image_print

הפקר בית דין הפקר

הפקר ב"ד הפקר/ הרב יעקב קופר                                    יג' אב תשפ"ג

סיכום חלק א' של השעור.                              

 

  • מקור הדין:

מצינו בב' סוגיות בש"ס את המושג 'הפקר בי"ד הפקר'.                                                

א. הגמ' בגיטין לו. עוסקת בכוחם של חכמים לשמט את חובות המלוה 'זכר לשמיטה' ותמהה הגמ' כיצד יש לחכמים כח להפקיע את החובות משום זכר לשמיטה, הרי מדאורייתא ממון זה שייך למלוה שכן שביעית בזמן הזה דרבנן, מיישבת זאת הגמ' משום ש'הפקר בי"ד הפקר'.  ב. הגמ' ביבמות פט: עוסקת בקטנה יתומה שהשיאוה אחיה ואמה שתוקף נישואין אלה מדרבנן, תמהה הגמ' כיצד יתכן שבעל הקטנה יורש אותה במקרה ומתה, הרי מדאורייתא שאין תוקף לנישואין אלה צריכים לרשת אותה יורשי האב, עונה הגמ' שיורש אותה בעלה מכח הדין של 'הפקר בי"ד הפקר'.

ב. רק מפקיע או אף מקנה:

נח' הראשונים האם 'הפקר בי"ד' הוא רק כח של בי"ד להפקיע את הממון מאדם אך כדי שיזכה בממון זה המוטב הוא זה שצריך לבצע קנין בעצמו או שמא בכח בי"ד לא רק להפקיע ממון מאחד אלא אף להקנותו לאחר.

נראה שיסוד המח' היא בהבנת מהלך הגמ' בגיטין: 

הגמ' דנה בתקנת פרוזבול שתיקן הלל:

בשלב ראשון, הגמ' מבינה שתקנת הלל נתקנה בזמן ששביעית חלה מדאורייתא, מדין תורה אדם מחויב להשמטת החוב ובא הלל ותיקן שהממון עדין שייך למלוה, הגמ' מקשה וכי הלל תקן תקנה שהיא היפך דין התורה?

בשלב שני, הגמ' בשל קושיתה מעמידה את תקנת הלל בזמן ששביעית נוהגת רק מדרבנן, מדאורייתא אדם מחויב להחזיר את החוב למלוה ותקנו רבנן 'זכר לשביעית' שתנהג שמיטת כספים ובא הלל וראה שנמנעו העם מלהלוות והחזיר את הדבר על דין התורה שחייבים הלווים לפרוע את החובות. תמהה הגמ' מנין לרבנן יש את הכח לתקן 'זכר לשביעית' ובכך להפקיע את כח המלוה, על כך עונה הגמ' שני תירוצים, אביי-יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. רבא מתרץ- ה'הפקר בי"ד הפקר'.

נח' הראשונים כלפי מה אמורה התשובה השנייה בגמ' של רבא- הרשב"א בחידושיו וכך אף שיטת רש"י בסוגיא באר שתרוץ הגמ' קאי גם על השלב הראשון, ממי' רואים שהפקר בי"ד יוצר אף הקנאה שכן בשלב הראשון היו בי"ד צריכים גם להפקיר מהלווה וגם להקנות למלוה על מנת ליצור חוב מחודש.    

אך 'רבינו יונה' כתב במפורש שכח בי"ד הוא רק להפקיע, ע"כ כנראה שלמד את תירוץ הגמ' רק על השלב השני

 

  • קנין דרבנן מהני לדאורייתא או לא:

כאמור לעיל, במושג 'הפקר בי"ד' מתחדש שבכח חכמים להעביר ממון מאחד לשני[בין אם בדרך של הפקעה וקנין המוטב ובין אם בדרך שב"ד עצמו יוצר הפקעה +הקנאה], יש להניח שדבר זה מועיל מדאורייתא, שאם לא כן היה נחשב המוטב לגזלן מדאורייתא וא"כ הסברה הפשוטה היא שכמו שלענין איסור גזל כח חכמים מועיל כך גם לענין שאר דיני התורה נחשב ביחס לכל הדינים ממון זה של המוטב. וכך בעצם מצינו בדברי הריטבא בגיטין עח, שם הגמ' מדברת שגט נקנה לאשה ע"י תקנת ד' אמות שהוא וודאי קנין מדרבנן, שואל הריטבא איך זה מועיל לגרש קידושין דאורייתא הרי מה שהגט נחשב שהגיע לחצרה זה רק מכח תקנת חכמים שתקנו קנין ד' אמות? עונה הריטבא בתירוץ א'- שבמקרה כזה מתברר למפרע שאין קידושין שהרי כל המקדש ע דעת רבנן מקדש-חידוש גדול!

בתירוץ ב'- מייסד הריטבא כמו שהנחנו שמכיון שיש כח לחכמים מכח הפקר ב"ד הרי שחכמים הקנו לאשה באותם הרגעים את הד' אמות ולכן זה משפיע אף על הדינים דאורייתא שמבחינתנו הגט נקנה בפועל לאשה ולכן היא מגורשת אף ביחס לכל דיני הדאורייתא.

  • סתירות בדברי הגמ' והרמב"ם

אלא שמצינו בדברי הגמ' והרמב"ם סתירות רבות לעניין, [הספקנו שני מקורות, בע"ה שבוע הבא נספיק את יתר המקורות]

א. הגמ' בסוכה לא. עוסקת באשה שקובלת בפני רב נחמן שרבנן יושבים בסוכה גזולה שגזלו ממנה, והרי יש איסור לשבת בסוכה גזולה[1], רב נחמן לא קבל את טענתה בשל 'תקנת מריש' תקנה שתקנו רבנן שאין הגזלן צריך להחזיר את הקורה הגזולה אלא רק את שווי דמיה, רואים מכאן שקנין דרבנן מועיל לדאורייתא כפי שהנחנו לעיל.

ב. הרמב"ם בהל' לולב פרק ח' הלכה י': פוסק הרמב"ם שצריך אדם להיזהר ביום הראשון שלא להקנות לולבו לבנו הקטן טרם יצא ידי חובה בעצמו כיון שקטן קונה מדאורייתא כי יש דעת אחרת מקנה-אביו מתכוון להקנות לו ובאופן שכזה קטן קונה מדאורייתא, אך להקנות כוחו יפה רק מדרבנן שכן אין לו דעת ורק חכמים תקנו לו שיוכל להקנות דברים ולכן מדאורייתא אינו יכול להקנות בחזרה את הלולב לאביו וכך לא יהיה לאב ביום הראשון לולב שמתקיים בו דין 'לכם'. לכאורה כאן רואים להיפך שאין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא, ולכן אע"פ שחכמים תקנו לקטן שיוכל להקנות אין זה מועיל לאביו שצריך לצאת ידי חובת 'לכם' מדאורייתא ביו"ט ראשון,  וקשה שכפי שמועיל לענין זה שאין אביו נחשב גזלן כשנותן לו הקטן את הלולב כך שיועיל גם כן לענין יציאה ידי חובה בלולב.

 

סיכום חלק ב' של השעור                                                                    כ'  אב תשפ"ג                             

ה. המשך הסתירות בדברי הרמב"ם

ג. הרמב"ם בהל' תרומות פ"ט ה"י עוסק בהאכלת בהמה מתבואת תרומה, הדין הוא שבהמת כהן יכולה לאכול מתרומה שכן היא קניין כספו אך לעומת זאת בהמת ישראל אינה יכולה לאכול בתרומה. עוד יש להקדים כי כידוע מדין תורה מעות קונות ומסיימות את הקניין אך חכמים תיקנו שעד שלא יבוצע משיכה בחפץ הנקנה הרי שהמקח לא חל[2]. הרמב"ם בתחילת ההלכה פוסק כי כהן שמכר לישראל פרה וקיבל דמים אך עדיין לא משך הישראל את הפרה, הרי שאסור להאכיל את הבהמה בתרומה שכן מדאורייתא היא כבר קנויה לישראל, הרי שבתחילת ההלכה אנו רואים כמו בלולב שקניין דרבנן לא מועיל לענייני דאורייתא, אלא אנו חוששים לעניין תרומה שמעות קונות ולא משיכה, לעומת זאת לאחר מכן מביא הרמב"ם מקרה שאם ישראל מוכר לכהן וקבל הדמים אך לא משך אין הפרה אוכלת בתרומה – לכא' מכיוון שקניין דרבנן מהני לדאורייתא ולכן היא נחשבת עדיין של ישראל ולא של הכהן שכן עדיין הכהן לא בצע משיכה.[3]

ד. הרמב"ם בהל' מעילה פ"ו ה"י, פוסק שלאור העובדה כפי שהוזכר לעיל כי מדרבנן קניין בישראל חל רק לאחר המשיכה של החפץ על ידי הקונה ולא כבר בנתינת המעות כפי דין התורה, הרי שאם בידי אדם היו מעות הקדש והוא נתן אותם למוכר בתמורת חפץ, אין זה מעילה האדם לא הוציא הקדש לחולין מאחר והקניין לאור תקנת חכמים לא הושלם ולכן הכסף לא נקנה למוכר וממילא לא יצא לחולין ולא הייתה מעילה. מכאן נראה שאמרינן שקנין דרבנן מהני לדאורייתא אפילו לקולא.

ה. הרמב"ם הלכ' מעילה פ"ו ה"ד, יש להקדים מדין תורה גם לאחר שהמשאיל השאיל ונתן חפץ לשואל, המשאיל יכול לחזור בו ולבקש מהשואל חזרה את החפץ, אך חכמים תיקנו משיכה בשואל, זאת אומרת שלאחר שהשואל משך את החפץ כעת החפץ 'קנוי' לו לתקופת ההשאלה ואין הבעלים-המשאיל יכול להתחרט ולחזור בו. הרמב"ם בהלכה זו עוסק במקרה שהמשאיל השאיל קורדום של הקדש, ומכריע הרמב"ם שהמשאיל ברגע ההשאלה הוציא את החפץ לחולין=מעל ולכן לאחר מעילתו השואל כבר יכול להשתמש בחפץ מכיוון שהוא יצא לחולין עוד לפני שימושו, רואים מהלכה זו שהרמב"ם פסק כי קנין דרבנן הועיל לדיני התורה ולכן אנו אומרים שברגע ההשאלה הקרדום יצא לחולין מכיוון שהוא לאור תקנת חכמים נקנה לשואל בלי שהמשאיל יכול לחזור בו ולכן הייתה להשאלתו מהות של הוצאת החפץ מרשות, אך אם היינו מעמידים את הדבר על דין תורה הרי שהחפץ היה עדיין בקדושתו שכן המשאיל עוד יכול לחזור בו ולא נקנה שום דבר לשואל ואז ברגע שהשואל היה משתמש בקרדום הוא היה נחשב למועל. 

ו. יסודו של ר' שמעון שקאפ

ר' שמעון שקאפ מייסד כי כפי שראינו בדברי הריטבא בנוגע לקניין ד' אמות, המושכל הראשון הוא שכפי שתקנת חכמים בממונות  מועילה לעניין איסור גזל והמוטב שזכה בכסף מצד תקנת חכמים איננו עובר על גזל כך יש להניח שתקנת חכמים מהני לכל ענפי התורה.

ה'שערי ישר' מוכיח מהגמ' בנדרים לד כי יש ג' חלויות שונות בהעברת בעלות על ממון:

א.הפקרה גמורה. ב. הקנאה גמורה. ג. נתינת רשות. כך לדוגמא אדם שהזמין את חבירו לסעוד אצלו, האוכל המוגש בבעלות המזמין רק שיש היתר לאורח לאכול מה שליבו חפץ, לעומת זאת אדם שסועד במסעדה הרי שהוא קנה את האוכל המוגש לו וזהו בבעלותו (ולכן הוא יוכל לבקש שיארזו לו..). כך מדגיש הר"ן כי אדם שאוסר על חבירו בקונם את ככרו ואומר לו 'ככרי עליך' הרי שאסור לו לאכול בתור מוזמן אליו אך אם הוא יפקיר את ככרו והמודר יזכה בו יהיה לו מותר ליהנות מהכיכר כי אין זה כבר הכיכר של המדיר עליו נאמר שאסור לו ליהנות ממנו.

על פי זה מבאר הגרש"ש שכל מה שיש כח לחכמים לתן ולהנחיל בדומה לאבות, הוא רק במקרה שיש צורך בכך מצד התקנה אך במקרים שחכמים יכולים לצמצם את התערבותם ועדיין התועלת שבתקנה תתקיים, הרי שחכמים לא תקנו ושינו מדיני התורה יותר מהדרוש ואף אסור להם לעשות זאת.

לאור עיקרון זה ייושבו כל הסתירות בדברי הרמב"ם.

ז. יישוב כל הסתירות

א. הגמ' בסוכה לא. בה מבואר כי ריש גלותא יוצא ידי חובה בסוכה גזולה ואפי' לשיטת ר' אליעזר המצריך 'לכם' משלכם, משום ששם אנו עוסקים בתקנת 'מריש'-'תקנת השבים', בתקנה זו אין זה מספיק שחכמים יאפשרו לגזלן 'זכות שימוש' בלבד בחפץ הגזול משום שאם כן לא הועלנו לגזלן שרוצה לחזור בתשובה שכן הוא יצטרך לקעקע את בירתו לצורך קיום חובת 'השב תשיבם' ולכן הוצרכו חכמים לשנות את הבעלות באופן מוחלט מהנגזל לגזלן[4]. לכן ריש גלותא יכול לצאת ידי חובת סוכה לכל השיטות שכן מתקנת חכמים סוכה זו שלו.

ב. דברי הרמב"ם בהל' לולב, חכמים תקנו לקטן יד להקנות לצורך כדי חייו שיוכל לסחור ולהתנהל בשוק, לצורך כך לא צריך לשנות בצורה מוחלטת מדיני התורה אלא ניתן לומר שאם היה חפץ בבעלות הקטן מה שהוא מעביר לקונה ממנו זה את זכות שימושי הדבר(כולל כילוי הדבר, ונתינת רשות ההשתמשות לאחר, כפי הגדר של מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו…) בכך מתקיים הרציונל שבתקנת חכמים שכן אנשים יקנו מהקטן כי יוכלו להשתמש בדבר אין לחכמים צורך לעקור מהשורש את כלל הבעלות. ממילא מובן מדוע אב שהקנה לבנו הקטן את הלולב מדאורייתא מצד דעת אחרת מקנה לא יוכל לצאת ידי חובה אחרי שבנו יחזיר לו שכן בנו זכה בזה מדאורייתא אך מקנה לו בחזרה רק את זכות השימוש ולכן אין זה חשיב בבעלותו המוחלטת של האב ואין מתקיים כאן 'לכם'-משלכם ביו"ט ראשון.

ג. דברי הרמב"ם באכילת תרומה. ברישא הרמב"ם אמר שכהן שמוכר את פרתו לישראל וקיבל דמים אך ישראל עוד לא משך את הבהמה הרי שקנין דרבנן לא מהני לדא' ואסור לכהן להאכיל את הבהמה בתרומה, זאת משום שחכמים שינו את המינימום ההכרחי מדיני התורה ולכן הפרה שלפי התורה אמורה להיחשב של הישראל הקונה חכמים לא עקרו הכל אלא נתנו את זכות השימושים למי שהיה עד היום הבעלים שכן זה מספיק לצורך תקנתם, אך לעומת זאת בסיפא של ההלכה כאשר המדובר הוא בישראל שמוכר פרה לכהן וקבל את הדמים אז הכהן לא יכול להאכילה בתרומה וזאת משום שעד למשיכה חכמים חייבו את המוכר להחזיר את המעות לקונה, ורק אם ימשוך יקנו המעות למוכר. איזה חיוב מוטל על המוכר להחזיר את המעות לקונה? רק אם נגדיר שהמעות הם עדיין בבעלותו של הקונה רק אז תהיה חובת השבה על המוכר[5].

ד. דברי הרמב"ם לגבי מעילה פ"ו ה"י, בכסף של הקדש אמר הרמב"ם שמי שנתן כסף של הקדש למוכר, הרי שמכיוון שלא הייתה משיכה אז הקונה עדיין לא מעל כי לא הוציא את הכסף לחולין, מכאן לכאורה שקניין דרבנן מועיל לדאורייתא אף לקולא, ההסבר הוא כי כאן אנו מדברים על מעות הקדש וכפי שציינו לעיל, על מנת שהמוכר יתחייב להשיב את הכסף ללוקח אם עדיין לא נעשתה המשיכה, הרי שחכמים היו חייבים להקנות את המעות לקונה על מנת שייוצר על המוכר חיוב השבת הכסף.

ה. דברי הרמב"ם לגבי מעילה בפ"ו ה"ד, שם מדובר לגבי קורדום של הקדש, נראה כי הגם שחכמים בתקנתם שהשואל יקנה במשיכה, לא נתנו לו בעלות גמורה אלא רק זכות שימוש מכל מקום ברגע שהמשאיל העביר את זכות השימוש באופן שביחס לזכות זו לא יכול לחזור בו הרי שגם בכך יש מעילה והוצאת הקדש לחולין.

ח. מחלוקת הרשב"א והרמב"ם (לא הספקנו מכאן והלאה בשיעור)

כפי שראינו לעיל שיטת הרמב"ם שקטן שהוקנה לו הלולב לא יכול להחזיר לאביו ולכן אביו צריך לצאת בו ידי חובה ראשון. אולם הרשב"א בגיטין סה.[6] חלק על דברים אלו של הרמב"ם שמקורם בדברי רבא בגמ' בסוכה והסביר את הוראת רבא שאמר לא להקנות את הלולב לקטן, בקטן שלא הגיע עדיין לעונת הפעוטות שאין לו כל הבנה ולא יודע להקנות אך קטן שהגיע לעונת הפעוטות ניתן להקנות לו ואין בכך שום בעיה מכיוון שחכמים תיקנו לו להקנות משום 'כדי חייו' ולכן זה מועיל אפילו לעניין יציאת ידי חובת לולב בו נאמר 'לכם' משלכם. צ"ב מה שורש מחלוקתם של הרמב"ם והרשב"א?

ט. הסבר מחלוקת הראשונים

ביאר ה'שערי יושר' שנחלקו הראשונים כיצד עובד הפקר ב"ד ברוב התקנות הממוניות של חכמים, שיטת הרשב"א היא ש' הפקר ב"ד' הוא כפשוטו, זאת אומרת חכמים רק מפקיעים-מפקירים את ממונו של האחד ואז השני בא וזוכה בזה מצד רשותו או אחד הקניינים שיעשה בחפץ, לכן בלולב חכמים מפקיעים מהקטן ואביו הגדול מגביה וזוכה בזה מהתורה, לעומת זאת הרמב"ם הבין את המושג 'הפקר ב"ד' שחכמים גם עושים את ההקנאה ולכן השתמשו בכוחם זה בצורה מוגבלת בהתאם לרציונל התקנה וכך למשל בלולב הקנו לקטן להעביר לגדולים רק את זכויות השימוש משום 'כדי חייו' בצורה שמהווה בעיה לגדול לצאת ידי חובת לולב כפי שבואר לעיל.

אמנם יש להדגיש כי גם הרשב"א מסכים שלפעמים אין ברירה וחכמים לא רק מפקיעים אלא גם מקנים במסגרת תקנתם, כפי שראינו לגבי פרוזבול שעל מנת ליצור חוב על הלווה להחזיר כסף הם חייבים להקנות אותו למלווה על מנת שייוצר אצל הלווה חוב של החזרת המעות, וכמו שמצינו בחיוב המוכר להחזיר את המעות כל זמן שלא נעשתה משיכה במטלטלין.  

מקורות

  1. גיטין לו.

הלל התקין פרוסבול וכו' תנן התם פרוסבול  אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן  שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם  לבבך בליעל וגו' עמד והתקין פרוסבול וזה הוא גופו של פרוסבול מוסרני לכם פלוני דיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כ ל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדי ם

ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא  אמר אביי בשביעית בזמן הזה  ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כ ספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים  ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה  עמד והתקין פרוסבול 

 ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקינו רבנן דתשמ ט  אמר אביי שב ואל תעשה הוא רבא אמר הפקר ב"ד היה הפקר דאמר ר' יצחק מ נין שהפקר ב"ד היה הפקר שנאמ' וכל אשר לא יבוא  לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה רבי אליעזר אמר  מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וגו' וכי מה ענין ראשים אצל  אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל  מה שירצו אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצ ו

 

  1. יבמות פט :

 קתני מיהת יורשה והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל הפקר ב"ד היה הפקר  דאמ ר  ר' יצחק מנין שהפקר ב"ד היה הפקר שנא' כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים  והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה ר' אלעזר אמר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו  אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר  לך מה אבות  מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצ ו 

 

  1. חידושי הרשב"א מסכת  גיטין דף לו עמוד ב  

רבא אמר הפקר ב "ד הפקר .אקושיא קמייתא דאקשי 'ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ומתקני דלא תשמט קאי ,ואוקמה אפי 'כרבנן דפליגי עליה דרבי לומר דשמיטה בזמן הזה דאורייתא ואפ "ה  אתא  הלל והתקין פרוזבול דהפקר ב "ד הפקר כדדריש לה  

מקראי ואזיל ,והכא נמי אפקורי אפקר הלל ממונו של לוה לגבי מלוה ומגבי ליה וכן פרש "י ז " ל  דאקושיא קמייתא קאי ,ומינה שמעי 'דכח ב "ד  יפ ה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפי ' קוד ם שבא לידו , וכ ן מוכח  מקר א דאלה הנחלות אשר נחלו דמה אבות  מנחילי ן ואומרים שדה  פלונ י לפלוני וזכה  ב ו  מי ד  וא ף קודם שבא  ליד ו אף  ראשי ם מנחילין לכל  מ י  שירצ ו ואומרין  ממו ן  ראוב ן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון מעתה.

 

  1. עליות דרבינו יונה-ב"ב ק.

 'ויש לומר בין לרב גידל בין לרבה בר רב הונא משום דהפקר הרבים הפקר בברירת הדרך אין  אדם זוכה ע"י הפקר עד שיחזיק ויקנה וכל היכא דאמרינן הפקר בי"ד הפקר בעל הנכסים איבד  זכותו ע"י הפקר בית דין והרי הן כדבר שאינו שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות בית דין אבל אינ ו זוכה בו בדבור בית דין עד שיחזיק' .

 

  1. חידושי הריטב"א מסכת גיטין דף עח עמוד א

'ואף על גב דד 'אמות של אדם לכו "ע משום תקנה הוא ,איכא למימר  דמגורשת  משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ,א "נ כיון דרבנן אמרו דד 'אמות של אדם קונות לו עשאום  כחציר ו ממש והפקר ב "ד הפקר ,ובאותה שעה שהוא עומד שם זכה באותו מקום  וקנא ו דרבנן הקנוהו לו ,וכיון שכן מדינא מגורשת'.

  1. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לא עמוד  א  

ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן ,אמרה ליה :ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה  גזולה 

הוו  יתב י ! צווח ה ולא  אשג ח בה רב נחמן . אמר ה ליה :איתתא דהוה  לי ה לאבוהא תלת  מאה  ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה ?אמר להו רב נחמן :פעיתא היא דא ,ואין  ל ה אלא דמי עצים בלבד .

 

  1. רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה י

אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו שישאלנו ממנו עד שיתתנו לו במתנה ,נתנו לו על מנת להחזירו ר הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו ,שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ,ואם לא  החזיר ו לא יצא שנמצא כגזול ,ואין נותנין  אות ו  לקט ן ש שהקטן  קונ ה  ואינ ו  מקנ ה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר ,ואחד הלולב ואחד כל מין ומין  מארבעת  מינין שבו אם היה אחד מהן שאול אין יוצאין בו ביום טוב ראשון.

  1. רמב"ם הלכות תרומות  פרק ט  הלכה י 

'יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף על פי שעדיין לא משך הלוקח ה " ז  אסור להאכילה תרומה שדין תורה  מעו ת  קונו ת כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר , וא ם  מכ ר ישראל לכהן אף על פי שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך.

  1. רמב"ם הלכות מעילה פרק ו הלכה י 

קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו "ם מעל ,ואם מן ישראל לא מעל .

  1. רמב"ם הלכות מעילה פרק ו הלכה ד

 וכן המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל  לפ י  טוב ת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה

11. שערי יושר שער ה' פרק ט'

 'והנה לדעתי הדבר מוקשה בעיקר הדבר, איך אפשר לומר שלא יהני קנין דרבנן לדאורייתא, דאם לא מהני הלא נשאר תמיד איסור גזל שהוא מה"ת, וע"ז אמרינן  בגמ' הפקר בי"ד הפקר  שמן התורה יש לבי"ד כח להפקיר ולהקנות, וכמו דמהני לדין גזל שהוא מה"ת למה לא יועיל  לכל דיני התורה כמו לענין אתרוג וסוכה ולענין אכילת תרומה של בהמת כהן וכל כיוצא בזה, ועוד מצינו בגמ' דמהני קנין דרבנן לענין שחוטי חוץ שיתחייב כרת, דאמרינן ב מס' גיטין דף נה:  בגנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ דתני עלה דענוש כרת, דלמ"ד יאוש כדי לא קנה חייב כרת משום דאוקמוה רבנן ברשותיה כי היכא דליחייב עליה

 

הפקר בית דין הפקר: חלק ב'

  1. שערי ישר שער ה פרק ט

קנז ונלענ"ד בביאור ענין זה דבאמת הכח שנתנה תורה לחכמים הוא להפקיר ולהקנות כפי מה שיראו לצורך תקנתם והנהגתם, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ….

 קנח ולפי"ז אין שום מקום להסתפק בזה שלא יועיל הקנאת חכמים לכל דינים שבתורה, דהרי הקישה תורה כח הקנאתם לכח של האבות שמנחילים לכל מי שירצו, אמנם כמו שביד הבעלים לעשות הקנאתם באופנים שונים, כמו כן הוא בדין הראשים, והנה בבעלים עצמם איכא אופן אחד – הקנאה גמורה, ב' – הפקר גמור, ג' – נתינת רשות לחבירו שיהנה משלו, וכמו דאמרינן במסכת נדרים דף ל"ד ע"ב דהיכא דאסר על חבירו בלשון זה ככרי עליך, דאם נימא דכשנתן לו הככר במתנה מותר המקבל להנות, משום דבשעת הנאתו לאו ככרו הוא אבל אם אזמניה עליו אסור, וכתב הר"ן שם משום דההיא שעתא נמי ככרו הוא, יעו"ש, כמו כן יש לדון היכא דחז"ל הוצרכו לעשות הפקר בי"ד בכדי שלא יוגרם ע"י תקנתם איזה איסור תורה, איזה אופן הנצרך לזה, אם צריך הקנאה גמורה אז נעשה ע"י חכמים קנין גמור כשל תורה ואם לא נצרך רק נתינת רשות להשתמש, בכדי שלא יכשל המשתמש באיסור גזל, אז סגיא בנתינת רשות, וזה תלוי לפי ערך הדינים ולפי ערך התקנה של חז"ל, אם תקנה פרטית או תקנה כללית.

קנט דהנה בנידון הענין שהבאנו מסוגית הש"ס בגיטין דאמרינן שם דאוקמוה רבנן ברשותיה כי היכא דליחייב עלה, שהוא תקנה פרטית לענין זה שיתחייב עלה, שהוצרכו להקנות לו דבר הגנוב שיהא שלו ממש, שיחול ההקדש קדושה ממש ככל ההקדשות, וממילא יתחייב כרת כשישחוט בחוץ, וכיון שדרוש הקנאה גמורה הקנו בהקנאה גמורה כפי הכח שניתן להם מה"ת, אבל בשאר דוכתי של קנינים שתקנו חז"ל, כגון קנין משיכה במקח וממכר או קנין אגב וד' אמות וכיוצא בזה או להיפוך אם מכר בקנין כסף לחוד במטלטלים בלי משיכה, או ירושת הבעל שתקנו, או הקנאת פעוטות במטלטלים וכיוצא בזה, שאחר התקנה הוצרכו להשתמש בכחם שניתן להם לעשות הפקר בכדי שלא יפגעו ע"י תקנתם באיסור תורה של גזילה, שאם ישתמש הלוקח במטלטלים שקנה ע"י משיכה או המוכר שמכר במעות בלי משיכה הרי הוא גזל מה"ת, וע"כ הוצרכו לבוא בכחם שנעשו לבעלים גמורים על כל נכסי ישראל להקנות ולהפקיר, אבל בנידון כזה אי"צ להם רק ליתן רשות השתמשות על פי כח התורה, ואז לא יפגעו באיסור גזל, וכן ליתן רשות להשתמש לכל מי שיבוא מחמתם, שאם יתן מי שזכה על פי תקנת חז"ל לאיש אחר שיהיו הכח והרשות גם להשני ולכל הבאים מחמתם להשתמש ולכלות את החפץ כחפצם, ולא יולד מזה שום פגיעה באיסור תורה, וכיון דבכלל התקנות אלו על פי הרגיל אי"צ רק נתינת רשות לחוד, בכה"ג לא השתמשו בכחם הגדול להקנות לגמרי נכסי ראובן לשמעון, כי בכה"פ אין להם כח ע"ז, דיותר מהדרוש לצורך התקנה אין להם כח הקנאה כלל כמובן.

קס ועל פי דרך זה נוכל למצוא פתרא לכל החידה הסתומה הזאת, ונבאר ראשונה מה דמצינו בגמרא להדיא דמועיל קנין דרבנן לדאורייתא, והוא בעובדא דההיא סבתא בפרק לולב הגזול, דכיון דתקנו חז"ל על המריש הגזול שיטול דמיו מפני תקנת השבים, ולבטל מצות עשה של השבת גזילה בכה"ג נראה שהוצרכו לעשות הפקר גמור או הקנאה גמורה, דאף דלענין היתר תשמיש סגיא בנתינת רשות לחוד אבל בכדי להפטר ממצות השבת גזילה, בע"כ שהוצרכו להפקיר או להקנות, ומשו"ה לכו"ע מהני בההיא עובדא דסבתא לצאת ידי מצות סוכה מן התורה, אף לרבי אליעזר דסובר דבעינן בסוכה לכם כמו באתרוג ומכל שכן לדידן דקיי"ל דלא בעינן בסוכה לכם, ורק שלא תהא גזולה, היכא דקנה מדרבנן ודאי דמהני למצות סוכה, דבכל דבר שקנוי מדרבנן עכ"פ ליכא דין גזל מה"ת, דאי אפשר בלא"ה, באופן דלפי"ז אין מקום כלל לקושית השער המלך מה שהקשה מעובדא דסבתא בפרק לולב הגזול.

קסא אבל בהא דאמרינן לא לקני איניש לולבא לינוקא ביום טוב א', דמפרש הרמב"ם שקונה מה"ת ואינו יכול להקנות מה"ת, ומפרש בקטן שהגיע לפעוטות, דאף דמקנה מדרבנן לא מהני לצאת ידי מצות אתרוג מה"ת, משום דבכה"ג שתקנה הכללית של תקנת פעוטות לא תקנו לצורך מצות אתרוג, אלא בכלל משום כדי חייו שיהני מה שימכור, ולענין זה הכללי סגיא אם ישתמשו בכח נתינת רשות השתמשות למי שיקנה מן הקטנים, כי די בזה שלא יהיו איסור גזל לכל הקונה מהם, ואם יקנה מקטן אתרוג, היכא דבעינן לכם, לא יצא ידי חובת מצות אתרוג דבכה"ג בעינן שיקנה הקונה קנין גמור מה"ת, וע"ז לא באו חכמים לעשות הקנאה לצורך ענין פרטי כמובן, ומטעם הפקר בי"ד הכללי שבתקנה זו של הקנאת קטנים לא הפקירו חכמים, רק נסתפקו בנתינת רשות השתמשות להקונים מהם, ודברי הרמב"ם נכונים ומסתברים, דסובר דבנתינת זכות השתמשות הוא, שנשאר הדבר של הבעלים הראשונים וכמו שהבאנו מדברי הר"ן שמפרש בההיא דנדרים דף ל"ד ע"ב באזמניה עלה.

קסב וכן מה דפסק בהלכות תרומות בכהן שמכר פרתו לישראל במעות בלי משיכה דאסור ליה להאכילה תרומה, ולא אמרינן כיון דעקרו חכמים קנין כסף שתהא נחשבת כאילו היא פרתו מה"ת, הוא ג"כ עד"ז, דאף דמותר לו להשתמש בפרתו כבעלים גמורים מה"ת מחמת דין הפקר בי"ד, אבל אינה חשובה קנין כספו עי"ז, ומה שהקשו האחרונים ע"ז מהא דפסק במשאיל קרדום של הקדש דמעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה אף דפסק דמשיכה היא משום תקנה, נראה דלענין דין מעילה סגיא בנתינת רשות השתמשות דחשוב הוצאה מרשות הקדש, כיון שניתן להשתמש אצל השואל באופן שלא יכול לחזור בו ע"י תקנת חכמים, והיכא שנתן הדמים על החפץ דעל פי תקנת חכמים שאין מעות קונות אין המוכר רשאי להשתמש בהם ומחויב על פי דין דרבנן להחזיר הדמים, ובכה"ג על פי מה שכתב הרשב"א להוכיח מדין השמטת כספים, דבכה"ג הוצרכו חכמים לעשות הקנאה גמורה, דאל"כ אין להם כח לכפות להחזיר הדמים, וכיון שמדין תורה חוזרים הדמים לבעליהם אין כאן מעילה

  1. חידושי הרשב"א גיטין סה

הא לכם מעות הללו ופדו בהם מעשר שני. מהכא משמע דקטן אית ליה זכייה מדאוריתא אפי' בממון דאם לא כן אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש, אלא ודאי ש"מ דזוכה הוא דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ואי קשיא לך הא דתנן בפרק מי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול וטעמא משום שאין יד לקטן לזכות בעצמו כגדול, תירצו בתוס' דהתם בקטן שאינו מבחין בין צרור לאגוז, וא"נ בקנין סודר שאין לו דעת להבחין קנין חליפי סודר, וא"נ כיון דקיי"ל דקונין בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו עד שיגיע לעונת הפעוטות וההיא בשלא הגיע לעונת הפעוטות, וההוא נמי דאמרי' בסוכה לא ליקני אינש לוליבא לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מיקני מיירי קודם שיגיע לפעוטות אבל אם הגיע לפעוטות מתנתו מתנה, וא"נ בשיש לו אב המפרנסו א"נ אפטרופוס דאז אין מתנתו מתנה כדאמרי' בכתובות שלהי פ' מציאת האשה תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרם ממכר, וה"ה למתנה דקא מדייק לה התם מדתנן המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי וכו' בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום.

  1. המשך שערי ישר שער ה פרק ט

קסג ובשיטת הרשב"א והר"ן והריטב"א ז"ל דמוכח מדבריהם להדיא דקנין דרבנן סתמא מועיל לשל תורה, נראה דסברי דכל הפקר בי"ד הוא כמשמעו, שהפקירו את הדבר שיכול לזכות בהם ע"י רשותו, ורק היכא שהוצרכו להקנאה גמורה להקנות נכסי ראובן לשמעון בלי שום מעשה קנין, כמו בהשמטת כספים שמה"ת נפקע החוב, וע"י תקנתם לגבות ע"י פרוזבול הוצרכו לחייב את הלוה חיוב חדש בכדי שיהיו בכחם לכופו לשלם על פי דין תורה, אז השתמשו בכחם זה לעשות כפי הצריך לתקנתם, אבל בשאר קניני דרבנן דלא הוצרך להקנאה חדשה הסתפקו בכחם להפקיע נכסי ראובן בכדי שיוכל שמעון לזכות ע"י רשותו בהדבר שתחת ידו על פי דין התורה, ובזה איכא הבדל בין שיטתם לשיטת הרמב"ם, דלהרמב"ם בשאר דוכתי דסגיא בנתינת רשות וזכות השתמשות, לא היה כח בי"ד רק על נתינת זכות באופן שעצם הדבר עדיין מה"ת של הבעלים האמתיים, ולשיטתם לעולם הוא הפקר והפקעת קנין של הבעלים, והזוכה בדבר שתחת רשותו זוכה ממילא.

 

 

 

[1] לר"א נאמר בסוכה כמו בלולב 'לכם' שצריכה הסוכה להיות בבעלות האדם, אף לרבנן החולקים עליו וסוברים שאדם יכול לצאת בסוכה שאולה מ"מ אסור לאדם לשבת בסוכה גזולה.

[2] קידושין כח:, שם מבואר שחז"ל תיקנו זאת שמא יאמר המוכר לקונה נשרפו חיטיך בעלייה.

[3] אמנם מקרה שני זה ניתן לדחוק שזה מחומרא, אך לא משמע מלשון הרמב"ם שההכרעה היא בשני המקרים מצד חומרא וספק אלא מצד ודאי.

[4] כפי שראינו בחלק א' יש מח' ראשונים איך זה יעבוד לרשב"א חכמים יפקיעו מהנגזל ויקנו לגזלן לרבינו יונה יפקיעו מהנגזל והגזלן יקנה זאת באחד הקנינים.

[5] בדומה לדברי הרשב"א בסוגיית שמיטה שחכמים יצרו פרוזבול-חוב להשיב את הכסף,משמע הקנו למלווה את המעות ולכן הלווה חייב להחזיר לו.

[6] מקור מס' 2 בדף מקורות השני.

שיעור הרב יעקב קופר

פרשת וישלח: שטר מזויף בין שטרות פרעון חוב

שטר מזויף שנמצא בין שטרות כסף שקיבל לפירעון חוב

וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר: (בראשית לג, יח)

ויחן את פני העיר – אמר רב: מטבע תיקן להם (שבת לג, א)

בשיעור זה נדון באדם שקיבל מחברו צרור שטרות בפירעון חוב, והניחם בכספת כמו שהם ובלי לבודקם. לאחר כמה שנים כשבא להשתמש בהם הבחין שאחד השטרות מזויף. האם יכול לתבוע את הלווה על כך, או שחובת הבדיקה היתה מוטלת עליו מיד כשקיבל את השטרות, ומאחר שלא בדק שוב אינו יכול לבוא בתביעה.

קיבל פרעון חוב מחברו והניחו בכספת, ולאחר תקופה גילה שאחד השטרות מזוייף * טעם חיוב הבדיקה של לוקח מספסר * יתבאר שאין לדמות אדם שמגלגל כספים לדין ספסר, והאופן שבו ניתן לדמותם

קיבל פרעון חוב מחברו והניחו בכספת, ולאחר תקופה גילה שאחד השטרות מזוייף

בשבוע שעבר הגיעה לידי שאלה כזו: אברך החזיר לחברו צרור שטרות בפריעת חוב. המלווה קיבל את השטרות והכניסם לכספת בביתו בלא לבודקם. לאחר כשלש שנים כשבא להשתמש בכסף גילה שאחד השטרות מזוייף. כעת בא המלווה בתביעה אל הלווה שיחליף לו את השטר. טוען הלווה לעומתו, אם היית בא מיד אחרי הפירעון הייתי זוכר ממי לוויתי שטרות אלו שהחזרתי לך, והייתי תובע ממנו שיחליף את השטר המזוייף. עכשיו איני זוכר מהיכן הכסף, ואם אשלם לך, לא יהיה לי ממי לתבוע ואפסיד. נמצא שבזה שלא בדקת מיד גרמת לי הפסד. בטענה זו רוצה להיפטר מלשלם.

מצינו דין דומה לזה בדברי הרמב"ם (מכירה, טז, ט) גבי אדם שמכר לחברו שור בלי שיניים טוחנות, והקונה לא בדק את השור בשעת הקניה, והניחו עם שאר השוורים שלו, והניח לפני כולם יחד את האוכל, ולא ידע ששור זה אינו יכול לאכול, ומת השור ברעב. פסק הרמב"ם שהקונה מחזיר את הנבלה למוכר, והמוכר מחזיר לו את הכסף. הרי שאין טענה כלפי הלוקח על שלא בדק את המקח בשעת הקניה, וחייב המוכר לשלם.

אלא שהרמב"ם בהמשך דבריו (שם, יא) הגביל דין זה וכתב שאם היה המוכר ספסר שלוקח מאחד ומוכר מיד לשני, ולא משאיר את המקח אצלו, ולא ידע ממום זה של השור, ישבע שבועת היסת שלא ידע ויפטר – מפני שבאופן כזה היה צריך הקונה לבדוק בעצמו את השור ולהחזירו למוכר קודם שימות השור, ואז המוכר היה תובע מזה שמכרו לו. והיות שלא עשה כך הקונה נחשב שהפסיד את עצמו.

על סמך דברי הרמב"ם הללו רצה אחד התלמידי חכמים לפטור את הלווה הנ"ל בסברא שכל אברך שמגלגל כספים בגמחי"ם הינו כמו אותו סוחר, שהרי הוא לוקח מזה ומעביר לזה, ואינו רגיל לבדוק בינתיים, ממילא חובת בדיקת השטרות מוטלת על מי שמקבל את הכסף ממנו, ואם לא בדק ועבר זמן כמו בנידון השאלה, אינו יכול לחזור לתבוע מהלווה, ונחשב כמי שהפסיד את עצמו.

טעם חיוב הבדיקה של לוקח מספסר

וננסה להכנס לעומקם של הדברים, ולראות האם אכן צודק אותו תלמיד חכם במה שדימה אברך שרגיל לגלגל כספים ממלוה זה למלוה אחר לספסר.

ישנו דין שאם אדם מתייעץ עם חברו, ואומר לו אני סומך עליך ופועל על פי מה שאמרת, וכגון מראה דינר לשולחני לשואלו אם טוב הוא, והשולחני אומר לו שהדינר טוב, והתברר שהשולחני טעה, חייב השולחני לשלם מצד דינא דגרמי. וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט שו, ו).

דוגמא לדבר – בשו"ת חתם סופר (חו"מ, ה, קעו) מובא מעשה באדם שרצה להתנקם בחברו, שהיה מוהל, והודיעו שרוצה לכבדו במצות מילת בנו שנולד לו, כי ידע שאותו מוהל מהדר מאוד על מצוה זו. ביום האמור נסע אותו מוהל מרחק של ארבע שעות ממקומו לכפר בו אמורה היתה להתקיים הברית. כשהגיע לשם התברר שהלה שיקר, ואשתו ילדה בת. פסק החתם סופר שחייב הלה לשלם את כל הוצאותיו של המוהל, כיון שהמוהל סמך עליו והוא ידע שהמוהל סומך עליו בזה – וכדין זה של שולחני.

על סמך דין זה של שולחני פסק הגרי"ש אלישיב גבי אדם שהלווה כסף לראובן למרות שלא הכירו, כי שמע משמעון שראובן הינו אדם נאמן ופורע את הלוואותיו. לאחר מכן לא החזיר ראובן את החוב, והתברר ששמעון כלל לא הכירו, ושיקר לו. ובא מעשה לפני הרב אלישיב ופסק ששמעון חייב לשלם, ולא מדין ערב, אלא מדין מזיק, ומהסיבה הנ"ל שידע שמעון שהמלווה נתן את ההלוואה לראובן רק בגלל שסמך עליו, וכמו הדין של שולחני.

על פי דין זה מבאר הנתיבות המשפט (ביאורים, רלב ס"ק ז) את סיבת הפטור של הספסר אם הלוקח לא בדק בשעה שקנה את החפץ. מאחר והספסר קונה ומוכר מיד ואין באפשרותו לבדוק, הרי זה כמו שאמר לקונה אני סומך עליך שתבדוק את הסחורה, ואם לא תודיע לי מאומה – הרי זה כמו שהודעת לי שהשור בסדר. וכיון שלא הודיע לו הקונה מיד אחר זמן האכילה שהשור בלי שיניים ואינו יכול לאכול, הרי זה כמו שהודיע לו שיש לשור שיניים, ביודעו שהספסר סומך עליו, ולא תובע את המוכרו לו. ולכן אפילו אם דינו של הלוקח כשומר חינם, נחשב כמו פשיעה בזה שלא הודיע לו.

ונבאר את העומק של הדברים. כשאדם קונה שור בלי שיניים, זה הרי מקח טעות, וכיון שכך צריך היה להיות שהספסר יחזיר את הכסף. אלא שכנגד זה נחשב הקונה מזיק את הספסר וחייב מדינא דגרמי – שהרי הספסר סמך עליו שהשור בסדר, ועל סמך דבריו לא תבע את זה שמכרו לו, והוא ידע זאת. ואם כן אומר לו הספסר כנגד מה שאתה תובע ממני שאחזיר לך את דמי השור מדין מקח טעות, אני תובע ממך בחזרה שתשלם לי מדין מזיק.

יתבאר שאין לדמות אדם שמגלגל כספים לדין ספסר, והאופן שבו ניתן לדמותם

נחזור עתה לשאלה בה פתחנו. אברך שהחזיר הלוואה לחברו, והלה בדק רק לאחר שלש שנים ומצא בין השטרות שטר מזוייף, האם ניתן לדמות זאת לדין ספסר ולחייב את המלווה, כמו שרצה אחד התלמידי חכמים לומר?

התשובה היא – לפי ההבנה של הנתיבות בדין ספסר, אין לדמות בין הדברים, שהרי הסיבה שהספסר פטור היא רק בגלל שנחשב שהספסר אמר לו אני סומך עליך שתבדוק, ואם לא תגיד לי כלום סימן שהשור בסדר, וממילא בזה שהלוקח לא אמר לו מאומה נחשב כמו שאישר לו שהשור בסדר ביודעו שהספסר סומך עליו.

סברא זו אינה קיימת בנידון השאלה, כי אף שאותו אברך רגיל לקחת מגמ"ח אחד ולהחזיר לשני, אי אפשר לקבוע בוודאות שלא בדק את השטרות, וכיון שכך, אי אפשר לדון זאת כמו שאמר למלווה אני סומך עליך שתבדוק, ואם לא תגיד לי מאומה סימן שהשטרות בסדר. ומעתה, אי אפשר להחשיב את המלווה מזיק בדינא דגרמי כמו שולחני, שהרי לא ידע בוודאות שהלווה סומך עליו.

ולפי זה – אם היה המקרה קצת שונה, וכשתבע המלווה את הלווה להחזיר את ההלוואה, הלך הלווה ומול עיניו של המלווה לווה את הכסף ממישהו אחר ומיד נתנו לו, והמלווה ראה שהלווה לא בדק את הכסף – בזה אכן ניתן יהיה לדמות זאת לדין ספסר שהרי המלווה יודע שהלווה לא בדק, ובזה אם המלווה לא יבדוק את השטרות, ולאחר תקופה ארוכה יגלה שאחד השטרות מזוייף, לא יוכל לתבוע את הלווה, כי הלווה יוכל לתובעו חזרה מדין מזיק בדינא דגרמי וכדין ספסר.

ועדיין ניתן לבוא ולחלק בדין ספסר בין מקח לפירעון הלוואה, אך אולי נדבר על כך בשיעורים הבאים.

***

פרשת תולדות: מכירת דבר שלא בא לעולם

מכירה בדבר שלא בא לעולם

וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי: וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה: וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב: (בראשית כה, לא-לד)

מובא בגמרא שעשו מכר ליעקב את כל חלקו בארץ ישראל. בשיעור זה נביא נידון שהוזכר בריב"ש איך יכול היה עשו למכור את חלקו בירושת ארץ ישראל, והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ונרחיב מעט בטעמי דין זה ובנפקא מינה שיש בין הטעמים.

איך מכר עשו חלקו בארץ ישראל שהוא דבר שלא בא לעולם – הרא"ש והריב"ש * מחלוקת הרא"ש והריב"ש תלויה בטעמי הדין שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם * ביאור דברי הרמב"ם גבי מקדש עובר על פי הטעמים הללו

איך מכר עשו  חלקו בארץ ישראל שהוא דבר שלא בא לעולם – הרא"ש והריב"ש

מובא בגמרא במסכת סוטה (יג, א) שיעקב מכר לעשו, חוץ מחלק הבכורה, את חלק הירושה שמגיע לו בתור פשוט, ולא נותר לו חלק בארץ ישראל. ומקשים הראשונים איך חלה המכירה על חלקו שבארץ ישראל, והרי אין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, וממילא אין אדם יכול להקנות ירושה שטרם זכה בה.

ומתרץ הטור בשם אביו הרא"ש [מובא בשו"ת הריב"ש (סי' שכח) על ידי השואל] שאמנם אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אך אם נשבע על כך לחזק את המכירה – חלה המכירה.

והריב"ש עצמו (שם) חולק על כך, וכתב שאין לסברא זו על מה שתסמוך [והוסיף, שלא נראה שאמרו כן הרא"ש והטור], אלא הדין הוא שאי אפשר למכור דבר שלא בא לעולם גם אם נשבע על כך. ועל הקושיה איך יכול היה עשו למכור את חלקו בארץ ישראל, תירץ, שדין זה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם התחדש רק אחרי מתן תורה, ולכן עשו יכול היה למכור את חלקו בירושת ארץ ישראל למרות שעדיין לא זכה בו, שהרי היה זה קודם מתן תורה.

כעין קושיה זו הקשה הקצות החושן (שלב ס"ק ו) איך קנה יעקב מלבן את הכבשים העקודים והנקודים שיוולדו, והרי זה דבר שלא בא לעולם. ותירץ, שלא היה שם קנין, אלא היתה שם רק התחייבות מצד לבן. ואמנם בתירוצו של הריב"ש תתורץ גם קושיה זו, שהרי אף זה היה קודם מתן תורה.

וננסה להכנס מעט לנקודת הדברים בלי להרחיב מדי לקוצר הזמן.

מחלוקת הרא"ש והריב"ש תלויה בטעמי הדין שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם

מצינו בראשונים שני טעמים לדין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. יש שכתבו שהוא משום שחסר בגמירות הדעת של הקונה, ויש שכתבו שאף אם תהיה דעת גמורה לקנות את החפץ, לא יועיל הקנין מאחר והחפץ הנקנה עדיין לא בא לעולם, ואין לקנין על מה לחול.

ונראה לתלות את מחלוקת הרא"ש והריב"ש – אם על ידי שבועה ניתן למכור דבר שלא בא לעולם – בשני הטעמים הללו. הרא"ש למד שטעם מה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא משום שחסר בגמירות הדעת, ולכן סובר שאם מצטרפת שבועה למכירה, מועילה המכירה, כי על ידי השבועה תהיה דעת גמורה למכירה. ואילו הריב"ש סבר שהטעם הוא משום שאין לקנין על מה לחול, ולכן לא מועילה המכירה גם על ידי שבועה.

ביאור דברי הרמב"ם גבי המקדש עובר על פי הטעמים הללו

ונראה לבאר על פי הטעמים הללו בדין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם – הלכה שכתב הרמב"ם. שנינו במשנה במסכת קידושין (פרק ג משנה ה): "וכן האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי, אינה מקודשת. אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין, ואם ילדה נקבה מקודשת".

וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (קידושין ג, ה) כלפי הדין שאם הוכר עוברה חלים הקידושין: "ונראה לי שצריך לקדשה אחרי שתיולד ואז יהא מותר לו לבוא עליה, כי מן הכללים אצלנו אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, ואמרנו דבריו קיימין להחמיר שנעשית אשת איש".

וכן פסק הרמב"ם בספרו (אישות ז, טז): "האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה לא אמר כלום, ואם היתה אשת חברו מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת. ויראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה מאביה אחר שתיולד כדי שיכניס אותה בקידושין שאין בהן דופי".

והדברים צריכים ביאור, שהרי ממה נפשך, אם סובר הרמב"ם שאף שהוכר העובר עדיין נחשב דבר שלא בא לעולם – למה חלים הקידושין, ומה בין זה למקום שלא הוכר העובר שלא חלו הקידושין באופן ודאי, ואין צריך להחמיר ולקדשה אחר שתיוולד משום חומרא דאשת איש. ואם כשהוכר העובר כבר נחשב דבר שבא לעולם – למה צריך לחזור ולקדש אחר שתיולד.

ונראה לבאר את דברי הרמב"ם על פי הטעמים שהבאנו לעיל מהראשונים בטעם הדין שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. שנאמרו בזה שני חסרונות. האחד – שחסר בגמירות הדעת מצד הקונה, והשני – שאין לקנין על מה לחול.

ונראה שסבר הרמב"ם שכשמקדש לעובר באופן שהוכר העובר – יש רק את החיסרון שחסר בגמירות דעת, אך אין את החיסרון השני שאין למי להקנות. ונוכיח זאת מגמרא.

הגמרא במסכת ב"ב (קמב, ב) אומרת שהמזכה לעובר לא קנה, אך אם אותו עובר הוא בנו – קנה, כי דעתו של אדם קרובה אצל בנו. ומוסיף הרשב"ם: "וגמר ומקנה בכל לבו". הרי שהחיסרון בעובר הוא מצד שאין גמירות דעת, אך לא מצד שאין למי להקנות, ולכן יש מקום לחלק ולומר שכשהעובר הוא בנו חל הקנין כי בבנו יש גמירות דעת.

על פי זה תתבאר היטב שיטת הרמב"ם. מאחר ובעובר אין את החיסרון שאין לקנין על מה לחול, וכל החיסרון הוא רק מצד הגמירות דעת, סובר הרמב"ם שמשום חומר האיסור של אשת איש חוששים שאכן גמר בדעתו, ולכן אף שבכל מקום אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כאן יתכן והיא מקודשת. אמנם, מאחר שזה רק חשש, ואין זה ברור שגמר בדעתו, צריך לחזור ולקדשה אחר שתוולד.

לעומת זאת במקום שלא ניכר העובר – שאז חוץ מהחיסרון שאין גמירות דעת, יש גם חיסרון מצד שאין לקנין על מה לחול – בחיסרון זה שאינו תלוי בדעת בני אדם אין מקום להחמיר, ולכן לא חלו הקידושין באופן ודאי.

***

דמי שימוש בתוכנה מועתקת

דמי שימוש בתוכנה מועתקת

אדם השתמש בתוכנה מועתקת האם חייב בדמי שימוש ?

גמ' ב"ק ד: – ר' חייא 24 אבות נזיקין… גנב וגזלן

הדין הוא שאין גזילה בעבדים שהוקשו לקרקעות.

גזל עבד ונזדקן (=שינוי) לא קונה משום שאם אין גזילה אין קנייני גזילה.

גיטין לז: שבאי (גוי) שגזל עבד ונתייאשו הבעלים היאוש תופש ויצא לחירות

(בגזילה שינוי קונה ויאוש קונה).

שואל ר' חיים מבריסק מדוע לגבי שינוי בעבד אנו אומרים שהגזלן לא קונה ואילו לגבי יאוש יש דין גזילה ?

ועונה: שונה דין שינוי מיאוש. בדין גזילה יש שני חלקים:         א. הוצאה מרשות הבעלים – זה לא חייב להיות בדרך של גזילה.                                                      ב. הכנסה לרשות אחר – זה דין בענייני גזילה ואת זה שינוי עושה.

בקרקעות אין דין גזילה משני החלקים: א. א"א להוציא מרשות הבעלים. ב: אין קנייני גזילה.

בעבד אפשר אמנם להוציאו מרשות הבעלים אבל אין דין קנייני גזילה ולכן למרות ששינוי לא מועיל לקנות כי אין קנייני גזילה בכל זאת יאוש פועל על מנת להוציא מרשות הבעלים (ואז העבד זכה בעצמו).

[כך גם באבידה – אין לאף אחד קניין בכל זאת יאוש מועיל מכיוון שמוציא מרשות הבעלים]

אומר ר' שמואל: כאשר ר' חייא מונה גנב באבות נזיקין זה משום החלק הראשון של הוצאה מרשות הבעלים כמו מזיק – שמחסיר את הבעלים וכך גם לדוג' מוציא מרשות הבעלים לרשות הרבים שלא על  מנת לזכות יתחייב כגנב למרות שלא זכה. (צריך להבהיר עוד את הדברים…).

אדם התכוון לשכור רכב של אחד אבל בטעות לקח של אחר. האם חייב דמי שימוש לשני ?

מדובר למעשה בשואל שלא מדעת = שדינו כגזלן.

אדם תופש חניה של חבירו כשהלה בחו"ל האם חייב דמי שימוש ?

אומרת הגמ' בחצר דלא עבידא לאגרא – לא. וא"כ לכאורה יהיה כך גם ברכב ?

אולם מאידך כאשר יש פחת של הבית ("שחרוריתא דאשייתא") משלם הכל. אם כן גם ברכב שהרי יש פחת יצטרך לשלם ?!

אלא שהגמ' (ב"ק צז.) אומרת הגונב ספינה ועשה בה מלאכה משלם כשעת גזילה וצריך להשלים הפחת (אך לא משלם דמי שימוש).

שואל הרשב"א למה בקרקע (דעבידא לאגרא) משלם דמי שימוש ובספינה לא ? ומתרץ שיש הבדל בין קרקע למטלטלין.

מסביר ר' שמעון שקאפ: קרקע הרי אינה נגזלת וע"כ משתמש בשל הבעלים וחייב דמי שימוש. אולם במטלטלין הוא הרי גזלן ופירות הגזילה שלו ולכן משלם רק את הפחת שכן "כל הגזלנים משלמים כשעת גזילה".

 

לגבי קניין רוחני אומר הר' אלישיב שגם בחוכמה/רעיון – יש דיני גניבה (יש החולקים).

ולכן מי שמעתיק תוכנה הרי הוא גזלן ולכא' זה כמו מטלטלין שפטור מדמי שימוש, אלא שזה אינו מכיוון שכמו קרקע גם רעיון א"א לקנות בקנייני גזילה ולכן כמו בקרקע הוא משתמש בתוכנה של חבירו ויהיה חייב בדמי שימוש (תוכנה נחשבת עבידא לאגרא).

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

 

כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי

כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי

שבועות מא: בעל חוב אומר ללווה תחזיר לי את ההלוואה והלווה אומר להד"ם .העדים מעידים שהייתה הלוואה ונפרעה. אומר רבא – כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי.

בבא בתרא ו. הגיע מועד הפירעון והמלווה תובע מהלווה לפרוע. אם הלווה אומר פרעתיך בתוך הזמן, מצד אחד יש חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו ומצד שני יש לו מיגו שיכול לומר פרעתי לך בזמן. מנסים להביא ראייה מברייתא – אדם שמודה שקיבל מנה מחברו  ולמחרת כשמבקש שיחזירו , אם הוא אומר נתתי לך, פטור ואם אומר אין לך בידי חייב. מנסים להעמיד את האמירה "נתתי לך" כאילו אומר פרעתי בזמן ו" אין לך בידי" כאומר פרעתיך בתוך הזמן ורואים שחייב , כלומר החזקה גוברת על המיגו. דוחה הגמרא את הראייה בכך שהכוונה ב" אין לך בידי" היא להד"ם וחייב משום שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי.

לכאורה קשה מדוע נזקקים להסבר זה, אפשר לומר בפשטות שמאחר שהוא סותר את עצמו, הוא לא מהימן וחייב. מדוע נדרשים לומר כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי?

הרמב"ן מסביר שאחרי שהודה בחוב, באו עדים ואמרו שלווה ופרע, ואז זה כמו הגמרא בשבועות – מתוך שאמר "אין לך בידי" משמע שלא פרע. אם לא הגיעו עדים, כמובן שאינו נאמן לחזור מהודאתו.

תוספות מסביר שהכוונה כשאומר לא לוויתי אינה לומר שלא לוויתי אלא שלוויתי ופרעתי ולכן אומרים כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי.

בבא מציעא יז.  מנה לי בידך והלה מכחיש ואחרי שעדים מעידים שיש לו חוזר ואומר פרעתי, הוחזק כפרן. נשאלת השאלה מדוע בגמרא הקודמת כשאמר לא לוויתי ובאו עדים ואמרו שלווה וחזר ואמר פרעתי, אומרים את הכלל כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי, הרי הוחזק כפרן?!

טענת הוחזק כפרן חזקה מכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי. אם לא הוחזק כפרן הוא יכול לטעון אח"כ פרעתי אבל אם הוחזק כפרן – נסתתמו טענותיו בדמים אלו.

היינו צריכים את הכלל " כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי" לפי הרמב"ן  – לא סמכנו על טענותיו החדשות כי היו עדים. לפי תוספות , היינו חושבים שאדם יכול לתקן את דיבורו  שכשאמר שלא היה כלום התכוון לומר שפרע ולא יוחזק כפרן, אלא בטענת לא לוויתי זה גם לא פרעתי.

שער משפט(מחותן של הנודע ביהודה):הבנה שהוחזק כפרן, שבעצם כששיקרת- איבדת נאמנות על דמים אלו .ברגע ששיקרת איבדת נאמנות ומהיום לא תפרע בלא עדים כי תפסו אותו בשקר ולכן יזהר לשלם בעדים.

אצלנו כאשר טוען פרעתי, הוא מתכוון כבר קודם, לפני שהוחזק כפרן ואז בעצם לא היה צריך עדים ולכן מצד הוחזק כפרן כן נקבל את הודאתו אבל מצד כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי, לא נקבל.

 

רבינו יונה אדם טען מחוץ לבי"ד לא לויתי לא הוחזק כפרן וראייה מהגמרא בבבא בתרא לא. שאדם לא טוען את כל טענותיו מחוץ לבי"ד , אבל כשאומר "לא לוויתי" זו הודעת בעל דין והיא מחייבת אותו גם כשנאמרה מחוץ לבי"ד.

חולקים עליו הרשב"ם והר"י מגאש – אפילו מחוץ לבי"ד אין הודאת בעל דין.

רע"א מביא את הנימוקי יוסף – אדם שהלווה כסף לחבירו, יכול לתפוס כסף של חבירו אבל בשומר על פקדון  שאומר לא היה  כלום, אסור לרדת לנכסיו , שמא הוא נאנס. אבל אם השומר אמר איני מכיר אותך, רשאי לרדת לנכסיו ואין לחשוש שנאנס.

רע"א אומר שכל האומר לא לוויתי זוהי הודאת בעל דין מוחלטת.

 

אפשר להבין את הכלל "כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי" ב-2 אופנים:

  1. מתוך שאמר לא לוויתי כאילו אמר לא פרעתי
  2. זו ראייה לכך שלא פרע

זה יכול להסביר את המחלוקת לגבי האמירה "לא לוויתי" מחוץ לבי"ד-

לפי ההסבר הראשון, זוהי הודאת בעל דין מוחלטת אפילו שנאמרה מחוץ לבי"ד. לפי ההסבר השני, מחוץ לבי"ד זו לא ראייה.

 

ראינו שביחס לעצם מתן ההלוואה , מקבלים את דברי העדים. מה קורה אם אדם יטען לא לוויתי והעדים מעידים פרעת? צ"ל  כמו לעיל, לגבי עצם ההלוואה נסיק מדברי העדים שהייתה הלוואה, בניגוד למה שהוא אומר, ולגבי הפירעון, נסיק מדבריו שאם לא לווה אז לא היה פירעון. רע"א אומר שהדין יהיה שונה ואילו הגר"י גוזנהייט לא מבין מדוע החילוק בין המקרים.

מסביר רע"א – כשאומר לא לוויתי ברור מדבריו שלא היה פירעון, כי לא היתה הלוואה.אנחנו אמנם מסיקים זאת אבל  הוא בעצמו יודע שלא היה פירעון. הלווה יודע שלא לווה ולא פרע. לעומת זאת בעדים, מסיקים שמתוך זה שהיה פירעון הייתה הלוואה אבל זה לא מתוך ידיעה.אם לא מאמינים להם בפירעון- אל תאמין שהייתה הלוואה.

מקורות

כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי

 1.שבועות מא:

ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמר ליה: לא היו דברים מעולם, אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה; אמר אביי: מאי ניעבוד? אינהו אמרי אוזפיה, אינהו אמרי פרעיה. רבא אמר: כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי.

  1. בבא בתרא ו.

איבעיא להו: תבעו לאחר זמן, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, מהו? מי אמרינן: במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר, או דילמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר?  ת"ש: מנה לי בידך, אמר לו: הין, למחר אמר לו: תנהו לי, אם אמר נתתיו לך – פטור אין לך בידי – חייב; מאי לאו נתתיו לך – דא"ל: פרעתיך בזמני, אין לך בידי – דא"ל: פרעתיך בתוך זמני, וקתני: חייב, אלמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר. לא, מאי אין לך בידי? לא היו דברים מעולם, דאמר מר: כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי.

  1. תוס' בד"ה 'כל האומר'.

הקשה ה"ר יצחק מה צריך כאן לטעם 'כל האומר הא ודאי כיון שכבר הודה תו לא מהימן לומר שלא לוה דבשלמא בשבועות מא: צריך להאי טעמא שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר להד"מ ואתו עדים ואמרי ראינו שלוה ופרע השתא הא דקאמרי סהדי שלוה מהימני מהימני והא דקאמרי שפרע לא מהימני דהא איהו כמכחיש להו דאמר לא לויתי והאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל הכא לא צריך כלל, ואומר ר"י דאיצטריך לאשמועינן דלא מצי למימר האומר לא לויתי לא שלא לוה כלל אלא כאילו לא לויתי לפי שפרעתי קמ"ל דכאילו אומר לא פרעתי בהדיא.

  1. חידושי הרמב"ן ב"ב ו.

איכא למידק למה ליה האי טעמא , הוה ליה למימר דלאו כל כמיניה לומר לא היו דברים מעולם שהרי הודה, והאי טעמא לא צריך אלא לאומר לא לויתי והביא עדים דאוזיף ופרע כדאיתא במס' שבועות, ….ויש לפרש דבעא לתרוצי אין לך בידי חייב אע"פ שבאו עדים ואמרו לוה ופרע , דאי לא באו עדים פשיטא שאפילו בחוזר הוא וטוען פרעתי ודאי שאינו חוזר וטוען.

  1. בבא מציעא יז.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו ושיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון.

  1. שער משפט סימן עט

ועפ"ז יש לתרץ קושית הבעל התרומות בשער מ"ב (ח"ז ס"א) שהקשה על הא דמוקי הש"ס בפ"ק דב"ב (ו, א) מתניתין דאין לך בידי חייב כגון דאמר להד"ם ואמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ומשמע דאם אמר פרעתי אח"כ נאמן, והרי בפ"ק דב"מ (יז, א) אמרינן דהוחזק כפרן ואינו נאמן לומר אף פרעתי אח"כ. ולפי מה שכתבתי ניחא דלכך צריך לומר דכאומר לא פרעתי דמי משום דאי לא אמרינן כן אלא שיכול לחזור מלא לויתי לפרעתי א"כ ודאי שהיה נאמן לומר שפרע קודם שאמר לא לויתי ולא שייך בזה לומר שהוחזק כפרן, דהא הטעם הוא כיון שהוחזק כפרן בבית דין מסתמא אינו פורע אלא בעדים והכא הרי אמר שפרע קודם שהוחזק כפרן בבית דין א"כ אף שהוא כפרן במה שאמר שלא לוה מ"מ דילמא האמת שפרע קודם שהוחזק כפרן, וגם אף באומר שפרע אח"כ י"ל דנאמן במיגו דאי בעי אמר שפרע קודם, לכך הוצרך לומר דכיון שאמר לא לויתי הרי הודה שלא פרע מקודם דכאומר לא פרעתי דמי וממילא אף כשאומר שפרע אח"כ אינו נאמן משום דהוחזק כפרן כבר ובודאי אינו פורע אלא בעדים, וגם לית ליה מיגו דאי בעי אמר שפרע קודם דהא כבר הודה שלא פרע קודם, ואתי שפיר ונכון.

  1. רבינו יונה ב"ב ה.

דמיירי שמתחילה אמר לא לויתי חוץ לבי"ד ולא הוחזק כפרן בטענתו דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי"ד אבל מ"מ כיון דהויא הודאת בע"ד שלא פרע חייב שהמחייב עצמו אפי' שלא בבי"ד בין בלשון חיוב גמור ובין בחיוב הבא מחמת פטור חייב.

  1. בבא בתרא לא.

והיכא דאישתעי מילי אבראי לבי"ד ולא טען ואתי לבי דינא וטען דחוזר וטוען מאי טעמא עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא

  1. רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן קמט

לידידי חביבי האב"ד דק"ק מעזיהעד הרב רבי יצחק ני'. 

מה דפשיטא ליה לרו"מ לחייב את ר' יעקב ממ"ש בש"ע /חו"מ/ (סי' ע"ט ס"א) דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. 

  לדידי מבעיא טובא, משום דלענ"ד נראה באם העדים אומרים רק ראינו שנתן לו מעות בפרעון חוב, ולא ראינו ההלואה, בזה לא אמרינן כיון דאומרים דפרע, ממילא מוכח דלוה, והוי כאלו אומרים דלוה ופרע, דכיון דלא נודע עדות דהלואה רק מכח מעשה הפרעון, א"כ אם נאמר דמאמינים לו דלא פרע ומסלקי עדותן שוב ליכא עדים על ההלואה, ודוקא כשעדים מעידים לוה ופרע, בזה אמרינן דעל עדות הפרעון הוא נאמן לגבי עצמו, ומסלקין עדותן דפרע, ועדותן שלוה לא נסתלק דהא בלא עדות דפרעון יש עדים דלוה, כן נראה לענ"ד.

 

                                                     ****

  ויש ללמוד כן מדברי הנ"י פ"ק דבב"מ (דף ס"ב) דמי שיש לו מלוה אצל חבירו רשאי לתפוס מחבירו כנגדו ואינו כן בפקדון, דדלמא ההיא פקדון אתניס ולית לי' גבי חבריה כלום, ומיהו אי טעין הנפקד להד"ם רשאי המפקיד לתפוס משכנגדו, ואין לחוש דלמא אתניס, דהא אמרינן בעובדא דההוא רעי' דשכנגדו נשבע ונוטל, ואמאי ניחוש דלמא נאנסה, אלא ש"מ דכל האומר לא לויתי כאומר ל"פ =לא פרעתי= מדלא פטר נפשיה בקושטא, עכ"ל,  

 אמנם לקושטא דמלתא נ"ל יותר בפשוטו, דכל האומר לא לויתי אינו דוקא מכח הוכחה דהי' לו למפטר נפשיה בפרעתי, אלא כיון דאמר לא לויתי ממילא הוי הודאה על הפרעון, דא"א לפרעון בלא הלואה, והא דכתב הנ"י הנ"ל דהו"ל למפטר עצמו בנאנסה, היינו דוקא לענין דנימא דהאומר להד"מ כאומר לא נאנסה דזהו אינו הודאה, דממילא גם בלא פקדון אפשר דנאנס החפץ שבא מעצמו לרשותו שלא בדרך פקדון אלא דטענתו דלהד"מ, היינו דמעולם לא נעשה שומר, ואפילו בפשיעה הי' פטור דלא קבל שמירה, מש"ה לא הוי הודאה רק מכח הוכחה מדלא פטר נפשי' בקושטא, מוכח דלא נאנסה קאמר, ומה דסיים הנ"י: דומיא דאמרינן כל האומר לא לויתי, היינו הכא דהוי הוכחה דלא נאנסה ממה דלא טען כן הוי כמו לא לויתי, דאף בלא הוכחה אמרינן כן, והכי משמע קצת מדנקט דומיא ולא נקט בדרך הוכחה, דזהו ממש כההיא דאמרינן בשבועות, ואמאי לא הביא הנ"י זה לראיה גמור', ולמאי צריכים לראי' מההיא דההוא רעיא, אע"כ דאינו במודה ממש, דבלהד"ם לא נכלל כ"כ דלא נאנסה. 

  ומ"מ זהו יש לדחות, דמה דלא הביא זה לראיה גמורה מההיא דשבועות, י"ל דלמא הכא ליכא הוכחה כלל מדלא פטר נפשיה בקושטא דנאנסה, כיון דהי' צריך לישבע דנאנסה ולא רצה לישבע אפילו באמת, לזה הוכיח מההוא רעי', ומוכח דאמרינן דמ"מ הי' לו למפטר נפשיה בקושטא ולישבע באמת, דגם כה"ג דומה לההיא דשבועות, וצ"ע לדינא. 

  1. מילואים על רעק"א:

הגר"י גוזנהייט זצ"ל העיר לרבינו על מה שכתב כאן לחלק בין אם העדים מעידים שלוה ופרע, או שמעידים רק שפרע הא הלוה ג"כ נתחייב מצד שהודאתו כק' עדים והוא לא אמר אלא לא לויתי, ואם תסלק דבורו של לא לויתיאין כאן עדות שלא פרע.

והשיבו רעק"א בזה"ל: שגה בזה למאד בדבר הפשוט, דבלוה אנן ידעינן דמודה דלא פרע מתוך טענתו דלא לוה ממילא הוא מודה דלא פרע,ואם מודה דלא פרע אין ידיעתו דלא פרע רק מכח דלא לוה, אלא כיון דידע בעצמו דלא פרע, גם אילו לוה היה ידיעתו ידיעתו דלא פרע אלא דאנן ידעינן הודאתו מכח טענתו דלא לוה, אבל ידיעתו שלא פרע הוא ידיעה שלו בעצמו, משא"כ בעדים דבאמת אין ידוע להם כלום מעשה הלואה, רק ע"י שיודעין מעשה הפרעון יש להם הוכחה דלוה, בזה שפיר אמרתי באם נידון דלא היה פירעון ממילא באמת אין העדים יודעים מהלואה ופשוט.

תליוהו וזבין

תליוהו וזבין

הקדמה: מעשה שהיה בקבלן שחתם עם בעל נכס על הסכם שיפוץ שבו מפורט שכר העבודה, במהלך הבנייה איים הקבלן שאם בעל הדירה לא יוסיף לו תשלום בעקבות העלויות הגבוהות הוא יפסיק את העבודה ואף יזיק לו בהריסת חלק מהתמיכות, כעת בעל הבית ששילם לו מגיע לבי"ד וטוען שהוא נתן לו את הכסף בשל איומו אך כעת הוא רוצה שבי"ד יורו לקבלן להשיב לו את הכסף ע"פ סוגיית הגמ' שאם כפו אדם לתת חפץ הרי שאין המקח חל.

א. מצינו בגמ' בב"ב במח: את דברי רב הונא כי 'תליוהו וזבין זביניה זביני' אך משמע מדברי הגמ' וכפי שפרש הרשב"ם במפורש כי 'תליוהו ויהיב' לא הוי זביניה זביני. 

רשב"ם ביאר את החילוק כי כאשר הכפייה היא על יצירת מקח אך נעשה מקח עם תמורה אז יש גמ"ד והסכמה להחלת קניין בניגוד למצב של כפייה למתנה שאז אין זה מספיק כדי ליצור גמ"ד. 

בהעמקה של החילוק מצינו את דברי ה'זכר יצחק' שהוסיף לבאר כי אף שיש הסכמה עקרונית אף בתליוהו ויהיב שכן עכשיו הוא רוצה בזה בעד הצלת נפשו סוף כל סוף ברור לנו שאין כאן הסכמה לצמיתות שכן וודאי שצופה האדם פניו לזמן שהאונס יגמר ואז יוכל להשיב הדבר על כנו בניגוד למצב של כפייה לעשיית מקח עם תמורה ששם לא בהכרח שלאחר שהאדם הסכים בעקבות הייסורים הוא ירצה לחזור בו בעתיד שכן הוא קבל תמורה ודילמא בעתיד יהיה ניחא ליה בצד של המקח של התמורה הכספית שקבל ולא בהחזרת הגלגל לאחור. וא"כ יש לנו הסכמה על רגע זה ואין לנו סתירה לצמיתות המקח שכן אין לנו ידיעה ברורה שאינו ירצה בזה בהמשך.

יע' כי רבינו יונה [וכך נפסק להלכה] הורה שאף כפייה לקנייה תועיל כל זמן שנעשתה במחיר סביר מכ"ש שאם תליוהו וזבין זביניה זביני אז תליוהו כדי לקנות חפץ יהני שכן יש יותר הנאה לקונה מלמוכר. 

ב. נציע מס' קושיות:

  1. 1. ק' הראשונים על דברי רש"י בגיטין: בגיטין נה: מבואר בגמ' שבגזירות הראשונות של הסיקריקון ניתן להם רשות להרוג בישראל ולכן אם ישראל באונסו נתן להם קרקע ע"מ לפדות את נפשו הרי שבאופן זה המקח חל אך לעומת זאת בגזירה השלישית לא הותר להם להרוג בישראל ולכן אם הגוי איים על ישראל ובשל כך נתן לו הישראל קרקע הרי שאין המקח חל כיון שמצפה הישראל לתבוע את הסיקריקון בדיני המלכות וכך להוציא מידו קרקע זו. 

רש"י ביאר מדוע המכר חל בגזירות הראשונות מכיון ש'תליוהו וזבין זביניה זביני' אך הקשו הראשונים שמבואר מדברי הגמ' בב"ב דזה דווקא כאשר ניתנת התמורה אך בלא תמורה אין גומר ומקני וא"כ מדוע הכא גמר ומקני. 

  1. סתירה בדברי הרמב"ם: הרמב"ם בהלכ' יסודי התורה בפ"ח ה"ד פוסק שמי שבמקום למות עבר על אחת מג' עבירות החמורות אמנם עבר על העשה של קידוש ה' ולא קיים את המצוה אך מנגד אנו לא נעניש אותו כעונשו של עובר עבירות אלו מדעת מכיוון שהוא אנוס במעשהו, אך לעומת זאת המתרפא בעריות=שהיה חולה והרופאים אמרו שינצל ממיתה רק אם יבוא על העריות, פסק הרמב"ם שחייב מיתה ובהסתכלות פשוטה בשתי המקרים רמת הפשיעה היא שווה שכן בשניהם האדם עושה את העבירה כדי להציל את נפשו למרות שמחויב למות ולא לעבור את העבירה. 
  2. דברי הראב"ד בב"ק קיז: מובא בגמ' שאם אנס הכריח ישראל להראות איפה ממון ישראל הרי שאם הצביע על השדה של חבירו פטור מדינא דגרמי אך אם נשא ונתן ביד פסק הרמב"ם שחייב אך לעומת זאת הראב"ד הורה שפטור מכיוון שהוי באונס והקשה עליו השיטה מקובצת שם שהוי גמ' מפורשת בהכונס שמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם. 

ג. הב"י תרץ על קושייתו על רש"י שיש לחלק בין מקרה שאנס על קרקע ספציפית שביחס לזה אמרה הגמ' בב"ב ש'תליוהו ויהיב לא הוי זביניה זביני' לבין מקרה שהאדם נתן לו את א' מקרקעותיו בפדיון נפשו שבזה איירי הגמ' בב"ב. 

ובפשטות ביאור החילוק הוא כי יש הבדל בין מקרה שכל מעשהו של האדם נעשה בכפייה לבין מקרה שהסיטואציה נכפתה על האדם אך סוף כל סוף הוא עושה את הפעולה מדעתו ומיוזמתו, עפי"ז ייושבו כל הקושיות כולם. 

וניישב הקושיות: 1. תליוהו ויהיב לא זביניה כיון ששם הוא לא היוזם אלא נאנס לתת קרקע ספציפית בניגוד לסיקריקון ששם האדם מבחירתו ויוזמתו מתווה את העיסקה

  1. בדברי הרמב"ם יש לחלק טובא בין מקרה שהגוי מצווה אותו עכשיו לבוא על העריות ואם לא הורגהו שזהו מעשה בעל צביון של אונס לבין שהאדם הוא במצב של סכנת נפשות שמיוזמתו ובעשייתו נוקט בדרך פעולה של הצלה שיש בה משום איסור עריות ולכן מוגדר כעשייה מרצונו.
  2. בדברי הראב"ד ניתן ליישב שכל מה שהגמ' אמרה שמציל עצמו בממון חבירו חייב דווקא במעשה של דוד המלך ששם יזם מעצמו את הצלתו ע"י ממון חבירו ששרף את הגדישים כדי לנצח את פלשתים אך באופן שכפו אותי לתת את ממון חבירי ואם לא יהרגו אותי הרי שמעשה הנזק בממון חבירי הוא מעשה של אונס גמור ועליו אני לא מתחייב בנזיקין.

ד. אלא דיע' בדברי הגרש"ש שיש לומר הבנה יותר מעמיקה בחילוק הב"י שאין זה מסתכם רק בהסתכלות אם האנוס יזם את המעשה וממי' ביצע מעשה הצלה או שהמעשה היה ככפאו שד אלא מהות החילוק היא האם היה טמון רצון של הנאנס מכיוון שבהקנאה הוא מציל עצמו ממצב יותר בעייתי ולכן יש שם של ניחותא של הצלה במעשהו. למשל נפק"מ תהיה במקרה שביום א' הגוי גזר על היהודי שהוא יהרוג אותו ולמחרת הוא אמר לו שאם יביא לו קרקע הרי שהוא יוותר על הגזירה של היום הקודם הרי שבאופן זה לפי איך שהסברנו בפשטות את חילוקו של הבית יוסף הרי לא היה ביוזמת המקנה וא"כ היינו אומרים שלא יחול הקניין אך לפי חידוד הסברא של הגרש"ש הרי שאף במקרה כזה יהיה גמ"ד כיוון שהקניין מציל אותי מרעה קודמת שהיתה לי סכנת מוות ולכן אני גומר בדעתי אך בתליוהו ויהיב כל צרת המיתה נגרמת לי בשל אותה הקרקע שמבקשים ממני כעת ולכן אין כל ניחותא בקניין זה שכן האדם היה מעדיף פשוט לא לקום הבוקר ושלא יבואו לסטים באיומים לקרקע בניגוד למצב שכבר היה קודם על האדם סכנה נפרדת שכעת רוצה בהצלה זו בין אם הוא היוזם ובין אם לא. 

ד. יע' בפסה"ד בבי"ד ירושלים לעניני ממונות [הובא בעמ' 11 בקובץ עולמות בסוגיית 'תליוהו וזבין'] שיצא לנו לא כדבריהם וצריך ביאור פסק הדין שיצא מתחת ידיהם. 

שם איירי בקבלן שסגר עם בעה"ב לשפץ לו את הבית על סכום מסוים ובאמצע העבודה איים על בעה"ב שאם לא יוסיף לו תשלום בשל עלויות גבוהות משסבר הרי שיפסיק את העבודה ולא רק זה אלא אף ייגרם לו נזק מעבר להפסקת העבודה. 

ושם רצו לפסוק שחשיב כפעולה מרצונו ובעשייתו וכמו אדם שסגור במקום מרוחק וצריך להגיע לעיר ושילם סכום גדול בשביל המעבורת. לפי הגדרים שיצא לנו בשעור הרי שמקרה זה הוא מקרה קלאסי של 'תליוהו ויהיב' שכן הקבלן כעת מכריח אותי להביא לו עוד סכום של כסף ואם לא יזיק לי הרי שאין כאן בחירה מדעתי או הצלה מצרה קודמת אלא זהו כמו כל מקרה של 'תליוהו ויהיב' שכעת מאיימים עלי בפגע אם לא אתן את המבוקש.

שיעור הרב יעקב קופר

מקורות

תליוהו וזבין זביניה זביני: / ב"ב מז:

  1. בבא בתרא מז:

אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה ואלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה מותיב רב יהודה גט המעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול ובעכו"ם חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומגרש הא איתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו בעכו"ם פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה מותיב רב המנונא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהב זוזי

  1. רשב"ם שם:

תליוהו וזבין – מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר רוצה אני…ודוקא מכר אבל מתנה לא הויא מתנה דכיון דלא מקבל מידי לא גמר ומקני כדמוכח לקמן דאמרינן מודה שמואל היכא דיהב זוזי. 

אלא – רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי.

מודה שמואל דהיכא דיהיב ליה זוזי – זה הלוקח מן הסיקריקון כשחזר ולקח מבעל הבית יהב ליה זוזי לבעל הבית דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני דהיינו תליוהו וזבין אבל בלא מעות לא גמר ומקני דהא רב הונא נמי תליוהו וזבין קאמר אבל תליוהו ויהיב לא הוי מתנה.

  1. זכר יצחק סימן מד:

ובתחילה נקדים ההסבר דאגב אונסיה גמר ומקני, ונראה דהסברא הוא כך, דכיון דנתרצה מחמת אונס הוי ריצוי גמור הלכך אפילו בתליוהו ונתן ג"כ מקני, ולשון הגמ' ג"כ מוכח דכתוב סתם אגב אונסיה גמר ומקני. אך הנ"מ בין תליוהו וזבין ותליוהו ונתן הוא דבתליוהו ונתן איכא אומדנא דמוכח דרצונו היה בזמן שיבוטל האונס יבוטל המתנה אבל גבי תליוהו וזבין מתחילה היה מוכרח למכור ונתרצה, א"כ מכירתו מכירה גמורה ואומדנא דמוכח ליכא דרצה שיבוטל המקח היכא שיבוטל האונס, דהא קיבל דמים ולא הפסיד כלום, וגם פן לאחר זמן ירצה יותר הכסף מהחפץ. 

  1. בית יוסף חושן משפט סימן רה

ואם תאמר הא בהניזקין (גיטין נה:) אמתניתין דסקריקון אמרינן דשלש גזירות גזרו וכו' הילכך קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני ופירש רש"י הילכך אגב אונסיה כי אמר ליה שא קרקע זה והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם וקיימא לן תליוהו וזבין זביניה זביני ומשמע מהכא דעל ידי אונס בלא דמים נמי גמר ומקני … ומצאתי שכתב הרשב"א בהניזקין (נה: ד"ה מתניתין) ואף על גב דקיימא לן כרב הונא דאמר תליוהו וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגב אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין ומיהו בהרוגי המלחמה אף על גב דלא יהיב דמי אין בו דין סקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקני הואיל והפקיר אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד עכ"ל נראה מדבריו דשאני התם שלא היו מקוים לשוב לנחלתם עוד ומשום הכי הוי כאילו קיבלו דמי השדות שהרי לא היו שלהם כלל ולא היו מקוים לשוב לביתם עוד והילכך אגב אונסייהו גמרי ומקני ולי נראה לתרץ בענין אחר דכשהאנס אומר תן לי קרקע זו ואי לא קטילנא לך ודאי לא גמר ומקני אלא אם כן נתן לו דמים אבל כשאין האנס תובע ממנו כלום אלא שהוא רוצה להורגו וזה נותן לו קרקעו כדי שיניחנו ודאי שאף בלא דמים גמר ומקני ומשום הכי בשתי גזירות כיון שהופקרו להריגה האנס היה בא להרגו בלא שיתבע ממנו קרקעו וזה היה פודה עצמו בקרקעו וגמר ומקני אבל בגזירה בתרייתא כיון דאמרי כל דקטיל ליקטליה ודאי לא היה בא להורגו אלא על ידי שתובע ממנו קרקעו ומגזם לו שיהרגנו אם לא יתננו לו ולפיכך לא גמר ומקני כיון שלא נתן לו דמים.  

  1. רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה 

הלכה ד כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה

הלכה ו: כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.

  1. חידושי ר' שמעון שקופ כתובות סימן ד

ד) ומזה נתברר לנו עכ"פ ענין אונס שהוא מגרע עיקר מעשה עבירה משום דאיכא חסרון הרצון, וא"כ עלינו לילך בדרך זה גם בקנין שאונס מבטל שהוא מחמת חסרון הרצון, ולפ"ז בע"כ עלינו לאמר דהא דתליוה ויהיב לא מהני הוא משום דאין בזה רצון מוחלט לפי ערך הראוי להקנאה. והוא אף שענין להקנות הוא כעין שכתבנו בע"ז דבאמת אין רצונו הפנימי מסכים לזה רק שבוחר יותר בזה מלסבול יסורי מיתה, וכל כעין זה אינו נקרא רצון ורק במכירה דיינינן דבאמת כיון דנוטל דמי' [בוחר בזה] מזה שעי"ז ינצל עכשיו מיסורים והוא מתרצה בלב גמור כנ"ל ברור. וכן צ"ל הא דמהני בסקריקון כמו שהבאנו לעיל משום דלא אנסוהו ע"ז הקרקע, צ"ל דבכה"ג חשבינן שיותר מתרצה. ואף דלכאורה אינו מובן החלוק כמו שהקשינו למעלה, מ"מ עלינו לאמר כן דאף דלא מצינו סברא זאת בראשונים ז"ל ורק הב"י אמר כן מסברא דנפשיה בהך דסיקריקון ושם אמרו באחרונים ז"ל לתרץ בדרכים אחרים ועי' בחי' הרשב"א לגיטין, אמנם הראני אחד מתלמידי הישיבה דברי הר"מ ז"ל בהלכות יסודי התורה בהלכה ו' דאין מתרפאים בעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים ואם עבר ונתרפא עונשים אותו בי"ד עונש הראוי לו עכ"ל. והנה פסק הר"מ לעיל בהלכה ד' דאף היכא שמחויב למסור נפשו מ"מ אם עבר אינו נענש מדין אונס ולמה כתב כאן דאם נתרפא עונשין אותו הרי אנוס הוא, אלא בע"כ סובר כסברת ב"י הנ"ל דכיון דהוא עושה מעצמו כדי להציל אינו נקרא באונס רק ברצון כיון שבוחר מעצמו ומשום פקוח נפשות לא הותר בע"ז, וכן מוכרח מהא דמבואר לקמן במשנה ד' כ"ד ע"ב ע"י נפשות אסורה לבעלה וכמש"כ שם בתוס' דמשום פחד מיתה חיישינן שמא נתרצתה יעו"ש והרי דבכה"ג מיקרי ברצון ועי' בס' הפלאה שהעיר שם בזה. אמנם בכ"ז אין דינו של הב"י מוכרח מזה די"ל דלענין זנות וע"ז חשוב ברצון בכה"ג היכא שמרצונו פודה עצמו ממיתה ע"י זנות או ע"ז כיון שהאנס לא אנסו ע"ז, היינו אף דאולי גם בכה"ג אינו רוצה באמת אבל לא הותר אונס כזה לבחור אדם מעצמו עבירה כזאת, אבל לענין הקנאה דבעינן שיגמור ויקנה מסתבר דגם בכה"ג אינו גומר ומקנה יותר ממה שמאנסין אותו על זה ביחוד, וצע"ג.

וי"ל דעיקר החלוק בין אנוס ע"ז הענין לדין מציל עצמו, דבאנוס על הדבר הוא רוצה שלא יהיה זה הענין כלל ומה שעושה הוא עושה בכפיה אבל אין לו שום ניחותא מהענין כלל דלולא זה הענין לא היו כופין לו כלום אבל במציל עצמו יש לו טובה מן הדבר שלולא זאת חסר לו ההצלה והוא מוצא רצון ממציאות זה ההצלה ומשו"ה חשיב רצון לענין עבירה וכן לענין אשה על בעלה. וכן לענין מתנה מהני דהוה כתליוהו וזבין דמתהנה מן ההקנאה אבל באונס ליכא שום טובה דלולא הענין לא היה כפוי כלל ודבר זה אינו מביא לו טובה ומה שמניחים אותו מליהרג הוא דרק על זה היו כופין אותו אבל לית ליה שום תועלת.

6. זכר יצחק המשך וזה ההסבר אנו יכולים לומר בדברי הראב"ד ז"ל דפליגי הרמב"ם והראב"ד (הל' חובל ומזיק פ"ח ה"ד) בהא דב"ק קיז. דאנסוהו כותים והראה ממון חבירו דפטור ואם נשא ונתן ביד כתב הרמב"ם ז"ל דחייב והראב"ד כתב דפטור דכתיב ולנערה לא תעשה דבר והקשו עליו (ע' שטמ"ק ב"ק קיז.) הא קאמר בגמ' בהכונס ס: גבי דוד דהיו פלשתים טמונין בגדישין דשעורים דישראל ושרפום אנשיו דחייבו אותו חכמים , דאסור להציל עצמו בממון חבירו, אלמא היכא דאזיק חבירו באונס חייב…דזה טעם הראב"ד כיון דלא הזיק מדעתו אלא מחמת דאנסוהו פטור וראיה מלנערה לא תעשה דבר דחזינן התם דלא מצי לחיובי איניש על מעשה דהיה באונס. אבל התם גבי דוד הא שרפום מדעתם אך הוה מחמת יראה זה דמיא להא דכתב הרמב"ם דאם נסתכן אדם על ג' עבירות ועבר עליהן מחוייב מיתה כיון דעשה מדעתו ה"נ הם שרפו מדעתם ע"כ קאמר הגמ' דחייב.

שיעור הרב יעקב קופר

 

עני המהפך בחררה

עני המהפך בחררה

סיכום מהלך השעור:

א. מובא בגמ' בקידושין שרב גידל חיזר אחר קרקע לקנותה בינתיים רבי אבא קנה אותה ולאחר מכן אמר לו ר' יצחק נפחא עני המהפך בחררה מה דינו אמר לו רשע, ומכיוון שכך תבע ממנו להחזיר את הקרקע , רבי אבא לא רצה למכור אותה חזרה לרב גידל כיון שאין בזה סימן ברכה ולעומת זאת רב גידל לא רצה לקבלה במתנה ולכן הוא הפקיר אותה לרבנן שהשתמשו בה.

מס' דקדודים שיש להעיר מלשון הגמ' ורש"י:

-לשון 'מהפך' שטבעו חכמים צ"ב לכא' היינו מצפים שיהיה כתוב שאדם שעומד ליטול משהו ואז אחר בא וחוטף לו זהו דין 'עני המהפך בחררה' וכדוג' משל הצב והארנב שהארנב חוטף מן הצב אך לשון 'מהפך' צ"ב.

– צריך להבין מדוע הגמ' אומרת 'נקרא רשע' הרי רשע זה דין עם נפק"מ שמותר להכריז עליו ברבים לנדות אותו וכו' והרי כל חטאו היה שעבר על 'ועשית הישר והטוב' כפי שמבאר הר"ן[תחילת מקור מס' 3] שזהו המחייב שלא ליטול מהמחזר אחר דבר.

– עוד צ"ב מדוע בשעה שר' יצחק נפחא אומר את המשל לרב גידל של עני המהפך בחררה הוא שואל אותו 'עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מהו' לכא' היה צריך לשאול אותו את עצם השאלה ההלכתית האם מותר לחטוף למשהו דבר שמחזר אחריו אך הוא שאל בלשון של בשיעבד אחר שאדם עושה זאת מה דינו וצ"ב

– רד"ה 'עני המהפך בחררה'- כותב ב' אופנים או מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית . הרא"ש מדגיש על החלק השני ברש"י 'לפעמים', הרי שרש"י מאד מרחיב את החיוב לא רק באופן שודאי אדם יכול לזכות בדבר כגון מהפקר או שנותן מחיר שהמוכר רוצה בזה אלא מדובר גם על פועל של בעלך הבית שלפעמים בעל הבית נותן לו מתנות ולכן אדם אחר לא יכול לבוא באמצע, הרי שבמקרה זה אין כל ודאות שהחפץ היה מגיע לידי העני המחזר.

– עוד צ"ב מדוע המשל שאומרים לרבי אבא שונה מהמהעשה שלו שכן אצלו הוא חטף הקרקע לרב גידל ואילו כששואלים אותו שואלים מ'עני מהפך בחררה' ומי אמר שהדין שווה אף כשלא מדובר בעני.

– רד"ה 'נקרא רשע'- שיורד עמו לחיי חבירו, לכא' היה צריך להיות שירד בלשון עבר כשהוא חטף לו, מדוע רש"י כותב לשון הווה יורד עמו לחיי חבירו.

ב. שיטת ר"ת בש"ס שכאשר איתא בגמ' 'רשע' הכוונה היא שעל אותו אחד יש חיוב השבה. הריטב"א [מקור מס' 4] וכן הרמב"ן והנימוקי יוסף, מתקיפים את שיטת ר"ת מסוגייתנו, הם שואלים שאילו היה חיוב על רב גידל להשיב את הדבר, ואצלנו בסוגיא הכוונה היא להשיב את רב גידל לאותה הנק' שבה הוא היה, זכות לקנות את הקרקע בדמיה, לא היה רבי אבא יכול להישמט מהחיוב הזה בטענה ש'לא מסמנא מילתא'- שזה לא טוב למזל שלו, אלא היה מוכרח למכור לו בדמיה, ואע"פ שהוא הסכים לתת במתנה מ"מ מצד חיובי 'עבד לווה לאיש מלוה' היה יכול רב גידל לכפות אותו שלא לתת לוזאת במתנה אלא במכר, מכך שרב גידל יכול לטעון טענתו מוכיחים כנגד ר"ת שאין חיוב השבה אע"פ שנקרא רשע, וצריך ליישב את שיטת ר"ת [במיוחד שלשון הגמ' 'השתא נמי ניהדריה למר', מורה בפשטות כדברי ר"ת שאין כאן איזה חיוב השבה חיצוני מצד לפנים משורת הדין אלא אותו החיוב של נקרא רשע ג"כ זוקק את החזרת הדבר].

ג. בתחילת פרק שלישי בקידושין, קצת לפני סוגיית 'עני המהפך בחררה', איתא במשנה שאם אדם שולח חבירו לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות,

השו"ע [מקור מס' 8] מצטט את דברי הגמ' כצורתם, אך הרמב"ם [מקור מס' 7] מחבר את דין זה לסוגיית 'עני המהפך בחררה' המוזכרת בהמשך הגמ' וקורא בפשטות גם לשליח בשם 'רשע' וצ"ב מניין חיבר זאת הרמב"ם לסוגיית 'עני המהפך בחררה'.

ניתן לתלות את מח' הרמב"ם והשו"ע במח' הראשונים האם נאמר 'עני המהפך בחררה' אף בהפקר, רש"י סבר שאף בהפקר נאמר 'עני המהפך' לעומת זאת תוס' סובר שבמקום שלאחרים אין אפשרות לקבל את אותו הדבר שמקום אחר כדוג' הפקר בכך לא נאמר דין 'עני המהפך בחררה' לפי זה השו"ע כשיטת התוס' ולכן בקידושי אשה שבהם לא ניתן למצוא את אותה הסחורה במקום אחר לא נאמר דין 'עני המהפך' ואילו הרמב"ם סבר כרש"י ולכן הגדיר גם בקידושי אשה 'עני המהפך'.

ד. אלא שבעיקר דברי הרמב"ם צ"ב, הרי המשלח את חבירו לקדש את האשה, המשלח לא טרח כלל בקידושיה ומדוע להגדיר אותו כמהפך בחררה, ויותר מזה מבואר בגמ' שם שהמשנה כתבה 'האומר לחבירו צא וקדש לי אשה ' ולא האומר ל שלוחו, כי רצתה לרמוז שאפי' שלא אמר לו מיד ללכת אלא אם רק יזדמן לו להיות שם, א"כ צ"ב מדוע להגדיר אותו כמהפך בחררה.

הנודע ביהודה, נשאל על ראובן ששלח את שמעון לקדש לו אשה ושמעון רימה אותו וקידשה לעצמו אך לא בגופו אלא ע"י ששלח את לוי לקדשה לו, ונשאל הנוב"י האם מקודשת לשמעון או שמא נאמר שהשליחות לא פעלה כיון שלוי הוא שליח לדבר עבירה ולכן שמעון לא הצליח לקדש אותה,

הנודע ביהודה השיב שודאי שהשליחות חלה ויתרה מכך אין בעצם השליחות שום מעשה רמאות כיוון שמה שאמרה הגמ' שהשליח לא עשה כדין זה דווקא העובדה שחזר בו משליחותו אך לעניין זה שקידשה לעצמו אין שום פסול מכיוון שהמשלח כלל לא טרח בה ואף אנו לא יודעים שהיא היתה מתרצית להתקדש לו, ומה שכתב הרמב"ם עליו שהוא 'רשע' נדחק הנוב"י  לבאר שאין זה כלל בגלל סוגיית 'עני מהפך בחררה' והרמב"ם כתב 'רשע' כי גם דברי הגמ' על השליח 'שנהג בו מנהג רמאות' נחשב לאותו דבר רמאי זהו רשע.

אך ודאי שבפשוטו אין זו כוונת הרמב"ם.

ה. נראה לבאר מהלך בכל סוגיית 'עני המהפך בחררה':

יע' במרדכי [מקור מס' 5] שכותב שרק כאשר המחזר אחר החררה סיכם עם המוכר על מחיר רק אז שייך הדין של 'עני המהפך' אך לפני כן לא שייך, בפשטות היינו אומרים משום שזה שלב מאד ראשוני ומי אמר שעומד לקבל החפץ, אך המרדכי מנמק שמשום תקנת המוכר שאם מהרגע הראשון היינו נועלים את ההליך ונותנים רק לראשון האפשרות להתמחר הרי שהיינו מפסידים את המוכר, משמע מדברי המרדכי שבאופן עקרוני מהרגע הראשון שאדם מתחיל בהליך ניסיון של קניה היה ראוי שיחול 'עני המהפך בחררה' ורק משום תקנת המוכר לא חל,

 [נפק"מ למונית שמשהו עוקף את חבירו בכמה מטרים שלמרות שלא חתמו על חוזה עם הנהג מונית יש כאן דין 'עני המהפך' מכיוון שכאן אין הפסד למוכר שכן המחיר קצוב].

הרי שמהרגע הראשון שאדם מתחיל להתעסק עם נכס מסויים מדין 'הישר והטוב' אומר הר"ן כל יתר האנשים צריכים לאפשר לו למצות את ההליך, ולא מדין שדומה לגזילה או למעשה חטיפה, שכן אין כל ודאות שהדבר יצא לפועל אך מצווים לתת לו למצות את העניין.

כשלב שני אם לאחר שאדם לקח את החפץ באמצע ההליך ונמצא שאותו עני באמת רצה בזה אז מגיע השלב השני שיונק את כוחו מהשלב הראשון, מכיוון שמדין 'הישר והטוב' היה לאותו אדם מסלול להגיע אל הדבר שכן מצווים לתת לו גישה ישירה לדבר, הרי שמעתה נמצא שזה שלקח את החפץ חוצץ ומפסיק בין העני לבין חיותו שכן הוא המחיצה היחידה שמפרידה בין העני לבין הדבר, ממש כלשון הגמ' בב"ב 'קא פסיק ליה לחייותאי', את השלב השני הזה מגדיר רש"י יורד עמו לחייו כיוון שכרגע הוא חוצץ בינו לבין חיותו. [1]

ו. בכך נראה ליישב כל הקושיות והדיוקים שהעלנו:

1. חז"ל קוראים לזה עני 'המהפך' מכיוון שבדיוק באו להדגיש שהמחייב של 'ועשית הישר והטוב' הוא לא מצד כעין חטיפה ולקיחה משהו שכבר ניתן לראות כשייך לאחר, אלא פשוט אנו מצווים לתת לאדם למצות את ההליך ולכן אפי' שהוא רק 'מהפך' מעביר את הלחמניה מצד לצד כדי לבחון האם הוא חפץ בה וכלל לא בטוח שירצה בה אפי' הכי מצווים שלא לקחת ממנו.

2. הגמ' שאלה 'עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מהו' משום שברגע החטיפה עדין אין מחייב של 'רשע' כל המחייב של רשע הוא דווקא אם ימצא שלאחר הלקיחה ימצא שבאמת העני רצה אותה ורק אז הוא נחשב ע"פ רש"י 'יורד עמו לחייו'- בהווה.

3. הגמ' במשל דברה דווקא על עני, כיון שסוברים הראשונים שעני המהפך הוי דווקא בעני ובקרקעות כיוון שזה דבר שקשה להשגה לכל אחד כל אחד נחשב לעניין זה כעני ולכן המשל בא לחדד לו שלעניין קרקע רב גידל נחשב ממש כעני. [במשל המונית שהובא לעיל, הרי שאף שלא יקרא רשע כי לעניין זה המחזר אינו עני אך ודאי שהוא עובר על השלחב הראשון של 'ועשית הישר והטוב'.  

4. ר"ת מיושב, כיון שאין חיוב על הנוטל להחזיר את הדבר לידי המחזר אלא חיובו הוא פשוט לא להיות 'חוצץ' בין העני לבין חיותו זה יכול להתקיים גם בעצם העובדה שהוא מסתלק מהנכס, אך אין כאן חיוב של השבה להביא הת המחזר בדיוק למצב שהיה בו אפשרות לרכוש, אלא אני פשוט צריך לסלק המחיצה בינו לבין חיותו שאני הצבתי.

5. ניתן ליישב את דברי הרמב"ם, יכול להיות שאדם אחר שיקדש את האשה לא יוגדר כ'עני המהפך בחררה' אך השליח עצמו הרי שהתחייב שאם יראה את האשה יקדש למשלח נמצא שכרגע הוא מצד הישר והטוב או מצד שאין שליח חוזר בו יכול כאשר רואה את האשה להביא את המשלח למסלול לקדש את האשה וכעת בכך שמקדשה לעצמו הוא חוצץ בינו לבין חיותו של המשלח וכעת הוא 'עני המהפך בחררה' כיוון שע"פ הישר והטוב היה למשלח גישה לאשה כיון שהשליח כשראה האשה היה אמור לקדשה לו. ודברי הרמב"ם מיושבים נפלא!

ז. יע' בתשובת האגרות משה, שם דן בשאלה האם מותר לנסות לשדך אשה שכבר משתדכת עם אחר.

[בקטע שלא נמצא בדף מקורות]- רוצה לומר שאם עוד לא סיכמו את התנאים באופן מוחלט אז ודאי שאפשר כדברי המרדכי שמשום תקנת מוכר וכאן ודאי שיש תקנת האשה שאולי כרגע יש משהו יותר טוב בשבילה, עוד אומר שלשיטת התוס' שבהפקר אין דין 'עני המהפך' אז ודאי שאף אם סיכמו את התנאים עדיין ניתן לנסות לשדכה כיוון שאשה כזו השני לא ימצא ולכן מותר לו לנסות לשדכה.

בהמשך הדברים אומר מהלך כעין מה שאמרנו, הוא מסביר שאף לשיטות האומרות שבהפקר אין 'עני המהפך' ניתן לומר שהרמב"ם שעוסק בשליח הרמאי שם זה נחשב ל'עני המהפך' מכיוון שכל מה שתמיד מותר לשני בהפקר כי הוא יפסיד שלא ימצא אחר ומשום הפסדו מותר לו לעקוף את הראשון אך שליח שכבר אסור לו לחזור משליחותו, ממי' כבר לא נחשב שמפסיד מכך שלא יכול לקדשה וא"כ כרגע כשהוא מקדשה לעצמו נחשב 'רשע' המהפך בחררה.

רק שהאגרות משה לא באר מדוע ללא הפסד של אחרים יש איסור מיד להיכנס לנעלי הראשון הרי כלל לא טרח , על כך הסברנו שיש עניין לאפשר לו למצות את ההליך וממי' אחרי שכבר יש לו מסלול וגישה לעניין מי שלוקח זאת ממנו חוצץ בינו לחיותו ונקרא רשע.

מעניין לעיין בכל תשובת האגרות משה!


[1] יע' בחידושי ר' שמואל על ב"ב שכותב לגבי בר מצרא שדין הישר והטוב מוליד בעלות ממונית וכו'…

השיעור הועבר ע"י הרב יעקב קופר

מקורות

עני המהפך בחררה.

1. קידושין נט.

רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא, אזל רבי אבא זבנה, אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה: המתן עד שיעלה אצלנו לרגל. כי סליק, אשכחיה, אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי? א"ל: לא הוה ידענא. השתא נמי ניתבה ניהליה מר! א"ל: זבוני לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא, אי בעי במתנה נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב: אושונא מתנות יחיה, רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל. לא מר נחית לה, ולא מר נחית לה, ומיתקריא ארעא דרבנן.

2. רש"י שם:  מהפך בההיא ארעא – מחזר עליה לקנותה.

  קבליה – קבל עליה סיפר דברי צעקתו לר' זירא.

  לרגל – כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב.

  עני המהפך בחררה – מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית.

  נקרא רשע – שיורד לחיי חבירו.

  לא הוה ידענא – שרב גידל מתעסק בה.

  דארעא קמייתא – זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

  ולא מסמנא מילתא – אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

  ארעא דרבנן – הפקר לתלמידים.

3. ר"ן קידושין :

אבל במי שמתהפך לזכות מן ההפקר אי נמי במתנה ליכא משום עני המהפך בחררה וכדאמרינן בפרק המקבל דבמתנה ליכא משום דינא דבר מצרא דאלמא בכי הא ליכא משום ועשית הישר והטוב….ומ"מ עשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע לפי שהעשיר מצוי לו לחם בביתו או ליקח משכניו ואע"ג דהאי עובדא דרב גידל מוכח דבעשיר הבא ליקח שייך נמי דינא דעני המהפך בחררה ה"מ במקח קרקעות לפי שאין הקרקעות מצויין ליקח.

4. ריטב"א קידושין נט.

ומיהו מה שכתב ר"ת ז"ל דכל היכא שנקרא רשע בית דין מחייבין אותו להחזיר הדמים , הא ליתא, דאם כן היכי אמרינן בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו , הרי מן הדין חייב להחזירה, אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון, וכן בההיא דישראל שלקח שדה מן הגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון, כיון שמן ההפקר זכה וקמא אפסיד אנפשיה דיהב זוזי לגוי מקמי דלימטי שטרא לידיה. 

5. מרדכי ב"ב סימן תקנא:

כתב רבינו מאיר דאם ישראל מחזר לקנות וקדם ישראל אחר וקנה אינו נקרא רשע ולא שייך עני המהפך בחררה אא"כ (*שהישראל ראשון) גמר [*ראובן] פיסוק דמים עם העובד כוכבים ולא היו חסרים רק כתיבת השטר ולהעלות בערכאות שלהם ולברר המקח וכה"ג אם קדם שמעון המקח והלך לקנותו נקרא רשע אבל אם לא גמר ראובן המקח עם העובד כוכבים ודוחק אותו שמא (*יזלזלו) [*יזלזל לו] העובד כוכבים וקדם שמעון וקנאו לא מקרי עני המהפך בחררה ובלוקח מישראל נמי לא מיקרי מהפך בחררה אלא היכא דגמרו הפיסוק כבר הלוקח והמוכר ונתרצו זה לזה ולא היו חסרים רק הקנין והלך זה וקנאה או באותן דמים או הוסיף דמים אז נקרא רשע אבל אם המוכר אינו רוצה למכרה בכך והלך אחר וקנאה לאו רשע הוא דאי אפילו בכה"ג נקרא רשע א"כ מפסדי' למוכר שאם יבא ראובן לקנות קרקע של שמעון לא ירצה לתת לו [אלא דבר מועט ולא כפי] שויה [לא יהא אחר רשאי לקנותם] ורבנן חשו טובא לפסידא דמוכר (*משום דמוכר) [*יען כי מוכר הוא] מחמת דוחקו

6. ב"ב כא:

אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחא ואתי בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא"ל קא פסקת ליה לחיותי.

7. רמב"ם אישות פ"ט ה"יז

העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע.

8. שו"ע אבן העזר סימן לה סע' ט':

העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך שליח וקדשה לעצמו הרי זה מנהג רמאות ומה שעשה עשוי.

9. נוב"י תניינא אבן העזר סימן עא:

ולדינא אמינא דלא שייך כאן אין שליח לד"ע שלדעתו עיקר העבירה בכאן שחבירו סמך עליו שיקיים שליחותו והוא רימה אותו ולא קיים שליחותו ואפי' לא קידשה לעצמו כלל רמאי הוא שחבירו סמך עליו והוא אינו מקיים שליחותו ומה שאמרו והלך וקידשה לעצמו משום שרצו להשמיענו החידוש שהיא מקודשת לו ועיין בר"ן ובתוס' ועיין בתוי"ט שם אבל מה שנקרא רמאי אינו תלוי במה שקידשה לעצמו וא"כ תיכף כשאינו רוצה לקיים שליחותו הוא רמאי ורשע ושוב מה שקידשה לעצמו אינו מוסיף בזה חטא ולא שייך בהקידושין אין שליח לד"ע ותיכף כשעשה שליח שני לקדשה לו הרי הוא חזר בו מלקיים שליחותו וכבר הוא רמאי ושפיר שוב השני נעשה שלוחו והרי היא מקודשת, זה הנלע"ד בזה לדינא:

אבל באומר לחבירו לך וקדש בודאי הוא רמאי שהרי הבטיח ואינו עושה וכששוב אינו עושה ואינו מודיע לחבירו שלא יסמוך עליו וממילא המשלח יושב ואינו עושה שום פעולה אחרת לקדשה שוב ליכא משום עני המהפך בחררה שהרי אינו מהפך בה ואפשר שאם זה מתחלה לא הבטיחו לקדש לו ג"כ לא היה הולך בעצמו לקדשה אבל בעני המהפך בחררה הרי חזינן שמהפך בה,

10. אגרות משה אבן העזר סימן צא

ולמה שבארתי ניחא דאף שבעצם לא היה כאן איסור מהפך בחררה משום תרי טעמי חדא דהא לא איירי שהיה הסכם מהאשה שרוצה להתקדש להמשלח דאיירי אף בלא ידעה האשה כלל מזה, כדחזינן מעובדא דרבין חסידא דמסיק שלא יהבוה לבריה המשלח ופשוט שגם המקשה ידע דהאשה לא ידעה כלל עד שבא רבין חסידא שבריה רוצה לקדשה ולא היה שייך איסור מהפך בחררה כיון שלא נגמר ביניהן עדין כלום כדאיתא ברמ"א. ועוד משום דהוא כהפקר ומתנה שלתוס' ופסק הרמ"א ליכא איסור מהפך בחררה ואולי סובר כן גם הרמב"ם. אבל האיסור בכאן הוא מה שהבטיח להמשלח לקדשה עבורו וסמך עליו ולא קיים הבטחתו. ועיין בפ"ת אה"ע שם סק"ט בשם הנו"ב שכתב דעיקר העבירה בכאן הוא במה שלא קיים שליחותו שחברו סמך עליו. וזהו מעשה הרמאות שאמר בגמ'. אבל סובר הרמב"ם דממילא יש בזה גם איסור מהפך בחררה, דסובר כטעם א' שבארתי להסוברים דליכא בהפקר ומתנה איסור מהפך בחררה דהוא משום דאינו יכול לסלק זכות האחרים. וטעם זה יסבור גם בהא דליכא האיסור כשלא נגמר ביניהם עדין שפסק הרמ"א משום דאף דעכ"פ היפך וטרח בזה ושייך ענין האיסור מ"מ לא נסתלק בהיפוך כזה זכות האחרים וכ"ש במוכר ישראל שהוא הפסד גם להמוכר ולכן אין לאסור את האחרים אף שמפסידין את המהפך את היפוכו וטרחתו. וא"כ בשליח שהוא עכ"פ אסור מצד מנהג רמאות הרי כבר אין לו זכות לקדשה לעצמו וממילא כשקידשה לעצמו עבר גם על איסור מהפך בחררה אף שעדין לא שמעו כלום מהאשה ואף שלא ידעה כלום מזה שהמשלח שלח לקדשה אם אך האשה היתה מתרצית גם למשלח. ולכן כתב הרמב"ם גם שנקרא רשע משום דמצד איסור רמאות שעליו נעשה גם איסור מהפך בחררה שיותר חמור שנקרא בשביל זה רשע. 

  אבל אם נימא כטעם ב' שהוא כקנין אין שייך איסור מהפך בחררה אף לגבי השליח כיון שהאשה עכ"פ לא נתרצית עדין ולכן אין עליו אלא איסור רמאות וזה יסבור המחבר בש"ע שלא כתב דנקרא רשע.

שיעור הרב יעקב קופר