image_print

חיוב נשים בקריאת מגילה-ר יעקב קופר

בס"ד                                                                                                                                                                        23/2/2026

                                                      חיוב נשים בקריאת מגילה – הרב יעקב קופר

 

השיעור עוסק בחיובו של קטן בקריאת מגילה ובשאלה האם הוא יכול להוציא גדולים ידי חובה. הבסיס לדיון הוא המשנה במסכת מגילה (דף יט), הקובעת: "הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן". המשנה מציינת כי רבי יהודה מכשיר בקטן. בשיעור מוסבר כי לפי חז"ל "חרש" הוא בדרך כלל חרש-אילם שאינו בר דעת, אך כאן הכוונה למי שמדבר ורק אינו שומע היטב.

שיטת תנא קמא וה"טורי אבן"

השאלה המרכזית היא מדוע תנא קמא פוסל קטן, הרי לכאורה מדובר בקטן שהגיע לחינוך (חיובו מדרבנן) ומצוות מגילה עצמה היא מדרבנן.

  • ה"טורי אבן": מובא כשיטה חריגה הסוברת שמגילת אסתר היא כ"דברי קבלה" ולכן דינה כדאורייתא. לפי זה, ברור מדוע קטן (שחיובו רק מדרבנן) לא יכול להוציא גדול שחייב מהתורה (לשיטתו). עם זאת, שאר הראשונים אינם מקבלים זאת וסוברים שגם המגילה היא מדרבנן.

שיטת תוספות: "תרי דרבנן" מול "חד דרבנן"

תוספות מתמודד עם הקושי: אם שניהם חייבים מדרבנן, מדוע שהקטן לא יוציא את הגדול?.

  • היסוד של תוספות: תוספות מחדש שיש הבדל ברמת החיוב. הקטן הוא "תרי דרבנן" (שני דרבנן) – גם כי המצווה היא מדרבנן וגם כי הוא קטן שחיובו מדין חינוך. הגדול הוא רק "חד דרבנן" (דרבנן אחד) כי הוא בר-חיוב מהתורה בשאר מצוות. לכן, "תרי דרבנן" לא יכול להוציא "חד דרבנן".
  • השוואה לברכת המזון: בברכת המזון (מסכת ברכות), הגמרא אומרת שבן מברך לאביו ומוציאו ידי חובה כשאביו אכל רק כזית או כביצה (שאז חיוב האב הוא מדרבנן). תוספות מסביר זאת בכך שמדובר במקרה שהקטן אכל כדי שביעה (שאז הוא "חד דרבנן" מצד קטנותו בלבד), ולכן הוא יכול להוציא את אביו שהוא גם "חד דרבנן".

שיטת הרמב"ם וה"מגן אברהם"

  • הרמב"ם: בהלכות ברכות, הרמב"ם פוסק שבן מוציא את אביו שלא שבע, מבלי לציין שהקטן חייב לאכול כדי שביעה. מכאן נראה שהרמב"ם חולק על תוספות וסובר ש"תרי דרבנן" כן מוציא "חד דרבנן".
  • המגן אברהם: מנסה ליישב את הרמב"ם עם שיטת תוספות דרך מושג הפוטנציאל. בברכת המזון לקטן יש פוטנציאל לאכול כדי שביעה ולהגיע לחיוב גבוה יותר, לכן הוא נחשב באותה רמה של האב. במגילה, לקטן אין שום דרך להגיע לחיוב דאורייתא, ולכן שם גם הרמב"ם יודה שאינו מוציא גדול.

שיטת הרשב"א: חינוך מול חיוב עצמי

הרשב"א מציע הסבר אחר: מצוות חינוך היא ביסודה חלשה יותר מחיוב דרבנן רגיל המוטל על גדול. הסיבה שבברכת המזון קטן מוציא היא שחיוב הגדול שאכל פחות מכדי שביעה הוא גם סוג של "הרגל" וגדר, ולכן הם דומים ברמתם.

סוגיית הערבות: רבי עקיבא איגר מול החזון איש

הדיון עובר למסלול של "ערבות" (כל ישראל ערבים זה בזה), המאפשר לאדם להוציא אחר גם אם הוא עצמו כבר יצא ידי חובה.

  • קושיית רבי עקיבא איגר: אם יש דין ערבות, מדוע רמת החיוב העכשווית (תרי דרבנן) משנה? הרי בערבות אנו מסתכלים על השייכות הכללית למצווה. כמו שגדול שחייב מדרבנן מוציא גדול שחייב מדאורייתא בברכת המזון מדין ערבות, כך גם קטן שאכל רק כזית צריך להוציא גדול.
  • תשובת החזון איש: החזון איש טוען שבדעת תוספות "בקטן לא תיקנו חכמים ערבות". הקטן יכול להוציא אחרים רק מכוח חיובו העצמי ("שומע כעונה") ולא מכוח דין ערבות.

חיוב נשים ודין ערבות

בסיום השיעור מוזכרת שיטת הראש (במסכת ברכות) הסובר שאין ערבות לנשים.

  • הנודע ביהודה (דגול מרבבה): לומד מהראש שאישה אינה יכולה להוציא גברים מדין ערבות אם רמת חיובם שונה. הוא מסתפק האם איש (שיש לו ערבות) יכול להוציא אישה בקידוש אם הוא כבר התפלל ערבית (וחיובו כעת רק מדרבנן) והיא עדיין חייבת מדאורייתא.
  • רבי עקיבא איגר: חולק על הנודע ביהודה וטוען שגם לנשים יש ערבות, אלא שהן ערבות רק במצוות שהן עצמן מחויבות בהן. הוא מוכיח זאת ממקרים בהם נשים הוציאו אחרים ידי חובה.

פורים קטן – עו"ד ישראל פוקס

פורים קטן  תשפ"ד

 *   המשנה במסכת מגילה בדף ו עמוד ב' אומרת: "אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים".

      משמע בפשטות, שלפי דברי המשנה, פורים קטן שווה לפורים שבאדר ב' בכל הדינים, פרט לקריאת המגילה ומתנות לאביונים, שנוהגות רק בפורים שני. (הגמרא לומדת כבר קודם לכן בדף ד' עמ' ב', שמתנות לאביונים הולכות תמיד עם מקרא מגילה מאחר ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה).

     הגמרא מדייקת מדברי המשנה: "הא לענין הספד ותענית זה וזה שווין". היינו, הגמרא מסיקה מדברי המשנה שהספד ותענית אסורים בשני הימים גם בפורים ראשון וגם בשני.

הגמרא לא מבארת מה הדין במשתה ומשלוח מנות. האם דינם כמספד ותענית שנהוגים גם בפורים קטן, או שדינם כמקרא מגילה ומתנות לאביונים שנוהגים רק בפורים עצמו.

תוספות במקום בד"ה ורבי אליעזר, מביאים: "יש שנוהגים לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן… ולא נהירא דהא אמרינן בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שווין. מכלל דשמחה ומשתה ליכא".

פירוש, תוספות מביאים שיש לכאורה סתירה בין המשנה לגמרא. מלשון המשנה משמע שמשתה ושמחה יש גם בפורים קטן ואילו מלשון הגמרא משמע שרק אסור הספד תענית יש בפורים קטן אבל משתה ושמחה – אין. (בסוף המאמר יובא רע"א עם הסבר מעניין לכך)

לכן פוסק התוספות: "וכן הלכה שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר ראשון".

 

*   הגמרא בדף ה' עמוד ב' מביאה על הפסוק במגילה: "והימים האלה נעשים ימי שמחה ומשתה ויום טוב": "תני רב יוסף שמחה – מלמד שאסור בהספד.  משתה – מלמד שאסור בתענית ויום טוב מלמד שאסור בעשיית מלאכה". (יום טוב לא קיבלו על עצמם).

   מוכיח הר"ן מדברי גמרא זו, שאיסור מספד ותענית נובע מהחיוב במשתה ושמחה. זה הפשט הפשוט בגמרא. מהחיוב במשתה בפורים – אני לומד איסור תענית.

  משכך, ולאור דברי הגמרא בדף ו' ששווין שיש איסור הספד ותענית גם באדר ראשון, ממילא מוכח שיש מצוות משתה ושמחה גם באדר ראשון.

לפיכך, הר"ן חולק על שיטת התוספות ולומד שיש מצווה לעשות סעודה גם בפורים קטן. "וקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון". (גם הר"ן מודה שמשלוח מנות, אין חיוב באדר ראשון מהדיוק בגמרא ששווין אצל ענין מספד ותענית. אבל משלוח מנות – לא).         

*     הרמ"א באו"ח סימן תרצ"ז (הסימן האחרון באורח חיים) כותב: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגים כן. מכל מקום, ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים וטוב לב משתה תמיד".

 ויש להבין את סיומת דברי הרמ"א, מה פשר הפסוק וטוב לב משתה תמיד. אז בכל יום ירבה בסעודה, למה רק בפורים קטן?

*     לאור האמור, יש להבין את שיטת התוספות. כיצד מחלק התוספות בין איסור מספד ותענית שחל גם באדר ראשון, לבין מצוות משתה ושמחה שלא קיים באדר ראשון. הרי הר"ן צודק. מהגמרא בדף ה משמע שכל האיסור במספד ותענית נובע מהחיוב במשתה ושמחה. כיצד תוספות מחלק בין השניים? ומה יסוד המחלוקת בין התוספות לר"ן.

 

*    המשנה הראשונה במסכת מגילה פותחת: "מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו. לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון – קוראים בט"ו. כפרים ועיירות גדולות – קורין בי"ד. אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה…"

                ולכאורה, התמיהה עולה מאליה. אדם שלא יכול להגיע לבית הכנסת בחג השבועות ולא יוכל לשמוע את מגילת רות בבית הכנסת. האם יכול לקרוא את מגילת רות יום קודם לכן? האם יצא ידי חובה אם יקרא מגילת איכה לפני תשעה באב? וודאי שלא. אם כן, מדוע שונה מגילת אסתר משאר המגילות וקריאות התורה, שאותה כן ניתן להקדים לקרוא?

 

*       הגמרא בדף ד' עמ' א' מביאה: "אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס".                                                                          התוספות במקום בד"ה נשים, לומד מלשון הגמרא כי "נשים חייבות במקרא מגילה" שחיובן שווה לגברים והן יכולות להוציא גם גברים ידי חובתן.                  אבל תוספות לומד מהתוספתא שלמרות שהן חייבות במגילה, הן אינן יכולות להוציא גברים ידי חובה.                                                                                   תוספות מביא את דברי הבה"ג שפוסק שאשה מוציאה ידי חובה נשים, אך לא גברים.

        הרא"ש במקום מבאר את דברי הבה"ג מדוע נשים יכולות להוציא רק נשים ולא גברים, כי נשים חייבות רק בשמיעה של המגילה אבל לא בקריאת המגילה. לכן, נשים שחייבות בשמיעה, אשה יכולה להוציא. היא באותה דרגת חיוב ויש כאן שמיעה של מגילה. אבל גבר שחייב בקריאה של המגילה, אותו אשה לא יכולה להוציא מאחר והיא עצמה אינה חייבת בקריאה אלא רק בשמיעה לכן אינה יכולה להוציא גבר שחייב גם בקריאה.

 

         כך גם פוסק הרמ"א בסימן תרפ"ט סעיף ב' שאשה חייבת רק בשמיעה ולא בקריאה. לכן אשה שקוראת את המגילה לעצמה, תברך לשמוע מגילה ולא על מקרא מגילה, לפי שאינה חייבת בקריאה אלא רק בשמיעה.

 

גם אם דברי הבה"ג, לפי ביאור הרא"ש, נשמעים הגיוניים. עדיין יש להבין מאין לקח זאת הבה"ג ומה מקור הדין של התוספתא. מדוע שדינה של אשה יהיה שונה מהגבר? וכבר הקשה זאת הטורי אבן במקום.

 

המגן אברהם במקום שואל מה שונה קריאת המגילה מנר חנוכה? מדוע בנר חנוכה אשה יכולה להוציא את הבעל ואילו במגילה אינה יכולה להוציאו? המג"א עצמו לומד שאשה לא מוציאה גבר בקריאת המגילה כי אין זה כבוד הציבור שאשה תקרא בפני גבר (מסיבה זו פוסק שער הציון בסעיף טו' שלמרות שאשה יכולה להוציא אשה ידי חובתה אבל: "לנשים רבות אין האשה מוציאן דזילא בהו מילתא" כך הוא מביא בשם הקרבן נתנאל והתוספות). יש לעיין על ההיתר המודרני של מניני נשים לקריאת המגילה.

 

אבל תירוץ זה לא עונה על הקושיה על הבה"ג, לפי ביאור הרא"ש, שהסביר כי אשה לא מוציאה גבר כי היא חייבת רק בשמיעה. מדוע אשה חייבת רק בשמיעה? הרי אף הן היו באותו הנס כמו גברים כפי שאומרת הגמרא במגילה?

 

*        הגאון הרוגוצ'ובי בספרו צפנת פענח הלכות מגילה פרק א' הלכה ג' מביא את דברי הגמרא במסכת מגילה בדף יח עמ' א'. המשנה אומרת כי לועז ששמע אשורית יצא. שואלת הגמרא מדוע הוא יוצא ידי חובה:  "והא לא ידע מאי קאמרי?… מתקיף לה רבינא אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן, אלא מצוות קריאה ופרסומי ניסא, הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא".

 

מגמרא זו מוכיח הרוגוצ'ובר (ודברים דומים אומרים גם המרחשת בסימן כב' והקהילות יעקב בסימן ג) שבמצוות קריאת המגילה ישנם שני דינים. יש מצוות קריאה ויש פרסומי ניסא.

 

מבאר הרוגוצ'ובר, ששני דינים אלו נובעים משני מחייבים שונים.

                מצוות הקריאה – נובעת מחובת היום. כמו שבכל חג ושבת יש מצוות קריאה בתורה, כך בפורים תיקנו מצווה לקרוא מגילה. דין זה נובע מהפסוק בספר ויקרא כג: "וידבר משה את מועדי השם אל בני ישראל" – דורשת הגמרא במסכת מגילה בדף לב עמ' א': "מצוותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו". יש מצווה בכל מועד לקרוא מעניין המועד. זו חובה הנובעת מהמועד.

 

מצד שני. יש דין של פרסומי ניסא – דין זה לא נובע מעצם היום. אלא נובע מחמת הנס תיקנו חז"ל לפרסם את הנס. זה לא מצד "חובת היום".

 

*              על פי יסוד זה של הרוגוצ'ובר, ניתן ליישב שאלתינו מדוע התירו לבני הכפרים להקדים את קריאת המגילה, מה שלא מצאנו בשום מקום אחר. מחדש הרוגוצ'ובר שכל הדין שבני הכפרים יכולים להקדים את הקריאה, זה לא לגבי החלק של "חובת היום", שהרי, לא מצאנו שמי שאינו יכול להיות בקריאת התורה בשבת או בחג בבית הכנסת שיוכל לקרוא יום קודם לכן.

כל האפשרות להקדים היא מהצד של פרסומי ניסא, שהנביאים תיקנו במגילה זמנים הרבה לפרסם הנס, זה אפשר להקדים ולקיים גם בימים הסמוכים לפורים. אבל את החלק של חובת היום, אי אפשר לקיים יום קודם.

 

*              על פי יסוד זה מיישב הסטייפלער מדוע סובר הבה"ג שנשים חייבות רק בשמיעת המגילה. כי נשים חייבות בקריאת המגילה רק מהצד של פרסומי ניסא. שהרי בחלק של תקנת משה לקרוא בכל מועד מעניין המועד – בזה נשים פטורות. כמו שהן פטורות מקריאת התורה של כל שבת ומועד. ממילא, מצד החלק של פרסומי ניסא – חלק ניתן לקיים גם בצורה של שמיעה של המגילה. אין חובה לקרוא את המגילה. גם מי ששומע מגילה מתקיים פרסומי ניסא. מה שאין כן, בחובת הקריאה,  שם משה תיקן "שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו". וגם אם אחד מוציא את הרבים ידי חובה זה מצד שומע כעונה. כאן צריך שהקורא יהיה חייב בקריאה. מי שאינו חייב בקריאה – כאשה – אינו יכול להוציא את האחר ידי חובת קריאה.

 

*              על פי יסוד זה של הצפנת פענח, ניתן ליישב את קושיית תוספות.

הגמרא  בדף יט' מביאה דברי רבא כי: "בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהן. מאי טעמא? האי כבני העיר בעי למקרי ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הני מילי כי איתיה בדוכתיה. אבל כי איתיה בעיר כבני העיר בעי למקרי".

מבאר רש"י במקום שמדובר בבן כפר שכבר הקדים וקרא ביום הכניסה ואח"כ הלך לעיר והיה שם בליל י"ד. גם אם עתיד לחזור לפני היום – עליו לקרוא שוב עם בני העיר.

מקשה תוספות, מדוע אם בן הכפר כבר קרא ויצא ידי קריאת המגילה ביום הכניסה, מה הטעם שיחזור ויקרא שוב. הרי הוא כבר יצא ידי חובת  מגילה? אבל אומר תוספות כי שיטת רש"י נכונה, שכל הסיבה שהקלו על בני הכפרים כדי שיהיה להם פנאי לספק מים ביום הפורים. אבל אם הם נמצאים בעיר בליל י"ד, חייבים לקרוא כבני העיר.

ולכאורה תמיהת התוספות במקומה עומדת, מדוע? כפי ששאל תוספות בתחילת דבריו הרי הם יצאו ידי חבות מגילה מדוע שיקרא שוב?

 

אך לדברינו הדברים נפלאים. שהרי גם אם יצאו בני הכפר בקריאה מוקדמת זה אך ורק מצד החלק של פרסומי ניסא. אך לא יצאו מצד הקריאה של חובת היום. לכן, למרות שיצאו קודם לכן, חייבים לקרוא שוב בליל הפורים מצד חובת היום.

 

ויש לדון האם יש אבחנה בין הקריאה בליל פורים לקריאה ביום הפורים. ורק הקריאה ביום היא קריאה מצד חובת היום אבל  הקריאה בלילה אינה אלא מצד פרסומי ניסא (המרחשת מנסה לחלק כך בנוגע לחלק ההלל שבקריאה. שקריאתה זו היא הילולא נאמר רק לגבי הקריאה ביום שיש מצוות הלל ביום  לא בלילה). אך בפשטות אין לחלק כך וצריך לומר שגם בלילה יש קריאה מצד חובת היום. שאם לא כן, יוצא שלדברי הבה"ג אשה תוכל להוציא גבר בקריאה בלילה. שהרי לשניהם זה רק מצד פרסומי ניסא ולא חובת היום. ולא מצאנו חילוק שכזה בדברי הבה"ג. (הסטייפלער עצמו מעיר הערה זו ואומר שאולי ניתן לומר שרק מצד לא פלוג אין לחלק בין מצוות הקריאה ביום למצוות הקריאה בלילה ולכן גם בלילה נשים לא יוכלו להוציא גברים).

 

*              הגמרא במסכת מגילה בדף ה' לומדת כי אף על פי שבני הכפרים דינם שיכולים להקדים את קריאת המגילה ליום הכניסה (מגילה נקראת באחד עשר וכו') "אבל שמחה, אינה נוהגת אלא בזמנה". מביא רש"י במקום מה זו שמחה: "של מאכל ומשתה".

היינו – גם מי שרשאים להקדים ולקרוא את המגילה לפני יום הפורים, את מצוות סעודת פורים, חייבים לקיים בפורים עצמו.

                ולכאורה, יש להבין מה פשר החילוק בין המגילה לסעודה. הרי הגמרא בדף ב' עמוד א' לומדת מהפסוק: "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם" כי זמנים הרבה תיקנו להם. אם כך, אם הקדימו המגילה, מדוע שכבר לא יעשו גם משתה?

 

*              לדברי הרוגוצ'ובר,  ניתן ליישב ההבדל בין מגילה לסעודה. בניגוד לקריאת המגילה, מצוות משתה ושמחה, היא מצד חובת היום ולא מצד פרסומי ניסא. לכן מובן, מדוע גם מי שמקדים את קריאת המגילה כבני הכפרים, אינו מקדים את המשתה והשמחה והוא נעשה רק בזמנו. כי את חובות היום אי אפשר להקדים אם טרם הגיע היום.

 

*              וראיתי שרוצים לדקדק מלשון הרמב"ם כי משתה ושמחה נובעים מחובת היום ולא מצד פרסומי ניסא. הרמב"ם בתחילת הלכות מגילה כותב: "קריאת המגילה בזמנה מצוות עשה מדברי סופרים והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים..." בהלכה ד' כותב הרמב"ם: "איזה הוא זמן קריאתה זמנים הרבה תיקנו לה חכמים שנאמר בזמניהם…".

                לעומת זאת בפרק ב' הלכה יד' כותב הרמב"ם: "מצוות יום ארבעה עשר לבני הכפרים ועיירות ויום חמישה עשר לבני כרכים, להיות יום משתה ושמחה ומשלוח מנות לרעים ומתנות  לאביונים". משמע מדברי הרמב"ם שיש חילוק בין מצוות קריאת המגילה  לשאר מצוות  היום. שאר המצוות מוגדרות "מצוות יום ארבעה עשר" נובע מחובת היום. ואילו קריאת המגילה, ענינה הזמן שתיקנו לה וזה תלוי בכל מקום ומקום.

               

בחזרה לדין פורים קטן:

 

*              הגמרא בדף יד' עמוד א' מביאה: "ת"ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה. חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רב אבין אמר רב יהושע בן קורחה קל וחומר. מה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים כל שכן".

החתם סופר בשו"ת אורח חיים בסימן רח', מחדש מכח גמרא זו, שיש לחלק בין עצם ציון יום הפורים לבין קיום המצוות שנקבעו לאותו יום.

עיקר עשיית יום שמחה והודיה על הנס בחנוכה ובפורים – הוא מדאורייתא. אבל המצוות המעשיות הנובעות מכך ואופן קיום המצוות הספציפיות שמציינות את החג – הן מדרבנן. חכמים תיקנו מצוות הנובעות ממהות היום שהמקיימן מקיים את חובת היום.

 

*              ראינו את חילוקו של הרוגוצ'בר בין מצוות היום לבין פרסומי ניסא גרידא.

 

אולי כהמשך לדברי החתם סופר והרוגוצ'ובר, ניתן להעמיק יותר ולחלק בגדר זה של מצוות היום, בין מצוות ודינים הנובעים  מ – "מהות היום" – מהחפצא של היום. לבין המצוות הנוהגות כחובת היום.

 

להבהרת הדברים –

"מהות היום" "החפצא של היום" משמעו – יום הפורים הינו יום שמהותו הוא הודיה והלל על הניסים לקב"ה. הספד ותענית – זה ההיפך מהחפצא של היום. יום הודיה והלל לא יכול לדור במחיצה אחת עם מספד ותענית – זה תרתי דסתרי.

"חובות היום"  –  משלוח מנות וקריאת המגילה – אלו מצוות ספציפיות שחז"ל תיקנו אותן כדרך בה אנו מהללים ומודים לקב"ה על הנס. הן אינן נובעות מהחפצא של היום.

בחנוכה למשל, חז"ל תיקנו דרך אחרת לציין את הנס (הדלקת נרות) אבל הספד ותענית אסור גם בחנוכה – אלו דינים הנובעים ממהות היום הן ההיפך הגמור מהחפצא של יום הפורים וחנוכה כימים של שמחה והודאה על הנס.

 

*              משכך, ייתכן לומר, ש"מהות היום", "החפצא" של יום יד' באדר כיום הודיה והלל –  מהות זו קיימת גם באדר ראשון.  גם אם מצוות החג שתיקנו חז"ל ניתקנו רק לאדר השני. אך מהות יד' באדר הראשון, היא אותה מהות יום כמו ביד באדר שני.

 

ולכאורה, יש לכך תימוכין מדברי הגמרא. הגמרא בדף ו' מביאה מחלוקת באיזה אדר נוהגים מנהגי פורים, בראשון או בשני. לומדת הגמרא ששני האמוראים חולקים באותו פסוק.  הפסוק אומר: "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה שנה". האם כמו כל שנה באדר הסמוך לניסן או באדר שאחרי שבט.

מוכיחים האחרונים כי לולא פסוק זה, היינו לומדים שצריך לקיים את ימי הפורים בשני האדרים. לא רק באדר אחד.

מעצם ההו"א שנעשה פורים בשני החודשים, משמע ששני הימים ל יד' באדר נקראים פורים. אלא שהשאלה באיזה מהם נוהגים המצוות המעשיות. אבל זה הכל רק לגבי מצוות המעשיות. עצם היום, ומהותו קיים בשני האדרים. אחרת, איזו הווא אמינא היתה לקיים פורים בשני הימים? אחד מהם הוא חול גמור!

 

*              לפי חילוק יסודי זה ניתן אולי להבין את מחלוקת התוספות והר"ן, האם יש חיוב משתה באדר ראשון או לא.

תוספות ילמד כדברי החתם סופר וכיסוד שיסדנו לעיל, שכל מצוות היום, גם אלו הנובעות מחובת היום, הן מצוות שתיקנו חז"ל כדרך ראויה לציין בהן את היום ולהודות ולשמוח על הנס. כפי שעולה מדברי הגמרא בדף ו', ברור שחז"ל תיקנו מצוות אלו רק באדר שני ולא באדר ראשון. לכן לשיטת התוספות שכל מצות היום נוהגות רק באדר שני.

אבל, כפי שראינו לעיל, חוץ ממצוות היום, יש דינים הנובעים מהחפצא של היום. דברים שעשייתן סותרת את המהות של היום את החפצא של יד' באדר כפורים. דברים אלו הינם מספד ותענית. דינים אלו אסורים גם באדר ראשון. כי גם יד' באדר א' הוא יום פורים. אלא שחז"ל תיקנו את המצוות המעשיות של היום באדר שני כי רצו לסמוך גאולה לגאולה. אבל מהות היום, היא גם באדר הראשון. לכן לומד התוספות שרק מספד ותענית אסורים באדר ראשון, אך כל שאר המצוות נוהגות רק בשני.

 

לפי דברים אלו, יבאר התוספות את דברי הגמרא בדף ה' כך:

 

"שמחה – מלמד שאסור בהספד" – היינו – מצוות השמחה בפורים מגלה לנו על מהות היום שהיא סותרת מספד. יום כזה שתיקנו בו שמחה ומשתה זה יום שמהותו הלל והודאה. ממילא, ברור שמהות היום סותרת תענית ומספד. לפיכך, גם ביום כזה בו אין ניהוג מעשי של שמחה – כמו באדר ראשון, אסור מספד.

ובאותה דרך:  "משתה – מלמד שאסור בתענית" – חובת המשתה מלמדת על מהות היום שהיא סותרת תענית.

 

*              אבל הר"ן יחלוק על שיטת התוספות והחתם סופר וילמד שבחגים דרבנן, כל מהות החג נובעת מהוראות חז"ל כיצד יש לקיים החג. מה הן ההנהגות הראויות לציון החג. לפיכך, מוכיח הר"ן מדברי הגמרא בדף ה' שצריך לימוד מפורש בכדי לאסור מספד ותענית וכפי שהגמרא לומדת זאת משתה ושמחה הולך ביחד עם תענית והספד. וכל פעם שיש מצוות משתה או איסור תענית יש גם מצוות משתה. אם אין מצוות משתה אין איסור תענית.

*******************************             

רבי עקיבא אייגר מתרץ את השאלה בה פתחנו. מה פשר דברי הרמ"א כי יש להרבות קצת בסעודה בפורים קטן כי טוב לב משתה תמיד. מה הקשר בין פסוק זה להלכה זו. אם טוב לב משתה תמיד, אז שירבה תמיד בסעודה? מבאר רעק"א כדלקמן:

                הגמרא במסכת סנהדרין בדף ק עמוד ב' מביאה את הפסוק במשלי פרק טו' פסוק טו': "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד". אומרת הגמרא: "כל ימי עני רעים – אלו בעלי תלמוד. וטוב לב משתה תמיד – אלו בעלי משנה".

                כפי שכבר אינו למעלה – תוספות בדף ו' מביא כי מסתימת דברי המשנה: "אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים"  היינו לומדים שחוץ ממקרא מגילה ומתנות לאביונים הכל נוהג גם באדר ראשון – לפי זה משתה נוהג גם בפורים קטן.  אלא מה, תוספות מביא שמסתימת דברי הגמרא שאומרת הא לעניין מספד ותענית זה וזה שווין – רק מספד ותענית אסור. אבל משתה ושמחה, לא חייבים באדר ראשון.

לפי זה הכל ברור. ימי עני רעים אלו דברי תלמוד – מהתלמוד רואים שאין חובת משתה. אבל טוב לב משתה תמיד – אלו דברי משנה. מהמשנה לומדים שיש חובת משתה באדר הראשון. לכן אומר הרמ"א שיש להרבות קצת בסעודה כי טוב לב משתה תמיד, לא בגלל הפשט המילולי של הפסוק שצריך לסעוד, כי אז זה נכון לכל יום. אלא כי טוב לב משתה תמיד – אלו דברי משנה ומהמשנה מדוייק שכן יש חובת סעודה באדר א'.

 לכך רומז הרמ"א כשמצמיד את חובת הסעודה לפסוק וטוב לב משתה תמיד. לומר לך שהמקור לחיוב בסעודה באדר א' אלו דברי המשנה שהינם בגדר וטוב לב משתה תמיד.

שיעור שהועבר ע"י עו"ד ישראל פוקס ב א' אדר ב' תשפ"ד

האם קריאת מגילה נחשבת כלימוד תורה

האם קריאת המגילה נחשבת כלימוד תורה

כידוע המגילה היא אחד מעשרים וארבעה ספרים שבתנ"ך וכן מובא בגמרא (ב"ב יד, ב). עולה מכך שאדם הקורא מגילה מקיים בזה מצות תלמוד תורה.

בשיעור זה יתבאר האם אמנם יכול אדם לקרוא את המגילה לשם לימוד תורה, או שמגרע בזה מענין פרסום הנס שיש בקריאת המגילה.

על פי זה גם יתבאר חילוק המנהגים אם יש לקרוא את המגילה בטעמי המקרא, ואם צריך לפושטה כאגרת בעת הקריאה.

האם ניתן להחשיב קריאת המגילה בפורים ללימוד תורה * ביאור הנידון האם צריך לקרוא את המגילה בטעמיה * דין נוסף התלוי בנידון זה * תליית הנידון במחלוקת הר"ן והרמב"ן * חידושו של הגרי"ז שיש שני עניני כתיבה במגילה * קושיה על הגרי"ז ותירוץ

האם ניתן להחשיב קריאת המגילה בפורים ללימוד תורה

נפתח בשאלה: אדם היה מאוד חולה, ונדר שאם יבריא לא יעבור עליו יום ללא שעה של לימוד תורה, והבריא. וכעת בא בשאלה, האם יכול להחשיב את קריאת המגילה בפורים לזמן של לימוד תורה כדי לצאת בזה לחובת נדרו.

ונקדים, שזה ודאי שלימוד במגילה נחשב ללימוד תורה כמו לימוד בבכל כתבי הקודש, וכמובא בגמרא (ב"ב יד, ב) שהמגילה היא אחד מספרי התנ"ך; וכן אמרו חז"ל במסכת ברכות (ה, א) שכל התורה ובכללה הנביאים והכתובים ניתנו למשה מסיני.

מעתה ודאי שהקורא במגילה לשם לימוד תורה, נחשב לו כלימוד תורה כמו בשאר חלקי התורה. יסוד שאלתנו הוא האם דין קריאת המגילה שתקנו חכמים הוא לשם לימוד המגילה, וכעין קריאת התורה שעניינה הוא לשם לימוד תורה, או שתקנת קריאת המגילה היא לשם פרסום הנס על ידי הקריאה בה, ולא לשם לימוד, ואם כן כשקוראים המגילה לצאת ידי חובה אין לכוון בזה לשם לימוד תורה, ואם יכוון לשם לימוד תורה לא יצא ידי חובת קריאת המגילה.[1]

ביאור הנידון האם צריך לקרוא את המגילה בטעמיה

ישנו נידון בהלכה האם צריכים לקרוא את המגילה עם טעמי המקרא, או שקוראים אותה אף לכתחילה בלי הטעמים. השערי תשובה (סי' תרץ) מביא מהבית יהודה שיש מדינות שנהגו לקרוא מגילה בלי הטעמים, וכותב על כך: "ולא יעשה כן במדינותינו אם לא כשאין מי שיודע לקרותה בטעמים". וכן פוסק המשנה ברורה (תרצא ס"ק כה) [וכמדומני שנהגו בבריסק, וכך גם נהג רבי משה סולובייצ'יק בשווייץ, לקרוא את המגילה בלי הטעמים]. ונבאר את הנידון בזה.

כתוב בספר נחמיה (ח, ח): "ויקראו בספר בתורת האלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" ובמסכת מגילה (ג, א) דורשת הגמרא את הפסוק כך: "ויקראו בספר תורת האלהים זה מקרא, מפורש זה תרגום, ושום שכל אלו הפסוקים, ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים".

נאמרה כאן הלכה שבקריאת התורה צריך לנגן סוף פסוק, ולא לקרוא שני פסוקים באופן שיהיו נראים כפסוק אחד, וכן שצריך לקרוא בטעמים. והענין הוא שקריאה בתורה עניינה להבין ולהשכיל אמיתת התורה, ולשם כך צריך לקרוא בדקדוק דווקא.

מעתה כשיש נידון בקריאת המגילה אם צריך לקרותה בטעמיה, הנידון בזה הוא בעצם אותו הנידון שפתחנו בו – האם לקריאת המגילה יש גדר של לימוד תורה, ואז צריך לקרותה בטעמים דווקא, כקריאה בתורה. או שגדר הקריאה הוא ענין של פרסום הנס, ואין לו גדר של תלמוד תורה, ואז אין צריך מעיקר הדין לקרוא בטעמים, כי לפרסום נס בעלמא אין צריך דקדוק כל כך [וכמו שאומרת הגמרא (מגילה יח, ב) שלא חסר בפרסום הנס למרות שאין אנו יודעים את הפירוש של "האחשתרנים בני הרמכים"].

דין נוסף התלוי בנידון זה

ונשים לב לדין נוסף התלוי בנידון זה. אנו נוהגים לקרוא את המגילה כשהיא פתוחה כולה כאגרת, ולא כשהיא גלולה כפי שקוראים בספר תורה, וכן פסק השולחן ערוך (או"ח תרץ, יז). והטעם לזה הוא משום שיש בכך כדי להראות הנס שהיה על ידי אגרת.

ובדעת הרמב"ם יש בזה כמה גירסאות. יש גירסא שקורין את המגילה כשהיא כרוכה כספר תורה, ורק אחרי הקריאה עושים אותה כאגרת. וכך נהגו הרבה קהילות בתימן. אמנם לפי הגירסא שאצלנו דעת הרמב"ם שקוראים אותה כאגרת.

והרמב"ן (מגילה יז) כתב על דברי הגמרא (יט, א) שמגילה לגבי דינים מסוימים נחשבת כספר תורה, ולגבי דינים מסוימים נחשבת אגרת – שלגבי דינים שהם חוץ לגופה של המגילה, כמו לגבי הקריאה, נחשבת אגרת, ולכן כשקוראים את המגילה יש לפושטה כאגרת, ולא כדעת רבני צרפת שהצריכו שתהיה כרוכה כספר תורה.

ואף זה תלוי באותו נידון. אם הקריאה היא ענין של לימוד תורה, יש לקרוא את המגילה כשהיא כרוכה וכמו שקורין בתורה, ורק אחרי הקריאה לפושטה כאגרת לפרסומא ניסא. אבל אם עניינה של הקריאה הוא מעשה של פרסום הנס, יש לקוראה כשהיא פשוטה כאגרת. וא"כ בדעת הרמב"ן נראה שקריאת המגילה היא קריאה של פרסום הנס, ולא קריאה של תלמוד תורה. וכן היא גם שיטת הריטב"א.

תליית הנידון במחלוקת הר"ן והרמב"ן

וננסה להביא ראיה לנידון זה. ההלכה היא שמגילה נקראת אפילו ביחיד, אלא שלכתחילה יש לקרותה בעשרה לפרסומא ניסא. אך דעת רב אסי במסכת מגילה (ה, ב) שמגילה נקראת דווקא בעשרה, ואם לא קראה בעשרה לא יצאה ידי חובתו.

והקשה בעל המאור, לרב אסי שמגילה נקראת בעשרה דווקא, למה קריאת המגילה לא נמנתה בין הדברים שמנתה המשנה (מגילה פ"ד משנה ג) שאינן נעשין בפחות מעשרה.

ותירץ הרמב"ן (מלחמות ג, א בדפי הרי"ף) שבמשנה נמנו רק דברים שהחיוב מתחיל רק כשיש עשרה. לעומת זאת חיוב קריאת מגילה חל על כל יחיד ויחיד אף כשאין עמו עשרה, והדין שצריך עשרה הוא כצורה לקיים את חיובו. ולכן אין זה נמנה במשנה בכלל הדברים שאין נעשים בפחות מעשרה.

[עולה מדברי הרמב"ן שחיוב קריאת התורה אינו חל על היחיד, ומי שמתפלל ביחיד אינו חייב ללכת לשמוע קריאת התורה, שהרי המשנה מונה את קריאת התורה בתוך הדברים שאין נעשים בפחות מעשרה, ולפי דברי הרמב"ן המשנה מונה רק דברים שהחיוב מתחיל רק כשיש עשרה].

והר"ן (בחידושיו) תירץ שדין זה שמגילה נקראת בעשרה נכלל במה שמנתה המשנה את קריאת התורה בעשרה.

הרי שנחלקו הרמב"ן והר"ן בנידון בו פתחנו – האם קריאת המגילה נחשבת כקריאת התורה, או שהיא ענין של פרסום הנס בלבד. הרמב"ן סובר שקריאת מגילה זה ענין פרסום הנס בלבד, ולכן לא תירץ כהר"ן שמגילה נכללת במה שכתוב במשנה קריאת התורה בעשרה. [והרמב"ן בזה הולך כשיטתו שהבאנו לעיל שלגבי דיני הקריאה המגילה נקראת אגרת, ולא ספר]. ואילו הר"ן סובר שקריאת מגילה עניינה כקריאת התורה של פורים.

חידושו של הגרי"ז שיש שני עניני כתיבה במגילה

ונתקדם הלאה. כתוב במשנה (מגילה פ"ב משנה ב) שמגילה צריכה להיות כתובה בדיו ועל גבי קלף. ומובא בגמרא (יט, א) שדין זה נלמד בגזרה שווה 'כתיבה כתיבה' – "כתיב הכא ותכתוב אסתר המלכה, וכתיב התם ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו".

והקשה הגרי"ז (על הרמב"ם מגילה ב, ט) למה צריך לזה הלכה מיוחדת במגילה, והרי הפסוק שהגמרא מביאה – "ואני כותב על הספר ובדיו", נאמר על מגילת איכה שהיא מכלל הכתובים, ואם כן זה דין בכל כתבי הקודש, ולמה א"כ צריך גזרה שווה ללמד דין זה באופן מיוחד לגבי מגילת אסתר.

ומחדש הגרי"ז שבכתיבת מגילה ישנם שני ענינים. יש הלכות כתיבה מצד כתבי הקודש שהרי היא מכלל כתבי הקודש, ויש הלכות כתיבה מצד דין מגילה. הגזרה שווה 'כתיבה כתיבה' נצרכה כדי לחדש שאף מדיני המגילה יש לכותבה על הספר ובדיו, ולא רק מצד הלכות כתבי הקודש שבה. ויש נפקא מינה בדבר, שהרי אפשר לצאת ידי חובת קריאת מגילה במגילה שנכתבה כהלכות מגילה, אף אם לא נכתבה כהלכות כתבי הקודש, ולכן אם דין קלף ודיו היה רק מצד היותה כתבי הקודש, ניתן היה לצאת ידי חובת קריאת המגילה במגילה שלא נכתבה כדין כתבי הקודש. ולכן הביאה הגמרא גזרה שווה ללמדנו שאף מדיני המגילה יש לכותבה על הספר ובדיו.

על פי חידושו זה מתרץ הגרי"ז את דברי הרמב"ם. הגמרא במסכת מגילה אומרת (טז, ב) שאות ו' של 'ויזתא' צריכה להיות גדולה. דין נוסף מביאה שם הגמרא שיש לכתוב את עשרת בני המן כמו שירה, אך בצורה של אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה, ולא כשאר השירות הנכתבות אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח. [אריח – החלק הלבן הריק, לבנה – החלק הכתוב] .והקשה הגרי"ז למה הרמב"ם השמיט דינים אלו בהלכות כתיבת המגילה.

ומתרץ הגרי"ז על פי חידושו כך: דינים אלו בכתיבת המגילה אינם מצד הלכות מגילה, אלא מצד הלכות כתבי הקודש. מאחר שכך, אין להקשות למה השמיטם הרמב"ם, כי בהלכות מגילה מצא הרמב"ם לנכון להביא רק את דיני הכתיבה השייכים להלכות כתיבת המגילה, ולא את דיני הכתיבה השייכים להלכות כתבי הקודש.

קושיה על הגרי"ז ותירוץ על כך

כתב הריטב"א (גיטין ס, ב) שאם יכתוב אדם כתבי הקודש כפי ה'קרי', ולא כפי ה'כתיב', ויקרא מתוך מה שכתב, עובר בזה על הדין "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה" – כי קריאה מתוך כתב שנכתב שלא כהלכה אינה נחשבת קריאה מתוך הכתב. ומבאר זאת הריטב"א שעיקר ענין הקריאה מתוך הכתב היא כדי שידע האדם את הדרשות מכל מילה ומילה, ואם יכתוב שלא כפי ההלכה לא ידע לדרוש מאותו מקום כפי הראוי, ונמצא שוכח לאט לאט את כל התורה.

והעירו אחרונים מדברי הריטב"א הללו על מה שכתב הגרי"ז שניתן לכתוב מגילה בדיני כתיבת מגילה, בלא דיני הכתיבה של כתבי הקודש – לפי חידושו של הריטב"א שאף שקורא מתוך הכתב, אם לא נכתב כהלכתו נחשב כקורא על פה – איך ניתן יהיה לקרוא מתוך מגילה זו שלא נכתבה כהלכות כתבי הקודש, למה לא יהיה בזה האיסור של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה.

אמנם לפי השיטות שבקריאת המגילה אין דין לימוד תורה, וענין הקריאה הוא רק כדי לפרסם הנס – אין בזה כלל קושיה. הדין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה שייך רק כשקורא לשם לימוד תורה, שאז יש לו לדקדק היטב בכתיבה כדי שידע הדרשות; אבל כשקורא לשם פרסום, ולא לשם לימוד אין שייך דין זה, וכמו שמותר לקרוא קריאת שמע מתוך סידור למרות שלא נכתב כהלכות כתבי הקודש, ואין בזה חיסרון של קריאה על פה.[2]

***

[1] עיין "חכמת שלמה" על השו"ע (סי' תרפ"ז) שביאר כך את הגמרא מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה (מגילה ג, א) שהכוונה שאינו יכול לכוין לשתי המצוות יחד, שאם מכוין לתלמוד תורה אינו יוצא ידי מקרא מגילה, ואם מכוין לשם מצות קריאת מגילה אינו מקיים מצות תלמוד תורה. וכן מובא בספר "מעשה איש" (ח"א עמוד פ"ח) מהחזון איש, "דכשמכוין לשם מצות מגילה אין לו ענין תלמוד תורה, דשם אחר הוא".

 

 

[2] וכן נראה במה שכתב הריטב"א (יומא ע, א): "והנכון בזה מה שנראה מן הירושלמי שלא אסרו לקרוא על פה אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בציבור אבל פסוקים שאדם קורא לשורר [נ"א: לשנון] בעלמא או דרך שבח ותהלה ותפלה והודאה אינו בכלל זה".

פרסום הנס בקריאת מגילה

פרסום הנס בקריאת מגילה

בשיעור זה יתבאר שיש שני חלקים בחיוב קריאת המגילה. יש חיוב מצד הגברא, ויש חיוב מצד המקום שצריך שיתפרסם בו הנס. ויבואר חילוקי הדינים שישנם בעקבות הבחנה זו, ואופנים בהם יש חיוב רק מאחד החלקים הללו.

ישנם שני חלקים בחיוב קריאת המגילה. מצד הגברא ומצד המקום * מי שנמצא בים או במדבר מתי יקרא מגילה, וטעם הדבר * נפקא מינה נוספת לאופן שיש חיוב קריאה רק מצד הגברא, ולא מצד המקום * ביאור לשון המשנה בשקלים על פי החידוש הנזכר * ביאור נפלא בדברי בעל הטורים * סיכום הדינים העולים

ישנם שני חלקים בחיוב קריאת המגילה. מצד הגברא ומצד המקום

הבית יוסף בהלכות מגילה (תרצ) מביא את דעת הראב"ד שקריאת המגילה צריכה להיות בעשרה דווקא, והוסיף שבמקום שכבר קראו את המגילה בעשרה, אם יש שם יחיד או יחידים שלא קראוה עמהם יכולים לקרותה ביחיד, כיון שכבר נעשה בעיר פרסום על ידי קריאת הצבור.

דין זה טעון ביאור – מאחר וסבר הראב"ד שיש דין בקריאת המגילה שצריך לקרותה בעשרה דווקא, ולא ביחיד, וכמו שמשמע בתחילת דבריו – למה במקום שכבר קראו את המגילה בעשרה יכול היחיד לקרותה לבדו, מה בכך שכבר היה פרסום בקריאת הציבור, הרי אותו יחיד לא שמע, ולא יצא ידי חובתו.

ונראה לומר חידוש גדול בגדר חיוב קריאת מגילה. ישנם שני חלקים בחיוב זה. ישנו חיוב מצד ה'גברא' שיקרא את המגילה, וישנו חיוב מצד המקום שתיקרא בו מגילה כדי שיתפרסם בו הנס.[1] כשקורא אדם את המגילה מקיים בזה את שני חלקי החיוב. את חלק החיוב שמצד הגברא מקיים בעצם זה שקורא בעצמו, ואת חלק החיוב שמצד המקום מקיים על ידי שמתפרסם הנס במקום שקורא בו את המגילה.

שני חלקים אלו בחיוב קריאת המגילה מדויקים בלשון הפסוקים. במה שכתוב (ט, כז): "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם" – נראה שיש חיוב על הגברא. ובמה שכתוב בהמשך (ט, כח): "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה" – ניתן לראות שהחיוב הוא מצד העיר והמדינה – היינו מצד המקום, שיתפרסם בו הנס.

כמו כן ניתן לדייק בלשון הגמרא שישנם את שני חלקי החיוב הללו. כתוב בגמרא (יח, א) – לועז ששמע אשורית, אף שאינו מבין את אשר שמע יצא, וכמו שאנו המבינים את לשון הקודש איננו יודעים את פירוש המילים "האחשתרנים בני הרמכים" ולמרות כן אנו יוצאים ידי חובתנו, ולשון הגמרא בזה: "אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא – הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא". היינו שאף כשאין מבין מה ששומע, מתקיימת בזה מצות הקריאה ופרסום הנס.

מלשון זה של הגמרא "מצות קריאה ופרסומי ניסא" יש משמעות שישנם את שני החלקים הללו בחיוב קריאת המגילה. 'מצות קריאה' הוא כלפי חלק החיוב שמצד הגברא; ו'פרסומי ניסא' כלפי חלק החיוב מצד המקום שיתפרסם בו הנס.

ועתה נראה לבוא ולחדש שדין עשרה בקריאת מגילה, נובע מצד החיוב שעל המקום שעניינו הוא כדי שיתפרסם בו הנס – כלפי זה בא הדין שצריך עשרה, כי אין פרסום בפחות מעשרה[2] [וכמו שמצינו (סנהדרין עד, א) גבי חילול ה' בפרהסיא]; אבל מצד החיוב שעל הגברא אין צורך בעשרה דווקא.

על פי זה נוכל לבאר היטב את דברי הראב"ד הנזכרים. מאחר ודין עשרה בקריאת המגילה נובע מחלק החיוב שמצד המקום, סובר הראב"ד שדווקא במקום שעדיין לא קראו בו את המגילה בציבור, ועדיין יש בו חיוב פרסום הנס, בזה נאמר הדין שאי אפשר לקרוא את המגילה ביחיד, שהרי בקריאה זו לא יתקיים החיוב שמצד המקום [וממילא גם לא יוכל לקיים את חלק החיוב שמצד הגברא, כי תלויים זה בזה]. אך באופן שכבר קראו את המגילה באותו המקום בעשרה, והתקיים חלק החיוב שמצד המקום שהרי התפרסם בו הנס, יכול מי שלא שמע מגילה לקרותה ביחיד, שהרי עכשיו נשאר עליו רק חלק החיוב שמצד הגברא, וחלק זה יכול להתקיים גם ביחיד, שהרי אין בו דין של פרסום.

הרי לנו שבאופן שהחיוב הוא רק מצד הגברא, ולא מצד המקום – משתנה הדין, וניתן לקרוא את המגילה ביחיד.

ונבוא כעת למצוא שינוי דין נוסף שיש – לכאורה – באופן שהחיוב הוא רק מצד הגברא, ולא מצד המקום.

מי שנמצא בים או במדבר מתי יקרא מגילה, וטעם הדבר

מובא בתוספתא במגילה (פרק א הלכה ב): "היוצאין בשיירה ומפרשין בספינה קורין בארבעה עשר". בטעם הלכה זו ביאר הכל בו, שמאחר ולא יהיו בשום מקום – לא בכרכין ולא במוקפין – דינם לקרוא כפי רוב העולם ולכן קורין בארבעה עשר.

והקשה רבי יושע בער סולובייצ'יק (ישורון ח"ח עמ' שסד) – למה הוצרך הכל בו לטעם זה, ולא אמר טעם פשוט שכיון שהיוצאים בשיירה ובספינה אינם נמצאים במקום המוקף חומה, לכן דינם לקרוא בארבעה עשר.

ואמר רבי יושע בער[3] , ונרחיב בזה לפי דברינו – שהסברא בזה היא כך: מה שחלקו חכמים את חובת הקריאה בין המקומות, שכרכין ועיירות גדולות קוראים בארבעה עשר ומוקפות חומה בחמשה עשר, יסודו הוא בחלק החיוב שמצד המקום. שבכרכין ועיירות גדולות המקום מחייב לקרוא בארבעה עשר, ואילו במוקפין המקום מחייב לקרוא בחמשה עשר. אך בחלק החיוב שמצד הגברא לא נאמר חילוק בין המקומות, אלא שחיוב זה שמצד הגברא נגרר אחרי החיוב שמצד המקום.

והנה ים ומדבר אינם מקומות יישוב, ומשכך אין שייך בהם חובת המקום שיתפרסם בו הנס. מעתה, מי שנמצא בים או במדבר יש עליו חיוב קריאה רק מצד הגברא, ולא מצד המקום. ומאחר שבחובה זו לא מצינו חילוק בין זמני הקריאה לא אמור להיות אצלו הבדל בין ארבעה עשר לחמשה עשר. ואם נבין מסברא פשוטה שאינו שייך לחמשה עשר מאחר שאינו נמצא במקום המוקף חומה, כמו כן אינו שייך לארבעה עשר דווקא, שהרי החיוב שעליו הוא רק מצד הגברא. לכן הוצרך הכל בו לטעם שהולכים אחר רוב העולם כדי לבאר את דין התוספתא שהנמצא בים קורא בארבעה עשר דווקא.

הרי לנו שבאופן שיש חיוב רק מצד הגברא, ולא מצד המקום, לא אמרו חכמים חילוק בזמני הקריאה. ונתחדש בתוספתא שקורא בארבעה עשר, וכמו שביאר הכל בו שהוא מטעם שהולכים אחר רוב העולם.

אלא שלפי מה שכתבנו שדינו של הראב"ד שקריאת מגילה צריכה עשרה דווקא – נאמר רק כלפי חלק החיוב שמצד המקום, ואילו באופן שהחיוב הוא רק מצד הגברא, ולא מצד המקום, ניתן לקרוא גם ביחיד, עולה שהנמצא בים או במדבר – שאין עליו חובת קריאה מצד המקום, ורק מצד הגברא – יוכל לקרוא את המגילה ביחיד אף לדעת הראב"ד.

הריטב"א (מגילה יט, א ד"ה גרסינן) מביא מהירושלמי שלא כפי שכתב הכל בו בדעת התוספתא, אלא המפרש ויוצא בשיירה קורא כמקומו. היינו שנשאר עליו החיוב שיש לו באותו מקום שיוצא משם. אמנם כל זה כשעתיד לחזור לשם, אבל אם עתיד ללכת לכרך אינו קורא כלל כי כבר נעקר מן העיר, ולכלל בן כרך עוד לא בא.

ונראה מדבריו שסבר בעיקר חיוב קריאת המגילה שהוא רק מצד המקום – ומי שאינו נמצא במקום יישוב שאין חובה מצד המקום שנמצא בו – אין עליו חובת גברא כלל.[4]

נפקא מינה נוספת לאופן שיש חיוב קריאה רק מצד הגברא ולא מצד המקום

דבר נוסף יתבאר על פי החידוש הנ"ל. כתוב בגמרא (מגילה יט, א): "אמר רב יהודה אמר שמואל הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא" ופירש רש"י שכשהמגילה כתובה לעצמה יש יותר פרסום, מאשר כשכתובה בין הכתובים שאז נראה כקורא במקרא. ופסק הרמב"ם (מגילה ב, ח) דין זה דווקא בציבור, אבל יחיד יכול לקרות במגילה כזו ויוצא ידי חובתו.

והקשה הטורי אבן (מגילה יט, א ד"ה ומהו), למה ציבור שקראו במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצאו ידי חובתן לכל הפחות כיחיד, שהרי לא גרעו מיחיד שיוצא ידי חובתו. וליישב זאת העמיד הטורי אבן את דברי הגמרא במגילה הנקראת שלא בזמנה, וכגון כפרים המקדימים ליום הכניסה, שאינה נקראת ביחיד כלל. בזה כתבה הגמרא שאם קראו הרבים במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצאו ידי חובתן, שהרי לא שייך באופן כזה לצאת כיחיד.

ולדברינו, דברי הגמרא והרמב"ם מיושבים היטב. ביארנו שישנם שני דינים בחיוב קריאת המגילה. יש חיוב מצד הגברא, ויש חיוב מצד המקום. מעתה נראה לומר שהלכה זו שאין לקרוא במגילה הכתובה בין הכתובים נאמרה כלפי חובת הקריאה שמצד המקום שעניינו שיתפרסם בו הנס, ובמגילה הכתובה בין הכתובים חסר בפרסום. וכלפי זה כתבו הגמרא והרמב"ם שאם קראו במגילה זו בציבור לא יצאו ידי חובתן – היינו ידי החובה שמצד המקום.

ומה שכתב הרמב"ם שהיחיד יוצא ידי חובתו מדובר במקום שיחיד יכול לצאת ידי חובה, כגון במקום שהרבים כבר קראו בו וכבר נתקיים בו דין פרסום הנס, שאז החיוב שנשאר על היחיד הוא רק מצד הגברא – שבו אין צריך פרסום, ולכן יוצא ידי חובתו אף במגילה הכתובה בין הכתובים למרות שחסר בה פרסום.

ביאור לשון המשנה בשקלים על פי החידוש הנזכר

נמשיך הלאה, ונראה כמה דברים מענינים שיתבארו על פי החידוש הנזכר. כתוב במשנה (שקלים פ"א משנה א): "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים ועושין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות, ויוצאין אף על הכלאים".

מלשון המשנה שהכניסה את ענין קריאת המגילה יחד עם שאר דיני המקום כמו "מתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים" – שהם ענינים של תיקון המקום לצורך הרבים – נראה שאף חיוב קריאת המגילה הוא חיוב הקשור למקום ולרבים. ולדברינו יתבאר היטב. שהרי בדין חובת הקריאה, מעבר לחובת הגברא, נאמר חיוב על המקום שיתפרסם בו הנס לרבים.

ביאור נפלא בדברי בעל הטורים

ונוסיף עוד דבר מעניין מאד. בפירוש בעל הטורים על התורה (שמות כח, לה) מביא כי שלש פעמים נכתבה בתנ"ך המילה 'ונשמע': "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שם); "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז); "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא" (אסתר א, כ).

וביאר שיש בזה רמז לדברי הגמרא במגילה (ג, ב): אמר רבה[5] מקרא מגילה ותלמוד תורה – מקרא מגילה עדיף. מקרא מגילה ועבודה – מקרא מגילה עדיף. דינים אלו נרמזו בפסוקים הללו כך: "ונשמע פתגם המלך" –ה'ונשמע' שנאמר גבי מקרא מגילה, "כי רבה היא" – עדיף מה'ונשמע' שנאמר גבי עבודה ["ונשמע קולו בבואו אל הקודש"], ומה'ונשמע' שנאמר גבי תלמוד תורה ["נעשה ונשמע"]. ומוסיף בעל הטורים שבפסוק זה – "כי רבה היא" מרומז גם שמו של רבה שהוא בעל המימרא שם במגילה. [והיינו ה"ונשמע" של פתגם המלך עדיף כי ההלכה בזה כרבה].

ונבאר זאת לפי דברינו. נשים לב ללשון הגמרא שם: "כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן – כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה". "מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה". אם נשים לב, הדגש בגמרא הוא על 'לשמוע' מגילה. ויש להתבונן שהרי בפשטות עיקר המצוה היא לקרוא את המגילה, ומה שיוצאים בשמיעה הוא מדין שומע כעונה, וא"כ למה לא נאמר בגמרא שמבטלין תורה ועבודה לקרוא את המגילה. [ואכן כבר העיר כן הריטב"א שם].

ונלך על הדרך שאמרנו, ונחדש בזה, שהדין מבטלין תלמוד תורה ועבודה בשביל מקרא מגילה הוא מצד חובת המקום שיש בקריאת המגילה שעניינו הוא לפרסם הנס. ומעתה יש לומר שמאחר ופרסום הנס בא לידי ביטוי על ידי השמיעה יותר מהקריאה – שהרי הפרסום נעשה במה ששומעים כולם יחד – לכן נקטה הגמרא בלשונה שמבטלין תלמוד תורה ועבודה 'לשמוע' מגילה.[6]

ואמנם יסוד חילוק זה בין קריאה לשמיעה כבר כתב האבני נזר (סי' תקיא) כשבא לבאר למה נשים אינן יכולות להוציא את האנשים בקריאת המגילה, וביאר שהוא משום שאשה פטורה מקריאה – וחייבת רק בשמיעה, כי מצות קריאה יסודה היא מצד מחיית עמלק – ובמצוה זו נשים פטורות, [ומהסטייפלער זצ"ל שמעתי פעם בנוסח קצת אחר – שמצות קריאה יסודה מצד החיוב לקרוא בעניני דיומא ובזה נשים פטורות (מובא בקהילות יעקב מגילה סי' ג)] ומה שנשים חייבות הוא רק בחלק של הפרסום מצד שאף הן היו באותו הנס, והחלק של הפרסום עיקרו בשמיעה.

על פי זה מבוארים היטב דברי בעל הטורים שלמד מהמסורת שה'ונשמע' של מגילה דוחה את ה'ונשמע' של תורה ועבודה. נמצא א"כ שמה שמגילה דוחה תורה ועבודה נרמז במילה 'ונשמע' המורה על השמיעה, ולא על הקריאה – והוא משום שהשמיעה מורה על הפרסום וכמו שאמרנו, וזה החלק במגילה שדוחה תלמוד תורה ועבודה.

נחזור למה שדייקנו בלשון הפסוקים במגילה את החידוש שיש שני חלקים בחיוב קריאת המגילה – חיוב מצד הגברא, וחיוב מצד המקום שיתפרסם בו הנס. החיוב מצד הגברא מדויק ממה שנאמר במגילה: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם", והחיוב מצד המקום מדויק ממה שנאמר בהמשך: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר", וכמו שביארנו, שבזה נאמר החלק של הפרסום שהוא שייך יותר לכל המשפחה יחד ולמקום – מדינה ומדינה ועיר ועיר.

והנה הגמרא הנ"ל במגילה (ג, א) דורשת את החלק השני של הפסוק "משפחה ומשפחה" – ממנו דייקנו את חלק החיוב מצד המקום – שבא לרבות חיוב על משפחות כהונה ולויה שמבטלים עבודת המקדש ובאים לשמוע מקרא מגילה.

הרי לנו שהמקור במגילה ממנו למדו שמגילה דוחה עבודה ותלמוד תורה הוא מהפסוק שנאמר בו את חיוב המקום וחיוב פרסום הנס שיש על הציבור בקריאת המגילה. הדברים עולים כפתור ופרח עם מה שמדוקדק בבעל הטורים שהדין שמגילה דוחה עבודה ותלמוד תורה נרמז בלשון 'ונשמע' – שאף הוא מורה על ענין הפרסום.

סיכום הדינים העולים:

  • ישנם שני חלקים בחיוב קריאת המגילה – חיוב מצד הגברא, וחיוב מצד המקום. החיוב מצד הגברא הוא חיוב קריאה כשלעצמו, ואינו ענין של פרסום; והחיוב שמצד המקום עניינו הוא לשם פרסום הנס במקום.
  • החיוב שמצד המקום אינו יכול להתקיים ביחיד, ולא במגילה הכתובה בין הכתובים – שאין באופנים אלו משום פרסום הנס.
  • במקום שכבר קראו בו בציבור ונתקיים חלק החיוב שמצד המקום שכבר היה בו פרסום – ניתן לקרוא ביחיד ובמגילה הכתובה בין הכתובים לצאת ידי חובת גברא לזה שעדיין לא קרא את המגילה.
  • מפרש ויוצא בשיירה שאינו נמצא במקום יישוב אין שייך בו חיוב מצד המקום, ולדעת הכל בו בטעם התוספתא יש עליו חיוב מצד הגברא לבד וזמנו כפי רוב העולם – בארבעה עשר; והוספנו שמאחר ואין לו דין פרסום, יוכל לקרוא ביחיד גם כיש עמו עשרה. והריטב"א מביא מהירושלמי שאינו קורא כלל, וביארנו סברתו שבמקום שלא חל חיוב מצד המקום – גם אין חיוב מצד הגברא.
  • מגילה דוחה עבודה ותלמוד תורה – רק מצד חלק של החיוב שמצד המקום וכמו שנתבאר, ודקדקנו זאת בלשון הגמרא. ואם כן זה דווקא באופן שיש חיוב מצד המקום, אך כשכבר קראו במקום זה בציבור לכאורה כבר אין חובת הגברא דוחה עבודה ותלמוד תורה.
  • נשים אינן חייבות בחלק שמצד הגברא, אלא רק מצד החלק של הפרסום, ולכן מברכות על 'שמיעת' מגילה. וזו גם הסברא שאשה לא יכולה להוציא איש בקריאת מגילה – שהרי אשה חייבת רק בחלק של הפרסום, ואילו איש חייב גם בחלק של הקריאה שהוא חוב עצמי על הגברא.[7]

[1] וכעין הדין בנר חנוכה שהחיוב הוא מצד הבית שיהיה בו נר כדי לפרסם הנס לרה"ר, כעין זה במגילה יש חיוב מצד המקום שיתפרסם בו הנס.

[2] ואמנם בדין פרסום הנס שבהדלקת נרות חנוכה אין צריך עשרה דווקא, כי שם צורת התקנה היא להדליק נר שיפרסם הנס, והפרסום בפועל הוא רק תוצאה. לעומת זאת במגילה המצוה היא הפרסום בפועל על ידי הקריאה. כדי לפרסם הנס בפועל צריכים שיהיה בעשרה.

חילוק נוסף יש מחמת זה, שבחנוכה גם אם כבר הדליקו אחרים ברה"ר זו – עדיין חייב כל יחיד ויחיד להדליק שהרי גדר החיוב הוא לא הפרסום בפועל, אלא להעמיד נר שיפרסם הנס. וא"כ הפרסום שיש בפועל מצד הנרות שאחרים הדליקו אינו מועיל כלפי מצוותו של זה להעמיד נר שיפרסם הנס. אבל גבי מגילה, כיון שגדר החיוב הוא עצם מציאות הפרסום במקום, אחר שכבר נתפרסם הנס במקום על ידי קריאת הציבור, שוב אין שייך חובת פרסום נוספת במקום.

[3] ואמר רבי יושע בער שאמר זאת להחזו"א והסכים עמו, אך אביו – הגרי"ז – לא הסכים עם הדברים, וביאר את דברי התוספתא באופן אחר.

[4] כעין הדין גבי מצות נר חנוכה שמי שאין לו בית אינו חייב בהדלקת הנר [אלא שתקנו לו ברכה כשרואה נר דלוק].

 

[5] כך היתה הגירסא אצלו, אך לפנינו הגירסא אמר רבא.

[6] ולפי זה במקום שכבר קראו בציבור וכבר התפרסם בו הנס, אצל היחיד שעדיין לא קרא מגילה לא יהיה דין זה שמבטלין תורה ועבודה לשמוע מגילה.

[7] ואמנם עדיין יש להתבונן בדברים, שלפי הראב"ד שאם קראו בעיר בציבור כבר נתפרסם הנס וכעת חיוב היחיד הוא רק מצד החיוב שעל הגברא, ובצירוף עם מה שהובא שנשים חייבות רק בשמיעה, ולא בקריאה – ייצא שבמקום שכבר קראו בציבור בעיר, נשים יהיו פטורות שהרי כבר נתקיים דין הפרסום, וחובת הגברא לא נאמר עליהם. ויש להאריך בזה. ושמא נאמר אף עליהם חובת גברא, אלא שחובת הגברא שעליהם הוא לשם הפרסום ועדיין צ"ע.

תענית אסתר שחל בשבת

תענית אסתר שחל בשבת

בשיעור זה יתבאר חילוק מהותי שישנו בין תענית אסתר לשאר התעניות שתקנו חכמים, ומה שעולה מכך למעשה.

איך  מקדימים תענית אסתר שחל בשבת ליום חמישי והלא אקדומי פורעניתא לא מקדמינן * יום צום הוא דין בחפצא של היום, ולא רק איסור אכילה ושתיה על הגברא * בתענית אסתר אין דין יום תענית על החפצא של היום, אלא רק איסור אכילה על הגברא * ביאור בדברי המרדכי שאין שייך בתענית אסתר את הכלל של אקדומי פורעניתא לא מקדמינן * דברי הראב"ד שצום תענית אסתר בא לזכרון הנס * ביאור חדש בדברי המרדכי על פי חידושו של הגרי"ז

איך מקדימים תענית אסתר שחל בשבת ליום חמישי והלא אקדומי פורעניתא לא מקדמינן

פסק הרמב"ם (תעניות ה, ה): ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם. ואם חל שלשה עשר באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר, אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת.

וכבר התקשו בזה שהרי דין זה שאין מקדימים תענית הוא מצד הכלל "אקדומי פורעניתא לא מקדמינן" – שאין אנו מקדימים פורענות. מה שייך אם כן לחלק בזה בין תענית אסתר לשאר הצומות, ולמה בתענית אסתר לא תקף כלל זה, ומקדימים את התענית.

ואכן המגיד משנה (שם) כתב שבאמת גם בתענית אסתר אמור להיות כלל זה שאין אנו מקדימים פורענות, ומחמת כן היינו צריכים לדחות את התענית לאחר השבת, אלא שאי אפשר לדחות את התענית ליום ראשון כי הוא יום פורים.

אמנם המרדכי (מגילה תשעו) כתב שבתענית אסתר לא שייך כלל זה של "אקדומי פורעניתא לא מקדמינן" כי תענית זו היא התענית היחידה שאינה נחשבת פורענות.

יש כאן למעשה מחלוקת בין המרדכי למגיד משנה האם תענית אסתר נחשבת פורענות או לא. את הנקודה הזו אנו רוצים עתה להעמיק ולבאר.

יום צום הוא דין בחפצא של היום, ולא רק איסור אכילה ושתיה על הגברא

ברצוננו לומר יסוד כזה: לנו נדמה שיום צום הוא יום רגיל, רק יש דינים על הגברא שלא יאכל וישתה. נראה לחדש ולומר שיום צום במהותו שונה משאר הימים, והוא מצד עצמו מחייב שלא לאכול ולשתות בו. כדוגמא לכך נביא את יום השבת. אין זה נכון לומר שיום השבת הוא יום רגיל ככל הימים, רק נאמרו בו דינים ואיסורים על הגברא. יום השבת הוא יום שונה במהותו משאר הימים, והייחודיות שלו היא הגורמת לאיסורי המלאכה שבו. כמו כן יום ראש חודש וימי החגים והמועדים. על דרך זו יש לומר גם לגבי יום של תענית, שאינו נחשב ליום רגיל שיש בו דינים שלא לאכול ולשתות, אלא הוא יום שמצד החפצא שלו הוא יום שונה – יום של פורענות.

וראיה לזה – יש גירסא בגמרא (שבת כד, א): "ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי ושני של תענית ומעמדות מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפילה ואין בהם קדושה על הכוס". וכתב הר"ן (מיוחס לו) בשם ה"ר יהונתן שמה שכתוב "ואין בהם קדושה על הכוס" לא הולך על תעניות ומעמדות, כי לא שייך שם קידוש, שהרי אסור לאכול ולשתות. והר"ן עצמו כתב שאפשר לומר שדין זה הולך גם על תעניות ומעמדות, שהיה מקום לומר שבליל כניסת התענית שעדיין מותר באכילה ושתייה יהיה חיוב לעשות קידוש, ובאה הברייתא לחדש שאין עושין קידוש כיון שאין ביום זה קדושה.

הרי שלולא חידוש הגמרא שאין קדושה ביום התענית, היינו עושים קידוש בכניסת יום התענית. ועניינו של הקידוש הוא לקבוע ולייחד את היום ליום תענית. הרי שיום התענית אינו יום רגיל עם איסורי אכילה, אלא הוא יום שמצד עצמותו הוא שונה, וכמו שיום השבת נחשב יום שונה במהותו – ולכן ניתן להבין סברא שצריך לעשות קידוש בכניסת יום התענית.

ונראה לכם דבר מעניין. בתעניות מוסיפים לומר 'עננו' בתפילת המנחה. וכתב רש"י בשם הגאונים (שבת כד, א) שלא תיקנו לומר 'עננו' כבר מהלילה שלפני הצום, משום שחוששים שמא יארע לו אונס או בולמוס ויטעם משהו בזמן התענית, ונמצא דובר שקרים במה שאומר "ביום צום תעניתנו". ונשאל שאלה – מה שייך לומר 'עננו' שאומרים בו "ביום צום תעניתנו" מבערב, כשעדיין לא התחיל הצום והוא אוכל ושותה כל צרכו, ולמה צריך לטעם זה שחוששים שמא יאכל למחר ונמצא דובר שקרים?

אומר על כך הר"ן (תענית ד, א מדפי הרי"ף) שאמנם הקילו חכמים שיהיו ימי הצומות מותרים באכילה ושתיה עד הבוקר, אך מכל מקום התענית מתחילה מהלילה. והדברים לכאורה תמוהים – איך ניתן לומר שהתחילה התענית אם עדיין מותר לאכול. איך מבינים כזה רעיון?

התשובה היא שבלילה מותר לאכול ולשתות, כי עדיין אין דיני תענית מצד הגברא, אך היום מצד עצמו נקרא יום תענית כבר מהלילה. וכמו למשל גבי שבת, אף מי שיש לו היתר לעשות מלאכה, וכגון במצב של פיקוח נפש, אין הפשט שאין יום זה שבת כלפיו, כי החפצא של היום הוא יום שבת אף כלפיו, אלא שיש לו היתר לעשות מלאכה ביום השבת. על אותה הדרך יש לבאר גבי יום תענית – אף שהקלו חכמים, ולא אסרו לאכול מבערב, יש שם 'יום תענית' מצד מהותו של היום כבר מהערב, שהרי הלילה הולך אחר היום שלאחריו. זו הסיבה שניתן לומר 'עננו' כבר מהלילה.

בתענית אסתר אין דין יום תענית על החפצא של היום, אלא רק איסור אכילה על הגברא

ועתה יש לומר שבדבר זה יש הבדל בין תענית אסתר לשאר התעניות. בכל התעניות היתה תקנה מצד עצם החפצא של היום לעשותו ליום תענית. בתענית אסתר לעומת זאת, אין דין תענית מצד החפצא של היום, אלא הוא רק איסור על הגברא לאכול ולשתות.

דבר זה ניתן לדייק בפסוק, שאמרה אסתר "וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו" – ולכאורה מה כפל הלשון בזה? ניתן לומר שבאה אסתר לבאר את דבריה – שמה שאמרה "וצומו עלי" זה רק כלפי "ואל תאכלו ואל תשתו" – איסור אכילה ושתיה, אך לא אמרה לעשות את היום ליום צום.

ולפי זה בתענית אסתר פשוט שאין מקום לומר 'עננו' מבערב, ואין צריך בזה לטעם שאמרו הגאונים שיש חשש שמא יארע לו אונס. כי דווקא בשאר תעניות שקבעו את היום מצד עצמו ליום תענית, והיום הרי מתחיל מהערב שקודם לו, ושייך א"כ לומר 'עננו' מבערב – צריך טעם למה אין אומרים. לעומת זאת בתענית אסתר שלא קבעו את היום עצמו ליום תענית, אלא רק אסרו על הגברא לאכול ולשתות, כיון שאיסור זה מתחיל רק מהבוקר, אין שייך כלל אמירת 'עננו' מבערב.

ביאור בדברי המרדכי שאין שייך בתענית אסתר את הכלל של אקדומי פורעניתא לא מקדמינן

ועתה נחזור למה שכתב המרדכי שניתן להקדים את צום תענית אסתר שחל בשבת ליום חמישי, ואין שייך בזה הכלל אקדומי פורעניתא לא מקדמינן – שאין זה פורענות. לפי מה שנתבאר מובן היטב העומק של הדברים, דין פורענות שיש בתעניות מתבטא בכך שחכמים קבעו את היום מצד עצמו ליום של תענית – שזה מה שגורם לדינים שצריך להיות ביום התענית דואג ואונן. כלפי זה אמר המרדכי שתענית אסתר אינו נחשב ליום פורענות, וכמו שביארנו שבתענית אסתר אין דינים בחפצא של היום, אלא הדין הוא רק על הגברא שלא לאכול ולשתות, ומותר להיות שמח בו ואין צריך להיות בו דואג ואונן כבשאר הצומות.

אלא שבאמת נראה שהפשט במרדכי הוא הרבה יותר עמוק, ונרחיב בזה יותר.

דברי הראב"ד שצום תענית אסתר בא לזכרון הנס

כתב הר"ן (תענית ז, א מדפי הרי"ף) בשם הראב"ד שאף על פי שבטלה מגילת תענית [ביטלו את הימים שכתוב במגילת תענית שאין להתענות בהם] אין גוזרין תענית על הציבור ביום שכתוב במגילת תענית לא להתענות בו. והקשה הראב"ד אם כן היאך קבעו חכמים תענית ביום שלשה עשר באדר שהוא כתוב במגילת תענית [ונקרא 'יום ניקנור']. ותירץ, "דצום זה אינו דומה לשאר תעניות, דזכרון הוא לנס שנעשה בו".

ננסה לבאר מה הכוונה בדברים אלו – מה הרעיון בזה שהצום אינו כשאר תעניות כיון שבא כזכרון לנס.

כתוב במגילה: "וימי הפורים האלו לא יעברו מן היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". והיינו שגם לעתיד לבא לא יתבטלו ימי הפורים. ונשאל שאלה, מה יהיה עם תענית אסתר, האם תענית זו תתבטל לעתיד לבוא כמו שאר התעניות?

ואמר הגרי"ז, שתענית אסתר אינה נחשבת יום נוסף על ימי הפורים, אלא היא עצמה נחשבת כחלק מימי הפורים, ואדרבה, הרי עיקר הנס של פורים נעשה ביום שלשה עשר שזה היום שגזרו על היהודים לההרג בו.

ומה שאין קוראין את המגילה ביום זה הוא משום שבקריאת המגילה יש שני ענינים. יש ענין של פרסומא ניסא, ויש ענין של הודאה והלל להקב"ה – וכלשון הגמרא "קרייתה זו הלילא". והנה בהלכות הלל יש דין שאפשר לומר הלל רק אחרי גמר הנס, ולא קודם לכן [וכמו שדייק זאת הגר"ח במה שאומרים בתפילה "ואני בחסדך בטחתי יגל ליבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי" – 'יגל ליבי בישועתך' יש כבר כש'בחסדך בטחתי', אך 'אשירה לה' יש רק אחרי 'כי גמל עלי'], ולכן לא תקנו את קריאת המגילה ביום שלשה עשר באדר שעוד לא נגמר בו הנס, ועדיין לא היה שייך בו אמירת הלל, אף שאת ענין הפרסומא ניסא כבר שייך בו. אך על כל פנים ודאי שיום שלשה עשר, שהוא עיקר הנס, נחשב לחלק מימי הפורים.

וכן משמע בלשון המגילה שכתוב (אסתר ט, לא): "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם". הרי שדברי הצומות וזעקתם הם חלק מימי הפורים. וא"כ כך המהלך של ימי הפורים – ביום שלשה עשר באדר יש תענית לזכר הנס, וביום ארבעה עשר וחמשה עשר קוראים את המגילה ושאר המצוות שנוהגות בו.

לפי חשבון זה, ודאי שיום תענית אסתר נחשב ליום של שמחה, שהרי הוא חלק מימי הפורים. ומוסיף הגרי"ז שלפי זה אף שכתוב שבימות המשיח יתבטלו כל הצומות, תענית אסתר לא תתבטל, שהרי הצום אינו מדין תענית, אלא מדין זכרון הנס, כי יום שלשה עשר הוא חלק מימי הפורים ואף בו יש לעשות זכר לנס. וממילא מאחר וימי הפורים לא יתבטלו, אף תענית אסתר שהיא חלק מימי הפורים, לא תתבטל.

זה הביאור במה שכתב הראב"ד שצום תענית אסתר אינו דומה לשאר תעניות דזכרון הוא לנס שנעשה בו. כתוב כאן שיום תענית אסתר אינו ככל הצומות שצמים בגלל הפורענות שאירעה בו, אלא הצום בא לזכר הנס, ואם כן אינו נחשב ליום תענית, אלא לחלק מימי הפורים. וכמו שבארבעה עשר וחמשה עשר עושים זכרון לנס על ידי קריאת המגילה – בשלשה עשר עושים זכרון לנס על ידי הצום.

והנה הרמב"ם (תעניות א, יד) כותב על התעניות: "כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם, הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן".

על פי מה שכתבנו נראה לומר שהלכה זו לא נאמרה בתענית אסתר, אלא בתענית אסתר מותר להיות שמח וטוב לב שהרי יום זה הוא חלק מימי הפורים.

ביאור חדש בדברי המרדכי על פי חידושו של הגרי"ז

ועתה נחזור שוב לדברי המרדכי. קודם ביארנו שהכוונה בדבריו שזה לא יום פורענות – שאין דין תענית על החפצא של היום, אלא רק איסור אכילה על הגברא. לפי המתבאר עכשיו יש לבאר בדבריו הרבה יותר. צום תענית אסתר אינו נחשב פורענות, כי צום זה בא לזכרון הנס, והוא חלק מימי הפורים.

והדברים מפורשים ממש בשאלתות דרב אחאי (פרשת ויקהל שאילתא סז) שכתב כך: "ובזמן שחל שלשה עשר באדר להיות בערב שבת או בשבת מקדימין ומתענין בחמישי בשבת מפני שהוא נס, ונס מקדימין ולא מאחרין, אבל תשעה באב בזמן שחל להיות בשבת מאחרין ומתענין לאחר שבת מפני שהיה בו פורענות ופורענות מאחרים ולא מקדימים".

הרי שתענית אסתר נחשב נס, ואינו נחשב פורענות. והביאור הוא כמו שהבאנו שיום תענית אסתר לא רק שאינו נחשב ליום של תענית – יום של פורענות – מצד מהותו, אלא הוא נחשב לחלק מנס הפורים.

***

משלוח מנות מראש ע"י שליח

משלוח מנות מראש ע"י שליח

יא אדר תשפ"א

כידוע מצווה על כל אדם לשלוח לרעהו שתי מנות בפורים.

מה דינו של מי ששלח משלוח מנות בדואר קודם לפורים שיגיע בפורים  האם יצא י"ח ?

מביא הערוך השולחן סימן תרצה סעיף יז:

ויש להסתפק כששלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים, ויגיעו לו בפורים, אם יצא בזה ידי משלוח מנות. ויש מי שאומר דיצא (באר היטב סעיף קטן ח בשם י"א).

ולי נראה דלא יצא, דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו. ועוד: דהא עיקר המשלוח מנות הוי משום שמחה, ואיזה שמחה היא לו עתה מה ששלח מקודם?

לפנינו 2 דעות:

            הבאר היטב סובר שיצא

            הערוך השולחן סובר שלא יצא

מביא הבן איש חי שיסוד המחלוקת הוא בשאלה היא מה עיקר מצוות משלוח מנות:

אם יסוד המצווה הוא שיהיה אוכל לסעודת פורים – א"כ העניין הוא בעיקר אצל המקבל ואם קיבל בפורים יצא י"ח. (כבאר היטב) [1]

אבל אם היסוד הוא להרבות אהבה ואחווה, בשביל זה צריך שניים , ואז צריך גם לשלוח בפורים . (כערוך השולחן)

 

מה יהיה הדין אם נתן לשליח לפני פורים על מנת שימסור בפורים?

מכריע הערוך השולחן שיצא י"ח

 

בגמ' נזיר יב: מובא כי לא ניתן למנות שליח לגרש אישה לכשתתגרש

"הכא נמי הכי קאמר ליה אי משכחת דמיגרשה קדיש לי אמרי לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי"

דהיינו לא ניתן למנות שליח לפעולה שהמשלח אינו יכול לבצעה עתה.

שואל ר"ח אם כן איך ניתן למנות שליח לפני פורים למסור את המשלוח מנות בפורים, הרי עכשיו לא ניתן למסור את המשלוח מנות?

 

בגמ' קידושין כג:

"ואלא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני אשלוחי דרחמנא נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי"

רב הונא מוכיח שכהנים הם שלוחי דרחמנא שאם היו שלוחי דידן לא ניתן היה למנות אותם כשליח משום "מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן …"

 

ובגמ' נדרים לה: שם מסתפקת הגמ' בשאלה האם כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן.

"איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא למאי נפקא מינה למודר הנאה אי אמרת דשלוחי דידן הוו הא מהני ליה ואסור ואי אמרת שלוחי דשמיא שרי"

הגמ' שם מנסה לפשוט את הספק מכמה מקומות אולם בסיכומו של דבר לא איפשטא.

 

ושואל שם תוספות, מדוע הגמ' לא פושטת את הספק ממימרא דרב הונא בנדרים

"… מיהו קשה אמאי לא פשיט ליה מההוא דפ' קמא דקידושין )דף כג)  אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו קא עבדי וי"ל דרוצה לפשוט ממשנה או מברייתא"

 

תוס' ביומא דף יט: מביא תירוץ נוסף:

"ולי נראה דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מי איכא מידי כו' והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן קצת דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דווקא והא לא מצי למיפשט מדרב הונא דאפילו אי שלוחי דידן נמי הוו מקרבי אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו ומילתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר [לאו] שלוחי דידן נינהו לא נפקא מיניה מידי לענין מודר הנאה דבין אי שלוחי דידן דווקא נינהו בין אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו אסור במודר הנאה דקא מהני ליה"

לפי תירוץ תוס' הגמ' בנדרים בוודאי הבינה שהם שלוחי דרחמנא דאל"כ לא היו יכולים להקריב, משום "מי איכא מידי…" , אלא שהסתפקה האם האם גם שלוחי דידן וממילא יהיה אסור במודר הנאה או שלא נחשבים שלוחי דידן כלל ומותר במודר הנאה.

 

שואל ר"ש שקאפ : ואם אכן הכהנים הם גם שלוחי דידן "קצת" איך זה פותר את בעיית הגמ' בקידושין, הרי לגבי ה"קצת" הזה הם לא יכולים למלא את שליחותם, משום "מי איכא מידי…" ?

 

הגמ' ע"ז כז. דנה האם אישה כשרה למול:

"אלא איכא בינייהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא ומי איכא למאן דאמר אשה לא והכתיב (שמות ד, כה) ותקח צפורה צר קרי ביה ותקח והכתיב ותכרות קרי ביה ותכרת דאמרה לאיניש אחרינא ועבד ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה".

 

ושם בתוס' ד"ה אשה לאו בת מילה היא, שואל תוס'

"יש לפסוק כרב ואין אשה כשרה למול דאף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן בהא הלכה כרב דברייתא דרבי יהודה הנשיא קיימא כוותיה אבל בה"ג פסק דאשה כשרה למול ולרב דאמר אינה כשירה למול צריך לפרש בפרק קמא דקדושין (דף כט.) דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למהלו"

 דהיינו לפי תוס', אליבא דרב שאישה אינה כשרה למול, צריך את הפס' "אותו" ולא אותה שאינה חייבת לבקש למהלו, דהיינו שאינה יכולה למנות שליח למילת בנה.

 

שואל המקנה למה צריך מקור שאינה חייב למנות שליח והרי אם היא לא יכולה, אינה יכולה למנות שליח, משום "מי איכא מידי…" ?

 

מתרץ ר"ש שקאפ בשערי יושר :

ישנם שני גדרים בשליחות. יש שליחות שיסודה מתן כח והאצלת סמכות, נתינת כוח לשליח לפעול בתחום הפעולה של המשלח.

ישנו גדר נוסף של שליחות – שליחות של מעשה. השליח הוא ידא אריכתא של משלחו, השליח מתפקד ככלי ביד משלחו.

יש שהשליח פועל למען משלחו ויש שהמשלח פועל ע"י שליחו.

לפיכך בכל הנוגע לחלויות כגון  קניינים, קידושין וגירושין השליח פועל למען  משלחו ואי אפשר להעניק לשליח כח יותר ממה שיש למשלח – "מי מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?"

 אבל בכל הנוגע למעשים/מצוות המשלח פועל ע"י השליח וכאן אין את המגבלה של "מי איכא מידי…", אין מניעה שהמעשה יתבצע ע"י השליח.

ולפ"ז יש להסביר את העניינים שהבאנו לעיל:

במילה – אין כאן יצירת חלות, אלא צריך שיהיה מהול וע"כ אין כאן את המגבלה של "מי איכא מידי…" ולכאורה אישה יכלה למנות שלי, אלמלי המיעוט "אותו" ולא אותה.

בגמ' בקידושין, לעניין כהנים כשלוחי דין או שלוחי דרחמנא, יש כאן עניין של חלויות, הכהן יוצר חלות של "קרבן" למעשה השחיטה. ולכן מוכיח רב הונא מטעם "מי איכא מידי" דשלוחי דרחמנא נינהו.

בנדרים הגמ' מסתפקת לגבי מעשה ההקרבה, האם המודר הנאה יכול לעשות את המעשה עבור המדיר, ועל כן הגמ' לא משתמשת בטעם דרב הונא.

גם במשלוח מנות השליחות הינה למעשה השליחות בלבד. אין כאן יצירת חלות ולכן ניתן למסור לשליח לפני פורים ע"מ שיתן בפורים למרות שעכשיו המשלח לא יכול לתת בעצמו.

 

אבל נראה שהחילוק הזה לא מקובל לכל הדעות.

הפרי מגדים מביא שאשה שקיבלה שבת ושכחה להדליק נרות לא יכולה לבקש מבעלה, שטרם קיבל שבת, להדליק עבורה, משום "מי איכא מידי"  ולכן לא תוכל לברך ולא יצאה י"ח.

ולכא' מדובר במעשה הדלקה בלבד ולא בשליחות דיצירת חלות, א"כ מדוע נוקט הפמ"ג דלא יכולה למנות שליח.

ואולי יש ליישב: שיש לחלק האם בזמן עשיית המעשה המשלח כבר לא יכול לעשותו, כמו בהדלקת נרות, דאז לא יכולה למנות שליח אפילו בשליחות דמעשה, בעוד הנידון שלנו לעייל הוא בזמן מינוי השליחות, כאן בשליחות דמעשה, זמן המינוי אינו מעכב.

 

 

הגמ' במגילה ז: מספרת:

"אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין אמחלפי סעודתייהו להדדי"

וברש"י:

"מחלפי סעודתייהו – זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו"

שואל הבית יוסף: א"כ איך השני שקיבל את הסעודה קיים דין משלוח מנות?

 

רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ב טו כותב:

"כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח. ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו."

הרמב"ם מחבר את מצוות משלוח מנות למצוות סעודה.

מדייקים מזה בבריסק שטעם משלוח מנות הוא כדי להרבות בסעודת פורים ובאמת מי שאין לו סעודה אולי לא חייב במשלוח מנות[2].

וכך כותב המג"א תרצ"ה:

"ונ"ל דמי שאוכל על שלחן חבירו ולא הכין לו כלום פטור מלשלוח מנות וכ"מ קצת ברש"י גבי מחלפי סעודתייהו להדדי ומ"מ צ"ע וטוב להחמיר".

 

ולכן באמת אביי ור' חנינא מי שקיבל את הארוחה, באותה שנה לא שלח משלוח מנות דלא התחייב כלל דלא היתה לו סעודה . (וצ"ע)

 

ואולי אלו הם גם דברי ערוך השולחן שכתב 'עיקר משלוח מנות משום שמחה ואיזו שמחה היא מה ששלח לו מקודם ?" כמו שלמד הרב מבריסק שכל דין משלוח מנות הוא מדין סעודה ואם שלח  קודם הסעודה לא יצא ידי חובה וזה אולי כוונתו משום שמחה דדין הסעודה הוא מדין שמחה.

[1] אם קיבל קודם פורים לא יצא י"ח משום שיאכל לאכלו קודם פורים

[2] ובאמת יש שהקפידו לשלוח מנות רק בזמן הסעודה. כיוון שלפניה לא נתחייבו

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

בדין קריאת מגילה

בדין קריאת מגילה

רמב"ם הלכות תפילה פי"ג ה"ח:

"…ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד ומה הן קורין …"

ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם שיש במועד 2 חיובים:

  1. קריאה בתורה בעניינו של מועד.
  2. שואלין ודורשין בעניינו של המועד = דרשה של הרב.

הסמ"ג מצוה י"ט כותב: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכך קוראים בכל מועד בעניינו (מגילה לב.)

דהיינו לפי שיטת הסמ"ג יש כאן חיוב אחד – שואלין ודורשין ומכוחו קוראים בתורה (אין חיוב נפרד לשמוע דרשה)

 

[הב"ח תכ"ט שואל למה לא נוהגים לדרוש בעניינו של יום ובחוק יעקב כתוב שלכן קוראים בתורה ואומרים פיוטים (דהיינו כסמ"ג)

המשנה ברורה שואל ומה עם שיטת הרמב"ם – אבל לא זה ענייננו.]

 

אבל קשה: 

הגמ' במגילה אומרת –  פורים שחל בשבת דורשים בעניינו של יום. (במקום קריאת מגילה) 

וכידוע בפורים, לרבות שחל בשבת קוראים ויבא עמלק.

ואם כן מדוע לפי הסמ"ג צריך גם לדרוש הרי יש קריאה בתורה?

 

וצריך להסביר:

ישנן שתי ברייתות במסכת סופרים (פי"ד): 

יח: חייב אדם לקרוא מגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר "למען יזמרך כבוד ולא ידום" למען יזמרך – בלילה, ולא ידום – ביום.

יט: כשם שחייב אדם לקרוא בתורה ולהפטיר בנביא כך חייב לקרוא במגילה ביום שנאמר "ביום אשר שברו אויבי היהודים" וכל היום כשר לקריאה במגילה.

וכמובן נתקשו כולם מה זו הכפילות הזו ומהם שני ההסברים בדין קריאת מגילה ביום.

 

ונראה להסביר שיש שני עניינים בקריאה במגילה: 

א. פרוסמי ניסא – קריאת מגילה.

ב. קריאה בתורה – כמו שבכל חג ישנה קריאה מעניינו של יום כך בפורים קוראים במגילה.

 

ולפי זה הלכה יח היא מצד פרסומי ניסא "למען יזמרך כבוד" ואכן כך מביא המשנה ברורה "וצריך לחזור ולשנותה ביום"- "זכר לנס". ואילו הלכה יט מדברת על  קריאה מעניינו של יום.

 

נפק"מ:

  1. האם אישה יכולה להוציא גבר. ספר האשכול – לא יכולה כי פטורה מקריאה בתורה וזה יהיה רק ביום. כי בלילה זה מצד פרסומי ניסא שגם היא מצווה.
  2. האם יש דין לימוד תורה בקריאת מגילה . 

(בגמ' מגילה דף ג. " מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" ושואל הרב מבריסק מדוע זה נקרא ביטול תורה האם קריאה במגילה אינה ביטול תורה ?

ומתרץ קריאת מגילה יש בה עניין של פירסומי ניסא ולא של לימוד וקריאה בתורה.

  1. מתי אומרים קדיש שלם, לפני או אחרי קריאת מגילה. בלילה שזה לא מדין תפילה אזי קדיש שלם לפני הקריאה וביום שזה חל מהתפילה, אחרי. 
  2. רגילים ואם יקרא משום לימוד לא יצא. ומוכיח זאת הרב מבריסק מכמה עניינים (לדוג' הרמבם פוסק שקריאה בתורה צריכה דקדוק ואילו במגילה אם קרא ולא דקדק יצא)
  3. ברית מילה הפורים: "הגה: כשיש מילה בפורים מלין התינוק קודם קריאת המגילה (מהרי"ל ומנהגים) ומביא המשנה ברורה :אסמכתא לכך דכתיב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון" אורה – זו תורה וששון זו מילה, והפרי חדש כתב דיקדים קריאת המגילה וכן משמע בביאור הגר"א.
  4. בקריאת מגילה א"צ לדקדק כמו קריאה בתורה ואם טעה לא צריך לחזור.

תוס' אומר שנהגו לא להחזיר ס"ת ביום עד לאחר קריאת מגילה (אנחנו לא נוהגים כך). מניין דין זה ? תוס' מסבירים שזה כמו במפטיר והפטרה.

 

לפיכך צריך אולי להסביר שקריאה במגילה אינה כקריאה בתורה אלא כקריאה בהפטרה כך לשון מסכת סופרים בהלכה י"ט.

 

ולכן גם אומרת הגמ' בפורים שחל בשבת שצריך לדרוש כתחליף להפטרה.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

 

למה לא תיקנו אזכרת חנוכה ופורים בברכה מעין 3

למה לא תיקנו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין 3

מקשים האחרונים למה לא תיקנו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין ג' (כמו רצה והחליצנו, ראש חודש וימים טובים)?

ועוד שאלה:

מדוע בברכת המזון באה הזכרת שבת ומועד אחרי  "רחם" לפני "ובנה ירושלים", ואילו בברכת מעין ג' אומרים "ורצה והחליצנו ביום השבת הזה" אחרי ובנה ירושלים (לפני הטוב והמטיב)?

ושאלה נוספת:

במעיין ג' במקום יעלה ויבוא של החגים אומרים "ושמחנו ביום…". מאיפה נלקח הנוסח הזה?הרי ביעלה ויבוא כלל לא לא מזכירים את נושא השמחה.

מתרץ ר"ח:

הגמ' במסכת ברכות כט. אומרת שלא אומרים תפילת הביננו במוצ"ש שהיות וצריך להוסיף הבדלה בחונן הדעת אתי לאטרודי ומקשה  מדוע אי אפשר לכלול הבדלה בתחילת הביננו, ובאופן זה אין חשש שייטרד, ונשארת בקושיא. 

ואומרים תלמידי רבנו יונה שבברכה קצרה (כמו הביננו) לא מכניסים הזכרות.

לאור דברים אלו מובן למה לא כללו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין ג'. אך אם כן קשה מדוע הזכרת שבת ומועד כן נכללו?!

אומר ר"ח:

הדין הוא שאם שכח רצה או יעלה ויבוא בברכת המזון ונזכר אחרי ובנה ירושלים: 

בשבת אומר ברוך אתה ה' … שנתן שבתות ומנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. 

וביו"ט שאומר ברוך אתה ה' … אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג… הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים"

ובר"ח: ברוך אתה ה'… אשר נתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון.

דהיינו לפני ובנה ירושלים רצה ויעלה ויבוא הם בגדר אזכרה בלבד ואילו לאחר ובנה ירושלים זה כבר תוספת ברכה.

ולכן במעין שלוש, שהיא ברכה קצרה, עד "ובנה ירושלים" היות ולא מוסיפים אזכרות לא מוסיפים של שבת, ראש חודש או יו"ט. אבל אחרי "ובנה ירושלים" כאן כבר דינם (בברכת המזון) כברכה ולכן כן הוסיפו במעין ג', אחרי ובנה ירושלים. 

ולכן גם ביו"ט מזכירים במעין ג'  בלשון "ושמחנו", כיוון שזה תחליף לברכה הנ"ל ששם אומרים "לששון ולשמחה".

לעומת זאת על הניסים זו תמיד אזכרה וגם אחרי ובנה ירושלים לא תיקנו ברכה מיוחדת ולכן לא נכנס כלל למעין ג' (שהיא כאמור ברכה קצרה).

  • ישנה חקירה שחוקר הפרי מגדים והיא: האם רצה ויעלה ויבוא זה חלק מברכת המזון או כאזכרה בלבד?

ולפי הדברים שאמרנו ברור ששיטת ר"ח היא שרצה היא רק אזכרה.

נפק"מ:

  1. אדם ברך ברכת המזון בסעודה שניה בשבת ושכח רצה ויחד עם זה כיוון גם להוציא את חברו שאכל סעודה שלישית. האם היות ולא יצא מבחינת עצמו לא הוציא גם את חברו או לא?

הדברים יהיו תלויים בספק: אם זה חלק מהברכה אזי כיוון שחסר בברכה הכלל הוא שאם לא יצא לא מוציא. אבל אם זה רק אזכרה אזי מה שחסר זה לא בברכה עצמה וחברו יצא.

  1. יו"ט שחל בשבת ובירך ברכת המזון ראשונה ושכח יעלה ויבוא ובשניה שכח רצה. האם מצטרפים?

גם ככן הדברים יהיו תלויים בספק: אם זה חלק בברכה, לא יצא, כי אף פעם לא בירך ברכה כתיקנה. אם זה אזכרה אזי ניתן לצרף הברכות.

  1. כוס שלישית מארבע כוסות בליל הסדר צריך לשתות לאחר ברכת המזון. ויש דעות שאם שתה לפני ברכת המזון לא יצא. מה יהיה הדין אם שתה כוס שלישית ונזכר ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון. האם יצא ידי כוס שלישית?

שוב יהיו הדברים תלויים בספק: אם זו אזכרה, אזי הברכה היתה בסדר ולפיכך גם יצא ידי חובת כוס שלישית. אולם את זו ברכה אזי לא בירך ברכת המזון ולא יצא ידי כוס שלישית.

המאירי כותב שאם לא הזכיר בברכת המזון "על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו" לא יצא ידי חובה ויש ראשונים שחולקים ומוכיחים שאין זה מעכב שאם היה מעכב היה צריך להזכיר ברית ותרה גם במעין ג', והמאירי לא הסביר כיצד ליישב ראיה זו.

הרמב"ם ברכות פ"ב ה"ג: 

"ברכת הארץ צריך לומר הודייה בתחלתה ובסופה וחותם בה על הארץ ועל המזון, וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, וצריך להזכיר בה ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה"

לפי לשון הרמב"ם (וכך גם משמע בגמ' ברכות מח:) ברית ותורה לא מעכב – דהיינו שזו אזכרה בלבד אך לא חלק מהברכה. 

כך גם משמע בשמנה ברורה שאומר שאם שכח ברית ותרה יכול להזכיר אחרי "נודה לך" ולפני רחם נא". ואם זה חלק מהברכה איך מועילה ההשלמה אלא משמע שזו אזכרה בלבד.

לפיכך גם מובן מדוע לא אומרים ברית ותרה במעין ג' – שכיוון שזו ברכה קצרה אין מוסיפים אזכרות כדאמרן.

הגהות אשר"י פ"ק דמגילה (סי' ד') כותב שנשים חייבות בבהמ"ז מן התורה אבל אינן מוציאות את האנשים שאינן יכולות לומר ברית והדברים לכאורה תמוהים שהרי בגמרא משמע שאם היו חייבות דאורייתא היו יכולות  להוציא אנשים?

ומסביר רעק"א שכוונת הגהות אשר"י היא רק לחלר של ברית ותרה שאת זה לא יכולות להוציא ועל הגבר לומר בעצמו.

ושואל החזו"א איך זה עובד, הרי יש לנו כלל שאי אפשר לצאת חצי מדין שומע כעונה וחצי באמירה עצמית.

ולפי מה שאנו אומרים שברית ותורה אינן חלק מהברכה אלא אזכרה הדברים מובנים שכן מה שלא ניתן לצאת חצי- חצי זה בברכה אחת אבל כאן יש ברכת המזון לחוד ואזכרה (ברית ותורה) לחוד וניתן לפצל ולצאת את הברכה מדין שומע כעונה ואת האזכרה בעצמו.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך