image_print

חיוב נשים בבניין בית המקדש

חיוב נשים בבנין בית המקדש

אלה פקודי המשכן משכן העדות (שמות לח כא)

מובא במדרש: לכך נאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות עדות היא לכל באי העולם, שאין סליחה אלא לישראל, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. שכיון שעשו ישראל את העגל, היו סבורים אומות העולם שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה עוד לישראל כיון שעשו המשכן והשרה שכינתו ביניהם ונהיה להם לעדות שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא, (מדרש)

בניית המשכן, והשראת השכינה בו כפי שאמר הקב"ה לישראל עוד קודם שחטאו בעגל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו" – היתה עדות לישראל שהקב"ה התרצה להם אחרי עוון העגל.

בפסוק זה "ועשו לי מקדש" נצטוו ישראל במצות עשה לבנות את בית המקדש. וכמו שכתב הרמב"ם (בית הבחירה א, א): "מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו' ".

בשיעור זה נדון בדין נוסף שהביא הרמב"ם שאף נשים חייבות במצוה זו של בנית בית המקדש, למה אינו עומד בסתירה לכלל הידוע שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן.

האם מצות בנין בית המקדש נחשבת מצוה שהזמן גרמא * האם ניתן לבנות את כלי המשכן בלילה * יסוד חדש בהגדרה של מצות עשה שהזמן גרמא * תירוץ זה תלוי בחקירה האם מצות בנין בית המקדש היא בעצם הבניה או שיהיה בנוי * ביאור נוסף למה מצות בנין המקדש אינה נחשבת למצוה שהזמן גרמא * אם הטרחה שקודם המצוה היא חלק מהמצוה למה צריך פסוק שנשים חייבות * חידושו של המהרי"ט בגדר מצות עשה שהזמן גרמא * מיישב על פי המהרי"ט למה מצות בנין המקדש אינה מצוה שהזמן גרמא * בנין בית המקדש – מצוה המוטלת על הציבור * ביאור נוסף בסיבת חיוב נשים בבנין בית המקדש

האם מצות בנין בית המקדש נחשבת מצוה שהזמן גרמא

כתב הרמב"ם (בית הבחירה א, יב): "אין בונין את המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין לא בלילה. ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר, ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין, ואין בנין בית המקדש דוחה יום טוב". הרי דעת הרמב"ם שנשים חייבות בבנין בית המקדש.

והקשה הרמב"ן, מאחר ובנין בית המקדש אינו נוהג בשבת ויו"ט, אם כן זו מצות עשה שהזמן גרמא, ולמה נשים חייבות במצוה זו.

ובקהילות יעקב (שבועות סימן י) כתב ליישב שמצות בנין בית המקדש מצד עצמה אינה תלויה בזמן, ומה שאין בונים בשבת הוא לא מצד שאין זה זמן מתאים למצוה, אלא מצד איסור מלאכת שבת. ויש לדמות זאת למצות מעקה שאינה נחשבת מצוה שהזמן גרמא, אף שאסור לבנות מעקה בשבת, כי מה שאין בונים מעקה בשבת הוא מצד איסור מלאכה בשבת, ולא משום ששבת אינה זמן קיום המצוה.

אך מוסיף הקהילות יעקב שעדיין יקשה למה מצות בנין בית המקדש אינה מצות עשה שהזמן גרמא מצד הדין שאין בונים בלילה, שדין זה ודאי מורה שהיא מצוה התלויה בזמן. וכן מובא בירושלמי שאם בנו בית המקדש בלילה הבנין פסול. הרי שהלילה אינו זמן ראוי למצוה זו.

האם ניתן לבנות את כלי המשכן בלילה

ותירץ הקהילות יעקב שאף שאין בונים את המקדש עצמו בלילה, מכל מקום את היריעות והאדנים ושאר הכלים ניתן להרכיב בלילה [וכן כתב הערוך לנר (סוכה מא, א)], וכיון שכתב הרמב"ם שבכלל מצות בנין בית המקדש בנין כל כליו, אם כן יש במצות בנין המקדש חלק שנוהג בכל זמן. זו הסיבה שאין להחשיב מצוה זו זו כמצות עשה שהזמן גרמא.

אכן הגר"י פערלא (ביאור על סה"מ לרס"ג עשין עשה יג) כתב שכלי המשכן בכלל המשכן, ואין בניתם נוהגת בלילה. וביאר שזו הסיבה שהגמרא הביאה מקור לדין שאין בונים את המקדש בלילה מהפסוק "וביום הקים את המשכן" שבפרשת בהעלותך, המדבר גם לגבי כלי המשכן [וכמו שכתוב שם "כסה הענן את המשכן" שזה כולל את המשכן עם כליו], ולא מהפסוק "וביום כלות משה להקים את המשכן" שבפרשת נשא, המדבר רק על המשכן, ולא על כליו [שכתוב שם וימשח אותו ויקדש אותו, והכלים מוזכרים בנפרד "וימשחם ויקדש אותם"]. והוא משום שהגמרא רוצה להביא מקור שאין בונים אף את כלי המשכן בלילה.

יסוד חדש בהגדרה של מצות עשה שהזמן גרמא

הטורי אבן בחגיגה (טז, ב) הביא את קושית התוספות בקידושין (לו, א ד"ה הקבלות והזאות) למה צריך פסוק למעט נשים מסמיכה על הקרבן, והרי סמיכה אינה נוהגת בלילה, ואם כן היא מצות עשה שהזמן גרמא. ומתרץ על כך הטורי אבן, שמצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות היא דווקא מצוה שזמן שאינו זמנה מבטל אותה, ואין לה השלמה – וכמו ציצית, שכשלובשה ביום אינו משלים בכך את מצות הלילה. לעומת זאת מצות סמיכה, אף שאינה נוהגת בלילה, אין הלילה מבטל אותה, אלא רק משהה אותה עד לבוקר, ובבוקר מקיים את אותה המצוה שלא קיים בלילה. מצוה כזו אינה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא.

ביסוד זה מיישב הטורי אבן את קושית התוספות (קידושין כט, א) למה צריך פסוק למעט אשה ממצות מילת בנה, והרי מילה היא מצות עשה שהזמן גרמא שאינה נוהג בלילה. ותירץ על פי היסוד הנזכר – שמצות מילה אינה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא שהרי הלילה אינו מבטל את המצוה, אלא רק משהה אותה, וכשימול ביום היא אותה המצוה.

ונראה להביא ראיה ליסוד זה. הגמרא במסכת פסחים (פד, א) אומרת שאין לוקים על הלאו של "ולא תותירו ממנו עד בוקר" כי הוא לאו הניתק לעשה [שיש לו תקנה על ידי מצות עשה] שאמרה תורה "והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף", ואין לוקין על לאו הניתק לעשה.

ויש לתמוה בזה, שהרי המצות עשה של "באש ישרף" נוהגת ביום, ולא בלילה, וא"כ היא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממנה. ועכשיו, הגע בעצמך, וכי יתכן לומר שנשים ילקו על הלאו של נותר מאחר שאינן מצוות בעשה זה, ואם כן אצלן לאו זה אינו ניתק לעשה?

לפי היסוד הנזכר, אין זו קושיה, כי מצות שריפת הנותר, אף שנוהגת ביום, ולא בלילה, אינה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי בלילה אין המצוה מתבטלת, ומשלימים אותה ביום. ממילא אף נשים חייבות במצוה זו, ואף אצלן הלאו של נותר הוא לאו הניתק לעשה.

על פי יסוד זה נוכל להבין את פסקו של הרמב"ם שנשים חייבות בבנין בית המקדש, למרות שאין בונים את המקדש בלילה, ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא. עתה יש לומר שאף שאין בונים את המקדש בלילה, הלילה אינו מבטל את המצוה, אלא משהה אותה עד לבוקר, ולכן אין מצוה זו נחשבת למצות עשה שהזמן גרמא.

תירוץ זה תלוי בחקירה האם מצות בנין בית המקדש היא בעצם הבניה או שיהיה בנוי

אלא שיש לתלות תירוץ זה בחקירה האם מצות בנין בית המקדש היא בעצם מעשה הבניה, או שהמצוה היא שיהיה בנוי, ומעשה הבניה הוא רק הכשר מצוה.

לפי הצד שהמצוה היא בעצם היות המקדש בנוי – יש מקום לתירוץ זה שאין המצוה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי התורה לא ביטלה בלילה את המצוה שיהיה בנוי, אלא רק את העשייה שהיא הכשר למצוה. ואם כן בבוקר זו השלמה של אותה המצוה שלא התקיימה בלילה. אבל לפי הצד שהמצוה היא בעצם מעשה הבניה, אם כן כשהתורה אמרה לא לבנות בלילה היא ביטלה את עצם המצוה בלילה, והבניה בבוקר אינה נחשבת השלמה למצוה של הלילה, אלא היא מצוה חדשה, ואם כן תחזור הקושיה למה נשים חייבות במצוה זו והרי היא מצות עשה שהזמן גרמא.

ונראה לחדש ולומר שמצות בנין בית המקדש אינה בעצם מעשה הבנין, אלא המצוה היא שיהיה בנוי. וניתן להבין כך מדברי הרמב"ם שכתב (בית הבחירה א, א): "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה". ממה שסיים מוכן להיות מקריבים בו וכו' נראה שהמצוה עצמה מתקיימת במה שהבית מוכן, ולא בעצם מעשה הבניה.

הדבר מתבאר גם ממה שכתב הרמב"ם (שם הלכה יב) שהחיוב של בנין בית המקדש הוא גם בעצמם וגם בממונם. דבר זה מובן רק אם נאמר שהמצוה היא שיהיה בנוי, אבל אם המצוה היא עצם הבניה, לכאורה אין שייך שתהא המצוה בממון.

אכן בפשטות לשון הרמב"ם משמע שהמצוה היא בעצם העשייה, ממה שכתב (שם א, א): "מצות עשה לעשות בית לה'". ומשמע שהמצוה היא בעצם הבניה. אמנם אם כך תחזור הקושיה למה נשים חייבות במצות בנין בית המקדש והלא היא מצות עשה שהזמן גרמא.

כעין חקירה זו יש לחקור גם לגבי מצות מילה המוטלת על האב, האם המצוה היא שיהיה הבן מהול, או בעצם מעשה המילה. כתב הש"ך (חו"מ שפב, ד) שאסור לתת למוהל למול את בנו אם יודע למול בעצמו. וביאר שם הקצות החושן משום שהיא מצוה שבגופו, היינו בעצם מעשה המילה, ולא רק שיהיה הבן מהול. והוסיף, שהנותנים לאחר למול את בנם [והם עצמם יודעים למול] מבטלים מצות מילה.

ביאור נוסף למה מצות בנין המקדש אינה נחשבת למצוה שהזמן גרמא

ובאמת התוספות בקידושין (כט, א) הקשו למה צריך לימוד מיוחד לפטור אשה ממצות מילת בנה, והרי מילה היא מצות עשה שהזמן גרמא. ותירץ התוספות רי"ד שהחיוב על האב הוא לא רק בעצם המילה, אלא בכלל המצוה יש על האב חיוב להתעסק ולטרוח עבור מילת הבן, ולעסק זה אין זמן קבוע, שהרי בין ביום ובין בלילה עליו לטרוח ולהכין צרכי המילה ולדאוג שיהיה הבן מהול, ודאגה זו היא אף בלילה ובשבת – למרות שאת המילה עצמה עושים רק ביום. לכן אין מוה זו נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא.

על דרך זה יש לומר גם לגבי מצות בנין בית המקדש, שאף שהמצוה היא בעצם מעשה הבנין, וזה ביום ולא בלילה, אבל בכלל המצוה יש להתעסק ולטרוח ולהכין צרכי הבנין, ומצוה זו נוהגת אף בלילה, ולכן אין מצוה זו נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא למרות שהבנין עצמו נעשה רק ביום.

אם הטרחה שקודם המצוה היא חלק מהמצוה למה צריך פסוק שנשים חייבות

אלא שאם כן יש להקשות להיפך. הכסף משנה הביא שהמקור לכך שנשים חייבות בבנין המקדש הוא מהכתוב "ויבואו האנשים על הנשים". ואם כנים הדברים שכתבנו על פי התוספות רי"ד שהטרחה והדאגה לבנין היא חלק מהמצוה – למה צריך פסוק שנשים חייבות, הלא הטרחה והדאגה לבנין נוהגת גם בלילה, ומשכך, אין זו מצות עשה שהזמן גרמא, ולמה צריך להביא מקור מפסוק לחייבן?

והנה הרמב"ם כתב שבונים את המקדש מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. וביאר הכסף משנה שלשון זו היא מהפסוק בנחמיה (ד, טו) שהיו עוסקים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים. והקשה הגר"י פערלא (עשה יג) שהלא שם מדובר על בנין חומות ירושלים, ומה השייכות לבנין בית המקדש.

נראה מהדברים שהרמב"ם סבר שהמקור למצות בנין בית המקדש היא ממלאכת המשכן, והתורה קראה לזה מלאכה, והבין הרמב"ם שאם מלאכת המשכן היא בזמן של 'מלאכה' א"כ הוא מעלות השחר, שכן הוא דרך הפועלים לעשות מלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים.

לפי זה יש לומר שמאחר והתורה קראה לזה 'מלאכה', ושם 'מלאכה' שייך באנשים, ולא בנשים, היה מקום לומר שנשים פטורות; לכן צריך מקור מפסוק שאף נשים חייבות במצוה זו. ומבואר היטב לשון הרמב"ם – תחילה כתב (א, יב): "ועוסקים בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים" – זה משום שיש בזה דין 'מלאכה'; "והכל חייבים אנשים ונשים" – בזה מוסיף הרמב"ם ומחדש שאף שזו 'מלאכה', נשים חייבות. והמקור הוא מהפסוק "ויבואו האנשים על הנשים" וכמו שהביא הכסף משנה.

חידושו של המהרי"ט בגדר מצות עשה שהזמן גרמא

המהרי"ט (קידושין כט, א) הביא את קושית התוספות שהובאה לעיל – למה צריכים פסוק לפטור נשים ממילה, והלא זו מצות עשה שהזמן גרמא שאין מלים בלילה – ותירץ שאמנם יש זמן למעשה המילה, אך מאחר וקיום מצות המילה הוא מעת שנימול בכל זמן בין ביום ובין בלילה, שבכל רגע ורגע מתקיימת המצוה בכך שהמילה חתומה בבשרו – אין זה נחשב מצוה שהזמן גרמא.

והביא המהרי"ט ראיה לחידושו שקיום מצות המילה היא גם בלילה, מעצם הדין שמותר לאכול קדשים בלילה, ואם נאמר שבלילה לא מתקיימת מצות המילה, איך מותר לכל אדם לאכול קדשים בלילה, והרי אם אין נחשבת מצות מילה מקויימת בלילה, אם כן כל אחד בלילה כמו ערל, וערל אסור לאכול בקדשים. בהכרח שמצות המילה מתקיימת אף בלילה, והמיעוט 'ביום ולא בלילה' הוא רק כלפי העשיה בפועל. [וחידוש יש בדבריו, ששם 'ערל' יורד רק בזמן שהמצוה מקויימת. אך אם אינה מקויימת נחשב ערל, למרות שאין לו ערלה. ולולי דבריו היה מקום לומר שמאחר ואין לו ערלה, אינו נחשב ערל, למרות שאין קיום מצוה בלילה].

והמהר"ח אור זרוע (סי' יא) הביא ראיה לכך מגמרא במנחות (מג, ב) גבי דוד המלך שהיה במרחץ אמר אוי לי שנשארתי ערום בלי מצוות, וכיון שנזכר במילה שמח. הרי שיש קיום מצות מילה בכל רגע ורגע בעצם זה שהינו מהול.

עולה מדברי המהרי"ט שיש מצוות שאינן נוהגות כלל בלילה כמו ציצית ותפילין – שהמצוה אינה שייכת כלל בלילה – מצוות אלו נחשבות למצוות שהזמן גרמן. לעומת זאת במצות מילה – המציאות של קיום המצוה שייכת גם בלילה, ורק מעשה המילה אינו שייך בלילה. במצוה כזו נחשב הלילה זמן המצוה, אלא שיש מה שמפריע למול, ואין זה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא.

על פי דברי המהרי"ט תתיישב קושית המקנה (כט, א) מה שייך חיוב קרבן אצל נשים, והרי מצות ההקרבה בפועל נוהגת ביום ולא בלילה, ואם כן זו מצות עשה שהזמן גרמא. וכמו כן הקשה ממצות שריפת נותר שנוהגת רק ביום, ואיך אשה חייבת במצוה זו.

לפי המהרי"ט יש ליישב ולומר שאמנם מעשה המצוה אינו יכול להיעשות אלא בלילה, אבל מאחר וקיום המצוה הוא גם בלילה – מצוה כזו אינה נחשבת למצוה שהזמן גרמא, ואין זה דומה למצות תפילין שקיום המצוה אינו שייך כלל בלילה.

מיישב על פי המהרי"ט למה מצות בנין המקדש אינה מצוה שהזמן גרמא

על פי יסוד זה של המהרי"ט יתבאר באופן נוסף למה מצות בנין בית המקדש אינה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא, למרות שאין בונים את המקדש בלילה. מצוה זו, כמו מצות מילה, אמנם מעשה המצוה בפועל אינו שייך בלילה, אבל המצוה עצמה מתקיימת גם בלילה, שהרי יש משמעות למציאות המקדש בלילה, וכמו שאנו רואים שישנם עבודות הנעשות בלילה, כהקטרת אימורים, והמנורה צריכה להיות דולקת בלילה; ובהכרח שהדין אין בונים את המקדש בלילה אינו הפקעה בשם בית המקדש שאינו שייך בלילה, אלא הפקעה רק ממעשה הבנין בפועל. דבר זה על פי יסודו של המהרי"ט אינו נחשב מצות עשה שהזמן גרמא.

אמנם התוספות שם בקידושין שנקטו בפשיטות שמילה היא אכן מצות עשה שהזמן גרמא – לא סברו כיסודו של המהרי"ט, אלא סברו שאף באופן שקיום המצוה הוא גם בלילה, מכל מקום מאחר ומעשה המצוה אינו יכול להיעשות בלילה, נחשבת המצוה למצות עשה שהזמן גרמא. לפי זה אף בנין בית המקדש היא מצות עשה שהזמן גרמא, ותחזור הקושיה למה נשים חייבות.

בנין בית המקדש – מצוה המוטלת על הציבור

ונראה לומר תירוץ חדש למה אין נשים פטורות ממצות בנית בית המקדש למרות שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.

מובא בגמרא (שבת קיט, ב) שאין מבטלין תורה מתינוקות של בית רבן לבנין בית המקדש. וכן פסק הרמב"ם (בית הבחירה א, יב) ויש להבין שהלא קטנים אין להם כלל מצוה של בנין בית המקדש, ומהיכי תיתי שיבטלו אותם מתורה לשם כך.

נראה מדברי הגמרא והרמב"ם שקטנים אף הם חייבים בבנין בית המקדש, אלא שלמרות כן אין מבטלין אותם מתלמוד תורה שחשוב יותר מבנין בית המקדש. וכן הוכיח בספר צפנת פענח (הלכות תלמוד תורה ג, ג) מאבות דרבי נתן (יא, א) שאף הקטנים חייבים בבנין בית המקדש.

והדברים יתבארו על פי מה שכתב החינוך (סוף מצוה צה) שחובת בנין בית המקדש אינה מוטלת על היחיד, אלא על הציבור.

וכן נראה בדברי הרמב"ם (סוף ספר המצוות אחר מנין העשין) שמנה שלש מצוות שהן חובת ציבור. בנין בית הבחירה (מצוה כ), מינוי מלך (מצוה קעג) והכרתת זרעו של עמלק (קפח). ויש להבין למה לא מנה הרמב"ם גם מצות הקהל וקרבנות ציבור, שאף הם חובת ציבור.

והביאור בזה, שיש חילוק בין שלש המצוות הללו לחובת הקהל וקרבנות ציבור. בשלש המצוות הללו – שבכללם מצות בנין בית הבחירה – המצוה מתחילה רק מהציבור. לעומת זאת מצות הקהל וקרבנות ציבור הן מצוות שהם בעצם חובה על כל יחיד ויחיד, אלא שצורת הקיום היא באופן שכל הציבור יהיה.

מעתה יש לומר, מאחר ומצות בנין בית המקדש היא חובה שמתחילה רק מהציבור, ולא מהיחידים – כל שהוא בכלל הציבור חייב בה. ולכן אף קטנים חייבים, כי הפטור של קטנים הוא במצוות שמוטלת על כל אדם בתור יחיד, שעל קטנים אינן מוטלות. אמנם כשהמצוה מוטלת על הציבור, והיחיד חייב בה מצד היותו חלק מהציבור, לא מועיל סיבת הפטור של היחיד, שלא תחול עליו המצוה, אם הוא בכלל הציבור.

ביאור נוסף בסיבת חיוב נשים בבנין בית המקדש

ביסוד זה נוכל לבאר את סיבת החיוב של נשים במצות בנין בית המקדש – למרות שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. הפטור של מצות עשה שהזמן גרמא הוא פטור ממצוות שחלות על היחיד. בזה נאמר שעל האשה לא הטילה התורה חובה במצוות אלו. לעומת זאת במצוה שהוא חובת ציבור, ומוטלת על הציבור, ולא על היחידים, אלא שהיחיד חייב בה מצד היותו מכלל הציבור, לא נאמר הפטור של מצות עשה שהזמן גרמא. ולכן אשה שהיא בכלל הציבור, שייכת בחובות הציבור ולכן חייבת במצות בנין בית המקדש, ולא שייך בזה הכלל הפוטר נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן.

מעלין בקודש

מעלין בקודש

וַיָּ֨קֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּתֵּן֙ אֶת־אֲדָנָ֔יו וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־קְרָשָׁ֔יו וַיִּתֵּ֖ן אֶת־בְּרִיחָ֑יו וַיָּ֖קֶם אֶת־עַמּוּדָֽיו: (שמות מ, יח)

מפסוק זה לומדת הגמרא במסכת מנחות (צט, א) את הדין שאסור להוריד דבר מקדושתו לקדושה פחותה הימנו, וכלשון הגמרא "שמעלין בקודש ואין מורידין".

בשיעור זה נדון האם מותר למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה לה – שאין בזה לכאורה לא העלאה ולא הורדה בקדושה. נביא את השיטות בזה ונבאר.

דין מעלין בקודש ואין מורידין, והאם מותר למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה לה * ביאור בדברי הב"ח * ראיה לדברים

דין מעלין בקודש ואין מורידין, והאם מותר למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה לה

מובא בגמרא (מגילה כה, ב) בני העיר שמכרו בית כנסת קונים בדמיו תיבה [=ארון קודש], מכרו תיבה אין קונים בדמיה בית כנסת, כי מעלין בקודש ואין מורידים.

והקשה בעל המאור שישנה סתירה בין המשמעות היוצאת משני דינים אלו. מהדין הראשון – מכרו בית כנסת קונים בדמיו תיבה – משמע שמותר רק להעלות בקודש, אבל אסור לקנות בדמים דבר שקדושתו שווה; ואילו מהדין השני – מכרו תיבה אין קונים בדמיה בית כנסת – משמע שהאיסור הוא להוריד בקודש, אך לקנות בדמים אותה הקדושה כגון ארון קודש אחר מותר, כיון שאין כאן הורדה.

ואכן בשולחן ערוך (או"ח קנג, ד) מובאים שתי דעות האם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה, שיש אוסרים ויש מתירים.

והב"ח (קנג) הביא שמצא בשם רבינו יונה שמותר לקנות קדושה כיוצא בהם. וכתב הב"ח שזה דווקא בדיעבד – שאם מכרו קדושה על מנת לקנות קדושה שווה לה, מותר לקנות את אותה הקדושה, אבל לכתחילה אסור למכור קדושה כדי לקנות קדושה כיוצא בה.

ודברי הב"ח לכאורה קשים להבנה, שהרי אם יש דין להעלות בקדושה, ואסור למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה לה, למה אם כבר מכרו מותר להשתמש עם הדמים לצורך קדושה שווה, ולא נאמר שיצטרכו להעלות את הדמים לקדושה גדולה יותר?

ביאור בדברי הב"ח

וקודם ביאור הדברים נתבונן – להשיטות שאסור למכור בית כנסת כדי לקנות בדמים בית כנסת [=קדושה שווה], מה קורה באופן שיש כסף שנאסף לצורך בנית בית כנסת, וכי נאמר שיהיה אסור לקנות בו בית כנסת, כי מאחר והוא כסף של בית כנסת אסור לקנות בו קדושה שווה, ויהיו חייבים לקנות בו קדושה מעולה יותר – כמו שאסור למכור בית כנסת כדי לקנות בדמים בית כנסת? פשוט שמותר.

מעתה נשאל שאלה. מה ההבדל בין הדברים – למה אם יש ביד הגבאים כסף שקבלו תמורת בית כנסת שמכרו, אסור להם לקנות בו בית כנסת, אלא מוכרחים להעלות בקודש; ואם יש בידם כסף שנתרם לצורך בית כנסת מותר לקנות בו בית כנסת, והרי כאן וכאן הכסף הוא כסף של בית כנסת, ומה החילוק בין אם השיגו אותו על ידי שמכרו בית כנסת, או על ידי שקיבלו תרומה שהוקדשה כדי לבנות בית כנסת?

התשובה היא שבאמת אין הבדל. בכסף של בית כנסת מותר לקנות בית כנסת. ומה שסוברים אותם יש אומרים שאסור למכור קדושה כדי לקנות דבר שקדושתו שווה, בהכרח זה רק דין במכירה עצמה – שאסור למכור לצורך קניית דבר שקדושתו שווה; אבל אם כבר מכרו, מותר לכתחילה לקנות בכסף שהתקבל מהמכירה קדושה שווה למה שמכרו, וכמו שמותר לקנות בית כנסת בכסף שהוקדש לצורך כך מלכתחילה – ובעצם אלו הם דברי הב"ח.

והסברא בזה היא כך: מעשה מכירה הוא בעצם מעשה של הורדה בקדושה. ולכן סוברות אלו השיטות שאסור למכור בית כנסת כדי לקנות בית כנסת, שהרי עצם מעשה המכירה הוא מעשה של חולין – מעשה שנראה הורדה בקדושה. לעומת זאת כשכבר יש כסף של קדושה כלשהי, אין שום בעיה ללכת לקנות בו דבר שקדושתו שווה, כי לממש כסף של קדושה ולקנות עמו דבר קדושה, אין זה מעשה הורדה בקדושה.

וזה מה שכתב הב"ח שכל האיסור הוא רק למכור קדושה כדי לקנות דבר שקדושתו שווה, כי עצם המכירה היא הורדה בקדושה, אבל אחרי שכבר יש את הדמים, אין שום סברא לומר שיהיה אסור לקנות בהם דבר שקדושתו שווה, שהרי אין במעשה הקנייה שום הורדה בקדושה.

ועל פי המתבאר שהאיסור למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה אינו מצד שחסר כאן בהעלאה בקודש, אלא מצד שעצם המכירה היא מעשה הורדה, תצא נפקא מינה להלכה. בית כנסת שירצו להעביר ארון קודש שבבעלותם לבעלותו של בית כנסת אחר – לפי המתבאר, אף להשיטות שאסור למכור קדושה כדי לקנות בכסף אותה קדושה, זה דווקא כשעושים מעשה מכירה, שמצד עצמו הוא מעשה של הורדה בקדושה, אבל כשמעבירים מרשות בית כנסת זה לרשות בית כנסת אחר שאין בזה מעשה הורדה, זה יהיה מותר אף שאין כאן העלאה בקדושה.

