מי שיצא ידי חובתו ובא להוציא אחרים מדין ערבות – ב
בשיעור זה נרחיב לבאר את חידושו של רבי עקיבא איגר שהבאנו בשיעור קודם – שהשומע ממי שכבר יצא ידי חובתו, לא יוכל לצאת ידי חובתו בלי שיענה אמן.
הסיבה שלא הביא המשנה ברורה להלכה את חידושו הנזכר של רבי עקיבא איגר * ביאור חידושו של רבי עקיבא איגר * נפקא מינה נוספת בשני הצדדים בדין ערבות
הסיבה שלא הביא המשנה ברורה להלכה את חידושו הנזכר של רבי עקיבא איגר
הבאנו בשיעור הקודם את חידושו של רבי עקיבא איגר (גליון שולחן ערוך ריט) שאם שמע קידוש בבית הכנסת ויצא ידי חובתו, כשבא להוציא את בני ביתו ידי חובת קידוש, אינם יוצאים בשמיעה לבד מדין שומע כעונה, אלא רק אם יענו אמן – שעל ידי זה מתייחסת הברכה אליהם, וכמי שברכוה הם.
ודין זה צריך עיון, שהרי אם מועיל דין ערבות להחשיב את זה שיצא ידי חובתו כמחוייב בדבר שיכול להוציא אחרים – וכמבואר בגמרא (ר"ה כט, א) שבכל המצוות אף שיצא ידי חובתו יכול להוציא אחרים ומבואר שם ברש"י שהוא מדין ערבות – למה לא יצאו בעצם השמיעה מדין שומע כעונה, ואף בלי עניית אמן, וכמו אם שומעים ממי שמחוייב בדבר שעדיין לא יצא ידי חובתו בעצמו.
והנה, המשנה ברורה לא הביא להלכה פסק זה של רבי עקיבא איגר. וזה לכאורה תמוה, כי בדרך כלל המשנה ברורה מביא את פסקיו של רבי עקיבא איגר להלכה.
ובענין זה יש לומר על פי מה שהבאנו לעיל[1] לחקור בגדר החיוב שיש על האדם מדין ערבות – האם נחשב שהחוב של חברו מוטל עליו, וכל שלא נטל חברו לולב, הרי זה כמו שלא סיים הוא עצמו את מצות נטילת לולב; או שיש חיוב ערבות לדאוג שחברו יקיים את מצוותיו כערב שעליו לדאוג שהלווה ישלם את חובותיו, אך אין זה נחשב שהוא עצמו מחוייב בגוף המצוה של חברו.
והוכחנו שדעת המשנה ברורה בזה כהצד הראשון שכל עוד חברו לא קיים המצוה, נחשב כמו שהוא עצמו לא קיים. וכן הבאנו שדעת רבי עקיבא איגר בזה כהצד השני, שדין ערבות הוא חיוב בפני עצמו לדאוג למצוות המוטלות על חברו, אך אין זה נחשב שהחיוב המוטל על חברו הוא חלק מהחיוב שלו עצמו במצוה זו.
מעתה יש לומר, שזו הסיבה שלא הביא המשנה ברורה את חידושו של רבי עקיבא איגר להלכה. שהרי לחידושו של רבי עקיבא איגר יש מקום רק אם נצא מנקודת הנחה שאחרי קיום המצוה אינו נחשב מחוייב בה, ודין ערבות הוא חיוב בפני עצמו לדאוג שחברו יקיים המצוה, ולכן יש מקום לחלק בין מי ששומע ממי שלא יצא ידי חובתו – שיוצא בשמיעה לבד, לבין השומע ממי שיצא ידי חובתו – שצריך לענות אמן. אבל להבנתו של המשנה ברורה שבדין ערבות נאמר שכל אחד חייב בעצם המצוה של חברו, וכל שחברו לא קיימה, נחשב כמו שהוא עצמו לא השלים את חיובו בה – אין כלל מקום לחידושו של רבי עקיבא איגר, שהרי אף זה שכבר יצא ידי חובתו נחשב כמו מחוייב בגוף המצוה מדין ערבות, ויש להחשיב את השומע ממנו כמו שומע ממי שעדיין לא קיים המצוה.
אלא שעדיין יש להבין בגוף דינו של רבי עקיבא איגר, ממה נפשך, אם יש דין ערבות גם אחר שיצא בעצמו ידי חובתו, למה צריך שהשומע יענה אמן; ואם לא מועיל דין ערבות אחר שיצא בעצמו, למה עדיף ממי שאינו מחוייב כלל, וכמו קטן, שאינו יכול להוציא גדול גם אם יענה אמן.
ביאור חידושו של רבי עקיבא איגר
כדי להבין זאת, נקדים להתבונן בדברי הטור בשם הרא"ש שזה מקור דינו של רבי עקיבא איגר. הטור מביא את הגמרא בברכות שרבי יהודה חלה והבריא, ובאו החכמים לבקרו ואמרו "בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא", וענה אמן. אמר להם רבי יהודה שפטרוהו בזה מלברך ברכת הגומל. וכתב הרא"ש שאמנם ניתן לצאת בשמיעה ואף בלי שיענה אמן, אך זה דווקא כשהמברך עצמו חייב בברכה זו, אבל כאן, מאחר והם לא היו חייבים בברכה אם לא היה רבי יהודה עונה אמן לא היה יוצא ידי חובתו.
ומוסיף הרא"ש ואומר: "ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם". ויש להבין למה הוצרך הרא"ש לטעם זה, ולמה לא נאמר שאין זה ברכה לבטלה, וכמו כל הברכות שהדין הוא שאפילו שיצא וכבר אינו חייב, יכול להוציא את המחוייב, ואין זה ברכה לבטלה.
וביאר בזה מו"ר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל כך: יש שתי סיבות שלא יוכלו להוציא את רבי יהודה בברכת הגומל. הראשונה – שהרי אינם מחוייבים בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את האחר ידי חובתו. כלפי זה אמר הרא"ש שענה רבי יהודה אמן. והסיבה השניה היא – שהרי ברכת הגומל עניינה הודאה על נס, ומי שלא חווה את הנס, לא מרגיש את השמחה, ואם כן אין לברכתו שם של ברכת הגומל, אלא היא כאמירת מילים בעלמא, ומאחר שכך יקשה, אף שענה רבי יהודה אמן והועיל שהרכתם תתייחס אליו, והלא אין כאן ברכה, אלא רק מילים בעלמא, ואיך יצא ידי חובתו?
כלפי זה בא הרא"ש ומחדש, שמאחר והם שמחים בכך שרבי יהודה הבריא, אף שאין בזה כדי לחייבם ברכת הגומל – יש להם שייכות לשמחה שלו, ולכן אם יברכו, יש לזה שם של ברכת הגומל, ואין זה אמירת מילים בעלמא.
ועתה נחזור לדברי רבי עקיבא איגר. ביארנו שחידוש זה של רבי עקיבא איגר הוא לשיטתו שחיוב ערבות אין עניינו להחשיב את זה שכבר יצא כמי שחייב במצוה של חברו, אלא הוא חיוב בפני עצמו לדאוג שחברו יקיים את חובותיו. [כי אם חיוב ערבות עניינו שהחיוב של חברו חל עליו, יוכל להוציא את חברו אף בלי שיענה אמן, וכמו היוצא ממי שמחוייב בדבר].
עתה ניתן לומר שבכל ברכת המצוות, באופן שיצא ידי חובתו, וכגון שכבר שמע קידוש ובא לקדש עבור חברו, תהיה בעיה נוספת שלא יהיה לקידוש שעושה עבור חברו שם של 'מעשה קידוש', אלא כאמירת נוסח הקידוש בעלמא, כי ניתן להבין שהיות ואינו מחוייב במצוה, אינו יכול לעשותה; ואם כן לא יועיל אף אם יענה חברו אמן, כי אם אמנם עניית אמן מועילה לייחס את האמירה של חברו כאמירה שלו עצמו, אבל זו אמירת נוסח בעלמא, ולא מעשה מצוה של קידוש. וכמו שלא היתה מועילה ברכת הגומל להוציא את רבי יהודה אם החכמים לא היו מרגישים שמחה – כי אין לה שם ברכת הגומל, אלא כאמירת נוסח בעלמא.
וסובר רבי עקיבא איגר שבזה בא מקום דין הערבות. והיינו – אם אמנם אין בכוח הערבות להחשיב את זה שיצא ידי חובתו כמחוייב בדבר, אך יש בזה כדי להחשיבו 'שייך' במצוה, ודי בזה כדי שתחשב ברכתו ברכה, ולא תהא כאמירת נוסח בעלמא.[2] ואמנם עדיין לא יועיל בזה דין שומע כעונה – שתועיל לשומע האמירה של המברך, שהרי סוף סוף אין המברך מחוייב; לכן צריך שיענה אמן, וזה מועיל להחשיב כאילו הוא בעצמו אמר את אותה אמירה של המברך. וכיון שנחשבת אמירת המברך לברכה, מועילה לשומע עניית אמן שעל ידה נחשב כמו שבירך הוא עצמו את הברכה שבירך המברך.[3]
נפקא מינה נוספת בשני הצדדים בדין ערבות
הצל"ח (ברכות כ, ב ד"ה אי אמרת) כתב בדעת הרא"ש שנשים לא קיבלו עליהם ערבות בהר גריזים, ולפי זה דן הצל"ח (בספרו דגול מרבבה על השולחן ערוך רעא, ב) באיש שהתפלל ערבית בבית הכנסת ויצא ידי חובת קידוש דאורייתא, שלא יוכל להוציא בקידוש אשה שלא התפללה ערבית וחייבת בקידוש מדאורייתא. שאמנם בכל המצוות אף מי שיצא ידי חובתו יכול להוציא אחרים, אך זה רק מכוח דין ערבות (רש"י ר"ה כט, א ד"ה אע"פ שיצא מוציא), ומאחר שאשה אינה בכלל ערבות, לא יוכל להוציאה בקידוש, כשהוא עצמו חייב רק מדרבנן.
ומקשה הצל"ח שעצם יסודו של הרא"ש נסתר לכאורה מגמרא מפורשת בברכות (מח, א), שינאי המלך ואשתו המלכה אכלו יחד, והמלכה הביאה את רבי שמעון בן שטח אחיה שיברך להם. ומובא שם שרבי שמעון בן שטח לא יכול היה להוציא אותם כי לא אכל כזית דגן. ומשמע שאם היה אוכל כזית דגן יכול היה להוציא אף את אשתו של ינאי המלך, ואף שהיא אכלה מן הסתם כדי שביעה וחייבת בברכת המזון מדאורייתא, והוא אכל רק כזית ואינו חייב אלא מדרבנן. הרי שיש דין ערבות גם לנשים, ולכן יכול להוציאה ככל הברכות שאף שיצא ואינו מחוייב יכול להוציא את מי שעדיין לא יצא ידי חובתו, וקשה על שיטת הרא"ש שאין דין ערבות לנשים.
ומיישב הצל"ח שאם היה שמעון בן שטח אוכל כזית היה יכול להוציא את ינאי המלך עצמו מדין ערבות, וממילא נחשב שמעון בן שטח מחוייב מן התורה מצד החיוב של ינאי, ולכן יכול להוציא את אף את האשה. [ומה שצריך שיאכל כזית – כי אם לא כן נראה כחוכא].
תירוץ זה יהיה תלוי אף הוא בשני הצדדים בדין ערבות. אם דין ערבות גורם שזה שקיים המצוה מחוייב באותו החיוב של זה שטרם קיים המצוה, מובן שנחשב שמעון בן שטח מחוייב בחיובו של ינאי שחייב בברכת המזון דאורייתא, ולכן יכול להוציא אף את האשה ככל מי שמחוייב בדבר שמוציא אחרים אף בלי דין ערבות, ומדין שומע כעונה. אבל לפי ההבנה בדין ערבות שהוא דין כללי לדאוג שחברו יקיים המצוה, אך אין זה נחשב שהוא עצמו מחוייב בחיוב של חברו – לא היה נחשב שמעון בן שטח בכלל חיוב ברכת המזון דאורייתא, ולא היה יכול להוציא את אשתו של ינאי.
[1] בשיעור "גדר החיוב שיש על האדם מדין ערבות במצוות".
[2] אמנם גבי ברכת הגומל לא די בעצם דין הערבות שתחשב ברכה, שהרי ברכת הגומל שייכת רק כשמרגישים את השמחה בפועל, ולכן הוצרך הרא"ש לכך שהחכמים היו שמחים בניסו של רבי יהודה, וניתן להוסיף שבברכת הגומל אם לא היו שמחים בעצמם לא היה מועיל דין ערבות אף לההבנה של המשנה ברורה בגדר דין ערבות. כי כל שלא היו שמחים בפועל לא שייך עליהם חיוב, ודומה למי שאינו מחוייב בדבר כלל שאינו מוציא מדין ערבות.
[3] ביסוד זה נוכל להבין את דברי האבני נזר [שהובאו בשיעור הקודם] שהקשה לפי רבי עקיבא איגר איך מי שיצא ידי חובת שופר יכול לתקוע ולהוציא את חברו, והרי אין שייך שם עניית אמן. ותירץ, מאחר ועיקר המצוה בשופר היא השמיעה, והלה שומע בעצמו, לכן אין צריך שיענה אמן. ומה שצריך שיהיה המוציא מחוייב בדבר הוא כדי שיוכל להיות שליח על התקיעה – שאם לא יחשב שלוחו, לא יצא השומע ידי חובתו בשמיעה שהיא ממילא בלי שיתייחס אליו מעשה התקיעה. והקשינו איך שייך בזה שליחות, והלא אין שייך שם 'שליחות כוח' כי אין מושג של 'כוח' לתקוע בשופר, ולא 'שליחות מעשה' לייחס את מעשה התקיעה אל השומע, כי מאחר שהתוקע יצא ידי חובתו שוב אינו יכול לעשות מעשה מצוה של תקיעת שופר, והרי זה כמעשה העברת קול בעלמא.
לפי המתבאר עתה יש לומר כי למרות שיצא התוקע ידי חובתו, עדיין יש לו כוח לעשות מעשה מצוה של תקיעת שופר עבור חברו – מכוח דין ערבות. נכון אמנם שכדי להוציא את חברו חידש רבי עקיבא איגר שלא יועיל דין ערבות בלי שהלה יענה אמן, מאחר והמוציא עצמו כבר אינו מחוייב בדבר; אך כאן שאינו בא להוציאו מדין ערבות, כי הלה יוצא בעצמו על ידי שמיעתו, אלא שעדיין צריך שיוכל התוקע לעשות מעשה מצוה של תקיעת שופר שאז תועיל השליחות על מעשה זה – לשם כך יועיל דין ערבות, כי כדי שיוכל לעשות מעשה שיחשב מעשה מצוה, ולא העברת קול בעלמא, די במה שיש לו שייכות למצוה זו, ואין צריך שיהיה מחוייב בה, ולזה מועיל דין ערבות.