מיליי לא מימסרן לשליח – הרב יעקב ישורון

בס"ד                                                                                                                                                             שני כד תשרי תשפ"ז      5/10/2026

מיליי לא מימסרן לשליח – הרב יעקב ישורון

מהלך א': יסוד הדין – "מילי לא מימסרן לשליח" בגט

נפתח את השיעור בסוגיית הגמרא בגיטין. המקרה הנידון הוא בבעל שאמר לשני אנשים: "כתבו ותנו גט לאשתי". אותם שני אנשים, במקום לכתוב את הגט בעצמם, הלכו ואמרו לסופר שיכתוב את הגט, ולאחר מכן הם עצמם לקחו את הגט ומסרו אותו לאישה. פוסקת הגמרא כדעת רבי יוסי: הגט פסול, משום ש"מילי לא מימסרי לשליח".

נבאר את גדרי הדין:

  • משמעות "מילי": הכוונה היא למילים. כאשר בעל מוסר גט ביד שליח ואומר לו לגרש בו את אשתו (שליח להולכה), אין כאן רק מילים אלא יש כאן פעולה ומעשה של נתינת חפץ הגט ליד השליח. לעומת זאת, כאשר הוא רק אומר להם בדיבור "כתבו גט", אין בין המשלח לשלוחים שום פעולה או מעשה אלא דיבור בלבד – וזה מוגדר כ"מילי".
  • ההבחנה בין שליח ראשון לשליח שני: יש להדגיש כי הכלל "מילי לא מימסרי לשליח" נאמר אך ורק ביחס לשליח שני ולא ביחס לשליח ראשון. אילו אותם שני אנשים שהבעל פנה אליהם היו כותבים בעצמם ומוסרים בעצמם, הגט היה כשר למהדרין, אף על פי שמינוים נעשה במילים בלבד. המגבלה חלה רק כאשר השליח הראשון, שקיבל מינוי של "מילי", בא וממנה שליח שני תחתיו.
  • אף שבכל התורה כולה למדנו מפסוקי גירושין ("ושלחה מביתו") ששליח עושה שליח, כאשר מדובר ב"מילי", השליח הראשון אינו יכול להעביר את השליחות הלאה.

מהלך ב': בירור שיטת המהרי"ט וראיות לכך שהדין הוא דווקא בשליח שני

כנגד הגדרה זו, מצינו את דעת המהרי"ט, שחידש ש"מילי לא מימסרי לשליח" נאמר אפילו בשליח ראשון. לפי שיטתו, ראובן אינו יכול לומר לשמעון: "לך לעדרי, קח שור והקדש אותו עבורי", משום שזו אמירה בעלמא ("מילי") שאינה נמסרת לשליח.

אולם, רבים תמהו על דברי המהרי"ט, וניתן להוכיח בבירור מן הסוגיות ש"מילי" מועיל בשליח ראשון:

  1. מלשון הסוגיה בגיטין: אילו שליחות של מילי לא הייתה מועילה בשליח ראשון, הגמרא הייתה צריכה לפסול את הגט מיד בעצם אמירת הבעל לשניים "כתבו". עצם העובדה שהגמרא נזקקת להמשיך את הסיפור בכך שהם אמרו לסופר שיכתוב, מוכיחה שבשליח ראשון אין שום פסול.
  2. משליח קבלה של אישה: אישה האומרת לאדם "היה שליח לקבלת גיטי", הקשר ביניהם כולל אמירה בלבד ("מילי") בלא כל מעשה. ההלכה הפסוקה היא ששליח זה כשר לקבל את הגט עבורה. אלא שהשליח אינו יכול למנות שליח שני תחתיו לקבלה משום ש"מילי לא מימסרי לשליח". אם הדין היה חל בשליח ראשון, אישה כלל לא הייתה יכולה למנות שליח קבלה.
  3. מהגמרא במסכת נדרים: בעל היוצא לדרך ואומר לאפוטרופוס: "כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאבוא… תפר לה". נחלקו שם רבי יאשיה ורבי יונתן האם הנדרים מופרים. רבי יאשיה ממעט זאת מגזירת הכתוב ("אישה יקימנו ואישה יפירנו – אישה ולא שלוחה"), ואילו רבי יונתן סובר ששלוחו של אדם כמותו. הדיון שם מתמקד אך ורק בשאלה אם יש גזירת כתוב מיוחדת, וברור שלולא גזירת הכתוב המינוי היה מועיל לכולי עלמא – על אף שמינוי להפרת נדרים הוא כולו מילים ("מילי"). מכאן הוכחה גמורה ששליח ראשון פועל במילי.

מהלך ג': בין "זכין לאדם" לשליחות – הסתירה בסוגיות תרומה

כדי להתקדם לבירור מהות השליחות, נציג יסוד נוסף: דין "זכין לאדם שלא בפניו" (ראובן המזכה חפץ לשמעון עבור לוי בלא ידיעתו, והגבהת שמעון נחשבת כהגבהת לוי). כאן מתעוררת סתירה חמורה בין שתי סוגיות בדיני תרומה:

  • במסכת נדרים: הגמרא דנה בדין "התורם משלו על של חברו" (ראובן תורם מפירותיו על תבואת שמעון). הגמרא חוקרת האם צריך דעת של שמעון, ומעמידה זאת בספק האם זו זכות גמורה או שמא ניחא ליה לאדם לקיים מצווה בעצמו. מכל מקום, על הצד שזו זכות – לכל הדעות אין צורך בדעת שמעון כלל, וראובן נעשה שלוחו להפריש תרומה בלא ידיעתו.
  • במסכת חולין: אדם שמינה שליח להפריש תרומה מכריו ובא ומצא שהופרשה תרומה. אם אנו מניחים שלא אומרים "חזקה שליח עושה שליחותו", יש חשש שמא אדם אחר (שלא מונה) הפריש. פוסקת הגמרא שאסור לאכול מהפירות משום שהם טבל, כיוון שבתרומה נאמר "כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם", וצריך בהכרח את דעת המשלח במינוי השליח.

יישוב הרשב"א וקצות החושן: ההבדל בין המקרים נעוץ בהבחנה שבין דין "זכין" לדין "שליחות":

  • בגמרא בנדרים, ראובן נותן משלו לפטור את תבואת חברו, ונמצא ששמעון מרוויח ומקבל ממון שלא היה לו קודם – בזה חל דין "זכין לאדם שלא בפניו", ובזכייה אין צורך בדעת המקבל.
  • בגמרא בחולין, הפירות מופרשים מכריו של הבעלים עצמו, ואין כאן רווח חומרי חדש אלא רק תיקון הפירות. במצב כזה לא שייך דין "זכין" אלא דין שליחות, ובשליחות קיימת גזירת הכתוב שחובה שיהיה מינוי מדעת המשלח "כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם" (בבא מציעא כב' א') . הכלל הוא: זכין לאדם (כשיש לו רווח ממשי), אבל לא זכין מאדם.

מהלך ד': שליחות במצוות – בין כיסוי הדם למילה ודין "חטף מצווה"

מכאן נפנה לשתי מצוות ייחודיות שיש להן מאפיין משותף: מצוות כיסוי הדם ומצוות ברית מילה:

  • כיסוי הדם:  (גמרא בחולין) נאמר בפסוק "ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – ודרשו חז"ל: "מי ששפך הוא יכסה", כלומר ישנה גזירת הכתוב שאין שליחות בכיסוי הדם והשוחט חייב לכסות בעצמו. עם זאת, אם השוחט לא כיסה, המצווה מוטלת על כלל ישראל (שנאמר "ואמר אל בני ישראל").
  • ברית מילה : (גמרא בקידושין) המצווה מוטלת בראש ובראשונה על האב ("וימל אברהם את יצחק בנו"), ואם האב אינו מל אותה, המצווה מוטלת על כלל ישראל ("המול לכם כל זכר").

דין "חטף מצווה": במסכת חולין מובא שאדם ששחט ובא אחר וחטף ממנו את המצווה וכיסה את הדם, קנסו חכמים את החוטף לשלם עשרה זהובים לבעל המצווה. הגמרא מסיקה (מכוח בת קול שאמרה "כוס של ברכה שווה ארבעים זהובים") שהקנס נתקן בעיקרו על חטיפת הברכה ומניעתה מבעל המצווה ולא על חטיפת המצווה עצמה .

מהלך ה': שאלת הרא"ש – חטיפה משליח האב במילה ושיטת הש"ך

הרא"ש מעלה שאלה יסודית: אם האב בא למול ובא אחר וחטף ממנו – ודאי שהחוטף חייב עשרה זהובים. אך מה הדין כאשר האב מינה את ראובן להיות שלוחו למול, ובא שמעון וחטף את המילה מראובן?

  • דעת רבנו תם: שמעון פטור מלשלם לראובן.
    • טעם ראשון: בזמן הזה אין דנים דיני קנסות (שליחותייהו עבדינן רק בדבר השכיח ויש בו חיסרון כיס, וקנס אין בו חיסרון כיס).
    • טעם שני: "גדול העונה אמן יותר מן המברך". ראובן היה יכול לענות אמן על ברכת שמעון ולקבל שכר גדול יותר, ואם לא ענה – "איהו דאפסיד אנפשיה". (וסברא זו שייכת דווקא בחטיפה משליח ולא כשחוטף מבעל המצווה עצמו).
  • דעת הרא"ש: שמעון פטור משום שמכוח מה ראובן מוסמך למול? מכוח החיוב המוטל על כלל ישראל; אך חיוב זה מוטל באותה מידה גם על שמעון, ואין לראובן שום זכות עודפת על פני שמעון.
  • חידוש הש"ך: הש"ך מדייק מכך שהרא"ש מדמה מילה לכיסוי הדם: כשם שבכיסוי הדם אי אפשר למנות שליח ("מי ששפך יכסה"), כך אין דין שליחות במילה כלל! המוהל לעולם אינו פועל מכוח שליחות האב, אלא מכוח חיוב כלל ישראל. לכן הש"ך מזהיר בתוקף: אב שיודע למול חייב למול בעצמו, ואם הוא נותן למוהל למול – הוא מפסיד את המצווה כי אין שליחות במילה!
  • ראיית קצות החושן: אילו ראובן היה שליחו של האב מדין "שלוחו של אדם כמותו", הרי שחטיפה מראובן הייתה נחשבת כחטיפה ישירה מהאב והחוטף היה חייב לשלם עשרה זהובים. מכך ששמעון פטור, מוכח שראובן אינו נחשב שלוחו של האב.

מהלך ו': סתירת הרמ"א ויישוב ה'משנה למלך'

כאן מציג הקצות סתירה חזיתית בדברי הרמ"א:

  1. בחושן משפט (סימן שפב) פוסק הרמ"א כדברי הרא"ש – שאם שמעון חטף מראובן (שליח האב), שמעון פטור.
  2. מאידך, בדרכי משה (יורה דעה, הלכות מילה) מביא הרמ"א את דברי האור זרוע שיטה הסוברת שאין שליחות במילה, ותמה עליה: מדוע נגרעה מילה מכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו?! משמע שהרמ"א סובר בבירור שיש שליחות במילה!
  • והקושי זועק: אם יש שליחות במילה וראובן הוא שלוחו של האב, מדוע שמעון פטור כשחטף מראובן?

הניסיון ליישב על פי חידוש ה'משנה למלך': המשנה למלך מחדש יסוד מרחיק לכת: ברגע שאנו יודעים שראובן מעוניין בשליחות ומינה את שמעון, כל אדם אחר (לוי) ששומע על כך יכול ללכת ולעשות את השליחות במקומו ולהיחשב שלוחו של ראובן, אף שראובן לא מינה אותו ישירות!

  • ראיה לכך הביא מדין קידושין: ראובן שרוצה לקדש אישה מסוימת, ובא שמעון וקידש לו אותה בלא ידיעתו – מקודשת. (אבן העזר לה' ד')
  • אלא שמתעורר הקושי מחולין (שאם אחר תרם התרומה בטלה): תירץ המשנה למלך שבתרומה יש מידות ושיעורים שונים (עין יפה 1/40, בינונית 1/50, רעה 1/60) ולכן בעל הבית מקפיד על האדם הספציפי, אבל במעשרות ששיעורן קצוב – גם אחר יכול לעשר במקומו.

לפי זה ניתן היה ליישב את הרמ"א: יש שליחות במילה כדברי הדרכי משה; ומדוע שמעון פטור כשחטף מראובן? משום שברגע שהאב גילה דעתו שהוא חפץ בשליחות ומינה את ראובן, גם שמעון הפך להיות שלוחו של האב לפי יסוד המשנה למלך! ממילא שניהם שלוחים שווים של האב, ושמעון לא חטף מראובן דבר.

 

 

מהלך ז': דחיית הקצות – החזרה ל"מילי לא מימסרי לשליח"

אולם, קצות החושן דוחה מכל וכל את יסוד המשנה למלך, ומביא הוכחה ניצחת מסוגיית הפתיחה שלנו – "מילי לא מימסרי לשליח":

  • אישה הממנה את ראובן לשליח קבלה לגט, וראובן הלך ואמר לשמעון: "קבל אתה את הגט במקומי". ההלכה היא שהגט בטל משום שמילי לא מימסרי לשליח.
  • מקשה הקצות: אם כדברי המשנה למלך, מדוע שהגט ייפסל? נכון ששמעון אינו יכול להיות שליח של ראובן (כי מילי לא מימסרי לשליח), אבל שמעון ייחשב שלוחה של האישה עצמה! שהרי אנו יודעים שהאישה מעוניינת בשליחות קבלה, ולדברי המשנה למלך כל אדם שפועל לשם כך הופך להיות שליח שלה ישירות!

 

אולם נשאלת השאלה הרי בהלכה באבן העזר שמקורה בדברי הרא"ש רואים שאפשר למנות שליח גם בלא ידיעתו ?
ומתרץ קצות החושן שבהלכה הנ"ל באבן העזר המקדש מקבל  דבר שלא היה לו קודם ולכן אפשר להפעיל את דין זכין לאדם שלא בפניו ("זכין לאדם") ובדין זה באמת לא צריכים את דעת המשלח, ואילו בגמרא בחולין שממנה משמע שאם לא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו יש חשש שמישהו אחר ולא השליח תרם ולכן התרומה אינה תרומה, שם המשלח לא מקבל כלום (לא אומרים "זכין מאדם") אלא חייבים להפעיל את דין שליחות, ולכן התרומה אינה תרומה מפני שבדין שליחות צריכים שהשליח יתמנה מדעת המשלח.
מצוות מילה גם היא עונה להגדרה של "זכין מאדם" שהרי האבא המשלח לא מקבל כלום משהשליח, ואין דין זכין אלא דין שליחות, ולכן ראובן שמונה על ידי האבא נחשב לשליח ואילו שמעון שלא מונה אלא חטף לא נחשב לשליח, ובזה נסתר התירוץ שבא ליישב את הסתירה ברמ"א שיסודו היה בכך שגם ראובן וגם שמעון שניהם שליחים של האבא.

המסקנה לגבי מילה: שמעון בשום אופן אינו שליח של האב (אין מינוי מדעת ואין כאן דין "זכין" כי אין רווח ממוני). ומכיוון ששמעון אינו שליח, מדוע נפסק שהוא פטור מתשלום עשרה זהובים לראובן? מוכח מכאן שגם ראובן אינו שליח של האב! כלומר, נדחו דברי הדרכי משה, ונפסקה ההלכה כרבנו תם, הרא"ש והש"ך – שאין שליחות במילה כלל ועיקר!

מהלך ח': עומק הדין – מדוע באמת אין שליחות במילה? (יסוד תוספות רי"ד)

אם כן, נשאלת השאלה: בכיסוי הדם יש גזירת כתוב מפורשת ("מי ששפך הוא יכסה"), אך במילה אין שום פסוק הממעט שליחות – מדוע שלא תועיל בה שליחות כבכל התורה?

מבאר הקצות על פי יסודו המפורסם של תוספות רי"ד:

  • מדוע אדם אינו יכול למנות שליח שיניח תפילין עבורו, יישב בסוכה עבורו או ילבש ציצית עבורו?
  • משום שבמצוות אלו, אם השליח יבצע את הפעולה – מה נשאר למשלח במצווה? לא נותר לו מאומה! בקידושין וגירושין האישה מקודשת לו (הוא נותן את הטבעת) או מתגרשת ממנו (הוא כותב בגט "אנא פטרית"), בבניית סוכה המשלח עצמו יושב בה ונשאר לו חלק במצווה. אבל במצוות שהן חובת הגוף ("דבר שבגופו"), כאשר השליח עושה את המעשה, המשלח אינו עושה דבר, ובכך לא שייך דין שליחות.
  • זהו בדיוק גדר המילה: המצווה היא פעולת המילה המוטלת על גופו של האב ביחס לבנו; אם האב מעמיד מוהל שימול במקומו, לא נשאר לאב שום חלק במעשה המצווה, ולכן במצוות שבגופו לא שייך דין שליחות.

מהלך ט': סיכום וסיום – שלוש רמות בדיני שליחות ומצוות

לסיום השיעור, נמצא כי לאורך כל הדרך שזורים שלושה גדרים יסודיים בדיני שליחות ומצוות:

  1. שליחות רגילה ("שלוחו של אדם כמותו") : התורה דורשת מהאדם עצמו לעשות את הפעולה אלא שהתורה חידשה שמעשה השליח נחשב כמעשה המשלח, כגון בקידושין, בגירושין, ובשליח קבלה – ביסוד הזה נתקלנו למשל כאשר דברנו על השליח שממנה האישה כשליח שלה לקבל את הגט מיד בעלה.
  2. פעולות שאינן צריכות שליחות ונמדדות לפי התוצאה: מקרים שבהם המוקד אינו המעשה של האדם אלא המצב והתוצאה, כגון שחיטה (העיקר שהבהמה שחוטה כדין, ואפילו שחט אחר בלא ידיעת הבעלים מותר לאכול; וכן המשנה ש"הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן" – הפסול בקטן הוא שמא יקלקל ולא בגלל שאין שליחות לקטן – ראיה מכאן שאין ואין צורך בשליחות), או טבילת כלים שנפלו מעצמם למים (רשב"א), או אומן גוי שעושה מעקה ולמרות זאת מתקיימת המצווה (המחנה אפריים) – ביסוד הזה נתקלנו למשל בגמרא בחולין שאומרת שלמרות שלא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו ולכן יתכן שהבהמה נשחטה שלא על ידי השליח, למרות זאת בעל הבהמה יכול להניח שהיא נשחטה כדין בגלל "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן" ולאכול ממנה.
  3. מצוות שחייב לעשות בעצמו ואין בהן שליחות: מקרים שבהם נדרשת פעולת האדם עצמו והשליחות אינה מועילה, כמו למשל "וסמך ידו על ראש העולה" – "ידו ולא יד שלוחו" (מנחות). ביסוד הזה נתקלנו למשל – אם מחמת גזירת הכתוב (כמו בכיסוי הדם: "מי ששפך יכסה"), ואם משום שזהו "דבר שבגופו" שאין בו שליחות (כמו הנחת תפילין ו ברית מילה).

בכך נשלם מהלך השיעור, ונחתום בדברי המשנה: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".




דיני שליחות בתרומה – עו"ד ישראל פוקס

  בס"ד                                                                                                                                                    ל' סיוון תשפ"ו  15/6/2026

דיני שליחות בתרומה – עו"ד ישראל פוקס

המקור בפרשה ובגמרא

התורה בפרשת קורח עוסקת בדיני תרומת מעשר. נאמר בפסוק: "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם". רש"י מסביר על דרך הפשט שהמילה "גם" באה להשוות בין תרומת מעשר לתרומה גדולה לעניין קדושה ואיסורים, אך חז"ל לומדים מהריבוי "גם אתם" את המקור לדין השליחות: "גם אתם – לרבות את השליח".

בגמרא במסכת קידושין (מא.) מובא המקור לשליחות בגיטין וקידושין מהפסוק "וְשִׁלַּח… וְשִׁלְּחָהּ", והגמרא מנסה לברר מהו המקור לשליחות בתרומה. היא מביאה ראיה ממשנה במסכת תרומות: "האומר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעת בעל הבית; ואם אינו יודע דעת בעל הבית, תורם בבינונית… פחת עשרה או הוסיף עשרה, תרומתו תרומה".

שאלת הפני יהושע והמקנה ותירוציהם

הפני יהושע והמקנה שואלים מדוע הגמרא הייתה צריכה להביא את הסיפא של המשנה ("פחת עשרה או הוסיף עשרה") כדי להוכיח שיש שליחות, הרי כבר מהרישא ("האומר לשלוחו צא ותרום") רואים שיש מושג כזה.

  • תירוץ הפני יהושע: מהרישא לבדה לא ניתן להוכיח שליחות, כי ניתן היה לומר שהדין שם הוא מדין "זכין" (זכין לאדם שלא בפניו). רק מהסיפא, שבה השליח טעה לרעה (פחת או הוסיף בניגוד לרצון המדויק), וזהו "חוב" ולא "זכות", ובכל זאת התרומה חלה – מוכח שזהו דין שליחות ולא זכין.
  • תירוץ המקנה: תרומה ניטלת במחשבה. ברישא ניתן היה לומר שבעל הבית הוא זה שהחיל את חלות התרומה במחשבתו שכתוב "ונחשב לכם" , והשליח רק ביצע את הפעולה הפיזית (מעשה קוף). רק בסיפא, כשהשליח תורם כמות שבעל הבית לא ידע עליה ולא חשב עליה, מוכח שהשליח הוא זה שמחיל את החלות מכוח דין שליחות.

קצות החושן ואבני המילואים

האחרונים מקשים על הפני יהושע מיסודם של הקצות והאבני מילואים: אין דין "זכין" כאשר לוקחים מתוך רכושו של אדם (זכין מאדם), אלא רק כשמוסיפים לו רכוש (זכין לאדם). הפרשת תרומה מפירותיו של אדם היא "זכין מאדם" (הפיכת טבל לחולין תוך לקיחת חלק מהפירות), ולכן לשיטתם זה לא יכול לפעול מדין זכין ללא מינוי מפורש. אם כן, שוב חוזרת השאלה מדוע היה צריך את הסיפא.

הגמרא בגיטין (לב:): מחלוקת רש"י והרשב"א

במשנה בגיטין מדובר על אדם ששלח גט ואחר כך פגש את השליח ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא". הגמרא אומרת שאפילו אם לא רדף אחריו אלא פגש אותו במקרה, הגט בטל.

  • רש"י: מסביר שהיינו יכולים לחשוב שהבעל רק רוצה "לצער" את האישה (לעכב את הגט לחודש-חודשיים) ולא לבטל את השליחות לגמרי. קמשמ"ל שהגט בטל.
  • הרשב"א (מתוך רש"י): מדייק מרש"י שאילו הבעל היה אומר במפורש "אל תיתן את הגט עכשיו אלא בעוד חודשיים" (ללא ביטול השליחות), והשליח היה עובר על דבריו ונותן מיד – לפי רש"י הגט היה גט. הרשב"א תמה על כך: איך יכול השליח לפעול בניגוד לרצון המשלח באותו רגע?.

הגמרא בגיטין (סז.): מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש

במקרה שאדם מינה שליח להולכת גט ואז "אחזו קורדייקוס"  (השתטה)

  • ריש לקיש: כותבים ונותנים את הגט לאלתר, למרות שהבעל כעת אינו שפוי.
  • רבי יוחנן: אין נותנים את הגט עד שיבריא הבעל.

מחלוקת הרמב"ם והטור

המחלוקת בין האמוראים מתגלגלת לפסיקת הראשונים:

  • הרמב"ם: פוסק כרבי יוחנן, אך כותב שאם נתנו את הגט בעודו שוטה – הגט "פסול" (משמע: מדאורייתא הגט חל, ורק מדרבנן הוא פסול).
  • הטור: כותב שאם נתנו את הגט בעודו חולה "אינו כלום" – כלומר, בטל מדאורייתא.

האור שמח והסטייפלר: המהות מאחורי המחלוקות- כיצד עובד עיקרון השליחות?

האחרונים מסבירים שיש שתי הבנות במושג השליחות:

  1. יד אריכתא: השליח הוא הרחבה פיזית של בעל הבית – בכל רגע ורגע אני פועל מכח המשלח. אם בעל הבית אינו יכול לפעול (שוטה) או אינו רוצה לפעול כרגע (לצערה), גם השליח אינו יכול.

אם השליחות היא ידו הארוכה ואז אם הבעל לא רוצה – אתה לא יכול לפעול כי כח השליח מתחדש כל רגע – זו שיטת הטור והרשב"א.

  1. כוח עצמאי (השליח כבעלים): ברגע המינוי, המשלח "מזריק" כוח לשליח. השליח הופך ל"בעל הבית" על הפעולה – הוא נהפך לבעלים לעשות את הפעולה. כל עוד לא היה ביטול פורמלי של השליחות, השליח יכול לפעול גם אם המשלח שוטה או מתנגד זמנית.

אם הכח הוא שאני בעה"ב על הפעולה – אני יכול לגרשה גם כעת כי לא ביטלת את השליחות – זו שיטת הרמב"ם ורש"י.

שיטת ר' שמעון שקאפ וההבדל בין ציווי למינוי

רבי שמעון שקאפ מחלק בין שני סוגי שליחות:

  • שליחות של נתינת כוח (מינוי): בחלויות וקניינים (כמו גט ותרומה). כאן המשלח מעניק לשליח סמכות משפטית, ממנה אותך, נותן לך כח לבצע חלות.
  • שליחות של ייחוס מעשה (ציווי): במעשים פיזיים (כמו שחיטת קורבן פסח ). כאן השליח יכול לעשות את הפעולה בעצמו, והשליחות רק מייחסת את התוצאה למשלח, לכן צריך ציווי.

הגמרא דנה האם כוהנים הם שלוחי רחמנא או שלוחי דידן בקידושין היא פוסקת שהם שלוחי רחמנא משום "כל דאיכא לא מצי עביד" – כל דבר שאתה לא יכול לבצע – גם שלוחך לא יכול, הגמ' בנדרים באותה סוגיא – לא פושטת

אומר תוס' אולי הם גם שלוחים שלנו? וקשה הרי יש טענת "מי איכא מצי עביד…"?

אומר ר' שמעון שקאפ: בשליחות של מתן כח – אם אין לי כח לבצע ודאי שהכהן יש לו יותר כח ממני ולכן הוא אינו יכול להיות שלוחי אבל בנדרים על צד השליחות של ייחוס מעשה ע"י ציווי – יכול להיות שאפשר!

מכאן עולה השאלה: האם בשליחות של "נתינת כוח" נדרש גם "ציווי" (רצון מתמשך) של המשלח?.

הגמרא בגיטין (סו.) לעומת מודר הנאה

בגמרא בגיטין נאמר שמי שצועק מהבור "כל השומע קולו יכתוב גט" – דבריו קיימים כי זהו מינוי. לעומת זאת, בדין מודר הנאה, המשלח יכול להגיד "כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום", וזה חל למרות שאסור לו למנות שליח (כי הוא נהנה מהשליחות).

הרמב"ן מסביר שבתרומה לא צריך שליחות גמורה אלא רק "גילוי דעת". לעומת זאת, בגיטין חייבים שליחות. העונג יום טוב מיישב את הרמב"ן לפי ר' שמעון שקאפ: בתרומה (נתינת כוח) צריך מינוי (סמכות), אבל לא צריך ציווי (בקשה אישית שממנה נהנים). לכן במודר הנאה, כשאין ציווי אלא רק גילוי דעת שמעניק סמכות, זה מותר.

סיכום: הסבר מחלוקת רש"י והרשב"א

לפי יסודות אלו ניתן להבין את מחלוקת רש"י והרשב"א:

  • רש"י סובר שבשליחות של חלויות (נתינת כוח) לא צריך ציווי מתמשך. לכן, אם הבעל רוצה רק לצער את האישה (העדר ציווי זמני) אך לא ביטל את המינוי – השליח עדיין מחזיק בכוח והגט חל.
  • הרשב"א סובר ששליחות היא "ידו ארוכה", ולכן היא תלויה תמיד ברצונו ובציוויו של המשלח. ברגע שהמשלח גילה דעתו שאינו רוצה שהפעולה תיעשה כעת, השליח מאבד את כוחו לפעול.

הסיפא של המשנה בתרומה ("פחת או הוסיף") באה ללמד בדיוק את זה: למרות שהשליח פעל בניגוד ל"ציווי" המדויק של בעל הבית, הפעולה חלה כי המינוי (נתינת הכוח) עדיין קיים.




התופס לבעל חוב כשחב לאחרים

השיעור ניתן בבית הכנסת ע"ג יום שני טז' בסיון תשפ"ו

התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – ר' יעקב ישורון

ראובן שמעון ולוי הם שלושה נושים של לווה אחד. הלוואתו של ראובן קדמה לזו של שמעון ושל שמעון לזו של לוי. מה הם סדרי הקדימה ביחס לאפשרות של כל אחד מהם לקבל את חובו ?
אומר השולחן ערוך (חושן משפט קד' א', ג') שזה תלוי : אם הפירעון נעשה מן המטלטלים אז אין דין קדימות, ושמעון רשאי לתבוע את חובו אם הגיע זמן הפירעון של החוב, למרות שהלווה ללווה אחרי ראובן ולמרות שכתוצאה מכך לא יהיה לראובן ממה לגבות את חובו בבא העת. לעומת זאת אם הפירעון נעשה מן הקרקעות הרי שראובן הוא הראשון לפרוע ואחריו שמעון ורק בסוף לוי בגלל העובדה שברגע שראובן הלווה – קרקעות הלווה שהיו לו ברגע ההלוואה השתעבדו לחובו של ראובן וכן הלאה ביחס לשאר המלווים.

הגמרא בבבא מציעא (י' א') אומרת שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. בדוגמא שלנו למרות שראובן עצמו רשאי לתפוש את חובו משהגיע זמן הפירעון, אם זבולון יתפוס מידי הלווה את החוב עבור ראובן הדין הוא שראובן לא יקנה.

מסביר רש"י במקום (ד"ה "לא קנה") "דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס".
שיטת רש"י אם כן היא שזבולון לא יכול לתפוס את החוב עבור ראובן רק אם זבולון עושה זאת מיוזמתו שלו, אבל אם ראובן ממנה את זבולון להיות שלוחו לתפוס את החוב ראובן קונה.

זכיה מדין שליחות?

צריך להקדים ולומר ששיטת תוספות בכל מקום היא שדין זכין לאדם שלא בפניו נגזר מתוך הדין של שלוחו של אדם כמותו.
ההסבר : כאשר אברהם נותן חפץ ליצחק ואומר לו זכה חפץ זה ליעקב, ברגע שיצחק עושה את פעולת הקניין המתאימה, באותו רגע יעקב זוכה בחפץ למרות שיעקב אינו יודע דבר מכל העניין. והסיבה היא שכיוון שברור לנו (אנן סהדי) שכיון שהדבר נוח וטוב ליעקב, ושאילו יעקב היה יודע שאברהם רוצה לתת לו את החפץ על ידי יצחק הוא היה ממנה את יצחק כשלוחו, לכן יצחק הופך להיות שלוחו של יעקב גם ללא ידיעתו של יעקב וללא מינויו של יעקב.

תוספות בכתובות (פד' ב' ד"ה "את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים") מקשה  על רש"י מן הגמרא שם. הגמרא מספרת על יימר בר חשו שהיה נושה חוב בלווה. אותו לווה מת ואמר יימר בר חשו לשלוחו לך ותפוס את הספינה של הלווה כפירעון חובי.
פגשו בשליח רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ואמרו לו שגם הם נושים של אותו לווה ולכן הוא לא רשאי לתפוס מצד הדין של התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קונה, והגמרא ממשיכה לספר שעמדו הם ועשו קניין כל אחד כדרכו על מנת לזכות בחפץ כפירעון לחוב שחייב להם אותו לווה.
שואל תוספות על רש"י : מן הגמרא הזו רואים שהכלל של התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קנה נכון גם במקרה שהתופס הוא שלוחו של הנושה ?

אומר תוספות בגיטין (יא' ב' ד"ה "התופס") שהדברים מתיישבים עם העובדה שדין זכין לאדם שלא בפניו מקורו בדין של שלוחו של אדם כמותו, ממילא (בדוגמא שלנו) אם ברור שתפיסת זבולון לא מועילה לראובן כאשר הוא תופס על דעת עצמו, כלומר למרות שבכל התורה זכין לאדם שלא בפניו, במקרה שלנו לא אומרים את הדין הזה בגלל הנסיבות המיוחדות של החוב שנוצר לשמעון ולוי,
אם כן ברור גם שהתפיסה לא תועיל גם במקרה שראובן מינה את זבולון כשלוחו לתפוס, שהרי דין זכין ודין שליחות אחד הם.

קצות החושן (סימן קה' ס"ק א') שואל על תוספות מן הגמרא בבא מציעא (כב' א') מן הסוגייה של התורם שלא מדעת שבה רואים שדין זכין לחוד ודין שליחות לחוד.

לכאורה ניתן להביא גמרא אחרת שבה רואים את היסוד הזה : הגמרא בקידושין (מב' א') מנסה לומר שמהפסוק (במדבר לד' יח') "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ" ניתן ללמוד את הדין של שלוחו של אדם כמותו, ודוחה הגמרא מכוח זה שבין יורשי הארץ היו קטנים ואין שליחות לקטן, ומנסה הגמרא לומר שהפסוק מלמד דין אחר את הדין של זכין לאדם שלא בפניו, וגם את האפשרות הזו הגמרא דוחה בגלל העובדה שכנראה היו כאלה שהיה נח להם לקבל הר וקיבלו נחלה בבקעה או להיפך, ומגיעה הגמרא למסקנה שהפסוק מלמד את דין האפוטרופוס. מן הגמרא הזו רואים שדין שליחות לחוד ודין זכין לחוד.

מכוח זה חולק קצות החושן ואומר שדין זכין אינו נגזר מדין שליחות אלא הוא גזירת הכתוב בפני עצמה, כמו שלומדת הגמרא מן הפסוק (שמות יב' ג') "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" – "איש זוכה ולא הקטן זוכה", ואילו דין שליחות היא גזירת כתוב אחרת – "כן תרימו גם אתם" – לרבות את השליח (קידושין מא' ב') ועוד, ולפי זה אומר הקצות ניתן להבין את שיטת רש"י : בדוגמא שלנו – אם זבולון תפס את החוב לראובן על דעת עצמו התפיסה לא תועיל מפני שכדי שהיא תועיל צריכים להפעיל את דין זכין, אבל אי אפשר לעשות זאת היות וגזירת הכתוב אומרת שהזכות צריכה להיות זכות נקיה ללא מרכיבים של חובה, ואילו אצלנו יש חוב כלפי שמעון ולוי, ואם זבולון תפס את החוב בשליחותו של ראובן אנחנו צריכים להפעיל את גזירת הכתוב של שלוחו של אדם כמותו כדי שראובן יקנה, ואת זה אנחנו יכולים לעשות מפני שגזירת כתוב זו אינה תלויה בשאלה אם יש חובות כלפי אנשים אחרים או לא ולכן ראובן קונה.

 

 

לסיכום להבנת שורש מחלוקת רש"י ותוספות :

אם זבולון תופס לראובן על דעת עצמו כולם מסכימים שראובן לא קונה. אם זבולון תופס לראובן כשליחו של ראובן באנו למחלוקת רש"י ותוספות : לרש"י ראובן קונה ואילו לתוספות ראובן לא קונה.

לרש"י – במקרה בו תופס זבולון מיוזמתו ראובן לא קונה היות וגזירת הכתוב של דין זכין לאדם שלא בפניו לא פועלת מפני שהזכות של ראובן אינה נקיה אלא מעורבת בחובה של שמעון ולוי, ואילו במקרה שבו ראובן ממנה את זבולון להיות שלוחו לתפוס התפיסה מועילה למרות החוב שיש לשמעון ולוי, מפני שדין שלוחו של אדם כמותו לא מושפע מענייני חובות.

לתוספות – דין זכין אינה גזירת כתוב שעומדת בפני עצמה אלא היא נלמדת מדין שליחות, ואם במקרה שבו זבולון תפס מיוזמתו אין דין זכין בגלל שיש פה גם חוב ביחס לשמעון ולוי, אז ברור שגם במקרה בו זבולון הוא שלוחו של ראובן לתפוס ראובן לא קונה, מפני שדין זכין ודין שליחות חד הם.

ננסה בע"ה לומר דרך נוספת בהבנת שורש מחלוקת רש"י ותוספות.

האחרונים חוקרים את החקירה הבאה : כאשר אדם ממנה שליח להיות שלוחו, למשל לקדש לו אישה, והשליח מקדש את האישה עבור המשלח, איך בעצם אנחנו רואים את הדברים :

(1) המשלח הוא המקדש והשליח הוא בסך הכול ידו הארוכה.

(2) השליח מקדש – אחרי שהמשלח העביר לשליח את הכוח לפעול, מכאן ואילך השליח פועל מכוח עצמו, והמשלח הופך להיות כמשקיף מן הצד.

במילים אחרות – האם המשלח עושה את השליח לידו הארוכה או שהמשלח עושה את השליח כגופו.
אומר האור שמח (גרושין ב' טו') שעל פי החקירה הזו אפשר להבין את שורשם של שלוש מחלוקות שנחלקו בגמרא ובראשונים.

מחלוקת א' :
הרמב"ם (גרושין ב' טו') כותב שאם הבעל מינה שליח להיות שלוחו לגרש את אשתו, ולפני שהשליח הספיק לתת את הגט המשלח הפך להיות שוטה – הגט פסול.
ובמקום אחר (גרושין י' א'-ב') כותב הרמב"ם : "כל מקום שאמרנו בחבור זה שהגט בטל … הרי זה גט בטל מן התורה … וכל מקום שאמרנו בחבור זה שהגט פסול – הרי זה פסול מדברי סופרים בלבד …"
ואלו הטור (אבן העזר קכא' ב') כותב : "היה בריא בשעה שצוה לכותבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחוליו, ואם כתבו ונתנוהו בחוליו – אינו כלום" – משמע שהגט בטל מן התורה.
ואומר האור שמח ששורש מחלוקת הרמב"ם והטור הוא החקירה שלנו :
לרמב"ם מי שמגרש את האישה זה השליח – השליח פועל מכוח עצמו, לכן מן התורה הגט כשר ולא איכפת לנו שברגע הגירושין הבעל הוא שוטה, אלא שחכמים גזרו ופסלו את הגט,

 ואלו לטור מי שמגרש זה הבעל, השליח הוא בסך הכול ידו הארוכה, וכיון שהבעל ברגע נתינת הגט הוא שוטה – הגט פסול מן התורה.
[האור שמח לא מביא את הדעה הזו כדעת הטור אלא מביא אפשרות לדעה כזו, אבל כבר העירו, למשל בקצות החושן, שזו גם דעתו של הטור].

מחלוקת ב' :
הגמרא (קידושין מג' א') מביאה מחלוקת בין רב לדבי רבי שילא בשאלה האם שליח יכול להיות גם עד.
המשלח שולח את שני שליחים לקדש לו אישה – האם השליחים יכולים להיות גם עדים על מעשה קידושין זה ?
רב אומר – "אלומי קא מאלימנא למילתיה" – בעוד שעד רגיל הוא אדם שעומד מן הצד ומעיד על מה שרואה, העדים האלה מעורבים בעניין והם חלק ממנו, ובתור שכאלה הם מכירים היטב את פרטי המקרה, לכן לעדותם יש משנה תוקף וברור שהם נאמנים כעדים.
דבי רבי שילא אומרים : "שלוחו של אדם כמותו – הוי ליה כגופיה", כיון ששלוחו של אדם כמותו א"כ ברגע ששני השליחים מעידים זה שווה ערך לכך שהמשלח מעיד, והמשלח בתור נוגע ובעל דבר פסול להעיד, לכן גם הם פסולים להעיד.
אומר האור שמח : שורש מחלוקת רב ודבי רבי שילא הוא החקירה שלנו :

 לרב מי שעושה את מעשה הקידושין זה המשלח, ושני השליחים הם רק ידיו הארוכות, ולכן השליחים יכולים להעיד,

ואלו לדבי רבי שילא מי שעושה את מעשה הקידושין הם השליחים, וכיון שהם מעידים על הקידושין שהם עצמם מחוללים הם נחשבים כנוגעים בדבר ולכן הם אינם יכולים להעיד.

מחלוקת ג' :

הגמרא בנדרים (עב'ב') שואלת את השאלה הבאה בנוגע ליכולתו של הבעל להפר את נדרי אשתו בדברים שיש בהם עינוי נפש וכן בדברים שקשורים לבינו לבינה :

התורה אומרת "ושמע אישה" (במדבר ל' ח') – האם התכוונה התורה לומר שהבעל צריך ממש לשמוע שמיעה פיסית את נדר האישה כדי להפר, או שהשמיעה היא במובן הזה שהדבר מתברר או נודע לו ?

מביאה הגמרא ראיה : "האומר לאפוטרופוס : כל נדרים שנודרת אשתי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני – הפר, והפר לה, יכול יהיו מופרין ?! תלמוד לומר "אישה יקימנו ואישה יפירנו" דברי רבי יאשיה". כלומר ישנה גזירת הכתוב הנלמדת מהכפילות במילה "אישה" שדווקא האיש שלה יכול להפר ולא מישהו אחר.
"אמר לו רבי יוחנן : מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו" – וכיון שכך האפוטרופוס יכול להפר בשליחות הבעל.

אומרת הגמרא שעד כאן לא נחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן אם יש את גזירת הכתוב של "אישה יקימנו ואשה יפירנו", אבל אלמלא זה כולם היו מודים ששלוחו של אדם כמותו והאפוטרופוס היה יכול להפר את נדרי האישה, והרי כאשר האפוטרופוס מפר הבעל לא שומע – ראיה מכאן ש"ושמע אישה" זה  לאו דווקא.

שואל הר"ן (שם ד"ה "והא לא שמע ליה") – ראיית הגמרא לא מובנת : לעולם אומר לך ש"ושמע אישה" זה דווקא והבעל הוא זה שחייב לשמוע, אלא מכיוון ששלוחו של אדם כמותו שמיעת השליח נחשבת לשמיעת הבעל ולכן הנדר מופר.
הר"ן עונה על פי מה שאומרת הגמרא ביומא (יט' א') : "מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי" – משלח לא יכול למנות שליח על דבר שהוא בעצמו לא יכול לעשות, וכיון שהבעל שנמצא במדינת הים לא יכול לשמוע את האישה בשעה שהיא נודרת ממילא הוא לא יכול לעשות שליח על שמיעה כזו, ואם למרות זאת השליח יכול להפר יש מכאן ראיה ש"שמע אישה" זה לאו דווקא שמיעה פיסית.

הרא"ש (שם ד"ה "והא לא שמיע ליה") אומר תרוץ כזה : על שמיעה אי אפשר למנות שליח, והסיבה : "במידי דמימלא לא שייך מנוי שליחות" – פרוש : בדברים שאדם עושה אותם בגופו בלי כוח פעולה, אי אפשר למנות שליח, שהרי גופו של השליח אינו גופו של המשלח.
קצות החושן (קפב' ס"ק א') בהתייחסו לתירוץ הרא"ש משתמש בהבחנה שבין דבר שיש בו עשיה לבין דבר שאין בו עשיה. אנחנו ג"כ נוכל להגדיר את ההבדל במונחים של מצב מול פעולה.
ומה הסברא בהבחנה הזו ? אומרים האחרונים : כאשר מדובר בפעולה – כאשר אדם פועל הוא יכול להחליט להעביר את הכוח לפעול למישהו אחר, אבל אם מדובר במצב – כוחו ויכולתו לפעול לא באים אז לידי ביטוי, הוא נחשב כעומד מן הצד, ולכן אין לו דבר שהוא יכול להעביר למישהו אחר.

יוצא א"כ שלר"ן שלא תירץ את תרוץ הרא"ש, אדם יכול למנות שליח גם על "מידי דממילא" על דברים שאדם צריך לעשות בגופו, ואלו לפי הרא"ש הוא איננו יכול.
אומר האור שמח ששורש מחלוקת הר"ן והרא"ש הוא בחקירה שלנו :
לר"ן מי שעושה את פעולת ההפרה זה האפוטרופוס (השליח), אמנם נכון שזה שמפר צריך לשמוע, אבל האפוטרופוס הוא זה שמפר והוא גם זה ששומע ולכן שליח יכול להיות שליח גם על מידי דמימלא.
ואלו לפי הרא"ש מי שעושה את פעולת ההפרה זה הבעל, וכדי שהבעל המפר גם ישמע אנחנו צריכים להניח שהאפוטרופוס שלוחו עושה את זה בשבילו, אבל ב"מידי דממילא" מעשה האפוטרופוס לא יכול להיחשב למעשה הבעל, כי גוף השליח אינו הגוף של המשלח.
היוצא מן הדברים : למי שסובר שבשליחות עושה הפעולה הוא המשלח – אין אפשרות למנות שליח על דברים שהם בגדר של "מידי דממילא", ואלו לסובר שבשליחות עושה הפעולה הוא השליח – אפשר למנות שליח גם על "מידי דממילא". 

על פי דברים אלו נוכל לומר דרך אחרת בהבנת שורש המחלוקת בין רש"י לתוספות.
נוכל לומר ששני הצדדים בחקירה של האור שמח הם שורש המחלוקת בין רש"י והתוספות בשאלה האם כאשר ראובן ממנה את זבולון להיות שלוחו לתפוס חוב ראובן קונה את החוב :
לרש"י הפעולות הנעשות בשליחות נעשות מכוח המשלח והשליח הוא רק ידו הארוכה של המשלח, ולכן תפיסת זבולון השליח נחשבת לתפיסת ראובן המשלח, והרי ראובן כאחד מבעלי החוב רשאי לתפוס ולכן התפיסה מועילה וראובן קונה.
לתוספות הפעולות הנעשות בשליחות נעשות מכוח השליח והמשלח רק האציל לו את הסמכות, ולכן התפיסה נחשבת כתפיסתו של זבולון השליח ובגלל שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ראובן לא קונה את החוב.

הועבר ע"י ר' יעקב ישורון




שליחות להמיר בהמה – ר' יעקב ישורון

השיעור מוקדש לע"נ אבינו מורנו זימל שמעון בן צבי יהודה – יום השנה : טז' אדר ב'
                                                      השיעור נמסר – שבת פרשת "כי תשא" יח' אדר תשפ"ג.
                                                      השיעור נמסר גם בבית הכנסת ע"ג ו' טבת תשפ"ה.

                                                                      שליחות בהמרת קורבן / ר' יעקב ישורון

את עניין השליחות ניתן לחלק לשלוש קבוצות של מקרים :

1)
קבוצת המקרים שהדין בהם הוא דין בבעלים כלומר שבעל הדבר בעצמו צריך לעשות את הדבר, כמו קידושין גירושין וקניינים, אלא שהתורה חידשה את הדין של "שלוחו של אדם כמותו" שאומר שפעולת השליח נחשבת כפעולת הבעלים. במקרה בהם לא בעל הדבר ולא השליח עושים את המעשה, המעשה הופך להיות חסר משמעות וכאלו לא נעשה.

2)
קבוצת המקרים שהדין בהם הוא דין בבעלים אבל לא נתחדש בהם החידוש של "שלוחו של אדם כמותו", כמו בחליצה – "וקראו לו" ולא שלוחם (יבמות קא' ב'), בעגלה ערופה – "ויצאו" הן ולא שלוחיהן (סוטה מה' א'), בסמיכת קרבן – "וסמך ידו" ולא יד שלוחו (מנחות צג' ב') , בהפרת נדרי אישה על ידי בעלה לפי רבי יאשיה "אישה יקימנו ואישה יפרנו" – אישה ולא השליח. (נדרים עב' ב'), כפי שמביא תוספות ביבמות (קא' ב' ד"ה "וקראו לו"). במקרים בהם לא בעל הדבר עושה את המעשה, המעשה הופך להיות חסר משמעות וכאלו לא נעשה.

3)
קבוצת המקרים שאין בהם דין בבעלים ומספיק שהמעשה יעשה ולא חשוב על ידי מי. במקרים האלו לא אכפת לנו מי עשה את המעשה כיוון שמה שחשוב זה שהמעשה בסופו של דבר נעשה, או במילים אחרות לא הפעולה חשובה אלא המצב. להלן ארבעה מיקרים :

מקרה א' : המשנה בגיטין (כב' ב') אומרת שחרש שוטה וקטן כשרים לכתוב את הגט. ושואלת הגמרא (שם) הרי הם אינם בני דעת ואם כן איך יוכלו לכתוב את הגט לשמה, ומתרצת הגמרא שמדובר באופן כזה שגדול עומד על גבם ומלמד אותם לכתוב לשמה.
שואל תוספות (שם ד"ה "והא לאו בני דעה נינהו") : גדול עומד על גביו פוטר את בעיית הלשמה, אבל עדיין קשה איך הם יכולים לכתוב את הגט בשליחותו של הבעל והרי הם אינם בני שליחות ?
ומתרץ תוספות "וי"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר", כלומר כיון שהתורה לא מצווה דווקא את הבעל לכתוב את הגט, כל אחד יכול לכתוב אותו ולכן אין צורך במינוי שליח על יד הבעל.

מקרה ב' : אדם ששוכר אומן גוי להתקין לו מעקה בגגו, אף שאין שליחות לגוי והפעולה לא מתייחסת לבעל הגג מכל מקום המצווה קוימה, מפני שהתורה לא מצווה לעשות מעקה אלא רק שיהיה קיים מעקה, ואם יש מעקה אז קוימה המצווה ולא חשוב איך הוא נעשה (מחנה אפרים הלכות שלוחין ושותפין סימן יא').

מקרה ג' : יכול אדם לטבול כלי על ידי גוי למרות שאין שליחות לגוי, מפני שאין מצווה לטבול את הכלי אלא יש מצווה שהכלי יהיה טבול (רשב"א לפי המחנה אפרים הלכות שלוחין ושותפין סימן יא).

מקרה ד' : אומר נתיבות המשפט (רמ"ד ס"ק א') "אבל נותן ששלח מתנה לאחד ואמר לאחד שיוליכנה לפלוני ויחזיק בו ויהיה שלו אפילו ע"י מי שאינו בר שליחות כשהגיע ליד המקבל קני בחצרו או במשיכתו", שהרי יש כבר גילוי מילתא שהנותן רוצה לתת את המתנה והשליח עושה מעשה קוף בעלמא שמוליך את המתנה למקבל והמקבל הוא זה שעושה את פעולת הקניין, כלומר אין שום פעולה שעושה הנותן שצריך הוא לעשות בעצמו וכתוצאה מכך לא צריך למנות שליח אם רוצה שמישהו אחר יעשה זאת בשבילו.

במקרים בהם האדם עצמו צריך לעשות את הפעולה בדרך כלל קיים הכלל של "שלוחו של אדם כמותו" למעט מקרים יוצאי דופן כמו שראינו קודם.
בדבר שהוא עבירה המצב הוא הפוך : בדרך כלל אנחנו אומרים "אין שליחות לדבר עבירה" למעט כמה מקרים יוצאי דופן כמו : מעילה (קידושין מב' ב'), שליחת יד בפיקדון (קידושין מב' ב'), טביחה ומכירה (קידושין מג' א'), השליח עושה את השליחות בעל כורחו (בבא מציעא י' ב'), השליח לא בר חיובא (בבא מציעא י' ב') שבהם אנחנו אומרים שיש שליחות למרות שיש עבירה.

שליחות בהמרת קורבן

והנה בירושלמי (קידושין פרק ב') מובא : "ואם המר ימירנו יפר יפירנו הוינן סברין מימר שלוחו של אדם כמותו אלא שמיעט הכתוב". אומר הירושלמי שבשני מקרים, במקרה של המרת קורבן ובמקרה של הפרת נדר של אישה על ידי בעלה, היינו סבורים לומר ששלוחו של אדם כמותו, אלא שיש מיעוט בפסוק שאומר שאין הדבר כך.

המקרה של  הפרת נדרים מופיע גם בבבלי (נדרים עב' ב') כפי שראינו קודם בדברי רבי יאשיה, אלא שהירושלמי מוסיף גם את המקרה של המרת קורבן – "המר ימירנו" הוא ולא השליח.

שואל המנחת ברוך (אמרי חיים סימן ב') את השאלה הבאה : בשביל מה התורה צריכה למעט שליחות בהמרת קרבן באמצעות המילים "המר ימירנו", הרי גם בלא זה אנחנו יודעים שאין שליחות מפני שהמרה של קורבן זו עבירה, זהו איסור לאו של "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב" (ויקרא כז' י'), והרי אין שליחות לדבר עבירה ? המנחת ברוך כותב שהוא מתייחס לכל העניין בספרו מנחת ברוך חלק אמרי בינה. ספרו זה של המנחת ברוך איננו בנמצא תחת ידי ואיני יודע מה כותב המנחת ברוך בעניין, אבל ננסה לתרץ בעצמינו את הקושיה.

ננסה בע"ה לומר חמישה תירוצים כדי ליישב את קושיית המנחת ברוך.

הגמרא (בבא מציעא י' ב') מביאה את הדעה שחצירו של אדם קונה לו מצד שליחות, ושואלת הגמרא את השאלה הבאה : הפסוק (שמות כב' ג') אומר "אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם", ואומרת הברייתא שמהייתור "המצא תמצא" אנחנו לומדים שלא רק במקרה שהגנבה נמצאת בידו של הגנב הוא משלם כפל אלא גם אם היא נמצאת בחצירו או בקרפיפו. ושואלת הגמרא אם חצירו של אדם קונה לו מצד שליחות איך יכול להיות שבמקרה שהגניבה נמצאת בחצירו הוא צריך לשלם כפל והרי אין שליח לדבר עבירה ? ומתרצת הגמרא שני תירוצים :

  • היכן אומרים שאין שליח לדבר עבירה היכן שהשליח בר חיובא אבל בחצר כיון שאינה ברת חיובא יש שליחות גם לדבר עבירה.
  • היכן אומרים שאין שליח לדבר עבירה היכן שהשליח "אי בעי עביד אי בעי לא עביד" אבל חצר כיון שבעל כורחה עושה את השליחות יש בה שליחות גם לדבר עבירה.

שני התירוצים אומרים אם כן שחצר באמת נחשבת כשלוחה של בעל החצר ולמרות הכל יש שליחות גם לדבר עבירה בגלל שחצר אינה ברת חיובא או בגלל שלחצר אין את חופש הבחירה והיא עושה את השליחות הזו שיש בה עבירה על כורחה.
ומסביר רש"י את הסברא : בדרך כלל אין שליחות לדבר עבירה והמעשה לא מתייחס למשלח בגלל העובדה שהמשלח יכול לטעון "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", דהיינו שיכול לטעון המשלח שאני לא אשם שהרי השליח היה צריך לשמוע בקולו של ה' ולא בקולי, אבל אם השליח אינו בר חיובא או שהוא איננו במצב של "אי בעי עביד אי בעי לא עביד" דהיינו שהוא עושה את הדברים בעל כורחו, בכל אחד משני המקרים האלה הסברא של "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" הופכת להיות לא רלוונטית ולכן במקרים אלו יש שליחות גם לדבר עבירה.

ואומרת הגמרא שתי נפקא מינות בין שני התירוצים שאמרנו והראשונה שבהם היא זו :
כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אישה גרושה – למאן דאמר שאם השליח אינו בר חיובא יש שליחות לדבר עבירה – במקרה הזה יש שליחות מפני שלישראל מותר לקדש אישה גרושה, אבל למאן דאמר שאם השליח עושה את הדברים בעל כורחו אז יש שליחות לדבר עבירה, כאן כיון שהשליח כן יכול לבחור אם לעשות את השליחות ולקדש את האישה או לא לעשות אותה אין שליחות לדבר עבירה.

בגמרא בבבא מציעא שם שואל תוספות (ד"ה "דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה") שלכאורה לא מובנת נפקא מינה זו, שהרי לפי רבא כהן שקידש גרושה לא לוקה על עצם הקידושין אלא על הבעילה שבאה אחר כך, ואם כן בין לפי הדעה שממנה יוצא שאין שליחות הכהן לא ילקה מפני שהמעשה לא מתייחס אליו, ובין לדעה שממנה יוצא שיש שליחות והמעשה מתייחס לכהן, הוא לא ילקה מפני שהוא עדיין לא בעל ?

מתרץ תוספות שני תירוצים :

  • אם הכהן יבעל אחר כך הוא ילקה אף על הקידושין ולכן קיימת נפקא מינה : לפי הדעה שאין שליחות הוא לא ילקה על הקידושין אפילו אחרי הבעילה מפני שמעשה הקידושין לא מתייחס אליו, ואלו לפי הדעה שיש שליחות במקרה זה אחרי הבעילה הכהן ילקה אף על הקידושין.
  • לדעה שאומרת שיש שליחות חלים הקידושין והגרושה מקודשת לכהן, ולדעה שאומרת שאין שליחות הם אינם חלים.

ומדייקים האחרונים מכך שאם הנפקא מינה השניה מדברת על חלות או אי חלות הקידושין, זה אומר שלנפקא מינה הראשונה הקידושין חלין בכל מקרה, וההבדל יהיה האם יש או אין עונש על המשלח : לדעה שיש שליחות יש עונש מלקות על המשלח ואלו לדעה שאין שליחות אין עליו עונש.

תירוץ ראשון :

לפי זה נוכל לתרץ את קושייתו של המנחת ברוך : שאל המנחת ברוך מדוע לפי הירושלמי התורה צריכה למעט דין שליחות במקרה של המרת קורבן הרי בכל מקרה זו שליחות לדבר עבירה ואין שליחות לדבר עבירה ?
ונוכל להסביר שהירושלמי סובר כמו הדעה הראשונה בתוספות שגם במקרה שאין שליחות לדבר עבירה למרות זאת המעשה קיים, והעובדה שאין שליחות באה לידי ביטוי רק בכך שאין עונש על המשלח, ולכן אילו התורה לא הייתה ממעטת דין שליחות במקרה של המרת קורבן והינו עושים רק את החשבון של "אין שליח לדבר עבירה" היה יוצא שאין על בעל הקורבן עונש אבל מעשה ההמרה היה קיים והיה מתקיים "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" דהיינו שבהמת ההקדש הייתה נשארת בהמת הקדש
ובהמת התמורה הייתה הופכת גם היא לבהמת הקדש, לכן באה התורה וממעטת את התמורה מדין שליחות לומר לנו שאין משמעות למעשה ההמרה וכאילו לא נעשה, ולכן בהמת ההקדש נשארת בהמת הקדש ובהמת התמורה גם היא נשארת כשהייתה בהמת חולין.

בתירוצים הבאים אנחנו מנסים ליישב את קושיית המנחת ברוך גם לפי שיטתו השנייה של תוספות (בבא מציעא י' ב' ד"ה "דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה") שאומרת שכאשר אין שליחות לדבר עבירה המעשה לא קיים. לפי שיטה זו כמובן שבה ונעורה השאלה מדוע התורה צריכה למעט שליחות בהמרת קורבן והרי אין שליחות לדבר עבירה, שהרי בשני המקרים אנחנו מקבלים את אותה תוצאה שהמעשה שבשבילו נשלח השליח כאלו לא נעשה.

תירוץ שני :

המשנה בבבא קמא (ע' א') אומרת שאם ראובן אומר לשמעון הכהן לך לחצירו של לוי וקח משם בהמה עבור פדיון בני הבכור, או שאם ראובן אומר לשמעון בעל חובו לך לחצירו של לוי וקח משם בהמה כפירעון חובי, והאמת היא שהשור לא שייך לראובן אלא שהוא מתכוון לגנוב אותו, אזי אם השור מת לפני ששמעון הגביה אותו או הוציאו מרשותו של לוי במקרה כזה ראובן פטור מפני שהבהמה לא יצאה עדיין מרשות בעליה, אבל אם שמעון הגביה את הבהמה או הוציאו מרשות לוי ואחר כך מתה הבהמה ראובן חייב, ושואל תוספות (בבא מציעא י' ב' ד"ה "אי בעי לא עביד") מדוע ראובן הגנב חייב הרי אין שליחות לדבר עבירה ? ומתרץ תוספות " וי"ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה כחצר דבעל כרחו מותיב ביה", דהיינו מדובר באופן כזה ששמעון השליח חושב שהשור שייך לראובן המשלח ובתור שכזה הוא נחשב כעושה את הדבר בעל כורחו, שהרי כיון שהוא חושב שהדבר מותר אין לו את האפשרות להחליט אם לבחור ברע ולעשות את הפעולה או לבחור בטוב ולא לעשות אותה, ואומר קצות החושן (שמח' ס"ק ד') שרואים אם כן לפי תוספות שבמקרה שהשליח הוא שוגג יש שליחות לדבר עבירה.

קצות החושן עצמו סובר שבמקרה שהשליח הוא שוגג אין שליחות לדבר עבירה והוא מוכיח זאת מהגמרא בבבא קמא (לב' ב').
הגמרא שם אומרת שאם שליח בית הדין המלקה אדם שחייב מלקות הוסיף בטעות רצועה אחת הוא גולה. והגמרא במסקנה מסבירה שמי שטעה זה אותו דיין בבית הדין שמונה את מספר המלקות, והוספה של רצועה אחת הכוונה הוספה של הכאה אחת כתוצאה מטעות במניין המלקות, והרי הטועה הוא בית הדין מכיוון שאחד מהדיינים הוא המונה את מספר המלקות, ושליח בית הדין רק עשה את שליחותו והיכה הכאה נוספת בשוגג, ובכל זאת שליח בית הדין הוא הגולה ולא בית הדין – ראיה מכאן שגם כאשר השליח הוא שוגג אין שליחות לדבר עבירה והפעולה אינה מתייחסת למשלח.

לפי זה נוכל לתרץ את קושייתו של המנחת ברוך : שאל המנחת ברוך מדוע התורה צריכה למעט דין שליחות במקרה של המרת קורבן הרי בכל מקרה זו שליחות לדבר עבירה ואין שליחות לדבר עבירה ?
ונוכל להסביר שאת הפסוק צריכים עבור המקרה בו ראובן שולח את שמעון להמיר את בהמתו ושמעון השליח לא יודע שיש איסור להמיר בהמה בבהמה, כלומר מדובר באופן כזה ששמעון השליח הוא שוגג, והרי לפי תוספות במקרה כזה יש שליחות ומעשה ההמרה קיים, ולכן אילו היינו עושים את החשבון של שליחות לדבר עבירה היה יוצא לנו שמעשה ההמרה חל ובהמת ההקדש הייתה נשארת בהמת הקדש ובהמת התמורה גם היא הייתה הופכת לבהמת הקדש ובנוסף המשלח היה לוקה , לכן צריכה התורה לומר שאין שליחות בהמרת קורבן כדי להגיד לנו שאין שום משמעות למעשה ההמרה ובהמת ההקדש נשארת בקדושתה ובהמת התמורה גם היא נשארת בהמת חולין והמשלח כמובן אינו לוקה.

תירוץ שלישי :

בגמרא בגיטין (סד' ב') מסכימים רב יהודה ושמואל שבדעת אחרת מקנה (תוספות שם ד"ה שאני שיתופי מבואות דרבנן") קטן שהגיע לדרגת הבנה של "חפץ ומחזירו לאחר שעה" יכול לזכות לעצמו, והם נחלקים בשאלה אם יכול לזכות לאחרים או לא, ומקשה הגמרא לשמואל (אליבא דרב חסדא) שאומר שאינו יכול לזכות לאחרים מן הברייתא הבאה : הברייתא אומרת שאדם שרוצה לשתף את בני המבוי כדי שיתאפשר טלטול מן החצרות הפונות למבוי לתוך המבוי, מניח חבית ואומר הרי זה לכל בני המבוי ומזכה לבני המבוי על ידי אחרים. בין היתר מזכירה הגמרא שאפשר לעשות את הזיכוי הזה על ידי שפחתו העברייה. ושואלת הגמרא : אותה שפחה אם כבר הביאה שתי שערות מה היא עושה אצלו והלא שפחה עברייה יוצאת בסימנים, אלא שעל כורחנו צריך לומר שמדובר בשפחה שעדיין לא הביאה שערות ובכל זאת אומרת הברייתא שהיא זוכה לאחרים, קשה מכאן לדעת שמואל שאומר שקטן לא יכול לזכות לאחרים.
מתרצת הגמרא : שאני שיתופי מבואות שכיון שהם מדרבנן "הם אמרו והם אמרו" – הם אמרו לעשות שיתופי מבואות והם אמרו שקטן יכול לזכות בשיתופי מבואות לאחרים, אבל מן התורה לא מועילה זכית קטן לאחרים.

שואל תוספות שם (ד"ה שאני שיתופי מבואות דרבנן") : מכאן משמע שלרב יהודה שחולק על שמואל קטן זוכה לאחרים מן התורה, והרי זכיה היא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ? ומתרץ תוספות : שליחות לומדים מתרומה ("כן תרימו גם אתם" – גם אתם לרבות את השליח), ולכן קטן שאין לו שום שייכות לעניין הפרשת תרומות ומעשרות ממועט מדין שליחות ("כן תרימו גם אתם" – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם למעט קטן שאין בו דעת), אבל בזכייה כיון שיש לו שייכות לזה שהרי בדעת אחרת מקנה לכל הדעות הוא זוכה לעצמו, לכן הוא איננו ממועט מדין שליחות ויכול לזכות לאחרים.

גם מרש"י ניתן להראות את אותו יסוד שהעובדה שאדם יכול להיעשות שליח תלויה בשאלה אם הוא שייך או לא שייך לעניין שבשבילו הוא נשלח : רש"י (בבא מציעא עא' ב') ד"ה "קטן לית ליה שליחות" כותב : "דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום
שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'", כלומר כיון ששליחות לומדים בין היתר מתרומת מעשר – "אמר קרא אתם גם אתם ('כן תרימו גם אתם') לרבות את השליח" (קידושין מא' ב'), ותרומה נאמרה בגדול בראוי לתרום ("מאת כל איש אשר ידבנו לבו").

הגמרא בגיטין (סה' א') אומרת : אמר רבא ג' מדות בקטן … הגיעו לעונת נדרים (מופלא סמוך לאיש – בין גיל שתים עשרה לגיל שלוש עשרה בקטן ובין גיל אחד עשרה לגיל שתים עשרה בקטנה) נדריהן נדר והקדשן הקדש.

לפי היסוד של תוספות שבדבר שיש לו בו שייכות קטן יכול להתמנות לשליח, יוצא לנו שקטן מופלא סמוך לאיש יכול להיעשות שליח להקדיש בהמה.

לפי זה נוכל לתרץ את קושייתו של המנחת ברוך : שאל המנחת ברוך מדוע התורה צריכה למעט דין שליחות במקרה של המרת קורבן הרי בכל מקרה זו שליחות לדבר עבירה ואין שליחות לדבר עבירה ?
ונוכל להסביר שאת הפסוק צריכים עבור המקרה בו ראובן בעל הקורבן מינה כשליח את שמעון בן השתי עשרה וחצי להמיר עבורו קורבן.
מצד אחד ניתן למנות את שמעון לשליח בגלל שהוא מופלא סמוך לאיש ובתור שכזה הוא יכול להיעשות שליח להמיר קורבן שהרי המרת קורבן פירושה הקדשה של קרבן התמורה, מאידך הוא שליח כזה שהוא לא בר חיובא – כקטן הוא פטור מן המצוות, וכמו שלמדנו קודם (בבא מציעא י' ב') שבמקרה שהשליח אינו בר חיובא יש שליחות גם לדבר עבירה, אם כן אלמלא המיעוט בפסוק, אם היינו עושים רק את החשבון של שליחות לדבר עבירה, היינו אומרים שהשליחות היא שליחות ובהמת ההקדש נשארת בהמת הקדש ובהמת החולין הופכת להיות בהמת הקדש ("והיה הוא ותמורתו יהיה קדש") והמשלח לוקה, לכן התורה צריכה למעט בהמרת קורבן דין שליחות – "ואם המיר ימירנו" הוא ולא השליח, כדי לומר לנו שבממיר קרבן אין דין שליחות, ומעשה ההמרה שנעשה על ידי השליח הוא כמאן דליתא כאילו לא נעשה, דהיינו שבהמת ההקדש נשארת בהמת הקדש ובהמת התמורה נשארת בהמת חולין והמשלח אינו לוקה.

תירוץ רביעי :

כותב הנמוקי יוסף (בבא מציעא י' ב') : "אמר המחבר ונראה דקטן שאין לו יד כלל כגון שאין מבחין בין צרור לאגוז (גיטין סד',ב') הוי כחצר לחייב שולחו דהא לא שייך למימר ביה אי בעי לא עביד עד כאן".
ושואל הש"ך (קפב' ס"ק א') – דברי הנמוקי יוסף לא ברורים שהרי נכון שלקטן אין דעת ולכן הוא נחשב כעושה את השליחות בעל כורחו, אבל איך אפשר לומר שבגלל זה תהיה שליחות לדבר עבירה והלא אין כלל שליחות לקטן ("כן תרימו גם אתם" – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם).

נתיבות המשפט (קפב' ס"ק א') מביא את שאלתו זו של הש"ך, ושואל שאלה נוספת :
המשנה במעילה (כא' א') אומרת שאם בעל הבית שלח פרוטה של הקדש בידי חרש או שוטה או קטן אם עשו את שליחותו בעל הבית מעל, אבל אם לא עשו את שליחותו במקרה זה בעל הבית לא מעל כיון שלא נעשתה שליחותו, החרש או השוטה או הקטן גם כן לא מעלו מכיוון שאינם בני דעה, והחנווני הוא זה שימעל כאשר יקנה בפרוטה דבר מה מפני שאז הוא יוציא אותה מרשות ההקדש לרשות חולין.
ושואלת שם הגמרא מדוע אם עשו שליחותו של בעל הבית בעל הבית מעל והרי אין שליחות לחרש שוטה וקטן ?
ומתרצת הגמרא "עשאום כמעטן של זיתים", כלומר יש שני שלבים בתהליך סחיטת השמן מן הזיתים : בשלב הראשון הזיתים נמצאים בכלי שנקרא קופה, בשלב הזה עדיין אין רצון להתחיל בתהליך סחיטת הזיתים לכן כל סחיטה לא רצונית של שמן מתוך הזיתים איננה נוחה לבעל הבית והרי בעינן "כי יותן דומיא דכי יתן" – מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה, ולכן השמן הנסחט לא מכשיר את הזיתים לקבל טומאה, אבל כאשר ישנה סחיטה לא רצונית של שמן בשלב השני, דהיינו בשלב שבו הזיתים כבר נמצאים בתוך המעטן, דהיינו באותו כלי שבו מתחיל תהליך סחיטת השמן, שם הסחיטה נוחה לבעל הבית ולכן השמן הנסחט מכשיר את הזיתים לקבל טומאה. ואומרת הגמרא שכמו שמעטן הוא שלוחו של בעל בעל בית הבד לעשות את הדבר שנח לו לבעל בית הבד ולכן הזיתים מוכשרים לקבל טומאה אף שאין במעטן דעת, אותו דבר ביחס לקטן אף שאין בו דעת הוא נעשה שלוחו של בעל הבית למעול. במילים אחרות הגמרא שאלה איך הקטן נעשה שלוחו של בעל הבית למעול והרי אין שליחות לקטן ומתרצת שאין הכי נמי אף שהוא קטן הוא יכול להיעשות שליח. ונשאלת גם פה השאלה סוף סוף הרי אין שליחות לחרש שוטה וקטן ?

מכח קושיות אלו ועוד אומר הנתיבות את היסוד הבא : באותם מקרים יוצאי דופן שבהם יש שליחות לדבר עבירה אנחנו לא לומדים את דין השליחות מהפסוק בתרומת מעשר "כן תרימו גם אתם" כפי שלומדים דין שליחות בדבר שאינו עבירה, אלא כל מקרה בו יש שליחות לדבר עבירה נלמד מפסוק אחר, כמו למשל מעילה שדין שליחות בה נלמד בגזירה שווה חטא חטא מתרומה (קידושין מב' ב'), או טביחה ומכירה שלומדים מן הפסוק "וטבחו ומכרו" – מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר (קידושין מג' א'), או שליחות יד בפיקדון שלומדים מן הפסוק "על כל דבר פשע" (קידושין מב' ב'), או מחצר שיש שליחות לדבר עבירה במקרים בהם השליח לאו בר חיובא או שהוא עושה את הדברים בעל כורחו (בבא מציעא י' ב'),  וכיון שכך אנחנו

לא ממעטים גוי וקטן מדין שליחות במקרים האלה, הואיל והמיעוט של גוי או קטן מדין שליחות נלמד בשליחות רגילה מן המילים בפסוק "כן תרימו גם אתם" – "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית" בגוי (קידושין מא' ב'), ו"מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם" בקטן (בבא מציעא כב' א'), ולא מפסוקים או סברות שקשורים בשליחות לדבר עבירה.

ואומר נתיבות המשפט שלפי זה מובנים שני המקרים שהובאו למעלה ושבהם יש שליחות גם לקטן היות ואותם מקרים קשורים לשליחות בדבר עבירה.

לפי זה נוכל לתרץ את קושייתו של המנחת ברוך : שאל המנחת ברוך מדוע התורה צריכה למעט דין שליחות במקרה של המרת קורבן הרי בכל מקרה זו שליחות לדבר עבירה ואין שליחות לדבר עבירה, ונוכל להסביר שאת הפסוק צריכים עבור המקרה בו בעל הקורבן מינה כשליח גוי להמיר את קורבנו, שאז אם היינו עושים את החשבון של שליחות לדבר עבירה היינו מגיעים למסקנה שהשליחות חלה ובהמת ההקדש נשארת בהמת הקדש ובהמת החולין הופכת להיות בהמת הקדש ("והיה הוא ותמורתו יהיה קדש") ובעל הקרבן המשלח לוקה, לכן התורה צריכה למעט דין שליחות בהמרה – "ואם המיר ימירנו" הוא ולא השליח, כדי לומר שמעשה ההמרה שנעשה על ידי השליח הגוי הוא כמאן דליתא וכאילו לא נעשה, דהיינו שבהמת ההקדש נשארת בהמת הקדש ובהמת התמורה נשארת בהמת חולין והמשלח אינו לוקה.

אם כן תרצנו ארבעה תירוצים בהם אנחנו רואים ששתי האפשרויות – האפשרות שאין שליחות בהמרת קורבן בגלל שאין שליחות לדבר עבירה והאפשרות שאין שליחות בגלל שהתורה ממעטת דין שליחות בהמרת קורבן, אינן מובילות לתוצאה זהה.

  • בשליחות לדבר עבירה המעשה קיים אלא שרק אין למשלח עונש.
  • בשליחות לדבר עבירה המעשה לא קיים ומדובר שהשליח הוא שוגג.
  • בשליחות לדבר עבירה המעשה לא קיים ומדובר שהשליח הוא קטן מופלא סמוך לאיש.
  • בשליחות לדבר עבירה המעשה לא קיים ומדובר שהשליח הוא גוי.

אולם התירוצים השלישי והרביעי חסרים עדיין ויש צורך להשלים נדבך נוסף בבניינם :

בגמרא בגיטין (כג' א') שואלת הגמרא האם עבד יכול להיות שליח של האישה לקבל גט מיד בעלה, ואומרת הגמרא שמתוך כך שהמשנה שם אומרת שעובד כוכבים לא יכול לשמש שליח להולכת הגט ועבד לא מוזכר שם כאחד כזה שהוא פסול, סימן שעבד כשר לשמש כשליח בגט. ופושטת הגמרא ואומרת : "אמר רב אסי אמר רבי יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין". ועל כך שואלת הגמרא והרי עובד כוכבים שייך בעניין תרומה שהרי למדנו במשנה "העובד כוכבים והכותי שתרמו משלהם תרומתם תרומה", ולמרות זה למדנו גם כן במשנה "עובד כוכבים שתרם של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה" ? ומתרצת הגמרא במסקנא : דין שליחות נלמד בין היתר מתרומה, ובתרומה כתוב "כן תרימו גם אתם" – מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ומסביר רש"י במקום בד"ה "לא מה אתם בני ברית" : "מהולים ובאו בברית מצות", ולכן גוי שאינו נימול ולא בא בברית המצוות אינו יכול להיות שליח ואלו עבד שנימול ובא בברית המצוות בזמן שהופך להיות עבד כן יכול להיות באופן כללי שליח, אלא שבמקרה הפרטי הזה של גיטין וקידושין הוא לא יכול להיות שליח "לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין".

היוצא מן הדברים הוא שכדי שאדם יוכל להתמנות לשליח הוא צריך לקיים שני תנאים :

  • שיהיה כזה שהוא לא ממועט מן הפסוקים שמתוכם לומדים את הדין של שלוחו של אדם כמותו.
  • שתהיה לו שייכות לעניין שבשבילו הוא נשלח להיות שליח.

ולכן גוי פסול מלהיות שליח בדרך כלל בגלל שאינו מקיים את התנאי הראשון שהרי הוא לא שייך לדין של "שלוחו של אדם כמותו" בגלל החיסרון של "כן תרימו גם אתם – מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית", ואלו עבד בענייני גיטין וקידושין לא יכול להיות שליח בגלל שהוא אינו מקיים את התנאי השני – "לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין" – הוא איננו שייך לעניין הפרטי הזה של גיטין וקידושין.

ולכן כאשר בתירוץ השלישי תרצנו שמדובר בקטן מופלא סמוך לאיש ושאלמלא המיעוט המיוחד של התורה אם הוא היה מתמנה להיות שליח להמיר קורבן השליחות הייתה חלה, צריך גם להראות שהוא מקיים את התנאי השני דהיינו שהוא שייך לעניין הזה של הקדשת קורבנות.
ואכן לפי מה שכבר הסברנו קודם מתוך הגמרא בגיטין (סה' א') שאומרת : " הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש " יוצא שמופלא סמוך לאיש שייך לענייני הקדש.

ולכן גם כאשר בתירוץ הרביעי בו תירצנו שמדובר בגוי ושאלמלא המיעוט המיוחד של התורה שאין דין שליחות בהמרה אם הוא היה מתמנה להיות שליח להמיר קורבן השליחות הייתה חלה, צריך גם להראות שהוא מקיים את התנאי השני דהיינו שהוא שייך לעניין הזה של הקדשת קורבנות.
ואכן לפי מה שאומרת הגמרא במנחות (עג' ב') : "איש מה ת"ל איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה שלמים מנין …" יוצא שגוי שייך לענייני הקדש.

 

תירוץ חמישי :

הגמרא בקידושין (מא' ב') אומרת שדין שלוחו של אדם כמותו בקודשים לא ניתן ללמוד מדין שלוחו של אדם כמותו בתרומה ובגיטין מפני ש"מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים", ולכן הדין נלמד מקרבן פסח : "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו".
החידוש שחידשה התורה ששלוחו של אדם כמותו הוא קולא, שהרי במקרים בהם יש דין בעלים התורה מאפשרת את הגמישות שלא רק הבעלים עצמם רשאים לעשות את המעשה אלא גם שלוחם, ואם מצאנו את הקולא הזו בתרומה ובגיטין זה לא אומר שהיא קיימת גם בקודשים החמורים שכן "מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים", יוצא אם כן שאם אנחנו רוצים ללמוד שיש או שאין דין שליחות בקודשים אנחנו חייבים לעשות זאת רק מתוך פסוקים שמדברים על קודשים, ואכן אומרת הגמרא שניתן ללמוד שיש שליחות בקודשים מתוך הפסוק שמדבר על קורבן פסח.
שואל תוספות שם ד"ה "נפקא ליה מדר' יהושע בן קרחה" : מדוע הגמרא לא לומדת דין שלוחו של אדם כמותו בקודשים משחיטת פרו של אהרון הכהן ביום כיפור "מדאיצטריך לומר שהיה בבעלים כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים" והתוספות מתרץ את הקושיה כפי שמתרץ.
ולכאורה שאלת תוספות לא מובנת : הרי אנחנו תמיד מוצאים שהגמרא לומדת לימוד מעין זה בדרך הפוכה. לדוגמא בעניין דין שליחות בו אנחנו עוסקים : כלל נקוט בידינו שאין שליח לדבר עבירה, ומביאה הגמרא ברייתא שממנה רואים שיש שליחות במעילה אף שמדובר בדבר עבירה, ומתרצת הגמרא שבמעילה לומדים בגזירה שווה "חטא חטא" מתרומה שכמו שבתרומה שלוחו של אדם כמותו כך גם במעילה על אף שהמקרה של מעילה הוא מקרה של דבר עבירה. ואז שואלת הגמרא
"ונילף מינא" – אם כך נלמד ממעילה שיש בכל התורה כולה שליחות לדבר עבירה, ומתרצת הגמרא : "משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין", דהיינו מכיוון שמצאנו מקום נוסף שהוא קשור לעבירה והוא שליחות יד של השומר בפיקדון שהופקד אצלו, שגם בו התורה מחדשת שיש שליחות לדבר עבירה דרך הפסוק "על כל דבר פשע", יוצא שיש לנו שני כתובים שמלמדים שיש שליחות לדבר עבירה וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים. הסברא בדבר היא פשוטה : אם התורה הייתה רוצה שנלמד למשל מהמקרה של מעילה שיש שליחות לדבר עבירה לכל התורה כולה מדוע היא הייתה צריכה להשמיע את החידוש הזה גם בשליחות יד הרי ממילא אני יודע שהדין נכון בשליחות יד כי הרי המקרה שלל שליחות יד הוא חלק מכל התורה כולה, ומזה שהתורה חידשה את הדין במקרה נוסף היא רצתה לומר לנו שדווקא במקרים המיוחדים האלה שבהם התחדש הדין שיש שליחות לדבר עבירה רק בהם יש שליחות אבל בכל התורה כולה אין.
אבל תוספות עושה בקושייתו את החשבון ההפוך : מצאנו בשחיטת פרו של כהן גדול ביום כיפור שאין את הדין של שלוחו של אדם כמותו מכאן משמע שדווקא בפרו של כהן גדול אין דין שליחות אבל בכל תורת הקודשים כולה יש שליחות, הרי לפי צורת הלימוד שאנחנו רגילים לפגוש בגמרא, כמו שהסברנו, צריכים לבא ולומר את ההפך, דהיינו שאם מצאנו בפרו של הכהן הגדול שאין שליחות מכאן שבכל התורה כולה בקודשים אין שליחות.

לפי מהלך הדברים הזה נוכל לתרץ את קושייתו של המנחת ברוך : שאל המנחת ברוך מדוע התורה צריכה למעט דין שליחות במקרה של המרת קורבן הרי בכל מקרה זו שליחות לדבר עבירה ואין שליחות לדבר עבירה ?
ונוכל להסביר באופן הבא : כפי שהסבירה הגמרא אין אפשרות ללמוד דין שליחות בקודשים מתרומה וגיטין, ואם אנחנו רוצים ללמוד את הדין הזה נוכל לעשות זאת רק דרך כתובים שקשורים בקודשים. הפסוק "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" מלמד אותנו שיש דין שליחות בקורבן פסח, וכיון שזהו פסוק יחיד אנחנו יכולים ללמוד ממנו לכל התורה כולה שיש שליחות בקודשים, לעומת זאת הפסוק "ושחט את פר החטאת אשר לו" שנאמר בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים, כיון שהוא פסוק יחיד בקודשים שאומר שאין שליחות, יכול ללמד אותנו על כל התורה כולה שאין שליחות בקודשים. נוצרת אם כן לכאורה סתירה בדרכי הלימוד שלא מאפשרת לנו להחליט האם יש או אין דין שליחות בכל מה שקשור בקודשים, לכן צריכים את הפסוק "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" – "המר ימיר" הוא ולא השליח, באופן הזה יש לנו שני פסוקים שעוסקים בקודשים שאומרים לנו שאין שליחות בקודשים, פסוק זה והפסוק "ושחט את פר החטאת אשר לו", וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים על הכלל אלא רק על עצמם, אם כן ללמוד שאין דין שליחות בקדשים אנחנו לא יכולים, אבל לעומת זאת הפסוק בקורבן פסח "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" בהיותו פסוק יחיד שאומר שיש דין שליחות בקודשים יכול ללמד אותנו שבכל התורה כולה בקודשים יש את הדין ששלוחו של אדם כמותו.




שליחות במילה – עו"ד ישראל פוקס

בס"ד                                                                                                                                                                                               23/10/23

שליחות במילה / עו"ד ישראל פוקס

הגמ' קידושין כט. במצוות האב על הבן "האב חייב למולו, ללמדו תורה, להשיטו בנהר…" כלומר יש מצוה על האב למול את בנו.

יו"ד רס"ה: המוהל מברך "על המילה" ואבי הברית מברך "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" – כלומר אין זהות מחייבת בין המוהל לאב, אע"פ שהמצווה חלה על האב. כלומר למרות שהאב מצווה ייתכן שיהיה גם מוהל אחר.

שו"ע רס"ה ט: "אבי הבן עומד על המוהל להודיע לו שהוא שלוחו".

גמ' חולין פז. שחט חיה ועוף וקדם אחר וכיסה את הדם – חייבו רבן גמליאל ב 10 זהובים, זהו הקנס על החוטף מצווה. הגמ' מתלבטת האם הקנס הוא שלקח את מעשה המצווה או את הברכה?

שו"ע חו"מ שע"ב: כיסה אחר את הדם חייב 10 זהובים לבעלים וכן כל מצוות עשה.

הרמ"א: מביא מקרה שהיה לו בן למול וקפץ אחד ומל – חייב 10 זהובים לאבי הבן.

  • מהו הדין אם האב לקח מוהל וקפץ אחד ומל? האם הקופץ חייב 10 זהובים?
  • הרא"ש בחולין פז: מעשה באחד שאמר למוהל שימול את בנו וקדם וקפץ אחד ומל ותבע המוהל הראשון את הקופץ ופטרו רבינו תם כיוון שהמוהל הראשון שמע את הברכה שבירך הקופץ ומל וענה אמן וידוע שגדול העונה אמן יותר מהמברך.

(מכאן רואים שר"ת הבין ש 10 זהובים משלמים על הברכה.)

הרא"ש חולק על ר"ת רק בטעם ולדעתו בשעה שהאבא לא המוהל, אין כל עדיפות לראשון על פני השני מבחינת הזכות למול.

הרמ"א חו"מ שפ"ב: פוסק שאם נתנו לאחר למול ובא אחר וחטף לו- פטור מ 10 זהובים.

  • למה אומר הרא"ש שלמוהל הראשון אין עדיפות? הרי האב מינה את הראשון לשליח?

שואלים הש"ך והקצות: גם אם החוטף אין לו עדיפות על הראשון שישלם לאבא?!

מוכיח הש"ך מדברי הרא"ש והרמב"ם: מי שיודע למול אינו רשאי למסור את בנו למולו וחייב למולו בעצמו.

הקצות מביא את התבואות שור שחולק על הש"ך וסובר שאין בעיה גם לאב שיודע למול למנות שליח למילת בנו.

הש"ך הבין שבגמ' כתוב מצווה על האב – זהו דין דווקא באב.

דרכי משה (הרמ"א): מביא את האור זרוע –מראשוני  הראשונים – שאם האב יודע למול אסור לו להעביר לאחר.

שואלים מה ההבדל שבשאר המצוות (תרומה, בדיקת חמץ וכו') מותר למנות שליח?

הש"ך למד ברא"ש מהסיפור שהשני חטף למוהל ולא חייב 10 זהובים, לא לאבא ולא  לשליח, זאת אומרת שהוא לא מקיים מצווה של האב  כלומר המוהל אינו שליח של האב במילה.

שאם יודע למול – שהוא ימול ואם אינו יודע למול – החיוב על כל ישראל כי אין שליחות למילה לכן החוטף לא צריך לשלם לאף אחד כי האב הסתלק מהמצווה ולמוהל הראשון – אין דין שליחות.

הרמב"ם הל' מילה ב': אין מלים אדם שלא מדעתו אלא אם כן נמנע האב מלמולו ואז חובתם של כל ישראל למול בעל כורחו של האב.

אין מלים אדם שלא מדעתו – הב"י והב"ח: זו מצווה של האב לא יתכן לעשות אותה שלא מדעתו.

אם הרמב"ם לומד שאין שליחות למילה אז בהל' ב' יש סתירה להלכה זו ! למה לא כתוב שרק אם האב יודע למול, רק אז אסור למול שלא מדעת האב. אבל  אם האב ממנה שליח, אין שליחות והאב לא מקיים את המצווה, כלומר אם אתה לא בעל הבית על המצווה אז מוטל על כולם למולו?   כיצד הרמב"ם אומר אין מלים שלא מדעתו?

בהל' א' אומר הרמב"ם מצווה על האב למול את בנו ולבעל הבית (הרב) למול את עבדיו.

בהל' ב' לא מלין בניו של אדם שלא מדעתו – ומה לגבי עבדים?

ר' שלומקה ברמן (מראשי פוניבז' וחתן הסטייפלער) מביא את האבני נזר שי"ח: הגמ' בכתובות מח. כל עבד איש מקנת כסף – עבד איש אתה מל בעל כורחו ואי אתה מל בן איש בעל כורחו.

  • יש 2 דינים: I) החובה המעשית של מילה – רק אם האב יודע למול ואם לא אז כל אחד יכול למול. II) גזירת הכתוב שלאב יש דעת – גם אם אני לא מל בעצמי יש לי דעת להחליט מי ימול את בני זה לא נובע מהבעלות שלי על המצווה (כמו הב"ח והב"י).

אור זרוע: אסור לאב שיודע למול למנות שליח, לאב אסור לתת למישהו אחר ולאחר אסור ללא רשותי – מדובר כשאיני יודע למול ויש דין נוסף שאסור למול ללא רשות האב.

ראינו בשו"ע שיש 2 ברכות במילה (על המילה – המוהל  ולהכניסו – האב) ברס"ה סעיף ז' יש גם ברכת שהחיינו שרק כשהאב מוהל הוא מברך אבל כשאחר מוהל לא אומרים שהחיינו.

לשיטת הרמב"ם האב תמיד מברך שהחיינו גם אם אחר מל.

הגאון: ודאי שהאב יברך כי גם בשליחות כאילו האב עשה זאת בעצמו.

קשה על  השך, שלומד ברמב"ם  שאין שליחות במילה!

לסיכום: הש"ך והקצות: לא מועילה שליחות במילה

          אור זרוע: אב שיודע למול – אסור לו לתת למוהל למול את בנו.

         שאלת התבואות שור והדרכי משה: למה דווקא במילה אין שליחות?

         הש"ך: שיטת הרמב"ם כמו הרא"ש שאין שליחות במילה.

         שאלנו על הרמב"ם שבמקום אחר כותב שהאב מברך שהחיינו גם כשלא מל?!

                                 ||) למרות שהרמב"ם פוסק שאין שליחות לאב במילה ומצד שני אסור לאדם למול את בן חבירו בלי לקבל רשות מחבירו?!

                                 |||) למה הרמב"ם פוסק זאת רק לאב שמל את בנו ולא לאדון שצריך למול את עבדו הכנעני?

שו"ע: אב שלא מל את בנו יעמוד ליד המוהל ויגיד לו שהוא שלוחו- אם אין שליחות במילה למה לעמוד ליד המוהל?

תוס' בבא מציעא י: כהן שמינה ישראל שליח וקידש לו גרושה – אצל המשלח זו עבירה, אם אין שליח לדבר עבירה – האם הקידושין תופסין? או שאצל השליח זו אינה עבירה ואז הקידושין תופסין והכהן ילקה?

-: מתרץ התוס' שהקידושין תופסין והכהן לא ילקה כי אין שליח לדבר עבירה.

שערי יושר שער ז' פרק ז': יש שני סוגי שליחות: |) שליחות של מנוי – נתינת כח      ||) שליחות של יחוס המעשה.

|) מנוי – נתינת כח – אתה לא יכול לקדש לי אישה אם לא נתתי לך כח לקדש לי אישה, להחיל חלות עבור המשלח – זה רק עם מינוי.

||) שליחות של יחוס המעשה – כמו קרבן פסח, צורך מינוי השליח הוא רק לייחס את המעשה אלי, אין חלות.

מחדש ר' שמעון שקאפ שניתן לקדש גרושה אבל הכהן לא ילקה כי הדין של אין שליחות לדבר עבירה – זה רק גורם לכך, שלא מייחסים את המעשה למשלח, וממילא, לא שייך להעניש את המשלח על מעשה שלא עשה, אך לעניין החלק של מתן כח ומינוי השליח לבצע חלות הקידושין, כאן אין שינוי והשליחות תקפה.

  • הגמ' בקידושין דנה האם הכהנים הם שלוחי הקב"ה או שלוחי דידן, כשהכהן מקריב קורבן של מי הוא שליח? ומסקנת הגמ' "הני כהני – שלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו – מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?".

כלומר לי אין כח למנות את הכהן והוא שליח הקב"ה.

הגמ' בנדרים – לעומת זאת – נשארת בספק. שואל תוס' למה הגמ' בנדרים נשארה בספק?

-: מתרץ תוספות שגם הגמ' בנדרים ברור לה שהכהנים שלוחי רחמנא רק מסתפק אם הם גם שלוחי דידן.

מדוע בנדרים הגמ' מסתפקת אם הם גם שלוחי דידן? הרי לא ייתכן שיהיו שלוחי דידן מצד הסבר של מי איכא מידי?

-: עונה ר' שמעון: למנות את הכהן ולתת לו כח להקריב קורבן, זה שלוחי רחמנא אבל מסתפקת האם אחרי שהכהן קיבל המינוי מאת הקב"ה, האם ניתן לומר  שהמעשה מיוחס לישראל או לא.

* בישיבות שאלו שלוחו של אדם כמותו – כמותו ממש או לא?

אתווין דאורייתא: בשליחות של ייחוס המעשה, האם הפשט הוא שאני – המשלח – שחטתי קורבן פסח באמצעות  השליח או המעשה הוא של השליח והתוצאה מתייחסת למשלח.

תוס' ריד קידושין מב: יש מקשים למה לא נמנה שליח שישב בסוכה עבורי או יניח תפילין בשבילי?

אלא קידושין החלות היא ממני אבל מצווה שבגופו – איך ייפטר ע"י שלוחו?

הקצות סימן קפ"ב: בעצם מוכח מהתוס' ריד שאני לא מייחס למשלח את המעשה אלא רק את התוצאה.  בתפילין וסוכה אתה צריך להניח תפילין, אתה מחוייב בישיבה בסוכה והפשט במצוות שבגופו אין בהם שליחות כי אם אתה צריך לעשות את המעשה עצמו – אין שליחות. השליחות מועילה רק לתוצאה – כמו קרבן פסח – יש שליחות.

  • צריך לחקור האם המצווה היא למול – מעשה המילה או שהבן יהיה נימול.

ילד שנולד מהול – לא מלים שוב אבל מצד שני חייב בהטפת דם ברית?!

הגמ' בשבת קלה: מי שנולד מהול עושים לו הטפת דם ברית זה יכול להיות בגלל החשש  לעורלה כבושה.

ערבים שנוהגים למול עצמם אם התגייר הוא כבר מהול כגוי ובכל אופן יש דין של הטפת דם ברית!

כלומר מצווה למול ולא שיהיה נימול!

ייתכן לומר על גוי מהול שאולי הוא אינו ערל אבל הוא לא נקרא מהול.

בית הלוי: "ביום השמיני ימול" – יש מצווה למול ויש דין נוסף להיות מהול,

גמ' מנחות מג: "בשעה שנכנס דוד ערום לבית המרחץ…. וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו".

אם מצוות המילה היא מעשה המילה מדוע התיישבה דעתו שהוא מהול?

מהגמ' הזו מוכיח מהר"ח אור זרוע (הבן של האו"ז) שהמצווה היא להיות מהול.

בית הלוי: המצווה להיות מהול שנאמר "והיתה בריתי בבשרכם".

מיישב את דברי הרמ"א ברס"ב: מלו תינוק אחרי 6 ימים – מה יעשו ביום השמיני? מלו תינוק בלילה -עולה למצוות מילה?

טור: מלו לפני הזמן – לא חייב בהטפת דם ברית אבל מלו בלילה חייבים להטיף דם ברית

  • מהו ההבדל?

   בית הלוי: מעשה מילה אין בשני המקרים כי המצווה היא ביום השמיני, לגבי הסרת הערלה – לא קיים אבל בעוד יומיים הוא תינוק מהול, מה שאין כן במילה בלילה ששם אין מעשה מצווה.     – מהו ההבדל?

ר' חיים: מילה מוקדמת – מצוות הסרת עורלה לא קיימת, אבל להיות מהול – קיימת כי כל הדין של מילה לשמונה שייך רק למעשה המילה ולא למצווה להיות מהול  שדין זה נובע מצד הטפת דם ברית – שם אין הגבלה על המועד של יום שמיני. ולכן הטפת דם ברית לא דוחה שבת – כי לא נקבע לו זמן  

           מילה בלילה – יש בעיה. המעשה המילה פסול – וגם אם הערלה הוסרה, אבל התינוק לא מהול, ולכן צריך הטפת דם ברית.

מוסיף ומחדש  הבית הלוי שיש מצווה למול ויש מצווה להיות מהול, חוץ ממצווה על כל אחד להיות מהול יש מצווה על האב שבנו יהיה מהול.

שאל התבואות שור: למה לא מועילה שליחות במילה?     

ענה הקצות שזה מצווה בגופו, יש עליך מצווה לעשות מעשה – לא שייך לעשות שליח בהסרת העורלה, אין שליחות על מעשה.

הדין השני שהבן יהיה מהול – שם זו שליחות של תוצאה, מותר לאב למנות שליח כמו: מעקה, מזוזה.

שאלנו ברמב"ם שמצד אחד אין שליחות במילה ומצד שני ראינו שיש שליחות במילה?

-: בשליחות להסרת העורלה – אין שליח אבל להיות מהול – אפשר.

לכן לרמב"ם האב תמיד מברך שהחיינו, גם אם אינו המוהל – כי יש שליחות על החלק של להיות מהול. ולכן האב צריך לעמוד ליד המוהל ולעשותו שליח.

– ההבדל בין אב לאדון: למרות שבשליחות האב לא מקיים את מעשה המילה אלא באדון אין לו חובה שהעבד יהיה מהול.




שליח שהרוויח

שליח שהרוויח – הרב קופר

  1. הרב זילברשטיין: בתקופת הקורונה הייתה פיצריה שעשתה מבצע: מי שקונה פיצה ב 60 ₪ ומביא אותה למשפחה בבידוד – משתתף בהגרלה עם פרס של 2000 ₪. שניים קנו בשותפות כשאחד מחזיק את הכרטיס וזכה – האם צריך להתחלק איתו?
  2. אישה מבקשת מחברתה הטסה לחו"ל לקנות לה בושם בדיוטי. המוכרת עושה הנחה לקונה – האם שייך למשלחת או לשליחה?
  3. בארגון המורים על כל קניה בכ. האשראי יורד בפועל 10 אחוז פחות. ראובן קנה עם כ. האשראי, קיבל קבלה על מלוא הסכום, מגיש למוסד להחזר כשבעצם ירד לו 10 אחוז פחות!

הגמ' כתובות צח. אלמנה שכתובתה 200 לקחה מהיתומים שדה של 100 והצליחה למכור ב 200 – גבתה כתובתה והיתומים לא חייבים לה וכן להיפך: לקחה שדה בערך 200 והצליחה למוכרו ב 100 – בעיה שלה, היא כבר גבתה כתובתה.

שואלת הגמ' למה בהפסדים היא מפסידה משל עצמה וברווחים לא נזקף לזכותה?

כאן למד רבי שהכל הולך לבעל המעות.

משלח שלח שליח לסופר לקנות מוצר ובגלל מבצע קיבל יותר – ברייתא אחת ר' יוסי אומר יחלקו חצי חצי ברווחים ובברייתא אחרת אומר ר' יוסי שהכל לבעל המעות?!

-: לא קשיא, אין סתירה בדבר: בדבר שאיו לו קיצבה – כמו בגד – הורדתי מחיר ההפרש שייך לבעל המעות אבל במוצר קצוב – במשקל – נתן לו יותר מהמשקל

חולקים בתוספת.

(לכאורה במקרה של הבושם לדעת ר' יוסי – יחלוקו)

רש"י מסביר שכשהוסיף לו זוהי מתנה על המכר ולא ברור אם לשליח נתן או לבעל המעות.

3  הרי"ף: למשלח יש זיקה למתנה שקיבל השליח. "הואיל ובאתה לו הנאה ע"י בעל הבית – חולק עימו" מוסיף הרא"ש.  נפק"מ בין הרי"ף והרא"ש לבין רש"י:

לרש"י – לא ידוע למי רוצה לתת את המתנה לרי"ף והרא"ש יש זיקה בין המתנה לבעל הכסף – המשלח. ולכן כאשר המוכר נותן מתנה לשליח בדווקא (היכרות, למשל) לרש"י אין את ההתלבטות למי רצה לתת אבל לרי"ף נשאר הקשר בין המעות למתנה כי ברור שאם סתם היה נכנס להגיד שלום – לא היה מקבל את המתנה.

5  בשו"ת הרשב"א:

הקהל מינה את ראובן כשליח לגבות מיסים ולהעבירם לשר הממונה.   לראובן יש היכרות מוקדמת עם השר ואפילו נתן לו פעם הלוואה. השר החזיר חלק מהסכום שגבה ראובן הקהל רוצה שיחזיר לו ואילו ראובן אומר שההחזר היה בגלל ההיכרות איתו ולשליח אחר – לא היה מחזיר חלק מהסכום!

הרשב"א פסק שבאמת ההחזר שייך לראובן כי לפי רש"י חולקים כי לא יודעים מסיבת מי החזיר השולח או השליח  אבל כאן זה ברור שבגלל השליח, וכן שכאן גם השר אומר שנתן בפירוש לראובן ולא לקהל.

6 הקצות: לדעת הרי"ף שחולקין זה כי סוף סוף מעות בעה"ב גרמו לתוספת/מתנה ולכן יחלוקו אפילו אם אומר בפירוש שמעוניין שהשליח יזכה. אבל במקרה הפוך – כשאומר שהמתנה לבעה"ב – גם הרי"ף מסכים  שהכל הולך למשלח.

המחבר פסק כמו ר' יוסי – חצי חצי הרמ"א פוסק כמו רש"י אבל אם נותן בדווקא לשליח – זה של השליח.

שואל הנתיבות: יש לנו כאן ספק ובספק אנו פוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה!

                     אולי הוא רצה לתת לשליח אולי למשלח אז למה רש"י אומר יחלוקו?

עונה המצפה איתן: הספק הוא כשקיבלת את הכסף האם קיבלת אליך או כשליח עבור המשלח, מביא ראיה מהשותפין – האם תופס לעצמו או לבעה"ב לכן אין כאן מוחזק כי הספק הוא המוחזקות עצמה.

  • שו"ע חושן משפט:

סעיף ז – שליח שקיבל חוב מעובד כוכבים יותר מהחוב – כל ההפרש לשליח.

סעיף ח – קנה אצל גוי בהקפה והגוי שכח שחייבים לו כסף – כל הכסף חוזר למשלח

סעיף ט – רמ"א: נתן ביד שליח 50 וסגר את החוב ב-25 – ההפרש למשלח.

סמ"ע: בסעיף ח ו ט' המעות הן של המשלח אבל בסעיף ז' שהגוי התבלבל והחזיר יותר – אלו לא מעות של המשלח.

כשקיבלת יותר – מתחלקים שליח ומשלח אבל בהנחה – הכל למשלח.

  • במקרה של הפיצה בקורונה פוסק הרב זילברשטיין שהם שותפים חצי חצי אבל אם המוכר היה נותן כוס שתיה למי שקונה פיצה – ברור שנתן לשליח ולא קשור לשותפות.
  • במקרה של הבושם – כמו בסמ"ע – השליח לא משתתף ברווחים.
  • לגבי תווי הקניה – השאלה מי ייצר את ההטבה: השליח שמחזיק כ. אשראי שנותן הנחות או המשלח? ברור שכאן זו הנחה וכולה למשלח.



פרשת בלק: שליחות לדבר עבירה

בס"ד                                                                                                                                                             21/6/21

פרשת בלק:  שליחות לדבר עבירה / עו"ד ישראל פוקס

הפרשה מתחילה בדין ודברים בין שרי בלק לבלעם בתחילה ד' אומר לא תלך עימם ואח"כ כשמסכים – אומר רש"י שזו תאוות הממון.

נשאלת השאלה מה הפשר בוויכוח בין בלק לבלעם? ולמה מבקש בלק קבה לי, ארה לי?

החיד"א (פני דוד): 2 השאלות מתורצות זו ע"י זו, בלק מבקש מבלעם לעשות אותו שליח לקלל את עם ישראל כשבלעם מסרב אומר לו בלק אתה שליח שלי אף אחד לא יבוא אליך בטענות עונה לו בלעם: אין שליח לדבר עבירה.

מחנה אפריים: הרי אין שליחות לגוי? מתרץ המחנה אפריים מגוי לגוי יש שליחות.

ר' חיים אבולאפיה: היה דיון בין פרעה למיילדות אם יש שליח לדבר עבירה אבל כשמלך מצווה – יש שליחות לדבר עבירה.

בלעם לא רצה להכנס לזה וטען שאין שליחות לדבר עבירה.

שער המלך: נתן מוכיח את דוד שהוא הרג את אוריה החיתי "ואותו הרגת בחרב בני עמון" אומר הרד"ק: אפילו אם דוד הפקיר אותו ושלח אותו למקום סכנה – הרי אין שליח לדבר עבירה?    

-: אלא שדוד היה מלך וכשמלך מצווה יש שליחות לדבר עבירה.

בקידושין מג. "האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש – הוא חייב והמשלח פטור", שמאי הזקן משום חגי הנביא: הוא פטור והמשלח חייב והראיה: "ואותו הרגת בחרב בני עמון".

שואל שער המלך אם כשמלך מצווה יש שליחות לדבר עבירה אז מה הקושי על תנא קמא עם הפסוק "ואותו הרגת"?  הרי זה מלך! ולמלך יש דין מוחרג!

*******************

בקידושין כג: דנה הגמ' האם הכוהנים הם שלוחי רחמנא או שלוחי דידן? מסקנת הגמ' שלוחי רחמנא משום "מי איכא מידי דאנן לא מצינן אבדינן ואינהו מצי עבדי.

כלומר אי אפשר למנות שליח לפעולה אותה המשלח לא יכול לעשות.

שואל התוס': הרי בגמ' בנדרים לה: נשארת בספק איזה שלוחים הם הכוהנים?

-:אלא שלגמ' היה פשוט שהם שלוחי רחמנא אבל הסתפקו אם הם גם שלוחי דידן.

שואלים כל הראשונים הרי הקשנו אצלנו שאם אחד לא יכול לבצע את השליחות הוא לא יכול למנות שליח?

תוס' דן האם כהן יכול למנות שליח לקדש לו גרושה? ולפי התרוץ הראשון: הקידושין תופסין והמשלח לא נענש על כך.

שואלים הראשונים: אם היא מקודשת איך מפרידים את העונש מחלות הקידושין?

ר' שמעון שקופ בשערי יושר: יש בשליחות 2 דינים: 1. שליחות של מינוי- נתינת כח לשליח

  1. ייחוס המעשה – אני יכול לבד לעשות את המעשה.

דוגמא: קידושין/גירושין- יש חלות אתה לא יכול לבד אני צריך לקדש לי , אין לי כח לייצור חלות – נותן לך כח ליצור חלות בשבילי – זו שליחות של נתינת כח.

-שחיטת קורבן – הרי אני צריך לשחוט אלא שאת המעשה אני לא צריך לתת לך כח אלא שליחות שהמעשה ייוחס אלי.

אומר ר' שמעון לגבי תרוץ התוס' שהכהנים הם גם שלוחי דידן – כי לי אין כח להיות כהן – לגבי נתינת הכח בוודאי לא יכול למנות שליח את הכהן והם שלוחי דרחמנא והגמ' בנדרים מדברת על ייחוס המעשה האם הם גם עושים את הפעולה עבורי – בזה נשארת הגמ' בספק.

תוס' אמר כשהכהן ממנה שליח לקדש לו גרושה אומר ר' שמעון שהכלל שאין שליח לדבר עבירה רק כשלא מייחסים את המעשה לשליח.   יש שליח לדבר עבירה בכל הנוגע לשליחות מתן כח אבל אין שליחות לדבר עבירה בייחוס המעשה.אומר ר' שמעון "כאילו נפלה לו אישה משמיים".

לפי ההסבר של ר' שמעון אומר בלר לבלעם: אני לא יכול לקלל ואתה יכול כלומר זה לא מינוי כי לבלק אין כח אלא ייחוס המעשה. על זה עונה בלעם:לא יכול כי בייחוס המעשה אין שליח לדבר עבירה.

אותבין דאורייתא: חוקר חקירה נוספת: בשליחות מסוג ייחוס המעשה מהו הפשט? האם כאילו אני עשיתי את המעשה או שהתוצאה מתייחסת אלי?

במצוות שבגופו -תפילין וסוכה- אף אחד לא יכול להגיד שאתה שליח שלי אבל יש מצוות שדורשות מעשה כמו שאני שולח אותך למתן צדקה.

ר' אלחנן וסרמן והקצות: המשמעות של שליחות בייחוס המעשה – אני מייחס את התוצאה ולא את המעשה עצמו, על מעשה המצווה – השליח מברך.

  • הרד"ק שאל למה הגמ' מקשה איך יסביר ת"ק את הפסוק "אותו הרגת בחרב בני עמון" הרי דוד הוא מלך ואין שליח לדבר עבירה זה דין כללי?    לפי ר' אלחנן והקצות המעשה מיוחס לשליח ולכן אומר לדוד נתן הנביא "אותו הרגת ".!
  • לפי החיד"א נקודת המחלוקת האם למלך יש שליחות לדבר עבירה? הגמ' מביאה את "דברי הרב ודברי התלמיד".
  • רש"י : יש בעיה בשליח, השליח יודע שזאת עבירה והמשלח אומר: הרי השליח יודע שאסור ועשה זאת מדעתו.

תוס' בב"ק: להלכה אין שליח לדבר עבירה מ"דברי הרב…" אבל הבעיה מצד המשלח שלא האמין שהשליח יעשה זאת.

הריטב"א והנמוק"י: חולקים על תוס' הסיבה שאין שליח לדבר עבירה כי שני פסוקים שבאין כאחת לא מלמדין (הגמ' בקידושין ובמעילה).

בלק- סובר כרש"י ותוס' שהבעיה היא מצד הסברא שאין שליח לדבר עבירה או שהמשלח הוא מלך ואז אין את "דברי הרב…".

עונה לו בלעם אני סובר כריטב"א ונמוק"י ששני כתובין שבאין כאחת לא מלמדין ואז אין שליח לדבר עבירה.

המחנה אפריים שואל מה קורה כשגוי שולח גוי לבצע עבירה מ-7 מצוות בני נח?

-: בין הגויים יש שליחות לדבר עבירה ומתייחס למשלח.

תרומת הדשן: גם בגוי אין שליחות לדבר עבירה.

  • לפי רש"י ותוס'שזו סברא אין הבדל בין גוי לישראל (תרומת הדשן)
  • לפי הריטב"א והנמוק"י זו גזירת הכתוב וחלה רק על ישראל ולא על גויים.

 




בהבנת יסוד שליחות

בהבנת יסוד שליחות

                                                                                                                                                                                                                              י"ד חשוון תשע"ו

כידוע קי"ל  בדיני שליחות : "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח"

וכך אם מינה שליח לקידושין ונשתטה, השליח אינו יכול לקדש עוד עבור המשלח.

לפי יסוד זה רוצה הפמ"ג לומר שאם אישה קיבלה שבת ושכחה להדליק נר שבת לא תוכל לבקש ממי שטרם קיבל שבת להדליק עבורה, דהיינו שתוכל לברך על הדלקת השני (לא בעלה, שגם עליו יש חיוב של נר בבית).

היות והיא לא יכולה להדליק לא יכולה למנות שליח להדלקה עבורה.

עיין בפרי מגדים (בסימן תרעט בא״א סק־א) שהקשה איך יכול מי שכבר קיבל שבת למנות שליח שעדיין לא קיבל את השבת להדליק בעבורו נרות חנוכה. הרי קיי״ל דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משווי, ותירץ שם הפרי מנדים וי״ל דלאו שליחות ממש הוי כיון שממונו הוא ואחר מעשה קוף עביד וכר, ע״כ בזה. דהיינו דסובר הפרי מגדים ששם בנרות חנוכה אין צריך שליחות, שאין צריך שיהיה מעשה הדלקה ע״י בר חיובא ואפילו מעשה קוף מואיל וממילא אין בו היסרון של כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי. אבל משמע מהפרי מגדים שאם צריך שליח וכמו שאנו אומרים לגבי הדלקת גרות שבת אז יהיה בו חסרון של כל מילתא.

(ואמנם ניתן לחלוק על העניין ולומר שהמניעה משום שבת היא מניעה חיצונית וזה לא נחשב "מילתא דאיהו לא מצי למיעבד", וכך אומרים חלק מהאחרונים).

ואולי אי אפשר להשוות בין שני הדברים.

השערי יושר מחדש יסוד בדיני שליחות:

ישנם 2 סוגי שליחות:

"שליחות מעשה" – המעשה של השליח מתייחס למשלח.

"שליחות כח" (או "שליחות חלות") – המעשה של השליח אינו גורם לתוצאה ללא הכח של המשלח. כאן השליחות פועלת מצד הכח שהמשלח מסר לשליח.

בשליחות בקידושין ברור שזו "שליחות כח" שהרי המעשה כשלעצמו – נתינת הכסף לאישה אין לו משמעות ללא הכח של המשלח , שנתן לשליח כח לקדש עבורו אישה.

כידוע לפי שמאי הזקן יש שליח לדבר עבירה. איך זה פועל? אי אפשר לומר שהמשלח נתן לשליח כח להרוג עבורו ! אלא שכאן זה שליחות מעשה. מעשה העבירה עשוי והשאלה היא רק למי לייחסו.

אומר האור שמח– דין שליחות נלמד מתרומה (כן תרימו גם אתם, לרבות שליח) – זו שליחות כח (שהרי המעשה של ההפרשה כשלעצמו אין לו משמעות ללא הכח של הבעלים).

מאיפה לומדים שליחות מעשה ?

עה״פ (ויקרא כד יד)  ״ורגמו אותו כל העדה״ כתב רש״י: "במעמד כולם – מכאן ששלוחו של אדם כמותו".

כאן לא שייך דין שליחות כח. אין "כח" לרגןם שאפשר להעביר לרוגמים. אומר האור שמח שמכאן לומדים שליחות מעשה.

כאשר המעשה אין לו משמעות מצד עצמו – כגון קידושין, גיטין, תרומה – השליחות פועלת מדין "שליחות כח". 

כאשר המעשה הוא מעשה גם בלי השליחות והשאלה רק למי לייחס המעשה, זו "שליחות מעשה".

הנימוקי יוסף (ב"מ י:  ) מביא ש"אין שליח לדבר עבירה" כאשר שולח קטן להזיק את חברו . כל זה בקטן שמבין בטיב המעשה וכיוון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד – אין כאן שליחות. אבל בקטן שאינו מבין בטיב המעשה יש שליחות כי המעשה נעשה על פי ציווי המשלח.

מדובר בשליחות מעשה ולכן גם קטן יכול להחשב כשליח והמעשה שלו יתייחס למשלח (לא כאשר "אי בעי עביד אי בעי לא עביד".

(שליחות לגוי להדלקת נרות יכול ותועיל כי זו שליחות מעשה)

הקטע האחרון טעון ביאור …

כל העניין של  "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח" רלוונטי רק בשליחות כח, שכן אם המשלח אינו יכול לעשות, לא יכול להעביר את הכח.

אבל בשליחות מעשה – המעשה כשלעצמו קיים

ראיה לדבר:

  1. הגמ' ע"ז כז. לומדת שאישה פטורה ממילת בנה מהפסוק "המול ימול".

ואומר תוס': "ולרב דאמר אינה כשירה למול צריך לפרש בפרק קמא דקדושין (דף כט.) דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למהלו"

דהיינו שלפי תוס' צריך פסוק נוסף "אותו" ולא אותה – ללמד שאינה צריכה למנות שליח למול.

שואל המנ"ח אם פטורה ממילה איך ס"ד  שתמנה שליח ?

ולפי דברנו יש להסביר שמילה זו "שליחות מעשה" (מעשה המילה תקף גם בלי כח מהאבא/אמא) וכן היה מועיל למרות "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח".

  1. יש דין שאישה אינה כשרה לכתוב  ס"ת תפילין ומזוזות שנאמר "וקשרתם וכתבתם" כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ולפיכך גם אינה מחוייבת בכתיבת ס"ת.

שואל השאגת אריה : שתעשה שליח?

ושואל המנ"ח (מצווה תרי"ג) : מה תועיל שליחות הרי היא אינה כשרה?

ולפי דברנו יש להסביר שכתיבת ס"ת  זו "שליחות מעשה" (מעשה הכתיבה קיים גם בלי כח מהמשלח) והשאלה רק למי לייחסו, ולפיכך היתה מועילה שליחות של אישה למרות "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח".

לפי דברים אלו ניתן גם לחלק בדברי הפמ"ג דלעיל:

בקידושין וכיוצ"ב אנו אומרים "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח" – וכאשר המשלח אינו יכול לקדש/לגרש, לא יכול גם השליח.

אבל בנר שבת – זוהי שליחות מעשה, מעשה ההדלקה קיים גם ללא "כח" מהמשלח, כאן יש מקום לומר שגם יתייחס לאישה למרות "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח".

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי