האם מותר לעמוד בקריאת עשרת הדיברות

בביאור הנידון אם מותר לעמוד בקריאת עשרת הדיברות

נחלקו המנהגים בקהילות ישראל אם יש לעמוד בקריאת עשרת הדיברות, או שאין צריך, ואף אסור לעמוד.

בשיעור זה נבאר את טעמי המנהגים בזה, ובמה נחלקו. ונרחיב לתלות בזה גם את הנידון האם יש לקרוא את עשרת הדיברות בחג השבועות בטעם העליון – בו כל דיברה נקראת כפסוק בפני עצמה, או בטעם התחתון – בו העמידה בקריאת התורה בחג השבועות * בירור ענין קריאת התורה בחג השבועות * ביאור טעם המחלוקת גבי עמידה בעשרת הדיברות * ביאור הנידון אם קורין בטעם העליון או טעם התחתון * הכרח ליסוד זה שהקוראים בטעם העליון הם לפי שיטת הרוקח

עמידה בקריאת התורה בחג השבועות

 ישנם מנהגים שונים בענין עמידה בעת קריאת עשרת הדיברות בחג השבועות. דעת הרמב"ם (שו"ת סימן מו -הוצ' פריימן) לאסור זאת, והחמיר בזה מאוד שכתב בזו הלשון: וכן ראוי לעשות בכל מקום אשר מנהגם לעמוד, ראוי למונעם מזה, בהיות שמגיע מזה הפסד האמונה, שיבואו לחשוב בתורה שיש לה יתרון קצתה על קצתה, וזה קשה עד מאוד וראוי לסתום כל הפתחים המביאים לזאת האמונה הרעה וכו'.

אמנם יש מקומות שנהגו, ומצוי הרבה בקהילות החסידים, שהציבור עומד בעת קריאת עשרת הדיברות בחג השבועות זכר למעמד הר סיני שעליו נאמר "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". (שערי אפרים שער ז סימן לז; סידור ר"י עמדין דף שו ע"ב אות יט; שלמי ציבור דף רץ אות יג). ויש לברר מה יסוד המחלוקת בזה, ולמה אלו שנהגו לעמוד לא חששו לטענתו הנזכרת של הרמב"ם.

בירור ענין קריאת התורה בחג השבועות

כדי לברר הדברים, נקדים לברר עניינה של קריאת עשרת הדיברות בחג השבועות. הגמרא במסכת מגילה (לא, א) מביאה מחלוקת מה קוראים בחג השבועות, האם "שבעה שבועות תספר לך" (דברים טז, ט); או "בחודש השלישי" (שמות יט, א) ששם נאמרו עשרת הדיברות. ונבאר עומקה של מחלוקת זו.

כתב הרוקח (הלכות שבועות סימן רצו): בעצרת ביום ראשון קורין בוישמע יתרו מן בחדש השלישי עד סוף פיסקא וכו'. והביא מה שכתוב במדרש: "בחודש השלישי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני הוו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ושנה, ואני מעלה עליכם כאלו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה".

הרי בדברי המדרש הללו, שבקריאת התורה יש ענין לעשות זכר למעמד הר סיני, ולכן קורין את עשרת הדיברות. ניתן להרחיב בעומק הדברים על פי מה שייסדו בעלי המחשבה שבכל שנה ושנה בזמן המועדים ישנן מאותן ההשפעות שהיו באותו הזמן שמחמתו נקבע מועד זה. מעתה, בעצרת יש את אותן ההשפעות שהיו בקבלת התורה, ועיקרה של השפעה זו היא בעת קריאת התורה, ומשכך יש לראות בקריאת התורה כעין מעמד קבלת התורה, וזה ענין "מעלה אני עליכם כאילו אתם עומדים לפני על הר סיני ומקבלים את התורה".

כדברים אלו יש לראות בפירושו של קרבן העדה על המובא בירושלמי (ר"ה פרק ד הלכה ח): "רבי משרשיא בשם רבי אידי בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא,[1] אמר להן הקדוש ברוך הוא מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם". וכתב הקרבן העדה: "שבכל שנה בעצרת הוא כיום אשר עמדנו לפני הר סיני ומקבלים התורה מחדש, הלכך אין שם חטאת ביום הזה".

הרי שבכל שנה ושנה חוזרת השפעה זו של קבלת התורה, ונחשבים ישראל בעת שקורין בתורה כמו שעומדים לפני הר סיני ומקבלים התורה מחדש. זו הסיבה – לפי הרוקח – שבעצרת קוראים את עשרת הדיברות, שהרי יש בזה ענין של מעין מעמד הר סיני ששם שמענו הדיברות.

אמנם בדברי הרמב"ם נראה שעניינה של קריאת התורה בשבועות היא כאותו החיוב והענין של קריאת התורה שקוראים שבכל עת, ואין בה ענין מיוחד של מעין קבלת התורה. כתב הרמב"ם (תפילה ונשיאת כפים יג, ח-ט): "ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד עניינו, ושואלין ודורשין בעניינו של יום בכל מועד ומועד, ומה הן קורין, בפסח בפרשת מועדות שבתורת כהנים וכו', בעצרת קורין בשבעה שבועות, ומנהג פשוט שקורים ביום טוב הראשון בחדש השלישי". הרי דעת הרמב"ם שהקריאה בעצרת היא מאותו הענין שבכל חג, והוא ממה שתקן משה לישראל שיהיו קוראים עניני חג בחג (כמובא במסכת מגילה לא, א).[2]

ונראה שנידון זה – האם הקריאה בשבועות היא מענין הקריאה שבכל חג, או שהיא כזכר למעמד קבלת התורה – מקומו להשיטה בגמרא שקוראים את עשרת הדיברות. בקריאה זו ניתן לבאר כשני הצדדים הנ"ל שהרי בקריאה של עשרת הדיברות יש גם את עניני החג, וגם זכר למתן תורה. אבל להשיטה בגמרא שהקריאה בשבועות היא "שבעה שבועות תספור לך" אין מקום לנידון זה שהרי בפסוקים הללו אין זכר למתן תורה. ובהכרח עניינה של הקריאה, לפי שיטה זו, הוא ככל חג שקוראים בו מעניינו של חג.

ביאור טעם המחלוקת גבי עמידה בעשרת הדיברות

בזה יתבאר הנדון שפתחנו בו. הרמב"ם שאסר לעמוד בקריאה זו מחמת החשש שאם יעמדו בה יבואו לומר שיש עדיפות בקצת התורה על קצתה, הולך בזה על פי שיטתו שעניינה של קריאה זו שווה לשאר הקריאות שקורין בכל עת, ולכן חשש שאם יקפידו לעמוד בקריאה זו, יותר משאר קריאות, יבואו לטעות ולומר שיש עדיפות לעשרת הדיברות על שאר חלקי התורה. אמנם אם נלך בשיטת הרוקח שענין הקריאה בשבועות הוא כדי לעשות זכר זכר למתן תורה – וזו הסיבה שיש לעמוד בה, וכמו שעמדו בעת מתן תורה – אין חשש שיבואו לומר שיש עדיפות לעשרת הדיברות על שאר חלקי התורה, שהרי העמידה אינה מצד גופה של הקריאה, אלא מצד מה שיש במעמד הקריאה זכר למתן תורה.

ביאור הנידון אם קורין בטעם העליון או טעם התחתון

ונראה כמה נכונים הדברים. הנה את עשרת הדיברות ניתן לקרוא בשתי אופנים: קריאה בטעם עליון, וקריאה בטעם תחתון. ומבאר זאת הביאור הלכה (תצד, ד"ה מבחודש השלישי, יעויין שם שהאריך בזה) שבקריאה בטעם עליון כל דיבור ודיבור נקרא כפסוק אחד, ובקריאה בטעם תחתון ההפסקות הם לפי מסורת הפסוקים. ונחלקו בפוסקים האם בחג השבועות קוראים בטעם העליון או בטעם התחתון.

ונראה שנידון זה מקביל לנידון שהזכרנו – מה עניינה של הקריאה בשבועות. להרמב"ם שהקריאה היא מצד תקנת משה לישראל שיהיו קורין בכל חג מעניינו של חג, והיא כקריאת התורה שבכל עת – יש לקרוא בטעם התחתון, וכמו שקורין בתורה עשרת הדיברות כשקורין על הסדר בפרשת יתרו. אמנם להרוקח שהקריאה היא מצד זכר לקבלת התורה, יש לקרוא בטעם העליון כדי שיהיה דומה יותר לאופן נתינת הדיברות.

ואכן הרמב"ם לא הזכיר שיש לקרוא בטעם העליון [וכך הוא מנהג בריסק כיום לקרוא בטעם התחתון], והוא לשיטתו שקריאה זו היא כקריאת התורה שבכל חג, וא"כ יש לקרותה ככל קריאת התורה לפי הפסוקים – טעם התחתון.

מעתה הנוהגים לקרות בשבועות בטעם עליון, שלפי המתבאר סוברים כהרוקח, יכולים לעמוד בקריאה זו, שהרי לפי דעת הרוקח בעניינה של קריאה זו אין מקום לחששו הנ"ל של הרמב"ם, וכמו שביארנו. ואילו אותם הקוראים בטעם התחתון שסוברים כהרמב"ם שעניינה ככל קריאת התורה – צריכים להקפיד שלא לעמוד בקריאה זו יותר משאר הקריאות – כדעתו של הרמב"ם.[3]

הכרח ליסוד זה שהקוראים בטעם העליון הם לפי שיטת הרוקח

ונראה כמה הדברים מוכרחים. הגר"ח הקשה איך מותר לקרוא בטעם עליון, הרי ישנה הלכה שכל פסוק שלא פסקו משה אסור לפוסקו (ברכות יב, ב; מגילה כב, א), וכשקוראים בטעם העליון מפסיקים אחרי כל דיבור, ולא כפי הפסוקים שבתורה שהם אלו הפסוקים שפסק משה.

ולפי מה שביארנו שהקוראים בטעם העליון הינם הסוברים כהרוקח שעניינה של קריאה זו אינה ככל כקריאת התורה שבכל חג, אלא עניינה הוא לעשות זכר למעמד הר סיני, ניתן יהיה ליישב קושיה זו. ונבאר.

שאלתי פעם את הסטייפלער זצ"ל אם קריאת המגילה בפורים נתקנה מצד חיוב הקריאה בעניינו של יום, או מצד פרסום הנס. וענה, שהתקנה היא מצד שני הענינים הללו. [והוסיף, שאצל נשים החיוב הוא רק מצד פרסום הנס, ולא מצד מצות הקריאה מעניינו של יום, שהרי מקור החיוב לקרוא מעניינו של יום הוא ממצות ודברת בם שאינה נוהגת בנשים. זו הסיבה שנשים מברכות "לשמוע מגילה", ולא "על מקרא מגילה", כי לשם פרסום אין צריך קריאה, ולכתחילה די בשמיעה].

אחר זמן ראיתי שהגרי"ז חולק בזה. כתוב בהגהות מיימוניות (מגילה ב, א) שאם קרא את כל המגילה כפסוק אחד, ולא ניגן 'סוף פסוק' בסופי הפסוקים – יצא, כיון שהמגילה נקראת אגרת.[4] והקשה הגרי"ז[5] שהרי בכל כתבי הקודש יש דין שכל פסוק שלא פסקו משה לא פסקינן, ואיך אפשר לקרוא בלי סוף פסוק. מכריח מכך הגרי"ז שקריאת המגילה עניינה משום פרסום הנס, ובזה לא נאמר הדין הנ"ל.

ובאמת נראה שנידון זה – מה גדר חיוב קריאת מגילה – תלוי במחלוקת ראשונים. מובא במסכת מגילה (ה, א) שלדעת רב אסי מגילה נקראת רק בעשרה. והקשו הרמב"ן והר"ן (מגילה ג, א מדפי הרי"ף) למה א"כ לא נמנית מגילה במשנה (מגילה פ"ד משנה ג) בין הדברים שאין נעשים בפחות בעשרה.[6] ותירץ הרמב"ן שהמשנה שם מונה רק דברים שהחיוב מתחיל רק כשיש עשרה וכמו קדיש וקדושה שהם חיוב על הציבור ולא על היחיד, לעומת זאת במגילה החיוב הוא על היחיד, אלא שחובה על היחיד לקרותה בעשרה משום פרסומא ניסא. [ונפקא מינה בזה שיכול לקרוא גם בעשרה שכבר יצאו ידי חובתם]. והר"ן (חידושי הר"ן מגילה ה, א) מביא תירוץ נוסף, שלדעת רב אסי מגילה היא בכלל תורה ונביא שאין קורין בהן בפחות מעשרה, וא"כ זה כלול במה שכבר נכתב במשנה שאין קורין בתורה בפחות מעשרה.

הרי שנחלקו הראשונים בגדר מצות קריאת מגילה. הרמב"ן סובר שאין עניינה מצד הקריאה בעניינו של יום כקריאת התורה, אלא רק מצד פרסום הנס; והר"ן בתירוצו הנוסף סובר שעניינה כקריאת התורה.

עולה על כך פנים מדברי הגרי"ז שהדין שאסור לפסוק פסוק שלא פסקו משה נאמר רק כשקורין מצד דין קריאת התורה, אך לא כשקורין מצד פרסומא ניסא.

ובזה, ועם מה שביארנו בשיטת הקוראים בטעם העליון, תתיישב קושית הגר"ח – איך קורין בשבועות בטעם עליון ומפסיקים שלא כמו שפסק משה. שהרי ביארנו שהקורין בטעם העליון סוברים שעניינה של קריאה זו אינה ככל קריאת התורה, אלא עניינה הוא לעשות זכר למתן תורה וכמו שהביא הרוקח; וכיון שחידש הגרי"ז שבקריאה שאינה מצד דין קריאת התורה אין קפידא לפסוק שלא כפי שפסק משה – לכן בקריאת התורה בשבועות אין בעיה לקרוא בטעם העליון ולהפסיק שלא כפי שפסק משה.

**

[1] בכל הקרבנות כתיב ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ובעצרת לא כתיב לחטאת אלא שעיר עזים אחד. קרבן העדה.

[2] בספר ידי אליהו (תפילה יג, ח) ביאר דברי הרמב"ם הללו, וזה לשונו: […] ואף על גב דבברייתא לא הזכירו תקנת משה אלא לשואלין ודורשין, ולא לקריאת הפרשיות, סובר רבינו כיון דבברייתא למדו תקנת משה מהאי קרא דוידבר, ובמשנה גם כן סמכו קריאת הפרשיות אהאי קרא, כיון דתרוייהו אחד קרא אסמכינהו אידי ואידי תקנת משה נינהו דמאי חזית. וכתב מרן דודאי האי קרא אסמכתא בעלמא הוא דקריאת התורה גופא תקנתא היא.

[3] נדגיש שהמנהג שהביא הרמב"ם לעמוד בעשרת הדיברות הוא בקריאה שקורין בעצרת, ולא בקריאה שקורין בפרשת יתרו. ולהמתבאר, בקריאה שקורין בפרשת יתרו שעניינה הוא ככל קריאת התורה ואין בה משום זכר למעמד הר סיני – לכו"ע יהא אסור לעמוד. (ואמנם יש מנהג חדש לקרוא בטעם עליון אף כשקורין הדיברות על הסדר בפרשת יתרו, אך זה לא מופיע בראשונים. כמו כן מה שיש נוהגים לעמוד בעת קריאת "אז ישיר" זה ממנהגים מאוחרים ולא הובאו בראשונים).

[4] ואכן מכוח טעם זה פסק הטור (טור או"ח תרצ) שלכתחילה יש לקרוא את המגילה ללא הפסק בין פסוק לפסוק, אלא כדי נשימה בלבד. [ז"ל הטור: "לרבי נתן ז"ל הקורא מגילת אסתר בקהל צריך לסדרה כאחד מפני שהיא איגרת אבל בנשימה אחת א"צ אלא עשרת בני המן ועשרת בלבד הלכך אם מפסיק בין פסוק לפסוק הרשות בידו ושיעורו בין פסוק לפסוק ובין באמצע הפסוק כדי נשימה לבד". והביא שם הבית יוסף: "והרוקח (סו"ס רלו) כתב מנהג שלא לנשום בין פסוק לפסוק לפי שנקראת איגרת (אסתר ט כו) וכו'. והרב רבי אברהם בן עזרא כתב בפירוש אסתר (ט כז) בעבור עזרא הסופר הפסיק הפסוקים ולא היה אחר שנים רבות צוו אבותינו עליהם השלום שלא יפסיק הקורא הפסוק בסוף עכ"ל"].

[5] מצויין ברמב"ם פרנקל החדש על הגהות מיימוניות מגילה ב, א וצויין לקונטרס חנוכה ומגילה סי' ד בהגה יד, א בשם הגרי"ז.

[6] לשון המשנה: אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה, ובקרקעות – תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן.




משמעות הסכמתם של ישראל לקבל את התורה

משמעות הסכמתם של ישראל לקבל התורה

בשיעור זה נדון האם הסכמת ישראל לקבל את התורה היתה מוכרחת כדי שיתחייבו בה, או אחר שבפועל נתן הקב"ה לישראל את התורה, הם מחוייבים לקיימה גם אם לא היו מסכימים לזה מרצונם, שהרי דינא דמלכותא דינא.

קושית הפרשת דרכים מה שייכת טענת אונס בקבלת התורה * במה התייחדו המצוות שקבלו במתן תורה מעבר להוספה במספר המצוות שהיו קודם * מה החילוק בין גר תושב לשאר הגויים, והלא כולם חייבים באותן שבע מצוות * גר תושב חייב בשבע מצוות שניתנו מסיני, ושאר הגויים חייבים מצד מה שנצטוו נח ובניו * מטרת הגירות במתן תורה היתה להפוך לישראל, או רק לקבל קדושת ישראל * תירוץ על קושית הפרשת דרכים * תירוצו של הפרשת דרכים, ועל פי זה תתורץ קושיה נוספת שהקשה הרשב"א

קושית הפרשת דרכים מה שייכת טענת אונס בקבלת התורה

הגמרא במסכת שבת (פח, א) לומדת מהפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" שהקב"ה כפה על ישראל את ההר כגיגית באומרו אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם[1] תהא קבורתכם. ואומרת הגמרא: "אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא". ומפרש רש"י שאם הקב"ה יתבע את ישראל לדין על שלא קיימו את התורה יוכלו לענות שהיו אנוסים בקבלתה, ואין זו קבלה שמחייבת.

ומקשה הפרשת דרכים (דרוש כב), מה השייכות של טענת אונס לכאן, הרי טענת אונס שייכת רק במי שנאנס על ידי חברו לעשות דבר שלא כרצונו, אבל מלך שצווה לעבדיו שיעשו כך וכך, ואף כפה אותם על כך – הרי הם מחוייבים לעשות זאת מצד דינא דמלכותא דינא, ואם כן איך היו ישראל יכולים לטעון שקבלו את התורה באונס ואין זו קבלה, והרי הקב"ה שהוא מלך העולם צווה אותם לקיים את התורה.

במה התייחדו המצוות שקבלו במתן תורה מעבר להוספה במספר המצוות שהיו קודם

ולהבנת הדברים תחילה עלינו להתבונן בענין החיוב שהתחייבו ישראל בתרי"ג מצוות. שהרי כמה מצוות הצטוו ישראל עוד קודם מתן תורה – כמו מצות מילה שניתנה לאברהם אבינו, איסור אכילת גיד הנשה שנצטווה יעקב אבינו, וכל שבע מצוות בני נח. כן ישנם מצוות שנצטוו עליהם ישראל במרה, וכמו שמביא רש"י על הפסוק: "שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו" (שמות טו, כה): "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין".

וידועים דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (חולין פ"ז מ"ו) שהחיוב של ישראל כיום במצות מילה או איסור גיד הנשה אין זה מחמת הציווי שנצטוו אברהם ויעקב, אלא מצד מה שקיבלו ישראל על ידי משה מסיני. היינו שגם המצוות שכבר נצטוו לפני מעמד הר סיני, במעמד הר סיני נצטוו עליהם מחדש, וזו הסיבה מחמתה אנו מקיימים מצוות אלו. ויש להתבונן מה משמעות הדברים, שהרי בפשטות ענין קיום המצוות הוא לקיים את רצון ה'; מה א"כ הנפקא מינה מתי התגלה רצון ה' לישראל.

ומכאן נצא לדון מה היה המיוחד במצוות שקיבלו בסיני, שהרי אם עניינם רק בעצם הציווי לקיימם, לא היו צריכים נתינה מחודשת על מה שכבר ניתן להם. מוכרח אם כן שבקבלת המצוות בהר סיני היה ענין נוסף, ולא רק של קבלת המצוות מצד עצמם.

מה החילוק בין גר תושב לשאר הגויים, והלא כולם חייבים באותן שבע מצוות

וענין זה עלינו לברר גם כלפי בני נח, במה מתבטא החילוק בין סתם גוי למי שמוגדר גר תושב, והרי זה כמו זה מחוייבים באותן שבע מצוות, ולמרות זאת ישנם חילוקי דינים ביניהם – לגוי אסור לגור בארץ ישראל, ואילו לגר תושב מותר [– שעל שם זה נקרא שמו גר תושב].

וביאר בזה הרב מבריסק שגר תושב התייחד בכך שקיבל על עצמו לשמור את שבע המצוות, וכמו שכתב הרמב"ם (מלכים ח, י): "והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים". ואילו גוי שאינו גר תושב, אמנם הוא שומרם, אך לא מחמת שקיבל על עצמו עול מצוות אלו, אלא משום שהוא מחוייב בכך.

והרב מפוניבז' ביאר בזה אופן אחר ונרחיב בזה. כתוב (שמות כג, יב) לגבי שמירת שבת: "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" ומבואר בגמרא (יבמות מח, ב) ש"והגר" הולך על גר תושב. ופירש רש"י שגר תושב מוזהר בזה שלא לחלל את השבת כי המחלל את השבת הרי הוא כעובד עבודת כוכבים. והקשו תוספות איך יתכן לומר שגר תושב חייב בשמירת שבת, הרי מצות שבת אינה בכלל שבע מצוות בני נח. עוד הקשו שהרי כתוב בגמרא (סנהדרין נח, ב) שגוי ששבת חייב מיתה – הרי שאסור לו לשמור שבת. מכוח קושיות אלו נחלקו על רש"י וכתבו שגר תושב אינו מצווה על השבת, ואדרבה אסור לו לשומרה. והכוונה במה שכתוב "וינפש בן אמתך והגר" – שאסור לו לעשות מלאכה לצורך ישראל.

גר תושב חייב בשבע מצוות שניתנו מסיני, ושאר הגויים חייבים מצד מה שנצטוו נח ובניו

ליישב דעת רש"י חידש הרב מפוניבז' דבר נפלא. יש חילוק בין סתם גוי המחוייב בשבע מצוות לגר תושב שאף הוא מחוייב רק בשבע מצוות. כל גוי מחוייב בשבע מצוות מצד מה שנצטוו בני נח. גר תושב הוא מי שקיבל על עצמו את שבע המצוות לא מצד מה שנצטוו בני נח, אלא מצד מה שקיבל משה בסיני. כי חוץ מתרי"ג מצוות שקיבל משה עבור ישראל, קיבל גם שבע מצוות עבור כל אומות העולם. [2]

כסיוע לכך הביא מה שכתב בעל הטורים בסוף פרשת יתרו שבעשרת הדיברות ישנם שש מאות ועשרים תיבות – כנגד תרי"ג מצוות שקבלו ישראל, ועוד שבע מצוות שקבלו אומות העולם, והוא כמנין 'כתר', וזה ענין כתר תורה. הרי שבסיני נאמרו שבע מצוות לאומות העולם, למרות שכבר היו מחוייבים בהם קודם.

והנה אמרו חז"ל שהמחלל שבת הרי הוא כעובד עבודת כוכבים. והיינו שמכלל איסור עבודת כוכבים אסור לחלל שבת. מחדש הרב מפוניבז' שדין זה נאמר רק באיסור עבודת כוכבים שהוריד משה מסיני – שיש בכללו איסור לחלל שבת. אך באיסור עבודת כוכבים שנצטוו נח ובניו, לא נאמר דין זה ואין בכלל האיסור חילול שבת, שהרי כשניתן איסור עבודת כוכבים לנח ובניו עדיין לא היה ציווי על השבת.

מעתה גוי המקיים שבע מצוות מצד מה שניתן לאדם הראשון ולנח, אינו אסור בחילול שבת, שהרי איסור עבודה זרה שנצטוה אדם הראשון לא כלל את האיסור לחלל שבת. לעומת זאת גר תושב המקיים מצוות מצד מה שנצטווה משה בסיני אסור בחילול שבת, כי באיסור עבודה זרה שניתן כלול גם המציאות של כאילו עובד עבודה זרה שנעשית אצל זה שמחלל שבת.

וביאר הרב מפוניבז' ביסוד בדברים, כי חיוב המצוות שניתנו בסיני עניינו חיוב מכוח מציאות של 'גירות'. ולכן גוי שמקבל עליו שבע מצוות מצד מה שניתנו למשה בסיני – בקבלה זו נעשה מקצת 'גר' והוא הנקרא 'גר תושב'. שם 'גר' הניתן לגוי זה מבטא שייכות מעט לישראל. והביא לזה ראיה ממה שכתב הרמב"ם (מלכים ח, יא) שגר תושב הוא מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, למרות שהרמב"ם עצמו כתב (איסורי ביאה יד, ד) שהעולם הבא צפון רק לישראל, ולא לאומות העולם. מוכיח מכאן הרב מפוניבז' שגר תושב נחשב כמקצת ישראל – זו הסיבה שיש לו חלק לעולם הבא למרות שלאומות העולם אין חלק לעולם הבא.

ומצאתי ברבינו גרשום (כריתות י, ב) שאף בדבריו נראה שענין גר תושב הוא שנעשה גר במקצת, שכתב וזה לשונו: "כלומר כיון שיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת". 'קצת גירות' ענינו הוא קצת יהדות. הרי אם כן ראיה מדברי רבינו גרשום ליסודו של הרב מפוניבז'.

*

ומכאן נחזור לכלל ישראל. אצל כלל ישראל במתן תורה לא היה רק נתינה של מצוות, אלא כלל ישראל עבר תהליך של גירות. היתה שם 'טבילה' – "כבסו בגדיכם והטהרו", היתה שם 'קבלת מצוות' – "נעשה ונשמע", וכן היתה קודם לכן 'מילה'. כל זה הוא תהליך של גירות. וכמובא בגמרא (יבמות מו, א-ב) שלומדים הלכות גירות מכלל ישראל במתן תורה.

ונראה שזו הסיבה שחיוב המצוות של כלל ישראל מוכרח שיהיה רק מכוח מה שקבלו מסיני, ולא מכוח מה שקבלו בהיותם בני נח. בסיני התחדש ענין קבלת המצוות שאחרי מהלך של גירות. וכעין שאמרנו שגוי שמקבל עליו שבע מצוות מצד מה שנצטווה משה בסיני נעשה בכך גר, כי בלי שייעשה גר אין שייך לקבל מצוות של סיני.

מטרת הגירות במתן תורה להפוך לישראל, או רק לקבל קדושת ישראל

ועתה עלינו להתבונן למה היו צריכים ישראל גירות במתן תורה – האם כדי שיצאו מכלל בני נח וייכנסו לכלל ישראל, וכמו כל גוי שמתגייר; או שכבר קודם לכן היה להם שם ישראל, אלא שהיו חסרים קדושה, ואותה קבלו על ידי הגירות.

ונפקא מינה אם מועילה גירות זו בכפייה. אם היו צריכים לה כדי לצאת מכלל בני נח ולהכנס לכלל ישראל, אינה מועלת בכפייה, וככל גירות של גוי שנכנס לכלל ישראל. אמנם אם הגירות היתה רק כדי להכנס לקדושת ישראל, יתכן שגירות כזו מועילה אף בכפיה.

ויש להביא ראיה לנידון זה. התוספות במסכת כתובות (יא, א ד"ה מטבילין) כתבו שלמרות שאין זכיה לקטן מן התורה, ישנה מציאות של גר קטן מן התורה – במעוברת שנתגיירה שהגירות שלה מועילה גם לעובר. והקשו ההפלאה ורבי עקיבא איגר (כתובות יא, א) לפי השיטה שעובר לאו ירך אמו – שאינו נחשב כאחד מאבריה של אמו, אלא כאדם בפני עצמו – הרי צריך גירות לעצמו, וכיון שלא מועילה לו זכיה שהרי אין זכיה לקטן מן התורה איך ייעשה גר מן התורה.

ותירץ הגרנ"ט (שיעורי הגרנ"ט כתובות דף יא) שאף להשיטה שעובר לאו ירך אמו ונידון לעצמו, ודאי יש לו שם ישראל מחמת אמו כי לזה די בעצם המציאות שנולד לאם שהיא בכלל ישראל. אמנם עדיין אינו נחשב ישראל גמור וחסר לו בקדושת ישראל, והגדר שלו הוא כמו שהיו ישראל קודם מתן תורה, שהיה עליהם דין ישראל בלא מצוות. לזה מועילה לו הטבילה של אמו, [ואין נחשב שגופה של אמו חוצץ בינו לבין המים כי "היינו רביתיה" – כך הוא דרך גידולו (יבמות עח, ב)] ואין צריכים לדין זכייה כלל. וזו גם היתה הסיבה שהועילה הגירות בשעת מתן תורה לקטנים שהיו שם, אף אם נסבור שאין זכייה לקטן מן התורה.

הרי בזה שהגירות במתן תורה היתה רק כדי שיקבלו עליהם קדושת ישראל, אך אף קודם לכן היו נחשבים מכלל ישראל, ולא כבני נח.

תירוץ על קושית הפרשת דרכים

אמנם לפי הצד הראשון שהגירות במתן תורה היתה כדי להכנס מכלל בני נח לכלל ישראל – תתיישב קושית הפרשת דרכים שהבאנו בתחילת השיעור. שהרי לפי צד זה כדי להתחייב במצוות של סיני היו מוכרחים גירות גמורה וככל בן נח שבא להכנס לכלל ישראל. ומעתה ניתן לומר שמה שאמרו חז"ל מודעא רבה לאורייתא – שיכולים ישראל לומר שלא קיימו המצוות כיון שקבלו אותם בכפיה – אין המכוון כלפי עצם המצוות, אלא כלפי מציאות הגירות, והיינו שהרי חלק מדיני הגירות הוא שהיא צריכה להיות ברצון, ולא בכפייה; וכיון שהקב"ה כפה אותם על קבלת המצוות שהיא חלק מדיני הגירות, לא תחול הגירות.

ומעתה אין מקום לקושית הפרשת דרכים מה שייך טענת אונס והרי דינא דמלכותא דינא, ואף באונס חייבים לקיים המצוות מצד שזה גזרת מלך. כי יש לומר בזה שאכן אין גזרת מלך המחייבת את ישראל לקיים המצוות לולא דין הגירות, שהרי לולא הגירות היו בכלל בני נח – ואין חיוב תרי"ג מצוות על בני נח, ומה שיש גזרת מלך לקיים המצוות זה רק אחרי שחלה הגירות. ולכן אם על עצם חלות הגירות יש טענת אונס, אי אפשר לבא בשאלה שהרי דינא דמלכותא דינא, שהרי אין דינא דמלכותא להחיל גירות בכפייה, וכשלא חלה הגירות אין דינא דמלכותא לקיים את התרי"ג מצוות. וזו כוונת הגמרא מודעא רבה לאורייתא – עצם הגירות לא חלה, וממילא אינם מחוייבים בקיום המצוות.

והפרשת דרכים שלא תירץ כן, יש לומר שסבר כהשיטות שהביא הגרנ"ט שאף קודם מתן תורה היה להם דין ישראל, ובמתן תורה קיבלו רק קדושת ישראל, וזה שייך אף בכפייה. ולפי זה מוכרח ש'מודעא רבא לאורייתא' שאומרת הגמרא הוא על עצם קיום המצוות. ובזה יש מקום לקושיה, מה שייכת טענת אונס והרי דינא דמלכותא דינא.

תירוצו של הפרשת דרכים, ועל פי זה תתורץ קושיה נוספת שהקשה הרשב"א

ונוסיף עוד פרט לפני שנסיים. הפרשת דרכים תירץ על קושיתו שההלכה של דינא דמלכותא דינא היא רק כלפי ציווי שצווה המלך לכל בני המדינה, אבל כשהמלך צווה רק על חלקם, לא נאמר בזה דינא מלכותא דינא וכמו שכתב בפירוש הרא"ש (נדרים כח, א). ולכן היות שהקב"ה נתן את תרי"ג המצוות רק לישראל, ולא לכל העולם לא שייך בזה חיוב מצד דינא דמלכותא דינא.

והנה הרשב"א הקשה על הגמרא שאומרת 'מכאן מודעא רבה לאורייתא' – למה גלו ישראל בחורבן בית ראשון על שלא שמרו את התורה, והלא זה היה לפני שהיה נס פורים, ואם כן היו יכולים לומר שקיבלו את התורה מאונס. והרשב"א תירץ שהגלות בחורבן בית ראשון לא היתה כעונש, אלא שמלכתחילה קבלו את הארץ בתנאי שישמרו את התורה, ולא עמדו בתנאי ולכן גלו ממנה.

לפי דברי הפרשת דרכים תתיישב קושית הרשב"א. שהרי חורבן בית ראשון היה מפני שעברו על שלש עברות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומצוות אלו הרי ניתנו במתן תורה לכל העולם, ולא רק לכלל ישראל, ואם כן במצוות אלו יש דין דינא דמלכותא דינא, ולפי דברי הפרשת דרכים – כשיש דין דינא דמלכותא דינא אין את המודעא שקיבלו את התורה מאונס, שהרי עבד חייב לקיים דברי המלך גם אם אנוס הוא על כך ואין זה מרצונו.

[1] אגב, מקשים בזה מה הלשון 'שם', לכאורה יותר מתאים שיהיה כתוב 'פה' תהא קבורתכם. ומבארים שכפיה זו קיימת בכל דור ודור, בכל מקום ומקום – כל שלא תהיה בו תורה שם תהיה הקבורה כי בלי תורה אין חיים. זה לא רק 'פה', זה 'שם' – בכל מקום [נאמר בשיעור].

[2] תוספת שנאמרה בשיעור: ועדיין ישנו חילוק מהותי בין שורש החיוב של ישראל בקיום תרי"ג מצוות לשורש החיוב של בן נח בקיום שבע מצוותיו. שורש החיוב של בן נח בקיום מצוותיו הוא מצד החובה לקיים את ציווי המלך – מלכו של עולם, ובאם עובר על המצוות הרי הוא מורד במלכות. לעומת זאת אצל הישראל שורש החיוב הוא אחר. זו הסיבה שבן נח אינו צריך התראה, ושנהרג על כל אחת מהשבע מצוות ואין חילוק בין מצוה קלה למצוה חמורה – כי יסוד העונש אצל בני נח הוא מצד המרידה במלכות, ולא מצד עצם המעשה, ובזה אין מקום לחילוקים שהרי בכל אופן שעובר יש מרידה במלכות.

ומבאר הגר"א שזו הסיבה שבן נח מיתתו בסיף כי כך היא המיתה של המורד במלכות. ולכן גם בן נח שנהרג נכסיו הפקר ואין הולכים ליורשיו כמו בישראל, שמאחר ונהרג מצד מורד במלכות, דינו כדין הרוגי מלכות שנכסיהם מופקעים מהם ונכנסים לרשות המלכות, והקב"ה שאין צריך כלום כמו מפקיר נכסיהם.

ענין נוסף בחילוק בין מצוות הישראל למצוות בן נח, בעניני תשובה וסליחה – ששייכים אצל ישראל, ולא אצל בני נח, כי ישראל נקראים בנים למקום ואב שמחל על כבודו – כבודו מחול, ויסודה של תשובה הוא מצד הנהגה של בנים למקום [והוכיח כן החיד"א ממה שבתפילה מזכירים "אבינו" רק בברכת "השיבנו" ו"סלח לנו"], לעומת בני נח שהם כעבדים למלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

 

 




כבוד אב ואם – עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                                                              29/1/2024

כבוד אב ואם / עו"ד ישראל פוקס

אחת הדיברות בפרשת יתרו הינה כיבוד אב ואם.

נשאלה שאלה: אבא מבקש מבנו כוס מים וגם הסבא מבקש באותו מעמד כוס מים – האם חייב  בכבוד סבו ?

שו"ע יו"ד סימן ר"מ : יש אומרים שאין אדם חייב בכבוד סבו (המהרי"ק).

                             אומר הרמ"א ואינו נראה לי אלא שחייב בכבוד אביו יותר מסבו.

  • מדוע אדם חייב בכבוד סבו? בתורה כתוב "כבד את אביך…"? מהיכן לקח הרמ"א דין זה?

-: במדרש רבה על פר' ויגש כשיעקב עושה דרכו למצריים כתוב "ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק" – למה הזכיר רק את יצחק ולא את אברהם? אלא אומר המדרש "חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו", כך גם פסקו הט"ז, הש"ך והב"ח.

– מדוע יעקב לא הוסיף את שם אברהם?

הגאון מביא 2 ראיות למהרי"ק שפטור מכבוד זקנו:

  • מכות יא. אב שהרג את בנו – אסור לאח להיות גואל הדם אבל סב שרצח את בנו – הנכד נעשה גואל הדם לסב. רש"י: שהנכד אינו מוזהר על כבודו.

מכאן ראיה שאין הנכד חייב בכבוד סבו ואפילו נעשה לו גואל הדם!

רוצים לדחות את הראיה כי גם לשיטת הרמ"א שמצוות כיבוד אב גדולה ממצוות כיבוד סב וכאן כיבוד האב הוא להיות גואל הדם לסב.

  • סוטה מט. "רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה (בן ביתו) כי גדל א"ל אשקיין מיא אמר לו לאו בריך (בינך) אנא והיינו דאמרי אינשי רבי רבי (גדל גדל אותי, ואע"פ כן איני חייב לכבדך כי) בר ברתך אנא:" רש"י: אין עלי לכבדך כבן.

הגאון מנסה לדחות את הראיה שמדרש רבה כותב שירדו למצריים: בניו, בני בניו, בנותיו ובנות בניו והפסוק לא הזכיר בני בנותיו כי בנות הבנים נחשבות כבנים אבל בני הבנות – לא נחשבים כבנים.   לפי זה ר' יעקב -הנכד- היה בן של הבת ולכן ניתן לדחות את הראיה.

הגמ' ביבמות סב. "בני בנים הרי הם כבנים" מדוע אם כן אינם חייבים בכבוד הסבא?

-: בני בנים הרי הם כבנים – משמע מכאן שאף אם מתו בניו, אלא שנשארו לו בני בנים מהם, קיים בכך מצות פריה ורביה.

– לפי ההלכה בני בנות – גם נחשבות לסבא כפריה ורביה.

– רש"י מסביר שטענת הנכד הייתה "אין עלי לכבדך כבן" אבל זה לא שאין עלי לכבדך כלל!

* מה יעשה המהרי"ק עם 2 הגמרות?

לשיטת הרמ"א צריך לחקור האם לנכד יש מצווה לכבוד הסב ומהו פשר החיוב?  או שהחיוב נובע מכבוד אביו?

הרמב"ם שורש ב: יש ריבוי לכבד את אחיו הגדול ואשת אביו – זו לא מצווה עצמאית אלא נובעת מכבוד האב.

נפק"מ: האם כשהאב מוחל על כבודו גם לא חייב לכבד את אחיו הגדול?  האם כך גם לגבי זקנו?

האם החיוב הוא לכבוד זקנו הוא חיוב ישיר או דרך אביו? (דרכי משה).

נפק"מ נוספת: מה קורה כשהאב נפטר והסב חי? אם זהו חיוב ישיר – הוא נשאר אם החיוב נובע מכבוד אביו שהאב נהנה שמכבדים גם את אביו – אז יהיה פטור?

הרמ"א הבין שכבוד הסב נובע מכבוד אביו.

מ-2 הגמרות: בסוטה אותו נכד – ר' יעקב כנראה נפטרה אימו (אחרת למה הסבא גידלו?)

הגמ' במכות לגבי שנהיה גואל הדם לסב – דווקא כשהאב מת ואין לו יותר כבוד אב יכול להיות גואל הדם לסבא.

ר' שלמה קלוגר: כשהאב נפטר – אין חובה לכבד את הסבא לכן יעקב לא הזכיר את אברהם.

  • שאלנו בהתחלה כשהאב והסב מבקשים ממנו מים – אם האב מוחל על שיכבד את הסב – הנכד לא חייב בכבוד הסב.
  • כיבוד אב ואם זהו שיוויון אבל כששניהם מבקשים האב קודם כי גם היא חייבת בכבודו.

רע"א, סימן סח: כל עוד האב בחיים – כלומר החיוב עובר דרך האב – אם עומדת בפניו התלבטות – חייב להקדים את כבוד הסב משום שאתה והוא חייבים בכבודו של הסבא.

יש סתירה ברש"י: במסכת מכות לגבי גואל הדם אומר שאין חובה לכבד את הסבא כשהאבא מת

                         ובסוטה -לגבי הנכד ר' יעקב אומר שאין לו חובה לכבדו כבן אבל כסב יש לו?!

  • האם בן נח חייב בכבוד אביו ואמו?

הגמ' בקידושין לא , מספרת על דמא בן נתינא שלמרות נזק כלכלי – לא העיר את אביו, בסוף הסיפור אומר ר' חנינא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"  מכאן שגוי פטור מכבוד אב.

הנצי"ב בהקדמה לספרו של החפץ חיים: בא הכתוב ללמדנו שכבוד אב ואם היא מצווה הגיונית וגם בן נח מצווה עליה" – כיצד?

המנחת חינוך מצווה לג חוקר האן זו מצווה של בן אדם למקום או בן אדם לחבירו?

נפק"מ אם עשה תשובה – בין אדם למקום – דפקתי על חטא ונסלח לי, אדם לחבירו – לא נמחל עד שיפייסנו!

החזקוני: 5 דיברות ראשונות – בין אדם למקום ו 5 אחרונות בין אדם לחבירו, כלומר זוהי מצווה של בין אדם למקום כך סובר גם הטור.

רמב"ם בהקדמה למס' פאה: "אלו דברים" – כבוד הורים שייך לבין אדם לחבירו.

ברייתא בקידושין לא:

ן) "ת"ר מכבדו בחייו ומכבדו במותו דבחייו כיצד הנשמע בדבר אביו למקום לא יאמר שלחוני בשביל עצמי מהרוני בשביל עצמי פטרוני בשביל עצמי אלא כולהו בשביל אבא במותו כיצד ההיה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו ".

ןן) " תנו רבנן: איזהו מורא ואיזהו כיבוד? "מורא" לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. "כיבוד" מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.".

מדוע הראשונה מדברת בחייו ובמותו ולמה השניה לא מביאה את הדוגמאות של הראשונה?

-: במצוות כיבוד אב ואם יש 2 אלמנטים: יש בין אדם למקום ויש בין אדם לחבירו.

   הרמב"ן על פר' יתרו במצוות כיבוד אב ואם: "כאשר ציוויתיך בכבודי כן אנוכי מצווך לכבד את השותף ליצירתך" – זהו כמו כבוד שמיים.

החינוך במצווה לג: עניין המצווה הוא משום הכרת הטוב למי שגידלך – זה בין אדם לחבירו.

לפי הבנות אלו הברייתות מסתדרות:

הראשונה שמדברת בחייו ובמותו – מתייחסת לבין אדם למקום ולכן אין את הדוגמא של מאכילו.

השניה כשהאב בחייו – זהו בין אדם לחברו, הכרת הטוב, מאכילו, משקהו…

רבינו ניסים גאון: בהקדמה לברכות: כל המצוות שתלויים בסברא – לא צריך פסוק וגם בני נח חייבים עליהם.

כך מתורץ הנצי"ב מדוע בן נח מצווה על כיבוד אב ואם.

כלומר החיוב הוא מצד הסברא והן מצד הפסוק "כבד את אביך…" ולכן דמא בן נתינא לא היה מחוייב מצד הפסוק אלא מצד הסברא  – זהו הסבר לדברי הנצי"ב.

ב"ח סימן רמ': חייב בכבוד זקנו טעמא שהשווה הכתוב  כבוד אב, – כלומר השותפין ליצירתו- גם אבי אביו שותף ביצירתו.

לסבא – אין כלפיו הכרת הטוב – החיוב הוא רק משום חשיבות וגדולה, מצד בן אדם למקום – חשיבות וגדולה – חייב אבל לא מצד הכרת הטוב – אכלוני והשקוני – שזהו בין אדם לחבירו.

ב"האכילני והשקני" – לא חייב כבן אבל בגואל הדם – הוא חייב.

עו"ד ישראל פוקס