ראיה לדברים

ונביא ראיה לדברים. כתוב בגמרא במסכת מנחות (לב, א) ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה, לפי שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומשמע בגמרא שספר תורה שבלה מותר לעשות ממנו תפילין, כי קדושת תפילין שווה לקדושת ספר תורה, ורק מזוזה אסור כי קדושתה פחותה מהם.

והקשה הגרי"ז איך מותר לעשות תפילין מספר תורה שבלה, והרי זה ודאי שספר תורה קדוש יותר מתפילין. וביאר הגרי"ז כך: כשאדם כותב ספר תורה יש לכתיבה הזו קדושה של כתיבה שנכתבה לשם ספר תורה, אך עדיין אין לזה קדושה של ספר תורה, שהרי הספר תורה עדיין אינו שלם. בשלב זה הקדושה שווה לקדושה של פרשיות של תפילין, כי במעשה הכתיבה שעושה האדם יוצר אותה קדושה בתפילין כמו בספר תורה. ואמנם, אחר שהושלמה הכתיבה מקבל הספר תורה קדושת ספר תורה שהיא גדולה משל תפילין. אבל כשבלה הספר תורה ושוב אינו שלם, יורדת ממנו הקדושה הזו וחוזרת להיות כמו אותה הקדושה שנעשית בשעת הכתיבה – שהיא שווה לקדושה של תפילין. לכן מותר לעשות תפילין מספר תורה שבלה ואין זה נחשב הורדה בקדושה.

לעומת זאת קדושתה של מזוזה פחותה משל תפילין, כי בכתיבה שלה יש דין אחר של כתיבה משל ספר תורה ותפילין. וזו כתיבה שקדושתה קלה יותר.

ומביא לזה ראיה מלשון הפסוק שכתוב "וקשרתם לאות על ידך וגו' וכתבתם על מזוזות ביתך ובשערך". על תפילין נכתב בתורה "וקשרתם", היינו את גוף מעשה המצוה, ואילו על מזוזה כתוב "וכתבתם" – למרות שמעשה המצוה הוא קביעת המזוזה, ולא כתיבתה. למה אם כן נאמרה המצוה בלשון זו? מבאר הגרי"ז שבזה באה התורה לחדש שדין הכתיבה במזוזה אינו כאותו דין כתיבה של תפילין וספר תורה, ולכן נכתב במזוזה לשון כתיבה בפני עצמו.

ואכן מצינו שבכתיבת תפילין ישנם דינים כמו בכתיבת ספר תורה, וכגון שיהיו הפרשיות סתומות לעיכובא, ואילו במזוזה אם כתב הפרשיות פתוחות כשרות בדיעבד. וכן לגבי התגין יש חילוק בין תגין של מזוזה לתגין של ספר תורה ותפילין. כל זה מוכיח שלמזוזה יש דין אחר של כתיבה, והיא כתיבה שקדושתה קלה משל ספר תורה ותפילין.

ונבוא לשאול שאלה. גם אם אכן כדברי הגרי"ז שקדושת תפילין שווה לקדושת ספר תורה שבלה, עדיין יקשה – להשיטות שאסור למכור קדושה כדי לקנות קדושה כיוצא בה – איך מותר לעשות מספר תורה שבלה תפילין, והרי אין בזה העלאה בקודש, ובמה זה שונה מהדין שאסור למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה?

בהכרח כמו שביארנו, שאין איסור להמיר קדושה בקדושה שווה, וכל האיסור הוא רק מצד מעשה המכירה שהוא עצמו מעשה של הורדה בקדושה, ולכן אסור למכור כדי לקנות קדושה שווה. אבל כשלא עושה מעשה מכירה, אלא לוקח ספר תורה שבלה ועושה ממנו עצמו תפילין שקדושתן שווה – מותר לכולי עלמא.

***