישא ולכן שואלת הגמרא למי רבי יהושע מודה ועל מה הוא חולק ? ומסבירה הגמרא שדברי רבי יהושע מוסבים על מחלוקת אחרת שחלקו בה רבן גמליאל ורבי אליעזר עם רבי יהושע : המשנה (כתובות יב' ב') מתארת מקרה בו אדם שנשא אישה לא מצא לה בתולים, האישה טוענת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך ולכן מגיע לי כתובה של מאתיים זוז, והבעל אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות ולא מגיעה לך כתובה, ואומרת המשנה שרבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים שהאישה נאמנת ורבי יהושע חולק וסובר שאינה נאמנת, ומסבירה הגמרא (כתובות טז' א') שהסיבה שרבן גמליאל ורבי אליעזר מאמינים לה הוא בגלל שיש לה מיגו, שהרי במקום לטעון משארסתני נאנסתי, יכלה הייתה לטעון משארסתני מוכת עץ אני שהיא טענה טובה יותר, שהרי בטענת משארסתני נאנסתי היא פוסלת עצמה מן הכהונה ובטענת מוכת עץ אני שיכולה הייתה לטעון אינה פוסלת, ומכח המיגו הזה היא נאמנת, ואומרת הגמרא שמה שהמשנה (כתובות טו' ב') אומרת "ומודה רבי יהושע" הכוונה היא שאף שהוא חולק על המיגו הזה וסובר שהאישה לא נאמנת, הוא מודה שהטוען נאמן במקרה המדובר במשנה "שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה הימנו", מפני שבמקרה של "משארסתני נאנסתי" מדובר במיגו ורבי יהושע איננו סובר נאמנות של מיגו, ואלו במשנה של "שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה הימנו" מדובר בהפה שאסר הוא הפה שהתיר (מיגו דאי בעי שתיק), והפה שאסר הוא הפה שהתיר רבי יהושע כן סובר.

מסביר השיטה מקובצת (כתובות טז' א') שהסיבה לכך היא שנאמנות שבאה מכוח הפה שאסר היא נאמנות ברורה שהרי הגמרא אומרת שהיא כל כך פשוטה בסברא שלא צריכים בשבילה פסוק, אבל כוח הנאמנות במיגו אינו כל כך ברור, שהרי יכול להיות שבעל המיגו משקר וזה שהוא לא טען את הטענה הטובה יותר זה בגלל שלא עלה בדעתו לטעון אותה באותו רגע, או שהוא מערים וטוען בכוונה את הטענה הפחות טובה כדי שיאמינו לו. יוצא אם כן שכח הסברא שיש בנאמנות של הפה שאסר (מיגו דאי בעי שתיק) הוא גדול יותר מכח הסברא שיש בנאמנות של מיגו רגיל, שהרי גם מי שחולק על נאמנות של מיגו מודה בנאמנות של הפה שאסר.

כפי שהזכרנו כבר קודם, בגמרא בבא בתרא (לא', ב') נחלקו רב הונא ורב חסדא במקרה של שתי כיתות עדים המכחישות זו את זו האם כל כת כשרה להעיד בעדויות אחרות או לא, רב הונא סובר שכל כת כשרה לבא ולהעיד בעדות אחרת מכח החזקה דמעיקרא שיש לכל כת שהרי לפני שנולד הספק היא הייתה כשרה ולכן גם עכשיו היא כשרה, ואלו רב חסדא סובר שכל אחת משתי הכיתות פסולה להעיד בעדויות אחרות בגלל הסברא של "בהדי סהדי שקרי למה לי".
כל זה ביחס לעדויות עתידיות אבל ביחס לאותה עדות אין מחלוקת וכולם מסכימים ששתי העדויות המוכחשות פסולות בגלל העובדה שאנחנו לא יודעים מי היא הכת השקרנית.

 

שואל תוספות (בבא קמא עב' ב' ד"ה “אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך") מדוע הכת השנייה לא תהיה נאמנת באותה עדות אליבא דכולי עלמא, שהרי יש לה מיגו דאי בעי פסלה לקמאי בגזלנותא, שהרי בעדות זו הייתה נאמנת מפני שאין מי שמכחיש אותה ?

מתרץ תוספות "דלא עדיף מיגו מעדים שאם היו עדים מסייעים לאלו לא היה להם כח להכחיש את אלו דהא תרי כמאה וכ"ש מיגו", שהרי למיגו יש כח נאמנות קטן מזה של עדים שהרי על סמך עדות עדים מוציאים ממון ומיגו לאפוקי ממונא לא אמרינן, ואם כת עדים נוספות שהייתה מצטרפת אל הכת השנייה לא הייתה מכריעה את הספק כל שכן שמיגו שמצטרף לכת השנייה לא יוכל להכריע את הספק.

 

הגמרא (כתובות יט' א') אומרת שאם באים שני עדים ומעידים על חתימתם של העדים החתומים על השטר ואומרים שאכן זה כתב ידם (מקיימים את השטר) אבל הם מוסיפים ואומרים שבאותו זמן שהעדים חתמו על השטר הם היו קטנים או אנוסים, אזי אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הם נאמנים לפסול את השטר מפני שיש להם הפה שאסר דאי בעו לא קיימו כלל את השטר, אבל אם השטר מקויים בדרך אחרת הם אינם נאמנים מפני שאין להם את הפה שאסר.

המקרה המדובר הוא ספק של תרי ותרי (תוספות בבא קמא עב' ב' ד"ה “אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך") ולמרות זאת הפה שאסר שמצטרף לכת השנייה מכריע את הספק.

 

נשאלת אם כן השאלה – לדעתם של האחרונים שהזכרנו איך יתכן שהפה שאסר שעומדת מאחוריו סברא ברורה עד כדי כך שיכולה לשמש תחליף לפסוק מכריע ספק של תרי ותרי, הרי לדעתם כל גורם מכריע שעומדת מאחוריו סברא לא יכול להכריע ספק של תרי ותרי לכל הדעות ?
בשלמא ביחס למיגו אפשר לומר שתוספות סובר שאין במיגו סברא (כפי שאכן נראה בהמשך) ולכן ביחס אליו נחלקו האמוראים בגמרא ביבמות (לא' א') אם הוא יכול להכריע מן התורה ספק של תרי ותרי או לא, ותוספות מדבר אליבא דמאן דאמר שאינו מכריע ספק כזה, ולכן אומר תוספות (בבא קמא עב' ב' ד"ה “אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך"), כפי שראינו קודם, שאינו מכריע ספק של תרי ותרי, אבל בהפה שאסר יש סברא מלאה ואין בו את החסרונות הסברתיים שיש במיגו כפי שהסביר השיטה מקובצת (כתובות טז' א'), ואם כן לפי דעת האחרונים לכל הדעות היה צריך להיות שאינו יכול להכריע ספק של תרי ותרי ואיך משמע בגמרא שמכריע ?

 

 

 

דרך אחרת בעניין תרי תרי

 

 

ננסה בע"ה ללכת בדרך אחרת מזו שסללו לנו האחרונים בעניין ספק של תרי ותרי, ונאמר באופן הבא :

 

אומר הרמב"ם (סנהדרין כד' א') : "וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".

ואותו דבר אומר הרמב"ם (יסודי התורה ח' ב') : "כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט".

אומר לנו אם כן הרמב"ם שנאמנותם של שני עדים אין בה סברא שהרי אין סיבה להניח שהם אומרים את אמת מפני שיכול להיות שבאותה מידה שהם משקרים, אלא שהתורה גזרה שצריך להאמין לשני עדים ולהכריע את הדין על פי עדותם. היוצא אם כן שכוח הנאמנות של שני עדים מקורו בגזירת הכתוב ואין בו סברא.

נעשה עכשיו חשבון כזה : נניח שעל כף המאזניים האחת מונחת עדותה של כת א' ועל כף המאזניים השנייה מונחת עדותה הסותרת של כת ב', הרי שבעצם על שתי כפות המאזניים מונחות שתי "גזירות כתוב", ועכשיו נניח על כף המאזניים השנייה את עדותה של כת ג' שהיא תומכת בעדות כת ב', כלומר הוספנו לכף המאזניים השנייה עוד גזירת כתוב, הכלל של "תרי כמאה ומאה כתרי" אומר שהתוספת הזו לא יכולה להכריע את הספק, מפני שגזירת כתוב ועוד גזירת כתוב זה בסוף רק גזירת כתוב, ואם כן מה לי אם לכף המאזניים השנייה אנחנו מוסיפים כת עדים שנאמנת מכוח גזירת הכתוב, או חזקה או רוב או מיגו שכח הנאמנות שלהם מקורו בגזירת הכתוב, אבל אם לכף המאזניים השנייה נוסיף משהוא חדש, משהוא שיש בו כוח של הוכחה ובירור, משהוא שלא היה קיים קודם, חזקה או רוב או מיגו שיש בהם סברא, אולי התוספת הזו כן יכולה להטות את כף המאזניים.

לכן אנחנו נבוא ונאמר שהאמוראים בגמרא ביבמות שנחלקו בחזקה דמעיקרא, חזקה שאין עמה סברא, נחלקו דווקא בדבר שאין בו סברא, שלמ"ד אחד נוצר ספק והחזקה פושטת אותו כמו שהיא פושטת כל ספק, ואילו למ"ד השני החזקה לא פושטת את הספק היות שהכלל תרי כמאה ומאה כתרי אומר שתוספת של גזירת כתוב לדבר שהוא כבר גזירת כתוב היא לא משמעותית, אבל בדבר שיש בו סברא אין מחלוקת וכולם מודים שהוא יכול להכריע ספק של תרי ותרי בגלל כוח ההוכחה והבירור שהוא מוסיף לטובת אחת הכיתות, תוספת שלא הייתה קיימת קודם,

נוכל לסכם ולומר : לשיטת האחרונים בדבר שאין בו סברא יש מחלוקת האם מדאורייתא הוא יכול לפשוט את הספק של תרי ותרי כפי ניתן ללמוד מן הגמרא ביבמות (לא' א'), אבל דבר שיש בו סברא לכל הדעות לא יכול להכריע ספק של תרי ותרי, ולאלו לפי דרכינו בדבר שאין בו סברא  אנחנו אומרים אותו דבר שנחלקו האמוראים שהרי זו גמרא מפורשת, אבל בדבר שאין בו סברא אנחנו אומרים ההיפך שלכל הדעות הוא יכול להכריע ספק של תרי ותרי.

 

תירוץ הקושיות שהקשינו קודם

 

לפי דרכנו נוכל ליישב את הקושיות שהקשינו קודם :

 

תירוץ לשאלה הראשונה:

שאלנו שמתוספות (כתובות כב' ב' ד"ה "הבא עליה באשם תלוי קאי") משמע שגם חזקה קמייתא של אשת איש שהיא חזקה בלי סברא יכולה לפשוט ספק של אשת איש וגם חזקת אשה דייקא ומנסבא שהיא חזקה עם סברא יכולה לפשוט את הספק, והרי לפי דרכם של האחרונים חזקה שיש עמה סברא לכל הדעות לא יכולה להכריע ספק של תרי ותרי אם כן איך החזקה אישה דייקא ומינסבא מכריעה ספק כזה ?

לפי דרכינו הדברים מיושבים :

לפי תוספות חזקת אשת איש שיש לאישה יכולה לפשוט את הספק מפני שמדובר אליבא דמי שסובר בגמרא ביבמות שחזקה דמעיקרא יכולה להכריע ספק של תרי ותרי, ואלו החזקה אישה דייקא ומינסבא לכל הדעות יכולה להכריע ספק של תרי ותרי, ולכן חזקה אחת מבטלת את חברתה, האישה נשארת במעמד של ספק אשת איש, לכן, כמו שאומרת הגמרא, כל אדם אחר חוץ ממנה עצמה והעד שמעיד שבעלה מת הוא באשם תלוי, ואלו היא והעד שמעיד שבעלה מת שלהם אין ספק, לכתחילה לא יינשאו בגלל חומרה של חכמים אבל אם נישאו לא יצאו.

 [אמנם חכמים החמירו שחזקה דמעיקרא לא תוכל לפשוט את הספק, אבל אצלינו לומר דבר כזה זו קולא לכן ברור שחכמים לא אמרו אחרת ממה שאומר דין התורה].

 

תירוץ לשאלה השניה :

שאלנו איך זה שאומר תוספות שמיגו לא יכול לפשוט ספק של תרי ותרי ואלו בגמרא משמע שהפה שאסר יכול, והרי לפי דרכם של רעק"א והשב שמעתתא והקובץ שיעורים איך יתכן שהפה שאסר שיסודו בסברא יכול לפשוט ספק של תרי ותרי, בה בשעה שמיגו שהמרכיב של הסברא הוא פחות בולט אצלו לא יכול ?

ובהקדם הדברים :

אומר הקובץ שיעורים (בבא בתרא כז') שאותם ראשונים שסוברים שמיגו דהעזה מועיל, אי אפשר לומר שהוא מועיל מצד הסברא של מה לי לשקר, שהרי פשוט שיתכן שבעל המיגו משקר ובכל זאת הוא לא טוען את הטענה הטובה יותר מפני שהוא חושש להעיז, אלא מה שמיגו דהעזה מועיל הוא מצד מה שקורא הקובץ שיעורים "כוח הטענה" – גזירת הכתוב שאומרת שצריך לתת לבעל המיגו בטענה שהוא טוען את הכוח של הטענה שיכול היה לטעון, וכיון שבטענה שיכול היה לטעון הוא נאמן לכן גם בטענה שהוא טוען בפועל הוא נאמן.

 

התוספות (בבא קמא קז' א' ד"ה "עירוב פרשיות") שואל את השאלה הבאה : הגמרא (בבא בתרא לו' א') מספרת על עיזים של ראובן שנכנסו לתוך שדהו של שמעון ואכלו שעורים קלופים, בא שמעון בעל השדה תפס את העיזים ותבע דמי שעורים יותר משיעור ערכם של העיזים, אומר אביו של שמואל שבעל השדה נאמן לתבוע עד כדי דמיהם של העיזים במיגו דאי בעי אמר לקוחים הם העיזים בידי.

וכן אומרת המשנה (כתובות טו' ב') : ראובן האומר לחברו שמעון שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן מפני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, כלומר אף שעל טענה זו מצד עצמה ראובן אינו צריך להיות נאמן שהרי הוא מודה שהאבא של שמעון הוא המרא קמא של השדה וכדי להיות נאמן שהשדה שייכת עכשיו לו הוא צריך להביא שטר ראיה או עדים שהחזיק בה לפחות שלוש שנים, בכל זאת הוא נאמן בגלל הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואומרת הגמרא שגם אם שמעון יטען כנגד ראובן שהשדה הייתה של אביו (לראובן אין את הפה שאסר)  גם אז ראובן המחזיק בשדה יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר לשמעון לא הייתה של אביך מעולם, ושואל תוספות כיצד בשני המקרים האלה התובע נאמן על ידי מיגו והרי בטענות שיכול היה לטעון הוא צריך להעיז, במקרה הראשון של העיזים הוא צריך לומר לבעל העיזים שהוא קנה ממנו את העיזים אף שבעל העיזים יודע שאלו דברי שקר, או במקרה השני של השדה הוא צריך לומר לבן שהשדה לא הייתה של אביו מעולם אף שהבן יודע שאלו דברי שקר ?

ומתרץ תוספות :" לא דמי למידי דכפירה דלכפור ודאי אינו מעיז במידי דידע ביה חבריה והנהו דהתם לאו מידי דכפירה נינהו", והפני יהושע (שם ד"ה בא"ד לא דמי למידי דכפירה") והש"ך (חושן משפט פב' דיני מיגו) מנסים להבין את פשר דבריו של תוספות, ואומר הש"ך שכוונת תוספות היא שכאשר אדם בא לפטור עצמו משבועה הוא לא יכול להיות נאמן במיגו דהעזה, אבל לפטור עצמו מממון נאמין לו גם אם יש לו מיגו דהעזה, וכיון ששני המקרים שעליהם אנחנו מדברים הם עניינים ממוניים לכן אומרים מיגו אף שהוא מיגו דהעזה.

 

יוצא איפוא שתוספות סובר שמיגו דהעזה אמרינן, ואם אנחנו מחברים לכך את מה שאמר הקובץ שיעורים שמי שסובר שמיגו דהעזה מועיל צריך לסבור שיסוד נאמנות מיגו הוא לא בסברא של מה לי לשקר אלא היסוד הוא גזירת הכתוב שנותנים לבעל המיגו בטענה שהוא טוען את הנאמנות של הטענה שיכול היה לטעון, יוצא לנו שתוספות סובר שנאמנות מיגו היא מכוח גזירת הכתוב.

לעומת זו נאמנות של הפה שאסר מקורה בסברא, כמו שאומרת הגמרא (כתובות כב' א') "למה לי קרא סברא היא" דהיינו למה לי פסוק שממנו אפשר ללמוד את דין הפה שאסר הרי אני כבר יודע זאת מצד הסברא, וכמו שאומרת המשנה (בגמרא כתובות טו' ב') שרבי יהושע שלא סובר שיש נאמנות של מיגו מודה שיש נאמנות של הפה שאסר, ומסביר השיטה מקובצת (שם טז' א') שהסיבה היא מכיוון שיסוד הנאמנות בהפה שאסר הוא בסברא כפי שמסבירה הגמרא, ואילו במיגו יתכן שבעל המיגו משקר, וזה שלא טען את הטענה היותר טובה זה בגלל ששמא לא עלה בדעתו לטעון אותה, או שמא הוא מערים ביודעו שאם יטען את טענתו הנוכחית יאמינו לו בגלל המיגו, כפי שגם מסביר רש"י בכתובות.

לפי זה נוכל לתרץ את השאלה ששאלנו איך יתכן לפי תוספות שמיגו לא יכול לפשוט ספק של תרי ותרי בגלל שמקורו בסברא ואלו הפה שאסר שמרכיב הסברא שבו חזק יותר מאשר מיגו יכול לפשוט ספק של תרי ותרי כפי שמשמע מן הגמרא ?

לפי דרכינו השאלה מתורצת : תוספות מדבר אליבא דמאן דאמר בגמרא ביבמות שחזקה שאין עמה סברא לא יכולה לפשוט ספק של תרי ותרי, ולכן אומר תוספות שמיגו שמקור הנאמנות שבו הוא מכוח גזירת הכתוב ולכן אין עמו סברא לא יכול להכריע ספק של תרי ותרי בהצטרפו לאחת מכיתות העדים, אבל הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דבר שיש בו סברא, ובדבר שיש בו סברא לפי דרכינו כולם מודים שיכול להכריע ספק של תרי ותרי כאשר בא לטובת אחת מכתות העדים, לכן אומרת הגמרא (כתובות יט' ב') שהפה שאסר יכול להכריע ספק של תרי ותרי.

[זמן מה אחרי השיעור ראיתי שהגרז"ן בספר "לב המשפט" (פרק כה') אומר גם הוא את הרעיון שעל פי הרמב"ם שסובר שנאמנות עדים מקורה בגזירת הכתוב אפשר לומר שחזקה שיש עמה סברא יכולה להכריע ספק של תרי ותרי היות והיא מוסיפה כוח של בירור. לפני הרבה שנים עברתי על הספר הנ"ל כך שיתכן שהרעיון שעלה במחשבתי בזמן הכנת השיעור הוא תולדה של עיון בספר הנ"ל].




רוב וחזקה בפרה אדומה – עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                                                                                                                8.9.2024

רוב וחזקה בפרה אדומה-עו"ד ישראל פוקס

הגמ' בחולין יא. דנה מאיפה לומדים שהולכים אחר הרוב? דכתיב "אחרי רבים להטות", רוב שמדבר על סנהדרין, עונה הגמ' סנהדרין זה רובא דאיתא קמן כמו 10 חנויות, מה שקשה זה רובא דליתא קמן כמו יבם שבא על יבמה קטנה ולא יודעים אם הוא סריס או היא איילונית ואז הוא יעבור על איסור אשת אח! ועונה הגמ' שרוב נשים אינן איילונית.

רבא בר שילא לומד מפרה אדומה שנאמר "ושחט" "ושרף" – מה שחיטתה כשהיא שלימה (ללא בדיקות) אף שריפתה כשהיא שלימה ללא בדיקות,  שואלת הגמ' וליחוש דילמא טריפה היא?  עונה הגמ' שהולכים אחר הרוב שרוב בהימות אינם טריפה ולכן הרוב מכשיר לי את הפרה האדומה.

בהמשך הגמ' ביא: שואל רב מרי במכה אביו ואמו הולכים אחר הרוב – ואולי איננו אביו? אלא שרוב בעילות אחר הבעל.

למסקנה לומדים מהפס' "אחרי רבים להטות" גם לגבי רובא דאיתא קמן ורובא דליתא קמן.

רמב"ם הל' איסורי ביאה פ' א' הל' כ: מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פי החזקה אף ע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על חזקה זו כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אמו ובא עליה בעדים הרי זה לוקה או נשרף או נסקל ואע"פ שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו או אמו או בתו אלא בחזקה בלבד ומעשה באשה אחת שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לב"ד וסקלוה ראיה לדין זה מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה."

מדוע הרמב"ם מדבר על חזקה הרי בבן זה משום רוב בעילות אחר הבעל?!

תוס' בד"ה "מנא הא מילתא: I)אם הולכים אחרי חזקה כל שכן אחרי רוב כי רוב וחזקה רוב עדיף!

                                      II)רבינו חיים: רוב עדיף מחזקה אז למה צריך פסוק לרוב? את הדין של רוב וחזקה לומדים מפרה אדומה כשיש התנגשות – רוב עדיף, בפרה אדומה הרוב – רוב בהמות כשרות – לעומת חזקת טומאה של החוטא עליו מזים מי חטאת והרוב גובר על החזקה.

ר' עקיבא אייגר: מוציאים להורג את מכה אביו משום רוב בעילות אחרי הבעל. איך הכהן מוציא מהאבא 5 סלעים -ממון- לפדיון הבן? הרי אין הולכים בממון אחרי הרוב?

-: במכה אביו אנו רואים מי נהג בו כאביו? מי מל אותו? את מי הבן מכבד? אפילו לא בענייני מממונות וממילא הוא בקטלא.

השב שמעתתא: בממון ונפשות לא הולכים אחרי רוב או חזקות אלא רק לפי עדים וזה שסוקלים לפי חזקות זה ברגע שיש 2 עדים על המעשה, ומי אמר שזה אביו? – הולכים אחר הרוב.

ר' קנטרוביץ: הרמב"ם אמרשמכה אביו זו חזקה, מי שקובע אביו או לא אביו זה הרוב אבל אח"כ אני קובע שזו חזקה – התנהגות.

רע"א: הדיון אם הולכים אחר הרוב או לא – קבענו בהתחלה, זה נקבע בשלב הראשון , רוב גובר על חזקה ראינו מפרה אדומה שרוב בהמות כשרות ואילו הטמא – הוא בחזקת טמא ובכל אופן אחרי ההזאה הוא כשר מכאן שרוב גובר על חזקה?!!

-: כשאני מגיע להזות על הטמא – הרוב כבר לא קיים! הוא הפך לוודאי! ולכן אין התנגשות בין רוב לחזקה.

הסטייפלער: שואל על רע"א והשב שמעתתא: בכתובות יט לגבי תינוק שנמצא בעיר שרובה יהודים – חייבים להשיב לו אבידה שואל הסטייפלער כיצד מוציאין ממון מהמוצא אבידה על סמך רוב?

-: כשקבענו שהוא יהודי לגבי השבת אבידה (ביוחסין החמירו  שמא שתוקי או אסופי) אז כבר אין שאלת רוב אח"כ! הוא נקבע כיהודי כך גם במכה אביו הרוב המוחלט קובע שהוא אביו לעומת מיעוטא דמיעוטא-כאן כולם יודו שהולכים אחר הרוב.

הריב"ש: כל הדין שרובא עדיף זה רק ברוב מול חזקה אחת אבלכנגד שתי חזקות – לא גובר, למשל:              אישה שספק אם בעלה טבע בים (מים שאין להן סוף): יש כאן 2 חזקות: אשת איש וחזקת חיים לבעל מול רוב שלא עולין ממים שאין להן סוף.

  • רוב גובר על חזקה אבל רוב לא גובר על עד אחד, חזקה ועד אחד – חזקה גוברת לפי זה חזקה גוברת על רוב?! אז איך הגמ' אומרת שרוב וחזקה רובא עדיף?!   -: זה לא כיפופי ידיים אלא חזקה נוהגת בספק, חזקה היא הנהגה, לעומת הרוב שאומר לי אל תסתפק.

הנודע ביהודה: לפי הריב"ש שרוב גובר על חזקה אחת – איך אמר רבינו חיים בתוס' גבי פרה אדומה? הרי יש חזקת טומאה לטמא וחזקת אינו זבוח לבהמה (הבהמה עד לרגע זה הי חיה – לא הייתה שחוטה)          אז איך הרוב גובר על 2 החזקות?

לפי זה ניתן לפתור את הבעיה של רע"א: יש 2 שלבים, בבהמה אני דן לפני שאני מזה על הטמא ויש רוב בהמות מול לא זבוח – כאן החלטתי שהיא טהורה ונארת רק חזקה אחת.

בשעת השחיטה פסקתי שהיא כשרה משום רוב בהמות ואז אין לי חזקה של לא זבוח ונשארת רק חזקת הטומאה של החוטא – מאחר ופסקתי קודם שהיא טהורה זהו וודאי מול חזקה.

שיעור עו"ד ישראל פוקס




בגדרי חזקות / הרב קירשטיין

בגדרי חזקות – הרב קירשטיין רה"י קרית שמונה

הגמ' בבא בתרא ה.: הקובע זמן לחבירו – הלווה לו ל 30 יום – ותוביו ביום האחרון שיחזיר לו ואומר הלווה פרעתי לך בתוך הזמן, מחלוקת ר' יוחנן שהלווה נאמן שמא נזדמן לו סכום והחזיר לריש לקיש – שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ולוואי ויפרע בזמנו הלכה נפסקה כריש לקיש.

מתלבטת הגמ' באדם שהלווה לחבירו ל-3 חודשים ובא לאחר הזמן שקבע ואז הלווה אומר ששילם בתוך הזמן. מול החזקה של אין אדם פורע תוך זמנו יכול לטעון הלווה למיגו: תאמינו לי שפרעתי בתוך הזמן כי יכולתי לטעון שפרעתי בזמן ואז הייתי נאמן!!!

האם אומרים מיגו כנגד חזקה? -: הגמ' נשארת בספק.

כתובות דף י. מימרא של ר' אליעזר האומר פתח פתוח מצאתי – נאמן לאוסרה עליו משום "שווה אנפשיה חתיכה דאיסורא" כלומא אדם רשאי לאסור על עצמו משהו שמרגיש לו אסור.

הגמ' ממשיכה שגם נאמן להפסידה כתובתה כי חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, חזקה זו היא כנגד כתובתה שהיא מדרבנן (לפי ר' נחמן) אבל בתוספת כתובה שהיא דאורייתא – החזקה לא תופסת.

שואל התוס': הרי יש לה מיגו?!  תטען שמוכת עץ אנוכי במקום שתחתך נאנסתי?

             -: מיגו נגד חזקה – לא מועיל ?

             -: זהו מיגו להוציא ממון ויש ספק במיגו להוציא ממון אי אמרינן או לא?

             -: בחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה – שם לא אומרים מיגו כי הוא חלש מול החזקה.

פנ"י: חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו היא חזקה טובה ומוציאה ממון.

שואל המהרי"ק: הגמ' אומרת בכמה מקומות שרוב וחזקה – רוב עדיף, אם רוב לא מוציא ממון כיצד     

                       חזקה מוציאה ממון?

-: חזקה זו היא כאומדנא, כמו אנן סהדי והיא מוציאה ממון.

נחלת דוד: לימדנו רבינו ר' חיים מוולוז'ין על 3 סוגי חזקות:

                 |) אומדנא – חזקה שמוציאה ממון כמו אנן סהדי או סברא -אין אדם פורע תוך זמנו.

               ||) מכח רוב  – חזקת כשרות של בהמה, למשל רוב בהמות…. – ואינה מוציאה ממון.

              |||) חזקה דינית – ספק שהתגלה היום מול מצב תקין שלשום – שמעמידין בחזקה מעיקרא

                                       נלמדת מכהן שמטמא את הבית רק כשהוא מחוץ לבית ולא חוששין שאולי

                                       הבית נטהר.

ר' שמעון שקאפ: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה זהו סברא הגיונית לעומת חזקה אין אדם פורע תוך זמנו שהיא חלשה יותר – למה היא מוציאה ממון?

-: חזקה לא נמדדת בכח הסברא אלא במקום הפעולה שלה:

* באים לווה ומלוה לבי"ד-האם פרעת לפני הזמן? – החזקה אומרת שלא, ולכן הלווה כשמשלם פותר

  את שורש הספק – אין יותר ספק.

  • בחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה האם זה מברר מה היה בלילה הקודם? לא, זה לא פותר את שורש הספק, הספק נשאר!

—  חזקה שמוציאה ממון היא חזקה שפוטרת את שורש הספק!

  • לא הולכים בנפשות אחר הרוב, בבי"ד מוציאים להורג עפ"י רוב?!

מכה אביו ואמו – מות יומת – ואולי אינו אביו? -: רוב בעילות אחרי הבעל! ואין הולכין אחר הרוב?

-: זהו לא רוב שפותר את הספק אלא שקודם לא התלבטת אז גם עכשיו אל תתלבט.

ייתכן לומר שהמחלוקת ביו ר' חיים מוולוז'ין (3 סוגי חזקה) לר' שמעון שקאפ (האם זה פותר את שורש הספק) מופיע בגמ:

  • קנה שור ונמצא נגחן רב: מקח טעות שמואל: יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו מנסה הגמ' להביא ראיה מגמל האוחר (בעת תשמיש, תוקפן) – מניחים שהגמל הרג את הבהמה אע"פ שלא ראינו.
  • הרשב"ם: דמוחזק הוא בשעת רביעה להכות וכ"ש בשור המועד ליגח שנגח כבר שלש פעמים ורבותא נקט גמל אוחר אע"פ שמעולם לא נגח ונשך- כלומר הולכים לפי אומדנא!
  • הריטב"א: כיצד מוציאין ממון לפי אומדנא/חזקה?
  • : מתרץ הראב"ד שזו חזקה וקירבה," וי"ל משום דאיכא חזקה וקורבה ואפילו הכי פטרי רבנן שאין מוציאין ממנו אפילו בכי הא".

רבינו גרשון: הוא מוחזק -קנה שור ונמצא נגחן הגמ' מנסה להעמיד ברוב שרוב קונה לחרישה – זהו רוב

                 שאינו פותר את הספק אבל בגמל האוחר שם הגיוני שהוא הרג – שורש הבעה נפתר!

בחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה – הרי אין בכוחו להוציא ממון? -: כי היא אינה פותרת את שורש הבעיה וכן יש לה מיגו נגד החזקה שמערערת את החזקה אבל  טענת מיגו לבד – מתקבלת אבל כנגד חזקה אין אדם פורע תוך זמנו – הלווה מוחזק והמיגו הוא רק נגד החזקה!

בחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה – זו חזקה כנגד המיגו של האישה שמוכת עץ אנוכי ומצטרפת מוחזקות הבעל בכספי הכתובה במיגו נגד 2 החזקות – אין ספק.

השיעור ניתן ע"י ראש ישיבת ההסדר בקריית שמונה בעת שהותו בישיבת נחלים עקב מלחמת חרבות הברזל (16/11/23)




רוב וחזקה מול עדים

בס"ד                                                                                                                                                                                 12/8/2002

רוב וחזקה מול עדים – הרב מוטי פרוינדליך

  • רמב"ם הל' אישות: אישה שאמרה טהורה אני והתברר שהיתה טמאה (טבלה במקווה פסולה,למשל) – זהו אונס ופטור מקורבן.
  • אישה שמת בעלה והעידו על כך 2 עדים – מותרת להינשא.      

מקרה שהעידו על אחד שמת והתירוה להינשא ובא ההרוג ברגליו – פוסקים שזהו שוגג, חייבת להתגרש מזה ומזה וצריכה להביא קורבן.

  • מדוע אישה שסומכת על חזקת טהרה שלה – יש לה דין של אנוס ואילו אישה שסומכת על עדים – יש לה דין שוגג? חזקה טובה מעדים?

 

  • אדם שבי"ד פסק לו דין שאינו נכון וקיימו – מביא קורבן = שגגה.
  • אדם שייבם את  אשת אחיו המת אחרי 3 חודשים מאז מות בעלה ו"הוכר עוברה" – מאחר שהוא סמך על הרוב (רוב נשים ניכר עוברן אחרי 3 חודשים)

זהו אונס. אבל אם ייבם בתוך 3 חודשים זהו שוגג.

חזקה או רוב זהו אונס אבל סמך על עדים, סמך על בי"ד זהו שוגג?

נתיבות: רוב וחזקה הם לא בירור, זוהי הנהגה, התורה התירה לנו אישה שהיא בחזקת טהורה, היא אינה טמאה!     רוב מוכרי בשר כשר ונמצא חתיכת בשר – אפילו אם היא טריפה – התורה התירה לי ולכן אדם שחי עם אשתו ומסתבר שהיתה טמאה בשעה שהייתה בחזקת טהורה – התורה התירה לו וכן ב"הוכר עוברה".

אבל עדים זו אינה הנהגה זהו בירור! ואם בא ההרוג ברגליו – כנראה שהבירור לא היה מספיק טוב!

קשה על הנתיבות:

ן) לפי הנתיבות בחיי אישות בטומאה כתוב "אנוס" צ"ל כתוב "מותר"?  הרי התורה התירה לו!

ןן) קידושין נז: מצורע ששלח 2 ציפורים – אם מישהו מצא ציפור – התורה התירה אותם אע"פ שזהו קורבן שכתוב "ושילח" – שואל הסטייפלער מדוע אני צריך לימוד מיוחד? הרי רוב הציפורים אינן קורבן ומותרות?

III) הרי גם בעדים יש רוב – רוב העדים אומרים אמת – אם כך מדוע היא שוגגת כשנישאה לאחר הרי רוב מעידין שמת בעלה?! היה לה להיות דין של אנוסה!

  • יש שני סוגי רוב יש רוב שמוציא מידי הספק – זהו כלל כמו רוב אנשים חוזרים הביתה ויש רוב שמוציא ממון – הזקתי שור המיועד לשחיטה אם הוא טריפה אני פטור אע"פ שרוב הבהמות כשרות,

בב"מ דף ו: קפץ אחד מהמנויים לתוך העדר – כל העדר הותר – כיצד? הרי יש לנו רוב שלא מנו אותם?!

שטמ"ק: הרי יש כאן רוב מובהק?! קפץ מנוי לתוך אלף לא מנויים!

-: הולכים אחר הרוב במהות נשאר הספק כלומר ניתן לסמוך על רוב כהנהגה אבל בחפצא כל אחד הוא עדיין ספק.

ב"קפץ אחד מהמנויים" – כל בהמה בעדר היא בחזקת ספק מהמנויים והתורה ציוותה על "עשירי ודאי".

אבל בחשש שמא הוא טריפה – זה לא ספק כי אין רעותא כמו בקפץ אחד מהמנויים.

לגבי אישה שהיא טהורה – אין סיבה או רעותא להניח שהיא טמאה וכן "רוב נשים עוברן ניכר" אחרי 3 חודשים רואים על כל אישה אם היא בהריון או לא ואין סיבה להניח שאצלה זה לא כך.

כשאישה לא יודעת היכן בעלה – היא מסתפקת והעדים באים להתיר את הספק – זה לא גדר של אנוסה כך גם בי"ד שטעה היה ספק והם באו להתיר את הספק.

ראיה מבכורות לז: אדם מכר בשר לחבירו בחזקת כשר והתברר שהבשר טריפה, לדרישת הקונה שרוצה את כספו חזרה עונה לו המוכר: כשאכלת – נהנית תשלם על כך.

אומרת הגמ' שאם "נפשו של אדם קצה בהם" כמו נבילה – כל הנאת האכילה התפוגגה והפכה להרגשת גועל – ולא צריך לשלם אבל אם לא קצה נפשו – חייב לשלם.

חמדת שלמה: הרי כל יהודי קצה נפשו באכילת איסור?!

כיוון שהיה מותר לי לסמוך על עד אחד – אני פטור מקורבן, וכן פטור מתשלום.

שואל החמדת שלמה כאן שסמכתי על עד אחד ובאתי אליו הביתה והגיש לי לאכול והתברר שזהו טריפה – אני אנוס ופטור אבל האישה שהביאה שני עדים שמת בעלה היא נחשבת שוגגת? למה לא נאמר שגם היא אנוסה?

-: כשבאתי אליו לאכול לא היה לי שום ספק ולכן לא עברתי על איסור אבל בעדים שבאו להוציא מידי הספק – אומנם מותר לסמוך על עדים אבל אנוס זה לא נקרא.