בא במחתרת – הרב צביקה פרוינדליך

פתיחה: פרשת הנעל הבודדת והגדרת הנזק

השיעור נפתח בסיפור על בעל חנות נעליים בתל אביב, שהציג נעל אחת בודדת מחוץ לחנותו כדוגמה. שכן, בעל חנות מתחרה, גנב את כל הנעליים הבודדות הללו בלילה, ובעקבות כך זרק בעל החנות המבוגר את כל בני הזוג שנותרו (כי לא היה לו מה לעשות איתם). מאוחר יותר התחרט הגנב והחזיר את הנעליים הבודדות.

השאלה ההלכתית: האם הגנב חייב לשלם על כל הזוגות שבעל החנות זרק? לכאורה, הגנב יכול לטעון "הרי שלך לפניך" (כמו בחמץ שעבר עליו הפסח), שכן הוא החזיר בדיוק את מה שגנב. התשובה: יש הבדל בין חמץ, שבו הירידה בערך נגרמת "מלמעלה" (על ידי החוק או שמיים), לבין מקרה הנעליים. כאן, ברגע הגניבה של הנעל האחת, הגנב גרם ל**"ברי היזקא"** (נזק ודאי) לנעל שנשארה בחנות. כיוון שזהו נזק ישיר ("גרמי") ולא רק גרמא, הגנב חייב לשלם על הנזק הכולל.

הסוגיה המרכזית: "בא במחתרת" ודין "קים ליה בדרבה מיניה"

מכאן עובר הדיון לגמרא במסכת סנהדרין (דף ע"ב) ולפסק הטור (סימן שנ"ו). התורה קובעת שגנב הבא במחתרת ניתן להריגה ("אין לו דמים") כי חזקה עליו שהוא מוכן להרוג את בעל הבית אם זה יעמוד מולו.

המקרה הנדון: גנב פרץ לבית ("במחתרת"), גנב עתיקות או כספת יקרה, ויצא איתן מהבית. מאוחר יותר, כשהגיע לביתו שלו, הוא שבר את הכלים כדי שלא ייתפסו אצלו.

  • מחלוקת הראשונים: רש"י והטור פוטרים את הגנב מתשלום, בעוד שהרמב"ן מחייב אותו.
  • יסוד הפטור: הכלל "קים ליה בדרבה מיניה" – כיוון שבשעת הגניבה הגנב היה נתון בסכנת מיתה (היה מותר להרוג אותו), הוא פטור מתשלום הממון. השאלה היא מדוע הפטור חל גם על השבירה המאוחרת בביתו, שם כבר אין סכנת מיתה.

הדילמה: שבירת החפץ כ"פעימה שנייה" של גניבה

הקושי על שיטת רש"י עולה מסוגיית "תברה או שתיה" (בבא מציעא דף מ"ג/ס"ה).

  • הגמרא דנה באדם שגנב חבית ששווה זוז אחד, ולאחר מכן, כשהתייקרה לארבעה זוזים – שבר אותה.
  • ההלכה היא שהוא משלם ארבעה זוזים, משום ששעת השבירה נחשבת כ**"מעשה גניבה חדש"** (פעימה שנייה).
  • הקושיה: אם השבירה היא מעשה גניבה חדש, הרי שבשעת השבירה בביתו הגנב כבר אינו "בא במחתרת" ואין עליו דין מיתה. אם כן, מדוע הוא פטור לפי רש"י?.

ניסיונות יישוב: שיטת הקצות החושן ודין מזיק

כדי להסביר את ההבדל בין גנב למזיק, מביא השיעור את דברי הקצות החושן (סימן ל"ד).

  • הקצות מבחין בין מי שחולק עם הגנב (שומר על השלל באוטו) לבין כופר בפיקדון.
  • לפי הקצות, התורה הגדירה "גנב" רק כמי שגונב "מבית האיש" (מהבעלים הישירים). לכן, מי שגונב מגנב או מקבל ממנו רכוש אינו מוגדר הלכתית כ"גנב" (לגבי כפל או פסול עדות), אלא כמזיק.
  • לפי זה, ברגע שהחפץ כבר נגנב במחתרת, אין בו מעשה גניבה נוסף. השבירה בבית היא מעשה נזיקין בלבד. כיוון שהאחריות לנזקים התחילה ברגע הגניבה המקורי (שבו היה פטור של "קים ליה"), הפטור ממשיך ללוות אותו.

הקושיה מהרמב"ם ושיטת הנתיבות/רב חיים

השיעור מסתיים במתח מול דברי הרמב"ם (הלכות גניבה פרק א, הלכה י"א).

  • הרמב"ם פוסק שאם הגנב שבר את החפץ כשהתייקר, הוא משלם כפל לפי המחיר היקר של שעת השבירה.
  • זה סותר חזיתית את הקצות החושן: אם השבירה היא רק נזק, לא אמורים לשלם עליה כפל!.
  • תירוץ הנתיבות ורב חיים מבריסק: השבירה היא "המשך של מעשה הגניבה הראשון". הגנב לא עושה פעולה חדשה, אלא מעמיק את הוצאת החפץ מרשות הבעלים.

סיכום הסוגיה: לפי רב חיים, ניתן להבין את רש"י ב"בא במחתרת": כיוון שהשבירה היא רק תוספת והמשך למעשה הגניבה הראשון (שבו היה פטור מוחלט בגלל דין המיתה), לא ניתן לייצר חיוב חדש על "תוספת" למעשה שכבר הופטר. ברגע שהגנב "קנה" את החפץ לעניין האחריות ברגע המחתרת (בדמים קננהו), כל מה שיקרה אחר כך הוא המשך של אותו רגע פטור.

אנלוגיה לסיום: אם אדם נכנס ל"מנהרת זמן" שבה כל פעולותיו חסויות מפני החוק, גם אם הוא יוצא מהמנהרה אך ממשיך פעולה שהתחילה בתוכה, החיסיון ממשיך ללוות אותו על אותה פעולה ספציפית. כך הגנב, שהתחיל את מעשה הגניבה תחת ה"חיסיון" של "קים ליה בדרבה מיניה", פטור גם על סיומו של המעשה בביתו.

­­­­­צדקת, בסיכום הקודם התמקדנו בפטור של "בא במחתרת", אך על פי הנתיבות המשפט ורבי חיים מבריסק, ישנו הסבר עמוק ומדויק מדוע במקרה רגיל של "תברא או שתייה" (שבירת החבית או שתייתה), הגנב אכן יתחייב במחיר היקר:

  1. השבירה כ"המשך והעמקה" של הגניבה

בניגוד לשיטת ה"קצות החושן" שרואה בשבירה מעשה נזיקין גרידא, הנתיבות (ורבי חיים המסביר אותו) טוען שהשבירה איננה פעולה מנותקת, אלא היא המשך ישיר של מעשה הגניבה הראשון.

ההיגיון הוא כזה:

  • בשלב הראשון (הלקיחה): הגנב הוציא את החפץ מרשות הבעלים, אך החפץ עדיין נחשב "שלו" (של הבעלים) מבחינה קניינית.
  • בשלב השני (השבירה): על ידי השבירה, הגנב גורם לכך שהחפץ יפסיק להיות "שלו" של הבעלים באופן סופי. פעולה זו נחשבת כ**"העמקת" הגניבה** – הגנב השלים את הפקעת הבעלות המוחלטת.
  1. מדוע משלמים לפי המחיר החדש?

מכיוון שהשבירה נחשבת כ**"פעימה שנייה"** או כהשלמה של מעשה הגניבה, חלים עליה דיני הגניבה. בגלל שברגע השבירה החפץ היה שווה יותר (למשל ארבעה זוזים במקום זוז אחד), והפעולה הזו היא זו ש"סגרה" את הגניבה סופית, החיוב הכספי נקבע לפי הערך של אותה פעימה.

לפי הרמב"ם (כפי שמסביר ר' חיים), הגנב משלם אפילו כפל לפי המחיר היקר של שעת השבירה, מכיוון שזו נחשבת פעולת גניבה לכל דבר ועניין.

  1. ההבדל בין גנב רגיל ל"בא במחתרת"

כאן מגיע הדיוק שביקשת – אם השבירה מחייבת במחיר החדש, למה ב"בא במחתרת" הוא עדיין פטור?

  • בגנב רגיל: הפעולה השנייה (השבירה) היא תוספת על מעשה הגניבה הראשון, וכיוון שהמעשה הראשון מחייב בתשלום, גם ה"תוספת" שלו מחייבת בתשלום (ולפי הערך החדש).
  • בבא במחתרת: מכיוון שמעשה הגניבה הראשון (במחתרת) היה פטור מתשלום בגלל "קים ליה בדרבה מיניה" (דין מיתה), הרי שכל מה שנחשב כהמשך או תוספת לאותו מעשה – נכלל בתוך הפטור המקורי. אי אפשר לייצר "חיוב חדש" על בסיס פעולה שהיא רק הרחבה של מעשה שכבר הופטר לחלוטין.

לסיכום: לפי ר' חיים והנתיבות, הגנב חייב במחיר החדש ב"תברא ושתייה" כי השבירה היא שיא הגניבה, וברגע השיא הזה המחיר היה גבוה. ב"בא במחתרת", לעומת זאת, ה"שכפץ" של הפטור מהמחתרת מכסה גם את רגע השיא הזה, כי הוא נחשב לחלק מאותו אירוע ראשון.

סיכום מהקלטה ע"י notebookLM




קים ליה בדרבה מיניה-פטור או אין כח לבי"ד-הרב צביקה

כ"ח טבת תשפ"ה

קים ליה בדרבה מיניה

האם זה פטור מהממון או אין כח להוציא

אשת איש שתובעת מפלוני 100 זוזים: 50 באתננה ו 50 בהלוואה והלה מודה רק באתנן.

אומר הקצות החושן חושן משפט פז כה:

"אמנם יראה דאם תובעת חמשין אתנן וחמשין דהלוא' אם מודה בחמשין דאתנן חייב לישבע על חמשין דהלוא' ואע"ג דחמשין דאתננה א"צ לשלם דהא קים לי' בדרב' מיני' מ"מ כיון דחייב הוא לשלם וכמו שפירש"י פ' הפועלים דף צ"א דחיוב גמור הוי עלי' אלא דהב"ד אין בידם כח לעונשו בממון כיון דנתחייב מיתה אבל אי תפסה לא מפקינן מיני' ע"ש וא"כ הוי כמודה בחיוב גמור אלא דהוי כמו אלם שאין כח ביד ב"ד לעונשו אבל מודה במקצת הוי ואין זה כמו מודה בשאר חיוב' דחייב לצאת ידי שמיים דודאי אין בו משום מודה במקצת כיון דאינו חייב בדיני אדם משום דקים ליה בדרבה מיניה חיוב גמור חייב אפי' בדיני אדם ומש"ה מהני תפיס' בזה"

דהיינו אמנם אינו חייב על האתנן משום קים ליה בדרבה מיניה[1] אבל, אומר הקצות, שאין זה פטור מהממון אלא שאין בידי בי"ד כח להוציא ואי תפשה את הממון מהני התפישה ולכן זה נחשב מודה במקצת ויהיה חייב שבועה על ה 50 דהלוואה.

 

ברמב"ם נזקי ממון פ"ט ה"ט :

היו שני השוורים הרודפין אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק, היה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק. המוציא מחבירו עליו הראיה.

שור תם, כידוע, משלם חצי נזק מגופו. ולפיכך הניזק אומר הגדול נגח ואז יש בו כדי לשלם את הנזק והמזיק אומר הקטן נגח ואין לך אלא דמי קטן.

ולכאורה למה אין זה מודה במקצת והמזיק יהיה חייב שבועה? [2]

ומביא הש"ך בשם הראב"ד דאין זה מודה במקצת משום שגם על השור הקטן אינו חייב דהווי מודה בקנס (פלגא נזקא קנסא).

והנה על אף שגם במודה בקנס מועילה תפישה , בכל זאת נוקט הראב"ד שאין אפשרות התפישה מועילה לעניין שיחשב כמודה במקצת.

וזה בניגוד לדברי הקצות דלעיל.

בגמ' ב"ק נג:

אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין לענין ארבעה דברים ודמי ולדות אדם חייב ושור ובור פטור לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורים.

ושם ברש"י

אדם ובור פטורין – אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד (לעיל לה.) ובור דכתיב שור ולא אדם.

דהיינו כאשר אדם ושור דחפו לבור ומת. האדם פטור מכופר משום קלבד"מ וממילא בעל השור חייב בכל.

ושואל הקצות (סימן נו) אז למה בעל השור חייב בכל? הרי עשה יחד עם האדם . שישלם בעל השור חצי והאדם יהיה פטור משום קלבד"ם.

ומתרץ – כאשר 2 עשו נזק, אין זה שכ"א חייב מחצית אלא כ"א חייב בכל הנזק, אלא שהגביה מתחלקת בין שניהם. אבל כאשר אין מי שיתחלק , בעל השור משלם הכל לבדו.

במשנה מכות א' א':

…מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים…

דהיינו משום שאי אפשר לקיים בו כאשר זמם, לוקה.

 

כאשר עדים זוממים מעידים על אשה נשואה שזינתה נהרגים ואינם משלמים את הכתובה שרצו להפסידה משום קלבד"מ.

שואל הריטב"א אם כן, גם כאן אין "כאשר זמם" שהרי הם רצו גם להרוג וגם להפסיד כתובה ואילו הם רק נהרגים!?

ועונה : דין קלבד"ם זה כאילו שילם.

סיכום השיטות:

קצוח החושן: אשת איש שתובעת 50 ומודה לה ב 30 – זה מודה במקצת ותפיסה תועיל.

הראב"ד: שור גדול או קטן שהזיקו והמזיק מודה בחלקו בנזק – זה לא מודה במקצת אע"פ שעוזר תפיסה.

קצות נוסף: שור ואדם שדחפו אדם לבור והרגוהו רק בעל השור משלם את כל הכופר כי לאדם יש פטור של קלב"מ.

ריטב"א: כאשר זמם ולא משלם כתובתה?   ועונה: קים ליה-רואים כאילו שילם.

ו' שבט תשפ"ה

מתירוץ הריטב"א משמע שלא כדברי הקצות דלעיל שהרי אם זה כאילו שילם אז מדוע בעל השור צריך לשלם הכל הרי האדם "כאילו" שילם את חלקו בנזק ?

מסביר ר' שמואל:

יש הבדל בין קלבד"ם במזיד לקלבד"ם בשוגג

במזיד כאשר המיתה מבוצעת אין בכלל חוב ואי תפש מפקינן.

אבל בשוגג או בזמן הזה, כאשר המיתה לא מבוצעת , יש חוב אלא שבי"ד לא מוציאים.

בגמ' ב"ק ד.

לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר 

דהיינו לא ניתן ללמוד אדם המזיק משור שכן שור חמור שחייב בכופר

ושואל תוס ד"ה כראי, למה זה נחשב חומרא הרי מה שלא משלם כופר זה משום קלבד"ם ועונה שבשוגג נמי  פטור למרות שלא נהרג:

"כראי אדם שאין משלם את הכופר". הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקים ליה בדרבה מיניה ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה

ושואלים המהרש"א והמהר"ם מה תוס' הוסיף בתירוצו הרי גם בשוגג מה שפטור זה רק משום קלבד"ם ומה שונה לעניין זה שוגג ממזיד?

ר' אלחנן מביא בשם הש"ך שתפישה לא מועילה במקום מזיד. "היכא דעבדינן החומרא" – דהיינו בוצע העונש החמור החמור, הרי זה כאילו שילם ולכן לא תועיל תפישה של הניזק.

רק בשוגג, מקום שלא נענש בעונש החמור, תועיל תפישה.

לפ"ז מובנים דברי התוס' – במזיד מה שלא משלם כופר באדם זה לא חומרא שהרי זה כאילו שילם.

אבל בשוגג יש עדיין חיוב, אלא שלא מבצעים אותו, וא"כ זו קולא שלא משלם את הכופר.

ואלו הם גם הדברים שהבאנו לעייל בר' שמואל.

ולפ"ז צריך להסביר גם את המקרים שהבאנו בשיעור לעיל:

  • בעדים זוממים שהעידו על אשה שזינתה והוזמו. מדובר במזיד ולכן אומר הריטב"א שזה כאילו שילמו.
  • בקצות באישה שתובעת 50 בהלוואה ו 50 באתננה. מדובר בזמן הזה שאין מיתה על הזנות, ולכן באמת מועלה תפישה ולבגלל זה לפי הקצות יש גם מודה במקצת שאפשרות התפישה נחשבת כהודאה בממון.
  • בשור ואדם שדפו לבור. מדובר שם, כפי שמביא רש"י שלא התרו בו ואין קטלא על ההריגה ולכן האדם לא נחשב כאילו שילם, ומה שהשור חייב על הכל הוא לפי חידוש הקצות שכל מזיק חייב בכל הנזק.

ראיה לדבר:

ב"ק כו.

ויהא אדם חייב בכופר מק"ו ומה שור שאינו חייב בארבעה דברים חייב בכופר אדם שחייב בארבעה דברים אינו דין שיהא חייב בכופר אמר קרא (שמות כא, ל) ככל אשר יושת עליו עליו ולא על אדם

ושם ברש"י:

ויהא אדם חייב בכופר – כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות:

דהיינו לפי דבר רש"י שאלת הגמ' לחייב את בכופר היא במקום שלא היתה התראה ואין קטלא.

ושואל הרשב"א מה ההבדל? מדוע שזה יהיה שונה ממקום שהתרו בו, הרי יש קלבד"ם (לתנא דבי חזקיה) בשני העניינים?

ולפי מה שהסביר ר' שמואל לעיל הדברים מובנים.

במזיד זה נחשב כאילו שילם ואין חיוב ממון כלל. כאן הגמ' לא חשבה ללמוד שיהיה חייב בכופר.

אבל בשוגג שאין זה כאילו שילם והחיוב עדיין נשאר רצתה הגמ' לחייב בכופר מק"ו משור.

למה באמת במזיד זה כאילו שילם?

ר' שמואל: אין הבדל בין להוציא ממול מהאדם או להוציא את האדם מהממון, וכאשר הורגים אותו זה כאילו  גם לקחו את הממון.

ר' אלחנן: מסביר באופן קצת שונה ויותר "פשוט". כאשר מבצעים את העונש "הגדול" זה מגלם בתוכו גם את העונש "הקטן".

והדברים טעונים עוד הבנה , לכשירחיב

[1] משום תנא דבי חזקיה דגם חייבי מיתה שוגגים פטורים.

[2] ניתן היה לומר שאין מחלוקת על החוב אלא רק על יכולת הגביה ולכן אין זה מודה במקצת.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי




בגדר חיוב נהנה – הרב יעקב קופר

בגדר חיוב 'נהנה' – הרב יעקב קופר

++++ השיעור נמצא גם בדף שיעורים מוקלטים באתר זה +++++

מקורות:

  1. כתובות ל:

מאי איכא בין רבא לאביי? איכא בינייהו זר שאכל תרומה, לאביי פטור, ולרבא חייב. ולאביי פטור? והאמר רב חסדא: מודה ר' נחוניא בן הקנה, בגונב חלבו של חבירו ואכלו – שהוא חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב; אלמא דמעידנא דאגביה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה, הכא נמי בעידנא דאגביה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה! הכא במאי עסקינן – כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו. סוף סוף כיון דלעסיה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה! כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה. היכי דמי? אי דמצי לאהדורה, ניהדר! אי לא מצי לאהדורה, אמאי חייב? לא צריכא, דמצי לאהדורה ע"י הדחק.

  1. רש"י:

ולאביי פטור – בתמיה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין אבל היכא דאכיל תרומה דגזילה מי מיפטר הא כיון דאגבהה קניה וחייב בתשלומין ואפילו תישרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה.

שתחב לו חברו – דלא אגבהה ולא קניה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבליעתו מתחייב דמי הניית מעיו ולא דמי כולה ובההיא שעתא חיוב מיתה נמי איכא.

איבעי ליה לאהדורה – וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק לה דראשון לאו מידי עבד ולא נתחייב לכהן כלום.

ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב – מיתה אנוס הוא.

ע"י הדחק – דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים הלכך מגזל לא גזלה אמאי קא מחייבת ליה בתשלומין אהנאת גרונו ומעיו ההיא שעתא חיוב מיתה איכא.

  1. תוס'

ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב – פירש בקונטרס אמאי חייב מיתה וקשה לר"י דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה אע"ג דלא מצי לאהדורה וממון נמי לא מיחייב כיון דלא מצי לאהדורה אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה ונראה לר"י דה"פ אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו ואהנאתו לא מיחייב דאע"ג דאמרי' (ב"ק דף קיא:) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדוריה אין לו על השני כלום.

וריצב"א מפרש כשיטת רש"י ופשיטא ליה להש"ס דאיירי כשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח"כ תוחב לו באצבעו או בכוש

לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק – והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו הלכך ליכא חיוב ממון אלא ע"י הנאת מעיו ואז באין כאחד ואע"ג שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) גבי טומאה בלועה [דלא מטמאה לא משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא] שלא בפניו מיחזא חזיא א"כ אי הוה מהדר לה הויא חזיא וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל כדאמרינן התם (ב"ק דף כ:) משום דא"ל את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל.

  1. ר' שמעון שקאפ כתובות סימן מח

עי' בתוס' שכתב דאי לא מצי לאהדורי פטור מממון משום דבשעה שנהנה כבר אבוד מן העולם ולא חשיב חסר כלום יעו"ש, והיכי דמצי לאהדורי ע"י הדחק חייב דבחסר קצת חייב על כל הנאה יעו"ש. וקשה לי טובא כיון דעיקר חיוב על הנאת גרונו ומעיו הוא לעולם בשעה דאי אפשר לאהדורי דהוה כבר אבוד מן העולם ולא חסר כלום, ומ"מ חייב על הנאתו משום דמעיקרא היה ממון קצת אצל הבעלים, ולמה לא יתחייב אם תחב לו חבירו בבית הבליעה, ומאי שנא לענין הנאה אם תוחב לעצמו לתוחב לו חברו כיון דבתוחב לעצמו ג"כ אינו חייב לא משום גזלו ולא משום מזיק אלא מדין נהנה וזה תמיהא רבתא ולא ראיתי מי שהעיר בזה.

סיכום מהלך השעור:

א. נח' אביי ורבא בדעת ר' נחוניא בן הקנה הסובר שגם בחיובי שמים יש פטור של קים ליה, אביי הבין שהפטור הוא מ'וקראהו אסון' ואסון משמע כל חיובי שמים בין כרת ובין חיוב מיתה בידי שמים , רבא הבין שהלימוד הוא מהיקש בין כרת לחיוב מיתה 'כרת שלי כמיתה שלכם' ודוקא בחיובי כרת נאמר הפטור ולא בכל חיוב מיתה.

הגמ' מפרטת מס' נפק"מ בין שיטותיהם, נפק"מ ראשונה בתוחב לחבירו לבית הבליעה מבינה הגמ' שלא יתכן שהמח' בתחב לו חבירו לבית הבליעה ולא מצי לאהדורי ולכן העמידה במצי לאהדורי.

ב. נח' רש"י ור"י במהלך הסוגיא:

רש"י הבין שהגמ' הקשתה על שלב ההו"א שלא יתכן כי חבירו תחב לו לבית הבליעה באופן דלא מצי לאהדורי מפני שא"כ מדוע שיהיה עליו חיוב מיתה בידי שמים והרי הוא אנוס.

לעומת זאת תוס' הקשה שאם זה מה שהפריע לגמ' כפרוש רש"י שלא ניתן לחייבו מיתה הרי שניתן להעמיד את הסוגיא בתחב לו ברצון[1], לכן התוס' פרש שקושית הגמ' בהו"א היא שמכיון דלא מצי לאהדורה הרי שמבחינת הבעלים לדבר כבר אין כל שווי הרי הוא אבוד ממנו ומכל אדם ולכן לא שייך לחייב אדם ממון על הנאה מדבר כזה וכמו באדם שמוצא אבידה בזוטו של ים.

ג. נח' הראשונים גם בביאור מסקנת הגמ' מהו הציור של 'מצי לאהדורה ע"י הדחק'.

רש"י פרש שאמנם יכול להוציא מפיו אך כיון שהדבר כבר מאוס אינו ראוי לבעלים ולא מתחייב על כך וכאשר בולע חייב הן מיתה והן בחיובי הנאה

לעומת זאת תוס' הוכיח מחולין שגם כאשר האוכל בפיו הדבר יש לו שווי ולא נמאס ולכן באר שהדבר היה שווה פרוטה לפני שנכנס לפיו וברגע שהיה בפיו ירד משווי של שו"פ ולכן לא מתחייב ממונית ברגע זה על מעשה גזילה והחיוב הממוני מגיע בשעת הנאת מעיו כאשר מתחייב מיתה.

הדגיש תוס' שאע"ג שהאוכל היה שווה פחות משו"פ מ"מ מגלגלים עליו את כל ההנאה כמו ב'שחרורייתא דאשייתא' שאע"ג שהחסיר את בעה"ב רק בפרוטה מ"מ מגלגלין עליו את כל ההנאה.

ד. האחרונים הקשו מס' קושיות על דברי רש"י ותוס':

  1. מדברי רש"י שקושיית הגמ' היתה שבלא מצי לאהדורה היה אונס ולכן לא שייך לחייבו מיתה דייקו האחרונים שמצד חיוב הממון היה מובן לרש"י שניתן לחייבו חיוב מצד 'נהנה' ועל כך הקשו כקושיית התוס' הרי החפץ ברגע ההנאה לא היה שווה כלום לבעלים וכמו המוצא אבידה בזוטו של ים שלא משלם תשלום ההנאה כי כבר הוה חסר ערך לבעלים.
  2. יתר על כן, תמיהה זו בדברי רש"י נשארת אף למסקנת הגמ' שכן רש"י באר שב'מצי לאהדורה ע"י הדחק' החפץ בחלל פיו היה כבר מאוס לבעלים ולא חזי מידי ובכל זאת אנו מחייבים אותו בשעת הבליעה וחזרה תמיהת התוס' על דבריו.
  3. מקשים האחרונים על ההגדרה שהגדיר התוס' שכאשר החפץ כבר לא שווה כלל לבעליו לא שייך לחייב חיובי הנאה' מהדין המובא בב"ק קיב. יתומים שירשו את פרת אביהם ולא ידעו שהיא שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול מדין נהנה, ומקשים הרי מדין מזיק הם פטורים לגמרי א"כ על המעשה שלהם עד שהאוכל הגיע למקום שלא מצי לאהדורה לא ניתן לחייבם וכאשר לא ניתן לאהדורי הבשר כבר לא שווה כלום לבעלים א"כ מדוע הם מתחייבין מדין נהנה בתשלום של 'דמי בשר בזול'.
  4. מקשה הגרש"ש על התוס', הרי גם במסקנת הגמ' במצי לאהדורה ע"י הדחק בשלב שבו עיקר הנאתו בהנאת מעיו הרי שהחפץ כבר נמצא במצב של לא מצי לאהדורה ומ"מ מתחייב בהנאה כיון שפעם היה שווה הדבר לבעלים א"כ גם בהו"א בתוחב לו חבירו עד דלא מצי לאהדורה שיתחייב מדין נהנה שכן אין תוספת חומרה בעובדה שהוא בעצמו הכניס את זה למקום דלא מצי לאהדורה מפני שאינו מתחייב מדין מזיק או גזלן אלא רק על הנאתו שבאה בסוף.

5.ה'מחנה אפרים' מקשה על הדמיון שעושה תוס' בין סוגייתנו לבין הגמ' בב"ק: שכל מה שמצינו בב"ק כ. שמגלגלין עליו את הכל זה דווקא כמו שאיירי שם שהמתגורר בלא רשות משלם את כל שווי ההנאה של מגורים ואע"ג ש'זה נהנה וזה לא חסר' ניתן לגלגל זאת עליו מפני שעשה הפסד כלשהו לבעלים, אך בסוגייתנו הרי התרומה בחלל הפה כבר היה שווה רק פחות משו"פ, א"כ כיצד יתכן שהאוכלו מתחייב בסופו של דבר על דמי הנאה יותר גבוהים מכלל שוויות החפץ שעמד פה רגע לפני הנאתו.

 ה. ייסד הרב מנשה:

בניגוד לגזילה או מזיק 'הנאה' אינה חיוב על מעשה אלא זהו חיוב על עצם ההנאה- שממונו התרבה וכו', אך החיוב אינו רק על עצם ההנאה החושית אלא ההנאה החושית עניינה שמבררת למפרע שבאמת היה לו צורך ועניין בדבר זה, אך שלב הנהנה מתחיל כבר בשלב שאני לוקח את זה, אמנם אין זה מעשה כי משהו אחר עשה זאת, אך אנו לא מחייבים אותך על מעשה אלא על המציאות  שממון התוסף לך ועניין זה התחיל כבר לפני ההנאה החושית, נמצא שהאדם נהנה מכל השלבים שהיו פה, אע"ג שודאי לא היה עושה זאת לכתחילא אך זה טוב לו זהו צורך שלו. ברגע שהאוכל היה אצלו בפה זהו הדרך לנכס אליו ממון מסוג כזה.

מח' רש"י ותוס': תוס' ג"כ מסכים עם עקרון זה אך רק בתנאי שאני עושה הפעולה בעצמי אז שייך לראות זאת שכבר אז נהניתי אך כשמשהו אחר עושה הפעולה גם למפרע לא מעכשיו נהניתי כי נחשב מעשה נפרד ופתאומי.

ו. מעתה מיושבים כל הקושיות שהעלנו:

– ביתומים שטבחוה ואכלוה זה המקרה שהכי מומחש נק' זו, אמנם ברגע ההנאה החושית הדבר כבר לא היה שווה לבעלים כלום אך לאחר שנהנו הנאת מעיים אנו לומדים למפרע שכבר ברגע הכנסת הבשר לפיהם נכסו וריבו את ממונם בפעולה זו

– מובנים דברי רש"י שאע"ג שהחפץ בחלל פיו כבר היה מאוס ולא חזי מ"מ מתחייב בתשלום הנאה מפני שאנו רואים למפרע את כל הכנסת הדבר לפיו ככבר ריבוי ממונו.

–  תוס' חולק על רש"י מכיוון שכאשר משהו תחב לתוך פיו בע"כ, לא שייך לומר שלמפרע כבר מרגע זה התחיל הוספת הדבר אליו מכיוון שההנאה אח"כ היא מנותקת ממה שקרה קודם כיון שזהו מעשה נפרד ופתאומי. אך במקרה ותחבו לו במקום שיכול לאהדורי ע"י הדחק הרי שמעצם זה שהוא מכניס ולא מוציא אנו יכולים לראות את כל פעולת ההכנסה מראשיתה כמהלך אחד של הדרך בה אדם מנכס לעצמו ממון לאכילה.

– מיושבת תמיהת הגרש"ש שכן אמנם כאשר בוחנים את הדבר בנק' ההנאה החושית אז אמנם אין חילוק ובאותו הרגע תמיד החפץ לא שווה מידי, אך החיחוק בין המקרים הוא האם אנו יכולים לראות את החפץ בשעה שנכנס לפיו כשלב של הנאה

– מיושבת ק' המחנ"א, שכן אין אנו מודדים את שוויות הדבר ע"פ רגע לפני שהכניסו לתוך גרונו כיון שההנאה החושית היא רק מגלה למפרע אך כבר חייב בהנאה מהרגע הראשוני ובו הדבר היה שווה את שוויותו המלאה

[1] הריצב"א מנגד באר שלא ייתכן להעמיד בתחב לו ברצון משום שא"כ יתחייב כבר מדין גזל בשניה הראשונה שזה נמצא בפיו, יע' בקוב"ש שבאר שהר"י והריצב"א נח' האם גזלן שדבר נמצא ברשותו ולא עשה מעשה גזילה חשיב כגזלן או לא חשיב. וכדיוק הקצות מרש"י י: 'ונעל בפניה כראוי'.