עוסק במצוה פטור מהמצוה- עו"ד ישראל פוקס

דרשה שמות תשפ"ד – העוסק במצווה פטור מן המצווה / עו"ד ישראל פוקס

*              בפרשת השבוע אנו קוראים כי כשמשה חוזר למצרים עם אשתו וילדיו "יהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפורה צור ותכרות ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו, אז אמרה חתן דמים למולות"

מבאר רש"י במקום, שמשה לא מל את בנו, אליעזר. לכן, בגלל שהתרשל במילתו של אליעזר, רצה המלאך להורגו.

מקור הדברים נמצא בגמרא במסכת נדרים בדף לא עמוד ב': "תניא רב יהושע בן קרחה אומר, גדולה מילה שכל זכויות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה שנאמר ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. אמר רבי חס וחלילה שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר, אמול ואצא סכנה היא שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וכו' אמול ואשהא שלשה ימים, הקב"ה אמר לי לך שוב מצרים, אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחילה שנאמר ויהי בדרך במלון".

*              מתי בדיוק הגיע אליעזר לגיל שמונה ימים, לפני הציווי של ה' למשה שישוב למצרים או אחרי?

בפשטות, ברור שאליעזר הגיע לגיל שמונה ימים אחרי הציווי של ה'. אחרת, אם אליעזר הגיע לשמונה ימים טרם הציווי לצאת למצרים, מדוע משה לא מל אותו ביום השמיני בלי כל חשבונות, הוא לא ידע שהשם יצווה אותו לשוב למצרים. אם כן ברור שהיום השמיני הגיע אחרי הציווי של השם למשה. באותו יום התלבט משה מה עליו לעשות – כמו שאומרת הגמרא "אמול ואצא"  – אלא שמשה בגלל החישוב הנ"ל, נמנע מלמול את אליעזר לפני היציאה למצרים. עד כאן אין טענה כנגד משה. הטענה היתה רק כשהגיע למלון ועסק בעניני המלון ולא מל מיד את אליעזר.

המפרש במסכת נדרים לומד שאליעזר נהיה בן שמונה ימים רק במלון. (למרות שאפשר גם ללמוד בדברי המפרש כי הכוונה שבאותה שעה היה בן שמונה ימים, הכוונה לאותה שעה שהיה צריך לצאת ממצרים ולא כשהיה במלון). אך אם זה היה המצב, כיצד אומרת הגמרא שמשה חשב למול את אליעזר לפני שיצא לדרך, הרי אז עדיין לא היה בן שמונה ימים? יש מהאחרונים שרצו לומר שהטענה על משה היתה מדוע לא מל אותו לפני זמנו אם ידע שלא יוכל למולו ביום השמיני. ודוחק.     

לכן, בפשטות נלמד שאליעזר הגיע לגיל שמונה ימים לאחר הציווי של השם למשה לשוב למצרים.

*              כבר בפתח הדברים יש לשאול, אם כך הם פני הדברים, מדוע היתה למשה הווא אמינא למול את אליעזר, הרי שברגע שהקב"ה ציווה אותו לשוב למצרים ולגאול את ישראל, הוא בגדר עוסק במצווה והעוסק במצווה פטור מן המצווה? לא חלה עליו חובת מילה של בנו?

ובאמת, ראיתי שמביאים בשם המדרש שהסיבה שמשה לא מל את בנו לפני צאתו לדרך, בגלל שהוא היה עוסק במצווה – בציווי הקב"ה לצאת  למצריים, והעוסק במצווה פטור מן המצווה. אך תמיהתנו בעינה עומדת, אם כך, מדוע בכלל שקל משה למול את בנו?

*           קושיה נוספת  על דברי הגמרא – לכאורה, איזו טענה יש על משה שלא מל את אליעזר מיד במלון, מה היה עוזר אם היה מל את אליעזר במלון הרי הוא היה אמור להמשיך למחרת בדרך?

מבארים הראשונים במקום – הר"ן, המפרש, הרא"ש ועוד – שהמלון בו שהה משה היה קרוב למצרים כך שגם אם היה משה מל את אליעזר במקום ויוצא למחרת בדרך למצריים, זו היתה דרך קצרה שלא היתה מסכנת את התינוק. לכן נתבע, כביכול, משה מדוע עסק בעניני המלון ולא מל מיד את אליעזר.

*           ולכאורה, צריך להבין, גם כשהגיע משה למלון הוא היה באמצע הדרך, כמו שאומר הפסוק במפורש "ויהי בדרך במלון", ואם כן, מדוע לדברי הגמרא, היתה תביעה על משה הרי הוא היה באמצע הדרך עדיין והעוסק במצווה פטור מן המצווה?

בפשטות הייתי אומר שכשהגיע משה למלון כבר לא היתה מניעה מצדו למול שהרי בכל מקרה כעת הוא במלון וצריך להשאר שם.

אך הדברים אינם פשוטים.

מקור הדין של העוסק במצווה פטור מהמצווה

*           מקור הדין של העוסק במצווה מצוי בגמרא במסכת ברכות בדף טז עמו א' מביאה המשנה: "חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה .." מבארת הגמרא מדוע, "דכתיב ושבתך בביתך – פרט לעוסק במצווה, ובלכתך בדרך – פרט לחתן" (ורש"י בברכות בדף יא עמוד א' כבר מסביר מדוע צריך שני לימודים הרי חתן גם הוא עוסק במצווה).

במסכת סוכה בדף כה עמוד א' מביאה המשנה: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" והגמרא מביאה את הלימוד של בשבתך בביתך ובלכתך בדרך.

רש"י במקום מוסיף כי שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה גם בשעת חנייתן ולא רק בשעה שהם הולכים.

אם כן, לדברי רש"י, קשה מדוע נתבע משה על זה שהוא לא מל את אליעזר הרי הוא היה בגדר של עוסק במצווה פטור מן המצווה, שגם בחנייתן פטורים?

 

*           תוספות במקום לומד שהדין של העוסק במצווה פטור מן המצווה, הוא רק כאשר העיסוק במצווה מונע ממנו מלקיים מצווה נוספת. אבל אם יכול לקיים את שתי המצוות גם יחד, לא נאמר הפטור של העוסק במצווה. שואל תוספות וכי תעלה בדעתך שמי שיש לו ציצית בבגדו או תפילין בראשו, יהיה פטור מכל המצוות? "אלא ודאי שלא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה".

לכן תוספות מבאר מדוע הולכי דרכים פטורים מן הסוכה גם בשעת חנייתן, כי מדובר במקרה כזה שהצורך למצוא סוכה יפגע ביכולת שלהם ללכת ביום או כל היום בדרך המצווה. אבל אם לא תהיה פגיעה, כי אז הם באמת חייבים בסוכה.

 

*              הר"ן במקום, חולק על התוספות ולומד כי העוסק במצווה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן. מסביר הר"ן את דבריו כי "כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות אע"פ שאפשר".

הר"ן מקשה על שיטת התוספות, אם כשניתן לקיים שתיהן, אין דין של עוסק במצווה, מדוע אומרת הגמרא במסכת בבא קמא בדף נו עמוד ב' כי שומר אבידה פטור מלתת פרוטה לעני מצד עוסק במצווה, ותוספות שם בבבא קמא מבאר כי הפטור הוא רק כאשר הוא שוטח את האבידה לצורכה, אבל לא סתם כאשר האבידה בביתו (כשיטת התוספות בסוכה). שואל הר"ן מדוע הוא פטור ממתן פרוטה לעני כשהוא מנער את האבידה, הרי הוא יכול לתת כעת הפרוטה ולאחר מכן להמשיך ולנער את האבידה, זה נקרא יכול לקיים שתיהן. מדוע יש פטור לשיטת התוספות כי כשיכול לקיים שתיהן אין פטור של עוסק במצווה?

 

*              לכאורה, שיטת הר"ן נסתרת מגמרא מפורשת.

הגמרא בדף כה עמ' ב, מביאה את שיטת רב אבא בר זבדא – שחתן ומשמשיו פטורים מן הסוכה, שואלת הגמרא ,מדוע? הרי החתן ומשמשיו יכולים לקיים החופה והסעודה בסוכה, וניתן לקיים שתי המצוות ביחד ללא טורח כלל? דוחה הגמרא שכן יש צער לחתן.

ולכאורה, לשיטת הר"ן, מה פשר שאלת הגמרא, הרי העוסק במצווה פטור מן המצווה גם אם יכול לקיים שתיהן?  

מתרץ הר"ן שגם לשיטתו אם אינו צריך לטרוח כלל אלא כאשר מקיים כדרכו את המצווה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם, בכהאי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן. במקרה שאין כל טורח לקיים שתי המצוות, עליו לקיים את שתיהן. לכן, אם אין כל טרחה לקיים החתונה בסוכה, צריך לעשות זאת. אבל הר"ן מציין שזה לא מעיקר הדין אלא מכח הפסוק של "ומהיות טוב אל יקרא רע".

 

*              אלא, שדברי הר"ן כי מדובר רק מצד "מהיות טוב", לא כל כך מסתדרים עם דברי הגמרא. כי מדברי הגמרא משמע, שמדובר על חיוב מעיקר הדין ולא רק מצד "מהיות טוב". אחרת, מה קושיית הגמרא על רב זבדא, כפי שראינו למעלה.

 

וכן כותב גם הביאור הלכה בסימן כח שגם מי שלומד כשיטת הר"ן, אם אפשר לקיים את שתיהן בלא טורח כלל, הרי שחייב לעשות כן מעיקר הדין. ולא רק מצד מהיות טוב אל תקרא רע, כדברי הר"ן.

 

*              ויש להבין יסוד המחלוקת בין התוספות לר"ן.

 

יש לחקור האם דין העוסק במצווה פטור מהמצווה ענינו דחיה של המצווה האחרת, או שלא עוסקים ביחסי דחיה בין המצוות אלא בפטור מיוחד של עוסק במצווה, מעשיית המצווה האחרת.

 

בפשטות הייתי אומר שזו מחלוקת תוספות והר"ן. לתוספות זו דחיה, ולכן כל עוד אתה יכול לקיים שתיהן, עליך לעשות כן. כמו שמצאנו בענין של עשה דוחה לא תעשה בו אומרת הגמרא שכאשר ניתן לקיים שניהם אין עשה דוחה לא תעשה.

אבל אם זה פטור, כשיטת הר"ן, ממילא גם אם יכול לקיים שתיהן – לא מעניין אותי הוא פטור.

 

*           אבל יש להעמיק החקירה. גם אם נאמר שעוסק במצווה זה גדר של  פטור ולא דחיה, יש לחקור חקירה נוספת מה דין עוסק במצווה, גם אם זה זה פטור, האם גדר הפטור הוא מצד אנוס, היינו החיוב קיים רק יש לך פטור מלקיים – פטור בקיום.

או דילמא, אין חיוב כלל   – פטור בחיוב.

 

נפקא מינה בפשטות, למרות שזה לא בהכרח נכון– אם קיים המצווה בשעה שהיה עסוק במצווה אחרת האם נחשב לו ויצא ידי חובה או לא.

עוסק במצווה פטור מהמצווה – פטור בחיוב או אונס בקיום?

*           הסטייפלר בקהילות יעקב במסכת ברכות בסימן טו' רוצה להעמיד מחלוקת הר"ן ותוספות בחקירה האם העוסק במצווה זה פטור (בחיוב) או אונס (בקיום). לדבריו, לתוספות שכל הדין של העוסק במצווה הוא בזמן שא"א לקיים שתיהן – משמע שלומד שזה דין של אונס. אבל החיוב נמצא. אבל הר"ן שלומד שפטור גם כשאפשר לקיים שתיהן – זה פטור (בחיוב) ולכן גם כשיכול לקיים המעשה המצווה השניה, עדיין יש פטור.

 

*           אך לכאורה, הדברים אינם מסתדרים בשיטות הראשונים.

 

הריטב"א לומד כשיטת התוספות שאם אפשר לקיים שתיהן, לא נאמר הפטור של העוסק במצווה. הריטב"א אומר: "דהא ודאי לא אמרו העוסק במצווה פטור מן המצווה אלא בשאי אפשר לקיים שתיהן" – ממש כשיטת התוספות.

 

אבל הריטב"א מקשה:

"וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו, למה לי קרא? פשיטא! למה יניח מצווה זו מפני מצוה אחרת? ויש לומר, דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצוה זו מפני מצוה אחרת גדולה הימנה, אין הרשות בידו. סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך, הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות  ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות".

 

היינו – הריטב"א לומד כי באופן עקרוני, כשמדובר באי אפשר לקיים שתיהן, אין צורך בפסוק, פשוט שאדם לא יפסיק מצווה בשביל מצווה אחרת? הפסוק מלמד אותי שגם כאשר המצווה השניה גדולה יותר והייתי אומר שמצד הסברא יכול להפסיק בקיום המצווה הקטנה ולקיים המצווה הגדולה, כאן בא הפסוק ומחדש שאסור לו להפסיק. כי המצווה השניה היא בגדר "דבר של רשות".

 

אם כן, שיטת הריטב"א לא מסתדרת עם הקהילות יעקב. כי הריטב"א מחד לומד כתוספות – שכשיכול לקיים שניהם, אין פטור של העוסק במצווה. ומאידך, לומד הריטב"א שדין העוסק במצווה הוא שהמצווה השניה היא בגדר רשות בלבד. היינו – פטור בחיוב ולא אונס בקיום.

 

*              ולכאורה, לדברי הסטייפלער ששיטת הר"ן היא שעוסק במצווה זה פטור ולא אונס, יש גם להבין את שיטת הר"ן לפי שיטת הביאור הלכה (לר"ן עצמו לא קשה כי הרן לומד שזה לא חיוב מעיקר הדין) שכשאין טורח בקיום שתי המצוות יחדיו, כן חייב במצוה השניה.

ולכאורה מדוע? אם זה פטור ולא אונס, מה זה משנה אם יש טורח בקיום המצווה השניה או לא. הוא פטור מלקיימה – אצלו זה רשות כדברי הריטב"א וגם הר"ן עצמו הרי הגדיר את המצווה השניה כי "לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות אע"פ שאפשר"

 

נמצא, שדברי הסטייפלער לא כל כך מסתדרים עם דברי הראשונים לשיטתם.

 

*              יסוד הדברים נמצא בר"ן עצמו. ראינו שהתוספות והריטב"א מקשים על שיטת הר"ן "וכי כל מי שציצית בבגדו או מזוזה בביתו, יהיה פטור מכל המצוות?

מתרץ הר"ן – שכל הפטור של "עוסק במצווה" פשוטו כמשמעו. כשהוא "עוסק במצווה", בין אם יש טרחה ובין אם לא, אבל אומר הר"ן שיש חילוק בין "עוסק" במצווה לבין "מקיים" מצווה. הפטור של עוסק במצווה הוא רק למי שעסוק בפועל. אם באופן אקטיבי – כגון מי שמטפל בפועל באבידה או שלוחי מצווה הנמצאים בדרך ופטורים מן הסוכה. אבל מי שרק מקיים מצווה – כגון מי שיש לו אבידה שמצא והיא מונחת בביתו – כי אז אין פטור ממצוות אחרות.

כך, למעשה, מיתרצות קושיות התוספות משומר אבידה וממי שיש לו ציצית בבגדו. כי אז הוא רק מקיים מצווה, אך לא עסוק במצווה.

והדברים נפסקו להלכה במשנה ברורה בסימן לח סעיף קטן כח.  

עוסק במצווה פטור מהמצווה – כשאי אפשר לשניהם 

*              הרב שלומקה ברמן לוקח את היסוד הזה של הר"ן צעד אחד קדימה.

הרב ברמן בספרו אשר לשלמה, מיישב שיטת הריטב"א, לא כדברי הסטייפלער שההבדל בין התוספות לר"ן הוא בשאלה האם עוסק במצווה זה אונס או פטור. אלא, הדיון הוא במישור אחר.

הדיון אינו בנושא האם עוסק במצווה הוא פטור או אונס. גם לשיטת התוספות וריטב"א זה פטור. אך הדיון הוא בשאלה מהו גדר "עוסק".

 לתוספות והריטב"א, עוסק במצווה נקרא רק כאשר אי אפשר לקיים את שתי המצוות יחדיו. רק כאשר עשיית המצווה השניה גורמת לכך שהוא יימנע מעשיית המצווה הראשונה כעת, אז הוא נחשב כ"עוסק במצווה" שכל שאר המצוות לגביו הן בגדר רשות.

אבל אם יכול לקיים את שתי המצוות יחדיו – גם אם זה מחייב אותו לטרחה מרובה– אזי, אין לו גדר של "עוסק במצווה" והוא יהיה חייב לקיים את שתי המצוות.

 

מאידך גיסא, הר"ן חולק ולומד שבכל עת בה הוא עסוק במצווה – יש לו גדר של "עוסק", גם אם יכול לקיים במקביל מצווה אחרת.

 

אבל גם לתוספות ולריטב"א, אם קיום המצווה השניה יגרום לכך שהוא ידחה את המצווה הראשונה, למרות שהוא יוכל לקיים אותה אחרי המצווה השניה– כאן יודו התוספות והריטב"א, שזה לא נקרא יכול לקיים את שניהם, והמצווה השניה תדחה.

 

על פי דרך זו מיישב הרב ברמן את קושיית הר"ן על שיטת התוספות משומר אבידה. מדוע הוא פטור ממתן פרוטה לעני כשהוא מנער את האבידה, הרי הוא יכול לתת כעת הפרוטה ולאחר מכן להמשיך ולנער. לפי דרך זו, פשוט שזה לא נקרא יכול לקיים שתיהן. כי הקיום של המצווה השניה יבטל את קיומה העכשווי של המצווה הראשונה – זה לא נקרא יכול לקיים שתיהן.

 

*              לפי דברים אלו ניתן אולי לומר שאין כלל מחלוקת ראשונים בשאלה מה הפטור של עוסק במצווה. לפי כולם זה פטור מהחיוב ולא רק אונס. אלא השאלה היא מה גדר "עוסק במצווה". לשיטת התוספות אליבא הרב ברמן, עוסק זה כל עוד אתה לא יכול לקיים את שתי המצוות יחדיו גם אם זה תלוי בטירחה. אבל לר"ן, לשיטת הביאור הלכה, אם אתה צריך לטרוח, כדי לקיים את המצווה השניה, אתה כבר נקרא עוסק בראשונה ופטור ממנה. רק אם אין כל טרחה גם בקיום השניה, אין כל סיבה שלא תקיים את שתיהן. במקרה כזה, לביאור הלכה-  זו חובה. לר"ן – זה רק מצד "מהיות טוב".

 

*              לפי יסוד זה, גם דברי הריטב"א אינם סותרים מיניה וביה. כי לכולי עלמא הפטור של עוסק, הוא פטור בחיוב. ובכל זאת יכול הריטב"א ללמוד שאם יכול לקיים שתיהן – יהיה חייב. כי כל עוד שיכול לקיים שתי המצוות, הוא כלל לא נקרא "עוסק" ולא נכנס לגדר הפטור.

 

*           בחזרה לפרשתנו, לשיטת התוספות ברור לכאורה מדוע נתבע משה על שלא מל את אליעזר, כי כשהגיעו למלון, אמנם הם היו באמצע הדרך, אבל המילה לא היתה מפריעה להליכה למצרים, כפי שכתבו הראשונים, ממילא, הוא היה חייב למולו.

אבל לר"ן, בין לשיטתו ובין לשיטת הביאור הלכה, לכאורה, מה היתה התביעה על משה הרי הר"ן לשיטתו לומד שהעוסק במצווה פטור מן המצווה באופן גורף גם כשזה לא מפריע לקיום המצווה?

 

*           ואולי ניתן לומר שהתשובה טמונה בדברי הריטב"א. כפי שראינו לעיל, הריטב"א שואל מדוע יש צורך בפסוק של ובלכתך בדרך כדי ללמד אותי שהעוסק במצווה פטור ממצוה, הרי זו סברא שאם אדם עוסק במצווה אחת לא יפסיק אותה למצווה אחרת? מחדש הריטב"א שיש צורך בפסוק כדי ללמד אותי למקרה בו המצווה השניה חשובה יותר מהמצוה הראשונה, שגם אז לא יפסיק כדי לקיים מצווה אחרת, למרות שמסברא הייתי חושב אחרת.

 

לפי דברי הריטב"א ניתן לומר שיש "שני דינים" או ליתר דיוק " שני גדרים" נפרדים בדין הועסק במצווה.

ראשית יש את החלק הפשוט מסברא, אם עוסקים במצווה לא מפסיקים לאחרת. ויש דין נוסף כאשר המצווה השניה חשובה יותר, אסור להפסיק מצד הפסוק.

לפיכך, ניתן לומר שכל הדין של פטור מחיוב, נלמד אך ורק מהפסוק של ובלכתך בדרך. אבל ללא הפסוק, גם אם מסברא הייתי אומר שאין צורך להפסיק במצווה כדי לקיים מצווה אחרת, זה הכל היה מדין דחיה (או מדין אונס) (כפי שמצאנו בדין עשה דוחה לא תעשה) ולא מדין פטור (בחיוב). כפי שראינו הדברים מפורשים בריטב"א. בלי הפסוק הייתי אומר שיכול להפסיק המצווה ולעבור לקיום  מצווה אחרת.

 

*           אם כך, הדברים פשוטים. שהרי כשמשה יוצא למצרים, טרם נאמר הפסוק של ובלכתך בדרך. אם כן, כל הדין של העוסק במצווה אינו אלא מצד הסברא. ואמרנו כי לפי הריטב"א אם זו רק סברא כי אז מדובר ביחסי דחיה ולא בפטור, בדין זה גם הר"ן לא יחלוק וילמד שבאמת העוסק במצווה הוא לא פטור אלא דחיה, לפיכך ברור שכאשר הגיע משה למלון, גם אם היה באמצע הדרך, מאחר והמצווה השניה אינה בגדר רשות, אלא בגדר מצווה שנדחית כל עוד אינך יכול לקיימה. ממילא כאשר הגיע משה למלון ויכול היה למול את אליעזר מבלי לפגוע בשליחותו למצרים, היתה עליו חובה לעשות כן. על כך אומרת הגמרא שהתרשל וגם לשיטת הר"ן הדברים ברורים.

 

*           על פי דרך זו ניתן גם להבין מדוע שקל בכלל משה למול את אליעזר לפני שיצא, למרות שהציווי לצאת למצרים, כנראה קדם ליום השמיני. כי אם אין פסוק הפוטר את העוסק במצווה, אזי, גם לשיטת הר"ן, חובה לנסות ולקיים את שתיהן, לכן שומה היה על משה לוודא שאינו יכול לקיים שתיהן לפני שיוצא לדרך.

שיעור עו"ד ישראל פוקס




פרשת שמות: מי שיכול לקיים מצווה רק בדיעבד

מי שיכול לקיים מצוה רק באופן שיצא בה בדיעבד

ישנן מצוות בהן נראה שאם אינו יכול לקיים המצוה באופן של לכתחילה, עדיף שלא יקיים כלל, מאשר שיקיים באופן שיצא בה בדיעבד. בשיעור זה ננסה להבחין מתי נכון כלל זה ומתי לא.

מי שיכול לקיים מצוה רק באופן שיצא בה בדיעבד, האם לכתחילה עדיף שלא יקיימנה כלל * האם סמיכה היא דין מצד הקרבן, או מצד הגברא המביא קרבן * ראיה שסמיכה היא דין שעיקרו מצד הגברא * ביאור החילוק בין הדין שלא להקריב בלי סמיכה למרות שכשר בדיעבד, לקריאת שמע באופן של דיעבד * אם הסמיכה היא מצוה בגברא למה לא יוכל לכתחילה להביא קרבן בלי לסמוך שהרי הוא אנוס

מי שיכול לקיים מצוה רק באופן שיצא בה בדיעבד, האם לכתחילה עדיף שלא יקיימנה כלל

ברצוני לחדש חידוש גדול שאחר כך אומר למה אינו נכון, אך כך היא הדרך הנכונה בדברי תורה – להעמיד היטב את הצדדים זה מול זה ולבארם, ורק אחר כך להכריע איזה מהם הנכון.

החידוש הוא כזה: אדם שיכול לקיים מצוה רק באופן שיצא בדיעבד, ולא לכתחילה – וכגון מי שיכול לקרוא קריאת שמע בלי שישמיע לאוזנו – עדיף שלא יקרא בכלל, מאשר שיקרא ויצא רק בדיעבד. זה נשמע אולי מוזר, אך אביא ראיה לזה.

הגמרא במסכת חגיגה (ד, א) לומדת מהפסוק "יראה כל זכורך" שטומטום ואנדרוגינוס אינם מביאים קרבן חגיגה, [ומבואר שם בגמרא שאם היו ספק זכר ודאי שהיו פטורים ולא היה צריך פסוק לזה, שהרי אי אפשר לחייבם להביא מספק כי שמא הוא חולין בעזרה; ומה שצריך פסוק הוא למעט אנדרוגינוס שהינו בריה בפני עצמה, ולמעט טומטום שידוע שהוא זכר, אלא שהוא מכוסה].

והקשו התוספות (ד"ה אלא) למה טומטום שהוא ספק לא יביא קרבן חגיגה על תנאי, ויאמר, אם אני זכר הרי זו לחובתי, ואם אני נקבה יהא לנדבה. ותירצו, שכיון שלא יוכל לסמוך על הקרבן – שהרי לנקבה אסור לסמוך על הקרבן בכל כוחה שהרי פטורה מן הסמיכה (חגיגה טז, ב), ואם תסמוך בכל כוחה הרי היא משתמשת בקדשים – אם כן אם יביא הטומטום קרבן יבטל ממנו את דין הסמיכה, וכיון שיש צד שהוא זכר וחייב בסמיכה, אי אפשר לתקן שיביא קרבן בלי סמיכה. ומוסיפים התוספות ואומרים שאע"ג שסמיכה אינה מעכבת ובדיעבד כשר הקרבן אף בלי סמיכה (יומא ה, א), מכל מקום לכתחילה אין לנו לתקן לו להביא קרבן ולבטלו מסמיכה.

הרי מפורש בדברי התוספות שעדיף לא להביא קרבן כלל מלהביאו באופן שיוצא בו בדיעבד. ומכאן רציתי לחדש שאותו הדין יהא בקריאת שמע, ומי שאינו יכול לקרוא קריאת שמע באופן שיצא בו לכתחילה, וכגון שאינו יכול להשמיע לאוזנו – עדיף שלא יקרא בכלל, משיקרא בלי שישמיע לאוזנו שיצא רק בדיעבד. ומכאן אציב שאלה האם זה פסק הלכה נכון או לא?

האם סמיכה היא דין מצד הקרבן, או מצד הגברא המביא קרבן

נסביר את הרעיון. בפשטות, דין סמיכה בקרבנות הוא דין מדיני הקרבן, וכמו שיש בקרבן דין שחיטה וזריקה וכו' יש גם דין סמיכה. בא העמק ברכה (פומרנצ'יק, חגיגה עמ' קג-קה) ומביא ראיה שאין זה כך, אלא הסמיכה היא מצוה בפני עצמה שעיקרה הוא מצד הגברא המביא את הקרבן, ואינה כשאר עבודות הקרבן שהם מצוה שעיקרה מצד החפצא – שהקרבן צריך שיעשו בו העבודות הללו. ובהגדרה קצרה: הסמיכה היא לא מחיובי הקרבן המוטלים על הבעלים, אלא מחיובי הבעלים כשמביא את הקרבן.

ומביא לזה העמק ברכה ראיה נפלאה. המשנה במסכת חגיגה (יז, א) מביאה שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדין הסמיכה על קרבן שלמים שמביאים ביום טוב. בית שמאי אומרים שהסמיכה צריכה להיעשות מערב יום טוב, כי לשיטתם אין חובה שתהיה השחיטה מיד אחר הסמיכה, ובית הלל אומרים שיש דין תיכף לסמיכה שחיטה, ואם כן יש לסמיכה להיעשות ביום טוב עצמו ולא מערב היום טוב.

והנה מובא בגמרא (פסחים ע, ב) שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא ידי חובת קרבן חגיגה. וכתבו שם התוספות (ד"ה שלמים) שהמקור לכך הוא כי קרבן חגיגה הוא דבר שבחובה וצריך שיקדישו לשם החג – והסברא נותנת שהצריכה התורה גם שתהא שחיטתו בחג עצמו ולא קודם לכן.

והקשה העמק ברכה, אם נאמר שהסמיכה היא חלק מעבודת הקרבן כמו שחיטה, והינה דין מצד החפצא של הקרבן, אם כן כמו שהסברא נותנת שהשחיטה צריכה להיעשות ביום טוב עצמו, מאותה סברא גם הסמיכה צריכה להיעשות ביום טוב, ולא קודם לכן. מעתה, היאך סוברים בית שמאי שניתן לסמוך מערב יום טוב? מוכרח – אומר העמק ברכה – שהסמיכה אינה חוב מצד החפצא של הקרבן, אלא היא חיוב של הגברא בשעה שמקריב, ולכן יש מקום לשיטתם של בית שמאי שניתן לסמוך מערב יום טוב.

ראיה שהסמיכה היא דין שעיקרו מצד הגברא

ונביא לזה ראיה נוספת. התוספות במנחות (צג, ב) הקשו למה צריך פסוק שנשים אינן סומכות, והרי סמיכה היא מצות עשה שהזמן גרמא – שזמנה ביום ולא בלילה, שהרי הסמיכה צריכה להיות תיכף לשחיטה, ושחיטה היא רק ביום – ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. [ובאמת העמק ברכה רוצה לחדש שאין זה נקרא מצוה שהזמן גרמא כי אין דין בסמיכה מצד עצמה שתהיה ביום ולא בלילה, אלא זה כך רק מחמת שהסמיכה צריכה להיות תיכף לשחיטה; אבל בתוספות כתוב לא כך].

ונראה לתרץ את קושית התוספות על פי יסוד שכתוב בריטב"א. התוספות במסכת קידושין (כט, א ד"ה אותו) מקשים למה צריך לימוד מיוחד – 'אותו, ולא אותה' – שאשה פטורה מלמול את בנה, והרי זו מצות עשה שהזמן גרמא שהרי מילה זמנה ביום ולא בלילה, ונשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן. ומתרץ הריטב"א שהפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן זה דווקא ממצוות המוטלות על גופו של האיש – "אקרקפתא דגברא" כמו תפילין וציצית, אבל המצוה למול את בנו אינה חובה שמצד גופו של האיש, אלא הוא חובה בחפצא של הבן שהוא צריך להיות נימול, והתורה הטילה מצוה זו על האב. מצוה כזו אינה בכלל הפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, לכן צריכים אנו למיעוט מיוחד לפטור אשה מלמול את בנה.

וניתן לומר שאף התוספות בקידושין מודים ליסודו של הריטב"א, ומה שלא תירצו כן הוא משום שסברו התוספות לדעתם החובה של האב למול את בנו אינה החובה שמצד החפצא של הבן שיהיה מהול – שאין חיובו של האב לקיים את מצותו של הבן, אלא זה חיוב בגברא המוטל על האב למול את בנו. ואם כן אף חיוב זה הוא בכלל כל המצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות.

מכוח יסוד זה של הריטב"א מחדש המנחת חינוך (מצוה קיב) שאשה חייבת בשביעית – הגם שזו מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי נוהגת רק אחת לשבע שנים – כיון שזו מצוה שעיקרה בקרקע, שהרי אין איסור מלאכה על האדם, אלא יש דין שהקרקע תשבות, וכלשון הכתוב "ושבתה הארץ" ומכוח זה אסור לאדם לעבוד בה, ועל פי יסודו של הריטב"א אין בזה את הכלל הפוטר נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן.

ביסוד זה מתיישבים היטב גם דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה. כתב הרמב"ם (בית הבחירה א, יב): "אין בונין את המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן, ביום מקימין לא בלילה. ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם – אנשים ונשים כמקדש המדבר". והתמיהה על דבריו קמה ועולה מתוך הדברים – מאחר שהמצוה היא ביום ולא בלילה, אם כן היא מצות עשה שהזמן גרמא, ולמה נשים חייבות במצוה זו?

ולפי היסוד שכתב הריטב"א תהיה התשובה פשוטה, שהרי מצות בנית בית המקדש אף היא מצוה שעיקרה בחפצא, שהרי עיקר המצוה היא שיהא המקדש בנוי, וכמו שכתב הרמב"ם קודם לכן (פ"א ה"א): "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות" – הרי שהמצוה היא בחפצא שיהיה המקדש בנוי, ולא בגברא. בזה לפי חידושו של הריטב"א אין את הכלל שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.

ונחזור לענייננו. ביסוד זה של הריטב"א תתורץ קושית התוספות הנ"ל במנחות למה צריך פסוק שנשים אינן סומכות ואין פוטרין אותן מחמת הכלל של מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. התירוץ הוא שהרי סמיכה הוא דין שעיקרו בחפצא, וממילא אין בזה את הכלל של מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.

אלא שעלינו להבין למה התוספות לא תירצו כן, אם אכן כמו שכתבנו שאף התוספות מסכימים ליסוד זה. התשובה היא – שהתוספות למדו שסמיכה היא דין שעיקרו בגברא – שהיא מצוה על הגברא שיסמוך, ולא דין שעיקרו מצד החפצא של הבהמה, ואם כן אין שייך בזה את יסודו של הריטב"א, ומצות סמיכה אכן אמורה להיות שייכת לכלל מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות.

ביאור החילוק בין הדין שלא להקריב בלי סמיכה למרות שכשר בדיעבד, לקריאת שמע באופן של דיעבד

עתה נחזור לתחילת הדברים. תהינו האם ניתן ללמוד ממה שכתבו התוספות – שעדיף לא להביא קרבן מלהביא ולא לסמוך – שכמו כן עדיף שלא לקרות קריאת שמע מלקרוא באופן שיצא רק בדיעבד, וכגון שלא ישמיע לאזניו.

לפי היסוד שהעמדנו שמצות סמיכה היא מצוה בגברא, ואינה חלק ממצות הקרבן, החילוק הוא פשוט. שהרי לפי יסוד זה, כשמביא קרבן בלי סמיכה אין זה נחשב שהביא קרבן בצורה של דיעבד, אלא נחשב שהכניס עצמו למצב שביטל לגמרי את מצות הסמיכה שלו. כי דווקא אם מצות הסמיכה היתה חלק מהקרבת הקרבן, אם כן הבאת קרבן באופן שאין יכול לסמוך עליו אינה נחשבת לביטול מצות הקרבן, אלא רק שאינו מביא את הקרבן בצורה הכי ראויה; אבל מאחר שהוכחנו שמצות הסמיכה עיקרה הוא בגברא, אם כן כשמביא בלי סמיכה, מצות הסמיכה מתבטלת לגמרי, ואף אינה מתקיימת באופן של דיעבד.

בזה דווקא כתבו התוספות שעדיף שלא יביא משיביא ולא יסמוך, שהרי מי התיר לו להכניס עצמו למצב שיבטל את מצוותו לגמרי. לעומת זאת לגבי קריאת שמע – אם קורא באופן של דיעבד, אין כאן ביטול גמור של מצוה, אלא יש כאן מצוה המתקיימת שלא בשלמותה.

אם הסמיכה היא מצוה בגברא למה לא יוכל לכתחילה להביא קרבן בלי לסמוך שהרי הוא אנוס

אלא שעדיין ישנה בעיה לפי היסוד שהעמדנו – כי עדיין ניתן לבוא מכיוון אחר, ולהתיר לו לכתחילה להביא הקרבן בלי סמיכה למרות שמפסיד בזה את מצות הסמיכה לגמרי; ואדרבה, נוכל להוכיח מכוח קושיה זו שמצות הסמיכה עיקרה מצד החפצא – שלא כמו שאמרנו, ורק כך נוכל להבין את דברי התוספות שעדיף שלא להביא הקרבן מלהביאו בלי סמיכה. ונבאר.

המגן אברהם (או"ח יג ס"ק ח) מביא את דעת המרדכי שמותר לאדם ללבוש בשבת בגד ארבע כנפות שאין בו ציצית, שהרי התורה לא אסרה ללבוש בגד ארבע כנפות בלי ציצית, אלא אמרה שאם לבוש בגד ארבע כנפות חייב להטיל בו ציצית. מעתה, בשבת שאסור לקשור הציצית בבגד, הרי הוא אנוס, ואנוס נחשב כמו אינו בר חיוב.

והקשה רבי שלמה איגר (גליון מהרש"א יו"ד סימן כח) לפי דברי המרדכי למה אסור לשחוט חיה ועוף ביום טוב אם אין לו עפר מוכן לכיסוי הדם, הרי אף במצוה זו לא אסרה תורה את השחיטה בלי כיסוי הדם, אלא הדין הוא שמי ששוחט מתחייב בכיסוי הדם; ואם כן שישחוט, ואחר כך יהיה פטור מכיסוי הדם שהרי הוא אנוס שאסור לו לחפור בשבת. ונשאר בצ"ע.

ואמרתי בזה פעם תשובה פשוטה. מצות ציצית היא מצוה על הגברא, שאם הוא לבוש ד' כנפות עליו להטיל בהם ציצית. לעומת זאת כיסוי הדם היא מצוה שעיקרה בחפצא, שרצתה התורה שהדם יהיה מכוסה. וראיה, שהרי אם השוחט לא כיסה את הדם, יש מצוה על כל אחד ואחד שרואה הדם מגולה לכסותו (שולחן ערוך יו"ד כח), לעומת זאת כשאחד לבוש ארבע כנפות בלי ציצית לא מוטל על אחר שרואהו להטיל בבגדו ציצית [מצד מצות ציצית, ורק מצד תוכחה או למונעו מעברה]. והביאור בזה הוא שמצות כיסוי הדם היא מצוה שמצד החפצא – שרצתה התורה שיהיה הדם מכוסה, והטילה זאת על השוחט; לעומת זאת מצות ציצית מתחילה מהגברא שהתורה הטילה עליו חיוב לקשור ציצית בבגדו.

בחילוק זה תתורץ קושיתו של רבי שלמה איגר. דווקא במצות ציצית יש מקום לחידושו של המרדכי שמותר לאדם ללבוש בגד ד' כנפות ולהכניס עצמו למצב של אונס בקיום המצוה, כי שם המצוה היא על הגברא והאונס אף הוא בגברא, אם כן האונס כמו מבטל את המצוה ונחשב כמו אינו בר חיובא. לעומת זאת במצות כיסוי הדם אין מקום לחידושו של המרדכי להתיר לו לשחוט ולהכניס עצמו לאונס שלא יוכל לכסות, שהרי המצוה עיקרה בחפצא שיהא הדם מכוסה, ובזה אף שהאונס פוטר את הגברא, אך אינו גורם שלא יהיה הדם צריך כיסוי. בזה אף להמרדכי אסור לאדם להכניס עצמו לאונס.

ומעתה אם נחזור לסמיכה – יקשה, למה כתבו התוספות שאם אי אפשר לסמוך עדיף שלא יביא הקרבן כלל, הרי אם כדברינו שהסמיכה היא דין בגברא, שוב יש בזה מקום לדברי המרדכי שיהיה מותר לו להכניס עצמו לאונס – להביא קרבן, ולא לסמוך עליו, וכמו גבי ציצית שיכול בשבת ללבוש בגד ד' כנפות, אף שמכניס עצמו לאונס שאינו יכול לקשור בו ציצית.

מוכרח, שמצות סמיכה הינה בחפצא, ולכן לא שייך בזה ההיתר של המרדכי להכניס עצמו לאונס, שהרי האונס הוא פטור בגברא, ועדיין יצטרך הקרבן סמיכה, וזה דומה למצות כיסוי הדם, שאם אינו יכול לכסות אסור לו לשחוט ולהכניס עצמו לאונס שייפטר מן הכיסוי וכנתבאר.

אבל באמת נראה שהאמת היא כמו שהוכחנו שסמיכה היא דין בגברא, והחילוק שחילקנו על פי זה בין דין דיעבד בקריאת שמע נכון הוא. ולא נאריך בזה עתה.

***




פרשת שמות:פטור עוסק במצווה כשעוסק במצווה קיומית

פטור עוסק במצוה כשעוסק במצוה קיומית

בשיעור זה נדון האם נאמר פטור עוסק במצוה במי שעוסק במצוה קיומית – מצוה שאינו חייב בה, אך יש קיום מצוה במה שמתעסק בה.

איך עזב אברהם את השכינה לקיים מצות הכנסת אורחים * העוסק במצוה ובא לקיים מצוה אחרת למרות שפטור הימנה – האם נחשבת לו למצוה * חילוק שיש בין עוסק במצוה חיובית לעוסק במצוה קיומית בגדר הפטור מן המצוה, ועל פי זה יתיישבו הדברים

איך עזב אברהם את השכינה לקיים מצות הכנסת אורחים

מובא בגמרא במסכת שבת (קכז, א): "אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". ומקור לזה מביאה הגמרא מאברהם אבינו שהיה עסוק בהקבלת פני שכינה, וכשהגיעו אליו האורחים ביקש מהקב"ה להמתין – "אל נא תעבור מעל עבדך" – והניח מצוה זו כדי להתעסק במצות הכנסת אורחים.

ומקשה רבי שלמה היימן (חידושי ר"ש היימן ח"א כתבים סי' לז), איך היה מותר לאברהם להניח את מצות קבלת פני השכינה ולהתעסק במצות הכנסת אורחים, והרי הדין הוא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואין לאדם להניח מצוה שעוסק בה כדי להתעסק במצוה אחרת המזדמנת לו אף באופן שהמצוה האחרת גדולה יותר מזו שמתעסק בה עתה [כן כתב הריטב"א (סוכה כה, א), וכן פסק המשנה ברורה  (לח ס"ק כט)].

מחדש רבי שלמה היימן שדין זה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה נאמר רק במי שעוסק במצוה חיובית שחייב להתעסק בה, אבל במי שעוסק במצוה קיומית שהיא מצוה שאינו חייב להתעסק בה, לא נאמר דין זה. ומעתה אצל אברהם, מאחר ומצות קבלת פני השכינה שהיה עוסק בה היתה מצוה קיומית, לא היה שייך אצלו דין העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולכן היה מותר לו להניח מצות קבלת פני השכינה ולהתעסק במצות הכנסת אורחים שהיא מצוה גדולה יותר.

והקשה האמרי בינה (אורח חיים יג, ד) שיסוד זה נסתר מברייתא שמביאה הגמרא במסכת סוכה (כו, א) שכותבי ספרים תפילין ומזוזות פטורין מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה מסיבת היותם עסוקים במצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה. הרי שאף במי שעסוק במצוה קיומית נאמר דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי כתיבת תפילין לזיכוי הרבים אינה מצוה חיובית.

העוסק במצוה ובא לקיים מצוה אחרת למרות שפטור הימנה – האם נחשבת לו למצוה

וליישב קושיה זו נקדים חקירה. אדם העוסק במצוה שהזדמנה לו מצוה אחרת והדין הוא שפטור ממנה, אך הוא החמיר על עצמו וקיים אותה למרות שהיה פטור – האם נחשבת לו למצוה. ונפקא מינה אם כשגמר את המצוה הראשונה עדיין לא עבר זמן המצוה השניה, האם יצא ידי חובתו במה שכבר קיים; וכגון מי שסועד את אביו בחוליו בליל הסדר ופטור ממצות אכילת מצה, ולמרות פטורו, הניח את אביו והלך לאכול מצה, ולאחר כשעה התחזק אביו ואין צריך את עזרתו – ובא הנידון האם המצה שאכל בזמן שהיה פטור עלתה לו לחובתו שהתחדשה לו עכשיו, או שמאחר שבזמן שאכל המצה היה פטור, לא תחשב אכילתו כקיום מצוה שיעלה לו לחובה.

לשם כך עלינו לדעת מה גדר הפטור שיש לעוסק במצוה. לשון הריטב"א (סוכה כה, א) בזה הוא: "דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות". הרי בדבריו שהמצוה השניה כלפיו נחשבת כמצות הרשות. ואמנם לא כתב הריטב"א מה דינו אם עזב את המצוה שעסק בה והתעסק במצות הרשות, אם עלתה לו לחובתו, אך נראה מדבריו שיש לזה שם של קיום מצוה.

דומה לזה כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קפג), שהעוסק במצוה ובאה לפניו מצוה אחרת הרי היא לו כמצות עשה שהזמן גרמא לנשים. והוסיף שכיון שכך, אם רוצה להתעסק במצוה השניה יכול לברך עליה, וכמו שפסק רבינו תם בנשים שיכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא. [עוד הוסיף שמשום כך גם יוכל להוציא בתקיעת שופר את החייבים, ואין אנו אומרים שהיות שהוא פטור לא יכול להוציא את החייב, אלא יכול להוציא וכדין מי שכבר קיים איזו מצוה שיכול לברך ולהוציא את מי שטרם קיים ומצד דין כל ישראל ערבים זה בזה (ר"ה כו, א וברש"י שם)]

אמנם עדיין יש להסתפק אם מצוה זו שקיימה כדין נשים שאינן מצוות, תעלה לו לחובתו לעת שיהיה מצווה כמו אנשים. דומה לזה יש להסתפק בעבד שנטל לולב ונשתחרר האם צריך לחזור וליטול, שהרי בעת שנטל היה 'אינו מצווה ועושה' שהרי עבד פטור ממצות עשה שהזמן גרמן כאשה.

ויעויין במשנה ברורה (שער הציון תעה אות לט) גבי מי שהיה פטור ממצות אכילת מצה מחמת היותו עוסק במצוה, ולמרות כן אכל מצה, ולאחר מכן גמר את עיסוקו במצוה הראשונה, ונעשה חייב במצות אכילת מצה – אינו צריך לאכול שוב, שהרי כבר אכל מצה וקיים את המצוה.

ואף שלגבי מי שאכל מצה כשהיה שוטה ולאחר מכן נתרפא פסק השולחן ערוך (תעה, ה) שצריך שוב לאכול מצה, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות – ביאר המשנה ברורה (ס"ק לט) ששם כשקיים המצוה היה שוטה ואינו 'איש'; לעומת זאת עוסק במצוה, למרות היותו פטור, הרי נחשב 'איש' ויש למעשה שעשה בשעת הפטור שם של מעשה מצוה.

אלא שיש להבין, שלגבי העוסק במצוה ופטור מאכילת מצה ולמרות כן אוכל מצה, כתב השער הציון (שם) שהוא מסופק אם יכול לברך על אכילת מצה, שהרי אין יכול לומר 'וצוונו', שהרי אינו מצווה. ואין זה מובן במה שונה דינו מאשה הפטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, ובאה ליטול לולב, שפסק בזה הרמ"א (או"ח תקפט, ו) שמברכת ויכולה לומר 'וצוונו'.

ונראה להוכיח מכך שלעוסק במצוה יש פטור מוחלט מהמצוה השניה, ומחמת כן אין לו רשות להפסיק מהמצוה שעוסק בה. ובזה יתבאר החילוק: עוסק במצוה שהפסיק כדי לעסוק במצוה השניה אינו מברך שהרי לא היה רשאי להפסיק, ומי שאינו רשאי לקיים המצוה אינו יכול לומר 'וצוונו'. לעומת זאת אשה הפטורה ממצות עשה שהזמן גרמא מברכת ויכולה לומר 'וצונו' – שהרי יש לה רשות לעשותה.

ואמנם למרות שלעוסק במצוה יש איסור להפסיק כדי לעשות את המצוה השניה, אם הפסיק ועשאה יש לזה שם של מעשה מצוה ויצא ידי חובתו, ואין זה כשוטה שאין למעשה שעושה שם של מעשה כלל, וכנזכר לעיל.

חילוק שיש בין עוסק במצוה חיובית לעוסק במצוה קיומית בגדר הפטור מן המצוה ועל פי זה יתיישבו הדברים

ועתה נחזור לחידושו של הגר"ש היימן. הגר"ש חידש שבמצוה קיומית לא נאמר הדין שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. והקשה האמרי בינה ממה שנאמר בברייתא דין העוסק במצוה פטור מן המצוה גבי כותבי תפילין למוכרן לאחרים ואף שזו מצוה קיומית.

ונראה להישאר בחידושו של רבי שלמה היימן, אך לומר זאת קצת אחרת. אכן, גם במצוה קיומית יש דין עוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם עדיין יש חילוק בין עוסק במצוה חיובית לעוסק במצוה קיומית. בעוסק במצוה חיובית הפטור הוא בעצם החיוב, והוא פטור גמור, ולכן אסור לו לעסוק במצוה השניה. לעומת זאת בעוסק במצוה קיומית הפטור אינו כלפי עצם החיוב, אלא כלפי הקיום – היינו שלמרות חיובו, אינו חייב להפסיק ולהתעסק במצוה השניה, אך עדיין יש לו רשות להפסיק. וסברא פשוטה יש בזה, שהרי העוסק במצוה קיומית מותר לו להפסיק הימנה אף לדבר הרשות, שהרי אין זו מצוה שבחובה; ומאחר שיכול להפסיק לדבר הרשות, ודאי מותר לו להפסיק לדבר מצוה.

ובזה מיושבים הדברים. אברהם אבינו הפסיק ממצות קבלת פני השכינה להתעסק במצוה גדולה יותר, ולא היה לו בזה איסור, כיון שהפטור המוחלט שיש לעוסק במצוה – שמזה נובע האיסור להפסיק את המצוה שמתעסק בה – לא נאמר במי שעוסק במצוה קיומית. ולכן היה מותר לאברהם אבינו להניח מצות קבלת פני השכינה כדי להתעסק בהכנסת אורחים, וכיון שהכנסת אורחים היא מצוה גדולה יותר – העדיף אברהם להתעסק בה.

ומה שמצינו שכותבי תפילין פטורין מקריאת שמע ומן התפילה אף שמתעסקים במצוה קיומית – הוא משום שאף בעוסק במצוה קיומית נאמר הדין שאין לו חיוב להתעסק במצוה המזדמנת אליו בעת שעסוק במצוה, ופטור הימנה. ורק הדין הנוסף שהעוסק במצוה יש לו פטור גמור מן המצוה השניה עד שאסור לו להתעסק בה – לא נאמר במי שעוסק במצוה קיומית.

ובקצרה: המתעסק במצוה קיומית פטור מן המצוה, ולא כמו שאומר רבי שלמה היימן שאין לו בכלל פטור, וחייב להתעסק במצוה השניה שבאה לו. אמנם אף שפטור מן המצוה, אין לו איסור להפסיק את המצוה שמתעסק בה, ויכול להניחה ולהתעסק במצוה השניה. ובזה מובן מה שמצינו מצד אחד שכותבי תפילין פטורין מקריאת שמע כיון שאף בהם נאמר שאינם חייבים להפסיק ולהתעסק במצוה השניה, ומאידך מצינו שהפסיק אברהם ממצות קבלת פני השכינה, והתעסק במצות הכנסת אורחים שהיא גדולה מקבלת פני השכינה – כי אף שהיה פטור מן המצוה השניה, לא היה זה פטור גמור, והיה מותר לו להתעסק במצוה השניה, ולכן העדיף אותה אחר שהיא מצוה גדולה יותר.

***




פרשת שמות: פטור עוסק במצוה

פטור של עוסק במצוה

וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ ה' וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ: (שמות ד, כד)

מובא במדרש שמשה לא מל את בנו משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. דין זה נלמד בגמרא בברכות (טז, א) מפסוקים.

בשיעור זה נדון בפטור עוסק במצוה, האם הוא פטור בעצם החיוב – שלא חל עליו כלל חיוב במצוה השניה; או שאמנם חל עליו חיוב במצוה השניה, אלא שיש לו פטור על הקיום בפועל, ודומה לאנוס שלמרות חיובו פטור מלקיים מחמת האונס. ונביא את חילוקי הדינים שיש בין שני הצדדים הללו.

הפטור מן המצוה ומקיימה, ולאחר מכן התחייב בה – האם מועיל לו מה שקיים כבר * ביאור יסוד נידון זה * חקירה אם בפטור עוסק במצוה נאמר שכלל אין חיוב, או שפטור מקיום המצוה למרות שיש חיוב * ראיות שפטור עוסק במצוה הוא בעצם החיוב * השוואת הנידונים שפתחנו בהם, ודעת המשנה ברורה

הפטור מן המצוה ומקיימה, ולאחר מכן התחייב בה – האם מועיל לו מה שקיים כבר

יש להסתפק במי שעוסק במצוה שדינו הוא שפטור מן המצוה, ולמרות זאת מקיימה, וכגון אדם השומר על מת שפטור באותו זמן מקריאת שמע, אך למרות שהיה פטור החמיר על עצמו וקרא קריאת שמע. האם תחשב לו קריאה זו לקיום מצות קריאת שמע או לא. ונפקא מינה, אם כשסיים את המצוה הראשונה – לשמור על המת, עדיין לא עבר זמנה של המצוה השניה – קריאת שמע; האם יצא ידי חובתו במה שקרא בעת ששמר על המת, או שמאחר ובאותו הזמן היה פטור מן המצוה, לא תחשב לו הקריאה לקיום מצוה שתוכל לעלות לו לחובתו, ויצטרך לקרוא שוב.

מעין שאלה זו התעוררה בבית המדרש בשנים עברו לגבי עבד שנטל לולב, למרות שפטור ממצוה זו – שהרי עבד חייב במצוות כאשה – ועוד באותו יום השתחרר ונעשה כישראל גמור. האם יצא ידי חובתו במה שנטל לולב בזמן שהיה פטור, או שלא יצא ידי חובתו כיון שהיה פטור וצריך לחזור וליטול.

אם נבוא להשוות הנידונים, יהיה עלינו להתבונן בגדר הפטור של עוסק במצוה – אם עניינו כאותו הפטור של נשים ממצות עשה שהזמן גרמא.

ביאור יסוד נידון זה

ונבאר את יסוד השאלה. ניתן לראות בכל מצוה שני חלקים. יש את החיוב המוטל על האדם, ויש את הקיום שעל ידי מעשה האדם. ומעתה יש להסתפק כשהתורה פטרה אדם ממצוה, האם יש משמעות לפטור זה רק כלפי חלק החיוב – שאין עליו חיוב, אך אין זה נוגע לעצם הקיום, ואם יקיים את המצוה הרי זה מעשה מצוה מושלם בלי שום חיסרון; או שיש משמעות לפטור גם כלפי חלק הקיום, ומי שיש עליו פטור אין לו את היכולת והאפשרות לקיים את המצוה. [ואמנם אם יעשה את המצוה יש לכך שכר, אך אין זה נחשב לקיום מצוה, אלא הוא גדר אחר של מעשה]. ולכן אם יתחדש עליו חיוב לא יוכל לצאת ידי חובתו במה שכבר קיים בשעה שהיה פטור, כיון שלא נחשב לו קיום גמור כמו מה שצריך עכשיו.

ונפקא מינה גדולה להלכה יש בין שני צדדים הללו. אשה שתלבש ציצית האם יהיה מותר לה ללבוש כלאים, שהרי לאיש מותר כי עשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאים וכמובא במסכת יבמות (ד, א). לפי הצד שאין לה אפשרות לקיים מצות עשה כמו איש, אין כוח בקיום מצות ציצית על ידה להתיר איסור כלאים; אך לפי הצד שקיום מצוה של אשה נחשב קיום גמור כמו של איש, אף לאשה יהיה מותר ללבוש כלאים בציצית.

ונראה דבר זה תלוי במחלוקת ראשונים. הגמרא במסכת חגיגה (טז, ב) מביאה לימוד שנשים פטורות מסמיכה על הקרבן. ודעת רבי יוסי שמותר לנשים לסמוך. וכתבו התוספות במסכת חולין (פה, א ד"ה נשים) שאמנם מותר לאשה לסמוך, אך אסור לה לסמוך בכל כוחה, כי יש בזה איסור משתמש בקדשים. והראב"ד (ספרא פרשתא ב אות ב) חולק על התוספות וסובר שלפי רבי יוסי מותר לנשים לסמוך אפילו בכל כוחן.

ונראה שהמחלוקת היא בנידון הנזכר. דעת התוספות שמאחר ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמן, גם אינן יכולות לקיים מצוות אלו, ואף אם יעשו אותן לא ייחשב להם לקיום מצוה כשל איש, ולכן זה לא מתיר להן את האיסור להשתמש בקדשים. ואילו הראב"ד סובר שהפטור של נשים נאמר רק על החיוב, אך לקיום שלהן יש משמעות כמו קיום של אנשים, והרי זו מצוה גמורה כמו קיום מצוה זו על ידי איש, ויש בכוחה להתיר איסור השתמשות בקדשים.[1]

ומעתה בנידון של עבד שנטל לולב ושחררו רבו – לפי התוספות שקיום המצוה בשעת הפטור אינו קיום גמור, יצטרך לחזור וליטול לולב אחר שחרורו. ואילו להראב"ד שהקיום הוא קיום גמור למרות הפטור – לא יצטרך לחזור וליטול לולב אחר שחרורו.

חקירה אם בפטור עוסק במצוה נאמר שכלל אין חיוב, או שפטור מקיום המצוה למרות שיש חיוב.

ועתה נחזור לנידון שפתחנו גבי עוסק במצוה שקיים מצוה – האם נחשבת מצותו למצוה. ולשם כך תחילה עלינו לחקור בגדר הפטור של עוסק במצוה האם הוא פטור בעצם החיוב, שכלל אינו חייב במצוה השניה, ואם כן הוא ממש כמצות עשה שהזמן גרמא אצל אשה ודינו יהא כמו בנידון זה אצל עבד; או שהפטור אינו בעצם החיוב, אלא נחשב שיש עליו חיוב גמור, אך בפועל פטור מלקיים חיובו. ולפי צד זה נראה שאם קיים חיובו הרי זה קיום גמור ויוצא בו ידי חובתו – אם כשגמר לעסוק במצוה הראשונה עדיין לא עבר זמנה של המצוה השניה.

והקהילות יעקב (ברכות סי' טו) תלה זאת במחלוקת ראשונים. נחלקו התוספות והר"ן בפטור עוסק במצוה. דעת התוספות (סוכה כה, א ד"ה שלוחי) שפטור זה נאמר רק באופן שאינו יכול לקיים שניהם, אבל אם יכול לקיים שניהם לא נאמר הפטור; ואילו הר"ן סובר שאף באופן שיכול לקיים שניהם, אם הוא קשה עליו, אף זה בכלל הפטור. [וכך נפסק ברמ"א (או"ח לח, ח)].

ובביאור מחלוקתם כתב הקהילות יעקב שהתוספות סברו שפטור עוסק במצוה לא נאמר על עיקר החיוב, אלא רק שהחשיבתו התורה לאנוס כלפי קיום המצוה, וממילא כל שיכול לקיים שניהם שוב אין להחשיבו אנוס. ואילו הר"ן סבר שזה פטור בעיקר החיוב, ולכן יש מקום לפטור גם כשיכול לקיים שניהם.

וניתן בזה נפקא מינה פשוטה. מי ששומר על מת ולא התפלל שחרית, האם יצטרך להשלים תפילה זו בשעת מנחה. אם הפטור של עוסק במצוה נאמר כלפי עיקר החיוב, אינו צריך להשלים, שהרי כלל לא היה עליו חיוב של תפילת שחרית; אך אם יש עליו חיוב, והפטור נאמר רק כלפי הקיום, שפטור מלקיים משום שנחשב כאנוס – צריך להשלים התפילה ככל אנוס, שהרי היה עליו חיוב, אלא שהיה אנוס.

ראיות שפטור עוסק במצוה הוא בעצם החיוב

כתב הריטב"א (סוכה כה, א ד"ה שלוחי) לבאר את סיבת הפטור של עוסק במצוה – שכל המצוות המזדמנות לו באותה העת הרי הן לו כמצוות הרשות, וממילא אין לו לעזוב מצוה שחייב בה ולהתעסק במצות הרשות. המהר"ח אור זרוע (קפג) מביא מהלך נוסף, שמצוה המזדמנת למי שעוסק במצוה נחשבת כלפיו כמצות עשה שהזמן גרמא לאשה. הרי בדבריהם שפטור עוסק במצוה הוא פטור בעצם החיוב.

ויש להביא ראיה כצד זה – שפטור עוסק במצוה הוא אכן פטור בעצם החיוב, ולא רק שאין צריך לקיים את המצוה השניה מחמת שהחשיבתו התורה לאנוס. מובא בגמרא (כתובות מט, ב; בבא בתרא ח, ב) שרבא כפה את רב נתן בר אמי והוציא ממנו ארבע מאות זוז לצדקה. והקשו שם התוספות (ד"ה אכפייה רבא) איך כפה רבא על מצות צדקה והרי אין כופין על מצות עשה שמתן שכרה בצידה. ותירצו שבמצות צדקה יש גם איסור לאו שכתוב "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז) – ועל זה כופין.

לפי דבריהם תתעורר לכאורה קושיה עצומה. הנה זה פשוט שהפטור של עוסק במצוה נאמר רק על מצוות עשה, אך לא על מצוות לא תעשה, שהרי זה ודאי שלא התירה התורה למי שעוסק במצוה לאכול חזיר וכדו'. ומעתה, אם אכן הנמנע מלתת צדקה עובר על לא תעשה, איך יתכן שעוסק במצוה יהיה פטור ממצות צדקה – וכפי שאומרת הגמרא במסכת בבא קמא (נו, ב) גבי פרוטה דרב יוסף – והרי לא נאמר פטור של עוסק במצוה לגבי איסורי לא תעשה.

וביאר בזה הגר"א וסרמן (קובץ הערות ח, ט) שהלאו של "לא תקפוץ" אינו לאו בפני עצמו, אלא בא לחזק את העשה של הצדקה, והוא שייך רק במקום שיש עשה של צדקה. וממילא בעוסק במצוה כיון שפטור מהעשה של צדקה, כלל לא נאמר בו הלאו של "לא תקפוץ".

אמנם כל זה שייך רק לפי הצד שבעוסק במצוה נאמר פטור על עצם החיוב של המצוה השניה, אבל לפי הצד שאין זה פטור בעצם החיוב, אלא שלמרות חיובו אינו צריך לקיים המצוה כיון שהחשיבתו התורה לאנוס – אם כן יש לו להיות בכלל הלאו, שהרי הוא בכלל החיוב, ומי שבכלל חיוב צדקה יש עליו לאו של "לא תקפוץ"; ואם כן תחזור השאלה איך עוסק במצוה פטור מן הצדקה, הרי פטור של עוסק במצוה לא נאמר לגבי איסורי לא תעשה.

מכוח קושיה זו מוכיח רבי אלחנן שבעוסק במצוה נאמר פטור בעצם החיוב, ולא רק שנחשב לאנוס מצד הקיום.

ובקצרה: גדר דין עוסק במצוה פטור מן המצוה – הקהילות יעקב תלה זאת במחלוקת הר"ן והתוספות אם זה גדר של פטור מעצם החיוב או שנחשב כאנוס כלפי הקיום; בדברי הריטב"א משמע שזה גדר של פטור מעצם החיוב; רבי אלחנן הוכיח שזה מוכרח להיות גדר של פטור בעצם החיוב.

השוואת הנידונים שפתחנו בהם, ודעת המשנה ברורה

לפי צד זה שפטור עוסק במצוה הוא פטור בעצם החיוב, וכן לפי מה שדימה המהר"ח אור זרוע פטור זה לפטור נשים במצות עשה שהזמן גרמן – עולה שהנידון שפתחנו בו בעוסק שמצוה שפטור מן המצוה ולמרות זאת קיים אותה – אם נחשב לו לקיום מצוה גמור או לא – הוא אותו הנידון שדנו האחרונים בעבד שנטל לולב ולאחר מכן שחרר אותו אדונו. ומאחר ושם תלינו זאת במחלוקת תוספות והראב"ד, הן הן הדברים גם כלפי עוסק במצוה.

והנה במשנה ברורה (סימן ע ס"ק יח; סי' תעה שער הציון אות לט) כתוב שמי שעסק במצוה ופטור מאכילת מצה ולמרות כן הפסיק מצותו ואכל מצה – אם גמר המצוה הראשונה ועדיין הוא בזמן חיוב אכילת מצה אינו צריך לאכול שוב מצה כי יצא במה שאכל כבר למרות שהיה זה בזמן פטורו.

ואם אכן הפטור של עוסק במצוה הוא אותו הפטור של אשה במצוות עשה שהזמן גרמן שהוא פטור מעצם החיוב – עולה מדברי המשנה ברורה שגם באופן שיש פטור בעצם החיוב, אם קיים את המצוה הרי זה קיום גמור. והדברים עולים בשיטת הראב"ד הנזכרת שאשה יכולה לסמוך על קרבנה בכל כוחה. וכמו שביארנו בזה שכשמקיימת את מצות הסמיכה הרי זו מצוה גמורה כמו סמיכתו של איש, ולכן אין בזה משום איסור השתמשות בקדשים.

אלא שבהלכות קריאת שמע (סימן ע ס"ק יח) לגבי מי שעוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע שנפסק בשולחן ערוך שלא יפסיק, הביא המשנה ברורה וזה לשונו: "כתב הפרי מגדים שאע"ג דהעוסק בצרכי רבים פטור מקריאת שמע  מכל מקום אם פסק וקרא, שפיר יצא ידי חובה, דלא פטור ממש מקריאת שמע, אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת".

הרי מפורש בדבריו שאין זה פטור בעצם החיוב,[2] וזו הסיבה שהועילה לו המצוה שקיים בעודו פטור, ואין ראיה אם כן שסובר כשיטת הראב"ד שאף כשיש פטור בעצם החיוב שייך לקיים את המצוה בשלמותה.

***

[1] ובמקום אחר [לעיל פרשת וירא, "האם אשה מברכת על מילת בנה"] הוסיף רבינו לבאר זאת על פי מה שכתב הראב"ד בהגדרת מצוות עשה שהזמן גרמן לנשים – שאף הן קבלו עליהן מצוות אלו, אלא שקבלו אותן עליהן כמצוות הרשות, ולא כמצוות של חובה. מעתה המצוה כלפי האשה היא אותה המצוה שכלפי האיש, אכן, לאיש היא חובה, ולאשה רשות. אך הקיום של האשה הוא אותו הקיום.

[2] המשנה ברורה (צג ס"ק ח) כתב שהעוסק בצורכי ציבור ולא התפלל, פטור מלהשלים תפילתו. משמעות דין זה שפטור עוסק במצוה הוא פטור גמור – בעצם החיוב, וזה סותר למה שהתבאר.

אמנם נראה שיש לחלק בין עוסק במצוה לעוסק בצרכי ציבור, כי בצרכי ציבור אין מצוה בעצם המעשה, אלא בנעשה [בתוצאה], ולכן גם כתב בזה המשנ"ב (ע, ס"ק יט) "יעשה מה שיכול ויקרא לפחות פסוק ראשון" – מה שלא כתב בשאר עוסק במצוה. והטעם בזה – מאחר שאין מצוה בעצם המעשה, אלא בתוצאה, ובה אין חיסרון במה שעושה ב' מעשים יחד. [ונראה לפי זה שגם הט"ז (קח, א; וביורה דעה שמא, ג) שכתב שצריך לחזור ולהתפלל הוא רק בעוסק בצורכי ציבור, ולא בשאר עוסק במצוה].




פרשת שמות: מתי אין מתחשבים בפקוח נפש

אופנים בהם אין מתחשבים בפיקוח נפש

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ (שמות ד, יט)

כי מתו כל האנשים – מי הם, דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת. (רש"י) מדייק המשך חכמה שאם היו בעלי השפעה, לא היה משה צריך ללכת למצרים ולהכניס עצמו לספק פיקוח נפש.

בשיעור זה נעמוד על כמה ענינים בהם מסיבות שונות לא הותר לאדם לפעול להצלת חברו למרות שמדובר בפיקוח נפש. וכגון כשצריך לשם כך לצאת מעיר מקלט ולהכניס את עצמו לספק סכנה; רופא שתלויים בו חייהם של אנשים רבים והתחייב מיתת בית דין, ועוד; ונעמוד על טעמי הדברים.

להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה ודאית * למה רוצח בשגגה אינו יוצא מעיר מקלטו לצורך פיקוח נפש * אין דוחים עונש אף במקום פיקוח נפש * מעוברת שהתחייבה מיתת בית דין למה אין בהריגתה משום איסור רציחה על העובר * יסודו של הבכור שור בהיתר פיקוח נפש וראיה לדבריו * ביאור חדש במה שאין ממתינים למעוברת שהתחייבה מיתת בית דין עד שתלד

להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה ודאית

בפרשת השבוע כתוב (שמות ד, יט): "ויאמר ה' אל משה במדין לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". ופירש רש"י שהאנשים שכתוב כאן הכוונה לדתן ואבירם, ואמנם חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת. משמעות הדברים – שאם דתן ואבירם היו חיים ובעלי השפעה, לא היה צריך משה לסכן את חייו כדי להוציא את בני ישראל ממצרים.

ויש להבין – מאחר שמטרת הליכתו של משה היתה כדי להציל את ישראל מתחת יד מצרים, למה לא היה צריך לסכן את חייו לשם כך, והרי יש כאן פיקוח נפש ודאי של כלל ישראל.

מכוח קושיה זו מחדש המשך חכמה (שם) שאין אדם צריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חברו הנמצא בסכנה ודאית. וכגון אדם ההולך על שפת הים ורואה את חברו טובע, אינו מחוייב לקפוץ למים ולהצילו אם יש בזה ספק פיקוח נפש כלפיו.[1]

דין זה כתב גם המנחת חינוך (מצוה רלז אות ד), ובטעם הדבר ביאר, שמאחר והחיוב להציל את חברו הנמצא במצב של פיקוח נפש הוא מחמת המצוה של "לא תעמוד על דם רעך", אף מצוה זו היא בכלל כל המצוות שנדחות מפני ספק פיקוח נפש.

ומו"ר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל ביאר זאת באופן אחר. מצות "לא תעמוד על דם רעך" לא רק שנדחית מפני פיקוח נפש, אלא מצוה זו כלל לא נאמרה באופן שכדי להציל את חברו יצטרך להכניס עצמו לספק סכנה.

מעין זה שמעתי פעם ממו"ר הגרא"מ שך זצ"ל שהקשה על מה שמביאים בשם הגר"ח מבריסק (עיין ספר המפתח להרמב"ם הוצ' פרנקל, מלכים י, ב) שאסור לגוי לעבור על אחד משבע מצוות בני נח כדי להציל את חיי חברו; ומאידך יש גמרא בסנהדרין (עד, ב) שמותר לגוי במקום אונס לעבור על שבע מצוות, לפי שאינו מצווה על קידוש ה'. וקשה, מה החילוק בזה – למה כדי להציל את עצמו מותר לו לעבור על שבע המצוות, ואילו כדי להציל את חברו, אסור.

וביאר הגרא"מ שך – כשהגוי בעצמו נמצא במצב של פיקוח נפש, נחשב כמו שאין מולו כלל את המצוה. לעומת זאת כשהוא אינו במצב של פיקוח נפש, יש מולו את המצוה, אלא שרוצה לעבור עליה כדי להציל את חברו הנמצא במצב של פיקוח נפש. בזה דווקא באו דברי הגר"ח שאסור לו לעבור על האיסור ואפילו במחיר חייו של חברו, כי לגוי לא הותר לעבור על שבע מצוות בני נח אפילו במחיר של פיקוח נפש.

למה רוצח בשגגה אינו יוצא מעיר מקלטו לצורך פיקוח נפש

ביסודו זה מיישב המשך חכמה בספרו אור שמח (הל' רוצח ושמירת נפש ז, ח) ענין מוקשה בדברי הרמב"ם. כתב הרמב"ם (שם): "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות, בין עדות ממון בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת, ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול. ואם יצא, התיר עצמו למיתה כמו שביארנו".

והקשה האור שמח – במה שונה מצוה זו שאסור הרוצח לצאת מעיר מקלטו [הנלמדת ממה שכתוב (במדבר לה, כה) "אשר נס שמה", שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו] מכל המצוות שבתורה הנדחות מפני פיקוח נפש, ולמה אסור לו לצאת מעיר מקלטו כדי להציל אחרים מסכנה ודאית.

ועל פי חידושו הנ"ל מיישב זאת האור שמח, כי מאחר שהותר דמו של הרוצח לגואל הדם, וביציאתו מעיר מקלטו מכניס עצמו למצב של ספק סכנה שמא ישיגנו גואל הדם, לכן אינו חייב לצאת משם אפילו כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, ומאחר שאינו מחוייב בדבר, ממילא נשאר באיסורו שלא לצאת מעיר מקלט.

זו גם הסיבה שרוצח בשגגה לא יוצא מעיר מקלט להקריב קרבן פסח, אף שזו מצות עשה שיש בה כרת, ועדיף מהמצוה להישאר בעיר המקלט. משום שאינו מחוייב להכניס עצמו לספק פיקוח נפש כדי לקיים מצות קרבן פסח – וממילא אסור לצאת לשם כך.

[ומעט יש להעיר בדבריו, למה לא נאמר שישימו בית דין שומרים על גואל הדם שלא יהרוג את הרוצח, וכך לא יהיה הרוצח בסכנה לכשיצא מעיר המקלט, ויוכל להציל את חייו של החולה או להציל מן הדליקה].

אין דוחים עונש אף במקום פיקוח נפש

ונראה לומר דבר חדש, ועל פי זה לבאר באופן אחר את דברי הרמב"ם שאסור לרוצח לצאת מעיר מקלטו גם לשם הצלת נפשות. ונקדים לשם כך ספק. אדם שחייב מיתה מחמת שרצח בעדים והתראה, אך חיי אחרים תלויים בו, וכגון שהינו רופא מומחה, ואם ייהרג ימותו אותם החולים התלויים בו, האם נאמר שפיקוח נפש שלהם ידחה את המצוה להמית את הרוצח?

במושכל ראשון הסברא נותנת שאין זה שונה משאר המצוות הנדחות מפני פיקוח נפש. אכן בספר שמירת שבת כהלכתה (סימן מא סוף הערה ח) הביא מהגרש"ז אויערבך שלא מצינו שמתחשבים בחייבי מיתת בית דין עם הצער וספק סכנה של הקרובים.

ונראה לבאר בזה, כי מה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה – נאמר רק לגבי המצוות שבתורה, וכלשון הפסוק: "אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ודרשו חז"ל: "וחי בהם, ולא שימות בהם" ומותר לעבור על המצוות במקום פיקוח נפש. פסוק זה מדבר כלפי קיום המצוות, אך לא כלפי עונשים. ומכאן נראה לומר שעונש אינו נדחה מפני פיקוח נפש.

ויסוד הדברים הוא כך. בקיום מצוות נאמר בתורה "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – על ידי קיום המצוות יחיה האדם. דין זה נאמר דווקא לגבי קיום מצוות. לעומת זאת על עונשים לא נאמר שהם כדי שיחיה האדם. שהלא אדרבה, עונשים לא באו כדי שיחיה האדם, אלא כדי לכפר לו על חטאו, ולכן עונש עומד במקומו גם במקום פיקוח נפש. זו הסיבה שהורגים חייבי מיתת בית דין גם במקום של צער וספק סכנה של הקרובים.

ביסוד זה יתבארו היטב דברי הרמב"ם שאסר על הרוצח לצאת מעיר מקלטו אפילו לשם הצלת נפשות. מאחר ובהימצאות הרוצח בעיר מקלט, מעבר לענין ההצלה עבורו מגואל הדם, יש בזה ענין עונש, ואין עונש נדחה מפני פיקוח נפש, לכן אין לו היתר לצאת מעיר המקלט לשם כך.

ולדברינו עולה חידוש גדול להלכה. רוצח בשוגג הנמצא בעיר מקלט והוא במצב של פיקוח נפש, וכגון שהוא חולה מסוכן, ונצרך לרופא הנמצא מחוץ לעיר המקלט – אין מוציאים אותו מעיר המקלט כדי להציל את חייו.

מעוברת שהתחייבה מיתת בית דין למה אין בהריגתה משום איסור רציחה על העובר

ביסוד זה יתיישב דבר נוסף. יש משנה במסכת ערכין (ז, א) שאשה מעוברת שהתחייבה מיתת בית דין, נהרגת מיד, ואין מענים את דינה לחכות עד אחר שתלד. ובביאור דין זה כתב הר"ן (חולין יט, א מדפי הרי"ף) שאין זה מצד דין עובר ירך אמו, אלא היות והיא מחוייבת מיתה לא מענים את דינה, ואין אנו חוששים על הריגת העובר מאחר ועדיין לא יצא לאויר העולם. ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' עב) כתב שאין העובר נחשב 'נפש', ואין בו איסור רציחה.

והקשו כמה אחרונים, איך ייתכן לומר שאין העובר נחשב נפש, והלא מצינו שמחללים שבת כדי להציל חיי עובר הנמצא בסכנה, וזה בכלל מה שמותר לחלל שבת במקום פיקוח נפש.

וביאר בזה הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא קסז, יז) שאכן אין העובר נחשב נפש, ומה שמחללים עליו את השבת הוא מצד סברא נוספת שהובאה בגמרא ביומא (פה, ב) להתיר חילול שבת במקום פיקוח נפש שהתירה התורה לחלל שבת אחת כדי שיוכל זה שיינצל על ידי זה לשמור הרבה שבתות. סברא זו שייכת אף בעובר שאינו נחשב נפש, שהרי אם נציל אותו יוכל לשמור שבתות הרבה לכשיוולד.

ומוסיף הנצי"ב על פי חידושו, שמאחר וההיתר לחלל שבת להצלת עובר הוא רק מצד סברא זו, ההיתר יהיה רק במקום שוודאי יחיה, אך במקום שאין זה ודאי שיחיה, לא יהיה היתר זה – שהרי מבואר שם בגמרא שסברא זו לא נאמרה על הספק, שאין סברא להתיר חילול שבת ודאי, כשזה רק ספק אם יחיה החולה ויוכל לשמור שבתות הרבה.

ביסוד זה ביאר הנצי"ב את דברי התוספות בבבא מציעא (קיד, ב ד"ה אמר) שבמושכל ראשון נראים קשים מאד. התוספות הקשו איך החיה אליהו את בנה של האלמנה הצרפתית, והרי הוא כהן ואסור להיטמא למת. וכתבו שהיה ברור לו שיחייהו, ולכן היה מותר לו להטמא ולהצילו משום פיקוח נפש.

ותמהו בזה האחרונים, שהרי ההיתר לעבור על המצוות משום פיקוח נפש נאמר רק באדם חי, שאין לאדם למות בשביל קיום המצוות, אבל לא מצינו היתר זה במת כדי להחיותו. עוד הקשו – ואם נאמר שסברו התוספות ששייך ההיתר של פיקוח נפש אף במת כדי להחיותו, למה הוצרכו להוסיף ולומר שהיה ברור לאליהו שיחייהו – והרי ההיתר של "וחי בהם" נאמר גם בספק פיקוח נפש.

וביאר הנצי"ב, שאין כוונת התוספות במה שכתבו שמותר לאליהו להיטמא משום פיקוח נפש – מצד הפסוק "וחי בהם" שמזה דרשו חז"ל "ולא שימות בהם", כי אכן היתר זה אינו שייך כאן, שהרי הילד כבר מת. כוונת התוספות הינה כלפי הסברא הנוספת בהיתר לחלל שבת במקום פיקוח נפש – שהובאה בגמרא ביומא: "אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". סברא זו שייכת אף במת – אם על ידי שנחלל עליו שבת יחיה ויוכל לשמור שבתות הרבה.

ובזה תתיישב הקושיה למה הוצרכו התוספות לומר שהיה ברור לו לאליהו שיחייהו, והרי גם ספק פיקוח נפש דוחה את המצוות. כל מה שספק פיקוח נפש דוחה את המצוות זה רק כשהדחיה היא מצד הפסוק "וחי בהם", אך כשהדחיה היא מצד הסברא שעדיף לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה – מבואר שם בגמרא שסברא זו שייכת רק במי שוודאי יחיה, ולא במי שספק אם יחיה. ומאחר וההיתר של אליהו להיטמא היה מחמת סברא זו, הוצרכו התוספות לומר שהיה ברור לו שיחייהו.

יסודו של הבכור שור בהיתר פיקוח נפש וראיה לדבריו

בספר בכור שור (ערכין ז, א) יצא לחדש שההיתר של פיקוח נפש – אף זה הנלמד מהפסוק "וחי בהם" – שייך גם במת כדי להחיותו. וביאר, שיסוד ההיתר לעבור על המצוות במקום פיקוח נפש הוא שעצם החיים של יהודי עדיפים מקיום המצוות; וכיון שכך, אף כדי להחיות מת מותר לעבור על המצוות, שהרי על ידי שיעבור על המצוות יתחדשו חיים של יהודי. זו הסיבה, לדבריו, שמותר היה לאליהו להיטמא לבן הצרפתית למרות שהיה מת.

ובדבריו יתבאר ההיתר לחלל את השבת להציל עובר, אף אם נניח כמו שכתב האחיעזר שאינו נקרא נפש, ואין בו איסור רציחה. כי מאחר ואם נציל את העובר יתחדשו חיים של יהודי לכשיוולד, גם זה בכלל ההיתר של פיקוח נפש.

ויש להביא ראיה לדבריו מנידון המובא בש"ך (יו"ד רסו) – אם מותר למול גר ביום חמישי בשבוע אף שעל ידי זה יצטרכו לחלל שבת עבורו ביום שלישי למילתו. ומביא הש"ך שהרשב"ץ כתב בתשובה שאסור לעשות כן, וכמו שמצינו שאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, ופירש בזה הרז"ה שהוא משום שאי אפשר שלא יבוא לידי חילול שבת. והש"ך עצמו הכריע להיתר על פי הגמרא (שבת יט, א) שאומרת שרק אם יוצא לדבר הרשות אסור לו להפליג בתוך שלשה ימים קודם השבת, אבל אם יוצא לדבר מצוה מותר, והוא מוסכם בכל הפוסקים. ומילת גר ודאי נקרא דבר מצוה, שאין לך מצוה גדולה מזו; לכן ודאי מותר למולו ביום חמישי, אף אם יצטרכו לחלל שבת עבורו ביום שלישי למילתו.

ויש לתמוה בעצם הנידון, שהרי זמן הטבילה של הגר הוא רק אחרי שיתרפא ממילתו, וא"כ גר זה שמל בחמישי, עדיין לא טבל, ומעתה למה פשוט לרשב"ץ ולש"ך שיהיה מותר לחלל שבת עבורו בשלישי למילתו, והרי כל שלא טבל נחשב גוי, ואין היתר לחלל שבת כדי להציל חיים של גוי. וביאר בזה בספר מנחת פיתים שאמנם הוא עדיין גוי, אך מאחר ועומד לקבל חיים של ישראל אחר הטבילה, מותר לחלל עליו שבת.

דברים אלו יתבארו היטב על פי יסודו של הבכור שור – שההיתר שנאמר ב"וחי בהם" עניינו שחיים של יהודי עדיפים על קיום המצוות, ולכן שייך היתר זה אף במת שבא לקבל חיים. וכמו כן בגר שמל – יהיה מותר לחלל עליו שבת אף קודם שטבל, כיון שעל ידי שיחיה, עתיד לטבול ולקבל חיים של יהודי.

[ואמנם הגר"ח קנייבסקי לא הסכים לזה, ואמר שאם לא טבל אסור לחלל עליו שבת, נידון המובא בש"ך הוא רק במי שכבר טבל קודם מילתו, שבשבת הוא כבר יהודי].

ביאור חדש במה שאין ממתינים למעוברת שהתחייבה מיתת בית דין עד שתלד

נחזור לדין אשה מעוברת שהתחייבה מיתת בית דין שהורגים אותה מיד, ואין ממתינים עד שתלד. והבאנו בשם האחיעזר שכתב שאין עוברים משום איסור רציחה על העובר, כיון שאינו נקרא נפש.

ויש להקשות בזה, מאחר שמצינו ששייך בהצלת עובר ענין של פיקוח נפש – שהרי מחללים שבת כדי להצילו – אם להנצי"ב מצד הסברא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", אם להבכור שור שההיתר של פיקוח נפש שייך אף במי שאינו נקרא נפש כדי לקבל חיים – למה לא יידחה עונשה של האם מצד ענין זה של פיקוח נפש השייך גם בעובר מהטעמים הנזכרים, ומה בכך שאין העובר נקרא נפש.

ולפי מה שביארנו שדין "וחי בהם" נאמר רק כלפי קיום מצוות, ולא כלפי עונשים, ואין דוחים עונש במקום פיקוח נפש – יתבאר היטב ענין זה. שהרי האם מחוייבת בעונש מיתת בית דין, ואין עונש נדחה במקום פיקוח נפש. ולכן אף ששייך בהצלת העובר משום פיקוח נפש, לא דוחים את העונש של האם משום כך.[2]

אכן, כל זה מבוסס על כך שאין איסור רציחה בעובר, וכדברי האחיעזר, שהרי אם היה בו איסור רציחה ודאי היה אסור להמית את האם, שאין היתר למעשה רציחה כדי לקיים בה את העונש. אבל אחר שחידש האחיעזר שאין העובר נחשב נפש, ואין בו איסור רציחה, אלא שאנו באים להקשות שנעכב את הריגת האם מצד ענין פיקוח נפש השייך בעובר – בזה יש מקום ליסוד הנזכר שאין דוחים עונש אף במקום פיקוח נפש, ולכן אין מעכבים את הריגת האם משום פיקוח נפש של העובר.

***

[1]ולא כמו שמוכיחים מדברי הירושלמי בתרומות (פ"ח סוף ה"ד) ומובא בכסף משנה (פ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הי"ד). ובאור שמח (הלכות רוצח ז, ח) כתב שאין הוכחה לזה בדברי הירושלמי.

[2] ויש לחדד הדברים, ותחילה נציב שאלה: בשלמא באופן המובא לעיל שאסור לרוצח בשגגה לצאת מעיר מקלטו אף כדי להציל אדם ממיתה, ניתן להבין שכיון שאסור לו לצאת מחמת עונש המוטל עליו, אין זה נדחה מפני פיקוח נפש שהרי מוטל עליו לעמוד בעונשו גם במקום פיקוח נפש, אבל במעוברת החייבת מיתת בית דין – לכאורה כלפי הבית דין הוא מצוה ככל המצוות לקיים בה את העונש, ולמה לא תדחה מצוה זו מפני פיקוח נפש.

ולבאר הדברים יש לומר, שכשבית דין מענישים – אין להחשיב זאת כקיום מצוה גרידא מבחינתם. עונש הוא חיוב המוטל על האדם, וכשבית דין מענישים הם עומדים במקומו לקיים את חיובו. ומעתה כמו שניתן להבין שאין הרוצח יוצא מעיר מקלט להציל את הנפש – מאחר שמוטל עליו לקיים את עונשו, כמו כן כשבאים בית דין להרוג את המעוברת – הם נכנסים במקומה לקיים את עונשה. וכיון שמבחינתה גדר קיום העונש המוטל עליה אינו נדחה מפני פיקוח נפש, והחוב שלה כולל את הריגתה עם העובר, לכן אף כשבית דין נכנסים במקומה לקיים בה את העונש זה באותם הגדרים ואין זה נדחה במקום פיקוח נפש.

ועדיין יש להתבונן בחידוש זה, והגע בעצמך, לו יצוייר שיש לפני בית דין אדם ההולך לטבוע בנהר, ואדם שחייב מיתת בית דין, ואם ילכו להציל את הטובע בנהר, זה שחייב מיתה יברח, ולא יוכלו לקיים בו את עונשו. היתכן  לומר שיש על הבית דין להעניש את המחוייב מיתה, למרות שהשני יטבע, מאחר ואין עונש נדחה מפני פיקוח נפש?!

וצריך לחלק בזה בין אופן שהפיקוח נפש בא באופן ישיר מחמת העונש המוטל על הנענש – וכהריגת המעוברת, או הריגת מחוייב מיתה ובאופן שחיי אחרים תלויים בו וכגון ברופא, וכן ישיבת הרוצח בעיר מקלט בלא לצאת להציל את הנפש שבזה אמרינן שאין הפיקוח נפש נדחה מפני העונש, כי גוף העונש מתייחס לפיקוח נפש [שהפיקוח נפש בא מצד עיכוב הנענש מלהציל] – לבין אופן הנזכר שיש מול בית דין שני מקרים, ומה שאם יזדקקו לעונש ימות הטובע – בזה אין הפיקוח נפש מחמת העונש של הנענש, אלא מחמת המציל שלא יתפנה להציל [כיון שיהיה עסוק בענישה]. בזה ודאי יש לבית דין להעדיף את ההצלה, ולא להזדקק כלל לקיום העונש.