איסור אכילת מצת טבל בפסח-עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                                                                                                  23/3/2026

                                                      איסור אכילת מצת טבל-עו"ד ישראל פוקס

 

א. פתיחה: המשנה במסכת פסחים

השיעור נפתח בבחינת המשנה במסכת פסחים (לה, א).

  • הנושא: באילו דברים אדם יוצא ידי חובת מצה בלילה הראשון של פסח (חובת "בערב תאכלו מצות").
  • המקור: המשנה קובעת שיוצאים ידי חובה בחמשת מיני דגן, אך אין יוצאים ידי חובה במצה שהיא "טבל" (שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות), וכן לא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או במעשר שני והקדש שלא נפדו.

ב. טעם הגמרא: ה"היקש" בין מצה לחמץ

הגמרא בפסחים (לה, ב) מבארת את הסיבה לפסילת מצה של טבל.

  • המקור: פסוק מהתורה: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות".
  • הדרשה: הגמרא לומדת שיש "היקש" (השוואה) בין המצה לחמץ – אדם יוצא ידי חובה רק במצה כזו, שאילו הייתה מחמיצה, היה חל עליה איסור "לא תאכל חמץ".
  • המסקנה: כיוון שבמצת טבל, אילו הייתה מחמיצה, האיסור העיקרי שהיה חל עליה הוא איסור "טבל" ולא איסור "חמץ" (לפי שיטה מסוימת), הרי שהיא פסולה למצוות מצה.

ג. שיטת רבי שמעון: "אין איסור חל על איסור"

הגמרא מקשה: מדוע שלא יחול גם איסור חמץ על הטבל?.

  • המקור: הגמרא מיישבת שהמשנה הולכת לפי שיטת רבי שמעון במסכת כריתות, הסובר ש**"אין איסור חל על איסור"**.
  • ההסבר: כיוון שהחיטים היו "טבל" כבר משעת הקציר, כשמגיע הפסח והעיסה מחמיצה, איסור החמץ אינו יכול "לחול" על איסור הטבל הקיים. לכן, לפי רבי שמעון, לא עוברים על לאו של חמץ באכילת טבל שהחמיץ, וממילא לא יוצאים בו ידי חובה.

ד. קושיית הראשונים: איסור "כולל" ואיסור "מוסיף"

הראשונים מקשים על דברי הגמרא מהמושגים "איסור כולל" ו**"איסור מוסיף"**.

  • הגדרות:
    • איסור כולל: איסור שחל על דברים נוספים (חמץ חל על כל העיסות, לא רק על טבל).
    • איסור מוסיף: איסור שמוסיף חומרה (חמץ מוסיף איסור הנאה ועונש כרת, מה שאין בטבל רגיל).
  • הקושי: גם לפי הסוברים שאין איסור חל על איסור, במקרים של "כולל" ו"מוסיף" האיסור כן חל.
  • המסקנה: הראשונים מוכיחים מכאן שרבי שמעון סובר שאין איסור חל על איסור אפילו ב"כולל" ו"מוסיף".

ה. שיטת הרמב"ם והכלל של ברכת המזון

הדיון עובר לשיטת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ו, הלכה ז).

  • המקור: הרמב"ם פוסק כמשנה שאין יוצאים בטבל, אך מוסיף גם "מצה גזולה".
  • הכלל של הרמב"ם: "כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכים עליו… אין יוצא".
  • הסתירה ברמב"ם: בהלכות שגגות (פרק ו, הלכה ד) הרמב"ם פוסק שאיסור כן חל ב"כולל" ו"מוסיף". אם כך, איסור חמץ היה צריך לחול על טבל, והיה ניתן לצאת ידי חובה.

ו. יישוב הסתירה: "מצווה הבאה בעבירה"

כדי ליישב את הרמב"ם, השיעור מביא את דברי הר"ן והרמב"ן.

  • הסבר: הטעם האמיתי לפסול (לפחות לשיטת הרמב"ם) אינו ה"היקש" של הגמרא, אלא הדין הכללי של "מצווה הבאה בעבירה".
  • ראיה: זה מסביר מדוע הרמב"ם פוסל גם מצה גזולה, למרות שבה אין את עניין ה"היקש" של חמץ.
  • הקשר לברכות: בהלכות ברכות (פרק א, הלכה יט) הרמב"ם פוסק שמי שאוכל דבר איסור (כמו טבל) אינו מברך עליו. מכאן שהפסול במצה נובע מהיותה חפץ של עבירה שאינו ראוי לברכה.

ז. שאלת ה"שאגת אריה": עשה דוחה לא תעשה

החלק האחרון של השיעור עוסק בקושיית ה**"שאגת אריה" (סימן צו)**.

  • השאלה: מדוע לא נאמר שמצוות עשה של אכילת מצה תדחה את הלא תעשה של איסור טבל ("עשה דוחה לא תעשה")?. אם העשה דוחה את הלאו, אז אין כאן עבירה וממילא אין "מצווה הבאה בעבירה".
  • תירוץ ה"שאגת אריה": הוא מציע (בהסתמך על סוגיית יבמות) ש"עשה" אינו דוחה "לא תעשה" שיש בו עונש מיתה בידי שמיים (כמו בטבל).
  • הקושי על התירוץ: הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק י, הלכה כ) מציין שיש סוגי טבל (כמו מעשר שני) שאין בהם מיתה אלא רק מלקות. כיוון שהרמב"ם פסל את כל סוגי הטבל, תירוץ ה"שאגת אריה" אינו מספיק ליישוב שיטת הרמב"ם.



חמץ בפסח – דבר שיש לו מתירין

בס"ד                                                                                                                                                                           7/10/2025      

איסור חמץ בפסח – דבר שיש לו מתירין /הרב יעקב קופר

  1. 1. רמב"ן מלחמות ה' פסחים ז: מדפי הרי"ף:  דכיון דחמץ בזמנו החמירה עליו תורה יותר משאר איסורין שהוא בכרת ועובר משום בל יראה ובל ימצא ולא בדילי אינשי מיניה החמירו ביה רבנן טפי משאר איסורין. עוד אני אומר דכיון דקיימא לן כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אף חמץ בפסח אינו בטל לעולם.

לפי הרמב"ן: I) חמץ כה חמור שלא בטל ברוב משום שרגילים בו ולא בדלים ממנו, איסור כרת.

                   II) דבר שיש לו מתירין אפילו ב 1000 לא בטיל לכן חמץ לא יתבטל לעולם.

תערובת חמץ מותרת אחר הפסח לכן אסרו בכלשהו בפסח.

  1. 2. ב"י סימן קב:כתב המרדכי דדבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך לומר דשיל"מ.

זו גם שיטת הר"ן כל דבר שלא מותר עולמית אלא יאסר מתישהו – לא נקרא דבר שישי לו מתירין.

3. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ט: חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו.
  1. רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ה: חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אף על פי שהוא אסור בהנייה  אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח.

הרמב"ם כמו הרמב"ן שתערובת חמץ זהו דבר שיש לו מתירין – כמו ההסבר השני ברמב"ן.

דבר שיש לו מתירין זה גם כנגד רוב וגם לספק דרבנן.

  • חגגו שבת באולם שעל אחד הכסאות הושאר מקרן (בסיס לדבר האסור), אחד העובדים הזיז את המקרן ואסף את כל הכסאות למערום.

שבת בבוקר התלבטו אם מותר להוציא כסאות מהערימה הרי כסא אחד הוא איסור! ואם נחכה למוצא"ש כל הכסאות יהיו מותרים!!!

 

הנודע ביהודה תנינא אבן העזר לח: בחורה בעניני שידוכין והתברר שהיא מעוברת, המשודך אומר לא ממני, העלו את סכום השידוך והמשודך חוזר בו ואומר זה ממני ורוצה בשידוך.

בתחילה כשאמר שלא ממנו האמנו לו כי עד אחד נאמן באיסורין, אבל כששינה גירסא לא מאמינים לו אלא שיש תקנת חכמים שאסור לאדם לישא מעוברת או מינקת חבירו עד שהולד יהיה 24 חודש שאז התינוק נגמל מההנקה.

אם היא מעוברת ממנו – מותר לו לשאת אותה מיידית כי הוא ידאג לתינוק אבל אם לא ממנו השאלה אם מעוברת מגוי שלא צריך לחכות או מיהודי שצריך לחכות 24 חודש – זהו ספק אם להתיר לה להינשא רצו להציע פתרון שנחכה 24 חודש ואז הספק ייפתר ותהיה מותרת לכל הדעות.

ענה הנודע ביהודה  ספיקא דרבנן לקולא וביטול ברוב כאן לא נאמר כי זה דבר שיש לו מתירין! נחכה 24 חודש ואז תהיה מותרת!   ואז לא צריך לסמוך על רוב ועל ספיקא דרבנן לקולא!

ומוסיף הנודע ביהודה כל מה שהגמ' אומרת עד שיאכלנו באיסור – תאכלנו בהיתר – זה כשאתה משתמש חד פעמית – תשתמש כשמותר אבל בכסאות  זה שאתה מתיר לי מוצא"ש – לא נותן לי את השימוש בשבת! יש לו הרבה שימושים! את השימוש בשבת אתה לוקח ממני! כך גם בשידוכין אתה אוסר עליו חיי אישות יום יום – כאן לא אומרים דבר שיש לו מתירין.   לעומת ביצה שאתה תאכל פעם אחת – תאכל כשמותר!!!

רע"א חולק על הנוב"י משבר כלי באשפה שרוצה להשתמש בו לכסוי כלים אם נזרק לאשפה לפני שבת – הראה שזה לא כלי וזה מוקצה אבל אם נזרק בשבת – זה לא מוקצה.

אדם שמצא שבר כלי באשפה בשבת ומתלבט אם זרקו בשבת ומותר או לפני שבת ואסור אומר רע"א כל דבר שאפשר להשתמש בו בהיתר – אל תשתמש באיסור      חולק על הנודב"י!.

  1. תורת הבית הקצר בית ד שער א: אבל במה שאין בידו ואינן וודאי שיבא המתיר אינו בדין דבר שיש לו מתירין. ולפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אף על פי שאפשר שתטעון עוד התרנגולת ויותרו כלן או שתחיה התרנגולת שני עשר חדש אין זה כדין דבר שיש לו מתירין לפי שאין המתיר וודאי ואינו בידו ולפיכך בטלה היא כביצה טמאה שנתערבה באחרות וכן כל כיוצא בזה.                                                          

אומר הרשב"א דבר שיש לו מתירין זו חומרא שאומרים שבטוח שיבוא ההיתר- במוצא"ש – אבל כשלא בטוח אם יבוא ההיתר – לא צריך לחכות

דוגמא: ביצה של ספק טריפה שהתערבה בביצים רגילות – נחכה 12 חודש ונראה אם התרנגולת תחיה ואז זה לא טריפה אך מאחר שלא ידוע מה תהיה התוצאה אנחנו סומכים עכשיו על ביטול ברוב ולא צריך לחכות.

מקשים האחרונים על הרשב"א הרי במקרה כזה אין סיבה להמתין במקרה של ביצה שנולדה ביו"ט כרגע יש איסור מוקצה ובמוצא"ש – לא, אבל בספק טריפה – אם היא טריפה – לא צריך לחכות כי יש ביטול ברוב ואם היא לא טריפה אז בטח שהיא מותרת?!

  1.  תפארת למשה: ונ"ל לתרץ דהמחבר איירי כאן מביצה ספק טריפה שנולדה ביו"ט ג"כ וא"כ אף שתהיה התרנגולת כשרה אח"כ מ"מ הביצה אסורה היום שנולדה ביו"ט וסד"א אם אותה הביצה נתערבה ביו"ט לא תתבטל באלף משום שיש לחוש שמא תהיה התרנגולת כשרה וא"כ אין לביצה זו שום איסור רק שנולדה ביו"ט קמ"ל הואיל שאין המתיר בודאי עתיד לבוא דשמא תהיה טריפה א"כ לא מיקרי ביצה זו דשיל"מ ובטלה.

מתרץ התפארת למשה שהביצה היא ספק טריפה וגם נולדה ביו"ט: ברור שלא ממתינים 12 חודש כל הספק אם להמתין מיו"ט למוצאי יו"טכי אם לא טריפה – יש רק בעיה של נולד ביו"ט אבל אם ביחס לאיסור טריפה אתה משתמש בביטול ברוב.

  1.  שו"ת רעק"א ס' סה: נשאלתי מת"ח מופלג, באחד שאמר קונם עלי אכילת בשר נבילה זו,  ונתערבה בשוגג בשארי חתיכות במינה ולא היה ראויה  להתכבד, אם נימא דבטלה החתיכה, דבעלמא נדר לא בטל דהוי דבר שיש לו מתירין, מ"מ הכא כיון דאין לה היתר בלא ביטול גם איסור הנדר בטל, או דנימא דמכל מקום האיסור נדר דהוי דשיל"מ לא בטל.
מלתא כיוצא בזה מצינו בתשובה צמח צדק בביצת טריפה שנולדה ביו"ט דדן השואל להתיר לאוכלו ביו"ט ע"י הביטול, וכתב שם לפרש בזה דברי הרשב"א בתשובה הובא בב"י יו"ד והשיב הצ"צ לאסור כיון דעכ"פ אחר יו"ט יופקע איסור מוקצה ממנו, א"כ למה יאכלנה ביו"ט דכל מה דאפשר למעבד בהיתר עבדינן עיין שם ולזה הסכימו הפר"ח והמנחת יעקב.
ונראה ראיה לזה ממה דס"ל להרמב"ם דטעמא דחמץ בפסח לא בטל משום דהוי דשיל"מ והרי מה דמתירים לו להשהות לאחר פסח ולא מחייבין ליה לשרוף מיד משום לאו דבל יראה ועשה דתשביתו היינו ע"כ מכח הביטול דלענין בל יראה ותשביתו לא הוי דשיל"מ הרי דאף דעל תערובות זה ב' איסורים אכילה ובל יראה לא אמרינן כיון דאמרת לסמוך על הביטול לענין ב"י ותשביתו ממילא בטלה לגמרי, אלא דמ"מ מה דאפשר למיעבד בלא ביטול דהיינו האכילה עבדינן,
והדברים ק"ו דהרי כל עיקר ישל"מ דחמץ דאכילה הוא מכח הביטול לגבי בל יראה ותשביתו ואפי' הכי מקרי דשיל"מ מכל שכן בדינא דהצ"צ הנ"ל דאיסור יו"ט יהיה לו היתר אח"כ בלא ביטול דטריפה, דבלאו ביטול דטריפה יכול להשהותו לאחר יו"ט ויסתלק האיסור יו"ט , א"כ ה"נ לכאורה בנ"ד יש לאסור דאיסור נדר לא בטל.

 

רע"א מקשה מאדם שנדר על חתיכת טריפה שלא יאכל ממנה והתערבה ב1000 מצד התערובת – זה מותר ביטול ברוב אבל צריך להישאל ע"י חכם על הנדר כי זה דבר שיש לו מתירין?!

אומר רע"א כנגד התפארת למשה  שהרוב מבטל את כל האיסורים – לומד מהרמב"ם בתערובת חמץ שיש איסור אכילה ואיסור בל יראה, התערב לי חמץ בפסח אומר הרמב"ם זהו דבר שיש לו מתירין  כי אחרי הפסח הוא מותר ולכן בפסח אסור – שואל רע"א מה לגבי איסור בל יראה? למה לא נשרוף אותו?

יוצא ברמב"ם: לעניין איסור אכילה – אל תאכל אותו כי מותר לך אחרי הפסח, לעניין ביעור – אני סומך על ביטול ברוב ואז אני לא עובר על בל יראה כך גם לגבי  חתיכת הנבילה והנדר – לא צריך להשתמש במנגנון של ביטול ברוב לפני שאני הולך לחכם שיתיר את הנדר.

שיעור הרב יעקב קופר ערב פסח תשפ"ה




ספור יציאת מצריים במעשה

בס"ד                                                                                                                                                                                       15/4/23                                         

ספור יציאת מצריים במעשה / עו"ד ישראל פוקס

שו"ע תע"ב: "יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום מיד כשתחשך (בליל הסדר)… מצווה למהר לאכול בשביל התינוקות אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך".

שו"ע רס"ז ס' ב': לאחר פלג המנחה יכול להדליק נרות ולקדש ולאכול מייד.

כיוון שקיבל שבת יוסיך מחול אל הקודש ויכול לקדש ולאכול מיד?!

הרא"ש בפסחים פ' רביעי: דין יו"ט כדין שבת וכמו שמוסיפים מחול לקודש בשבת כך אפשר גם ביו"ט.

-למה בליל הסדר לא יעשה כמו שבת שאפשר כבר לקדש אחרי פלג המנחה? מדוע בליל הסדר צריך לחכות עד שתחשך?

-:מג"א: הקידוש בליל הסדר היא הכוס הראשונה מ-4 כוסות (השניה-ספור יציאת מצריים, השלישית-ברהמ"ז, הרביעית- הלל) אי אפשר לשתות 4 כוסות לפני החשכה (תרומת הדשן).

-: הט"ז: קידוש בליל הסדר אחרי חשיכה כי זה לצורך אכילת מצה ויש היקש בין מצות לקרבן פסח שנאכל בלילה ממילא אי אפשר לאכול מצה לפני הלילה וקידוש שנועד להכשיר את הסעודה גם אי אפשר לפני שתחשך.

במה נחלקו הט"ז והמג"א?

  • רמב"ם הל' חנוכה פ' ג' הל' ו': "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא מדברי סופרים אלא קריאת הלל בלבד היא מדברי סופרים".

יש 18 ימים בהם גומרים את ההלל: כל שמונת ימי הסוכות, 8 ימי חנוכה, ראשון של פסח וחג השבועות.

הראב"ד: הגמ' בערכין י. מונה את הימים בהם גומרים את ההלל ומוסיפה פסוק: "השיר יהיה לכם כליל התקדש החג" שההלל הוא מדברי קבלה ולא מדברי סופרים.

הכס"מ: הרמב"ם בספר המצוות חולק על הבה"ג לגבי קריאת מגילה שזו מדברי סופרים/קבלה כלומר לרמב"ם קבלה ודברי סופרים זה אותו דבר.

המשנה בערבי פסחים: "מזגו לו כוס שלישית מברך,,,רביעית גומר את ההלל".

שואל הר"ן: למה הגמ' בערכין לא מנו את ההלל של ליל הסדר?  ורק את 18 ימים בהם גומרים את ההלל? וכן קשה גם על הרמב"ם שלא ספר הלל זה!

משנה בפסחים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות… לפיכך חייב אדם לברך, להודות, להלל…".

מהו הקשר בין להלל לבין סיפור יציאת מצריים?

הרי יש מצוות ספור יציאת מצריים ויש אמירת הלל – למה המשנה עושה מיקס משניהם?

הרב ז'ולטי: מכאן רואים ששונה ההלל בליל פסח משאר ההללים שהוא חיוב מדאוריתא לעומת השאר שהם מדברי סופרים כי להלל של ליל הסדר יש דין של סיפור יציאת מצריים שזו חובה דאורייתא!.

גמ' ברכות ט.: מחלוקת ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה עד מתי אפשר לאכול את הפסח, שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" וביציאת מצריים נאמר "ועברתי בלילה הזה…" מה כאן עד חצות אף כאן עד חצות- זו דעת ראב"ע, ר' עקיבא אומר בחיפזון – כל זמן שזהו שעת חיפזון = עד עלות השחר (רש"י).

הגמ' בפסחים קכ : אמר רבא אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות – לא יצא ידי חובתו – גם כשאין פסח נאכל בכל אופן זמן אכילת מצה תלוי בזמן אכילת הפסח.

הפוסקים נחלקו חלק כר' עקיבא (רמב"ם, באור הלכה) וחלק כראב"ע – הר"ח והתוס'.

שו"ע דן בנושא אפיקומן – יהיה זהיר לאוכלו קודם חצות(כמו ראב"ע). ומוסיף הרמ"א "ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות".

שואל הגאון מהו הטעם בהקדמת ההלל קודם חצות?

-: בשביל כוס רביעית שצריך לגמור אותה קודם חצות וההלל תלוי בכוס רביעית.

באפיקומן יש היקש בין מצה לפסח אבל מה הקשר לכוס רביעית לפי הגאון?

 

הרמ"א תע"ב סע' ז: לכתחילה יסב כל הסעודה.    הגאון במקום: המקור מהגמ' שאומרת "לא יאכל עי שיסב".

הרי ההסבה היא דין במצה וב 4 כוסות? הסעודה היא סעודת יו"ט? לצה צריכה הסבה?

 

המשנה בפסחים: כל שלא אמר 3 דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובה…פסח מצה ומרור".

למה התכוון שלא יצא ידי חובה? חובת מה?

הרמב"ם: "כל שלא אמר…ודברים אלו כולם הם הנקראים הגדה" כלומר זה בעצם שייך לספור יציאת מצריים.

הרמב"ן במלחמות (ברכות) דן מתי לא יוצא ידי חובה ולדעתו מי שלא אמר 3 דברים אלו לא יוצא ידי חובת אכילת פסח מצה ומרור.

ן) איך אתה אומר שלא יצא ידי חובה?

ןן) איפה מצאנו קשר בין קיום המצוות לאי אמירה שמבטלת את האכילה?

ר' יוסף דב מבוסטון: יש מצווה לאכול מצה ומרור לכל מצווה יש חלק מעשי שלה ויש דין שני של ספור יציאת מצריים. ספור יציאת מצריים במעשה, בכל מצווה בליל הסדר יש 2 דינים: קיום המצווה וע"י שאני מקיים אני מקיים את החלק המעשי של ספור יציאת מצריים.

לפי הסבר זה ניתן להבין את שיטת הרמב"ם והר"ן, לשיטת ר' יושע בר בכל מצווה יש 2 דינים שאם לא אמרת לא יצאת ידי ספור יציאת מצריים במעשה.

לפי היסוד של ר' יושע בר יש "להציג" כמו התימנים שנוהגין להציג את יציאת מצריים.

למה צריך להסב? -: נכון שזהו דין בליל הסדר וכל פעולה כמו הסבה יש בה חלק של סיפור יציאת מצריים ולכן אומר הרמ"א שיש דין הסבה כל הסעודה.

  • במכילתא בא: "והגדת לבנך – יכול מר"ח? ת"ל ביום ההוא – האם בעוד יום? בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך" – נפק"מ מי שאין לו מצה ומרור – פטור מספור יציאת מצריים.

תרומת הדשן: לא מונחים ממש כי אז אפשר לשים על השולחן מהצהריים! אלא בשעה שראוי לאכול מצה ומרור – זה הזמן הראוי לאכילת מצה ומרור – משתחשך ובסוף זו מחלוקת ר' עקיבא וראב"ע – עד חצות או עד עלות השחר.

מצוות ספור יציאת מצריים תלויה בזמן אכילת מצה – לפי זה ניתן להבין למה הכוס הראשונה – קידוש – משתחשך?

כי בכל מצוות הסדר יש 2 דינים (ר' יושע בר), יש אלמנט של סיפור יציאת מצריים אותה אפשר לספר רק בזמן אכילת מצה, ולפני האכילה יש לקדש לא לפני שתחשך.

לפי הט"ז: החלק המעשי ב-4 כוסות מחייב לפי זמן אכילת המצה שהוקש לקרבן פסח – משתחשך.

הגאון שהסביר את הרמ"א שצריך לגמור אפיקומן עד חצות כולל את ההלל?

כי ההלל הוא על כוס רביעית והחלק המעשי הוא של ספור יציאת מצריים שזמנו עד חצות.

שעור עו"ד ישראל פוקס




חמץ בפסח – הסתמכות על חזקה או גילוי רצונו

בס"ד                                                                                                                                                                                                                         8.4.2024

חמץ בפסח-הסתמכות על חזקה או על גילוי רצונו / הרב צביקה

אדם מצא ליד ביתו שקית בשר – כיוון שרוב החנויות בעיר כשרות ורק אחת מוכרת בשר טריפה – אנו מניחים שהבשר כשר כי "כל דפריש מרובא פריש".

לאחר זמן התברר שהבשר היה של שכנו שקנה אותו בחנות הטריפה – האם צריך כפרה?

-: לא, כי הוא סמך על חזקת כשרות שנוצרה ע"י רוב.

הר"ן: אדם שבדק חמץ בבית – יש לבית חזקת בית בדוק ללא חמץ, באמצע הפסח רואה חבילת ביסקוויטים – אומר הר"ן בפסחים – כיוון שסמך על חזקה – לא עבר על איסור (גם אם לא ביטל ומכר).

פתחי תשובה: אישה לאחר שבוע בטהרתה רואה דם לאחר יחסי אישות – האם צריכה כפרה?

-: לא, כי היא סמכה על חזקה שהיא טהורה.

תוס' ב"החולץ": אישה שנפלה ליבום, המתינה 3 חודשים ואחר היבום – ניכא עוברה וברור שהוא מהראשון אומר תוס' מתי צריכה כפרה? "דאיירי תוך ג' דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד?". כלומר יוצאת ואינה צריכה כפרה.

כלומר, כל אדם שסמך על חזקה והתבררה כטעות – פטור מכפרה.

ר"ן: עורלה אסורה גם בחו"ל, יהודי בחו"ל עם ספק עורלה – מותר משום הלכה למשה מסיני אע"פ שעורלה הינה איסור דאוריתא.

  • יש מחלוקת האם ספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא כך סובר הרמב"ן רק רבנן החמירו

או ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא (הרמב"ם).

הר"ן: אם ספיקא דאורייתא לקולא כדעת הרמב"ן, אז למה צריך הלכה למשה מסיני שספק עורלה מותר בחו"ל?

-: כי לולא ההלכה למשה מסיני שספק עורלה מותר בחו"ל אז הוא אסור מדרבנן, היהודי שיאכל את הספק עורלה ואח"כ יתברר לו שזהו עורלה ודאית – יהיה חייב כפרה ופה באה הלכה למשה מסיני שפוטרת אותו מכפרה.

שואל הסטייפלר: מה ההבדל בין הר"ן לגבי אדם שבדק חמץ ומצא חמץ בפסח שאינו צריך כפרה לעומת הר"ן גבי ספק עורלה שלולא ההלכה למשה מסיני היה חייב כפרה? הרי חזקת רוב פירות שאינם עורלה?

 

הרמב"ם בהל' חמץ ומצה ב',ב': "מה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר"- כמו רש" ביטול בלב.

שאגת אריה: אדם קנה מאזניים לא תקינות אומר הרמב"ם שאינו לוקה משום שזהו לאו שאין בו מעשה.

                     שואל השאגה: הרי הוא קנה?!

-: הוא לא עובר איסור בקניה אלא בשהיה הקניה היא רק היכי תימצי.

– אדם שנכנס לביהמ"ק ללא עולת ראיה וללא שלמי חגיגה אומר הרמב"ם שאע"פ שעבר על "לא תראו פני ריקם" – אינו לוקה כי זהו לאו שאין בו מעשה.

שואל השאגת אריה: הרי הוא הלך?

-: אלא החיוב הוא בשהיה ושהייה ללא קורבן – הוא המחייב.

הרמב"ם בהל' חמץ ומצה אומר שאדם לא עובר בבל יראה אלא אם קנה חמץ בפסח שאז לוקה

שואל ר' שמואל הרי האיסור הוא לא הקניה כמו במאזניים האיסור הוא השהייה?!

-: יש רמב"ם שביטול חמץ אינו מועיל בחמץ הידוע לפי תוס' צריך הפקר – ביטלתי לפי רש"י שתעשה אותו כעפר – לא עוזר ביטול כי הרי אתה משאיר את החמץ! אז לא ביטלת אותו!

שואל ר' שמואל: גמ' בפסחים, אדם בחו"ל ויש לו חמץ בארץ ונזכר, לפי הרמב"ם לא עוזר ביטול בחמץ הידוע – כמו רש"י, כיצד יכול לבטל בחו"ל חמץ בארץ?

-אומר ר' שמואל ביטול זה שאני רוצה שהדבר יהיה עפר, ולכן אי אפשר בחמץ הידוע כמו קופסא ביסקויטים, להשאיר אותה ואם לא זרקת אותה סימן שנוח לך אבל כשאני בחו"ל ורוצה לבטל חמץ בארץ – כי אני לא יכול!!!כל הדין בחמץ הוא לעשותו כעפר האיסור אינו ההשהיה אלא מה שאני רוצה את החמץ

ולכן מי שקונה חמץ מראה שהוא רוצה אותו ולכן לוקה.

  • האיסור במאזניים הוא ההשהייה באיסור חמץ זו החשיבות שאני רוצה בקיומו, כשאני קונה חמץ בפסח – אני רוצה בקיומו.

אומר ר' שמואל: הר"ן לא אמר שסומכים על חזקה אלא יהודי שבדק את החמץ יש לו חזקה שהבית בדוק, כשמצא חמץ בפסח זה לא בגלל החזקה אלא כי אינו רוצה בקיומו!

  • אדם שיש לו 9 חבילות מצה ואחת חמץ וראה עכבר מחזיק בפיו אוכל ולא ידוע מאיזו חבילה לקח – עכבר הוא קבוע ולא אומרים כל דפריש מרובא פריש אלא כל הקבוע כמחצה על מחצה וצריך לבדוק שוב.

שואלים תוס': חמץ הוא דאורייתא והבדיקה היא דרבנן וספק בדיקה -דרבנן- לקולא?

כס"מ: כל בדיקת חמץ לאחר ביטול החמץ ניתקנה על ספק?! כל דין הבדיקה הוא על ספק שימצא?!

ונשער בצ"ע.

לפי ר' שמואל כל הבדיקה הוא שיגיד שאינו מעוניין בחמץ, הוא כבר בדק וביטל, זה ברור שאיני מעוניין בו ולכן לכאורה לא צריך שוב בדיקה אבל כשנכנס העכבר עם ספק חמץ בפיו – מוריד את סיבת האי רצונו בחמץ ויחזור ויבדוק.

שיעור ר' צביקה פרוינדליך




איסור אכילת חמץ בפסח

איסור אכילת חמץ בפסח – שיעורו של הרב שמואל שמעוני מתוך אתר VBM

דיון בחצי שיעור חמץ לגבי "חזי לאיצטרופי" ולגבי ביטול ברוב-לחץ כאן!




פסח: איסורי דרבנן בשוגג

בס"ד                                                                                                                                     כז אדר             20.3.2023

פסח: איסורי דרבנן בשוגג

הרב יצחק יוסף נשאל לגבי מצות שאפו בבני ברק ושכחו להפריש חלה מהמצה, נכנס החג ומה לעשות כשהרבה קונים לא יודעים שלא הופרשה חלה?

-: וענה שייתן לקטן להפריש "מן המוקף" (שאתה רואה את הכל על המדף כמו מחובר), זהו איסור מתקן אבל ע"י קטן זהו איסור קל (כדי שכולם ינצלו מאיסור חלה שהוא מיתה בידי שמיים  (במזיד)). (כך גם פסק הרב פרנק בשו"ת "הר צבי").

* התארחו אצל יהודי בליל הסדר ובסיום הסדר רואים שכתוב על הקופסת מצות  "לא הופרשה חלה" האופציות: לקחת מצות אחרות מופרשות ולאכול מצה      מחדש   או שלא צריך?

הרב וייס (ראב"ד העדה החרדית): יהודי שקידש בשבת ונודע לו שהמשרתת הגויה נגעה ביין ואסור היין משום "סתם יינם" האם צריך לקדש שוב?

יש משנה לגבי "לולב הגזול והיבש פסול" משום מצוה הבאה בעבירה אולי גם כאן צריך שוב לקדש על יין כשר?

  • הנתיבות דן לגבי יהודי שנכנס למסעדה שנראית כשירה ואומר לו מישהו – לאחר שאכל- שלא כשר כאן – האם צריך לשלם?

-: עונה הנתיבות שאם זהו איסור דאורייתא (כמו בשר טריפה) פטור מלשלם אבל

   אם יש איסורי דרבנן ואכלת בשוגג (לא הופרשו תרו"מ) – חייב לשלם כי האדם לא עבר איסור שיש עליו כפרה, זהו איסור דרבנן בשוגג. ולכן אם האכילוהו שקצים ורמשים – פטור מלשלם אבל טבל   וחלה שהם מדרבנן – חייב לשלם.

הנתיבות נסמך על גמ' בעירובין סז לגבי רב שטעה והיטעה את הציבור האם מותר לתקן אותו?    – אם טעה מדאוריתא – צריך להודיעו שטעה אבל אם טעה בדבר מדרבנן – הם יעשו בשוגג ומלאכה בשוגג באיסור מדרבנן – אין כאן איסור.

לפי זה רצה לטעון ה"מחזה אברהם" שהגוי שנגע ביין – זהו דין דרבנן אז אין מצוה הבאה בעבירה ולא צריך לקדש שוב כך גם רצה הרב וייס לטעון לגבי מצת טבל בליל הסדר – זהו איסור דרבנן בשוגג ואין כאן מצוה הבאה בעבירה ויצאו ידי חובה כדת וכדין.

נתיבות: ר' חייא ורב אושעיה מנו "מנסך" באבות נזיקין – למה לא אמרו שמספיק שגוי נגע ביין?     -: האיסור בנגיעה אמרו לגברא אל תשתמש  ואילו ביין נסך – החפצא אסור, יש "חלות" שהפכתי יין כשר ליין נסך ואילו בנגיעת גוי – רבנן אמרו לי אל תשתה כי יגרום לקרוב לבבות ("אסרו יינם משום בנותיהם").

ר' שמואל: מביא את ר' שמעון שקאפ שכדי להיות מזיק ולהתחייב צריך נזק בחפץ, אם לא חיסרתי – אני לא חייב, כשגוי נגע ביין – הוא לא עשה נזק לחפץ אבל כשגוי ניסך – זהו נזק בחפץ והיין נאסר בהנאה.

כל איסור דרבנן הוא איסור גברא!

כל איסור דאורייתא הוא איסור חפצא!

ולכן אדם שקידש על יין שנגע בו גוי או מצה טבל – יצא ידי חובה – כך סובר ר' שמעון שקאפ.

  • אומר ר' שמואל שזה לא נכון! יש מצב שאיסור דרבנן יהיה על חפצא וחולק על ר' שמעון מתוס' בסוכה שהגמ' אומרת שצריך סוכה מינימום 7 על 7 טפחים אע"פ שמדאורייתא מספיק 6 על 6 טפחים. אומרים תוס' שאם רבנן קבעו 7 על 7 אז אם ישב בסוכה 6 על 6 – זו לא סוכה! כלומר רבנן הפקיעו דין סוכה -חפצא- ממי שיושב בסוכה שמדאוריתא מותרת!
  • יהודי שאכל פסח מצה ומרור כדין אבל לא אמר 3 דברים, לפי הר"ן: יצא ידי חובה שואל ר' שמואל כיצד תוס בסוכה אמרו שכשרבנן תיקנו סוכה 7 על 7 ולכן לא יצא ב6 על 6 שמדאוריתא זה בסדר ואילו בפסח שרבנן תיקנו להגיד פסח, מצה ומרור ואם אכל ולא אמר כן יצא?

  -: תוס' דיברו על מה זה סוכה (חפצא) אבל מי שלא אמר בפסח זהו דין נוסף, זה לא תנאי במצה או במרור ולכן יצא ידי חובה.

כשחז"ל דיברו על הסוכה – זה פגם בחפצא ואילו בפסח המצה בסדר, רק לגברא יש בעיה.

ולכן אומר ר' שמואל ביין שנגע בו גוי – זהו איסור גברא כי היין לא נחסר, רק רבנן אסרו אותו משום חתנות  (ר"ן) ולכן אם קידש בשוגג-יצא.

אבל במצה של טבל – שלא הופרשה חלה – זהו איסור בחפצא ולכן לא יצא.

לר' שמעון: מצה של טבל או לא הופרשה חלה – זהו איסור דרבנן = איסור גברא        

                ולכן יצא ידי חובת מצה בפסח.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך




פסח: קניין חמץ

ב' ניסן תשע"ג

קניין חמץ בפסח

רמבם חמץ ומצה פ"א ה"ג: 

"אין אדם לוקה משום בל יראה ובל ימצא בפסח אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו שאז יש בו מעשה אבל אם רק השאיר חמץ בביתו הרי זה לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה"

שואל הנודע ביהודה: ישנו יסוד בדיני קניין שאדם לא יכול למכור מה שאינו ברשותו  ("איש כי יקדיש ביתו" מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו) על פי יסוד זה גם א"א למכור איסורי הנאה כי אינם ברשותו של האדם.

לפי זה שואל הנודע ביהודה כיצד ניתן לקנות חמץ בפסח הרי זה אסור בהנאה והמוכר אינו יכול למכור מה שאינו ברשותו !?

ישנה מחלוקת האם איסורי הנאה נחשבים של האדם או לא ואומר הקצות שבכל מקרה זה אינו ברשותו (שור הנסקל שנגמר דינו אי אפשר למכור)

ולפי זה צריך להסביר איך ניתן לקנות חמץ בפסח?

(יש מן האח' שתירצו שמדובר מגוי, אבל זה לא משמע מהרמבם שאינו אומר "אא"כ קנה חמץ מגוי".

כן אולי ניתן לחלק בעניין איסור הנאה לזמן מוגבל.

וכן יש שתירצו שכיוון "שעשאו הכתוב ברשותו" ע"כ שייכת מכירה, אבל גם זה אינו נכון, שכן להלכה אין החמץ ברשותו ממש לכל דבר ועניין (כמו ירושה וכיוצ"ב) אלא רק לעניין לעבור עליו בבל יראה) .

  • הקצות מביא מעשה בפלוני ששכח לבטל חמץ ונזכר בכניסת החג, כאשר כבר לכאורה לא ניתן לבטל, וכאשר נזכר פרץ בצעקות לבטלו, ואומר הקצות שכיוון שגילה דעתו שהחמץ לא חשוב לו, לכן לא עבר בבל יראה ובל ימצא.

איך זה עובד למפרע, הרי בפועל לא ביטל בזמן?

מסביר ר' שמואל שהיסוד בדברי הקצות הוא ע"פ שיטת רש"י במח' מהו יסוד דין ביטול חמץ:

כידוע ישנה מח' יסודית בדין ביטול חמץ: שיטת רש"י היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ = ביטול חמץ הינו "מצב". שיטת תוס' היא שביטול הוא מדין הפקר.

וע"כ רק אם ביטול חמץ הוא עניין במחשבה = "מצב", ניתן על יסוד אומדנא שעוד קודם הזמן לא רצה בחמץ להסיק ולומר שלמרות שלא ביטל בזמן הרי האומדנא שלנו מחליפה את הביטול אבל אם היסוד הוא הפקר הרי שיש לעשות פעולת הפקר ובאומדנא לא ניתן להחליף מעשה.

[הבית יוסף שואל מדוע אין מברכים על ביטול חמץ ועונה כי זה במחשבה.

שואל הרעק"א – גם תרומה ניתן להפריש במחשבה ושם כן מברכים? אלא שהיות וביטול חמץ זה "מצב" ולא פעולה, לא מברכים על "מצב"]

  • אדם נכנס לבית של חבירו כשאינו בבית ועד שממתין לו רוצה לאכול משהו האם יכול לקחת פרי לאכול בלי רשות כאשר ברור שאם היה פה היה מסכים?

תוס' בב"מ אומר שאסור כי אמנם יש לנו אומדנא שאם היה יודע היה מרשה לו אבל עד שלא שמענו העניין מפורשות אין כאן הסכמה. 

הש"ך חולק וסובר שמותר כי ניתן להסיק ההסכמה גם אם לא שמענו הדבר מפורשות וזאת כאשר ברור לנו שהיה מרשה.

  • האם ניתן לעשות גם מעשה קניין על יסוד האומדנא שברור לנו שאילו האדם היה יודע היה מסכים?

לדוג' אדם נזקק באופן דחוף לחפץ של חבירו האם יכול לקנות החפץ ולהשאיר לו סכום כסף שעולה בהרבה על שווי החפץ כך שברור לנו שאילו היה נמצא כאן היה מסכים?

בנידון זה יש מח' בין הקצות שאומר שאפשר לנודע ביהודה שאומר שאסור.

מסביר ר' איסר זלמן מלצר: 

כעקרון מעשה הקניין מורכב משתי פעולות: הקנאת החפץ ע"י המוכר וקניית החפץ על ידי הקונה. האם ניתן לבצע מעשה קניין כאשר רק הקונה מבצע פעולה קניין אקטיבית אבל המוכר לא אכפת לו ?

שיטת הנודע ביהודה היא שיש צורך בפעולה גם מצד המוכר וע"כ גם כאשר יש לנו אומדנא שאילו היה יודע היה מסכים למכור, אי אפשר באמצעות האומדנא הזו להחליף פעולה אקטיבית מצד המוכר.

אבל שיטת הקצות היא שכדי לבצע פעולת קניין מספיקה הסכמת המוכר, הסכמה כזו ניתן ליצור גם ע"י האומדנא שאילו הייתי יודע הייתי מסכים.

רמבם אישות פ"ה ה"ח:

"הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצ"ב וקידש בו אשה ובא בעה"ב, אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב הימנו אינה מקודשת, שלא אמר לו אלא כדי שלא להתבייש עימו ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק"

מסיקים האחרונים מדברי הרמבם שהבעיה היא רק החשש שמסכים בדיעבד רק כדי שלא לביישו (גם אם ההנחה היא שאדם מסכים לתת לחבירו דבר מאכל זה רק על מנת לאוכלו אבל לא על מנת לקדש בו אישה) אבל אילו היה מדובר במקרה שברור לנו שמסכים גם לקידושין הרי זו מקודשת (כמו תמרה או אגוז שמקודשת מספק).

ולכא' הדברים טעונים ביאור הרי גם אם ניתן להניח שהיה נותן לחבירו את החפץ עדיין חסר פה מעשה קניין. אלא מכאן ששיטת הרמבם היא שבשביל מעשה קניין אין צורך בפעולה אקטיבית מצד המוכר אלא די במעשה קניין מצד הקונה ואת הסכמת המוכר ניתן להסיק על יסוד האומדנא שאילו היה יודע היה מסכים.

  • אישה גנבה חפץ מאדם ורוצה לקדשה בחפץ שגנבה אינה מקודשת כי אינו ברשותו אבל להיפך אם הוא גנב ממנה תהיה מקודשת (אם יהיה ברור שהסכימה להתקדש ולא רק לקבל את החפץ חזרה). מה ההבדל?

העניין הוא שכאשר החפץ אצלו היא יכולה להסתלק מהחפץ ואז הוא נהיה שלו ויכול לקדש בו. אבל כאשר החפץ אצלה אם הוא יסתלק והיא תזכה בו לא לא יהיה "כי יקח" אלא "כי תיקח".

על יסוד דברים אלו ניתן גם להסביר את הרמב"ם בעניין קניית חמץ בפסח:

לשיטת הרמבם לצורך מעשה קניין מספיקה הסכמתו של המוכר וע"כ למרות שמדובר באיסור הנאה והחמץ אינו ברשותו של המוכר יכול הוא עדיין לתת הסכמתו לכך שהקונה יקנה ובכך נסללה הדרך לקונה לקנות את החמץ בפסח.

(אבל שיטת הנודע ביהודה היא שלצורך מעשה קניין צריך שניים וע"כ היות והחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו של המוכר, אינו יכול להקנות. וע"כ הוא שואל על הרמבם כיצד ישנה מציאות של קניית חמץ בפסח).

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי




דבר הגורם לממון

דבר הגורם לממון

הקדמה (מתוך ויקישיבה)

   

הגדרה

דבר שאינו בבעלותו של האדם או שאינו שווה כלום, אך הוא גורם לו ממון בעקיפין, נחשב כממונו (הוזכר בפסחים ה:, כט., בבא קמא עא:).

החולקים בדין זה הם רבי שמעון וחכמים, שרק לרבי שמעון דבר הגורם לממון כממון דמי, אך לחכמים לאו כממון דמי (בבא קמא עא:). רוב הפוסקים סוברים שהלכה כרבנן, אך בעל התרומה בשם הראב"ד פסק כרבי שמעון (קצוה"ח שפו-ז סוף ד"ה הרי). בערך זה נדון בדעת רבי שמעון שכן כממון דמי.

דוגמא לדבר שאינו בבעלותו של האדם: קודשים (קרבן) שהאדם חייב באחריותן, אינם שלו (אלא של הקדש), אך הם גורמים לו לממון, שאם מתו חייב להביא אחרים במקומם, ואם לא מתו נפטר בהם מחובתו. ולכן הגונבן מבית הבעלים, לרבי שמעון משלם כפל, שדבר הגורם לממון כממון דמי, ולחכמים פטור, שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי (בבא קמא עא: ורש"י).

דוגמא לדבר שאינו שווה כלום: גזל חמץ לפני פסח ובא אחר לאחר הפסח, שהחמץ כבר אינו שווה כלום, ושרפו. לרבי שמעון השורפו חייב לשלם לגזלן, שאע"פ שהחמץ אינו שווה כלום, הוא דבר הגורם לממון, שהגזלן חייב באחריותן לנגזל (בבא קמא צח:).

מקור וטעם

המקור לדעת רבי שמעון שכממון דמי הוא מסברא (לחם משנה גניבה ב-א).

במקור לדעת חכמים שלאו כממון דמי נחלקו האחרונים: הלחם משנה (גניבה ב-א בדעת הרמב"ם) כתב שמקורו מפסוקים, שמכפילות המיעוטים "רעהו – ולא של הקדש" ו"וגונב מבית האיש – ולא מבית הקדש" לומדים ש"רעהו" ממעט שהגונב קודשים שאינו חייב באחריותן פטור, ו"וגונב" ממעט שאפילו הגונב קודשים שחייב באחריותן פטור (ולא כסברת רבי שמעון שחייב מדין דבר הגורם לממון כממון), ולומדים מכך חכמים שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי.

אך האחיעזר חלק עליו וכתב שלא ראינו בשום מקום שחכמים צריכים פסוק שלאו כממון דמי (ח"ג סב-א ד"ה דברי), אלא היא סברא.

בטעם לדעת רבי שמעון שכממון דמי חקר האפיקי ים (ח"ב י ד"ה ואשר) בין שתי אפשרויות:

  1. "גורם לממון" פירושו שהפעולה גורמת לבעלים להתחייב ממון, כלומר שע"י שמפסיד את הבעלים, כגון שגנב את הקודשים שחייב באחריותן, גורם לבעלים להתחייב ממון (להתחייב באחריותן), ולכן נחשב כאילו גנב מהבעלים את הממון שהבעלים מתחייב בגרמתו, וכגונב מעות (ו"גורם לממון" היא פעולת הגניבה).
  2. "גורם לממון" פירושו שהחפץ (בהמת הקודשים) גורם לבעלים זכות ממון, שכיוון שע"י הבהמה נפטר מחובתו, הבהמה עצמה נחשבת כשלו, שנחשב שיש לו בה זכות ממונית (ו"גורם לממון" הוא החפץ) (וכצד זה הסיק שם (ד"ה ונקטינן וד"ה אמנם) למסקנה).

(עוד הוסיף שם (ד"ה ואשר) שיש צד לחייב את הגונב קודשים גם מדין גרמא או גרמי (לרבי מאיר שמחייב בגרמי), שגרם הפסד לבעל הבית שחייב להביא את אחריותן).

מקורות לשיעור




קניין חמץ בפסח

קניין חמץ בפסח

יט אדר ב תשע"ט

כותב הרמבם חמץ ומצה פ"א ה"ג:

"אין אדם לוקה משום בל יראה ובל ימצא בפסח אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו שאז יש בו מעשה אבל אם רק השאיר חמץ בביתו הרי זה לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה"

שואל הנודע ביהודה: ישנו יסוד בדיני קניין שאדם לא יכול למכור מה שאינו ברשותו  ("איש כי יקדיש ביתו" מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו) על פי יסוד זה גם א"א למכור איסורי הנאה כי אינם ברשותו של האדם.

לפי זה שואל הנודע ביהודה כיצד ניתן לקנות חמץ בפסח הרי זה אסור בהנאה והמוכר אינו יכול למכור מה שאינו ברשותו !?

האבני מילואים מסיק מכך שלפי שיטת הרמב"ם איסורי הנאה הם כן "שלו".

אולם הקצות מביא שבכל מקרה הם אינם "ברשותו" (שור הנסקל שנגמר דינו אי אפשר למכור או להקדיש שכן אינו ברשותו – רש"י ב"ק מה. " דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה " )

ולפי זה צריך להסביר איך ניתן לקנות חמץ בפסח, הרי אינו ברשותו של המוכר למוכרו?

(יש מן האח' שתירצו שמדובר בקנייה מגוי, אבל לא משמע כך מהרמבם שאינו אומר "אא"כ קנה חמץ מגוי", אלא "קנה" באופן כללי, ומשמע בכל גוונא.

כמו"כ ניתן אולי לחלק בעניין איסור הנאה לזמן מוגבל.

וכן יש שתירצו שכיוון "שעשאו הכתוב ברשותו" ע"כ שייכת גם מכירה. אבל גם זה אינו נכון, שכן להלכה אין החמץ ברשותו ממש לכל דבר ועניין (כמו ירושה וכיוצ"ב) אלא רק לעניין לעבור עליו בבל יראה) .

אדם נכנס לבית של חבירו כשאינו בבית ועד שממתין לו רוצה לאכול משהו האם יכול לקחת פרי לאכול בלי רשות כאשר ברור שאם היה פה היה מסכים?

בגמ' בבא מציעא כב.

"אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכיל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחינהו וא"ל לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי."

ושם בתוס' :

"מר זוטרא לא אכל". וא"ת ואמאי לא אכל האמר רבא פרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) אריסא מדנפשיה קא זבן ויש לומר דהתם שהביא האריס מבית…  ורב אשי לא היה חושש לזה ולכך אכל קודם שבא מרי בר איסק משום דאריס מדנפשיה קא יהיב דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה.

דהיינו שיטת התוס' שהיות והלכה כאביי דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"כ אסור לאכול עד שלא ידע שנתן רשות.

אך הש"ך (שנ"ה) סובר שמותר, שכן יש דברים שאין צורך בהסכמה ממש אלא מספיק שלא מתנגד וניתן להסיק ההסכמה גם אם לא שמענו הדבר מפורשות וזאת כאשר ברור לנו שהיה מרשה.

וכך נפסק להלכה כשיטת הש"ך. [1]

אדם גזל חפץ מפלוני האם הנגזל יכול לתת את החפץ במתנה לגזלן כאשר החפץ אינו ברשותו, אלא בידי הגזלן?

ר' שמואל (בספר חידושי ר' שמואל ס' י' על קידושין) מביא בשם אחרונים דהנגזל יכול ליתן החפץ במתנה לגזלן.

ושואל ר' שמואל מה ההבדל בין הקנייה לגזלן לבין הקנייה לצד שלישי, הרי כמו שאינו יכול להקנות לצד שלישי מפני שאינו ברשותו כך לכא' היה צריך להיות גם לגבי הקנייה לגזלן?

אלא שכאשר ההקנייה היא לצד שלישי, לאותו צד שלישי אין כל זכות בחפץ, הוא אינו שלו וגם אינו ברשותו וממילא הזכות בחפץ שנמצאת אצל הנגזל, שהוא רק "שלו", אינה מספיקה בשבילו להקנות לצד שלישי. משא"כ לגבי הגזלן , אשר החפץ כבר "ברשותו" מועילה ההקנייה מצד הנגזל בשבילו להשלים את החסרון ב"שלו".

אבל אולי יש הסבר  נוסף בדברים.

האם ניתן לעשות גם מעשה קניין על יסוד האומדנא שברור לנו שאילו האדם היה יודע היה מסכים?

לדוג' אדם נזקק באופן דחוף לחפץ של חבירו האם יכול לקנות החפץ ולהשאיר לו סכום כסף שעולה בהרבה על שווי החפץ כך שברור לנו שאילו היה נמצא כאן היה מסכים?

בנידון זה יש מח' בין הקצות לנודע ביהודה.

הנודע ביהודה סובר שעל יסוד האומדנא לא ניתן לעשות קניין עד שלא יודעים שיש רצון בפועל.

הקצות לעומת זאת  סובר שהקניין יפעל על יסוד האומדנא.

מסבירים האחרונים:

כעקרון מעשה קניין "רגיל" (קניין כסף) מורכב משתי פעולות: הקנאת החפץ ע"י המוכר וקניית החפץ על ידי הקונה. האם ניתן לבצע מעשה קניין כאשר רק הקונה מבצע פעולה קניין אקטיבית אבל המוכר לא אכפת לו ?

שיטת הנודע ביהודה היא שיש צורך בפעולה גם מצד המוכר וע"כ גם כאשר יש לנו אומדנא שאילו היה יודע היה מסכים למכור, אי אפשר באמצעות האומדנא הזו להחליף פעולה אקטיבית מצד המוכר.

אבל שיטת הקצות היא שכדי לבצע פעולת קניין מספיקה הסכמת המוכר, הסכמה כזו ניתן ליצור גם ע"י האומדנא שאילו הייתי יודע הייתי מסכים ואז יכול הקונה לבצע את מעשה הקניין.

כותב הרמבם הלכות אישות פ"ה ה"ח:

"הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצ"ב וקידש בו אשה ובא בעה"ב, אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב הימנו אינה מקודשת, שלא אמר לו אלא כדי שלא להתבייש עימו ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק"

מסיקים האחרונים מדברי הרמב"ם שהבעיה היא רק משום החשש שמסכים בדיעבד רק כדי שלא לביישו (גם אם ההנחה היא שאדם מסכים לתת לחבירו דבר מאכל זה רק על מנת לאוכלו אבל לא על מנת לקדש בו אישה) אבל אילו היה מדובר במקרה שברור לנו שמסכים גם לקידושין הרי זו מקודשת (כמו תמרה או אגוז שמקודשת מספק).

ולכא' הדברים טעונים ביאור הרי גם אם ניתן להניח שהיה נותן לחבירו את החפץ עדיין חסר פה מעשה קניין. אלא מכאן ששיטת הרמבם היא שבשביל מעשה קניין אין צורך בפעולה אקטיבית מצד המוכר אלא די במעשה קניין מצד הקונה ואת הסכמת המוכר ניתן להסיק על יסוד האומדנא שאילו היה יודע היה מסכים.

הגמ' בקידושין בדף י"ג.

"ההיא איתתא דהוה קא מזבנה וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכא מינה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי שקלתיה ואישתיקה ואמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי"

ובשו"ע אבן העזר כ"ח ה"ב:

"גזל את האשה או גנבה או חמסה, וחזר וקידשה בגזל או בגניבה ובחמס שלה ואמר לה: הרי את מקודשת לי בו, אם לא קדם ביניהם שידוכים ונטלה ושתקה אינה מקודשת. אבל אם שידך תחילה, דהיינו שנתרצית לישא אותו… וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה הן, הרי זו מקודשת"

ומדייק האבני מילואים בס' כ"ח ס"ק י"ג שאם ידעינן שרוצה להתקדש, מקודשת. 

דהיינו לפי השו"ע אם הבעל גזל חפץ מאישה וקידשה בו, מקודשת.

והנה בהמשך דברי השו"ע (שם ה"ה) מובא:

"אמר לה "התקדשי לי בחפץ זה", ואמרה לו "והרי אינו שוה פרוטה", ואמר: "התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו", הרי זו ספק מקודשת:

הגה: והוא הדין אם לא חזר ואמר "התקדשי לי", רק אמר לה: "הרי בתוכו שוה פרוטה", מקודשת מספק (הגהות אלפסי פ"ק דקדושין). אשה שחטפה מעות מאיש א', והוא ביקש ממנה שתחזירה לו, ולא רצתה, ואמר(ה) לה: הרי את מקודשת לי בהם, ושתקה והחזיקה המעות, לא הוי קידושין, דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא (תשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ד)"

ושם בבית שמואל:

"…ולכאורה נרא' אפילו אם אמרה הן לא מהני כיון שאין בידו א"י לקדשה בו כשם דא"י להקדיש דבר שאין בידו כן א"י לקדש בו"

דהיינו דאם האישה גנבה חפץ מהגבר ורוצה האיש לקדשה בחפץ שגנבה אינה מקודשת שכן אינו ברשותו .

מה ההבדל? מדוע כאשר החפץ אצלה אינה מקודשת שכן אנו אומרים שהחפץ "אינו ברשותו" ואילו כאשר החפץ אצלו אבל "אינו שלו" יכול לקדש בו?

מסביר ר' שמואל:

כאשר החפץ אצלו, האשה יכולה להסתלק מהחפץ ואז הוא נהיה שלו לכל עניין ויכול לקדש בו.

אבל כאשר החפץ אצלה גם אם יתן את הכסף בשבילה אז כבר לא יוכל לקדש אותה כי זה כבר שלה ולהפוך את הכסף לכסף קידושין לא יכול. ההסתלקות שלו לא מועילה על מנת להפוך את הכסף לכסף קידושין. וכמו שלא יכול להקדיש את חפץ שלא נמצא ברשותו  ולא יכול למכור ה"ה שלא יכול להפוך את הכסף לכסף קידושין.[2]

על יסוד דברים אלו ניתן גם להסביר את הרמב"ם בעניין קניית חמץ בפסח:

לשיטת הרמבם לצורך מעשה קניין מספיקה הסכמתו של המוכר וע"כ למרות שמדובר באיסור הנאה והחמץ אינו ברשותו של המוכר יכול הוא עדיין לתת הסכמתו לכך שהקונה יקנה ובכך נסללה הדרך לקונה לקנות את החמץ בפסח.

אבל שיטת הנודע ביהודה היא שלצורך מעשה קניין צריך שניים, את המוכר ואת הקונה, וע"כ היות והחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו של המוכר, אינו יכול להקנות. וע"כ הוא שואל על הרמבם כיצד ישנה מציאות של קניית חמץ בפסח.

[1] תוספת שנאמרה בשיעור של הרב זצ"ל:

הקצות בסימן רס"ב מביא שאלה בדבר אדם שמחמת אונס או שכחה שכח לבטל חמץ עד שעה שישית ונזכר בכניסת החג, כאשר כבר לכאורה לא ניתן לבטל, וכאשר נזכר פרץ בצעקות לבטלו, ואומר הקצות שכיוון שגילה דעתו שהחמץ לא חשוב לו, לכן לא עבר בבל יראה ובל ימצא.

איך זה עובד למפרע, הרי בפועל לא ביטל בזמן?

מסביר ר' שמואל שהיסוד בדברי הקצות הוא ע"פ שיטת רש"י במח' מהו יסוד דין ביטול חמץ:

כידוע ישנה מח' יסודית בדין ביטול חמץ: שיטת רש"י היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ = ביטול חמץ הינו "מצב". שיטת תוס' היא שביטול הוא מדין הפקר.

וע"כ רק אם ביטול חמץ הוא עניין במחשבה = "מצב", ניתן על יסוד אומדנא שעוד קודם הזמן לא רצה בחמץ להסיק ולומר שלמרות שלא ביטל בזמן הרי האומדנא שלנו מחליפה את הביטול אבל אם היסוד הוא הפקר הרי שיש לעשות פעולת הפקר ובאומדנא לא ניתן להחליף מעשה.

[2] ואולי ניתן לחדד את זה שאם הוא יסתלק והיא תזכה בו זה לא יהיה "כי יקח" אלא "כי תיקח".

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

 




בל יראה ובל ימצא ולאו דמשקולות

בל יראה ובל ימצא ולאו דמישקולות

בל יראה ובל ימצא ולאו דמשקלות

 לאו שאין בו מעשה

כותב הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ב' – ג':

"ב. החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר (שמות י"ג) לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר (שמות י"ב) לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם 

ג. אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות."

שואל ר' שמואל:  האיסור של "בל יראה" בפסח הוא להשהות את החמץ ולא לבערו – "המניח חמץ ברשותו בפסח". וא"כ יש לבאר מדוע אם קנה חמץ זה נחשב כ"יש בו מעשה", הרי הקנייה היא רק "הכי תימצי" לכך שיהיה לו חמץ אבל הקנייה שלעצמה אינה מעשה איסור, ומדוע, אפוא, זה נחשב כמעשה על מנת לחייב במלקות?

ועוד יש להקשות

כותב הרמב"ם הלכות גניבה פרק ז' הלכה א' – ג':

"א. השוקל לחבירו במשקלות חסרות מן המשקל שהסכימו עליו בני אותה המדינה, או המודד במדה חסרה מן המדה שהסכימו עליה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא י"ט ל"ה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה.

ב אע"פ שהמודד או השוקל חסר גונב אינו משלם תשלומי כפל אלא משלם לו המדה או המשקל, ואין לוקין על לאו זה מפני שהוא חייב בתשלומין.

ג כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך בכיסך וגו', ואפילו לעשות המדה עביט של מימי רגלים אסור, שאע"פ שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה, ואין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה."

ברמב"ם מבואר שאין לוקין על לאו דהחזקת משקלות חסרים כיון שאין בו מעשה.

ושואל המנ"ח מאי שנא מחמץ בפסח, שאם קנה חמץ בפסח לוקה כיון שעשה מעשה, והכא נמי נימא שאם קנה משקל חסר ילקה כיון שעשה מעשה?!

וכך מצינו גם בעניין לאו של "לא יראו פני ריקם" שם מביא הרמב"ם הלכות חגיגה פ"א ה"א:

"…ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה…"

ושואל השאגת אריה, למה אינו לוקה על ביאה ריקנית, הרי נכנס לעזרה בלי קרבן וזה "יש בו מעשה"?

ועונה השאגת אריה, האיסור אינו על הכניסה למקדש ללא קרבן, אלא החיוב להביא קרבן מתחיל רק לאחר שנכנס, ואם לא הביא קרבן הריהו מבטל המצוה בשב ואל תעשה. ועל כן למרות שמעשה גרם ללאו – הלאו עצמו אינו על ידי המעשה.

ולפי זה צריך להסביר מה ההבדל בין משקלות וקרבן ראיה ששם זה לאו שאין בו מעשה, גם אם עשה מעשה קודם לאיסור (קנה משקולת חסרה/ נכנס למקדש ללא קרבן), לבין חמץ שכאשר קנה או חמצו כותב הרמב"ם דבכך "יש בו מעשה"? מתי אנו אומרים שה"היכי תימצי" לאיסור הוא חלק ממעשה האיסור ומתי לא ?

ישנה מח' יסודית בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ם בעניין מהותו של ביטול חמץ .

שיטת התוס' היא שביטול חמץ מועיל מדין הפקר ואילו שיטת הרמב"ם (ורש"י) היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ב:

"ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל."

יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לתוס' היא בשאלה מה האיסור של בל יראה. 

אליבא דתוס' האיסור הוא שלא יהיה חמץ ברשותו של האדם ועל כן תקנתו היא בהפקר, ובכך החמץ אינו ברשותו של האדם.

אליבא דהרמב"ם יסוד האיסור דבל יראה הוא במה שמחזיק בחמץ ורוצה בקיומו. ותקנתו היא דיבטלנו ובכך מגלה דעתו שאינו רוצה בקיומו.

על פי מחלוקת זו מתבארת גם עניינה של בדיקת חמץ. לפי תוס' מהות הבדיקה היא על מנת שאם ימצא חמץ, יפקירנו. ולפי הרמב"ם מהותה של הבדיקה הינו כסממן נוסף של ביטול, גילוי דעת שאינו מעוניין בחמץ ורוצה בביטולו. 

לפי דברים אלו מובן גם החילוק דלעיל:

אליבא דהרמב"ם בחמץ מהות האיסור הוא האם האדם מחשיב את החמץ או לא ולכן כאשר אדם קונה חמץ הרי הוא מגלה דעתו שרוצה בו, ובעצם המעשה הזה עובר על הלאו ולכן יש כאן מעשה.

זאת בניגוד לאיסורים של  לאו דמשקלות או לאו של לא יראה פני ריקם שהמעשה של הקניה או הכניסה לעזרה ללא קרבן אינו מעשה האיסור ולכן אינו נחשב מעשה לעניין "לאו שאין בו מעשה".

שיטת הרמב"ם היא שמי שיש לו חמץ ידוע, לא מועיל שיבטלו.

ושואל הכס"מ:

במשנה פסחים מט.  "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו "

ואיך כאן מועיל הביטול הרי מדובר בחמץ ידוע?

מסביר ר' שמואל – לפי מה שאמרנו בשיטת הרמב"ם הדברים מובנים. כל מה שלא מועיל ביטול בחמץ ידוע הוא כאשר החמץ נמצא לפנינו ובעצם זה שלא שורפו או מפקירו סותר את מעשה הביטול ומוכיח כי האדם עדיין מחשיב את החמץ. אבל כאשר החמץ אינו לפנינו אלא בביתו, מועיל הביטול לעניין זה שאינו מחשיבו עוד, ומה שלא שורפו בפועל הוא משום המציאות דאינו לפניו.

וכן בעניין משהה חמץ על מנת לבערו, כתבו תוס' פסחים כט: סוף ד"ה רב אשי, שאינו עובר עליו:

"ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה"

והקשה בשאגת אריה מהיכי תיתי שאם בדעתו לבערו לא יעבור עליו וכי אמרינן כך בשאר איסורים ? האם גזלן שמתכוון להחזיר ועדיין לא החזיר אינו עובר על "והשיב"? האם אונס שגירש אנוסתו ובכוונתו להחזירה אינו בקום והחזר בכל שעה ושעה שאינו מחזירה?

ר' חיים עוזר מתרץ שבחמץ בפסח כיוון שכל מה שעובר עליו הוא בגלל "עשאן הכתוב ברשותו" , אשר על כן כאשר בכוונתו לבערו, לא עשאן הכתוב ברשותו ועל כן אינו עובר עליו.

אבל לפי מה שהסברנו מיושב שפיר. דכל מה שעובר בבל יראה הוא מחמת שמחשיב את החמץ, אבל כאשר מחזיקו רק על מנת לבערו זה אינו סותר את העובדה שאינו רוצה בקיומו ועל כן אינו עובר עליו.

נפק"מ בין הרמב"ם לתוס' תהיה באם באמצע פסח החליט שרוצה את החמץ וחפץ בקיומו. אליבא דתוס' לא יעבור עליו, דכיוון דהפקירו לא מועילה המחשבה הנ"ל להחזירו לרשותו. אולם אליבא דהרמב"ם יעבור עליו דשוב אחשביה.

וכך גם משמע ברע"ב בריש פסחים :

"בודקין את החמץ – אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע"ג דבבטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליה על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם."

ושם בתוי"ט  

"בודקין את החמץ – כתב הר"ב ואע"ג דבביטול בעלמא סגי דילפינן מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. כדפירש"י דף ד' ע"ב. ומ"ש שמא ימצא וכו' וימלך על בטולו ויחשב כו'. כלומר דכמו שבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך. אע"פ שלא הוציא בשפתיו כלום ה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה"

הר"ן בפסחים שואל מדוע צריך ביעור לכאורה די בכך שיבטלו בלבו? ועונה שמא לא ביטל בלב שלם.

ושואל רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן כג) ומה בכך שלא ביטלו בלב שלם והרי זה דברים שבלב?:

"ולכאורה קשה, הא כיון דאומר בפיו דמבטלו אף דבלבו אינו כן הוי דברים שבלב, ולא ביטל מחשבתו את דבריו"

ועונה:

"וצ"ל כיון דבאמת לשון ביטול לא הוי הפקר ממש רק גילוי דעת למה שבלבו, שאינו חושבו ושנחשב לו כעפרא, וכיון דאנו דנין על מה שבלבו, דהיינו בדרך גילוי מלתא מה שבדעתו, ואם בדעתו אינו כן אין הביטול כלום, ואפשר שזהו שמדקדק הר"ן בלשונו הזהב, שביטול זה תלוי במחשבתן והיינו כנ"ל"

ולפי מה שהסברנו מובנים הדברים היטב, שכיוון שמהות האיסור דבל יראה הינה משום שמחשיב את החמץ וחפץ בקיומו, אשר על כן אם לא יבטלו בלב שלם, לא יועיל הביטול.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

סיכם וערך: עו"ד משה פריי