image_print

שומע כעונה

בס"ד                                                                                                        22/5/2023

שומע כעונה / ר' צביקה

מג"א מסתפק לגבי אדם שמסופק אם בירך על ספיה"ע ניגש לחבירו שיוציא אותו בברכתו ואז בכל מקרה יצא.

מסתפק לא רק בברכה אלא גם בספירה שיספור בשבילו (כמו אדם שנמצא במקום שאינו יכול לברך).

הנדון: לגבי 4 המינים כתוב "ולקחתם לכם" – כל אחד חייב לקחת 4 המינים בספיה"ע כתוב "וספרתם לכם" שכל אחד חייב לספור או שע"י שומע כעונה נחשב שאני ספרתי.

  • כאשר אני מבקש מהשני להוציא אותי – אפשר להסביר שאני יוצא ע"י ענייה על הברכה ואפשר גם ע"י שמיעה כמו קריאת מגילה. כמו שאפשר ע"י דיבור – אפשר גם ע"י שמיעה, ואז "וספרתם לכם" בדין שומע כעונה – זה כאילו אני ספרתי.

  • הגמ' בברכות כא: אדם נכנס לביהכנ"ס מאוחר ומתפלל 18 הציבור מגיע לקדושה:

רש"י: צריך לשתוק ולשמוע את החזן – כך גם פוסק השו"ע.

תוס': נקרא הפסק ולכן ימשיך בתפילתו

אומרים האחרונים שהמחלוקת היא מה נקרא שומע כעונה: האם יוצא ע"י שמיעה ואז אין פה הפסק (רש"י) או ששומע כעונה זה כאילו אני דיברתי ואז בעצם אסור לי להפסיק (תוס').

רמב"ם פ' א הל' ברכות: וכל העונה אמן הרי זה כמברך וכל השומע יוצא ידי חובה אעפ"י שלא אמר אמן.

שואל הכס"מ: למה כל העונה אמן הרי הוא כמברך? הרי מספיק שהוא שמע?!

עונה הרב ז'ולטי: יש 2 אפשרויות לצאת ידי חובה הרמב"ם אמר שאתה יוצא מדין שמיעה ולא מדין דיבור אבל אם אתה רוצה יותר-תענה אמן ואז אתה יוצא מדין עונה.

ר' שלמה קלוגר: דן לגבי אדם שקשה לו ללמוד תורה ולדבר ומבקש מהשני שיקרא עבורו- האם צריך לברך ברכת התורה? (או שהוא רק מהרהר?)

-: לגבי שומע שיעור כללי זה בוודאי לא מהרהר כי כך דרך מסירת התורה אבל אם ביקש מהשני שיקרא לו דף יומי – זה דין מהרהר.

* יהודי מסתפק אם בירך על המאכל או לא, מבקש מהשני שעומד לאכול שיוציא אותו.

אומר הנודע ביהודה: יוצא מדין שומע כעונה – הרי אם כבר בירך זו ברכה לבטלה!

רע"א: שיעשה תנאי

רשב"א: יהודי שמניח תפילין ושומע קדושה – ישתוק (כמו רש"י)

בתשובה (סימו טו) אומר הרשב"א אדם שנמצא באמצע 18 והחזן בקדושה שימשיך (כמו התוס')

אומרים הראשונים יש פה 2 הלכות: בתפילין יש דין לא לדבר ואז אני יוצא בשמיעה אבל ב 18 יש הלכה שאסור להפסיק (לא רק לא לדבר!) שם אתה ממשיך.

  • יש מחלוקת בין ה"תוספת שבת" ל"עולת שבת": בקידוש של ליל שבת האם כל אחד יקדש (מצווה בו יותר מבשלוחו) או אחד יקדש (רוב עם הדרת מלך)?

-: משנ"ב עדיף שאחד יקדש ויוציא את כולם.

שואל ה"תוספת שבת": הרי מצווה בו יותר מבשלוחו! האם שומע כעונה, אני יוצא ע"י דיבור – הוא דיבר בשבילי- פה יש הלכה שמצווה בו יותר מבשלוחו אבל אם אפשר ענייה ואפשר ע"י שמיעה – ע"י שמיעה זה נקרא בו!

אם דין שומע כעונה אני יוצא בדיבור שלו – זה בדיעבד כי לא אני דיברתי אבל אם שומע כעונה זה מדין שמיעה- אזי זה לכתחילה!

הרשב"א למד שזה מדין שמיעה ולכתחילה רק שב 18 אסור לו להפסיק מדין אחר, מדין העומד לפני מלך, הרשב"א לא אמר שזהו דיבור (כמו התוס').

ר' חיים שמולביץ: אדם שקיבל שבת לפני כניסת השבת ומבקש מחבירו שיעשה מלאכה, רע"א שואל אם זו שליחות אז הוא שליח שלי וכאילו אני חיללתי שבת?!

שואל הנודע ביהודה: למה צריך דין של אמירה לגוי בשבת שזהו שבות ואסור הרי אם יש שליחות לגוי אז כאילו אני ביצעתי את המלאכה?!

-: גם אם יש שליחות לגוי המלאכה נעשית באמצעות היתר, אין כאן סתירה לדין מנוחה בשבת ולכן אין איסור לומר לשני שיעשה בשבילי מלאכה אם הוא טרם קיבל שבת, אני לא ביצעתי מלאכה, אני במנוחה ולכן צריך דין מיוחד -שבות- לגוי בשבת.

כך גם ברשב"א: שומע כעונה זה שתיקה אבל הדיבור של החזן בקדושה זהו דיבור של היתר ולכן הרשב"א סובר כרש"י שמותר להפסיק רק ב 18 יש דין מיוחד של העומד לפני מלך לא יפסיק.

יוצא שיש פה 2 מהלכים:

האם שומע כעונה אתה יוצא בדיבור או בשמיעה

או שזהו דין בשמיעה וגם אם זה נקרא דיבור – זהו לא הדיבור הקלאסי ולכן זה איננו הפסק.

עניני ספירת העומר/ עו"ד ישראל פוקס

עניני ספירת העומר /ישראל פוקס

  • משנ"ב תפט: ספירה מותרת בכל לשון ובלבד שיבין את הלשון, ואם אינו מבין – אפילו בלשון הקודש לא יצא.
  • הרי כל הברכות גם אם לא מבין ושמע בלשון הקודש – יצא?(ברהמ"ז, תפילה, ק.שמע)

שו"ע תר"צ ס' ח: הלועז ששמע ק. מגילה בלשון הקודש – יצא

המשנ"ב שואל מה ההבדל?

  • מביא מחלוקת אחרונים אם בספה"ע יש דין שומע כעונה

הלבוש: אין דין של שומע כעונה שכתוב וספרתם לכם – מצווה שבגופו אין אדם מוציא את השני.

פרי חדש: יש דין כללי של שומע כעונה ויכול להוציא את השני גם בספה"ע.

באור הלכה: זו מחלוקת ראשונים: רש"י מנחות: לא יכול להוציא את השני-אין דין של שומע כעונה בספה"ע.

הרי"ץ גיאת: יש דין של שומע כעונה בספה"ע והחזן מברך ומוציא את המתפללים ידי הברכה.

  • מחלוקת ראשונים אם אדם החמיץ יום בספירה:

תוס': מביא את שיטת הבה"ג שאם הפסיד יום אחד- שוב אינו חוזר ומברך כי אין יותר תמימות

שיטת תוס' אם החמיץ יום – יכול להמשיך ולברך.

רי"ץ גיאת: מביא את רב האי גאון שאם החמיץ ממשיך לספור בברכה ולשיטתו, גם אם אין לך תמימות

               והחסרת-ממשיך בברכה.

להלכה: אם שכח בלילה-יספור ביום בלא ברכה ואח"כ ממשיך בברכה.

           הסיבה: משום ספק ספיקא: 1. האם זמן הספירה הוא כל היום או רק בלילה. 2. גם אם זה רק

                      בלילה אולי ההלכה כמו התוס’? (שער הציון בשם תרומת הדשן).

  • יש מחלוקת אחרונים בהסבר מחלוקת הבה"ג והתוס':

הרב מבריסק תולה את המח' אם כל יום זו מצווה בפני עצמה או שכל הספירה זו המצווה וכל יום אלו הפרטים:

הבה"ג-כל הספירה היא מצווה אחת עם 49 פריטים תוס'- כל יום זו מצוה בפני עצמה.

הרב אבא שאול: בספרה"ע יש חיוב של ספירה ואי אפשר 4 אם לא ספרת 3.

דבר אברהם: אדם שנמצא לבד ואינו זוכר מה הספירה היום אינו כול לספור היום 4 לעומר או היום 3 לעומר כי זו

                   לא ספירה.

הרב שטיינמן: אונן שספר ספרה"ע אעפ"י שאסור לו לקיים מצוות- יכול להמשיך בברכה כי זו לא מצווה -זו ספירה.

ביאור הלכה: אם אונן ספר-לא נקרה מצווה-לא עולה לו ולכן לא יכול להמשיך בברכה.

  • דין שומע כעונה בספה"ע – תלוי אם אתה מוציא אותי או שהשומע נקרא מברך.

בית יוסף: שיטת הרוקח: מה אם אדם יצא מהשני אבל השומע דיבר-האם יש הפסק לשומע?

בית יוסף: כל אחד חייב לברך לעצמו.

     הרוקח: גם אם דיבר – יצא כי המברך הוציא אותי – כך פוסק הרמ"א.

    הב"ח בקס"ז: רש"י לומד כמו הרוקח

המג"א: שיטת התוס' כמו הבית יובף שהמברך עושה זאת בפני עצמו.

הדיון בברכות לגבי אדם שמתפלל שמו"ע והש"צ הגיע לקדושה: לפי רש"י: יפסיק וישמע.

תוס' זועק חמס הרי אם שומע כעונה – דיברת באמצע שמו"ע???

הסטייפלר מוכיח שלרש"י יוצא ידי חובת המברך    ותוס': כאלו בירך בעצמו.

  • בספה"ע זו לא סתם אמירה זו מעשה של ספירה ומי שלא מבין – לא יוצא אפילו בלשון הקודש, אין משמעות ספירה אם לא הבין ולכן לא ניתן להגיד שומע כעונה כי אין שומע כעונה במעשה.
  • הבאור הלכה שהביא את רש"י שאין דין שומע כעונה בספה"ע כי זה מעשה הספירה, אבל לרי"ץ גיאת שהספירה לא מעכבת אחד את השני כלומר זו מצווה ככל המצוות ואז אין בעיה שיתקיים הכלל של שומע כעונה ובאמת הוא מביא שבקהילתם נהגו שהחזן הוציא את הקהל בספה"ע.
5/6/2017

ספירת העומר-שומע כעונה

בס"ד                                                                                                                                                                                       13/5/2023

ספירת העומר-שומע כעונה     

מג"א תפ"ט א': אדם שרוצה שהשני יוציא אותו ידי הספירה – הברכה יכול להוציא אותו 

"ואם ירצ' שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכל הברכות אף על פי שהוא בקי יוצא בש"ץ חוץ מב"ה וק"ש ותפלה.

(וכך נוהגים התימנים). אבל ככלל אין דין של שומע כעונה בספה"ע  שכתוב "וספרתם" –

כל אחד לעצמו.

הרי"צ גיאת: גם בספה"ע  יש דין שומע כעונה.

  • יש חקירה מהו דין שומע כעונה?
  1. שהשני מוציא אותי ידי חובה – האמירה שלו מתייחסת אלי
  2. שני דרכים לצאת ידי ברכה (קידוש, הבדלה) האחת שאני אומר והשניה אני לא אומר

כלום אלא ע"י שמיעה אני יוצא.

תוס' ברכות כ"א: אנו נוהגים שהחזן אומר קדושה בקול, אדם באמצע שמונה עשרה שומע את

                החזן בקדושה.  לפי רש"י: יפסיק וישמע את הש"ץ ויצא ידי שמיעה. לפי תו"ס: אסור

                כי בעצם דיברת.

אם האמירה של פלוני מתייחסת אלי אז ניתן גם בספה"ע  לצאת מידי השני אבל אם כ"א צריך לספור בעצמו כי כתוב "וספרתם" אזי אין דין שומע כעונה (רי"צ גיאת).

חזו"א: קידוש צריך להיות על כוס-כיצד כולם יוצאים ידי חובה? ודאי שלא ע"י שמיעה כי אין לכולם כוס!

  • יש חקירה נוספת בדין שומע כעונה, ניתן לומר שע"י שמיעה ניתן לצאת בספה"ע כי ספירה נחשבת כדיבור – האם כשהוצאתי את השני זה כי יש דין שאתה שומע ואני מוציא אותך, אומר בשבילך וזה שומע כעונה -הוא יצא ידי חובה מצד השמיעה שלו או שנחשב כאמירה שלו אבל לא שאני מוציא אותו.

בספה"ע כתוב "לכם" לפי הדרך הראשונה זה לא "לכם" לפי הדעה השניה יש "לכם".

הרי"ץ גיאת אומר שהשני אף יכול לשבת ורק המוציא צריך לעמוד כלומר שדין שומע כעונה פירושו שאני מוציא אותו.   אם בספה"ע אני סופר ולא השני -כיצד יוצא השני ידי חובה? הרי כתוב "וספרתם לכם"?

בספה"ע אדם שלא הבין מה אמר לא יצא לעומת קידוש או ק. מגילה שלא צריך להבין מה אומר.

הגר"א: דין שומע כעונה שייך רק בברכות שהם דיבור בלבד אבל ק"ש-דורש קבלת עול מלכות

           שמיים וכן וידוי מעשרות-שדורש וידוי של האדם שהפריש הכל כדין – באלו אין דין שומע כעונה.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ספירת העומר-בירורים

ב באייר תשע"ח

ספירת העומר

ידועה מחלוקת הראשונים בעניין ספירת העומר המובאת בחינוך מצוה ש"ו:

  • שיטת הבה"ג היא שמי ששכח לספור באחד הימים שוב אינו ממשיך לספור.
  • שיטת התוס' ומרבית הראשונים, שגם אם שכח ממשיך לספור בברכה. וכך מובא בתוס' (מנחות דף סו ע"א, סוף ד"ה זכר):

"עוד פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן".

להלכה פוסק השו"ע (תפ"ט) כי מי ששכח ימשיך לספור בלי ברכה.

מה יהיה הדין לגבי אדם שידוע לו בוודאי כי לא יצליח לסיים את ספירת העומר (הולך להכנס לניתוח באחד מימי הספירה ולא יהיה בהכרה במשך יום שלם), האם יכול להתחיל לספור בברכה או לא ? (אם זה  רק ספק האם יאנס ולא יספור ברור שיתחיל. השאלה מה אם ודאי שלא יצליח לסיים).

המשנה ברורה (תפ"ט) מביא בשם השולחן שלמה שנשים לא יספרו בברכה שכן ודאי שלא יצליחו לסיים. (וכבר כתבו האחרונים שבימינו סיבה זו אינה מעכבת)

והנה בשולחן שלמה עצמו מובא שהסיבה שלא יברכו אינה בגלל שברור שישכחו אלא מחמת שחוששים שאם ישכחו ימשיכו אחר כך לספור בברכה.

ר' חיים קנייבסקי – מדייק מדברי המשנה ברורה שמשמיט את הסיפא של השולחן שלמה (שהחשש הוא מחמת שימשיכו לספור בברכה) שסובר שאין אפילו להתחיל מחמת שברור שתשכח בהמשך.

הרב אליישיב – טוען שזו רק השמטה של המ"ב אבל יסוד החשש הוא רק משום ההמשך ולא משום ההתחלה.

נפק"מ בין 2 ההסברים תהיה לגבי מה ששאלנו בגבר שיאנס ולא יוכל לספור באחד מימי הספירה:

לפי דברי המ"ב בהסבר הגר"ח קנייבסקי – לא יתחיל 

ולפי שיטת השולחן שלמה – יכול להתחיל.

מסופר שפעם הרב זילברשטיין נשאל ע"י מי שהרופאים אמרו לו שימיו ספורים ולא יזכה להגיע לשבועות (וגם הוא הרגיש כך) ושאל האם מותר לו להתחיל בספירה כאשר כנראה לא יסיים הספירה.

וענה הרב זילברשטיין שמסופר שר' לוי יצחק מברדיצ'ב שאל כיצד אנו יכולים לברך ביוכ"פ מלך מוחל וסולח לעוונותינו… מי אמר לנו שאכן הקב"ה יסלח וימחל אלא משל לאמא שלא רצתה לתת לבנה תפוח ועמד הבן ובירך בקול בורא פרי העץ ועל מנת שלא תהיה ברכה לבטלה נתנה לו האמא את התפוח כך גם אנו מברכים והקב"ה על מנת שלא תהיה ברכה לבטלה ימחל ויסלח. 

על פי זה אמר הרב זילברשטיין לאותו חולה אתה תברך והקב"ה ידאג לכך שתסיים. ומספרים שאכן אותו יהודי נפטר מיד אחרי שבועות.

ידועים דברי המנחת חינוך שמסביר כי מחלוקת הראשונים דלעיל (האם מי ששכח ממשיך לספור) תלויה בשאלה מה המצווה בספירת העומר האם בכל יום יש מצווה בפני עצמה ועל כן, כדברי התוס', גם אם שכח יום יכול למחרת לקיים את המצווה של היום האחר. או שזו מצווה אחת ואם שכח יום הפסיד המצווה ולא יכול עוד לקיימה, כשיטת הבה"ג. 

לפי הסבר זה אומר המנ"ח תצא נפק"מ לגבי קטן שהגדיל במהלך הספירה האם יכול לברך ?

לשיטת התוס' כיוון שכל יום זו מצווה בפני עצמה – יברך.

ולשיטת הבה"ג – כיוון שלא התחיל – לא יברך. 

ההסבר הנ"ל הוא ההסבר הידוע והמקובל לגבי ספירת העומר ואולם לפי הסבר זה צריך להבין למה לפי שיטת הבה"ג מברכים כל יום הרי זו מצווה אחת  ?!

ואמנם ישנם מספר הסברים לכך אולם אנו רוצים להציע הסבר אחר במחלוקת הבה"ג ותוס'.

בבריסק (ר' יושע בר ואחרים) נהגו להסביר שגם הבה"ג סובר שכל יום זו מצווה בפני עצמה וע"כ מברך בכל יום בפ"ע אלא שבספירת העומר יש 2 עניינים: 

  1. קיום המצווה של ספירת העומר – וקיום זה ישנו בכל יום ויום.
  2. ספירת 49 ימים ברצף וע"כ אם שכח יום אחד ישנו פגם ברצף (א"א לספור 5 בלי לספור קודם 4) ועל כן סובר הבה"ג שלא ימשיך עוד לספור.

לפי דברים אלו ניתן להסביר גם את העניינים הבאים:

  • מי שספר בלשון הקודש בלי שמבין לה"ק : 

כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

"ופשוט דמותר לספור בכל לשון, ודוקא בלשון שמבין. ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש – לא יצא, דהא לא ידע מאי קאמר, ואין זה ספירה. כנ"ל."


וחלק עליו הרב יעב"ץ (שאילת יעבץ ח"א סי' קלט):

"עוד יש לי לעוררך בענין זה: מ"ש במג"א, שאם ספר בלה"ק ואינו מבינו לא יצא, אינו מוסכם לענ"ד, כמ"ש בחיבורי בס"ד, והוכחתי מדברי התוספות שיוצא אף בלשון שאינו שומע. יעב"ץ ס"ט".


כוונתו של היעב"ץ היא לדברי תוספות בסוטה (לב ע"א ד"ה קרית), שכתבו שקידוש והבדלה, הלל, ברכת הפירות וברכת המצות נאמרים בכל לשון ואפילו אינו מבין, וא"כ, מ"ש ספירת העומר מאלה?


ובספר "דבר אברהם" (סי' לד) תירץ קושיית היעב"ץ על המג"א: 

דדוקא גבי ק"ש והלל, שהם רק קריאות ואמירות א"צ שיבין הלשון, אבל בספירה צריך שהמונה יודע ומבין המספר שאל"כ הוי רק כקורא המלים בלבד. 

ודברים אלו הם בהתאם למה שהסברנו שאם עניין המצווה הוא גם מעשה ספירה הרי שעניין זה אינו מתקיים אם אינו מבין מה שספר. 

  • האם ניתן לצאת בספירת העומר מדין שומע כעונה:

כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

"ואם ירצה, שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו, דכל הברכות אע"פ שהוא בקי יוצא בש"ץ, חוץ מברכת המזון וקריאת שמע ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו)…הרי דס"ל, דעל כל פנים צריך שיספור בעצמו, וכמ"ש בגמ': וספרתם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ, ע"ש, וצ"ע. ואפשר: כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה, ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו.

ומובא בביאור הלכה מספר שיטות בעניין.

ומסביר ר' יושע בר שעל אף שלכאורה השאלה האם ניתן לצאת ידי ספירת העומר בעזרת דין שומע כעונה, היא שאלה הקשורה לדין שומע כעונה, האם השומע הוא כאילו ענה בפיו, או שדין שומע כעונה פירושו, שבברכות אין צורך באמירה, ודי בשמיעה, לא יהיה בכך די לעניין מצווה הספירה. שכן גם אם ניתן ליחס את האמירה של החזן לשומע עדיין לא ניתן לייחס את ידיעת הספירה . (ויש לעיין האם ניתן לחבר את הדיבור של החזן מדין שומע כעונה  לכוונת הספירה של השומע ).

  • מי שספר בגימטריה: ל"ב ל"ג ולא במספרים:

שיטת היעבץ שלא יצא י"ח ויש אומרים שיצא י"ח.

וזה לפי מה שהסברנו:

לשיטת היעבץ שמי שספר בלה"ק אף אם אינו מבין הרי שניתן לקיים עניין הספירה גם בלי הבנת הספירה וע"כ גם ניתן לצאת לא במספרים

לעומת זאת אם נסבור שיש חשיבות ל"ספירה" – יש פגם בדיבור כאשר לא סופר במספרים.

(טעון ליטוש)

לפי דברים אלו השאלה בה פתחנו כלל לא מתחילה שכן לפי דברנו גם לבה"ג לא מדובר במצווה אחת (שאז מתעוררת השאלה שאם לא יסיים אולי גם לא יתחיל) אלא בכל יום יש מצווה בפ"ע והפגם הוא רק ברצף אבל אם יספור ברצף עד מקום שיגיע בוודאי שאין כל פגם. 

(אבל המ"ב לשיטתו בדברי הבה"ג שזו מצווה אחת פוסק שנשים לא תברכנה משום שאנו חוששים שלא תסיימנה…).

ולפי זה נוכל לומר שגם לשיטת הבה"ג לגבי קטן שהגדיל יוכל לספור כי זו מצווה בכל יום בפ"ע והספירה של הקטן תועיל על מנת להתחיל את הרצף. (אם כי יש לחקור האם ספירה של קטן יכולה להתחיל את הספירה שיספור כשיגדיל).

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ברכה על ספירת העומר

ברכה על ספירת העומר

ספירת העומר

 ידועה מחלוקת הראשונים בעניין ספירת העומר המובאת בחינוך מצוה ש"ו:

  • שיטת הבה"ג היא שמי ששכח לספור באחד הימים שוב אינו ממשיך לספור.
  • שיטת התוס' ומרבית הראשונים, שגם אם שכח ממשיך לספור בברכה. וכך מובא בתוס' (מנחות דף סו ע"א, סוף ד"ה זכר):

"עוד פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן".

 

להלכה פוסק השו"ע (תפ"ט) כי מי ששכח ימשיך לספור בלי ברכה.

מה יהיה הדין לגבי אדם שידוע לו בוודאי כי לא יצליח לסיים את ספירת העומר (הולך להכנס לניתוח באחד מימי הספירה ולא יהיה בהכרה במשך יום שלם), האם יכול להתחיל לספור בברכה או לא ? (אם זה  רק ספק האם יאנס ולא יספור ברור שיתחיל. השאלה מה אם ודאי שלא יצליח לסיים).

המשנה ברורה (תפ"ט) מביא בשם השולחן שלמה שנשים לא יספרו בברכה שכן ודאי שלא יצליחו לסיים. (וכבר כתבו האחרונים שבימינו סיבה זו אינה מעכבת)

והנה בשולחן שלמה עצמו מובא שהסיבה שלא יברכו אינה בגלל שברור שישכחו אלא מחמת שחוששים שאם ישכחו ימשיכו אחר כך לספור בברכה.

ר' חיים קנייבסקי – מדייק מדברי המשנה ברורה שמשמיט את הסיפא של השולחן שלמה (שהחשש הוא מחמת שימשיכו לספור בברכה) שסובר שאין אפילו להתחיל מחמת שברור שתשכח בהמשך.

 

הרב אליישיב – טוען שזו רק השמטה של המ"ב אבל יסוד החשש הוא רק משום ההמשך ולא משום ההתחלה.

 

נפק"מ בין 2 ההסברים תהיה לגבי מה ששאלנו בגבר שיאנס ולא יוכל לספור באחד מימי הספירה:

לפי דברי המ"ב בהסבר הגר"ח קנייבסקי – לא יתחיל

ולפי שיטת השולחן שלמה – יכול להתחיל.

 

מסופר שפעם הרב זילברשטיין נשאל ע"י מי שהרופאים אמרו לו שימיו ספורים ולא יזכה להגיע לשבועות (וגם הוא הרגיש כך) ושאל האם מותר לו להתחיל בספירה כאשר כנראה לא יסיים הספירה.

וענה הרב זילברשטיין שמסופר שר' לוי יצחק מברדיצ'ב שאל כיצד אנו יכולים לברך ביוכ"פ מלך מוחל וסולח לעוונותינו… מי אמר לנו שאכן הקב"ה יסלח וימחל אלא משל לאמא שלא רצתה לתת לבנה תפוח ועמד הבן ובירך בקול בורא פרי העץ ועל מנת שלא תהיה ברכה לבטלה נתנה לו האמא את התפוח כך גם אנו מברכים והקב"ה על מנת שלא תהיה ברכה לבטלה ימחל ויסלח.

על פי זה אמר הרב זילברשטיין לאותו חולה אתה תברך והקב"ה ידאג לכך שתסיים. ומספרים שאכן אותו יהודי נפטר מיד אחרי שבועות.

 

ידועים דברי המנחת חינוך שמסביר כי מחלוקת הראשונים דלעיל (האם מי ששכח ממשיך לספור) תלויה בשאלה מה המצווה בספירת העומר האם בכל יום יש מצווה בפני עצמה ועל כן, כדברי התוס', גם אם שכח יום יכול למחרת לקיים את המצווה של היום האחר. או שזו מצווה אחת ואם שכח יום הפסיד המצווה ולא יכול עוד לקיימה, כשיטת הבה"ג.

לפי הסבר זה אומר המנ"ח תצא נפק"מ לגבי קטן שהגדיל במהלך הספירה האם יכול לברך ?

לשיטת התוס' כיוון שכל יום זו מצווה בפני עצמה – יברך.

ולשיטת הבה"ג – כיוון שלא התחיל – לא יברך.

ההסבר הנ"ל הוא ההסבר הידוע והמקובל לגבי ספירת העומר ואולם לפי הסבר זה צריך להבין למה לפי שיטת הבה"ג מברכים כל יום הרי זו מצווה אחת  ?!

ואמנם ישנם מספר הסברים לכך אולם אנו רוצים להציע הסבר אחר במחלוקת הבה"ג ותוס'.

בבריסק (ר' יושע בר ואחרים) נהגו להסביר שגם הבה"ג סובר שכל יום זו מצווה בפני עצמה וע"כ מברך בכל יום בפ"ע אאלא שבספירת העומר יש 2 עניינים:

  • קיום המצווה של ספירת העומר – וקיום זה ישנו בכל יום ויום.
  • ספירת 49 ימים ברצף וע"כ אם שכח יום אחד ישנו פגם ברצף (א"א לספור 5 בלי לספור קודם 4) ועל כן סובר הבה"ג שלא ימשיך עוד לספור.[1] [2]

 

לפי דברים אלו ניתן להסביר גם את העניינים הבאים:

 

  • מי שספר בלשון הקודש בלי שמבין לה"ק :

כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

"ופשוט דמותר לספור בכל לשון, ודוקא בלשון שמבין. ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש – לא יצא, דהא לא ידע מאי קאמר, ואין זה ספירה. כנ"ל."


וחלק עליו הרב יעב"ץ (שאילת יעבץ ח"א סי' קלט):

"עוד יש לי לעוררך בענין זה: מ"ש במג"א, שאם ספר בלה"ק ואינו מבינו לא יצא, אינו מוסכם לענ"ד, כמ"ש בחיבורי בס"ד, והוכחתי מדברי התוספות שיוצא אף בלשון שאינו שומע. יעב"ץ ס"ט".


כוונתו של היעב"ץ היא לדברי תוספות בסוטה (לב ע"א ד"ה קרית), שכתבו שקידוש והבדלה, הלל, ברכת הפירות וברכת המצות נאמרים בכל לשון ואפילו אינו מבין, וא"כ, מ"ש ספירת העומר מאלה?


ובספר "דבר אברהם" (סי' לד) תירץ קושיית היעב"ץ על המג"א:

דדוקא גבי ק"ש והלל, שהם רק קריאות ואמירות א"צ שיבין הלשון, אבל בספירה צריך שהמונה יודע ומבין המספר שאל"כ הוי רק כקורא המלים בלבד.

 

ודברים אלו הם בהתאם למה שהסברנו אם עניין המצווה הוא גם מעשה ספירה הרי שעניין זה אינו מתקיים אם אינו מבין מה שספר.

 

  • האם ניתן לצאת בספירת העומר מדין שומע כעונה:

 

כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

"ואם ירצה, שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו, דכל הברכות אע"פ שהוא בקי יוצא בש"ץ, חוץ מברכת המזון וקריאת שמע ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו)…הרי דס"ל, דעל כל פנים צריך שיספור בעצמו, וכמ"ש בגמ': וספרתם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ, ע"ש, וצ"ע. ואפשר: כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה, ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו.

 

ומובא בביאור הלכה מספר שיטות בעניין.

 

ומסביר ר' יושע בר שעל אף שלכאורה השאלה האם ניתן לצאת ידי ספירת העומר בעזרת דין שומע כעונה, היא שאלה הקשורה לדין שומע כעונה, האם השומע הוא כאילו ענה בפיו, או שדין שומע כעונה פירושו, שבברכות אין צורך באמירה, ודי בשמיעה, לא יהיה בכך די לעניין מצווה הספירה. שכן גם אם ניתן ליחס את האמירה של החזן לשמוע עדיין לא ניתן לייחס את ידיעת הספירה . (ויש לעיין האם ניתן לחבר את הדיבור של החזן מדין שומע כעונה  לכוונה הספירה של השומע ).

 

  • מי שספר בגימטריה: ל"ב ל"ג ולא במספרים:

שיטת היעבץ שלא יצא י"ח ויש אומרים שיצא י"ח.

וזה לפי מה שהסברנו:

לשיטת היעבץ שמי שספר בלה"ק אף אם אינו מבין הרי שניתן לקיים עניין הספירה גם בלי הבנת הספירה וע"כ גם ניתן לצאת לא במספרים

לעומת זאת אם נסבור שיש חשיבות ל"ספירה" – יש פגם בדיבור כאשר לא סופר במספרים.

(טעון ליטוש)

 

לפי דברים אלו השאלה בה פתחנו כלל לא מתחילה שכן לפי דברנו גם לבה"ג לא מדובר במצווה אחת (שאז מתעוררת השאלה שאם לא יסיים אולי גם לא יתחיל) אלא בכל יום יש מצווה בפ"ע והפגם הוא רק ברצף אבל אם יספור ברצף עד מקום שיגיע בוודאי שאין כל פגם.

(אבל המ"ב לשיטתו בדברי הבה"ג שזו מצווה אחת פוסק שנשים לא תברכנה משום שאנו חוששים שלא תסיימנה…).

 

ולפי זה נוכל לומר שגם לשיטת הבה"ג לגבי קטן שהגדיל יוכל לספור כי זו מצווה בכל יום בפ"ע והספירה של הקטן תועיל על מנת להתחיל את הרצף. (אם כי יש לחקור האם ספירה של קטן יכולה להתחיל את הספירה שיספור כשיגדיל).

[1] תוס' מגילה כ: מביא את שיטת ר"ת שאם שכח בלילה לא יברך ביום ומביא גם את שיטת הבה"ג שאם שכח בלילה יספור ביום בלי ברכה ובימים אחרים ימשיך לספור בברכה (כמו שאנו נוהגים היום)

ולכא' הדברים צריכים ביאור, ממה נפשך: אם אפשר גם לספור ביום, שיספור בברכה ואם א"א לספור ביום מדוע זה מועיל לימים הבאים ?

המ"ב בשער ציון תפ"ט ס' ז' מסביר שהיות ויש מחלוקת האם מותר לספור ביום על כן מחמת הספק יספור ביום בלי ברכה. אבל בלילה למחרת יש כאן ספק ספיקא לחיוב בברכה שכן מחד יש ספק אולי אפשר לספור ביום והספירה שספר אתמול עלתה לו וגם אם א"א לספור ביום יש לחוש לדעת התוס' שגם אם החסיר יום יכול להמשיך בשאר הימים לספור בברכה. ועל כן מחמת ספק ספיקא ימשיך לברך.

 

אבל העניין אינו פשוט כל כך שכן אין זה ברור כלל שאנו אומרים ספק ספיקא על מנת לחייב בברכה (שיטת החיי אדם – שלא) ואם כן אנו צריכים להציע הסבר אחר אם ספר ביום יכול להמשיך אח"כ בברכה.

לפי הסבר זה גם מובן מה מועילה ספירה ביום (אם שכח בלילה) שאכן יתכן ואת המצווה של אותו יום כבר הפסיד (לשיטות שא"א לספור ביום) אבל על כל פנים את הרצף תיקן ויוכל הלאה להמשיך ולספור

 

[2] לפי דברים אלו תצא גם נפק"מ שאם שכח בלילה אחרון שוב אין צורך שיספור ביום שכן לדברינו הספירה ביום מועילה רק לעניין תיקון הרצף, וביום אחרון אין בכך כבר כל עניין.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

 

ברכת שהחיינו על ספירת העומר

ברכת שהחיינו על ספירת העומר

מפני מה אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר?

רבים מהראשונים והאחרונים הקשו מדוע לא מברכים ברכת שהחיינו על קיום מצוות ספירת העומר? ונאמרו בענין זה ביאורים שונים.

הבעל המאור (בעל המאור פסחים כח א מדפי הרי"ף) מביא שהסיבה לכך היא כי מצוות ספירת העומר אין בה שמחה והנאה, אלא נצטווינו בה כדי לזכור את עגמת נפשנו על חורבן בית המקדש שנצטווינו בו בהקרבת קרבנות, וביניהם הקרבת קרבן העומר וז"ל: [1]

"ובספירת העומר יש ששואלין מה טעם אין אנו אומרים בו זמן … ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י"ט מספק? וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא, והכין אסיקנא בדוכתא במנחות דאמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא ואע"פ שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו, ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה … ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו"

לשיטת בעל המאור מצוות ספירת העומר היא רק מדרבנן 'זכר למקדש' ועל כן אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר בזמן הזה.

ראיה לדבריו מביא המאור מהגמ' מנחות (סו.)

"גופא, אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא."

ומסביר הגרי"ז (מנחות שם ד"ה בגמ' אמימר):

"ונראה דאי"ז תקנה שתקנו רבנן מצ' ספירה בזה"ז כמו שהיה החיוב מדאורי' בזמן המקדש, דא"כ גם יומי ושועי בעי למימני דם לשבועי בעי זכר כמו ליומי, אלא דזה תקנה שיהיה זכר למקדש והוא תקנה דרבנן מיוחדת זכר למקדש ומשו"ה תקנו רק למימני יומי ולא שבועי … וכן נראה להוכיח מהא דתי' הראשונים דמשו"ה אין מברכין שהחיינו … ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפש … ע"כ דהוי מצ' מיוחדת שתקנו חכמ' זכר למקדש ולא דאותה המצ' שהיתה מה"ת חייבו חכמ' לקיימה בזה"ז …

דהיינו שיש כאן תקנת חז"ל מיוחדת, שלא כעין דאורייתא, אלא כזכר למקדש וע"כ לא אומרים שהחיינו.

ואמנם חלק מהפוסקים סוברים שאף בזמן הזה חייבים במצוות ספירת העומר מן התורה, (רמב"ם תמידים ומוספים פ"ז הכ"ב)  ולשיטתם צריך ליישב באופן אחר משום מה אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר.

והקשה הרב מבריסק: לפי דברי בעל המאור מדוע מברכים שהחיינו על לולב ביום שני של סוכות, אם לא ברך ביום הראשון (מחמת שחל בשבת או ששכח) והרי בזמן הזה נטילת לולב כל שבעה היא רק מתקנת ר' יוחנן בן זכאי "זכר למקדש" כמבואר רמב"ם הלכות לולב פ"ז ה"ט:

"משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים.  ותקנה זו, עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש; וכשייבנה המקדש, יחזרו הדברים ליושנן"  ?

ותירץ: דאמנם בלולב הסיבה לנטילת לולב בזמן הזה היא זכר למקדש אולם הקיום הוא משום קיום המצווה עצמה – נטילת לולב, כעין הקיום במקדש. יש לקיום המצווה, נטילת הלולב, ערך עצמי בפני עצמו.  משא"כ בספירת העומר שכל קיום המצווה הוא אך ורק משום "זכר למקדש". אין ערך עצמי לספירה בפ"ע אלא כזכר למקדש בלבד.[2]

והואיל והספירה הינה מחמת "זכר למקדש " זו גם הסיבה שאני מוסיפים לאחר הספירה: "הרחמן הוא יחזיר לנו את עבודת בית המקדש".

וכך מובא בתוס' (מגילה כ: ד"ה כל):

"אחר שבירך על הספירה אומר יה"ר שיבנה וכו' מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב והיינו טעמא לפי שאין אלא הזכרה עתה לבנין ביהמ"ק אבל לשופר ולולב יש עשיה."

הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ח  ה"ז וה"ח מביא כי בזמן שביהמ"ק היה קיים היה מברך על מצוות כורך אולם בזה"ז אין מברך על כורך, וז"ל:

"ז.  ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד, ומטבל בחרוסת, ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה ומרורים; ואוכלן.  ואם אכל מצה בפני עצמה, ומרור בפני עצמו, מברך על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו…

 ח.  בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם, חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל.  וחוזר ומברך על אכילת מרור, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל; ולא ישהה אותו בחרוסת, שמא יבטל טעמו.  וזה, מצוה מדברי סופרים.  וחוזר וכורך מצה ומרור, ומטבל בחרוסת, ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש."

ויש להבין מדוע, אפוא, בספירת העומר שגם היא "רק" זכר למקדש מברכים ואילו על מצוות כורך אין מברכים.

מובא בשו"ע תפ"ט ס"ק ו:

"אם פתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד' שהוא סבור שהם ד' ונזכר וסיים בה' והם ה', או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בה אינו חוזר ומברך",

הגמ' בברכות יב. מסתפקת:

היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, ופתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, מאי? בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן.

וספק זה לא נפשט בגמרא.

ומביא האגודה שכל זה בברכות כי ספק ברכות (דרבנן) להקל, אבל בספירת העומר שהיא דאורייתא אמרינן ספיקא לחומרא ויחזור ויברך.

ואומר הבית יוסף לדידן שסוברים שספירת העומר בזה"ז דרבנן , יצא , גם אם לא כיוון על היום הנכון.

ולכאורה צריך להבין את דברי האגודה הרי הברכה היא ודאי דרבנן?

ועוד יש להבין מדוע הצטרך השו"ע לחדש לנו דין זה בספירת העומר שאם פתח אדעתא דארבעה וסיים בחמישה שיצא, מה חידוש יש כאן יותר מסתם ברכות שקי"ל שאין חוזר שספק ברכות להקל?

אלא מסביר הגר"א שלא כמו שאר ברכת המצוות שהברכה  לחוד והמצווה לחוד, בספירת העומר הברכה היא חלק ממעשה הברכה. כך סופרים ספירת העומר – ברכה + ספירה.

וכך גם מצאנו לעניין קריאת שמע שאם נסתפק האם קרא ק"ש שצריך לחזור על ברכת שמע כולל ברכותיה, שכן כך הוא "המטבע" שתיקנו חז"ל לקריאת שמע, כך גם בספירת העומר זהו המטבע שתיקנו חז"ל וזהו חלק אחד ושלם של מעשה הספירה.

ואשר על כן נצטרך השו"ע לחדש שגם כאן, בספירת העומר, אינו צריך לחזור על הברכה. ואשר על כן גם סובר האגודה שצריך לחזור, היות והספירה היא דאורייתא והברכה היא חלק ממעשה המצווה ולמרות שהברכה דרבנן צריך לחזור עוד פעם כי כך צורת המצווה.

לפי דברים אלו ניתן לתרץ אם ששאלנו לעיל מדוע יש הבדל בין "כורך" שלא מברכים בזה"ז לספירת העומר שמברכים. שכן בכורך הברכה והמצווה הינם 2 עניינים נפרדים ואילו בספירת העומר עניינם אחד ועל כן גם בזמן הזה יש לברך.

ולפי זה גם נבין עניין נוסף :

מצאנו מספר נוסחאות בספירת העומר: יש אומרים 'לעומר' – "היום ארבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות לעומר", ויש שלא אומרים 'לעומר' –  היום ארבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות לעומר".

לשיטת השו"ע (תפ"ט) לא אומרים "לעומר" – ואת זה ניתן להבין לפי מה שאמרנו. שהיות והברכה היא חלק ממעשה המצווה, לפיכך היות וכבר פתח ובירך ובברכה הזכיר "לעומר" הברכה היא חלק מהמצווה והיות וברך אין צריך להזכיר "לעומר" שוב אין צורך להזכיר זאת בספרה עצמה.

לעומת זאת לרמ"א (כפי שאנו נוהגים) אומרים "לעומר" – שכן יש כאן 2 עניינים מנותקים הברכה והספירה, וגם אם הזכיר בברכה צריך להזכיר "לעומר" בספירה.

  • ועדיין יש לנו ליישב את שיטת הראשונים ובהם הרמב"ם שסוברים שספירת העומר דאורייתא וא"כ מדוע אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר?

הרמבם הלכות ברכות פי"א ה"ה אומר:

"העושה מצוה, ולא בירך–אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה; ואם דבר שעבר הוא, אינו מברך.  כיצד:  הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה, ולא בירך תחילה–חוזר ומברך אחר שנתעטף, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית; וכן מברך אחר שלבש, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין, ואחר שישב, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה.  וכן כל כיוצא באלו".

דהיינו שאם עשה מצווה ושכח לברך אם זו מצווה שעשייתה נמשכת כגון תפילין, ציצית, סוכה, יברך אח"כ במהלך העשייה.

ושואל הרב סולובייצ'יק מדוע הרמבם צריך לטעם של עשייתה נמשכת הרי כל רגע ורגע מקיים המצווה מחדש. כל רגע של ישיבה בסוכה הוא קיום נוסף, ואם כן יכול לברך מדין מי שמקיים מצווה ?

אלא מסביר הרב סולובייצ'יק: בכל מצווה יש 2 מרכיבים: מעשה המצווה וקיום המצווה.

ברכת המצוות אינה ברכה על קיום המצווה אלא על מעשה המצווה ועל כן צריך הרמב"ם לטעם של עשייתה נמשכת לומר לנו שעדיין נחשב כמי שעושה מצווה.

אולם בדין שהחיינו הדברים שונים והברכה הינה על קיום המצווה.

והנה כאשר פלוני ממנה שליח לקביעת מזוזה מי שיברך שהחיינו הוא דווקא בעל הבית כי כאן מה שקובע זה קיום המצווה, השמחה שבקיום המצווה, בעוד שבברכת המצוות הברכה כאמור היא על מעשה המצווה.

והנה השו"ע תרמ"א ס"ק א מביא :

"העושה סוכה בין לעצמו בין לאחר אינו מברך על עשייתה אבל שהחיינו היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש".

ומדייק  הביאור הלכה במקום שזה רק  כשעושה "לעצמו" אבל כשעושה לאחרים אינו יכול לברך שהחיינו ורק בעה"ב יברך.

והדבר מבואר שכן שהחיינו מברך על קיום המצווה וזה שייך רק בבעל הבית ולא כשעושה לאחרים.

לפי דברים אלו ניתן להבין גם מדוע לא מברכים שהחיינו בספירת העומר: כאשר אדם סופר ספירת העומר, למרות שטרם קיים המצווה כי הקיום הוא רק בסוף 49 יום, עדיין הוא עושה מצווה ועל כן מברך על מצוות ספירת העומר. אבל  שהחיינו תלוי בקיום המצווה ועל כן אם עשייתה אינה נגמרת לא מברך.[3]

ועל אף שאם כן לכאורה היה לנו לברך שהחיינו ביום 49, מובא בראשונים (רדב"ז) [4] כי מאחר שהספירה היא הכנה לחג השבועות, בברכת שהחיינו בחג השבועות נכון לכוון לפטור גם את ספירת העומר.

[1] לשיטת בעל המאור מברכים שהחיינו רק על מצווה שיש שמחה בקיומה, כגון: מצוות נטילת לולב, שהתחייבנו בה כחלק משמחת חג הסוכות; מצוות תקיעת שופר שהתחייבנו בה לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים; מצוות מקרא מגילה לזכר הנס וההצלה שעשה לנו הקב"ה וכיוצ"ב.

[2] והיטב להסביר זאת הגאון הרב פרוינדליך זצ"ל : שאינו דומה אדם שמגיע לבקר בגל-עד שהוקם להנצחת פלוני, שם אין לגל-עד ערך עצמי אלא כגלעד בלבד, למבנה פעיל (בית כנסת/ישיבה וכיוצ"ב שהוקם לע"נ פלוני, שם למבנה יש ערך עצמי. לפי דוג' זו, כל מצוות ספירת העומר הינה כגל-עד לביהמ"ק.

[3] הסבר זה הוא כמובן לדעה בראשונים שכל מצוות ספירת העומר הוא מצווה אחת ולא כל יום שהוא מצווה בפני עצמו.

[4] ועיין ברדב”ז כי אין אומרים ברכת שהחיינו על דבר שהוא הכנה למצווה אחרת. כמו בבניית סוכה שאין אומרים שהחיינו על בניית הסוכה. וכתב שבשעה שמברך שהחיינו בישיבה בסוכה ביום הראשון, שיכוון לפטור בזה גם על בניית הסוכה. וכך גם בספירת העומר שהיא הכנה לשבועות.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

קטן שהגדיל

קטן שהגדיל

קטן שהגדיל בספירת העומר

האם קיום דרבנן מועיל לדאורייתא

 

כידוע, ישנה מחלוקת הראשונים בעניין ספירת העומר המובאת בחינוך מצוה ש"ו:

 

  • שיטת הבה"ג היא שמי ששכח לספור באחד הימים שוב אינו ממשיך לספור.
  • שיטת התוס' ומרבית הראשונים, שגם אם שכח ממשיך לספור בברכה. וכך מובא בתוס' (מנחות דף סו ע"א, סוף ד"ה זכר):

"עוד פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן".

 

ידועים דברי המנחת חינוך שמסביר כי המחלוקת הנ"ל תלויה בשאלה מה המצווה בספירת העומר האם בכל יום יש מצווה בפני עצמה ועל כן, כדברי התוס', גם אם שכח יום יכול למחרת לקיים את המצווה של היום האחר. או שזו מצווה אחת ואם שכח יום הפסיד המצווה ולא יכול עוד לקיימה, כשיטת הבה"ג.

 

לפי הסבר זה אומר המנ"ח תצא נפק"מ לגבי קטן שהגדיל במהלך הספירה האם יכול לברך:

לשיטת התוס' כיוון שכל יום זו מצווה בפני עצמה – יברך.

ולשיטת הבה"ג – כיוון שלא התחיל כגדול – לא יברך.

 

ומסתפק המנחת חינוך האם גם לבה"ג שסובר שזו מצווה אחת עדיין יוכל להמשיך ולברך בגדלותו שכן הספירה שספר בקטנותו תועיל לו לעניין שיחשב כאילו קיים את המצווה בשלמותה.

 

ורוצה המנחת חינוך להוכיח כי גם לשיטת הבה"ג קטן שהגדיל באמצע ספירת העומר יכול לספור בברכה:

 

המרדכי במגילה (סימן תשצח) מביא את רבינו טוביה מווינה שמחדש כי סומא החייב במצוות מדרבנן יכול להוציא את בני ביתו ידי חובת קידוש בשבת למרות שבני ביתו חייבים בקידוש מדאורייתא.

 

כך גם פסק המג"א באו"ח סי' רסז' שהעומד ביום שישי מפלג המנחה ולמעלה יכול לקדש ויוצא ידי חובת קידוש היום דאורייתא למרות שזמן פלג המנחה הוי שבת רק מדרבנן[1].

 

עפ"ז רוצה המנחת חינוך לחדש כי אם כך הוא הדין לעניין תוספת שבת שהקידוש דרבנן מועיל גם לדאורייתא, גם לבה"ג יוכל הקטן שהגדיל להמשיך ולספור בברכה ויועיל לו מה שספר ספירת העומר בקטנותו לזמן שמחוייב ספירת העומר דאורייתא כשיגדיל.[2]

 

 

 

שואל המג"א (רס"ז ס"ק א') על דברי המרדכי :

 

הגמ'  ברכות כב: דנה בשאלה האם נשים בברכת המזון דאוריתא או דרבנן:

 

"אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן אי אמרת (בשלמא) דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא (אלא אי) [ואי] אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן מאי תא שמע באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן."

 

והרמב"ם בהלכות ברכות פרק ה' הלכות טו-טז פסק שקטן יכול להוציא גדול רק אם אכל שיעורא דרבנן שאז אתי דרבנן ומוציא דרבנן, אבל לא יכול להוציא גדול שאכל כשיעור שחיובו דאורייתא.

 

וא"כ אנו רואים שקיום רבנן לא מוציא דאורייתא אז למה בקידוש בתוספת שבת סובר המרדכי שיוצא?

 

רעק"א מסתפק לגבי מי שטרם קיבל על עצמו שבת ומעוניין לקדש ולהוציא אחרים שקיבלו שבת האם יש לומר שאינו בר חיובא ואשר על כן אינו יכול להוציא אחרים או שהיות והוא בר- הכי ויהיה מחוייב לאחר שתכנס שבת לכן יכול כבר עתה להוציא אחרים.

 

ומביא השמירת שבת בשם רשז"א שיכול להוציא אחרים.

 

האמרי בינה לעומת זאת סובר שאינו יכול. ומביא ראיה לדבריו ממה שבן א"י שנמצא בחו"ל ביו"ט שני אינו יכול להוציא בקידוש בן חו"ל וזאת למרות שגם הוא לכאורה בר הכי ויהיה חייב בקידוש אם יקבל על עצמו החיוב אם יחליט להתגורר בחו"ל.

 

אולם על דברי האמרי בינה ניתן בהחלט לחלוק ולומר שאינו דומה בן א"י שכעת אינו בר חיובא כלל והוא "מחוסר מעשה" של החלטה לגור בחו"ל משא"כ מי שטרם קיבל שבת הוא יהיה בר חיובא ממילא כאשר תכנס שבת.

 

לפי דברים אלו נוכל ליישב את קושיית המג"א מברכת המזון:

קטן לא יכול להוציא גדול בברכת המזון כי עכשיו הוא אינו בר-חיובא

אבל בקידוש בתוספת שבת, האדם המקדש הוא אכן בר-הכי כי יחוייב כאשר תכנס שבת  ואע"כ הקיום דרבנן יכול להועיל לחיוב דאורייתא כאשר תכנס שבת.

 

אולם עדיין עלינו להסביר  את דברי המנ"ח בספירת העומר. מדוע שהספירה כקטן תועיל לחיוב דאורייתא כגדול, הרי כשספר בקטנותו לא היה בר חיובא ומה זה שונה מברכת המזון שקטן לא מוציא גדול?

 

ואשר על כן עלינו ליישב זאת בדרך נוספת.

 

השו"ע בהלכות חנוכה מביא 2 דעות האם קטן יכול להדליק ולהוציא גדול בנר חנוכה. י"א שיכול וי"א שלא יכול. וכן מביא שאישה שהדליקה בביתה מוציאה את הבית וממילא את בעלה בנר חנוכה, למרות שחיובה של האישה – "שגם הם היו באותו הנס" שונה מחיוב הגבר – מעיקר דין נר חנוכה.

 

ולעומת זאת בהלכות מגילה כותב השו"ע  כדבר פשוט שקטן או אישה אינם מוציאים גדול.

 

שואל המשנה ברורה: מה ההבדל?

 

מסביר ר' שמואל: בנר חנוכה המצווה היא שיהיה נר דולק בבית. אז אמנם א"א לומר שהאישה הוציאה את הגבר אבל עדיין יש כאן "חפצא" של נר חנוכה שהודלקה ע"י מי שמחוייב בו (אפילו שהוא "רק" תרי דרבנן) יש כאן "מעשה מצווה" שבוצע ע"י מי שמחוייב בו (בניגוד להדלקה ע"י גוי שפשוט שאינה יוצרת "חפצא" של נר חנוכה) וזה פוטר את הגדול מלהדליק (כי יש נר בבית).

 

לעומת זה במגילה המצווה היא לקרוא מגילה ובשביל לצאת בדרך של "שומע כעונה" צריך שהקורא יוציא את השומע ולכן אישה שמחוייבת רק בשמיעת מגילה (שגם הן היו באותו הנס) או קטן שהוא תרי דרבנן לא יכולים להוציא גדול .

 

לפי דברים אלו כאשר הדין הוא ב"חפצא" של הקיום, כמו בנר חנוכה, די כך שהחפצא של הקטן תבוצע ע"י מי שמקיים בכך "מעשה מצווה" ובדרך זו היא יכולה להוציא את הגדול.

 

יש דין לגבי קטן שהגדיל, שבמקרה שהקדימו להתפלל מעריב בפלג המנחה אינו לחכות להתפלל שיהיה לילה ואז יגדיל אלא יכול להתפלל כבר בפלג אולם אינו יכול להוציא אחרים. דהיינו שמעשה המצווה של קטן יש עליו תורת מעשה גם בקטנותו אלא שלגבי בר חיובא הוא לא יוכל להוציא גדול דלא נחשב בר חיובא כלפי הגדול ולכן להוציא את הגדול בערבית הוא לא יכול דלא נחשב בר חיובא, אבל לצאת בתפילת ערבית של עצמו הוא יוכל דנחשב תפילה.

 

והיינו שיש כאן שני דינים: דין אחד אם הקטן נחשב בר חיובא ועל זה התשובה שאינו נחשב בר חיובא. דין שני האם הקטן שעושה מעשה כמו הדלקת נר חנוכה או תפילה, האם נחשב בתור מעשה מצווה או לא, והתשובה על כך היא שכן.

 

לפי דברים אלו ניתן גם ליישב את שאלת המג"א :

 

קידוש דרבנן בתוספת שבת הינו "מעשה מצווה" שיכול ליצור "חפצא" של קידוש שיועיל גם לחיוב דאורייתא שיבוא אח"כ.

אבל ברכת המזון דרבנן של הקטן לא יכולה לפטור את החיוב דאורייתא של  הגדול.

 

ולפי זה גם ניתן להבין את הוכחת המנ"ח מקידוש בתוספת שבת לעניין ספירת העומר ע"י קטן, שכן גם בקטן הספירה בקטנות הינה "מעשה מצווה" ע"י הקטן שמחוייב דרבנן והיא יכולה להועיל ליצירת "חפצא" של ספירה שלימה שתאפשר המשך קיום המצווה בברכה בגדלותו.

 

לסיכום:

יש לנו 2 מהלכים להסביר את החילוק בין קידוש בתוספת שבת לברכת המזון:

 

  1. חילוק בין מי שהוא בר חיובא כי יהיה חייב במצווה אח"כ ולכן יכול להוציא אחרים, לבין מי שאינו בר הכי ואינו מוציא אחרים.
  2. חילוק בין מצווה שעניינה הוא בתוצאה שאז "מעשה מצווה" אף דרבנן מספיק ליצור "חפצא" של מצווה, למצווה שעניינה בקיום שאז לא אתי דרבנן ומוציא דאורייתא.

[1]   שלא כרמב"ם שסובר שתוספת שבת דאורייתא

[2] המהר"ם שי"ק כותב כי חידוש המנחת חינוך הוא רק לשיטות הסוברות שמצוות חינוך מוטלת על הקטן וחכמים מחייבים אותו בקיום מצוות וממילא אפשר לומר שהספירה שספר בקטנותו שהיא מדרבנן תועיל לזמן שכבר נעשה גדול וחייב במצוות ולכן יוכל להמשיך ולספור בברכה אבל לשיטות הסוברות שמצוות חינוך מוטלת על האבא בלבד וא"כ אין שום חיוב על הקטן לקיים את המצווה (או שחיובי הוא מדין חינוך ולא מדין ספירת העומר) וממילא לשיטת הבה"ג קטן המגדיל באמצע ספירת העומר לא יוכל לספור בברכה.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך