שבועות-תספרו 50 יום – עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                                                              18/5/2026 

שבועות-תספרו 50 יום-עו"ד ישראל פוקס

 

השיעור עוסק במהותו של חג השבועות דרך המצווה של ספירת העומר, תוך בחינת המתח שבין ספירת 49 ימים לבין הציון של "50 יום" המופיע בפסוקים, והשלכותיהם ההלכתיות על זמן כניסת החג.

להלן סיכום המהלכים המרכזיים בשיעור בסדר לוגי:

  1. המקורות המקראיים והסתירה הפנימית

השיעור נפתח בהצגת שלושה פסוקים מרכזיים העוסקים בספירה:

  • פרשת אמור (פסוק טו): "וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות תהיינה" (49 יום).
  • פרשת אמור (פסוק טז): "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".
  • פרשת ראה: "שבעה שבועות תספור לך".

השאלה שהתעוררה: האם סופרים 49 יום או 50 יום? ואם סופרים 49, מדוע התורה מציינת את המספר 50?.

  1. הדין ההלכתי: איחור תפילת ערבית וקידוש

השולחן ערוך והמשנה ברורה פוסקים שבליל שבועות מאחרים להתפלל ערבית ולעשות קידוש עד צאת הכוכבים.

  • הטעם (לפי הט"ז והמגן אברהם): הדין של "תמימות". כדי ש-49 ימי הספירה יהיו שלמים ("תמימות תהיינה"), אי אפשר לקבל את החג מוקדם (תוספת יום טוב), שכן קבלת החג "חותרת" לתוך היום ה-49 ומחסירה ממנו.
  • הט"ז אומר על תוספת שבת אע"פ שקיבל שבת בפלג המנחה "הווה מחר ממש"!
  • בשבועות אין תוספת לחג.
  • הקושי: מדוע בשאר ימי הספירה (כמו בערבי שבתות) מותר לקבל שבת מוקדם ולא חוששים לפגיעה ב"תמימות" של אותו יום ספירה?.
  1. מחלוקת המגן אברהם והנצי"ב בטעם האיחור
  • שיטת המגן אברהם והט"ז: האיחור נובע מדין תמימות. לשיטתם, התמימות נמדדת על פני כל הרצף של 49 הימים כיחידה אחת, ולכן הקדמת החג ביום האחרון פוגעת בשלמות הסדרה כולה.
  • שיטת הנצי"ב (בעמק דבר): הנצי"ב דוחה את טעם התמימות (מאחר שלדבריו הוא היה אמור לאסור הקדמת שבת בכל ימי הספירה).
    • הפתרון של הנצי"ב: האיחור נובע מלימוד מיוחד מהפסוק "בעצם היום הזה" הנאמר בשבועות. ביטוי זה מלמד שעיצומו של חג השבועות חייב להתחיל רק בלילה ולא בתוספת מבעוד יום.
    • שואל הנצי"ב על המג"א: אם הסיבה זה "תמימות" – החיוב הוא על כל לילה בין פסח לעצרת?
  1. בירור המושג "תמימות"

השיעור בוחן מהן ה"תמימות" שהתורה דורשת:

  1. תמימות של כל יום ויום: כל יום חייב להיספר כ-24 שעות שלמות (זו הסיבה שסופרים בתחילת הלילה).
  2. תמימות של כל ה-49 יום: רצף אחד שלם מההתחלה ועד הסוף.
  3. תמימות של השבועות: הנצי"ב מציע ש"תמימות" נאמרה על השבועות. מכיוון ש"מונים שעות לימים ואין מונים שעות לשבועות", חסרון של חצי שעה בסוף שבוע לא פוגע ב"תמימות" השבוע, ולכן הוא נזקק ללימוד של "בעצם היום הזה".

שיטת הט"ז והמג"א שצריך תמימות מהתחלה ועד הסוף כלומר ספירת 49 ימים מלאים , בתחילת הספירה – ביום הראשון, יש דין להקדים וביום האחרון דין לאחר – זהו התמימות.

  1. חידת היום ה-50: האם הוא חלק מהספירה?

כאן חוזר השיעור לשאלה מה עושים עם ה"חמישים יום" הכתובים בתורה:

  • רש"י ותוספות: סופרים רק 49 יום. ה-50 הוא ציון זמן (היום שאחרי הספירה) או שיש "לסרס" את המקרא ולהעביר את המילים למקום אחר בפסוק.
  • הרא"ש: דרך המקרא לעגל מספרים. 49 מעוגל ל-50 (כמו ב"ארבעים יכנו" שהם 39).
  • הרמב"ם: "ביום חמישים מספירת העומר הוא חג השבועות".                   (בדיוק הגרי"ד מבוסטון): הרמב"ם כותב "ביום חמישים מספירת העומר". משמע שהיום ה-50 (שבועות) הוא חלק אינטגרלי מהספירה.
  1. שלוש דרכים להבנת "ספירת היום ה-50"

אם אכן יש עניין של 50 ימי ספירה, כיצד אנו סופרים את היום האחרון?

  1. המשך חכמה: הספירה של יום ה-50 היא לא בפה, אלא בעצם החגיגה והקרבת הקורבנות. הייחוד של היום כיום טוב הוא הספירה שלו.
  2. רבי איצלה מוולוז'ין: היחיד סופר 49 יום, אבל בית דין מצווים לספור את היום ה-50 (בדומה לספירת היובל).
  3. הנצי"ב (חתנו של ר' איצ'לה וולוז'ינר): יש מצווה על כל אדם לספור 50 יום. 49 ימים סופרים בפה (ולכן כתוב "תספרו" פעמיים בהקשר לשבועות), ואת היום ה-50 סופרים בלב.

* יש מחלוקת אם ספירת העומר היא מדרבנן או מדאורייתא:

   הרא"ש והתוס': מדרבנן – כי מדאורייתא רק כשמקריבים את קורבן העומר.

   הרמב"ם: מדאורייתא – לא תלויה בהקרבת הקורבן.

שבועות הוא החג היחידי ללא תאריך מוזכר, הוא היום החמישים לספירה, אם הוא חלק מהספירה (כמו הרמב"ם) הוא היום ה50, אבל אם הספירה היא מדרבנן אז סופרים 49 יום ואח"כ ביום החמישים חג מדאורייתא???

שבועות מוגדר בתורה כיום החמישים. אם המשמעות של יום החמישים היא- שהוא יום חמישים בספירה, כשיטת הרמבם, חייב להיות שהספירה בזמן הזה מדאורייתא. כי כל הקיום של שבועות הוא בתור יום החמישים בספירה של חמישים יום. ואם אין ספירה מדאורייתא בזמן הזה, גם אין שבועות מדאורייתא בזמן הזה.

הרא"ש והתוס' למדו ספירת 49 יום – אין בעיה שהיא מדרבנן והיום החמישים הוא תיארוך של היום שהוא מקרא קודש.

לרא"ש שבועות אינו חלק מהספירה, אלא רק היום שאחרי מועד הספירה, אז גם אין ספירה, זה לא פוגע בכך שיום השבועות הוא היום אחרי הספירה שאמורה היתה להיות..

הנצי"ב לשיטתו (שספירת העומר היא בת 50 יום) יכול להסביר מדוע תמימות אינה הסיבה לאיחור בשבועות: מכיוון שהספירה נמשכת לתוך היום ה-50 (ספירה בלב), קבלת החג מוקדם לא קוטעת את הספירה, ולכן חובה להשתמש בלימוד של "בעצם היום הזה" כדי לאסור תוספת יום טוב, דין התמימות הוא על כל הספירה והספירה היא 50 יום ולכן אין בעיה של תמימות.

לרא"ש ולתוס' שיש 49 יום ספירה צריך תמימות ללמוד את יום החמישים




ברכת התורה

בעניין ברכת התורה

ברכת התורה מניין "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"

על מה חרבה הארץ על שלא ברכו ברכת התורה תחילה.

אשה שלומדת תורה צריכה לברך. מה יהיה הדין כאשר כותבת האם גם תצטרך לברך?

השו"ע סימן מז:

סעיף א: ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד:

סעיף ב :צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא.הגה: בין למדרש (טור):

סעיף ג: הכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך:

סעיף ד:המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך. והוא הדין דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו (ר"ן פרק קמא דשבת ופרק כל הצלמים כתב דהוי כהרהור):

הגר"א חולק בדין מהרהר וסובר שגם כאן מברך שהרי מקיים בכך לימוד תורה "והגית בו יומם ולילה".

מה יהיה הדין בכותב: השו"ע ס"ק ג' – צריך לברך. הט"ז – אינו צריך.

  • מה ההבדל בין כותב שצריך לברך למהרהר שאינו צריך?
  • האם ברכת התורה מהתורה?

לכא' כן, שהרי לומדים מהפסוק כי שם ה' אקרא… אלא שהרמב"ם אינו כותב זאת בספר המצוות.

השאגת אריה כותב ששיטת הרמב"ם שזה דרבנן

הקרית ספר – גם לפי הרמב"ם זה דאורייתא (וצריך להסביר למה לא כתב )

שיטת הרמב"ן – ברכת התורה מדאורייתא.

המ"ב מביא שזו מח' ולא מכריע (נפק"מ: שכח אם בירך האם חוזר)

השו"ע בס"ק יד פוסק שאשה שמדברת בד"ת צריכה לברך.

ושואלים האחרונים מדוע, הרי פטורה מלימוד תורה?

וביותר, הרי שיטת השו"ע שאישה אינה מברכת על מצוות שפטורה (מ"ע שהזמן גרמא) ומדוע אם כן מברכת ברכת התורה?

המג"א – מביא שחייבת ללמוד מצוות ששייכת בהן.

ושואלים האחרונים הרי לא חייבת ללמוד מדין לימוד אלא רק על מנת לדעת איך לקיים ומדוע א"כ צריכה לברך?

שאלה זו שאל הגרי"ז את ר"ח מבריסק.

והשיב ר' חיים: בברכת המצוות (תפילין, סוכה, לולב…) הברכה היא על קיום המצווה וכאן כיוון שאישה פטורה – אינה מברכת. בברכת התורה הברכה היא על התורה עצמה, הברכה היא חלק מהלימוד, מעיין פתיחה של הלימוד – כך צריך להתחיל בלימוד תורה, ולכן גם אישה שבוודאי זה נחשב אצלה לימוד, צריכה לברך.

(ולפי זה גם לכא' הרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה כי זה חלק ממצוות לימוד תורה)

ראיות לדבר:

  • מעיקר הדין לאישה מותר לעלות לתורה אלא שאין עולות משום צניעות.

המנהג הבסיסי הוא שהעולה הראשון מברך אשר בחר והאחרון אשר נתן והם מוציאים את יתר העולים. ואם הברכה היתה על קיום המצווה איך אישה יכלה להוציא, אלא שהברכה היא על התורה וגם אישה שייכת בזה.

  • הגמ' מסתפקת על מה צריך לברך האם רק על תורה או גם על מדרש או גם על גמרא (שיש בה פסוקים). ולכא' למה צריך להגיע לזה הרי פשוט שלימוד גמרא נחשב לימוד, ולהיפך זה הלימוד המעולה יותר – לימוד בעיון וא"כ מדוע יש להגיע לפסוקים?

אלא כיוון שהברכה היא על התורה אולי רק כאשר יש פסוקים צריך לברך.

הבית יוסף (וכך במהרי"ל) סובר שברכת התורה היא ברכת המצוות כמו כל מצווה אחרת (הפסוק רק אסמכתא).

סיכום: יש מח' בעניין ברכת התורה:

ר"ח – ברכה על התורה כחלק מהלימוד.

בית יוסף: ברכת המצוות.

המשכנות יעקב מביא את הירושלמי: כאשר אדם לומד בציבור "כי שם ה' אקרא" – זה דאורייתא, ביחיד – אין חיוב לברך ואף על פי כן שיברך דלא גרע מכל ברכת המצוות.

דהיינו: בציבור – דאורייתא, ביחיד – ברכת המצוות.

(הדבר אברהם חולק – אין הבדל בין בציבור ליחיד).

בשו"ע דלעיל אמרנו שמהרהר פטור מלברך ושואל הגר"א למה הרי מקיים בזה מצוות לימוד.

כן פסק השו"ע שאשה מברכת וצריך להסביר שהשו"ע למד כמו ר' חיים שהברכה היא על התורה ולכן גם אישה מברכת.

ולכן במהרהר אינו מברך כי אין "שם ה' אקרא".

ובכל זאת שואל הגר"א למה שלא יברך משום הלימוד עצמו כמו כל ברכת המצוות.

המנחת חינוך מתרץ שהבית יוסף סובר שעל מצוות שמקיימים בלב בלבד – אין מברכים וע"כ לא מברך על בדיקת חמץ כי בביטול בעלמא סגי. ולכן גם לא מברך על הרהור בדברי תורה.

אם כן שונה יהיה הדבר בכתיבה שם אמנם לא מברך על התורה עצמה (אין "שם ה' אקרא") אבל עדיין מקיים לימוד תורה במעשה ועל כן יברך מדין ברכת המצוות.

ולכן גם יהיה שונה הדין בנשים: כאשר לומדת תורה צריכה לברך על התורה עצמה (כמו ר"ח) אבל כאשר כותבת הברכה היא רק מדין ברכת המצוות, כאן סובר השו"ע שנשים אין מברכות כאשר לא מצוות.

הגר"א דלעיל סובר שעל הרהור בדברי תורה מברך.

הבית יוסף מביא את שיטת השו"ע שלא מברך על ביטול חמץ חמץ כי לא מברכים על דבר שמתבצע במחשבה.

וא"כ צריך להסביר לפי הגר"א מה ההבדל באמת בין ביטוח חמץ שלא מברכים להרהור בדברי תורה שכן?

ר' דוד פוברסקי:

יש להבדיל בין ביטול חמץ ללימוד תורה.

ביטול חמץ מתבצע תמיד במחשבה – גם כאשר מבטל בפה מועיל מדין הביטול שבלב. נמצא שהעניין הוא תמיד המחשבה ועל זה אין ברכה.

לעומת זאת בלימוד תורה ניתן לקיימה כמובן בפה "ודברת בם" וגם במחשבה "והגית בו"- זו מצווה שניתן לקיימה בהרהור ובדיבור – ועל זה כן תיקנו ברכה.

הר"ן כותב שאנו לא מסתפקים בביטול אלא צריך גם ביעור או מכירה לגוי כי חוששים שמא הביטול לא היה בלב שלם. שואל הרעק"א אם כן נתקן שיבטל בפה ואז גם אם לא ביטל בלב שלם הוי דברים שבלב ואינם דברים.

אלא כפי שאמרנו יש להבדיל. כאשר אדם מוכר חפץ ועושה מעשה קניין, אפילו שמהרהר שלא להקנות, אי אפשר בדברים שבלב לבטל את מעשה הקניין. אבל בביטול גם כאשר אומר בפה מעשה הביטול חל במחשבה. ולכן יש חשש שדברים שבלב יבטלו מחשבת הביטול.

ראיה נוספת: הרעק"א שואל על הבית יוסף דלעיל (שאין מברכים על מצווה שמקיים במחשבה) הרי ניתן להפריש תרומה במחשבה וגם על זה מברך?

אלא לפי מה שאמרנו שוב מובן. כיוון שהפרשת תרומה ניתן לקיים בין במעשה ובין במחשבה – יש על זה ברכה גם במחשבה.

ר' שלומקע ברמן:

בביטול חמץ המצווה היא התוצאה דהיינו שלא יהיה חמץ. כפי שכתוב הרמב"ם "שאצלו יהיה חשוב כעפר". זו תוצאה שמתקיימת במחשבה וזו כוונת הבית יוסף שאין על זה ברכה.

אבל דברי תורה קיום המצווה הוא במחשבה פעילה (למעשה גם בלימוד בפה מתקיימת המצווה במחשבה=הבנה) ועל זה יש ברכה (לפי הגר"א).

ראיה לדבר מתרומות ומעשרות גם שם מתקיימת המצווה במחשבה פעילה = ההפרשה.

מי אמר שבביטול חמץ המצווה היא בתוצאה אולי בעצם הביטול?

ר' שמואל: הקצות רס"ב ס"ק ב' – נשאל במי שנאנס ושכח לבטל קודם זמן הביעור ומיד שנזכר ביטל. ואמר הקצות שלא עבר על בל יראה והביטול תופש כי איגלאי מילתא שרצה בביטול.

אם נאמר שהביטול הוא במעשה הביטול איך זה יכול להועיל הרי בפועל לא ביטל בזמן אלא אם נאמר שהביטול הוא בתוצאה – היות וגילה דעתו שלא רצה בחמץ ניתן לומר שאיגלאי מילתא גם למפרע.

(הדין הוא שניתן להשתמש בחפץ של אחר כאשר אינו מקפיד מאידך אי אפשר לקנות בלי הסכמה אפילו אם ישאיר סכום כסף כפול ומכופל. הסיבה לכך כי צריך הסכמה פעילה משא"כ ברשות שימוש מספיקה הסכמה פסיבית, כמו בביטול)

הסבר נוסף בברכת התורה:

ר' יוסף דב מבוסטון:

ברכות יא: "ורבי יוחנן אמר: אף למשנה נמי צריך לברך אבל לתלמוד אינו צריך לברך ורבא אמר: אף לתלמוד צריך לברך "

למה לגמרא לא ולתורה כן?

רמבן ספר המצוות רמב"ן עשה טו:<< · ספר המצוות · רמב"ן עשה · טו · >>

המצוה לברך את ה' לפני שלומדים תורה

 "שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא, וכאשר נצטווינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו. ובפרק ג' של ברכות אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו"

דהיינו לפי הרמבן זו ברכת הודאה (כמו ברכת המזון)

ברמ"א רד ס"ק ח' אם אנסוהו לאכול אע"ג שהחיך נהנה אינו מברך הואיל ונאנס על כך. ואומר המשנה ברורה בשער ציון ואע"ג דלעניין מצה קי"ל כפאוהו ואכל יצא, אלמא חשיבא אכילה, זהו לעניין המצווה אבל  לחייבו ליתן הודאה לא שייך כיוון דאנוסהו.

ידוע שבמתן תורה "כפה עליהם הר כגיגית"

 ובמדרש תנחומא: נעשה ונשמע שאמרו עם ישראל היה על התורה שבכתב, אך עדיין לא קיבלו את התורה שבעל פה. דהיינו תורה שבכתב ניתנה בהסכמה ושבע"פ בכפיה.

הואיל ואמרנו שזו ברכת הודאה ניתן לפי זה לחלק בין לימוד תורה שזה בהסכמה ללימוד גמרא שזה בכפיה ולא מברך (בצד הרעיוני, לא  ממש כפשוטו…)

ולפי זה גם נשים מברכות כי גם אצלן יש הודאה לקב"ה.

סיכום:

יש 3 שיטות בברכת התורה:

  1. ר' חיים ברכה על התורה. כך לומדים תורה, מתחילים בברכה.
  2. בית יוסף – ברכת המצוות.
  3. רמב"ן – ברכת הודאה.

נפק"מ בין השיטות: האם צריך להבין מה שמברך.

אם ברכת המצוות יצא י"ח ואם ברכת הודאה – צריך להבין כמו בברכת המזון.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי




חיוב נשים בברכת התורה

כד טבת תשפ"ג

חיוב נשים בברכת התורה

ברכת התורה מניין "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"

 

השו"ע סימן מז ס"ק י"ד פוסק: "נשים מברכות ברכת התורה:"

והקשו עליו המג"א והט"ז:  כידוע שיטת השו"ע שנשים אינן מברכות על מ"ע שהזמן גרמא כיוון שאינן מצוות עליהן.  וא"כ נשים שאינן מצוות על לימוד  תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", ולמדו חכמים (קידושין כט, ב): "בניכם ולא בנותיכם", ומדוע, אפוא, מברכות ברכת התורה ?

ותירץ המג"א: שמכיוון שמצוות ללמוד את ההלכות הנוגעות אליהן, יכולות גם לברך.

ואמנם הט"ז והפמ"ג אינם מקבלים תירוץ זה וסוברים שאין זה חיוב מצד לימוד תורה אלא בשביל לדעת מה צריך לעשות או לעשות.

 

מתרץ הגרי"ז בשם אביו, ר' חיים מבריסק(חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, הל' ברכות פי"א הט"ז):

"ושמעתי מפי אאמו"ר הגאון החסיד זצוקללה"ה, שאמר דבברכות התורה – אין הברכה על קיום המצוה של תלמוד תורה, רק דהוא דין בפני עצמו, דתורה בעי ברכה. וכדילפינן לה בברכות דף כ"א מקרא ד'כי שם ה' אקרא' וגו'. אם כן, אין זה דין ששייך להמצווה כלל, ונשים פטורות רק מהמצווה של תלמוד תורה, אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תלמוד תורה, ולימודם הוי בכלל תלמוד תורה, ושפיר יש להם לברך על לימודם…"

דהיינו, בברכת המצוות (תפילין, סוכה, לולב…) הברכה היא על קיום המצווה, במצוות אלו כיוון שאישה פטורה – אינה מברכת. אולם בברכת התורה הברכה היא על התורה עצמה, הברכה היא חלק מהלימוד, מעיין פתיחה של הלימוד – כך צריך להתחיל בלימוד תורה, ולכן גם אישה שבוודאי זה נחשב אצלה לימוד, צריכה לברך.

ראיות לדבר:

  • הרמב"ם בספר המצוות אינו מונה את ברכת התורה כמצווה בפ"ע. יש שכתבו שבאמת הרמב"ם למד שזו מצווה דרבנן, אולם הקרית ספר מביא שגם לפי הרמב"ם זו מצווה דאורייתא. וצריך א"כ  להסביר למה לא מנה בספר המצוות. והנה לפי דברנו מובן דהרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה כי זה חלק ממצוות לימוד תורה.
  • מעיקר הדין לאישה מותר לעלות לתורה אלא שאין עולות משום צניעות. המנהג הבסיסי הוא שהעולה הראשון מברך אשר בחר והאחרון אשר נתן והם מוציאים את יתר העולים. ואם הברכה היתה על קיום המצווה איך אישה יכלה להוציא, אלא כיוון שהברכה היא על התורה ,גם אישה שייכת בזה.
  • הגמ' מסתפקת על מה צריך לברך האם רק על תורה או גם על מדרש או גם על גמרא (שיש בה פסוקים). ולכא' למה צריך להגיע לזה הרי פשוט שלימוד גמרא נחשב לימוד, ולהיפך זה הלימוד המעולה יותר – לימוד בעיון, וא"כ מדוע יש להגיע לפסוקים?

אלא כיוון שהברכה היא על התורה אולי רק כאשר יש פסוקים צריך לברך.

 

מה דין הרהור בד"ת, האם צריך לברך?

השו"ע שם ס"ד ד : "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך…"

ושואל הגר"א למה? הרי גם בהרהור מקיים מצוות לימוד תורה "והגית בו יומם ולילה", והגר"א באמתחולק וסובר שיש לברך גם על הרהור

ולפי דברי הרב מבריסק ניתן להסביר את המח':

השו"ע למד כמו ר' חיים שהברכה היא על התורה ולכן במהרהר אינו מברך כי אין "שם ה' אקרא".

אולם הגר"א סבר שזו ברכה כמו שאר ברכת המצוות ולכן שאל למה שלא יברך על הרהור משום הלימוד עצמו כמו כל ברכת המצוות.

 

הגר"א כאמור סובר שעל הרהור בדברי תורה מברך.

שואל הבית יוסף: שיטת השו"ע שלא מברך על ביטול חמץ כי לא מברכים על דבר שמתבצע במחשבה (והגר"א אינו חולק על כך).

וא"כ צריך להסביר לפי הגר"א מה ההבדל באמת בין ביטול חמץ שלא מברכים להרהור בדברי תורה שכן?

הרעק"א שואל על הבית יוסף דלעיל (שאין מברכים על מצווה שמקיים במחשבה) הרי ניתן להפריש תרומה במחשבה ועל זה יש ברכה, ומה זה שונה מביטול חמץ שאינו מברך?

 

מסביר ר' שלומקע ברמן:

בביטול חמץ המצווה היא התוצאה דהיינו שלא יהיה חמץ. כפי שכתוב הרמב"ם "שאצלו יהיה חשוב כעפר". זו תוצאה שמתקיימת במחשבה וזו כוונת הבית יוסף שאין על זה ברכה.

אבל דברי תורה קיום המצווה הוא במחשבה פעילה (למעשה גם בלימוד בפה מתקיימת המצווה במחשבה=הבנה) ועל זה יש ברכה (לפי הגר"א).

ראיה לדבר מתרומות ומעשרות שגם שם מתקיימת המצווה במחשבה פעילה = ההפרשה.

 

מי אמר שבביטול חמץ המצווה היא בתוצאה אולי בעצם הביטול?

מביא ר' שמואל: הקצות רס"ב ס"ק ב' נשאל במי שנאנס ושכח לבטל קודם זמן הביעור ומיד שנזכר ביטל. ואמר הקצות שלא עבר על בל יראה והביטול תופש כי איגלאי מילתא שרצה בביטול.

אם נאמר שהביטול הוא במעשה הביטול איך זה יכול להועיל הרי בפועל לא ביטל בזמן אלא אם נאמר שהביטול הוא בתוצאה – היות וגילה דעתו שלא רוצה בחמץ ניתן לומר שאיגלאי מילתא גם למפרע.

ראיה נוספת: הדין הוא שניתן להשתמש בחפץ של אחר כאשר אנו יודים שאינו מקפיד גם אם לא הרשה בפועל מאידך אי אפשר לקנות בלי הסכמה מפורשת אפילו אם ישאיר סכום כסף כפול ומכופל. הסיבה לכך כי צריך הסכמה פעילה משא"כ ברשות שימוש מספיקה הסכמה פסיבית, כמו בביטול.

 

ולפ"ז, השו"ע למד כמו הסבר ר' חיים שהברכה היא חלק מהלימוד, ולכן נשים מברכות על לימוד תורה ולכן לא מברכים על הירהור.

הגר"א למד שזו ברכת המצוות וניתן לברך על הרהור כי יש כאן מחשבה פעילה, כמו גם בתרומה, משא"כ בביטול חמץ שזו מחשבה "גרועה" רק מחשבת הסתלקות וע"ז אין ברכה.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך