image_print

מיליי לא מימסרן לשליח – הרב יעקב ישורון

בס"ד                                                                                                                                                             שני כד תשרי תשפ"ז      5/10/2026

מיליי לא מימסרן לשליח – הרב יעקב ישורון

מהלך א': יסוד הדין – "מילי לא מימסרן לשליח" בגט

נפתח את השיעור בסוגיית הגמרא בגיטין. המקרה הנידון הוא בבעל שאמר לשני אנשים: "כתבו ותנו גט לאשתי". אותם שני אנשים, במקום לכתוב את הגט בעצמם, הלכו ואמרו לסופר שיכתוב את הגט, ולאחר מכן הם עצמם לקחו את הגט ומסרו אותו לאישה. פוסקת הגמרא כדעת רבי יוסי: הגט פסול, משום ש"מילי לא מימסרי לשליח".

נבאר את גדרי הדין:

  • משמעות "מילי": הכוונה היא למילים. כאשר בעל מוסר גט ביד שליח ואומר לו לגרש בו את אשתו (שליח להולכה), אין כאן רק מילים אלא יש כאן פעולה ומעשה של נתינת חפץ הגט ליד השליח. לעומת זאת, כאשר הוא רק אומר להם בדיבור "כתבו גט", אין בין המשלח לשלוחים שום פעולה או מעשה אלא דיבור בלבד – וזה מוגדר כ"מילי".
  • ההבחנה בין שליח ראשון לשליח שני: יש להדגיש כי הכלל "מילי לא מימסרי לשליח" נאמר אך ורק ביחס לשליח שני ולא ביחס לשליח ראשון. אילו אותם שני אנשים שהבעל פנה אליהם היו כותבים בעצמם ומוסרים בעצמם, הגט היה כשר למהדרין, אף על פי שמינוים נעשה במילים בלבד. המגבלה חלה רק כאשר השליח הראשון, שקיבל מינוי של "מילי", בא וממנה שליח שני תחתיו.
  • אף שבכל התורה כולה למדנו מפסוקי גירושין ("ושלחה מביתו") ששליח עושה שליח, כאשר מדובר ב"מילי", השליח הראשון אינו יכול להעביר את השליחות הלאה.

מהלך ב': בירור שיטת המהרי"ט וראיות לכך שהדין הוא דווקא בשליח שני

כנגד הגדרה זו, מצינו את דעת המהרי"ט, שחידש ש"מילי לא מימסרי לשליח" נאמר אפילו בשליח ראשון. לפי שיטתו, ראובן אינו יכול לומר לשמעון: "לך לעדרי, קח שור והקדש אותו עבורי", משום שזו אמירה בעלמא ("מילי") שאינה נמסרת לשליח.

אולם, רבים תמהו על דברי המהרי"ט, וניתן להוכיח בבירור מן הסוגיות ש"מילי" מועיל בשליח ראשון:

  1. מלשון הסוגיה בגיטין: אילו שליחות של מילי לא הייתה מועילה בשליח ראשון, הגמרא הייתה צריכה לפסול את הגט מיד בעצם אמירת הבעל לשניים "כתבו". עצם העובדה שהגמרא נזקקת להמשיך את הסיפור בכך שהם אמרו לסופר שיכתוב, מוכיחה שבשליח ראשון אין שום פסול.
  2. משליח קבלה של אישה: אישה האומרת לאדם "היה שליח לקבלת גיטי", הקשר ביניהם כולל אמירה בלבד ("מילי") בלא כל מעשה. ההלכה הפסוקה היא ששליח זה כשר לקבל את הגט עבורה. אלא שהשליח אינו יכול למנות שליח שני תחתיו לקבלה משום ש"מילי לא מימסרי לשליח". אם הדין היה חל בשליח ראשון, אישה כלל לא הייתה יכולה למנות שליח קבלה.
  3. מהגמרא במסכת נדרים: בעל היוצא לדרך ואומר לאפוטרופוס: "כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאבוא… תפר לה". נחלקו שם רבי יאשיה ורבי יונתן האם הנדרים מופרים. רבי יאשיה ממעט זאת מגזירת הכתוב ("אישה יקימנו ואישה יפירנו – אישה ולא שלוחה"), ואילו רבי יונתן סובר ששלוחו של אדם כמותו. הדיון שם מתמקד אך ורק בשאלה אם יש גזירת כתוב מיוחדת, וברור שלולא גזירת הכתוב המינוי היה מועיל לכולי עלמא – על אף שמינוי להפרת נדרים הוא כולו מילים ("מילי"). מכאן הוכחה גמורה ששליח ראשון פועל במילי.

מהלך ג': בין "זכין לאדם" לשליחות – הסתירה בסוגיות תרומה

כדי להתקדם לבירור מהות השליחות, נציג יסוד נוסף: דין "זכין לאדם שלא בפניו" (ראובן המזכה חפץ לשמעון עבור לוי בלא ידיעתו, והגבהת שמעון נחשבת כהגבהת לוי). כאן מתעוררת סתירה חמורה בין שתי סוגיות בדיני תרומה:

  • במסכת נדרים: הגמרא דנה בדין "התורם משלו על של חברו" (ראובן תורם מפירותיו על תבואת שמעון). הגמרא חוקרת האם צריך דעת של שמעון, ומעמידה זאת בספק האם זו זכות גמורה או שמא ניחא ליה לאדם לקיים מצווה בעצמו. מכל מקום, על הצד שזו זכות – לכל הדעות אין צורך בדעת שמעון כלל, וראובן נעשה שלוחו להפריש תרומה בלא ידיעתו.
  • במסכת חולין: אדם שמינה שליח להפריש תרומה מכריו ובא ומצא שהופרשה תרומה. אם אנו מניחים שלא אומרים "חזקה שליח עושה שליחותו", יש חשש שמא אדם אחר (שלא מונה) הפריש. פוסקת הגמרא שאסור לאכול מהפירות משום שהם טבל, כיוון שבתרומה נאמר "כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם", וצריך בהכרח את דעת המשלח במינוי השליח.

יישוב הרשב"א וקצות החושן: ההבדל בין המקרים נעוץ בהבחנה שבין דין "זכין" לדין "שליחות":

  • בגמרא בנדרים, ראובן נותן משלו לפטור את תבואת חברו, ונמצא ששמעון מרוויח ומקבל ממון שלא היה לו קודם – בזה חל דין "זכין לאדם שלא בפניו", ובזכייה אין צורך בדעת המקבל.
  • בגמרא בחולין, הפירות מופרשים מכריו של הבעלים עצמו, ואין כאן רווח חומרי חדש אלא רק תיקון הפירות. במצב כזה לא שייך דין "זכין" אלא דין שליחות, ובשליחות קיימת גזירת הכתוב שחובה שיהיה מינוי מדעת המשלח "כן תרימו גם אתם – מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם" (בבא מציעא כב' א') . הכלל הוא: זכין לאדם (כשיש לו רווח ממשי), אבל לא זכין מאדם.

מהלך ד': שליחות במצוות – בין כיסוי הדם למילה ודין "חטף מצווה"

מכאן נפנה לשתי מצוות ייחודיות שיש להן מאפיין משותף: מצוות כיסוי הדם ומצוות ברית מילה:

  • כיסוי הדם:  (גמרא בחולין) נאמר בפסוק "ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – ודרשו חז"ל: "מי ששפך הוא יכסה", כלומר ישנה גזירת הכתוב שאין שליחות בכיסוי הדם והשוחט חייב לכסות בעצמו. עם זאת, אם השוחט לא כיסה, המצווה מוטלת על כלל ישראל (שנאמר "ואמר אל בני ישראל").
  • ברית מילה : (גמרא בקידושין) המצווה מוטלת בראש ובראשונה על האב ("וימל אברהם את יצחק בנו"), ואם האב אינו מל אותה, המצווה מוטלת על כלל ישראל ("המול לכם כל זכר").

דין "חטף מצווה": במסכת חולין מובא שאדם ששחט ובא אחר וחטף ממנו את המצווה וכיסה את הדם, קנסו חכמים את החוטף לשלם עשרה זהובים לבעל המצווה. הגמרא מסיקה (מכוח בת קול שאמרה "כוס של ברכה שווה ארבעים זהובים") שהקנס נתקן בעיקרו על חטיפת הברכה ומניעתה מבעל המצווה ולא על חטיפת המצווה עצמה .

מהלך ה': שאלת הרא"ש – חטיפה משליח האב במילה ושיטת הש"ך

הרא"ש מעלה שאלה יסודית: אם האב בא למול ובא אחר וחטף ממנו – ודאי שהחוטף חייב עשרה זהובים. אך מה הדין כאשר האב מינה את ראובן להיות שלוחו למול, ובא שמעון וחטף את המילה מראובן?

  • דעת רבנו תם: שמעון פטור מלשלם לראובן.
    • טעם ראשון: בזמן הזה אין דנים דיני קנסות (שליחותייהו עבדינן רק בדבר השכיח ויש בו חיסרון כיס, וקנס אין בו חיסרון כיס).
    • טעם שני: "גדול העונה אמן יותר מן המברך". ראובן היה יכול לענות אמן על ברכת שמעון ולקבל שכר גדול יותר, ואם לא ענה – "איהו דאפסיד אנפשיה". (וסברא זו שייכת דווקא בחטיפה משליח ולא כשחוטף מבעל המצווה עצמו).
  • דעת הרא"ש: שמעון פטור משום שמכוח מה ראובן מוסמך למול? מכוח החיוב המוטל על כלל ישראל; אך חיוב זה מוטל באותה מידה גם על שמעון, ואין לראובן שום זכות עודפת על פני שמעון.
  • חידוש הש"ך: הש"ך מדייק מכך שהרא"ש מדמה מילה לכיסוי הדם: כשם שבכיסוי הדם אי אפשר למנות שליח ("מי ששפך יכסה"), כך אין דין שליחות במילה כלל! המוהל לעולם אינו פועל מכוח שליחות האב, אלא מכוח חיוב כלל ישראל. לכן הש"ך מזהיר בתוקף: אב שיודע למול חייב למול בעצמו, ואם הוא נותן למוהל למול – הוא מפסיד את המצווה כי אין שליחות במילה!
  • ראיית קצות החושן: אילו ראובן היה שליחו של האב מדין "שלוחו של אדם כמותו", הרי שחטיפה מראובן הייתה נחשבת כחטיפה ישירה מהאב והחוטף היה חייב לשלם עשרה זהובים. מכך ששמעון פטור, מוכח שראובן אינו נחשב שלוחו של האב.

מהלך ו': סתירת הרמ"א ויישוב ה'משנה למלך'

כאן מציג הקצות סתירה חזיתית בדברי הרמ"א:

  1. בחושן משפט (סימן שפב) פוסק הרמ"א כדברי הרא"ש – שאם שמעון חטף מראובן (שליח האב), שמעון פטור.
  2. מאידך, בדרכי משה (יורה דעה, הלכות מילה) מביא הרמ"א את דברי האור זרוע שיטה הסוברת שאין שליחות במילה, ותמה עליה: מדוע נגרעה מילה מכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו?! משמע שהרמ"א סובר בבירור שיש שליחות במילה!
  • והקושי זועק: אם יש שליחות במילה וראובן הוא שלוחו של האב, מדוע שמעון פטור כשחטף מראובן?

הניסיון ליישב על פי חידוש ה'משנה למלך': המשנה למלך מחדש יסוד מרחיק לכת: ברגע שאנו יודעים שראובן מעוניין בשליחות ומינה את שמעון, כל אדם אחר (לוי) ששומע על כך יכול ללכת ולעשות את השליחות במקומו ולהיחשב שלוחו של ראובן, אף שראובן לא מינה אותו ישירות!

  • ראיה לכך הביא מדין קידושין: ראובן שרוצה לקדש אישה מסוימת, ובא שמעון וקידש לו אותה בלא ידיעתו – מקודשת. (אבן העזר לה' ד')
  • אלא שמתעורר הקושי מחולין (שאם אחר תרם התרומה בטלה): תירץ המשנה למלך שבתרומה יש מידות ושיעורים שונים (עין יפה 1/40, בינונית 1/50, רעה 1/60) ולכן בעל הבית מקפיד על האדם הספציפי, אבל במעשרות ששיעורן קצוב – גם אחר יכול לעשר במקומו.

לפי זה ניתן היה ליישב את הרמ"א: יש שליחות במילה כדברי הדרכי משה; ומדוע שמעון פטור כשחטף מראובן? משום שברגע שהאב גילה דעתו שהוא חפץ בשליחות ומינה את ראובן, גם שמעון הפך להיות שלוחו של האב לפי יסוד המשנה למלך! ממילא שניהם שלוחים שווים של האב, ושמעון לא חטף מראובן דבר.

 

 

מהלך ז': דחיית הקצות – החזרה ל"מילי לא מימסרי לשליח"

אולם, קצות החושן דוחה מכל וכל את יסוד המשנה למלך, ומביא הוכחה ניצחת מסוגיית הפתיחה שלנו – "מילי לא מימסרי לשליח":

  • אישה הממנה את ראובן לשליח קבלה לגט, וראובן הלך ואמר לשמעון: "קבל אתה את הגט במקומי". ההלכה היא שהגט בטל משום שמילי לא מימסרי לשליח.
  • מקשה הקצות: אם כדברי המשנה למלך, מדוע שהגט ייפסל? נכון ששמעון אינו יכול להיות שליח של ראובן (כי מילי לא מימסרי לשליח), אבל שמעון ייחשב שלוחה של האישה עצמה! שהרי אנו יודעים שהאישה מעוניינת בשליחות קבלה, ולדברי המשנה למלך כל אדם שפועל לשם כך הופך להיות שליח שלה ישירות!

 

אולם נשאלת השאלה הרי בהלכה באבן העזר שמקורה בדברי הרא"ש רואים שאפשר למנות שליח גם בלא ידיעתו ?
ומתרץ קצות החושן שבהלכה הנ"ל באבן העזר המקדש מקבל  דבר שלא היה לו קודם ולכן אפשר להפעיל את דין זכין לאדם שלא בפניו ("זכין לאדם") ובדין זה באמת לא צריכים את דעת המשלח, ואילו בגמרא בחולין שממנה משמע שאם לא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו יש חשש שמישהו אחר ולא השליח תרם ולכן התרומה אינה תרומה, שם המשלח לא מקבל כלום (לא אומרים "זכין מאדם") אלא חייבים להפעיל את דין שליחות, ולכן התרומה אינה תרומה מפני שבדין שליחות צריכים שהשליח יתמנה מדעת המשלח.
מצוות מילה גם היא עונה להגדרה של "זכין מאדם" שהרי האבא המשלח לא מקבל כלום משהשליח, ואין דין זכין אלא דין שליחות, ולכן ראובן שמונה על ידי האבא נחשב לשליח ואילו שמעון שלא מונה אלא חטף לא נחשב לשליח, ובזה נסתר התירוץ שבא ליישב את הסתירה ברמ"א שיסודו היה בכך שגם ראובן וגם שמעון שניהם שליחים של האבא.

המסקנה לגבי מילה: שמעון בשום אופן אינו שליח של האב (אין מינוי מדעת ואין כאן דין "זכין" כי אין רווח ממוני). ומכיוון ששמעון אינו שליח, מדוע נפסק שהוא פטור מתשלום עשרה זהובים לראובן? מוכח מכאן שגם ראובן אינו שליח של האב! כלומר, נדחו דברי הדרכי משה, ונפסקה ההלכה כרבנו תם, הרא"ש והש"ך – שאין שליחות במילה כלל ועיקר!

מהלך ח': עומק הדין – מדוע באמת אין שליחות במילה? (יסוד תוספות רי"ד)

אם כן, נשאלת השאלה: בכיסוי הדם יש גזירת כתוב מפורשת ("מי ששפך הוא יכסה"), אך במילה אין שום פסוק הממעט שליחות – מדוע שלא תועיל בה שליחות כבכל התורה?

מבאר הקצות על פי יסודו המפורסם של תוספות רי"ד:

  • מדוע אדם אינו יכול למנות שליח שיניח תפילין עבורו, יישב בסוכה עבורו או ילבש ציצית עבורו?
  • משום שבמצוות אלו, אם השליח יבצע את הפעולה – מה נשאר למשלח במצווה? לא נותר לו מאומה! בקידושין וגירושין האישה מקודשת לו (הוא נותן את הטבעת) או מתגרשת ממנו (הוא כותב בגט "אנא פטרית"), בבניית סוכה המשלח עצמו יושב בה ונשאר לו חלק במצווה. אבל במצוות שהן חובת הגוף ("דבר שבגופו"), כאשר השליח עושה את המעשה, המשלח אינו עושה דבר, ובכך לא שייך דין שליחות.
  • זהו בדיוק גדר המילה: המצווה היא פעולת המילה המוטלת על גופו של האב ביחס לבנו; אם האב מעמיד מוהל שימול במקומו, לא נשאר לאב שום חלק במעשה המצווה, ולכן במצוות שבגופו לא שייך דין שליחות.

מהלך ט': סיכום וסיום – שלוש רמות בדיני שליחות ומצוות

לסיום השיעור, נמצא כי לאורך כל הדרך שזורים שלושה גדרים יסודיים בדיני שליחות ומצוות:

  1. שליחות רגילה ("שלוחו של אדם כמותו") : התורה דורשת מהאדם עצמו לעשות את הפעולה אלא שהתורה חידשה שמעשה השליח נחשב כמעשה המשלח, כגון בקידושין, בגירושין, ובשליח קבלה – ביסוד הזה נתקלנו למשל כאשר דברנו על השליח שממנה האישה כשליח שלה לקבל את הגט מיד בעלה.
  2. פעולות שאינן צריכות שליחות ונמדדות לפי התוצאה: מקרים שבהם המוקד אינו המעשה של האדם אלא המצב והתוצאה, כגון שחיטה (העיקר שהבהמה שחוטה כדין, ואפילו שחט אחר בלא ידיעת הבעלים מותר לאכול; וכן המשנה ש"הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן" – הפסול בקטן הוא שמא יקלקל ולא בגלל שאין שליחות לקטן – ראיה מכאן שאין ואין צורך בשליחות), או טבילת כלים שנפלו מעצמם למים (רשב"א), או אומן גוי שעושה מעקה ולמרות זאת מתקיימת המצווה (המחנה אפריים) – ביסוד הזה נתקלנו למשל בגמרא בחולין שאומרת שלמרות שלא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו ולכן יתכן שהבהמה נשחטה שלא על ידי השליח, למרות זאת בעל הבהמה יכול להניח שהיא נשחטה כדין בגלל "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן" ולאכול ממנה.
  3. מצוות שחייב לעשות בעצמו ואין בהן שליחות: מקרים שבהם נדרשת פעולת האדם עצמו והשליחות אינה מועילה, כמו למשל "וסמך ידו על ראש העולה" – "ידו ולא יד שלוחו" (מנחות). ביסוד הזה נתקלנו למשל – אם מחמת גזירת הכתוב (כמו בכיסוי הדם: "מי ששפך יכסה"), ואם משום שזהו "דבר שבגופו" שאין בו שליחות (כמו הנחת תפילין ו ברית מילה).

בכך נשלם מהלך השיעור, ונחתום בדברי המשנה: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

דיני שליחות בתרומה – עו"ד ישראל פוקס

  בס"ד                                                                                                                                                    ל' סיוון תשפ"ו  15/6/2026

דיני שליחות בתרומה – עו"ד ישראל פוקס

המקור בפרשה ובגמרא

התורה בפרשת קורח עוסקת בדיני תרומת מעשר. נאמר בפסוק: "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם". רש"י מסביר על דרך הפשט שהמילה "גם" באה להשוות בין תרומת מעשר לתרומה גדולה לעניין קדושה ואיסורים, אך חז"ל לומדים מהריבוי "גם אתם" את המקור לדין השליחות: "גם אתם – לרבות את השליח".

בגמרא במסכת קידושין (מא.) מובא המקור לשליחות בגיטין וקידושין מהפסוק "וְשִׁלַּח… וְשִׁלְּחָהּ", והגמרא מנסה לברר מהו המקור לשליחות בתרומה. היא מביאה ראיה ממשנה במסכת תרומות: "האומר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעת בעל הבית; ואם אינו יודע דעת בעל הבית, תורם בבינונית… פחת עשרה או הוסיף עשרה, תרומתו תרומה".

שאלת הפני יהושע והמקנה ותירוציהם

הפני יהושע והמקנה שואלים מדוע הגמרא הייתה צריכה להביא את הסיפא של המשנה ("פחת עשרה או הוסיף עשרה") כדי להוכיח שיש שליחות, הרי כבר מהרישא ("האומר לשלוחו צא ותרום") רואים שיש מושג כזה.

  • תירוץ הפני יהושע: מהרישא לבדה לא ניתן להוכיח שליחות, כי ניתן היה לומר שהדין שם הוא מדין "זכין" (זכין לאדם שלא בפניו). רק מהסיפא, שבה השליח טעה לרעה (פחת או הוסיף בניגוד לרצון המדויק), וזהו "חוב" ולא "זכות", ובכל זאת התרומה חלה – מוכח שזהו דין שליחות ולא זכין.
  • תירוץ המקנה: תרומה ניטלת במחשבה. ברישא ניתן היה לומר שבעל הבית הוא זה שהחיל את חלות התרומה במחשבתו שכתוב "ונחשב לכם" , והשליח רק ביצע את הפעולה הפיזית (מעשה קוף). רק בסיפא, כשהשליח תורם כמות שבעל הבית לא ידע עליה ולא חשב עליה, מוכח שהשליח הוא זה שמחיל את החלות מכוח דין שליחות.

קצות החושן ואבני המילואים

האחרונים מקשים על הפני יהושע מיסודם של הקצות והאבני מילואים: אין דין "זכין" כאשר לוקחים מתוך רכושו של אדם (זכין מאדם), אלא רק כשמוסיפים לו רכוש (זכין לאדם). הפרשת תרומה מפירותיו של אדם היא "זכין מאדם" (הפיכת טבל לחולין תוך לקיחת חלק מהפירות), ולכן לשיטתם זה לא יכול לפעול מדין זכין ללא מינוי מפורש. אם כן, שוב חוזרת השאלה מדוע היה צריך את הסיפא.

הגמרא בגיטין (לב:): מחלוקת רש"י והרשב"א

במשנה בגיטין מדובר על אדם ששלח גט ואחר כך פגש את השליח ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא". הגמרא אומרת שאפילו אם לא רדף אחריו אלא פגש אותו במקרה, הגט בטל.

  • רש"י: מסביר שהיינו יכולים לחשוב שהבעל רק רוצה "לצער" את האישה (לעכב את הגט לחודש-חודשיים) ולא לבטל את השליחות לגמרי. קמשמ"ל שהגט בטל.
  • הרשב"א (מתוך רש"י): מדייק מרש"י שאילו הבעל היה אומר במפורש "אל תיתן את הגט עכשיו אלא בעוד חודשיים" (ללא ביטול השליחות), והשליח היה עובר על דבריו ונותן מיד – לפי רש"י הגט היה גט. הרשב"א תמה על כך: איך יכול השליח לפעול בניגוד לרצון המשלח באותו רגע?.

הגמרא בגיטין (סז.): מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש

במקרה שאדם מינה שליח להולכת גט ואז "אחזו קורדייקוס"  (השתטה)

  • ריש לקיש: כותבים ונותנים את הגט לאלתר, למרות שהבעל כעת אינו שפוי.
  • רבי יוחנן: אין נותנים את הגט עד שיבריא הבעל.

מחלוקת הרמב"ם והטור

המחלוקת בין האמוראים מתגלגלת לפסיקת הראשונים:

  • הרמב"ם: פוסק כרבי יוחנן, אך כותב שאם נתנו את הגט בעודו שוטה – הגט "פסול" (משמע: מדאורייתא הגט חל, ורק מדרבנן הוא פסול).
  • הטור: כותב שאם נתנו את הגט בעודו חולה "אינו כלום" – כלומר, בטל מדאורייתא.

האור שמח והסטייפלר: המהות מאחורי המחלוקות- כיצד עובד עיקרון השליחות?

האחרונים מסבירים שיש שתי הבנות במושג השליחות:

  1. יד אריכתא: השליח הוא הרחבה פיזית של בעל הבית – בכל רגע ורגע אני פועל מכח המשלח. אם בעל הבית אינו יכול לפעול (שוטה) או אינו רוצה לפעול כרגע (לצערה), גם השליח אינו יכול.

אם השליחות היא ידו הארוכה ואז אם הבעל לא רוצה – אתה לא יכול לפעול כי כח השליח מתחדש כל רגע – זו שיטת הטור והרשב"א.

  1. כוח עצמאי (השליח כבעלים): ברגע המינוי, המשלח "מזריק" כוח לשליח. השליח הופך ל"בעל הבית" על הפעולה – הוא נהפך לבעלים לעשות את הפעולה. כל עוד לא היה ביטול פורמלי של השליחות, השליח יכול לפעול גם אם המשלח שוטה או מתנגד זמנית.

אם הכח הוא שאני בעה"ב על הפעולה – אני יכול לגרשה גם כעת כי לא ביטלת את השליחות – זו שיטת הרמב"ם ורש"י.

שיטת ר' שמעון שקאפ וההבדל בין ציווי למינוי

רבי שמעון שקאפ מחלק בין שני סוגי שליחות:

  • שליחות של נתינת כוח (מינוי): בחלויות וקניינים (כמו גט ותרומה). כאן המשלח מעניק לשליח סמכות משפטית, ממנה אותך, נותן לך כח לבצע חלות.
  • שליחות של ייחוס מעשה (ציווי): במעשים פיזיים (כמו שחיטת קורבן פסח ). כאן השליח יכול לעשות את הפעולה בעצמו, והשליחות רק מייחסת את התוצאה למשלח, לכן צריך ציווי.

הגמרא דנה האם כוהנים הם שלוחי רחמנא או שלוחי דידן בקידושין היא פוסקת שהם שלוחי רחמנא משום "כל דאיכא לא מצי עביד" – כל דבר שאתה לא יכול לבצע – גם שלוחך לא יכול, הגמ' בנדרים באותה סוגיא – לא פושטת

אומר תוס' אולי הם גם שלוחים שלנו? וקשה הרי יש טענת "מי איכא מצי עביד…"?

אומר ר' שמעון שקאפ: בשליחות של מתן כח – אם אין לי כח לבצע ודאי שהכהן יש לו יותר כח ממני ולכן הוא אינו יכול להיות שלוחי אבל בנדרים על צד השליחות של ייחוס מעשה ע"י ציווי – יכול להיות שאפשר!

מכאן עולה השאלה: האם בשליחות של "נתינת כוח" נדרש גם "ציווי" (רצון מתמשך) של המשלח?.

הגמרא בגיטין (סו.) לעומת מודר הנאה

בגמרא בגיטין נאמר שמי שצועק מהבור "כל השומע קולו יכתוב גט" – דבריו קיימים כי זהו מינוי. לעומת זאת, בדין מודר הנאה, המשלח יכול להגיד "כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום", וזה חל למרות שאסור לו למנות שליח (כי הוא נהנה מהשליחות).

הרמב"ן מסביר שבתרומה לא צריך שליחות גמורה אלא רק "גילוי דעת". לעומת זאת, בגיטין חייבים שליחות. העונג יום טוב מיישב את הרמב"ן לפי ר' שמעון שקאפ: בתרומה (נתינת כוח) צריך מינוי (סמכות), אבל לא צריך ציווי (בקשה אישית שממנה נהנים). לכן במודר הנאה, כשאין ציווי אלא רק גילוי דעת שמעניק סמכות, זה מותר.

סיכום: הסבר מחלוקת רש"י והרשב"א

לפי יסודות אלו ניתן להבין את מחלוקת רש"י והרשב"א:

  • רש"י סובר שבשליחות של חלויות (נתינת כוח) לא צריך ציווי מתמשך. לכן, אם הבעל רוצה רק לצער את האישה (העדר ציווי זמני) אך לא ביטל את המינוי – השליח עדיין מחזיק בכוח והגט חל.
  • הרשב"א סובר ששליחות היא "ידו ארוכה", ולכן היא תלויה תמיד ברצונו ובציוויו של המשלח. ברגע שהמשלח גילה דעתו שאינו רוצה שהפעולה תיעשה כעת, השליח מאבד את כוחו לפעול.

הסיפא של המשנה בתרומה ("פחת או הוסיף") באה ללמד בדיוק את זה: למרות שהשליח פעל בניגוד ל"ציווי" המדויק של בעל הבית, הפעולה חלה כי המינוי (נתינת הכוח) עדיין קיים.

ברכת שהחיינו במצוות שהן זכר למקדש

ברכת שהחיינו במצוות שהם זכר למקדש

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם: (כה, ח)

הגמרא במסכת סוכה (מא, א) דורשת שישנה חובה לעשות זכר למקדש מהכתוב: "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה" (ירמיה ל, יז). דורש אין לה – מכלל דבעיא דרישה.

ישנם כמה דינים ומנהגים שתקנו חכמים לעשותם זכר למקדש. כמו נטילת לולב במדינה כל שבעה ימים, ספירת העומר בזמן הזה לפי הרבה דעות, כריכת מצה ומרור ואכילתם יחד כפי שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, ועוד.

בשיעור זה נביא את דברי בעל המאור שלא תקנו ברכת שהחיינו על מצוות שנתקנו זכר למקדש, כי יש בכך זכר לצער ועגמת נפש. ונקשה על דבריו ממה שתקנו ברכת שהחיינו על נטילת לולב למרות שאף היא זכר למקדש. עוד נביא את מה שכתב הרמב"ם שלא תקנו ברכה על מצות כורך מאחר והיא זכר למקדש, ונדון לפי זה למה תקנו ברכה על ספירת העומר אחר שגם היא זכר למקדש.

עוד נרחיב בטעם שלא תקנו ברכת שהחיינו בספירת העומר.

דעת בעל המאור שלא תקנו שהחיינו במצוה שהיא זכר למקדש * חילוק בין טעם זכר למקדש שבספירת העומר לטעם זכר למקדש שבלולב * למה תקנו ברכה על עצם הספירה אחר שהיא זכר למקדש * להראבי"ה ברכת ספירת העומר היא חלק מגוף הספירה * טעם נוסף למה אין מברכים שהחיינו בספירת העומר * טעם נוסף לזה * ברכת שהחיינו נתקנה על קיום המצוה, ולא על מעשה המצוה כברכת המצוות

דעת בעל המאור – לא תקנו שהחיינו במצוה שהיא זכר למקדש

הבעל המאור בסוף מסכת פסחים (כח, א מדפי הרי"ף) הקשה למה לא תקנו לברך שהחיינו על ספירת העומר ככל מצוה הבאה מזמן לזמן. ותירץ [בתירוץ שני] שספירת העומר בזמן הזה נתקנה משום זכר למקדש, ויש בה זכר לצער ועגמת נפש על חורבן בית המקדש, ולכן אין שייך בה ברכת שהחיינו, כי ברכה זו באה רק על דבר שיש בו הנאה ושמחה.

והביא ראיה שמצות ספירת העומר בזמן הזה ענינה הוא זכר למקדש, מהמובא במסכת מנחות (סו, א) שאמימר היה סופר ימים, ולא שבועות, ואף שמעיקר הדין צריך למנות ימים ושבועות, סבר אמימר שמאחר והספירה בזמן הזה – אחר החורבן – באה רק זכר למקדש, לשם כך די בספירת הימים לבדה. והוסיף בעל המאור כי מה שאנו סופרים ימים ושבועות, אין זה משום שאנו חולקים על אמימר שהספירה היא רק זכר למקדש, אלא הוא מצד מנהג שבידינו, ואין זה מעיקר הדין.

ויש להקשות על דבריו – שלא תקנו ברכת שהחיינו על מצוה שהיא רק זכר למקדש – שדבר זה נסתר מדין שמצאנו גבי לולב. מצות נטילת לולב בזמן הזה כל שבעת הימים, חוץ מהיום הראשון, היא תקנה שתיקן רבן יוחנן בן זכאי זכר למקדש, וכלשון המשנה במסכת סוכה (פ"ג משנה יב): "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש". וישנו דין בנטילת לולב שאם לא נטל ביום הראשון [או באופן שחל יום הראשון בשבת] מברך שהחיינו כשנוטל ביום השני. הרי שאף על מצוה שטעמה הוא משום זכר למקדש מברכים שהחיינו.

חילוק בין טעם זכר למקדש שבספירת העומר לטעם זכר למקדש שבלולב

כדי ליישב קושיה זו נראה לחלק בין טעם זכר למקדש שנאמר גבי ספירת העומר, לטעם זכר למקדש שנאמר גבי נטילת לולב כל שבעה. בספירת העומר טעם המצוה זכר למקדש הוא גם הגדר של המצוה בפועל – לעשות זכר למקדש. לעומת זאת בלולב הטעם זכר למקדש נאמר רק כלפי חכמים – למה תקנו תקנה זו, אך המצוה שאנו מקיימים בפועל אין עניינה עשיית זכר למקדש, אלא עניינה הוא קיום אותה המצוה של נטילת לולב שיש בתורה – מדרבנן.

וראיה לכך – שבספירת העומר המצוה בפועל היא פעולה של עשיית זכר למקדש – מדברי אמימר הנזכרים ששינה מהמצוה שהיתה בזמן המקדש לספור ימים ושבועות, וספר רק ימים. ואם הטעם של זכר למקדש היה משמש רק סיבה לתקנת חכמים, והתקנה היתה לקיים את מצות ספירת העומר של התורה, היה צריך לקיים את המצוה באותו האופן שחייבה התורה, וכמו שהיה נוהג בזמן שהיה החיוב מדאורייתא, ואיך שינה אמימר את הספירה מהאופן שחייבה התורה. בהכרח שענין המצוה אחר החורבן היא רק עשיית זכר למקדש, ולא קיום מצות ספירת העומר שבתורה – מדרבנן.

לאידך, נראה לדייק מלשון הרמב"ם גבי נטילת לולב שעניינה הוא קיום מצות לולב שבתורה – מדרבנן, ולא עשיית זכר למקדש.

כתב הרמב"ם (לולב ז, טו): "משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש, וכל יום ויום מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב מפני שהיא מצוה מדברי סופרים". ויש לתמוה בלשונו למה הוצרך להוסיף "מפני שהוא מצוה מדברי סופרים", הלא כבר כתב בתחילת דבריו "התקינו שיהא לולב ניטל", ודי בזה להוות טעם למה שכתב שצריך לברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו וכו'.

אכן לפי היסוד הנזכר יבוארו הדברים. תחילה התייחס הרמב"ם כלפי חז"ל עצמם, מה היתה הסיבה מחמתה ראו לנכון לתקן מצוה זו, ולזה ביאר שהוא זכר למקדש. לאחר מכן – לבל נטעה לחשוב שזהו גם עניינה של קיום המצוה בפועל – הוסיף הרמב"ם שכל יום ויום מברכים אשר קדשנו וכו' מפני שהוא מצוה מדברי סופרים – בא לומר בזה שקיום המצוה בפועל עניינה ככל מצוה מדברי סופרים, ולא כפעולה של עשיית זכר למקדש.

והנה אחר ספירת העומר נוהגים לומר "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש וכו' ", לעומת זאת אחר נטילת לולב אין אומרים נוסח זה, למרות שאף התקנה של נטילת לולב כל שבעה היתה זכר למקדש. וכבר עמדו בזה התוספות במגילה (כ, ב סוף ד"ה כל הלילה) וכתבו: "ואחר שבירך על הספירה אומר יהי רצון שיבנה וכו', מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב; והיינו טעמא לפי שאין אלא הזכרה עתה לבנין ביהמ"ק, אבל לשופר ולולב יש עשיה".

דבריהם יתבארו היטב על פי החילוק הנזכר. מצות ספירת העומר אחר החורבן אינה נחשבת לעשיית מצוה, אלא להזכרה בעלמא, כיון שכל עניינה הוא לעשות זכר למקדש. לעומת זאת בנטילת לולב ישנה עשייה של מצוה – אותה המצוה שנהגה מדאורייתא במקדש, ואין העשייה בפועל פעולה של עשיית זכר למקדש, לכן לא תקנו בזה אמירת יהי רצון.

בחילוק זה יתיישבו באופן נפלא דברי בעל המאור. מה שכתב שעל מצוה שהיא זכר למקדש לא תקנו ברכת שהחיינו הוא רק כלפי מצוות שעצם הקיום עניינו עשיית זכר למקדש; אבל במצוה שמהותה הוא כאותו הענין של המצוה שחייבה התורה, וכמו נטילת לולב – אף שסיבת התקנה היתה כי רצו חכמים לעשות זכר למקדש – מאחר והקיום בפועל אין עניינו עשיית זכר למקדש, אלא עניינו כאותה עשייה שחייבה תורה, הרי הוא ככל מצוה, ושייכת בזה ברכת שהחיינו.

בחילוק זה יתיישב דבר נוסף. הרמב"ם (חמץ ומצה ח, ח) כתב שלא תקנו ברכה על 'כורך' משום שהוא זכר למקדש. ויש להקשות במה שונה מצות נטילת לולב שתקנו בה חכמים ברכה למרות שאף היא נתקנה זכר למקדש.

ולפי החילוק הנזכר יתבאר ענין זה. בלולב, למרות שהטעם מחמתו תיקנו את המצוה הוא זכר למקדש, מכל מקום מעשה המצוה בפועל אינו מוגדר כעשיית זכר למקדש וכמתבאר, ובזה תקנו חכמים ברכה בעת העשיה. לעומת זאת במצות כורך העשייה בפועל הינה עשיית זכר למקדש, בזה באו דברי הרמב"ם שעל מצוה שהיא זכר למקדש לא תקנו חכמים ברכה.

למה תקנו ברכה על עצם הספירה אחר שהיא זכר למקדש

אלא שמעתה יקשה, אחר שכתב הרמב"ם שעל 'כורך' לא תקנו ברכה כיון שהיא זכר למקדש, למה תקנו ברכה על ספירת העומר, והלא אף היא עניינה עשיית זכר למקדש וכמתבאר. ואמנם דעת הרמב"ם עצמו שספירת העומר בזמן הזה הינה דאורייתא, ושוב אין מקום לקושיה זו; אך להשולחן ערוך ורוב הפוסקים שספירת העומר בזמן הזה היא דרבנן, עלינו לדעת למה תקנו בה ברכה למרות שעניינה הוא עשיית זכר למקדש, ובמה שונה היא ממצות כורך.

ליישב קושיה זו נקדים מה שמצינו בדברי הגר"א בדעת הראבי"ה, שאין עניינה של הברכה שתקנו בספירת העומר כשאר ברכות שתקנו על המצוות, אלא גדר מחודש יש בה, ושוב אין מקום לקושיה זו.

פסק השולחן ערוך בהלכות ספירת העומר (תפט, ו) שאם התחיל לברך בדעת שהיום ארבעה ימים, ולקראת סיום הברכה נזכר שהיום חמשה ימים, וסיים וספר היום חמשה ימים – אינו חוזר ומברך.

והביא בבית יוסף הביא שמקורה של הלכה זו הוא מדברי הראבי"ה שלמד כן מהגמרא בברכות (יב, א) גבי מי שהחזיק כוס שכר בידו וסבור שהוא יין והתחיל לברך על דעת כן, ובסוף הברכה נזכר שהוא שכר, וסיים על דעת שכר – מסתפקת הגמרא האם הולכים אחר הפתיחה ולא יצא ידי חובתו, או אחר החתימה ויצא ידי חובתו; ובעיה זו לא נפשטה. ודימה הראבי"ה לזה את הנידון הנזכר. ומאחר שסובר הראבי"ה שספירת העומר אף בזמן הזה דאורייתא, ובדאורייתא הדין הוא שספק לחומרא, לכן לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולספור בברכה. וסיים הבית יוסף שלפי מה שכתב קודם לכן שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר היא רק דרבנן – א"כ זה ספק בדרבנן, ודינו לקולא, ואינו חוזר ומברך.

והקשה הט"ז (שם ס"ק ט) על ראייתו של הראבי"ה, מאחר ובסופו של דבר הספירה היתה כהוגן, מה בכך שהברכה היתה שלא כהוגן ולא יצא ידי הברכה, הרי הברכה אינה מעכבת את המצוה גם להשיטות שהספירה מדאורייתא, ומאחר שיצא ידי הספירה איך שייך לחייבו לברך שנית, ודומה לאחד שספר בלי ברכה שאינו סופר שנית. ואין זה דומה לפתח ברכתו על דעת יין וסיים על דעת שכר, דבזה על הצד שהברכה אינה כהוגן נמצא שותה כעת בלא ברכה.

בדומה לכך יש להקשות שהרי אף לפי הראבי"ה שחיוב ספירת העומר בימינו הוא מן התורה, הברכה הינה רק מדרבנן, ואם כן גם אם כשיש ספק על הספירה הדין הוא שספק לחומרא וחוזר וסופר, כשהספק הוא רק על הברכה יש לנו לומר ספק לקולא, וא"כ בנידוננו, מאחר והספירה עצמה היתה כהוגן, והספק הוא רק על הברכה ובה הדין הוא ספיקא דרבנן לקולא – למה עליו לחזור לברך ולספור?

נקודה נוספת יש להעיר בעצם דימוי הנידונים, שהרי בברכת הנהנין הברכה אמורה להתייחס באופן פרטי למאכל שבא לאכול, וממילא אם בתחילת הברכה דעתו היתה על מאכל אחד, ובסופה על מאכל אחר, אין קשר בין תחילת הברכה לסופה, ויש מקום לנידון הגמרא מה עיקרה של הברכה. לעומת זאת בספירת העומר הברכה מתייחסת לעצם מעשה הספירה, ולא למנין הפרטי; וא"כ גם אם בתחילת הברכה היתה דעתו על מנין אחד ובסופה על מנין אחר, אין זה פוגם מאומה בקשר של תחילת הברכה לסופה, שהרי בכל הברכה היה דעתו על עצם מעשה הספירה.

להראבי"ה ברכת ספירת העומר היא חלק מגוף הספירה

ויעויין בביאור הגר"א (תפט, ו ד"ה אינו חוזר) שחידש יסוד גדול בביאור טעמו של ראבי"ה, ועל פי דבריו יתיישבו הקושיות הנזכרות. מחדש הגר"א שברכת ספירת העומר אינה ככל ברכת המצוות שהברכה קודמת למצוה והמצוה נעשית בפני עצמה, אלא הברכה והספירה הם דבר אחד, שכך היא צורת המטבע של הספירה.

עולה מהדברים שכשיש ספק בברכה, הרי זה כמו שיש ספק בגוף המצוה. ומאחר וסובר ראבי"ה שהספירה אף בזמן הזה מן התורה, מובן הדין שכתב שצריך לחזור אף על הספירה, שהיות והברכה היא חלק מגוף הספירה, הרי זה כמו שיש ספק בספירה עצמה, וספק בספירה הינו ספק דאורייתא.

והוסיף הגר"א שמדויק כן בדעת הראבי"ה ממה שכתב בנוסח הספירה "שהיום" – היינו: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת העומר שהיום כך וכך ימים בעומר", ומשמע שהספירה והברכה הינם דבר אחד.

ובזה תתיישב גם קושית הט"ז, שהקשה מאחר שספר כהוגן, מה בכך שלא יצא ידי הברכה, והלא הברכה אינה מעכבת את הספירה. קושיה זו מבוססת על כך שהברכה היא חלק נפרד מהספירה; אך לפי ההבנה הנזכרת שהברכה הינה חלק ממטבע וצורת הספירה, אם לא יצא ידי הברכה חסר בגוף הספירה.

ובזה גם תתיישב הקושיה שהקשינו על דימוי הנידונים של ברכת הנהנין לברכת ספירת העומר – והרי בספירת העומר הברכה מתייחסת לעצם מצות הספירה באופן כללי, ולא למספר הימים הפרטי של אותו יום. אמנם להביאור הנזכר – שהברכה היא חלק מגופה של הספירה – יש מקום בסברא להבין שאכן הברכה מתייחסת למספר הפרטי של אותו היום.

אכן נשאר להוכיח שגם שיטת השולחן ערוך היא כדעת הראבי"ה שהברכה היא חלק מהספירה, שהרי הגר"א הסתייע לכך מנוסח הספירה שהובא בראבי"ה שצריך לומר "שהיום" וכנ"ל, ומעתה, השולחן ערוך שכתב בנוסח הספירה שאומרים "היום" – נראה לכאורה שסובר שהספירה אינה חלק מהברכה.

אמנם נראה להוכיח אף בשיטת השולחן ערוך שהברכה היא חלק מהספירה, ממה שבנוסח הספירה (תפט, א) לא הזכיר שיש לומר בסיום הספירה "בעומר". ואמנם הרמ"א הוסיף זאת, אך מהשמטת השולחן ערוך נראה שסובר שלא אומרים זאת. ויש להבין איך תתייחס הספירה לימי העומר בלי שיאמר בנוסח הספירה "בעומר"?

אכן אם נאמר אף בשיטת השולחן ערוך שהברכה היא חלק מהספירה – שכך נוסח הספירה לומר אותה עם הברכה, מובן, שמאחר שכבר אמר בברכה "על ספירת העומר", אין צריך להזכיר זאת שוב בגוף הספירה.

ומעתה, ישנו חידוש בדברי השולחן ערוך שהביא את דינו של הראבי"ה ופסק שאינו חוזר ומברך – אף שלדעת השולחן ערוך הספירה היא רק מדרבנן. כי היה מקום לומר שמאחר והברכה היא חלק ממטבע הספירה, כל שלא כוון בשעת הברכה את מספר הימים הנכון חסר לו בגוף הספירה. לזה מחדש השולחן ערוך שאין צריך לחזור ולברך. ויש בזה ב' טעמים. הא' מאחר שבזמן הזה הספירה היא רק מדרבנן, וספקא דרבנן לקולא; וטעם נוסף ניתן לומר שסובר השולחן ערוך שאמנם הברכה היא חלק ממטבע הספירה, אך למרות כן די שמכוון בברכה על גופה של המצוה, ואין צריך לכוון על מספר הימים.

ברם, בדעת הרמב"ם נראה להוכיח שלא כהסברא הנ"ל שהברכה היא חלק מהספירה. כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין ז, כה): "וצריך לברך בכל לילה בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ספירת העומר קודם שיספור. מנה ולא בירך יצא, ואינו חוזר ומברך". ויש להעיר למה הוצרך הרמב"ם לכפול דין זה שאם לא בירך יצא, אחר שכבר כתב באופן כללי בהלכות ברכות (פי"א ה"ה) שהברכות אין מעכבות את המצוות.

ונראה שהרמב"ם הבין בדעת הסוברים כראבי"ה שאם מנה ולא בירך לא יצא ידי הספירה כיון שהברכה היא חלק מהספירה, וזאת בא הרמב"ם לשלול, שאמנם הברכה היא חלק מהספירה, אך למרות זאת אין זה מעכב. לכן הוצרך לכפול דין זה שאם לא בירך יצא, ולא סמך על מה שכתב כן בהלכות ברכות.

על פי יסוד זה שכתב הגר"א בדעת הראבי"ה, והוכחנו כן גם בדעת השולחן ערוך – שהברכה היא חלק מהספירה עצמה – תתיישב הקושיה שהקשינו לעיל מדוע על מצות כורך שהיא זכר למקדש אין מברכים כלל, ולעומת זאת על מצות ספירת העומר שאף היא עניינה זכר למקדש מברכים.

אכן כעת נתבאר שאף בספירת העומר לא קבעו חכמים ברכה, ומה שמברכים בספירת העומר אין זו ברכה ככל ברכת המצוות, אלא הברכה היא צורת הספירה עצמה. ושוב אין זה נסתר ממה שכתב הרמב"ם גבי כורך שלא תקנו ברכה על מצוה שעניינה עשיית זכר למקדש. [ואמנם אין אנו יודעים למה קבעו חז"ל כך את צורת הספירה,[1] אך אין מקום להקשות בזה].

טעם נוסף למה אין מברכים שהחיינו בספירת העומר

הבאנו דעת בעל המאור שלא תיקנו ברכת שהחיינו בספירת העומר משום דהיא באה רק זכר למקדש. אכן לדעת הרמב"ם שספירת העומר אף בזמן הזה היא דאורייתא, ואינה זכר למקדש, צריך טעם למה לא תקנו לברך בה שהחיינו.

ולבאר זאת נקדים מה שכתב החינוך בטעם מצות ספירת העומר (מצוה שו; וכן הוא בספר העקידה פרשת אמור קטו, ב) וזה לשונו: "משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה וכו', והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכו', ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".

מבואר שמהות ספירת העומר היא לגלות על החיסרון בכך שעוד לא הגענו לזמן מתן תורה. נמצא אם כן שכל מהותה של הספירה היא להיפך מהמטבע של ברכת שהחיינו, שהרי ברכת שהחיינו היא הודאה ושמחה על כך שהגענו לזמן בו אנו עומדים, ואילו בימי ספירת העומר אנו נמצאים בזמן שהעת הנכסף טרם בא, והספירה היא כמו מעשה צער וחיסרון על כך שלא הגענו עדיין למתן תורה.

ואמנם יש בזה סיבה שלא לברך שהחיינו לזמן הזה, אבל עדיין כיון שזו מצוה חשובה שמראה שאנו נכספים לקבלת התורה ודאי מן הראוי לתקן עליה ברכה, ובזה שונה מצוה זו ממצות כורך.

טעם נוסף לזה

וניתן לבאר באופן נוסף למה לא תקנו ברכת שהחיינו בספירת העומר, אך למרות זאת תקנו ברכה על גוף הספירה. כבר ייסד הגרי"ד סולובייצ'יק שברכת המצוות נתקנה על 'עשיית' מצוה, ולא על 'קיום' מצוה.

והוכיח כן מדברי הרמב"ם בהלכות ברכות (פי"א הלכה ה) שכתב: "העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה; ואם דבר שעבר הוא אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף". והקשה הגרי"ד אם נאמר שברכת המצוות היא על קיום המצוה, לא היה צריך הרמב"ם לטעם "שעדיין עשייתה קיימת", שהרי פשוט שצריך לברך על עצם קיום המצוה שלהבא. על כרחך שהברכה נתקנה על עשיית המצוה, ולא על קיומה, ולכן הוצרך הרמב"ם להוסיף דעשייתה נמשכת – כדי לבאר שעדיין שייכת הברכה למעשה המצוה.

וזו הסיבה ששליח מברך על מעשה מצוה אף שהקיום אינו מתייחס אליו, שהרי מכל מקום עושה מעשה מצוה.

ובשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סי' ט) הסתפק בנכנס לגור בבית שיש בו מזוזה שהניח שם הדייר הראשון, אם מחוייב לברך, שהרי לנכנס הוא קיום מצוה חדש, אלא שאין כאן עשיית מעשה מצוה. כמו כן יש להסתפק בהולך מביתו לכמה ימים אם כשחוזר צריך לברך שהרי בינתיים היה פטור ממזוזה, ויש כאן קיום חדש. והביא ברכי יוסף (או"ח סימן יט) שהשוכר בית שיש בו מזוזה אינו מברך, כי הברכה נתקנה בשעה שקובעים את המזוזה על הפתח. ויסוד הדבר הוא שאין מברכים על קיום מצוה, אלא על עשיית מעשה המצוה. [ולדינא הניח רבי עקיבא איגר בצריך עיון].

ברכת שהחיינו נתקנה על קיום המצוה, ולא על מעשה המצוה כברכת המצוות

ונראה לחדש שכל זה הוא כלפי הברכה שתקנו חכמים על עצם המצוה, אך ברכת שהחיינו שמברכים עם עשיית המצוה, ברכה זו לא נתקנה על עשיית המצוה, אלא על הקיום.

וניתן לבאר בזה את דברי הרמב"ם (ברכות יא, ו): "אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו". ויש להבין מה החילוק, למה אינו יכול לברך שהחיינו כשעושה מצוה לאחרים.

על פי מה שכתבנו יתבארו היטב דברי הרמב"ם. מאחר וברכת שהחיינו נתקנה על קיום המצוה, ולא על מעשה מצוה, ולכן דווקא כשעושה המצוה לעצמו שאז הוא המקיים – מברך שהחיינו, אבל כשעושה מצוה לאחרים, הרי אין לו את קיום המצוה, אלא רק את מעשה המצוה, ולכן לא יברך שהחיינו.

ומעתה אם נבוא לדון גבי ספירת העומר, נראה שכל יום ויום נחשב חלק מ'מעשה' מצוה, ולכן מברכים על עשייתה ברכת המצוות, כי חלק ממעשה מצוה נחשב אף הוא למעשה מצוה. אכן, קיומה של המצוה יהיה רק אחרי שתושלם הספירה כולה, כי לא שייך שם 'קיום' על חלק של מצוה, ולכן לא שייך לברך שהחיינו כשמתחיל לספור ספירת העומר כי עדיין לא נגמרה המצוה, ולא קיים את המצוה.

ועיין משמרת חיים (ח"א עמ' ס-סא) שהביא מה שכתבו התוספות במנחות (סה, ב ד"ה וספרתם) שאישה זבה אין מברכת על ספירתה שמא תסתור ותצא הברכה לבטלה. והקשה, למה לא נאמר כן גבי ספירת העומר שלא יברך שמא ישכח באחד הימים ותצא ברכתו לבטלה.

לפי דברינו תתיישב הקושיה. בספירת העומר אף אם ישכח לספור אחד מן הימים ויחסר לו קיום המצוה, לא יתבטל ממה שספר שם של 'מעשה' מצוה, מאחר שאף עשיית חלק של מצוה למעשה מצוה יחשב, וכיון ששייך לברך על חלק ממעשה מצוה – לא תהא ברכתו לבטלה. שונה מכך ספירת זבה שאם תסתור יתברר שלא היו כלל שבעה נקיים, ויום אחד נקי אין בו ענין כלל, ואי אפשר להחשיב זאת אף לחלק ממעשה מצוה.

***

[1] ונראה שחז"ל קבעו באופן זה מאחר שהמצוה היא בענין של דיבור, כמו ברכת המזון וברכות התורה שהמצוה היא באופן של ברכה.

בדין לשמה במצוות

בדין לשמה במצוות

ויקחו לי תרומה – לי לשמי: (רש"י שמות כה, ב)

בשיעור זה נרחיב בחילוקי דינים שיש בין דין לשמה לדין כוונה במצוות, וטעם הדבר. ונביא את חידושו של הברכת שמואל שבדין לשמה עצמו יש חילוק בין דין לשמה במצה לדין לשמה בשאר מצוות שצריך בהם לשמה.

האם מועיל תנאי בדבר שיש דין לעשותו לשמה * חילוקו של הגר"ח בין דין כוונה במצוות לדין לשמה במצוות * חילוקו של הברכת שמואל בין דין לשמה בכל המצוות לדין לשמה במצה * ראיה לחילוקו של הברכת שמואל

האם מועיל תנאי בדבר שיש דין לעשותו לשמה

שנינו במשנה במסכת פסחים (ב, ה): "חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהן". והיינו שאם אדם אפה מצות כדי למכרן בשוק לצורך קרבן תודה, ונשארו לו מצות שלא מכרן, יכול לצאת בהן ידי חובת מצה בליל פסח. ומקשה הגמרא (לח, א) למה אין בזה חיסרון של לשמה, שהרי עשאן לשם תודה, ולא נשתמרו לשם מצת מצוה. ואומרת הגמרא שכל שעושה למוכרן יש בדעתו שאם לא יצליח למוכרן ייצא בהן בעצמו ידי חובת מצה, ושוב לא חסר בזה כוונת לשמה של מצה.

עולה מדין זה שמועיל תנאי בדבר שיש דין לעשותו לשמה. ולכן, אף שיש דין במצה שצריכה להיעשות לשמה וכנלמד מהפסוק ושמרתם את המצות – ניתן לאפות מצות לשם תודה במחשבה שאם לא יצליח למוכרן יהיו לשם מצת מצוה, ויוכל לצאת במצה זו ידי חובתו.

ויש להקשות מה שונה דין לשמה במצה שניתן לעשות בו תנאי, לדין לשמה בגט שלא מועיל בו תנאי, וכגון מי שיש לו שתי נשים ושמותיהן שוות, אינו יכול לכתוב גט ולעשות תנאי שיהא לשם מי שיחליט אחר כך לגרש, וכן לגבי דין לשמה בכתיבת ספר תורה כתב רבי עקיבא איגר בתשובה (שו"ת רבי עקיבא איגר סימן ב) שלא ניתן לעבד עורות לשם ספר תורה על תנאי.

חילוקו של הגר"ח בין דין כוונה במצוות לדין לשמה במצוות

בשאלה זו התקשה הברכת שמואל (גיטין סימן י), וליישב הדברים חידש חידוש עצום על פי יסוד נפלא של רבו הגר"ח. ישנם שני דינים שמצינו במצוות שלכאורה הינם דומים זה לזה, אך יש חילוק ביניהם. דין מצוות צריכות כוונה (ברכות יג, א; ראש השנה כה, א ועוד), ודין לשמה שנאמר בחלק מהמצוות [כמו כתיבת סת"ם, עשיית ציצית ותפילין, הקרבת קרבן]. ויש להתבונן מה החילוק בין שני הדינים הללו, שהרי לכאורה שניהם הוא ענין שווה – שצריך כוונה לשם המצוה, ולמה אם כן לגבי קיום מצוות דין זה נקרא 'כוונה', ולגבי המקומות שצריך לשמה דין זה נקרא בשם 'לשמה'.

ומביא הברכת שמואל בשם רבו הגר"ח שהגדיר זאת כך: דין לשמה הוא דין בחפצא של הדבר, ולמשל כשמעבד העורות לשם ספר תורה, יוצר בזה חפצא של קלף של ספר תורה. קודם היו עורות, ועכשיו נהפכו להיות קלף של ספר תורה. כמו כן בגט על ידי הלשמה נעשה מסתם קלף לחפצא של גט הראוי לגרש בו. וכן בקרבן, על ידי המחשבה של לשמה נהפך הכבש להיות מהות של קרבן [כי דין הלשמה בהקרבה הוא לא רק צורה של הקרבת הקרבן].

לעומת זאת דין מצוות צריכות כוונה הוא דין מצד הגברא, שכשמקיים את המצוה צריך לחשוב לשם המצוה, אך אין על ידי הכוונה שינוי בחפצא. והיינו שמצד מעשה הנחת התפילין, אין הבדל בין הנחה עם כוונה לצאת ידי המצוה, להנחה בלי כוונה, ואף הנחה בלי כוונה נחשבת למעשה מצוה של הנחת תפילין. אלא שבדין כוונה נאמר שבלי כוונה לא יצא הגברא ידי חובתו במצוה זו.

על פי ביאור זה נוכל להבין חילוק שיש בין דין לשמה שלא מועיל בו תנאי וכמו שהבאנו לעיל, לדין כוונה במצוות שמועילה כוונה בתנאי – ותחילה נביא דוגמא לזה. פסק השולחן ערוך (או"ח תפט, ג): "המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה יברך ויספור". ומבאר המשנה ברורה (ס"ק טז) שמדובר במי שמתפלל עם הציבור בין השמשות שהוא ספק לילה והדין הוא שיוצא אז ידי ספירה, לפוסקים הסוברים שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, אלא שהוא רוצה לדקדק ולספור מצאת הכוכבים כדי לצאת גם ידי הסוברים שספירה בזמן הזה מדאורייתא. בזה אומר המחבר שימנה עמהם, פן ישכח למנות שוב בלילה, ויחשוב בדעתו אם אזכור בלילה למנות אין אני רוצה לצאת בספירה זו, וכשיגיע הזמן אח"כ יברך ויספור. הרי שניתן לעשות מעשה מצוה עם כוונה על תנאי.

ודוגמא נוספת. כתב רבי עקיבא איגר (או"ח סי' מו) שאדם הבא לבית הכנסת לתפילת שחרית, וחושש שאם ימתין עד שיתאסף מנין יעבור זמן קריאת שמע, יכול לקרוא קריאת שמע עכשיו בלא ברכותיה, ויתנה שאם יספיק לקרותה שוב בברכותיה בזמנה, מה שקורא עכשיו לא יהא לשם מצוה, אלא כקורא בתורה. הרי אף בזה שניתן לעשות מעשה מצוה של קריאת שמע עם כוונה על תנאי.

על פי חילוקו של הגר"ח בין דין לשמה לדין כוונה במצוות יתבאר היטב חילוק דין זה. מאחר ודין לשמה הוא דין בחפצא, אם כן הוא ענין של יצירת מציאות. ביצירת מציאות לא שייך לעשות תנאים, וכמו שאין אדם יכול לחפור בור על תנאי שאם יירדו גשמים לא יהיה בור, אלא כל שיש כאן יצירת מציאות מוכרח שיהיה כן על כל הצדדים. לעומת זאת בדין כוונה במצוות ניתן לעשות תנאי, מאחר ודין כוונה הוא דין מצד הגברא, ואין בו ענין של יצירת מציאות בחפצא.

ישנו חילוק בין דין לשמה בכל המצוות לדין לשמה במצה

בא הברכת שמואל ומחדש שכאותו חילוק שחילק הגר"ח בין דין כוונה במצוות לדין לשמה במצוות, ניתן לחלק בדין לשמה עצמו בין מצה לשאר מצוות. דין לשמה במצה אינו ככל דיני לשמה שהוא דין מצד החפצא שצריכה המצה להיעשות למציאות של מצת מצוה, אלא הוא דין מצד הגברא, שאינו יכול לצאת ידי חובת מצה אם לא נעשה השימור של המצה לשמה. אך במצה עצמה אין שום שינוי בעשייתה לשמה.

ובזה מיישב הברכת שמואל את הדין העולה מהמשנה הנזכרת שניתן לעשות תנאי בלשמה של מצה – למרות שבשאר המצוות שיש בהם דין לשמה לא ניתן לעשות זאת בתנאי. מאחר ודין לשמה במצה שונה משאר דיני לשמה במצוות, ואינו בא ליצור שינוי במציאות החפצא, והוא מקביל לדין כוונה במצוות – ניתן לעשות בזה תנאי וכמו שניתן לעשות תנאי בדין כוונה במצוות.

ראיה לחילוקו של הברכת שמואל

ונראה להביא ראיה לעצם יסודו של הברכת שמואל שיש חילוק בין דין לשמה במצה, לדין לשמה בשאר מצוות. ישנה הלכה שכשבא אדם לכתוב ספר תורה צריך לומר בפיו "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה". כמו כן הטווה ציצית צריך שיאמר בפיו שטווה לשמה (שולחן ערוך או"ח יא, א). ואם לא אמר זאת בפיו, ורק היה כן במחשבתו יתכן שאפילו בדיעבד לא מהני (עיין משנה ברורה  יא ס"ק ד). לעומת זאת במצה לרוב השיטות די אם היה במחשבתו לשומרה לשם מצה, ויוכל לצאת ידי חובתו גם אם לא אמר זאת בפיו, וכמו שמוכח במשנה הנ"ל (לה, א) גבי חלות תודה שאם עשאן למכור בשוק יכול לצאת בהן ידי חובת מצה, למרות שלא מבואר שהוציא בפיו שעושה זאת לשם מצה – אם לא יצליח למוכרן.

ולפי פשוטם, הדברים צריכים הבנה, מה פשר החילוק בזה בין מצה לשאר המצוות שצריכים להיעשות לשמה – אם הדין הוא שכדי לעשות המצוה לשמה לא די במחשבת הלב, אלא צריך שיוציא זאת בפיו, למה במצה ניתן לשומרה לשמה אף בלי שיוציא זאת בפיו.

שאלה זו תתיישב על פי חידושו של הברכת שמואל. בשאר המצוות שצריך בהם לשמה, צריך ליצור חלות בחפצא עמו נעשית המצוה. חלות בחפצא אי אפשר ליצור על ידי מחשבה גרידא, ולכן צריך שיוציא הדברים בפיו. לעומת זאת במצה אין דין ליצור חלות של לשמה בחפצא של המצה, וכל הדין לשמה שבה הוא רק כלפי הגברא – שיכול לצאת ידי חובתו רק במצה שהיתה כוונה בשימורה לשם מצה – בזה אין צריך שיוציא הדברים בפיו, וכמו בדין כוונה במצוות שאין צריך לומר בפיו שעושה זאת לכוונת המצוה, ודי במה שיש כך במחשבתו.

***