הכרעת הספק-רוב וחזקת ממון מול חזקה מעיקרא – ר' יעקב ישורון

השעורים מוקדשים לע"נ אימנו מורתנו רחל בת יוסף  – יום השנה : כח' אב
                                                  החלק הראשון של השיעור נמסר בבית הכנסת ע"ג כא' אב תשפ"ו                                                                                                                                           החלק השני של השיעור נמסר בבית הכנסת ע"ג כז' אב תשפ"ו

                                                  רוב וחזקת ממון לעומת חזקה דמעיקרא – ר' יעקב ישורון

 

השב שמתתא (שמעתא ד' פרק כד') מביא כמה ראיות לכך שיש עדיפות למוחזקות ממון על פני חזקה דמעיקרא :

 

(1)

הגמרא בקידושין (פ' א') אומרת שאם נמצא תינוק בצד עיסה ובצק בידו אנחנו חוששים שמא התינוק נגע בעיסה. מצד אחד יש "רוב תינוקות מטפחין" באשפה ונוגעים בשרצים שאומר שהעיסה נטמאה, מאידך יש לעיסה חזקה דמעיקרא שאומרת שהעיסה טהורה. אומרים חכמים שחולקים על רבי מאיר ש"רובא וחזקה רובא עדיף" ולכן נחליט במקרה זה שהעיסה טמאה.

הגמרא בבבא קמא (מו' א') אומרת שאדם שמוכר שור לחברו והשור נמצא נגחן לא יכול הקונה לטעון שהוא כמו רוב העולם קנה את השור לחרישה וממילא זה מקח טעות, מפני שיכול לומר לו המוכר אני מהמיעוט שמוכרים שור לשחיטה, ועל סמך רוב אתה לא יכול להוציא ממני את כסף הקניין מפני שאין מוציאים ממון על פי רוב (כך דעת שמואל שנפסקה להלכה).

רואים אם כן שרוב מכריע חזקה דמעיקרא ולא מכריע חזקת ממון – מכאן שחזקת ממון טובה יותר מחזקה דמעיקרא.

 

(2)

הגמרא בבבא בתרא (לב' א') מתארת שני מיקרים :

המקרה הראשון – שואל ראובן את שמעון מה אתה עושה בשדה שלי. עונה שמעון אתה מכרת לי אותה והנה שטר הראייה. אומר ראובן שטר הראייה מזויף. גוחן שמעון כלפי רבה ואומר לו שאכן השטר הוא מזויף "מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו". אומר רבה מה לי לשקר (לשמעון יש מיגו) שהרי אילו היה רוצה היה שמעון טוען שהשטר הוא שטר טוב והיה גם יכול להביא עדי קיום שיקיימו את השטר בגלל רמת הזיוף הגבוהה של החתימות והיה זוכה בשדה, לכן צריך להאמין לו שהשדה שלו.

רב יוסף חולק וסובר שאי אפשר להאמין לשמעון על סמך המיגו שהרי "אמאי סמכת האי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא".

הרשב"ם מסביר שלפי רב יוסף אי אפשר לסמוך על המיגו מפני שבכל מיגו ישנן שתי טענות אמת אחת שטוען ואחת שיכול היה לטעון, אבל במקרה שלנו הטענה שיכול היה לטעון אינה טענת אמת שהרי השטר מזויף.

הגמרא פוסקת הלכה כרבה. המשמעות היא שעל סמך מיגו מוציא שמעון את הקרקע מידי ראובן למרות שראובן הוא המרא קמא, שהרי יש הודאת בעל דין של שמעון שראובן הוא המרא קמא שהרי שמעון מודה שראובן מכר לו את הקרקע.

 

המקרה השני – ראובן תובע משמעון מאה מנים שלווה ממנו ומציג לו את שטר ההלוואה. טוען שמעון שהשטר מזויף.

גוחן ראובן כלפי רבה ואומר לו שאכן השטר הוא מזויף "מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו".

אומר רבה שיש לראובן מיגו שהרי אילו היה רוצה היה טוען שהשטר הוא שטר טוב והיה גם יכול להביא עדי קיום שיקיימו את השטר בגלל רמת הזיוף הגבוהה של החתימות והיה זוכה בהלוואה, לכן צריך להאמין לו שאכן השטר הוא שטר אמת.

רב יוסף חולק וסובר שאי אפשר להאמין לשמעון על סמך המיגו שהרי : "אמאי סמכת האי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא".

הרשב"ם מסביר שאי אפשר לסמוך על המיגו מפני שבכל מיגו ישנן שתי טענות אמת אחת שטוען ואחת שיכול היה לטעון, אבל במקרה שלנו הטענה שיכול היה לטעון אינה טענת אמת שהרי השטר מזויף.

הגמרא פוסקת במקרה הזה הלכה כרב יוסף מפני שהמיגו הוא מיגו להוציא ממוחזק ו"מיגו לאפוקי ממונא לא אמרינן".

רואים אם כן שמיגו יכול להוציא ממרא קמא אבל לא יכול להוציא ממוחזק, מכאן שחזקת ממון טובה יותר מחזקת מרא קמא שהיא חזקה דמעיקרא.

 

(3)

המשנה בבבא מציעא (ק' א') מתארת מקרה בו שני אנשים החליפו פרה בחמור. ברגע שבעל הפרה משך את החמור חל הקניין ובעל החמור זכה בפרה שנמצאת באותו זמן במקום אחר. אחר כך התברר שהפרה ילדה ולא ידוע האם זה קרה לפני שחל הקניין ואז הוולד שייך לבעל הפרה המקורי או אחרי חלות הקנין ואז הוא שייך לבעל החמור המקורי. בגלל הספק שנוצר אומרת המשנה שהדין הוא שיחלוקו.

שואלת שם הגמרא מדוע אנחנו אומרים יחלוקו, מדוע שלא נאמר שיזכה בוולד זה שהוא מוחזק בפרה ושחברו שרוצה להוציא את הוולד יביא ראיה כדין כל מוציא ממוחזק שמביא ראיה ?

מתרצת הגמרא שמדובר באופן שהפרה נמצאת באגם ולכן אין מוחזק. ושוב שואלת הגמרא מדוע שלא ניתן את הוולד למרא קמא של הפרה ? ומתרצת הגמרא : "הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה".

מדייק תוספות שם ד"ה "הא מני סומכוס היא" שמכך שהגמרא לא תירצה "אלא הא מני סומכוס היא" סימן שהתירוץ מתייחס רק לקושייה השנייה דהיינו לשאלה מדוע שלא יזכה בוולד המרא קמא. על האפשרות הזו שניתן את הוולד למרא קמא ולא נחלוק את הוולד תירצה הגמרא שמדובר אליבא דסומכוס שסובר שבממון המוטל בספק לא הולכים בתר מרא קמא אלא חולקים ולכן הדין במשנה הוא שחולקים, אבל על השאלה הראשונה שנשאלה והיא שמדוע לא ניתן את הוולד למוחזק בפרה – על השאלה הזו הגמרא לא מתרצת "הא מני סומכוס היא", ראיה מכאן שסומכוס אכן מודה שבממון המוטל בספק אם יש מוחזק נותנים למוחזק ולא חולקים.

רואים אם כן שלפי סומכוס חזקת ממון מכריעה ספק ממוני ולא אומרים את הדין של יחלוקו, ואלו חזקת מרא קמא לא מכריעה את הספק והדין הוא שיחלוקו. ראיה נוספת לכך שחזקת ממון טובה יותר מחזקה מרא קמא שהיא חזקה דמעיקרא.

 

השב שמעתתא (שמעתא ד' פרק כד') מסביר שהסיבה לכך שחזקת ממון טובה יותר מחזקה דמעיקרא היא מפני שחזקת ממון היא הוכחה עכשווית ואלו חזקה דמעיקרא היא הוכחה שמקורה בעבר, ומטבע הדברים הוכחה עכשווית טובה יותר מאשר הוכחה מהעבר.

 

השב שמעתתא (שם) אומר שגם רוב הוא הוכחה עכשווית ועל פי זה ניתן להבין מדוע רוב וחזקה רוב עדיף מפני שרוב שהוא הוכחה עכשווית טוב יותר מחזקה דמעיקרא שהיא הוכחה מן העבר.

 

קונטרס הספקות (ו' יא') אומר את הדבר הבא : רוב לא מועיל כדי להוציא ממון ממוחזק שהרי אין הולכים בממון אחר הרוב, אבל יש מקום לומר שרוב יועיל להוציא ממרא קמא, שהרי חזקת מרא קמא היא כמו חזקה דמעיקרא באיסורים, ובאיסורים רובא וחזקה רובא עדיף.

 

חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא

 

חזקה דמעיקרא
ברגע שנולד ספק יש שתי אפשרויות ואני לא יודע איזו מהן היא הנכונה. החזקה דמיעקרא פושטת את הספק ואומרת שמה שהיה עד לרגע לידת הספק הוא גם מה שיש עכשיו. מכיוון שאני לא יודע מה היא האפשרות הנכונה אני מניח שמה שהיה קודם הוא גם מה שיש עכשיו.
לדוגמא (יבמות לא' א')  : אדם זורק גט לאשתו שעומדת ברשות הרבים. ספק אם הגט נפל בתוך ארבע אמות שלה ולכן היא מגורשת, ספק אם הגט נפל בתוך ארבע אמות שלו ולכן היא אינה מגורשת. החזקה דמעיקרא אומרת שכיון שלפני שנולד הספק האישה הייתה אשת איש לכן אני צריך להתייחס אליה גם עכשיו כאל אשת איש ולהניח שהגט נפל בתוך ארבע אמות של הבעל והגירושין לא היו גירושין.

הגמרא בחולין (י' ב') אומרת שחזקה דמיעקרא לומדים מפרשת נגעי בתים מן הפסוק " ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים" – "דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה".

 

חזקה דהשתא
החזקה דהשתא אומרת שאם יש ספק ביחס למה שהיה בעבר אז המצב הנוכחי פושט את הספק ואומר שמה שיש עכשיו זה גם מה שהיה בעבר.

מחלוקת רש"י ותוספות בעניין חזקה דהשתא
הגמרא בקידושין (עט' א') מתארת מקרה שבו ביום שמלאו לאישה ששה חודשים כנערה, באותו יום בשעה עשר בבוקר אביה קידש אותה בדרך והיא קידשה את עצמה בעיר. באותו יום בשעה שתים אחר הצהריים האישה נבדקה והתברר שהיא בוגרת.

רב סובר שאם בשעה שתים אחר הצהריים בדקנו ונוכחנו לדעת שהאישה בוגרת זה אומר שהאישה הייתה כבר בוגרת מהבוקר לפני שהתקדשה על ידי אביה ולפני שקידשה את עצמה, ולכן הקידושין שתפסו הם הקידושין שקדשה את עצמה ולא הקידושין שאביה קידש אותה.

לעומת זאת  שמואל חולק וסובר שכיוון שיש ספק בשאלה אם ברגעי הקידושין שלה ושל אביה היא הייתה בוגרת או נערה לכן חוששים גם לקידושי האב וגם לקידושיה שלה.

 

רבי עקיבא איגר בשו"ת (אורח חיים סימן ז') מסביר את שורש מחלוקת רב ושמואל : לרב חזקה דהשתא שלא מתנגשת עם חזקה דמעיקרא היא חזקה, ובמקרה של הגמרא אין חזקה דמעיקרא שהרי ביום שנשלמים ששת חודשי הנערות ברור שיהיה המעבר ממצב נערות למצב בגרות, ולכן סובר רב שהולכים בתר השתא, ואם עכשיו המתקדשת בוגרת גם בבוקר לפני שהיו הקידושין היא הייתה בוגרת ולכן קידושיה שלה תופסים, ואלו שמואל סובר שחזקה דהשתא אינה חזקה, וכיוון שגם חזקה דמיעקרא לא קיימת לכן בזמן הקידושין של האב ושלה עצמה האישה הייתה ספק נערה ספק בוגרת ולכן חוששים לקידושי שניהם.

 

 

רש"י שם בסוגיא (עט' ב' ד"ה "מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו") כותב : "יומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות". יוצא שרב (שהלכה כמותו – רמב"ם אישות ג' יד') סובר לפי רש"י שכיון שאין חזקה דמעיקרא, שהרי ביום שנשלמו ששת חודשי הנערות מצבה יכול כל רגע להשתנות, לכן הולכים בתר חזקה דהשתא ואומרים אם עכשיו היא בוגרת זה אומר שגם לפני שהיא התקדשה היא הייתה בוגרת, ולכן הקידושין שקידשה את עצמה תופסים ולא קידושי האב.

תוספות שם בסוגיא (עט' ב' ד"ה "מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו") כותב : "ור"י פירש דרגילות הן לבא בבוקר ואין שייך חזקה דנערות". תוספות סובר שלפי רב אנחנו מניחים שבשעה שהיא התקדשה היא כבר הייתה בוגרת לא בגלל החזקה דהשתא אלא בגלל רוב שאומר שברוב המקרים סימני הבגרות מגיעים כבר בבוקר.

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שבזה נחלקו רש"י ותוספות בדעת רב : לרש"י אם אין חזקה דמעיקרא (ביום שנשלמו ששת חודשי הנערות חזקת הנערות שלה יכולה כל רגע להשתנות) הרי שהחזקה דהשתא מופעלת ופושטת את הספק, ולכן אומר רב שקידושי האישה תופסים היות ואם האישה עכשיו בוגרת היא הייתה בוגרת בתחילת היום לפני הקידושין, ואלו לתוספות חזקה דהשתא אינה נחשבת לחזקה, והסיבה שקידושי האישה הם אלו שתופסים היות שיש רוב שפושט את הספק ואומר שברוב המקרים סימני הבגרות מופיעים כבר בבוקר שזה אומר שלפני שהאישה התקדשה היא הייתה כבר בוגרת ולכן קידושי האישה הם אלו שתפסו.

 

הגמרא בנידה (ב' ב') אומרת : "מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות", והגמרא שם מסבירה במסקנה לאחר כל השקלא והטריא שהסיבה היא זו :

מצד אחד יש חזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהטהרות טמאות, ומאידך יש חזקה דמעיקרא של המקווה שאומרת שהמקווה שלם ולכן הטהרות שהוטבלו במקווה טהורות, אבל יש למקווה גם חיסרון של "הרי חסר לפניך".

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שניתן להבין את מסקנת הגמרא בשני אופנים :

(1) החזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהן טמאות מתקזזת על ידי החזקה דמעיקרא של המקווה שהוא שלם ושאומרת שהטהרות טהורות, ומה שנשאר זה רק החזקה דהשתא של "הרי חסר לפניך", שהיא מובאת בחשבון היות שאין חזקה דמעיקרא שעומדת מולה, והיא גורמת לכך שנחליט שהטהרות טמאות.

(2) אין דבר כזה חזקה דהשתא, החשבון הוא רק חשבון של חזקות דמעיקרא, והוא כזה : מצד אחד יש לי חזקה דמעיקרא של הטהרות שאומרת שהן טמאות וזו חזקה טובה ומשובחת, ומהצד השני יש חזקה דמעיקרא של המקווה שאומרת שהמקווה שלם ולכן הטהרות טהורות, אבל החזקה הזו היא חזקה חלשה וקטועה שהרי "הרי חסר לפניך", ולכן בחשבון החזקות הכולל חזקת הטומאה של הטהרות גוברת על חזקת הטהרה של המקווה בגלל שהיא טובה ומשובחת ממנה, ולכן כל הטהרות שנעשו על גבי אותו מקווה טמאות.

במילים אחרות : שתי האפשרויות שהעלינו קודם על פי רעק"א במחלוקת רב ושמואל, ולפי השב שמעתתא במחלוקת רש"י ותוספות בדעת רב, שתי האפשרויות האלה הן אלו שניתן להסביר באמצעותן את הסיבה לעובדה שהטהרות שנעשו על גבי המקווה טמאות.

 

המשנה בנדה (ב' א') מביאה שלוש דעות ביחס לשאלה של מה הדין של טהרות שאישה נגעה בהם לפני שראתה דם נידות  :

לבית שמאי : דיה שעתה ואינה מטמאה את הטהרות שנגעה בהם קודם שראתה את הדם, לבית הילל מטמאה את כל הטהרות שנגעה בהם מאז הבדיקה האחרונה שבה הייתה טהורה, ולדעת חכמים לוקחים את הזמן הקצר יותר בין שני הזמנים : בין הזמן של מעת לעת (עשרים וארבע השעות האחרונות) ובין הזמן שעבר מאז הבדיקה התקינה האחרונה, וכל הטהרות שנגעה בהן באותו זמן הן טמאות.

הרמב"ם (איסורי ביאה ט' ג') פוסק כדעת חכמים.

נשאלת השאלה איך מתחשבים בחזקה דהשתא לפי חכמים ומטמאים טהרות שהאישה נגעה בהם קודם הראיה, והרי יש לאישה חזקה דמעיקרא שאומרת שלפני הראיה היא הייתה טהורה, וכמו שהסברנו קודם כאשר יש חזקה דמעיקרא לכל הדעות לא מתחשבים בחזקה דהשתא ?

אומר השב שמעתתא (שמעתא ג' פרק טז') שמדובר בתרומה וקודשים וכפי שמסביר תוספות בנדה (ב' ב') ד"ה "מעת לעת"

שחכמים החמירו בתרומה וקודשים לטמא למפרע על סמך חזקה דהשתא, אבל בחולין באמת אין שום משמעות לחזקה דהשתא כאשר היא מתנגשת בחזקה דמעיקרא,.

 

לסיכום :

לדעת רב לפי רעק"א, ולדעת רב אליבא דרש"י לפי השב שמעתתא, כאשר יש התנגשות בין חזקה דמעיקרא לחזקה דהשתא החזקה דמעיקרא גוברת, אבל אם יש חזקה דהשתא ששום דבר לא מתנגד לה היא מופעלת ופושטת את הספק, ואלו לדעת שמואל לפי רעק"א ולדעת רב ושמואל אליבא דתוספות לפי השב שמעתתא, אין כלל חזקה דהשתא.

 

מה שיוצא זה שלפי כולם תמיד נלך בתר חזקה דמעיקרא כאשר היא קיימת – או בגלל שאין דבר כזה שנקרא חזקה דהשתא, או בגלל שאמנם יש דבר כזה שנקרא חזקה דהשתא אבל החזקה דמעיקרא טובה ממנה.

 

 

סתירה

ומתעוררת השאלה שלכאורה יש סתירה בדברי האחרונים :

השב שמעתתא (שמעתא ד' כד') הסביר לנו שרוב וחזקת ממון טובים יותר מחזקה דמעיקרא מפני שהוכחות עכשוויות טובות יותר מהוכחות שמקורם בעבר, ואילו אנחנו הראינו שההשוואה שבין חזקה דמעיקרא  לחזקה דהשתא מראה את ההיפך.

 

יישוב הסתירה

ננסה בע"ה ליישב את הסתירה.

 

 

חזקה עם סברא וחזקה בלי סברא

רעק"א (שו"ת סימן קלו') מסביר שישנן שני סוגי חזקות – חזקות שהן מכוח גזירת הכתוב, כמו למשל חזקה דמעיקרא, שאין בהן סברא או כוח בירור שאומר שהדבר במציאות אכן כך, שהרי לדוגמא אם אישה התקדשה בטבעת שיש ספק אם היא שווה פרוטה או לא, נוצר ספק ביחס לשאלה האם האישה היא פנויה או שהיא אשת איש, והחזקה דמעיקרא פושטת את הספק ואומרת שהיא פנויה מפני שלפני שנולד הספק היא הייתה פנויה, במילים אחרות אנחנו בעצם מחליטים שהטבעת לא הייתה שווה פרוטה, והרי ברור שאין קשר בין הדברים, וכי בגלל שהאישה הייתה קודם פנויה הדבר מוכיח שהטבעת לא הייתה שווה פרוטה, אלא שבחזקה מסוג זה התורה אומרת לנו להתנהג עם המקרה כמו שהתנהגנו אתו לפני שנולד הספק.
לעומת זאת ישנן חזקות שהנאמנות שבהן היא מכוח בירור וסברא, כמו "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" או "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", שהסברא אומרת שכך הוא הדבר מפני שזה טבעו של אדם שהוא אינו רוצה לפרוע חוב בטרם זמן הפירעון.

השב שמעתא (שמעתא ז' פרק כא') מביא שתי ראיות לרעיון הזה שאומר שחזקה דמעיקרא היא חזקה שמקורה בגזירת הכתוב ולא בסברא, ושרק אומרת לנו איך להתנהג אבל לא מבררת את הספק במציאות.

(1) הגמרא בבבא בתרא (לא' ב') מדברת על מקרה בו שתי כיתות עדים מכחישות זו את זו. באותה עדות ברור ששתי הכיתות פסולות היות שאי אפשר לדעת מי היא הכת שדוברת אמת, אבל ביחס לעדויות עתידיות נחלקו רב הונא ורב חסדא. לדעת רב הונא "זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה" ואילו לפי רב חסדא "בהדי סהדי שקרי למה לי". להלכה נפסק כדעת רב הונא שכל כת כשרה לבא ולהעיד בעדויות עתידיות, היות שהחזקה דמעיקרא שיש לכל כת פושטת את הספק ואומרת שהיא כת כשרה, אף על פי שהדבר לא יכול להיות על פי האמת היות שכת אחת היא ודאי כת שקרנית, אלא שהדבר אפשרי מפני שחזקה דמעיקרא איננה מוכיחה או מבררת את האמת אלא היא רק אומרת לנו איך להתנהג.

 

(2) הגמרא בפסחים (י' א') מדברת על מקרה של שני שבילים ומוטל מת לרוחב אחד משני השבילים הללו באופן כזה שכל מי שעובר באותו שביל וודאי נטמא טומאת מת, והלכו שני בני אדם כל אחד מהם בשביל אחר רק שאנחנו לא יודעים באיזה מהם מוטל המת. אם יבוא כל אחד מהם בנפרד לשאול את בית הדין האם הוא טהור או טמא, בית הדין יפסוק לו שהוא טהור מכוח החזקה דמעיקרא שיש לו שהיה טהור לפני שנולד הספק, אף על פי שעל פי האמת הדבר בלתי אפשרי שהרי האחד וודאי טמא.

חזקה עם סברא היא שוות ערך ל"אנן סהדי"

אומר רעק"א (שו"ת תשובה קלו') את החידוש הבא : המחלוקת בגמרא ביבמות (לא' א') ביחס לשאלה אם ספק של תרי ותרי הוא ספק של תורה וחזקה לא יכולה לפשוט אותו, או שהוא רק ספק דרבנן ומן התורה הוא ספק ככל הספיקות שחזקה יכולה לפשוט אותו, מדברת על חזקה דמעיקרא (חזקת אשת איש שיש לאישה שביחס אליה נולד ספק האם הגט שזרק לה בעלה ברשות הרבים נפל קרוב לה והיא מגורשת או קרוב לו והיא אינה מגורשת), ודווקא בחזקה כזו שאין בה סברא אלא מקורה בגזירת הכתוב נחלקו האמוראים, כמו שהסברנו קודם, אבל בחזקה שיש עמה סברא, כמו למשל "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", ייתכן לומר שבמקרה זה לא תהיה מחלוקת וכולם יסברו שחזקה כזו לא יכולה לפשוט ספק של תרי ותרי מן התורה, היות שדבר שיש בו סברא או כוח של בירור והוכחה הוא כמו אנן סהדי (דהיינו דבר שאנחנו יכולים להעיד עליו מפני שהוא כל כך ברור ומובן), ואנן סהדי זה כמו עוד כת עדים, והרי כת עדים נוספת לא יכולה להכריע ספק של תרי ותרי מפני שתרי כמאה ומאה כתרי.

 

רוב עם סברא ורוב בלי סברא

הגמרא בבבא מציעא (ו' ב') מתארת מקרה בו אדם מפריש מעשר בהמה, ובמהלך המניין של עשר בהמות כדי להפריש את הבהמה העשירית כמעשר בהמה, קפץ אחד מן המנויים לתוך קבוצת הבהמות הלא מנויות, במקרה כזה אומרת הגמרא כל הדיר פטור ממעשר בהמה. הבהמות שכבר נמנו באותה קבוצה פטורות מפני שמנין הראוי פוטר, ואלו הבהמות שבתוך הדיר שעדיין לא נמנו פטורות מפני שכל בהמה שתצא עשירית יש ספק שמא היא בהמה שכבר מנו אותה ובתור שכזו היא לא יכולה לשמש מעשר בהמה. אם כן ביחס לכל בהמה שתצא עשירית יש ספק האם היא יכולה לשמש כמעשר בהמה והתורה אמרה "העשירי יהיה קודש" (ויקרא כז' לב') – עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק.

שואל השיטה מקובצת (בבא מציעא ו' ב') מדוע כל בהמה בדיר היא ספק מעשר בגלל החשש שמא היא בהמה שכבר נמנתה, והלא רוב הבהמות בדיר הם בהמות שעדיין לא נימנו, ו"ניכבשינהו וניידי" באופן כזה שנוכל להפעיל את הכלל של כל דפריש מרובא פריש שאומר שכל עשיריית הבהמות שנמנות עכשיו לא מנו אותן עדיין והבהמה העשירית צריכה להיות מעשר בהמה ?
מתרץ השיטה מקובצת : כל דפריש מרובא פריש שפושט את הספק על ידי רוב, פירושו שהספק נשאר ספק אלא שהתורה אומרת שצריך להתנהג אל זה שפרש כאחד שבא מקבוצת הרוב, וכיוון שהתורה גזרה "עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק" לכן הבהמה היא ספק מעשר בהמה ולכן כל הדיר שעדיין לא נמנה פטור ממעשר בהמה.

הגמרא הקידושין (עג' א') אומרת : "לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא", כלומר ספק ממזר מותר לו לשאת ישראלית וגם מותר לו לשאת ממזרת. ואומרת הגמרא שם (עד' א') שההלכה כאבא שאול שאומר שהדבר נכון גם אם רוב אנשי העיר הם ממזרים ופסולים אצל האישה.

שואל השב שמעתתא (שמעתא ב' פרק טו') : הרי אם יש רוב פסולים הרי שהתינוק הנולד הוא לא ספק ממזר אלא ודאי ממזר מכוח זה שהרוב פשט את הספק ?

מתרץ השב שמעתתא ואומר : כמו שראינו בתירוץ של השיטה המקובצת שרוב לא פושט את הספק רק אומר לנו איך להתנהג, ולכן למרות שרוב הבהמות בדיר הן בהמות שלא נמנו, למרות זאת עדיין כל בהמה שנמנית ממשיכה להיות ספק עשירי, הוא הדין בממזר : למרות שהרוב אומר שהתינוק הנולד כשר, למרות זאת מכלל ספק הוא לא יצא, וכיון שהתורה אומרת "לא יבוא ממזר בקהל ה'" – ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק, והנולד הוא ספק לכן מותר לו לבא בקהל.

ואומר השב שמעתתא שכל זה הוא דווקא ברוב דאיתא קמן שאין בו סברא, אבל רוב דליתא קמן שמקורו בסברא הוא רוב שמברר ופושט את הספק במציאות, ואם היה מדובר ברוב כזה הבהמה העשירית הייתה נחשבת לוודאי מעשר בהמה, וספק הממזר היה נחשב לוודאי ממזר.

השב שמעתתא (שמעתא א' פרק א') מביא ראיה לכך שספק ממזר נפשט על ידי רוב שיש בו סברא (רובא דליתא קמן) מן הגמרא בחולין (יא' ב') שאומרת בין יתר האפשרויות שרובא דליתא קמן נלמד ממה שאומרת התורה שמכה אביו ואימו נהרג, ונשאלת השאלה אולי המוכה הוא לא אביו ? אלא כיון שרוב בעילות אחר הבעל אנחנו מניחים שהמוכה הוא האבא. אומר השב שמעתתא שמגמרא זו רואים שרובא דליתא קמן פושט את הספק ביחס למכה ועושה אותו ודאי בנו של המוכה, שהרי אחרת לא היינו הורגים אותו מספק.

לסיכום :
(1) ראינו מתוך הסוגיה של תרי ותרי שלחזקה עם סברא יש חוזק של "אנן סהדי" דהיינו חוזק של שני עדים, בה בשעה שלחזקה שאין עמה סברא אין את החוזק הזה.
(2) ראינו שחזקה עם סברא יש בה כוח של בירור והיא פושטת את הספק במציאות, ואלו חזקה בלי סברא משאירה את הספק כספק ורק אומרת לנו להתנהג כאלו הספק נפשט.
(3) ראינו שרוב עם סברא יש בו כוח של בירור והוא פושט את הספק במציאות, ואלו רוב בלי סברא משאיר את הספק כספק ורק אומר לנו להתנהג כאלו הספק נפשט
.

מיגו עם סברא ומיגו בלי סברא

אומר הקובץ שיעורים (חלק ב' סימן ג') שבמיגו יש סברא של "מה לי לשקר". מיגו פירושו שאדם טוען טענה א' שבה מצד עצמה הוא לא נאמן, אבל יש לו את טענה ב' שבה הוא נאמן ויכול היה לטעון אותה, לכן אנחנו צריכים להאמין לו גם בטענה א'.
לדוגמא : הגמרא בבבא בתרא (ע' א') מתארת מקרה בו ראובן הפקיד חפץ אצל שמעון ויש בידו שטר ראיה על ההפקדה. שמעון נאמן לומר החזרתי את הפקדון ולהישבע על כך במיגו דאי בעי אמר שהחפץ נאנס והיה נשבע על כך.

אולם אומר הקובץ שיעורים יש מקרים שבהם אי אפשר לומר שזה המנגנון שעומד מאחורי מיגו, ואחד מאותם מקרים הוא מיגו דהעזה.

הגמרא בבבא בתרא (לו' א') מתארת מקרה שבו העיזים של ראובן ששווים מאה זוז נכנסו לחצרו של שמעון ואכלו חושלא (שעורים קלופים) ששווים מאתים זוז. אומרת הגמרא ששמעון נאמן לטעון שהנזק היה בשווי של מאה זוז שהרי יש לו מיגו דאי בעי היה תופס את העיזים ששווים מאה זוז והיה אומר שהם שלו.

אומר תוספות בבבא קמא (קז' א' ד"ה "עירוב פרשיות") על פי הבנת הש"ך (חושן משפט סימן פב' דיני מיגו) שמיגו כזה מועיל למרות שהמיגו הזה הוא מיגו דהעזה. המיגו הוא מיגו דהעזה שהרי הטענה שיכול היה שמעון לטעון שהעיזים שייכים לו היא טענה שיש בה העזה שהרי גם הוא וגם ראובן יודעים שזו טענת שקר.
אומר הקובץ שיעורים שבמקרים כאלה המיגו פועל על ידי "כוח הטענה". במקרה זה גזירת הכתוב אומרת שנותנים לבעל המיגו בטענה שהוא טוען את הכוח שיש לו בטענה שיכול היה לטעון.

 

בגמרא בבבא בתרא (לב' א') שהזכרנו קודם אומר רב יוסף "אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא". ומסביר הקובץ שיעורים שלפי רב יוסף המיגו הוא לא מיגו מפני שלפי רב יוסף המיגו מבוסס על "כוח הטענה", נותנים לבעל המיגו את הכוח  הטענה שיכול היה לטעון, אבל כוחה הוא כוח של שטר מזוייף ולכן אין לו מיגו.

 

הגמרא בכתובות (טז' א') אומרת על המחלוקת המובאת במשנה שם באישה שאומרת שהיא נאנסה אחרי האירוסין ונסתחפה שדהו של ארוסה, והוא אומר לא כי אלא עד שלא נתארסה  נאנסה והיה מיקחו מקח טעות שרבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים שהיא נאמנת בגלל שיש לה מיגו : "דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך", וטענה זו טובה יותר מן הטענה שטוענת, מפני שבטענה זו היא לא פוסלת את עצמה מן הכהונה ואילו בטענה של אונס שהיא טוענת היא פוסלת את עצמה מן הכהונה.
אומר הקובץ שיעורים שבמקרה הזה אי אפשר לומר שהמיגו עובד מצד "כוח הטענה", מפני שבמקרה הזה אין האישה נאמנת לא בטענה שהיא טוענת ולא בטענה שיכולה הייתה לטעון. במקרה הזה חייבים לומר שהמיגו מבוסס על הסברא של "מה לי לשקר" דהיינו שהאישה לא משקרת שהרי אם הייתה רוצה לשקר הייתה טוענת את הטענה הטובה יותר.

 

מוחזקות או חזקת מטלטלין

אם אדם מחזיק בידו חפץ אנחנו אומרים שהוא מוחזק בחפץ. במוחזקות יש סברא וכוח של בירור. ברור שהחפץ שייך לאדם שמחזיק אותו שהרי אחרת איך הוא הגיע לידיים שלו, כפי שאומרים הראשונים "חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי היא שלו".

אנחנו לא חוששים שמא הוא גנב אותו מפני ש"לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן" (שבועות מו' ב'). למוחזקות יש כוח של בירור וסברא.

ישנם מקרים שבהם אין מוחזקות :
(1) גודרות – "הגודרות אין להן חזקה" (בבא בתרא לו' א') מפני שעצם העובדה שהן נמצאות אצל פלוני אינה ראייה שאכן הן שייכות לו מפני שיתכן שהלכו אליו מעצמן.
(2) דברים העשויים להשאיל ולהשכיר (שבועות מו' ב'). גם במקרה הזה הימצאות החפץ ברשותו של פלוני אינה מעידה על בעלותו של פלוני על החפץ מפני שיתכן שהוא קיבל אותם בהשאלה.
(3) האומנין (בבא בתרא מב' א') בגלל אותה סברא שהימצאות החפץ ביד האומן אינה מוכיחה את הבעלות שלו על החפץ מפני שיתכן שהוא קיבל את החפץ כדי לתקן אותו.

הגמרא בבבא מציעא (ו' ב') אומרת : "ספק בכורות … המוציא מחבירו עליו הראיה". אותו ספק בכור נמצא בידיו של בעל הבהמה וטבעי היה שהגמרא תאמר שהכהן שרוצה להוציא את הבהמה מבעל הבהמה יביא ראיה. מעצם העובדה שהגמרא לא נקטה בלשון הזו אלא בלשון של "המוציא מחבירו עליו הראיה" משמע מכאן שגם בעל הבהמה וגם הכהן כל אחד יכול להיות מוציא, מפני ש"תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו" דהיינו בית דין לא מתערבים, ואם הכהן תופש הוא הופך להיות המוחזק ואם רוצים להוציא ממנו צריכים להביא ראיה, ואם הישראל תופש הוא הופך להיות המוחזק ואם רוצים להוציא ממנו צריכים להביא ראייה.
ונשאלת השאלה איך מותר לתפוס מזה שמוחזק הרי עצם המוחזקות שלו מעידה על כך שזה שייך לו. והתשובה היא שהמוחזקות היא בעלת משמעות רק אם היא מעידה שהחפץ שייך למחזיק שהרי אחרת איך הוא הגיע אליו, אבל במקרה הזה אין שום משמעות למוחזקות מפני שהבכור נולד וספק הבעלות עימו.

הגמרא בבבא מציעא (ק' א') שהבאנו קודם אומרת שאם ראובן ושמעון החליפו פרה ששייכת לראובן בחמור ששייך לשמעון, כיון שרגע חלות הקניין הוא הרגע שבו ראובן משך את חמורו של שמעון, באותו רגע שמעון קנה את הפרה שנמצאת במקום רחוק ממקום עשיית הקניין, אבל אחר כך התברר שהפרה ילדה ולא ידוע אם זה קרה קודם חלות הקניין והוולד שייך לראובן, או שאחר חלות הקניין והוולד שייך לשמעון. במקרה זה אומרת הגמרא הדין הוא שיחלוקו בגלל הספק הממוני שנוצר.
שואלת הגמרא למה הדין הוא שחילוקו מדוע שלא נבדוק היכן נמצאת הפרה ואותו אחד שהפרה נמצאת אצלו יזכה בוולד בגלל שהוא המוחזק ?
שואל תוספות שם ד"ה "וליחזי ברשותא דמאן קיימא" – איך אפשר לתת את הוולד למוחזק הרי הגודרות אין להן חזקה ?
מתרץ תוספות, על פי הסברו של השערי יושר (שער ה' פרק טו') באופן הבא :
אם ידוע שהבהמה שייכת לראובן ולפתע ראינו אותה אצל שמעון אז אנחנו באים ואומרים שמוחזקותו של שמעון אינה מהווה ראייה שאכן הבהמה שייכת לו, מפני שיתכן שהיא שייכת לראובן כפי שידענו עד עכשיו והיא  פשוט הלכה מעצמה לחצירו של שמעון.
אבל אם ידענו שראובן הוא הבעלים של הבהמה אז ראובן נחשב למוחזק בבהמה למרות שהבהמה נחשבת לגודרות. במקרה הזה אנחנו לא אומרים שהעובדה שמדובר בגודרות גורמת לכך שראובן לא יהיה נחשב למוחזק.
ולכן כיון שהמקרה של מחליף פרה בחמור הוא מקרה של דררא דממונא, דהיינו שהמקרה נולד כאשר ספקו עימו, אין פה מצב של ראובן שידענו שהוא הבעלים והבהמה נמצאת אצל שמעון, אלא המצב הוא מצב כזה שיש רק מחזיק שאין המוחזקות שלו סותרת בעלות ידועה מן העבר של מישהו אחר, ולכן למרות שמדובר בגודרות המוחזקות לא נפגעת.

לפי כל מה שהסברנו עד עכשיו נוכל ליישב את הקושי לכאורה שעליו דברנו בראשית הדברים :

לפי השב שמעתתא אבן הבוחן לשאלה מה גובר על מה היא אבן בוחן של זמן : הזמן הנוכחי שהוא טוב יותר לעומת זמן העבר שהוא פחות טוב, ולכאורה על פי אבן בוחן זאת יש חוסר התאמה בין אמצעים שונים שפושטים ספק.
אנחנו באים ומסבירים שאבן הבוחן יכולה להיות אחרת : אמצעי להכרעת ספק עם סברא שהוא טוב יותר לעומת כזה שהוא בלי סברא שהוא פחות טוב.

נעבור על ארבע ההוכחות של השב שמעתתא :

(1) מחד "רובא וחזקה רובא עדיף" ומאידך "אין הולכים בממון אחר הרוב" גורר שמוחזקות ממונית טובה מחזקה דמעיקרא.
לפי דרכנו : במוחזקות ממונית יש סברא ולכן היא טובה מחזקה דמעיקרא שאין בה סברא.

(2) מיגו להוציא ממרא קמא אומרים ולעומת זאת מיגו להוציא ממוחזק לא אומרים – גם כאן מיגו יכול להוציא ממרא קמא מפני שחזקת מרא קמא היא מקרה פרטי של חזקה דמעיקרא וחזקה דמעיקרא היא חזקה בלי סברא, לעומת זאת מיגו לא יכול להוציא ממוחזק מפני שמוחזקות היא דבר שיש בה סברא.

(3) לפי סומכוס מוחזקות מכריעה ספק ממוני ואילו מרא קמא לא מכריע אותה אלא הספק נשאר ספק ואומרים יחלוקו.
הדברים לשיטתנו מובנים : במוחזקות ממונית יש סברא ואילו מרא קמא היא חזקה דמעיקרא שאין בה סברא.

(4) "רובא וחזקה רובא עדיף" אומר שרוב טוב מחזקה דמעיקרא.
לפי דרכנו :  המקרה בגמרא בקידושין (פ' א') שהובא בראשית הדברים, שעליו אומרת הגמרא "רובא וחזקה רובא עדיף" הוא מקרה בו החזקה היא חזקה דמעיקרא של העיסה שאומרת שהעיסה טהורה (חזקה בלי סברא) מול רוב שאומר שרוב תינוקות מטפחין באשפה ולכן העיסה טמאה (רוב עם סברא) ולכן מובן מדוע הרוב עדיף.
מקום נוסף  שבו הגמרא משתמשת בכלל הזה שרובא וחזקה רובא עדיף הוא ביבמות (קיט' א') : המשנה אומרת שאישה שבעלה וצרתה הלכו למדינת הים בלא בנים ובעלה מת במדינת הים, אסורה מצד אחד להתייבם בגלל שיש ספק האם צרתה ילדה ואז היא מותרת לשוק, או שמא צרתה לא ילדה ואז היא זקוקת יבם.
שואלת שם הגמרא מדוע אסור לה להינשא, והרי החזקה דמעיקרא אומרת שבגלל שלא היו לבעלה ילדים היא זקוקת יבם, ואילו רוב נשים מתעברות ויולדות אומר שצרתה ילדה במדינת הים והיא מותרת לשוק, וכיון שרובא וחזקה רובא עדיף היא צריכה להיות מותרת להינשא ? גם במקרה הזה החזקה היא חזקה דמעיקרא בלי סברא מול רובא דליתא קמן שהוא רוב עם סברא ולכן מובן מדוע הרוב עדיף.

 




תקפו כהן-תפיסה בספק-ב-עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                                                            9/2/2026

                                 תקפו כהן – תפיסה בספקות – חלק ב' – עוד ישראל פוקס

 

הסיפור שלנו מתחיל בסוגיית "תקפו כהן" במסכת בבא מציעא (דף ו' ע"ב). דמיינו סיטואציה: נולד עגל, ויש ספק אם הוא בכור (אולי האמא הפילה לפני כן ולד שלא נספר). מצד אחד הישראל טוען "שלי הוא", מצד שני הכהן טוען "בכור הוא". לפני שבית הדין מכריע, הכהן "תוקף" – כלומר תופס את העגל בכוח לבעלותו.

  • רוב הראשונים (ראש, תוספות, רמ"א): זועקים "חמס!". מוציאים את העגל מהכהן ומחזירים לישראל.
  • הרמב"ם (והשולחן ערוך בעקבותיו): מפתיע ופוסק – אין מוציאים מידו. ברגע שהכהן תפס בספק ממון, הממון נשאר אצלו.

הסתירה הגדולה ברמב"ם

כאן העסק מסתבך. הרמב"ם פוסק בדין ספק פדיון פטר חמור, שאם ישראל פדה חמור מספק בטלה, הוא יכול להכניס את הטלה הזה לדיר ולעשרו כ"מעשר בהמה".- הספקות נכנסים לדיר להתעשר- דהיינו ממון ישראל! , המשמעות: לכהן אין שום זכות ממונית בטלה הזה. מכאן מוכח שבמקרה כזה, גם אם הכהן יתפוס את הטלה – כן יוציאו מידו.

אז למה בבכור תפיסה עוזרת ופה לא?

"חזקת מרא קמא"

כדי ליישב את הרמב"ם, מביאים את הרשב"א (ואחריו הפני יהושע והשב שמעתתא) שמציג את המושג "מרא קמא" (בעלים ראשון):

  1. בספק פדיון פטר חמור: הטלה היה שייך לישראל בוודאות לפני הספק. לכן הישראל הוא "מרא קמא", והתפיסה של הכהן לא יכולה לבטל בעלות וודאית קודמת.
  2. בספק בכור: העגל נולד לתוך הספק. הישראל מעולם לא היה בעלים וודאי עליו (כי אולי הוא קדוש מהרגע הראשון). לכן אין כאן "מרא קמא" וודאי, והתפיסה של הכהן מועילה.
  • הגמרא בבבא מציעא (דף ק') דנה ב"מחליף פרה בחמור" – שם רואים שבעלות על האמא (הפרה) אמורה להקנות "מרא קמא" גם על הוולד. אז למה בבכור זה לא עובד?
  • החקירה של "קונטרס הספקות" ורבי נפתלי טרופ

בעל "קונטרס הספקות" (אחיו של הקצות). הוא שואל: מה זה בכלל "מרא קמא"?

  • אפשרות א' (חזקה דמעיקרא): זו גזירת הכתוב – התורה אומרת לנו "אל תסתפק", מה שהיה אתמול הוא מה שיש היום.
  • אפשרות ב' (הנהגה ממונית): אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות, אז לא משנים את המצב הקיים.

רבי נפתלי טרופ (הגרנ"ט) מסביר שהרמב"ם הולך עם אפשרות א'. לכן בבכור, מכיוון שמדובר ב**"חזקה העשויה להשתנות"** (אנחנו יודעים שברגע הלידה אמור לחול שינוי בסטטוס), החזקה הקודמת של הישראל לא "מדלגת" מעל רגע הלידה ולכן אין "מרא קמא".

הקושיה מ"אבידה" (ספק הינוח)

הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה (על פי הגהות הגר"א). במקרה של "ספק הינוח" (חפץ שלא ברור אם הונח שם בכוונה או אבד), הרמב"ם פוסק שאם המוצא לקח את החפץ – הוא לא מחזיר לבעלים. אבל רגע! הרי יש כאן "מרא קמא" (הבעלים המקורי של החפץ)! לפי ההסבר הקודם, התפיסה (ההרמה) של המוצא לא אמורה להועיל נגד מרא קמא?

ה"אבן האזל" (רבי איסר זלמן מלצר) מסיק מכאן שהרמב"ם דווקא לא לומד כמו הגרנ"ט, אלא רואה ב"מרא קמא" רק סוג של חזקת ממון רגילה.

סיכום: תפוס לעומת מוחזק

השיעור מסתיים בהבחנה דקה ומבריקה:

  • תפוס: אדם שמחזיק חפץ פיזית בלבד. זה לא נותן זכות קניינית, ומישהו אחר יכול לבוא ולתפוס ממנו ("כל דאלים גבר").
  • מוחזק: אדם שיש לו קשר קנייני לחפץ (כמו מרא קמא). המרא קמא הופך את ה"תפיסה" הפיזית ל"מוחזקות" משפטית, שאותה אי אפשר לשבור בתפיסה כוחנית.

בספק בכור, הישראל הוא רק "תפוס" (פיזית), ולכן הכהן יכול לתפוס ממנו. בספק פטר חמור, הישראל הוא "מוחזק" מכוח "מרא קמא", ולכן אם הכהן יתפוס – נוציא מידו.

שאלת סיום: אם המוחזקות היא רק עניין של "מי שכואב לו הולך לרופא" (מאן דכאב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא), האם הצדק תמיד נמצא אצל מי ששומר על המצב הקיים?




תקפו כהן-תפיסה בספק-א-עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                                                                                         26/1/2026            

                                 תפיסה בספק ממון (חלק א) – עו"ד ישראל פוקס

מבוא: דין בכור וספק בכור

פרשת בא  פותחת במצוות "קדש לי כל בכור", הקובעת כי בכור בהמה טהורה שייך לכהן.

השאלה המרכזית היא מה הדין במקרה של "ספק בכור", כגון כשנולדו שניים ולא ידוע מי הראשון, או שלא ידוע אם הבהמה כבר בכרה בעבר?          

המשנה במסכת בכורות (יט, ב) קובעת כי ספק בכור נאכל במומו לבעלים, כלומר הישראל אינו חייב לתתו לכהן אלא ממתין שייפול בו מום ואוכלו בעצמו.

סוגיית "תקפו כהן" בגמרא

הדיון עובר למסכת בבא מציעא (ו, ב), שם הגמרא דנה במקרה שהכהן לקח את הספק בכור מידי הישראל בחוזקה (תקפו כהן).

  • הדעה הראשונה: אין מוציאים אותו מיד הכהן, משום ש"המוציא מחברו עליו הראיה".
  • דעת רבא: תקפו כהן – מוציאים מידו.
  • הראיה של רב חנניה: הוא מביא ברייתא הקובעת ש"ספקות נכנסים לדיר להתעשר" (כלומר, ישראל יכול להכניס ספק בכור לעדר המעשר שלו ובכך לפטור בהמות אחרות). הגמרא מסיקה שאם הישראל יכול להשתמש בספק לטובתו, סימן שאין לכהן זכות ממונית בו, ואם תקפו הכהן – עליו להחזירו. הגמרא בקידושין (ז, א) מבהירה שמדובר בטלה שפדה ספק פטר חמור, ולא בספק בכור בהמה טהורה עצמו. כי ספק בכור אינו ממון ישראל שיכול להשתמש כמעשר בהמה.
  • למסקנת הגמ' תקפו כהן – מוציאין מידו.

מחלוקת הראשונים והשולחן ערוך

הסוגיה משתלשלת למחלוקת הלכתית:

  • השולחן ערוך : "ספק בכור אין הבעלים צריכים ליטלו לכהן אלא יחכו שיפול בו מום ויאכל ע"י הבעלים ואם תקפו כהן – אין מוציאין מידן".
  • הרמא: מוציאין מידו וכן הלכתא
  • הרא"ש והרשב"א: מוציאין מידו כי תפיסה זה רק ע"י טענת ברי וכהן זה הוא בטענת שמא.

 

סתירה ויישוב בשיטת הרמב"ם (לפי הרשב"א)

הרשב"א מקשה על הרמב"ם בהל' בכורות: מצד אחד הוא פוסק שאם תקפו כהן אין מוציאים מידו (משמע שיש לכהן אחיזה ממונית), ומצד שני הוא פוסק כהברייתא שספקות נכנסים לדיר להתעשר (משמע שזה ממון ישראל לגמרי). ???

הרשב"א מיישב שיש הבדל ביסוד המוחזקות:

  1. בטלה שפדה ספק פטר חמור: הטלה היה ודאי של הישראל לפני הספק, לכן הוא נחשב "מוחזק" בו לגמרי.
  2. בספק בכור: הספק נולד עם הבהמה, ולכן לישראל אין עדיפות במוחזקות על פני הכהן.

דיון במושג "מרא קמא" וחזקה דמעיקרא

השיעור מעמיק בשאלה מדוע הישראל לא נחשב "מרא קמא" (בעלים ראשונים) על בכור שנולד בביתו. לפי האחרונים (כמו ה"פני יהושע"), ההבדל הוא שבטלה של פטר חמור יש "מרא קמא" ודאי לישראל, בעוד שבבכור הספק מתחיל ברגע הלידה.

שיטת הגאון (הגר"א) ביישוב שיטת הרמב"ם

הגאון (בביאורו לשולחן ערוך, סימן שטו) מיישב את הסתירה לכאורה ברמב"ם בכך שהוא מחלק בין שלבי הדיון בגמרא. הגמרא בתחילה (ב"הוה אמינא") רצתה להביא ראיה מהברייתא העוסקת ב"ספקות נכנסים לדיר להתעשר", מתוך הנחה שמדובר בספק בכור ממש. אולם, במסקנת הגמרא התברר שהברייתא עוסקת בטלה שפדה ספק פטר חמור, טלה שהיה ודאי בחזקת הישראל לפני הספק. לכן, לדעת הגאון, הרמב"ם סובר שהראיה של רבא מהברייתא נדחתה במסקנה, ואין להוכיח ממקרה של טלה (שיש בו מוחזקות קודמת) למקרה של ספק בכור שנולד לתוך ספק.

סוגיית "המחליף פרה בחמור" בבבא קמא

השיעור דן בגמרא במסכת בבא קמא (דף ק, א) העוסקת בשני אנשים שהחליפו פרה בחמור, והפרה המליטה. לא ידוע אם הלידה התרחשה לפני העסקה (ואז הוולד שייך למוכר) או אחריה (ואז הוא שייך לקונה).

  • השאלה מהגמרא: המשנה קובעת שבמקרה כזה "יחלוקו". הגמרא מקשה: מדוע הם חולקים? הרי הפרה נמצאת ברשות המוכר, ואם כן הוא המוחזק ("מרא קמא") ועליו חל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
  • מדוע הגמרא לא מעמידה זאת במרא קמא? הגמרא מתרצת שמדובר במקרה שהפרה עמדה ב"אגם" (שטח הפקר), ולכן אין לאף אחד מהצדדים מוחזקות פיזית ברורה. אולם, הגמרא מוסיפה להקשות: גם אם היא באגם, עדיין יש למוכר "חזקה דמרא קמא", שהרי הוולד נוצר בתוך הפרה שהייתה שלו בוודאות.

מה מוסיפה חזקת "מרא קמא" על פני מוחזקות רגילה?

השיעור מביא את חקירת "קונטרס הספקות" (אחיו של בעל קצות החושן) בשאלה זו.

  • מוחזקות רגילה: היא מצב שבו בית הדין אינו יודע למי שייך הממון, ולכן משאיר אותו אצל מי שמחזיק בו כרגע ("שב ואל תעשה"). היא אינה "פושטת" או מכריעה את הספק.
  • חזקת מרא קמא (חזקה דמעיקרא): לדעת רב נפתלי טרופ, חזקה זו פועלת כהכרעה של הספק. היא אומרת: "אל תסתפק כלל – מאחר שאתמול הממון היה של פלוני, אנו מניחים שגם היום הוא שלו". זוהי חזקה חזקה יותר שיוצרת דין ודאי זמני.

שיטת ר' נפתלי טרופ

רב נפתלי טרופ מסביר מדוע בספק בכור לא אומרים שהישראל הוא "מרא קמא" מכוח היותו בעלי האם והעובר:

  1. 1. חזקה דעביד להשתנויי: יש כלל ש"חזקה דמעיקרא" אינה פועלת במקום שהמצב עשוי להשתנות. בבכור, אנו יודעים מראש שברגע הלידה המעמד של העובר עומד להשתנות (מ"עובר" ל"בכור קדוש" או "חולין").
  2. 2. ניתוק בין העובר לוולד: בבכור, הקדושה חלה ברגע היציאה מהרחם ("בהווייתו הוא קדוש"). לכן, המוחזקות שהייתה לישראל בעובר (כחלק מהאם) אינה נחשבת ל"מרא קמא" עבור הוולד שנולד כבכור, כי זהו מצב משפטי חדש לחלוטין.
  3. ההבדל בין בכור לטלה: לכן, בספק בכור הישראל אינו נחשב מרא קמא והכהן יכול לתפוס (לפי הרמב"ם), אך בטלה שפדה ספק פטר חמור, הטלה היה רכושו המוחלט של הישראל לפני שנוצר הספק הממוני, ולכן שם יש "מרא קמא" שמוציא מיד הכהן

סיכום היסוד לפי ה"קונטרס הספקות"

השיעור מסתיים בחקירת "קונטרס הספקות" (אחיו של בעל קצות החושן) לגבי מהות חזקת "מרא קמא". האם מדובר בחזקה ממונית גרידא וכשאני לא יודע מה לעשות – אני משאיר אצלך או ב"חזקה דמעיקרא" שפושטת את הספק.?

 לפי רב נפתלי, בבכור אין חזקה דמעיקרא כי זהו מצב ש"עביד להשתנויי– ידענו שהעובר עתיד להיוולד ולהפוך לבכור קדוש, ולכן המוחזקות של הישראל היא חזקת ממון רגילה – החזקה לא פוטרת לי את הספק ולכן משאיר אצלך.

לפי זה פשוט ההבדל בין ספק בכור למחליף פרה בחמור בבכור אין חזקה מעיקרא כי כשהוא נולד ידעתי שהוא בכור ואי אפשר להיתלות בחזקה מעיקרא כי ידעתי שזה ניתן להשתנות!




הדין המשפטי – ר' שמעון שקאפ

                                         השעור מוקדש לע"נ אימנו מורתנו רחל בת יוסף  – יום השנה : כח' אב
                                         השעור נמסר – שבת פרשת "ראה" כז' אב תשפ"ד.

הדין המשפטי – ר יעיקב ישורון

האתוון דאורייתא בכלל יג' דן בשאלה מה המשמעות של "אונס רחמנא פטריה", האם הכוונה פטור גמור או שהכוונה חיוב שלא ניתן לקיים. הנפקא מינה תהיה האם צריך לעשות מאמץ כדי שכן אפשר יהיה לקיים – לפי הצד בחקירה שאומר שאונס זהו פטור גמור אין צורך להשתדל להגיע למצב שאפשר לקיים, ואלו לפי הצד שהכוונה לחיוב שלא ניתן לקיים, צריך לעשות את ההשתדלות שכן אפשר יהיה לקיים מפני שהחיוב קיים.

ניתן להדגים את ההבדל שבין פטור גמור לבין חיוב שלא ניתן לקיים על פי דברי המרדכי שמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן יג' סעיף ג' (שמביא האתוון דאורייתא בסוף דבריו) :
לפי המרדכי אדם שיש לו בגד בן ארבע כנפות ללא ציצית מותר לו מדין תורה ללכת אתו בשבת גם אם יש לו בארון בגדים נוספים מצויצים, שהרי אמנם יש עליו מצות עשה של "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" אבל הוא אנוס בקיום המצוה בגלל איסור שבת של קושר, ואונס רחמנא פטריה פירושו פטור גמור, אמנם חכמים אסרו, אבל הנפקא מינא תהיה במקום כבוד הבריות שבו חכמים לא גזרו.
אם נסבור שאונס פירושו חיוב שאי אפשר לקיים, הרי שבמקרה הזה כיון שיש לאותו אדם בגדים נוספים מצויצים בציצית, יהיה אסור לו ללבוש את הבגד הלא מצויץ.

הגמרא בבבא קמא (צד' ב') אומרת :
"תנו רבנן הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר רבי יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו, דתניא מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה א"ל אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך ונמנע ולא עשה תשובה, באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו."

על דברי הגמרא האלו שואלת הגמרא שם :
"ת"ש הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה ומחזירין למכירין ? אמרי מחזירין ואין מקבלין מהם, ואלא למה מחזירין ? לצאת ידי שמים. אי הכי אמאי תשובתן קשה ? ועוד אימא סיפא ושאין מכירין יעשה בהן צרכי ציבור ואמר רב חסדא בורות שיחין ומערות ? אלא לא קשיא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה".
ואומר רש"י שם בד"ה "תשובתם קשה" : "שגזלו הרבים ואין יודעים למי להחזיר".

שואל האתוון דאורייתא (כלל יג') : מהגמרא "אי הכי אמאי תשובתן קשה" משמע שעד עכשיו שהבנו שהגזלן צריך להחזיר בדיני אדם היה ברור לנו מדוע תשובתם קשה, ואלו ברגע שהתברר לנו שצריכים להחזיר רק בדיני שמים קשה לגמרא מדוע תשובתם קשה, ולכאורה קשה מה ההבדל ? הרי בדיני אדם תשובתם קשה בגלל שהם צריכים להחזיר למי שהם גזלו ממנו והם לא יודעים ממי הם גזלו, אם כן הקושי הזה קיים גם אם הם רוצים לצאת ידי שמים, שהרי גם כאשר באים לצאת ידי שמים צריכים לקיים את מצוות ההשבה כהלכתה ?

מתרץ האתוון דאורייתא את השאלה באופן הבא : יש הבדל בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחברו. במצוות שבין אדם למקום "אונס רחמנא פטריה" פירושו פטור גמור, שהרי הקב"ה לא בא בטרוניא אל בריותיו ומחייב אותם לעשות דבר שהם לא יכולים לעשות, אבל במצוות שבין אדם לחברו גם אם יש פטור, עדיין בצד השני עומד אדם שנצרך לאותו הדבר, ואתה לא יכול למשל להיפטר מפריעת חוב בטענה שאתה אנוס, שהרי סוף סוף יש פה אדם שצריך לקבל את כספו, לכן במצוות שבין אדם לחברו "אונס רחמנא פטריה" פירושו חיוב שלא ניתן לקיים, אבל ברגע שמתאפשר לקיים חייבים לקיים.
לפי היסוד הזה מיושבת הקושיה :
השאלה הייתה מה ההבדל, מדוע אם חיוב הגזלן להחזיר הוא בידי אדם אז תשובתו קשה ואלו אם חיובו בדיני שמים תשובתו איננה קשה ? והתשובה היא שנכון שבשני המקרים הגזלן הוא אנוס והוא לא יכול להחזיר את הגזלה לנגזל, אלא שאם החיוב הוא בידי שמים המצווה היא בין אדם למקום ואז אונס רחמנא פטריה פירושו פטור גמור ולכן התשובה היא קלה, ואלו אם החיוב הוא בידי אדם המצווה היא בין אדם לחבירו ואז אונס רחמנא פטריה פירושו חיוב שאי אפשר לקיים ולכן התשובה היא קשה שהרי במקרה זה החיוב קיים רק שאי אפשר לקיים אותו, ולמרות שהגזלן אנוס ולא יודע למי להחזיר סוף סוף יש פה נגזל שלא מקבל את כספו בחזרה.

שאלה ראשונה :
ולכאורה על דברי האתוון דאורייתא נשאל את השאלה הבאה :
הרי הפטור של אונס נלמד מן הפסוק " ולנערה לא תעשה דבר ", כפי שאומרת הגמרא בעבודה זרה (נד' א'), " אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר", יוצא שיש לנו לימוד אחד בלבד לדין זה של אונס, אז אפשר בהחלט להבין שהראשונים והאחרונים מנסים להבין את כוונת התורה, האם הכוונה לפטור גמור או לחיוב שלא ניתן לקיים, אבל איך אפשר לומר שבמקרה אחד הכוונה לפטור גמור ובמקרה אחר הכוונה לחיוב שלא ניתן לקיים, הרי בתורה יש פסוק אחד בלבד שממנו הגמרא לומדת את הדין הזה ?

שאלה שניה :
המשנה בביצה (לז' א') אומרת : "האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן", ושואלת הגמרא (לח' א',ב') : "אמאי ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ? אמר להו ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי" ? כלומר כאשר מדובר בענייני ממון אין ביטול ברב, מפני שלא יתכן שממונו של האחד יתבטל בתוך ממונו של האחר, מצב כזה לא מתקבל על פי ההיגיון והשכל הישר.

הגמרא במעילה (כא' ב') אומרת :"נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס".
ושואלים תוספות שם ד"ה "פרוטה של הקדש" : "תימה וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה, וכ"ת דבר שיש לו מתירין הוא ע"י פדיון ואפילו באלף לא בטיל, הא ליכא למימר דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא ? וצ"ל דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול, אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל".

המנחת חינוך (מצוה ו' אכילת בשר הפסח) מביא בשם האחרונים תירוץ נוסף לשאלת התוספות, והוא שממון בעלים לא בטל, כפי שראינו קודם בגמרא בביצה.

ולכאורה נבוא ונשאל את השאלה הבאה :
דין ביטול ברב הוא דין מן התורה, כפי מסביר רש"י בגמרא בביצה (ג' ב') ד"ה "אפילו באלף לא בטיל" : "דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות", ואם כך איך אפשר לדחות את דין התורה בגלל טענה שבהקשר הממוני שלו הוא לא נראה לנו הגיוני ?
"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" – וכי מפני ששלמה המלך לא הבין את ההיגיון שעומד מאחורי פרשת פרה אדומה הוא הסיק את המסקנה שצריכים לבטל את פרשת פרה אדומה ?

ננסה בע"ה לענות על שתי השאלות. ובהקדם הדברים :

כידוע גם בספק ממון לא מוציאים מידי המוחזק אלא בראייה על פי שני עדים. המשנה בבבא קמא (מו' א') אומרת :
"שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד ", ואומרת הגמרא על משנה זו : " אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה". ושואל המהר"י באסן מדוע שלא נלך במקרה הזה לחומרא כמו בכל ספק תורה ונאמר לבעל השור שמספק ישלם לבעל הפרה כדי לצאת מידי ספק איסור גזל ?
ומתרץ המהר"י באסן שמצעד כזה לא נרוויח כלום, שהרי במקרה כזה נוציא אמנם את בעל השור מספק איסור גזל, אבל אז נגלגל את הספק לפתחו של בעל הפרה, שהרי על הצד שבעל השור לא חייב לשלם בעל הפרה יעבור על איסור גזל, ולכן היכא דקיימא ממונא תיקום.

קונטרס הספקות והאורים ותומים בתקפו כהן שואלים את השאלות הבאות על המהר"י באסן :

הגמרא שם אומרת שהמילים "זה כלל גדול בדין" באות לומר :
1) שאפילו אם בעל הפרה ברי לו שהשור המית את העובר ואלו בעל השור מסופק בדבר גם אז לא מוציאים ממון מבעל השור
    אלא אך ורק בעדים.
2) שאפילו עומד רוב לצידו של בעל הפרה גם אז לא ניתן להוציא מבעל השור ממון אלא אך ורק על פי עדים.

שואל האורים ותומים בתקפו כהן (סימן כו) : מדוע גם במקרה של ברי ושמא אנחנו לא מחמירים על בעל השור לשלם כדי לצאת ידי ספק איסור תורה, ובמקרה הזה תשובתו של המהר"י באסן  שלא נרויח כלום מפני שנגלגל את הספק לפתחו של בעל הפרה לא מתרצת, שהרי במקרה הזה בעל הפרה לא יכנס בעצמו לספק איסור גזל שהרי ברי לו שהשור המית את העובר ?

שואל קונטרס הספקות (כלל א' אות ו') : מדוע גם במקרה שיש רוב לטובת בעל הפרה לא מחמירים על בעל השור לשלם כדי לצאת ידי ספק איסור תורה, ובמקרה הזה תשובתו של המהר"י באסן  שלא נרויח כלום מפני שנגלגל את הספק לפתחו של בעל הפרה לא מתרצת, שהרי במקרה הזה בעל הפרה לא יכנס בעצמו לספק איסור גזל שהרי לטובתו יש רוב שפושט את הספק האיסורי של גזל ואומר שלבעל הפרה אין ספק ?

מכח הקושיות האלה אומרים האורים ותומים וקונטרס הספקות תירוץ אחד : כך היא הלכה למשה מסיני שבמקרה המיוחד של גזל אין מקום להחמיר בגלל הספק מפני שספק גזל מותר, ואמר התומים שמצאנו דוגמאות נוספות לכך :
1) ספק ממזר מותר לבא בקהל – "לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא
    הא בקהל ספק יבא" (קידושין עג' א'), מכאן שספק ממזר מותר בישראלית ובממזרת.

2) ספק בהמה עשירית במעשר בהמה, במקרה לדוגמא שהתעורר ספק שמא העשירי כבר נמנה והוא אינו יכול לקבל שם מעשר
    בהמה, מספק הבהמה מקבלת שם של בהמת חולין בגלל "עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק" (בבא מציעא ז' א').
    כמו שיש גזירת הכתוב שספק ממזר וספק בהמת מעשר לקולא כך התורה התירה גם ספק גזל.

מצאנו מקרים נוספים שבהם יש גזירת הכתוב שבספק ניתן להקל :

הלכה למשה מסיני שספק ערלה בחוץ לארץ מותר – "כך נאמר ספיקא מותר ודאה אסור" (קידושין לט' א'),
ספק טומאה ברשות הרבים מותר (פסחים יט' ב'),
ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל מותר (פסחים יט' ב'),

השערי יושר (שער ג' פרק ג') שואל על התירוץ של האורים ותומים וקונטרס הספקות את השאלה הבאה : היכן מצאנו שהתורה התירה ספק גזל, שהרי באותם מקרים בהם התורה התירה ספק חז"ל למדו זאת במפורש, כמו למשל, במקרה של ספק ממזר מן הפסוק " לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג' ג') או במקרה של מעשר בהמה מן הפסוק "העשירי יהיה קודש" (ויקרא כז' לב'), אבל היכן מצאנו שחז"ל למדו מן הפסוקים שספק גזל מותר ?

מתרץ השערי יושר : "ונלענ"ד דענין שיעבוד הגוף בכל חיובי ממון הוא דין משפטי שהאדם מחויב ועומד להמציא מנכסיו לחבירו כך וכך שחיוב זה הוא חיוב משפטי גם בלי מצות התורה כשם שסוג הקנינים וחוקי הבעלים בנכסים הוא דבר משפטי גם בלי אזהרת לא תגזול וכמו שבארנו לעיל", כלומר שה"חיוב המשפטי" אומר לנו שאם חפץ שייך לראובן אסור לשמעון לגזול אותו ממנו, ואם ראובן לווה כסף משמעון הוא חייב להחזיר לו את החוב, ואם ראובן הקנה חפץ לשמעון החפץ שהיה בבעלות ראובן הפך להיות חפץ שהוא בבעלותו של שמעון, ואת זה אנחנו יודעים גם בלי צווי התורה, ולפי ה"חיוב המשפטי" אם ראובן מוחזק בחפץ אז החפץ שייך לו גם אם יש ספק ביחס לשאלת בעלותו על החפץ".
והשערי יושר כותב בין יתר דבריו :
"ואף דבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות דבר בלי צווי ואזהרת התורה אבל כשנעמיק בענין היטב יש להבין ענין זה דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' ולמלאות רצונו יתברך הוא גם כן ענין חיוב והכרח עפ"י משפט השכל וההכרה כמו כן הוא חיוב והשיעבוד ממון הוא חיוב משפטי שנתחייב עפ"י דרכי הקנינים או שחייבתו תורה כנזקים ופדיון הבן וכדומה".
ולכאורה צריך פירוש לפירושו : אנחנו יודעים שהתורה היא המחייבת את הבריות בעולם עם שש מאות ושלשה עשר מצוות לעם ישראל ועוד שבע מצוות לשאר בני אנוש, אז איך פתאום נוצרת מכח הבנתנו מערכת חוקים שפועלת במקביל לחוקי התורה ?

נראה בע"ה מן הגמרא ומדברי רבותינו הראשונים והאחרונים שאכן קיים דבר כזה :

מן הגמרא –
בגמרא בבבא קמא (מו' ב') : "א"ר שמואל בר נחמני מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם מתקיף לה רב אשי הא למה לי קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", כלומר הגמרא בקושיה מבינה שאין צורך בפסוק כדי לדעת את הדין של המוציא מחבירו עליו הראיה, והתרצן מודה למקשן ואומר לו שאכן כן אין לכך צורך ואת הפסוק צריכים כדי ללמוד משהוא אחר, את הפסוק צריכים כדי ללמוד את הדין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה. במילים אחרות הדין הזה של המוציא מחברו עליו הראיה לא כתוב בתורה.

הגמרא בברכות (לה' א') מנסה למצוא מה הוא המקור לדין ברכות הנהנין, והגמרא מביאה שקלא וטריא ארוכה, שבהם היא מעלה אפשרויות כאלה ואחרות ודוחה אותן, לבסוף אומרת הגמרא : "אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה".
שואל הפני יהושע במקום – הרי לסברא יש תוקף של תורה, סברא היא תחליף מושלם לפסוק כמו שראינו קודם "הא למה לי קרא סברא הוא", אם כן צריך היה להיות שברכות הנהנין יהיו מן התורה, ולמה קיימא לן שהן מדרבנן, שהרי כלל נקוט בידינו "ספק ברכות להקל" ?
מתרץ הפני יהושע : אין הכי נמי – בגלל שהחובה לברך ברכות הנהנין נלמדת מסברא החובה לברך ברכות הנהנין היא מן התורה, אלא שכאשר לאדם יש ספק אם הוא צריך לברך או לא, הוא לא יכול לברך בגלל שהוא אנוס, בגלל החשש שהוא עלול להוציא שם שמים לבטלה, ואונס רחמנא פטריה.

יוצא אפוא שדין המוציא מחברו עליו הראיה שעל פיו אנו נוהגים ודין ברכות הנהנין אינם כתובים בתורה והוא תוצאה של הבנה של חז"ל שכך מבחינת הסברא והשכל הישר צריך להיות.

מן הראשונים –
התוספות בקידושין (יג' ב' ד"ה "מלוה הכתובה בתורה") מסביר לנו מה פירוש מלוה הכתובה בתורה :
"פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו, לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע".
כלומר אומר תוספות שהחובה להחזיר חוב שלווים זו חובה שאינה כתובה בתורה, ואנחנו צריכים לעשות זאת מכח מה שמחייב ההיגיון והשכל הישר שמה שלווים צריך להחזיר.

מן האחרונים :
רב אלחנן וסרמן הי"ד בקובץ סופרים כא'-כד' שואל את השאלות הבאות :
1) הגמרא בעבודה זרה (לו' ב') אומרת שבית דינו של שם גזרו על איסור זנות עם פנויה כמו שאומר הכתוב "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף", ושואל רב אלחנן מדוע היו מצווים באי עולם לשמוע בקול בית דינו של שם, הרי החובה לשמוע בקול דברי חכמים נלמדת מן הפסוק "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" או מן הפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", והרי אנחנו מדברים על זמן שלפני מתן תורה ובני דורו של שם לא היו מצווים במצוות הללו ?
2) הגמרא בשבת (פז' א') אומרת ששלשה דברים עשה משה מדעתו והקב"ה הסכים עמו. אחד מהדברים שהקב"ה הסכים היה הוספת יום אחד לימי ההגבלה : הקב"ה ציווה "וקדשתם היום ומחר" ומשה עשה חשבון כמו שמחר לילו עמו כך היום צריך להיות לילו עמו וכיון שהיום הזה שבו ה' דבר עם משה כבר לילו עבר הכוונה לשני ימים בלעדיו.
ומנין שהקב"ה הסכים איתו שהרי השכינה שרתה על הר סיני רק כעבור שלשה ימים כפי החשבון שעשה משה. ושואל רב אלחנן מכח מה היו ישראל מצווים לשמוע למשה ולהוסיף עוד יום אחד לימי ההגבלה, הרי לפני מתן תורה עדיין לא היה קיים הצווי "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" ?
3) המשנה במגילה (יט' ב') אומרת שקטן לא יכול להוציא גדול בקריאת המגילה, ושואל תוספות שם ד"ה "ורבי יהודה מכשיר" את השאלה הבאה : מדוע לגבי ברכת המזון אומרת הגמרא בברכות (כ' ב') שבן קטן שחיובו מדרבנן יכול להוציא את אביו שאכל רק כזית פת שגם הוא חיובו מדרבנן, ואם כן מדוע קטן לא יכול להוציא גדול בקריאת המגילה, הרי הקטן חייב בקריאת המגילה מדין חינוך מדרבנן והגדול חייב בקריאת המגילה גם הוא רק מדרבנן ? ומתרץ תוספות שבברכת המזון חיוב הקטן והאבא הם מדרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל בקריאת המגילה חיוב הקטן הוא תרי דרבנן, עצם קריאת המגילה היא דרבנן וחיוב הקטן בכל המצוות הוא מדרבנן, יוצא שהקטן הוא תרי דרבנן ואלו האבא הוא חד דרבנן, ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן.
יוצא לפי תוספות שהחובה על הקטן לקיים מצוות מצד מצוות חינוך מוטלת על הקטן עצמו (ולא על אביו כשיטת רש"י), ונשאלת השאלה מכח מה חכמים יכלו לחייב את הקטן לקיים מצוות כדי להתחנך, הרי ממצוות "לא תסור" שכתובה התורה הוא פטור כמו שהוא פטור מכל מצוות התורה ?
4) מקרה נוסף שמביאים האחרונים ושממנו אפשר לשאול גם כן את שאלת רב אלחנן : רבי יהודה (בבא קמא פו' ב') לומד מתוך הפסוקים שסומא פטור מכל המצוות האמורות בתורה, ואומר תוספות (ערובין צו' א' "דלמא") שגם לפי רבי יהודה סומא חייב במצוות מדרבנן, בגלל העובדה שאם נפטור סומא מקיום מצוות גם מדרבנן הוא יראה כגוי גמור. אשה במצוות עשה שהזמן גרמן פטורה לגמרי גם מדרבנן שהרי היא חייבת בכל המצוות האחרות, במצוות עשה שלא הזמן גרמן וכן במצוות לא תעשה, אבל הסומא שפטור לגמרי מן התורה אם יהיה פטור מן המצוות גם מדרבנן הוא יראה כגוי גמור.
ושוב אומרים האחרונים נשאלת השאלה של רב אלחנן : מכח מה חכמים יכלו לחייב את הסומא לקיים מצוות הרי הסומא לא חייב לשמוע להם שהרי ממצות "לא תסור" שכתובה התורה הוא פטור כמו שהוא פטור מכל מצוות התורה ?

ומתרץ רב אלחנן את התירוץ הבא :
"אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר דכל מה שצוו חכמים אנו יודעין שכן הוא גם רצון ה' ודבר זה לעשות רצונו ית"ש כל באי עולם מצווין ועומדין מתחלת ברייתן ע"ז דכל הנמצאים נבראו לעשות רצון קונם וכל פעל ד' למענהו והא דקטן פטור מכל המצות הוא משום שכן הוא רצון ה' לפוטרו אבל מכיון שגזרו חכמים עליו ואנו יודעין שהסכימה דעתן לדעת המקום ב"ה ממילא חייב לעשות כדבריהן שכן הוא רצונו יתברך".
כלומר חכמים ברוחב דעתם יודעים שזה רצון ה' יתברך וממילא אנו חייבים לעשות כדבריהם שכן זה רצונו.
ורב אלחנן מפרש על פי זה את הפסוק בירמיהו (יט, ה') שם הנביא מדבר על הבמות שהעם בונים "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על ליבי" ותרגום יונתן מתרגם "דלא פקדית באוריתי ודלא שלחית ביד עבדיי נבייא ולא רעוא קדמי", כלומר יש אצל הקב"ה 1) צווי – תורה 2) דיבור – נביאים 3) שאין עליו לא צווי ולא דיבור אלא רצון ה' בלבד.

רואים אם כן שמערכת חיובים נוספת חוץ ממערכת החיובים שכתובה בתורה, כמו ה"חיוב המשפטי" שאותו הגדיר השערי יושר, קיימת גם כן בגמרא בראשונים ובאחרונים.

החידוש של השערי יושר הוא לא רק בכך שבעצם קיימים שני מסלולי חיוב שפועלים במקביל : החיוב התורתי והחיוב המשפטי, אלא החידוש היותר גדול הוא שבמקרה של התנגשות בין שני החיובים החיוב המשפטי גובר.
התורה אומרת לנו שבמקרה של ספק צריך להחמיר (דעת הר"ן והרשב"א ואלו הרמב"ם והראב"ד חולקים), והיכן אומרת זאת התורה ? הר"ן בקידושין (לט' א') מסביר בין היתר מכך שאם התורה צריכה לחדש באופן מיוחד שבמקרה של ספק ממזר אפשר להקל – "לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא" (קידושין עג' א'), ראיה מכאן שבשאר ספיקות צריך להחמיר, ואלו הדין המשפטי אומר שבספק גזל אפשר להקל, ובהתנגשות הזו בין הדין התורתי לדין המשפטי אנחנו הולכים לפי הדין המשפטי..

היוצא מן הדברים אם כן שישנם חיובים שלא נובעים מן הכתוב מפורש בתורה, כמו למשל חיובים שנובעים מצד הסברא ("הא למה לי קרא סברא הוא"), וגם כפי שהגדיר השערי יושר חיובים ממוניים שנובעים מצד הדין המשפטי, אבל גם הדין המשפטי מקורו בסברא כפי  שאומר השערי יושר "… ענין חיוב והכרח עפ"י משפט השכל וההכרה כמו כן הוא חיוב והשיעבוד ממון הוא חיוב משפטי …"

נחזור לשתי השאלות ששאלנו בתחילת השיעור :

תשובה לשאלה הראשונה :
איך יכול להיות שעל פי התורה יש לדין "אונס רחמנא פטריה" שתי משמעויות והלא יש רק דין אחד ?

והתשובה היא שמבחינת הדין התורתי אונס רחמנא פטריה יש לו משמעות אחת בלבד והוא שהאנוס פטור לגמרי, כמו שמשמע מדברי המרדכי, ולכן כאשר הגמרא הבינה שהחיוב לצאת ידי חובה בגזל הוא חיוב בידי שמים הבינה הגמרא שהתשובה היא קלה מפני שאונס רחמנא פטריה הוא פטור גמור, אלא שאז נשאלת השאלה מדוע הבינה הגמרא שכאשר מדובר בלצאת ידי אדם התשובה היא קשה והרי לאנוס יש פטור גמור ?
והתשובה היא שכאשר מדובר בלצאת בידי אדם החובה לצאת היא מצד הדין המשפטי ולא מצד דין התורה, שהרי הדין המשפטי אומר שהחפץ שייך לנגזל והדרך היחידה לקיים את מצוות ההשבה היא להחזיר לו אותו אבל מכיוון שהגזלן לא יודע מי הוא הנגזל תשובתו קשה, ובדין המשפטי אין את הדין שאומר שאדם אנוס פטור, שהרי לא יתכן שבגלל אונס של האחד השני יאבד את בעלותו על החפץ, ואמנם לפי דין התורה לא צריך להחזיר אבל הדין המשפטי אומר שכן צריך להחזיר וכפי שראינו קודם הדין המשפטי גובר על דין התורה.

תשובה לשאלה השניה :
איך יכול להיות שעל פי התורה יש דין ביטול ברוב ובגלל שהביטול הממוני לא מסתבר מבחינת השכל הישר, שהרי לא יתכן ש"יאכל הלה וחדי", בגלל זה נפעל בניגוד לצו התורה ונתעלם מהכלל של ביטול ברב ?

והתשובה היא שלפי הדין המשפטי ממון של ראובן שנתערב בממון שמעון ממשיך להיות ממונו של ראובן שהרי בדין המשפטי אין דין ביטול ברוב. לא יתכן שביטול ברב אצל האחד יגרום לביטול בעלותו של האחר על ממונו. הדין המשפטי שאין ביטול גובר על הדין התורתי שאומר שיש ביטול, כמו שהוא גובר במקרה של ספק גזל שבו אנחנו אומרים שספק גזל מותר למרות שלפי הדין התורתי בספק איסור צריך להחמיר.




ספק ממון / הרב נגר

בס"ד                                                                                                                                                                                                  4/12/2023

בענייני ספק ממון / הרב נגר

בגמ' (בבא מציעא ו:) הספקות נכנסין לדיר להתעשר – גבי ספק פדיון פטר חמור שנפדה בשה או נערף אומרת הגמ' שפודין אותו בשה כי הוא ספק אבל השה לא ניתן לכהן בגלל שהפדיון הוא ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה.

בזמן מעשר בהמה – השה הספק נכנס למניין המנויים למעשרות אעפ"י שצריך עשירי ודאי ולא עשירי ספק! והרי יכול להיות שהחמור הוא באמת פטר רחם ואז השה הפדוי הוא לא עשירי כי הוא לא שלך!!!

-: היות שקיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה – אני מתנהג אליו כשלי.

כנגד סוגיא זו יש 2 סוגיות סותרות:

  • בבא בתרא פא: אדם שקנה 2 אילנות מחבירו הגמ' מתלבטת אם הקרקע תחתם ובינהם הם גם שלו או לא? הגמ' דנה לגבי ביכורים ואומרת שהוא מביא ביכורים אבל אינו קורא כי יש ספק של מי הקרקע והוא צריך לומר "האדמה אשר נתת לי".

החמדת שלמה: כשנדון של מי הקרקע הפסק יהיה שהיא שייכת למוכר כי יש לו חזקת מריה קמא וכלל נקוט בידינו שמחזיקין ממון בחזקת בעלים אז למה בכלל צריך להביא ביכורים?

גיטין מב: כוהנת ויש לה שפחה ילדו שתיהן והתינוקות התערבבו לא ידוע מי בן כהן ומי בן השפחה אומרת הגמ' שלאכול בתרומה יאכלו שניהם אך אם הכוהנת רוצה להשתעבד בעבד (בן השפחה) – אינה יכולה שמא הוא בנה!

ההכרעה על כל אחד מהתינוקות שמספק הוא מוחזק בעצמו ואי אפשר להשתעבד בו – אם אתה פוסק שהוא אינו עבד שלו – כיצד אוכל בתרומה?

נתיבות המשפט: (מובא בשו"ת חמדת שלמה): כשמדברים בספקות שנכנסין לדיר להתעשר – אומרים שזה לא שלך משום ספק ובכל זאת מותר לך להכניס לדיר להתעשר, בהבאת ביכורים הכרעתי שהקרקע של הבעלים ובכל אופן מביא ביכורים ולא קורא?   מה ההבדל?

-: בספק פדיון פטר רחם – זה ודאי הכהן לא יוכל להוציא ממני לעולם את השה משום המוציא מחבירו ומדין ייאוש הבעלים קונה את השה אבל בביכורים הבעיה היא בקרקע ואין ייאוש בקרקעות, רק במטלטלין יש ייאוש לכן יביא ביכורים ולא יקרא.

החמדת שלמה רוצה לומר שיש הבדל בין ספק במציאות (פטר רחם) לבין ספק דיני (ביכורים). בספק במציאות – מחזיקים את המרא קמיה כבעלים אבל בספק דיני – למי שייכת הקרקע – לא מחליטים בצורה ברורה להביא ביכורים וגם שייקרא.

סברא אחרת מביא הקהילות יעקב: בספק במציאות מעמידין בחזקת מריה קמא כי התורה אומרת לנו שברגע שלא ברורה הבעלות – תעמיד בחזקה האחרונה שידועה לך אבל בספק דיני (ביכורים) זהו ספק הילכתי ללא קשר לסיפור שקרה – אי אפשר לפתור לפי חזקה קודמת.

סברא זו לא פותרת את בעיית הכוהנת ששם הספק הוא במציאות.

ר' שמעון שקאפ: בכל ספק ממון הולכים לקולא, לנתבע, הנתבע מוחזק בממון.

                       הרי תיתכן פה בעיה של גזל?! כלומר זהו ספק איסור ובספק איסור הולכים לחומרא?!

אולי הוא מחזיק ממון גזול?!

היסוד של ר' שמעון שקאפ: כשאומרים שפלוני גזלן הוא כי החלטתי שהממון לא שלו, כלומר רק אחרי שאני מחליט שהממון לא שלו – אני קורא לו גזלן.   לכן זהו לא ספק איסור כי הספק איסור הוא רק לאחר שהחלטתי שהוא גזלן וכאן עוד אין לנו הכרעה של מי הממון.

בספק ממון כשאני מכריע שהממון של פלוני (לפי חזקה, רוב) ברור שהמציאות לא ידועה עדיין למשל היות שהוא מריה קמא זה נשאר אצלו אבל לא אמרו לי הכרעה על המציאות אלא הכרעה דינית איך לנהוג.

יש דברים שתלויים בפסק ההלכתי מה שייכות הממון אלי – הוא שלי או לא?    ולאור זאת אכריע אם זה איסור או לא, נסתכל מה הכרענו הלכתית ואז נפסוק לפי המציאות האמיתית אם זה שלך או לא.

לגבי פדיון ספק פטר חמור – דנים האם הטלה הוא שלי או של הכהן, הכרענו (בגלל המוציא מחבירו) שהטלה שלי, לאור זאת נכנס להתעשר – בונים את הפסק של מעשר בהמה לפי פסיקה הילכתית (המציאות לא ידועה).

בביכורים – מצד חזקת מריה קמא הקרקע שייכת למוכר אני אומר לקונה העצים תביא ביכורים אע"פ שאין לך קרקע כי במציאות האמיתית הספק של מי הקרקע נשאר!

בוולדות שהתערבו – הוא מוחזק בעצמו – הספק המציאותי לא הוכרע היות שאולי אתה עבד ואולי אתה בן כוהן אבל ההכרעה הדינית היא שהם אוכלים בתרומה.

הסברא: במעשר בהמה – ההכרעה ההילכתית היא שהטלה שלך אז תשתמש ותפריש תרו"מ כי אתה נהנה מהממון הזה אע"פ שהמציאות לא ידועה.

בביכורים – התורה מצווה להביא מהפירות רק יש תנאי שהקרקע שלך, הפירות וודאי שלי והקרקע במציאות אולי שלי – אז תביא ביכורים.