ההבדל בין פקוח נפש לאונס

ההבדל בין פקוח נפש לאונס

נשאלה שאלה לגבי החלפת חייל חילוני במשמרת בשבת ע"י חייל דתי שיוכל לבצע את המשימה בפחות איסורים.

שו"ע: מי שאכל דבר איסור – אין מברכין ראשונה ולא אחרונה ולא מצטרף לזימון.

המקור הוא ממס' ברכות גבי מי שאכל דמאי (ספק הופרשו תרו"מ) אפשר לצרפו לזימון רק אם הפקיר ואם לא – אינו מצטרף.

רש"י במקום: ”וכתיב (תהלים י)בוצע ברך נאץ ה'".

ממשיך השו"ע: אם אכל דבר איסור במקום סכנה – מברכין עליו.

הרמ"א: אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"פ שיש לו הנאת החייך – לא יברך הואיל ונאנס.

  • מדוע לשו"ע באכילת איסור – לא יברך אבל כשאכל איסור בשעת סכנה כן יברך ובאנסוהו לאכול -לא יברך?

      -:   באכילת איסור – הוא נהנה אבל כשהכריחו אותו לאכול הוא לא רצה ולא נהנה ולכן לא יברך.

בית הלוי בפר' שמות: "וירא אלוקים" "וישמע אלוקים", במבחן השאלה אם יש אונס או לא בוחנים האם ללא האונס היית עושה את                                                                 המעשה או לא. אם בלי האונס לא היית עושה את המעשה- אז אתה נחשב אנוס.

המשנ"ב מחלק: כשאומרים לחולה לאכול איסור על מנת להבריא והוא אוכל איסור- כשהוא אוכל הוא עושה זאת מרצונו – רוצה להבריא. כשמכריחים אותו לשתות – זה לא לרצונו גם בשעת האכילה/שתיה.

חמדת שלמה: בגמ' מסכת ע"ז נד: אנסו אדם לעבוד ע"ז ועבר – הבהמה לא נאסרת (למשל הכריחוהו להשתחוות לבהמה)- מדוע?

הרי אסור היה לו לעבוד ע"ז והיה חייב להיהרג! והוא העדיף לעבור על ההלכה ולהשתחוות לבהמה- מדוע הבהמה לא נאסרת?

     -: הפטור של "אונס רחמנא פטריה" הוא לא שעשית באונס ויש לך פטור בענישה אלא המעשה לא מיוחס אליך.

זה מסביר את דעת הרמ"א: כשכופין אותך לשתות – המעשה לא מיוחס אליך לכן אתה לא מברך אבל אכילת איסור לצורך רפוי –

זהו מעשה שמתייחס אליך, אתה רצית לאכול ולהבריא.

הט"ז והמג"א חולקים על הרמ"א: לא מעניין מי אנס אותו משמים או לא.

  • אדם שביו"כ חייב לאכול משום פקו"נ:

לדעת הרא"ה: לא צריך לברך

לדעת הרשב"א: האוכל ביו"כ מחמת חוליו – מברך וכך אנו פוסקים.

שו"ע: מי שאנסוהו נוכרים לאכול מצה (בליל הסדר) – יוצא ידי חובה.    הרי זה לא מעשה שלך?

         אלא "התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל"(מס' ר"ה כט) והוא בסופו של דבר אכל מצה.

רש"י במקום: יצא ידי חובה – כי נהנה.            מה קשור יציאת ידי חובה מצוות אכילת מצה והנאה?

עונה החמדת שלמה: לכאורה המעשה של כפאוהו לאכול מצה – לא מיוחס אלי אבל הואיל ונהנה – זה מייחס אותו אלי.

שער הציון: I. באכילת המצה – אעפ"י שכפאוהו – היהודי בתוך תוכו רוצה לקיים את המצווה

  1. II. יש הבדל בדין אכילת מצה לדין הברכה.

                לכן אומר שער הציון לא יברך כי כפו אותו לאכול ואין לו הודאה אבל מצד מצוות אכילת מצה – הוא יצא.

הביאור הלכה:  מסתפק לגבי חייל שהכריחוהו לחפור שוחה עד שבת בצהריים, כרגע בין השמשות והוא מסתפק אולי כרגע עוד יום או לא אבל אני עוד לא אנוס או לחכות למחר – שבת בצהריים ואז אני אנוס.

לפי שיטת החמדת שלמה שבאונס המעשה לא מתייחס אלי – אז מה ההסתפקות של הביאור הלכה?

הרמב"ם: אוכל ע"ז כדי להירפא – חייב במיתה כמי שעובד ע"ז. אבל אם כפו אותו לעבוד ע"ז – לא נענש – מה ההבדל?

-: לפי החמדת שלמה באונס כשכפו אותו – זה לא מעשה שלו ולכן לא נענש אבל כשאכל ע"ז אעפ"י שרצה להירפא- המעשה מיוחס

   אליו, זהו מעשה שלו.

-: האור שמח: כשאכל ע"ז להירפא – אין לך היתר להתרפא ע"י ע"ז. אבל כשכפאוהו לעבוד ע"ז אומנם אסור היה לו אבל כשעבר על "ונקדשתי" – על זה לא נהרגים.

רמב"ם בהל' שבת: נתכוון להעלות דגים (בשבת) והעלה דגים ותינוק – פטור. אומנם הוא התכוון לחלל שבת ולדוג, הוא לא רצה

                          את מעשה ההצלה – מדוע פטור?

הגרז"ן: יש כאן צווי דינים: יש דין אונס ויש דין פקו"נ: באונס – הפטור הוא על המעשה אם רצית או לא רצית, בפקו"נ – הדיון הוא

          האם המעשה נדחה מפני פקו"נ. באונס השאלה המרכזית היא הרצון אבל בפקו"נ ההיתר לא בגלל שאתה אנוס, אם בפועל עשית פעולת הצלה – הכל נחשב פעולת הצלה.

בית הלוי: המבחן הוא האם היית עושה את המעשה לולא האונס – ואם היית עושה את המעשה לולא האונס המעשה מתייחס אליך

              ואתה חייב.

***        לפי זה נפשוט את השאלה בתחילת השיעור לגבי להחליף חייל חילוני בשבת בביצוע המשימה עם חייל דתי :

            לפי ה"בית הלוי" החילוני עדיין נחשב מחלל שבת  – ולכן כדאי להחליפו בחייל דתי

            לפי הרמב"ם    החילוני יעשה פקו"נ – זה מעשה הצלה ולא צריך להחליפו .   

שיעור ע"י עו"ד ישראל פוקס




האם חייבים להכנס לספק פקוח נפש

האם צריך להיכנס לספק פיקוח נפש על מנת להציל אחרים?

בפרשת שמות (ד, יט) אנו קוראים על ציוויו של ה' למשה: 

"ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". 

מלשון הפסוק עולה כי שיבתו של משה למצרים התאפשרה אך ורק משום שמתו כל האנשים שביקשו את נפשו של משה. 

מוכיח מכאן האור – שמח ב"משך חכמה":

 "מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא את בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה" 

(וכך גם ברלב"ג שכתב על המקום "שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנה, ואף על פי שילך במצות ה' יתעלה…כי אם לא היו מתים לא היה מסכים משה ללכת שם, כי אין ראוי לאדם שיסמוך על הנס".)

דהיינו אין חובה על האדם להכניס עצמו לספק פיקו"נ כדי להציל אחרים.

מדוע באמת ?

המנחת חינוך מסביר:

החיוב להציל הינו מכח הציווי "לא תעמוד על דם רעך" (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פרק א' הי"ד:

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך".

וכשם שכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש ואפילו ספק פיקוח נפש, כך גם מצווה זו.

ר' שמואל – לא צריך להגיע להסבר הזה. אלא כשם שיש דין לגבי קיום מצוות שאדם לא צריך לבזבז יותר מחומש לקיום מצוות עשה, כך גם אדם לא צריך ל"בזבז" את חייו בשביל מצוות הצלה.

(בדומה לכך: 

הר' שך מקשה: יש דין שיהודי יכול לגנוב בשביל להציל אחרים (ויחזיר ). האם מותר לגנוב בשביל להציל גוי? התשובה היא שאסור וזאת למרות שלגוי עצמו מותר לגנוב לצורך הצלת עצמו. למה לגוי עצמו מותר וליהודי אסור בשביל הגוי?

תשובה: כאשר יש פיקוח נפש לגוי אין איסור גזל, לעומת זאת על יהודי יש איסור וזה אינו נדחה בשביל הגוי)

הגמ' נדרים סד: מביאה על הפסוק "כי מתו כל האנשים" שהיה זה פתח שפתח הקב"ה למשה בשביל להתיר הנדר שנדר ליתרו שלא ישוב למצרים.

דהיינו אין כאן עניין של פיקוח נפש ולא ניתן להוכיח את דברי האור שמח שאין חובה להכנס לספק פיקו"נ בשביל הצלת אחרים.

האור שמח מביא ראיה נוספת:

הרמב"ם בהל' רוצח פרק ז' הלכה ח' כותב:

"הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות. ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו".

וכתב האור שמח: "למה אינו יוצא, הלא פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל"?

אלא כיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית.

אולם גם ראיה זו לא כל כך מובנת: אם הבעיה היא גואל הדם. מדוע אי אפשר לפתור זאת פרקטית, יעצרו את גואל הדם וכיוצ"ב.

אלא צריך להסביר את הדברים:

אדם שנפסק דינו למוות אולם אביו תלוי בו ואם הוא ימות, ימות גם האב, או אם הוא רופא ורבים צריכים לו להצלת נפשות.  האם נעכב הריגתם לשם כך? 

רשזו"א נשאל על כך והשיב שלא שמע שימנעו מוות של פלוני בשביל סכנה של אחרים אבל לא יודע את התשובה.

אולם התשובה לכך היא שוודאי לא מעכבים הריגת הנ"ל בשל הצלת נפשות של אחרים. 

למה?

העניין הוא שפיקוח נפש דוחה מצוות אך לא עונשים. בעונש של אחד לא מתחשבים בהשלכות על אחרים.

ואלו הם הדברים גם לגבי גלות. הגולה אינו רשאי לצאת מעיר מקלט גם לשם הצלת אחרים ואין כאן עניין של ספק פיקוח נפש כראיית האור שמח.

  • במשנה ערכין ז. : 

"האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד האשה"

ושם בגמ':

"אמר רבי יוחנן אמר קרא,  ומתו גם שניהם לרבות את הוולד"

ושואל הר"ן מה עם התינוק? ועונה שכיוון שטרם נולד לא מתחשבין בו.

ומוכיח מכאן האחיעזר – שאין דין רציחה בעובר.

וקשה: הרי מחללים שבת על עובר דהיינו יש לו דין של חי. אז מדוע אין איסור רציחה?

ויש ליישב:

תוס' ב"מ קיד: ד"ה " אמר ליה לאו כהן"

"תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש"

שואלים האחרונים: כיוון הילד כבר היה מת, איזה פיקוח נפש יש בהצלת מת?

עונה הנצי"ב – אמנם אין חיוב של פיקוח נפש משום "וחי בהם" כי זה מדבר רק על חי, אולם יש עדיין "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". וכך גם לעניין טומאה. (נפק"מ אם רוב הסיכויים שלא יחיה).

ולכן מי שרוצח עובר אין איסור כי הוא לא נחשב חי אבל כן מחללים שבת מדין "חלל עליו…"

לפי זה גם ברור מדוע לא מתחשבים בעובר לעניין עונש מוות של האישה.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי