דין תוספת בט' באב

ט' באב – דין תוספת / ר' צביקה

נשאלה שאלה האם בערב ט' באב יהיה מותר לקחת כדור להקלת הצום – לפני הצום?

נידון בשו"ת מהרש"ם, המקור לאיסור:

רמב"ם בפ' המשניות תענית פ' ג': אסור ברחיצה ובסיכה ומוסיפין מחול לקודש".

אומר הפירוש למשניות: ןעשיית מלאכה – דבר מגונה מאוד.

ר' יושע בער: מוסיפין מחול על הקודש – מנחת חינוך שי"ג ס' י"ט: יש דין תוספת בט' באב כמה דקות קודם.

הרידב"ז: בט' באב אין דין תוספת וכוונת הרמב"ם שמבין השמשות לקבל אבילות, היה מקום לומר שבט' באב שהוא מדרבנן וספיקא מדרבנן לקולא אז אולי ייכנס הצום בצאת הכוכבים ויצא בצאת הכוכבים?

דעת הרי"ף: אחרי סעודה מפסקת וברהמ"ז – אם קיבל עליו תענית לא יכול עוד לאכול או לשתות.

הרמב"ן: הגמ' בפסחים נד: דנה האם בט' באב בין השמשות יש להוסיף או לא?     לפי הרי"ף למה הגמ' דנה אם בין השמשות מותר או אסור? הרי לכאורה ודאי לפי הרי"ף שצריך לקבל קודם?!

עונה הבית יוסף: הגמ' דנה באדם שלא קיבל על עצמו כבר את תחילת הצום – זה הדיון בגמ' אבל הרי"ף דיבר על אדם שכבר קיבל על עצמו ולכן אין שאלה.

  • הרמב"ם הל' העשור פ' א': "מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש" –  מדייק ר' יושע בער שכל דין שביתה לפני הזמן זה מדין תענית אבל לא ממלאכה ולכן לשבות ממלאכה זה בעשור לחודש, יוה"כ מתחיל בלילה אבל את התענית אפשר להקדים, את כניסת יוה"כ אפשר להקדים אבל את עשור לחודש – אי אפשר להקדים (ערוך לנר).

רחיצה אסורה לא מדין אבילות אלא מדין תענית ולכן מי שמקדים להכניס את הצום – לא יוכל להתרחץ.

הרמב"ן שואל מדוע הגמ' מסתפקת בבין השמשות אם זה זמן מותר או כבר אסור? הרי אם מקבל על עצמו תענית – האבילות חלה?! לפי הרי"ף יש דין תוספת!

-: יש כאן 2 דינים: האדם יכול לקבל על עצמו את התענית אבל ספק הגמ' הוא אם ניתן להקדים את דיני האבילות, ברמב"ם כתוב שמוסיפין מחול על הקודש – רק תוספת תענית אבל לגבי אבילות – אין תוספת.

לרמב"ן אין תוספת בכלל אפילו לא בתענית.

הרמב"ם הל' תענית פ' ב' בל' ט': חסידים ראשונים…ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים…ואוכל בשממון ודאגה".

ברמב"ן אין דין לאכול סעודה מפסקת בערב ט' באב ואסור לאכול 2 תבשילין – שלא ייכנס מעונג לט' באב.

רמ"א תקנב: יש נהגו לאכול סעודה קבועה עם כמה תבשילין לפני מנחה ואח"כ סעודה מפסקת עם תבשיל אחד, והרמב"ן קרא תיגר על כך (דרכי משה).

לפי הרמב"ן הבעיה שלא תיכנס מעונג לצום שנאמר "בטן רשעים תחסר".

יש נדון שאסור ללמוד תורה אחרי חצות שלא ייכנס מעונג ל ט' באב.

הרמב"ן למד שאין דין הוספה לפני ולכן לא יכול לקבל תענית לפני ולכן אין דין של סעודה  מפסקת אבל האיסור לאכול 2 תבשילין כדי שלא ייכנס מעונג לצום.

הרמב"ם: אדם יכול לקבל על עצמו כבר לפני כניסת הצום, יכול לקבל על עצמו קודם דיני תענית, ודין סעןדה מפסקת הוא דין של מאכל אחד ולא שניים כקבלת התענית.

  • בט' באב שחל בשבת – נדחה למוצא"ש ובשבת אוכל בשר ושותה יין כמו בסעודת שלמה, הבאר היוב אומר שאין דין של סעודה מפסקת בט' באב בשבת – הכל רגיל.

ההסבר: התוספת היא רק מדין של תענית ולא מדיני אבילות ולכן כשחל בשבת לרמב"ם שיש תוספת תענית – בשבת לא יהיה, אבל לרמב"ן אין כלל דין של תוספת.

הגאון: אם מותר לאכול בשבת שחל בה ט' באב כסעודת שלמה מדוע הרמ"א פוסק שלא ילבש בגדים מיוחדים?

-: מדין תענית – מותר לאכול אבל בגדים הם מדין אבילות שחלה (בצנעא) עוד לפני.




גדר קריאת התורה בתענית

בס"ד                                                                                                                                                 7/7/2005

גדר קריאת תורה בתענית / ר' גדעון אוסטרוב

 

שו"ע הל' תעניות: "כהן שלא התענה לא יעלה לתורה בתענית ציבור".

מהרי"ק: מנהג בזמנם למכור את עליות שבת בראשית .

            מה קורה בכהן שלא קנה עליה וגם לא הסכים לצאת החוצה  ולאפשר לקונה שהוא ישראל לעלות?

            -: כיון שכל חובת הכהן היא משום "וקידשתו" כאשר יש אפשרות לעלות אותו אז עוברים על "וקדשתו" אבל

               כשיש פגיעה בציבור – אזי אין חובת וקדשתו.

המהרי"ק מביא את הסיפור על כהן שלא התענה ולא הסכים לשתף פעולה ולצאת מביהכנ"ס – ופסק שניתן לעלות במקומו מישהו אחר אפילו אם הוא בביהכנ"ס.

אם כבר קראו לו לעלות לתורה – מחלוקת ב"ח וט"ז אם הוא עולה או לא.

רע"א: מה הראיה בכבוד הציבור  של עליות בכסף מתענית? הרי בתענית הברכה של לא צם היא ברכה לבטלה ואילו במכירת עליות – הברכה תופסת?!

אלא שמכאן לומדים שהברכה אינה ברכה לבטלה ולכן ניתן להביא ראיה ממכירת עליות לתעניות.

  • ט באב בבוקר לא קוראים "ויחל" כמו בשאר תעניות אלא קוראים "כי תוליד בנים" – כהן שנצרך לאכול עולה או לא?

רע"א דן לגבי יו"כ בקריאה בבוקר ופוסק שמותר לאדם שנצטווה לאכול לעלות כי הקריאה היא מדיני המועד ולא קריאה מדין תענית ציבור, במנחה מסתפק רע"א האם קריאת מנחה של יו"כ – עריות – היא מדין התענית כמו "ויחל" במנחה בשאר תעניות או או שזוהי קריאה מענייני היום.

ביו"כ שחל בשבת – מוסיף ר' שלמה איגר – כן יעלה כי סיבת הקריאה במנחה היא כמו בשבת רק תוכן הקריאה שונה כמו תענית שחלה בשני וחמישי.

  • העקרון המנחה לעליית הלא צם – האם הקריאה היא מחובת היום או מחובת התענית.

ישנה סוגיא בשבת: I) אדם מתפלל בחנוכה בר"ח מוסף – האם מזכיר על הניסים או לא? הרי המוסף בא משום ר"ח ולא משום חנוכה?

  1. II) בשבת ור"ח האם הברכה האחרונה אחרי ההפטרה – "על התורה ועל העבודה" – האם להזכיר בה ר"ח או לא?

הגמ' פושטת את הספק שקורא הפטרה ביו"ט או מתפלל מוסף בר"ח בחנוכה – תוסיף גם את המועד.

הגמ' דנה האם ביו"כ בברכה האחרונה שלאחר ההפטרה  מזכירין יו"כ?

המרדכי: ביו"כ מברכין על התורה כי הפטרה זו נתקנה לכבוד קדושת היום. אך לדעת הרמ"א, וכן מנהג האשכנזים שלא לחתום בשל יום הכיפורים ובשל שבת, תקנת ההפטרה אינה לכבוד קדושת היום, אלא מחמת התענית כמו בכל תענית.

ביאור הגר"א בשו"ע תרכ"ב: מחלק בין ק. התורה בשבת ליו"כ. במנחה יו"כ – סיבת הקריאה היא מדין תענית ולא משום המועד ולכן לא מוסיפים יו"כ בברכה האחרונה של ההפטרה כי דין הקריאה הוא משום התענית.

לשו"ע שכן אומרים "שבת ויום הכיפורים" – הקריאה היא מדיני השבת.

ספק: בקריאה במנחה ביוה"כ האם הקריאה היא מחמת היום או או מחמת התענית? נפק"מ לגבי לעלות לתורה אדם שלא התענה.

חת"ס: מביא את סיפורו האישי (שו"ת חת"ס או"ח ס' קנז): "ביום ת"ב תקע"א החליתי והוצרכתי לשתות בעו"ה והרהרתי בדעתי אם ישאלוני התלמידים …האם יקראוני להעלות אותי לתורה למנחה בקריאת ויחל מה אשיב להם, ונ"ל פשוט שיכולתי לעלות לתורה לקרות ויחל כמו שאר כל אדם , דהנה דין זה דמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה – לא נמצא מפורש בשום מקום, ואדרבא מסברא נותן הדעת שיכול כל אדם לעלות ולקרות ולברך על חיוב הצבור".

ומסתפק לגבי עליית הלא מתענה, המקור הוא שאינו עולה לתורה מי שלא התענה בה"ב (הצומות לאחר הרגל) והרי שם האדם מקבל על עצמו את התענית אבל מי שלא קיבל – לא מתענה, חז"ל לא חייבו אותנו להתענות!

אם נאמר שת' באב זו קריאה משום התענית – אומר החת"ס – גם אותו אחד שאכל מותר לו לעלות כי התירו לו ארוחה אחת והוא מתענה שלא אכל יותר! החיוב בתענית הוא גם לגביו! הוא מתענה במשהו, הוא שייך לתענית וממילא הוא בר קריאה ואילו המהרי"ק דיבר על מקרה שאינו בר תענית.

טעם נוסף מביא החת"ס שזוהי בעצם חובת היום – ת' באב מחייב קריאה בתורה בשחרית ומנחה ללא קשר אם מתענה או לא.

נפק"מ בין 2 הטעמים אם יש עשרה שלא מתענים.

הגמ' במגילה ה. שלושה דברים אמר רבי ולא הודו לו… ביקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו"  – הר כתוב שמי שלא מתענה בת' באב לא רואה בשמחת ירושלים?

-: תוס: לא התכוון לבטל לגמרי אלא: I) מהחומרא שיותר משאר התעניות    II)  רצה לעוקרו מ-ט ל-י באב.

הרי יש כלל ש"אין בי"ד יכול לבטל בי"ד חבירו" כיצד רצה רבי לשנות את חומרת התעניות או אפילו לשנות את היום?

כמו כן כיצד הגמ' קבעה שמגילה נקראית בי"א,י"ב, י"ג… הרי אי אפשר לבטל בי"ד חבירו אפילו חלקית?

-: תקנת חמשת העינויים היא תקנה מאוחרת, לגבי שינוי היום – אין כאן ביטול אלא כי הייתה דעה (של ר' יוחנן) לצום ב י' באב ורבי לא חולק אלא פוסק כדעת יחיד.

חקירה: ישנן מצוות שהן תוצאה של היום כמו סוכה בסוכות או שבעצם עניין המצווה מצד עצמה רק חיפשו "אכסניא" למצווה והטילו על יום מסויים אבל לא היום מחייב.

החקירה בט' באב – חז"ל הטילו נוהגי אבילות על החורבן – האם כשתיקנו את ט' באב הם תיקנו יום אבילות על החורבן ומהתוכן הפנימי מחייב נוהגי אבילות ותענית או שבעצם רצו לקבוע אבילות על החורבן וחפשו יום קרוב ומצאו את ט' באב כ"אכסניא" לנוהגי האבילות.

מנחת חינוך: להתענג בשבת – זהו מדברי קבלה וכן מנהגי האבילות וכאשר הם מתנגשים  כמו ט' באב שיוצא בשבת – צריך להיות דין של "שב ואל תעשה"?!

-: ט' באב אינו יום שקבעו לו מהות אלא משמש כ "אכסניא" לדיני אבילות ומצאו את ט' באב.

– לגבי לעקור קריאת מגילה: בפורים שזהו יום שמחה – אי אפשר להזיז את דיני הפורים כי עיקר היום הוא ע"י מצוות מעשיות , שם הזזת היום היא ביטול עצמו של היום אבל אם נאמר לפי החקירה שתוס' בעצם סברו שתקנות האבילות מצאו אכסניא ב ט' באב אזי זה לא שעצם היום גורם לדיני התענית ולכן זו לא עקירה.

– ט' באב שיוצא בשבת ונחה לראשון – האם ראשון הוא תשלומין או מדין עיקר התקנה? – נפק"מ לקטן שהגדיל בשבת של ט' באב וכן לגבי אבילות בצנעה בשבת.

מחלוקת זו תלויה בחקירתנו אם ט' באב הוא יום אבילות ומתוך כך נבעו הדינים ואז ברור שיום ראשון הוא תשלומין אבל אם היום הוא רק אכסניא למנהגי האבילות – יום א' משמש כאכסניא אחרת.

  • קריאת התורה אינה מנותקת מיום הקריאה, לקריאה אין משמעות ללא הזמן, קריאה בתורה אינה אכסניא שמחפשים יום אלא המועד קובע את הקריאה.

בט' באב הקריאה היא או שהיום מחייב או האבילות מחייבת .

בט' באב הקריאה היא מעניינו של יום – היום מחייב את הקריאה אבל לשיטה השניה שאין סתם קריאה בתורה כאכסניא מה מחייב את הקריאה?

-: התענית, היא מחייבת את הקריאה.

ואסיים בסוף תשובתו של החת"ס:

"מ"מ בהא סלקינן דחולה האוכל בט' באב עולה לתורה במנחה בלי שום פקפוק לפע"ד, והרופא לשבורי לב ומחבש לעצמותם הוא יחלימני ויחייני וינחמני בנחמת ציון".




בגדרי קריאת התורה ומפטיר

בס"ד                                                                                                                                                                                            17/7/23

בגדרי ההפטרה וקריאת המפטיר / ר' יעקב קופר                                                 

 

סיכום מהלך השיעור:

מבוא: ערב ר"ח אב, פתחנו בענייני דיומא, הגמ' בתענית כט מביאה מח' אמוראים האם בקריאת התורה בט' באב בעינן ג' קרואים או שמספיק עולה אחד, הדבר מתמיה מדוע יש מאן דאמר שדווקא בט' באב מעלים עולה אחד ולא ככל תקנות הקריאה בתורה ואף ביתר התעניות שבעינן לכל הפחות ג' קרואים, דבר זה יתיישב בע"ה בהמשך הדברים.

א.  עיקר תקנת ההפטרה:

איתא באבודרהם שעיקר תקנת ההפטרה היא מאחר והמלכות גזרה עליהם שלא לקרוא בתורה לכן תיקנו לקרוא בנביאים[1], על כן המפטיר מברך ז' ברכות כנגד ז' הקרואים וכמו"כ לכן ההפטרה צריכה שיהיה בה כא' פסוקים משום הפס' שחייבים הקרואין לקרוא בשעה שעולים לתורה.

עוד ביאר האבודרהם ע"פ זה את הסיבה למה נקראת 'הפטרה', 1. מפני שעל ידה אנו פוטרים את עצמינו מהחיוב לקרוא בתורה שכן כאמור קריאת ההפטרה מהווה תחליף. 2. הפטרה מלשון 'פטר רחם' שרק לאחר ההפטרה ניתן לפתוח את פינו בדיבור משום ההלכה שבזמן קריאת התורה אסור לדבר כלל. 3. מפטיר מלשון סילוק שכן בקריאת ההפטרה הסתיימה תפילת 'יוצר'.

ב. מפטיר עולה מן המניין או לא:

איתא בגמ' במגילה כג. מח' אי מפטיר עולה מן המניין או לא הצד שיעלה כיוון שסוף סוף הוא קורא בתורה ומנגד יש סברא לומר שאינו מברך משום שקריאתו נצרכת משום כבוד התורה להורות שאין כבוד התורה והנביא שווין ולכן כיוון שסיבת קריאתו היא צדדית אינה חשובה בתור אחד מתוך שבעה שצריכים לקרוא לשם קריאת התורה.[2]

המחבר פסק שמפטיר עולה למניין שבעה מעיקר הדין אלא שאנו מחמירים כפי השיטה שאינו עולה למניין כיון שאין לנו מה להפסיד מלנהוג כך מכיוון שאפי' למ"ד שעולה סוף סוף ניתן להוסיף.

ג. נפק"מ לעניין הדין שמפטיר עולה למניין:

  1. בתעניות ששם יש איסור להוסיף קרואים משום טירחת הצבור שמה אנו נוהגים כעיקר הדין שמפטיר עולה למניין ולכן השלישי הוא המפטיר.
  2. פוסק המחבר שבמקרה ואין מישהו שעוד לא עלה שיודע להפטיר ומי שעלה בתור שביעי יודע אזי אם עוד לא אמרו קדיש יכול מי שעלה לשביעי מיד לקרוא את ההפטרה ואין הוא צריך עוד פעם לחזור על שביעי. שכן במקרה שכז העמדנו את הדין המקורי שמפטיר עולה למניין שבעה.
  3. עוד נפק"מ, במקרה והעולה קרא את כל הפרשה ובטעות עלו ששה קרואים ולא שבעה ואמרו קדיש בכזה מקרה יחזור ויעלה רק אחד שהוא יהיה הן בגדר שביעי והן בגדר מפטיר.

ד. קריאת המפטיר בעבר למול המנהג היום:

תוס' בסוגיא במגילה הוכיח מכך שהגמ' תירצה את מ"ד שאינו עולה למניין שהסיבה מדוע לא קוראים לשיטתו בנביא כד' פסוקים היא משום שקריאתו אינה חשובה שכן היא רק בכדי כבוד תורה הרי יותר היה לגמ' ליישב שכיוון שזוהי אותה הקריאה של השביעי אין מה לתקן כנגד זה פס' בנביאים, שכן אין כאן כל קריאה חדשה , מכך הוכיח תוס' שבזמן הגמ' היה שהמפטיר קורא קריאה אחרת שלא קרא כלל השביעי , ובביאור השינוי שאנו נוהגים ביאר התוס' שתיקנו חכמים לאחר הגמ' שהקדיש יהיה בין השביעי למפטיר בכדי להדגיש את העובדה שקריאתו של המפטיר היא משום כבוד התורה, ומאחר וכן הרי שחייב להיות שהקדיש יסכם את כל הקריאה שצריך לקרוא ולכן מסיימים את כל הקריאה בין השבעה והמפטיר שלאחר הקדיש חוזר עוד פעם על קריאתו של השביעי.

ה. דברי ר' יאשיה

מתוך דברים אלו של התוס' נבין את דעת ר' יאשיה שהובא בב"י שציין שרבנות המוספין אין הן חובה ליום ולכן מובן מדוע המפטיר קורא אותם אך הקשה שבשבתות ראש חודש וד' פרשיות הרי ששם יש חובה לקרוא את הפרשיות הללו וא"כ כיצד יתכן שהמפטיר קורא אותם לאחר הקדיש והרי אם זהו חובת היום הרי שזה צריך להיות בכלל הז' הקרואים הבאים כחובה ליום וכמו"כ שהקדיש חייב להגיע לסוכך עליהם ולא באמצע, ע"כ הוא פסק שיש על השביעי ולמא זאת לפני הקדיש והמפטיר יחזור ויאמר שוב את את הקריאה של השביעי.

ו. ביאור מנהגינו

אמנם הב"י לאחר שהביא את דברי ר' יאשיה סיים והורה ש' אע"פ שאין אנו נוהגים כן…' הרי שאנו פוסקים כפי שהובא ברמ"א בסע' ד' שהמפטיר קורא אחרון בין אם הוציאו ס"ת אחד ובין אם שניים או שלש. וצ"ב.

יע' בארוכה באגרו"מ או"ח ח"א ס' קא', שהאריך בביאור גדר המפטיר:

האגרו"מ נחת לעניין מתוך ששאלו אותו מה דין מי שבחוה"מ פסח בטעות אמר קדיש לפני שעלה הרביעי האם צריך לאומרו שוב לאחר שיעלה הרביעי, בתחילה רצה לתלות זאת במח' המהר"ם והרא"ש בסימן שלנו , שהרא"ש פסק כפי שהובא במחבר בסע' ו' שאין צריך לחזור ולהקדיש במקרה שסיימו בטעות את הפרשה עם ו' קרואים ואמרו קדיש ואילו המהר"ם פסק שהמפטיר צריך לחזור ולומר קדיש פעם שנייה לאחר עלייתו, ועפי"ז חשב להורות שלא צריך להקדיש, אלא שחזר ואמר שיהיה צורך לחזור ולהקדיש דשאני בעובדא של הסימן שלנו שהקדיש סיכם את כל הקריאה הבאה לחובת היום אך בחוה"מ עוד לא קראו את הקריאה שהיא חובת היום-קריאת המפטיר בחוה"מ-קריאת קרבנות היום.

ומתוך כך בא לברר כיצד קורא המפטיר לאחר הקדיש, בשלמא בשבתות רגילות אז קריאתו היא רק שולית שקורא לכבוד התורה אלא שבשבתות שמוציאין ב' ספרי תורה ובאין לחובת היום כיצד יתכן שקריאתו לא תושלם בקדיש וכדברי התוס' שהובאו לעיל.

וייסד האגרו"מ, דיש ב' דינים בקריאת התורה[3] יש את דין הז' קרואים שזהו מצות לימוד תורה שתקנו בציבור מימות משה ויש דין שני שזהו קריאות שמטרתם לפרסם ולהודיע כדוגמת קריאת ראש חודש שמהותה להודיע על ראש חודש וכפי שהגמרא מביאה עוד כמה דוגמאות לפרסום ר"ח-יע' באגרו"מ, וכך אף קריאת ד' פרשיות כל פרשייה יש לה מהות כדי למחות עמלק, או כדי לעורר על מחצית השקל וכו'. אמנם סוף כל סוף גם כשקוראים פרשיות אלו ממילא גם מתקיימת על ידם מצוות תלמוד תורה בציבור על אף שאין זוהי מטרתם המרכזית. 

מעתה מובן מאד מדוע כשמוציאים ב' ספרי תורה הקריאה השנייה יכולה לשמש כמפטיר שכן הקדיש סוכם את הקריאה שהיא מצד חובת היום-הלימוד תורה שנתקן מימות משה ולעומת זאת קריאת המפטיר במהותה היא שונה היא בגדר 'לפרסם ולהודיע..' ומ"מ סוף כל סוף יש אף בקריאות אלו לימוד תורה ולכן זה יכול לשמש כתפקיד המפטיר שעניינו-להראות שלא מושווה כבוד התורה לכבוד הנביא ומנגד לא מפריע לנו שזה מחוץ לקדיש שכן הקדיש סגר את קריאת חובת היום שנתקן מצד עצם הלימוד.

ובשבת שמוציאין ג' ספרי תורה, יש להקדים כי חכמים ידעו שכל הקריאות שאנו רוצים שהצבור יקרא בשבת חייב להתכנס לתוך תבנית של ז' קרואים ומפטיר זוהי התבנית של קריאה בתורה בשבת שהיא חובה ולכן כאשר יש לנו ג' ספרים ורוצים אנו שיקראו בכולם חייבים להכניס את הספר השני בתוך הז' קרואים לפני הקדיש כי סוף סוף זהו קריאה שנצרכת להיקרא ולא תיקנו שיהיו יותר מז' קרואים לכן אנו מושכים את קריאה זו לתוך הז' קרואים המגדירים את מצות הלימוד תורה של שבת זו.  ואז קדיש והספר השלישי ישמש כמפטיר ואין זה בעיה כמו שבב' ספרים הספר השני משמש כמפטיר, כפי שבואר לעיל.  

על פי זה ביאר את ששאלנו בתחילת השעור, בט' באב יש דיעה שמספיק עולה אחד שכן עניין הקריאה הוא תענית ואבילות ולא מצד מצוות לימוד תורה בצבור ואמנם בכל הקריאות אף כאלו שאין עניינם המובהק -לימוד התורה, נתנו את גדרי תלמוד תורה שכן סוף כל סוף קוראים בתורה מ"מ בט' באב יש איסור ללמוד תורה אז אומר מ"ד אחד שעולה רק אחד ואילו מ"ד שני סובר שסוף כל סוף הוי כדברים המותרים ללמוד בט' באב ולכן נתנו להם גדרי לימוד תורה עם ג' עולים כפי שבכל שני וחמישי ושבת במנחה וכו..

שיעור הרב יעקב קופר

 

מקורות

  1. אבודרהם, סדר שחרית של שבת ופירושה:

ואחר שגוללין ספר תורה קורא ההפטרה וצריך שיהא בה מענין פרשת היום ולמה מפטירין בנביאים לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה וכנגד שבעה שהיו עולין לקרוא בתורה ואין קורין פחות משלשה פסוקים עם כל אחד ואחד תקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים ולא יפחות מהם ואם נשלם הענין בפחות מכ"א כגון הפטרת שובה שהיא קטנה אינו צריך לקרות יותר. ולכן נקראת הפטרה לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ור"ת כתב טעם אחר , למה נקראת הפטרה לפי שאמרינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפי' בדבר הלכה שנא' ובפתחו עמדו כל העם ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר והוא מלשון יפטירו בשפה ומלשון פטר רחם-פתוח. וי"א שהוא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח לשון סלוק מן הדבר כלומר אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפילת יוצר ומתחילין בתפילת מוסף…..שהרי תיקנו למפטיר שבעה ברכות כדאמרינן במס' סופרים אומר שבעה ברכות כנגד שבעה שקורין בתורה, פירוש, שתים בקריאת התורה תחילה וסוף ואחת לפני ההפטרה וארבעה לאחריה הרי שבעה ברכות.

  1. מגילה כג.

איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה? רב הונא ורבי ירמיה בר אבא, חד אמר: עולה, וחד אמר: אינו עולה. מאן דאמר עולה – דהא קרי, ומאן דאמר אינו עולה – כדעולא, דאמר עולא: מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה – מפני כבוד תורה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא – למנינא לא סליק. מיתיבי: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין כנגד שבעה שקראו בתורה. ואם איתא, עשרים וארבעה הויין! – כיון דמשום כבוד תורה הוא, כנגדו נמי לא בעי.

רש"י: מפני כבוד תורה – שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא ולא משום חובה – לאו ממנינא הוא.

  1. תוספות

כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעי – וקשיא לפי מנהגינו שאנו נוהגין בכל שבתות השנה שהמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים ואין קורא כלל אחר כך אם כן מאי קא משני כיון דמשום כבוד התורה הוא כנגדו נמי לא בעינן אדרבה היה לו לומר כיון דאין קורא אלא מה שקראו הראשונים כנגדו לא בעינן אלא שמע מינה דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא קראו הראשונים והכי נמי משמע מדתקינו ג' פסוקים כנגדו למפטיר בנביא כנגד מה שקרא בתורה למאן דאמר עולה כדאמרינן בסמוך א"כ שמע מינה שהוא קורא מה שלא קראו הראשונים וא"כ קשה למה אין אנו נוהגין לעשות כן ונראה לפי שבימי החכמים לא היו אומרים קדיש בין אותן שקראו קודם המפטיר והמפטיר ולכך היה המפטיר מסיים אבל אחר שנסדר הש"ס ותקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר כמו שתקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו שלא היו אומרים בימי התנאים והם תקנוהו להודיע שתפלת ערבית רשות והכי נמי תקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר להודיע שאינו ממנין השבעה. 

  1. טור אורח חיים סימן רפב

ומפטיר מיבעיא אם עולה או לאו ואסיקנא דעולה לפיכך נוהגין בתענית וביה"כ במנחה ובט' באב שהשלישי מפטיר כיון שעולה למנין ואין יכולין להוסיף על ג' אבל בשבת ובי"ט ויוה"כ שיכולין להוסיף נוהגין שבשבת השמיני מפטיר ובי"ט הששי וביוה"כ השביעי ואתי שפיר בין למ"ד עולה בין למ"ד אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולין להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קראו שבעה לפניו הלכך קורא שבעה וגומר עמהם הפרשה ואומר קדיש וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא הז'

  1. שו"ע סימן רפב

סעיף ד נוהגים לקרות שבעה ולגמור עמהם הפרשה ואומר קדיש,וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי. הגה:וכן נוהגים ביום טוב שאין מפטיר ממנין הקרואים, אבל בחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים, השלישי הוא מפטיר. וביום שמוציאין ב' ספרים או ג', יא המפטיר קורא באחרונה…. ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר, ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא ובין מוציאין ס"ת א' או ג'.

סעיף ה: אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה, וכבר אמר ש"צ קדיש אחר קריאת הפרשה, זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ויברך על קריאתו תחלה וסוף. הגה: אבל אם לא אמר קדיש, יפטיר מי שעלה לשביעי אם יודע, ואם יש אחרים שיודעים להפטיר לא יפטיר מי שעלה כבר.

סעיף ו: אם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש, א"צ לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי, דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה.

  1. בית יוסף אורח חיים סימן רפב

וה"ר ישעיה כתב מה שנהגו שהמפטיר קורא המוספין ומפסיק בקדיש בין קריאת התורה לקריאת המפטיר נראה לי שקריאת המוספין אינה חובה שהרי אינה נזכרת בתלמוד ואינה אלא תיקון הגאונים שיקרא המפטיר במוספין לגורסם שליח צבור ויאמר אותם בתוך התפילה ומפני שאינם חובה לא ניתנו לאחד מן הקורים הבאים חובה ליום אלא תקנו שיקראם המפטיר שאינו קורא משום חובה וכיון שאין קריאתו חובה לא חששו אם לא יקרא במה שקרא החמישי אבל ד' פרשיות ופרשת ראש חודש שהם חובה ליום וקובעים הפטרה אחרת אינו דין שיקרא אותם אלא אחד מהז' שהם באים חובה ליום וגם לא להפסיק בקדיש ביניהם שכמו שפרשת היום היא חובה גם זו היא חובה ועודפת עליה שמפסיקין הפטרת פרשת היום ומפטירין בפרשה הנוספת הילכך הטוב והישר הוא לקרות ששה בפרשת היום והשביעי בפרשה הנוספת כמו שמפורש בגמרא (עיי' מגילה כט סוע"ב) ואחר כך אומר קדיש ואחר כך חוזר המפטיר וקורא לכבוד התורה בפרשה הנוספת שקרא הז' כמשפטו בכל שבתות השנה עכ"ל ואף על פי שאין אנו נוהגים כן כתבתי דברים אלו לפי שאם באיזה מקום ימצא שנוהגים כן אין מזחיחין אותם:

  1. שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קא

בדבר מה שטעה הקורא בחוה"מ פסח אחר שגמר לקרא בס"ת הראשונה שהוא השלישי אם צריך לומר עוד הפעם קדיש אחר הרביעי. לכאורה תלוי זה במחלוקת הר"מ מרוטנבורג והרא"ש שהביא הטור באו"ח סי' רפ"ב בטעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש שאז עולה המפטיר למנין השבעה שדעת מהר"מ שצריך לומר אחריו עוד הפעם קדיש, והרא"ש סובר שאין לומר קדיש פעם אחרת, וא"כ גם בעובדא דידן יצטרך למהר"מ לומר פעם ב' קדיש אחר הרביעי ולהרא"ש לא יצטרך לומר פעם אחרת. ……ולכן מסתבר שרק התם שגמרו כל הפרשה שהוא חובת היום ויצאו כבר ידי חובת קריאת הפרשה שהוא עיקר חיוב קריאת התורה אך שעדיין צריכין לקרא עוד בשביל חובת שבעה קרואים שהוא ג"כ חיוב בשבת, הוי חיוב זה טפל לעיקר הקריאה ולא הצריכו לומר עוד קדיש בשביל זה דנפטר בקדיש של עיקר הקריאה דבטל להעיקר, וכדמצינו כעין זה בעוד ענינים.

וא"כ יקשה כיון שהמפטיר צריך ג"כ לקדיש במה נפטר עתה אחרי ששינו מנהג הש"ס. וצריך לומר כיון שההפטרה הוא טפל לקה"ת שבלא קה"ת ליכא הפטרה והשם מוכיח ע"ז בטל להקריאה שהוא העיקר ואף קריאתו בתורה הוא רק טפל דהא רק מפני כבוד התורה קורא נבטלו לעיקר הקריאה ונפטרו בקדיש שעל העיקר.  

וצריך לומר דיש שני עניני קריאה חדא דחייבו ללמד התורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי ובמנחה בשבת, כמפורש בב"ק דף פ"ב מצד מצות למוד התורה. וכן ביום טוב הוא מצד מצות למוד התורה ויש עוד קריאה שתקנו לפרסם ולהודיע כמו שקלים ופרה וחדש כדאיתא ברש"י מגילה דף כ"ט וכן קריאת זכור הוא כדי לזכור בפה והוא עצם קיום המצוה דזכירה וא"כ אינם מצד מצות לימוד, וכן קריאה דתענית שהוא לעורר לתשובה וכן בחנכה ופורים שהוא לפרסומי ניסא, וכן קריאה דר"ח משמע שאינה בכלל תקנת משה

וא"כ בשבת ר"ח וד' פרשיות שדין למוד יצאו בפרשת השבת ורק שעכ"פ צריך לקרא של ר"ח וד' פרשיות לפרסם ולהודיע וממילא הוא גם בדין למוד, הוי דין למוד שלהן רק טפל להקריאה כיון שעצם קריאתה אינה ללמוד. ומטעם זה לא איכפת לן מה שקורא זה המפטיר אף שקריאתו אינה לחובה רק לכבוד התורה כיון דעכ"פ איכא הפרסום מזה, וגם מצד כבוד התורה הוא קורא זה גם כדין למוד ממילא והויא אף קריאת המפטיר כתקנת קריאה זו בין לענין העיקר ובין לענין הטפל שבו. ולכן מאחר שדין למוד שבו שזה מצריכו שיאמרו לאחריו קדיש הוא רק טפל נמצא שהוא טפל לקריאת הפרשה שעיקרה ללמוד ככל מפטיר שג"כ קריאתו הוא כדין למוד אך מכיון שעיקרו אינו ללמוד אלא מפני כבוד התורה נחשב טפל לעיקר הקריאה, כ"כ קריאת ד' פרשיות ור"ח וחנכה שהלמוד שזה מצריכו לקדיש אינו עיקר הקריאה הוא טפל לעיקר הקריאה שהיא פרשת השבת ונפטר בהקדיש שלאחר הפרשה ככל מפטיר. ומתורץ קושית הר' ישעיה שהביא ב"י והוא מנהגנו ונכון מאד.

ונמצא לפ"ז שהקדיש תקנו לומר אחר שגמרו כל הקריאה שעיקרה ללמוד. וא"כ למה שבארתי שסך הקרואים הוא רק מדין למוד הוו פסוקי קריאת כל השבעה קרואים מדין למוד שתקנו שילמדו בשבת זו פרשה זו ולחלקה לשבעה קרואים. וא"כ בשבת ר"ח טבת אדר וניסן שיש ג' ס"ת דהוכרחו לתקן שיקרא אחד מהשבעה קרואים פרשת ר"ח דהא לא תקנו שיקראו יותר משבעה קרואים לחובה הוכרחו ממילא להחשיב גם פרשת ר"ח בשבת זו מפרשת היום שעיקרה ללמוד ונחשב שלא נגמר פרשת היום עד אחר שקרא השביעי פרשת ר"ח בס"ת השניה, דלכן אף שלרא"ש אם גמרו הפרשה בששי הויא קריאת השביעי רק טפל משום שגמרו בששה גם מה שהיה צריך השביעי לקרות וא"כ גמרו כל מה שתקנו ללמוד היום רק שלא למדו כהתקנה בשבעה ונמצא שעיקר הקריאה יצאו ודין שבעה קרואים הוא רק טפל אבל בשבת ר"ח וד' פרשיות שהשביעי קורא בשל ר"ח גם להרא"ש הוא מעיקר הפרשה שתקנו לקרות היום ללמוד דגם להרא"ש כל מה שתקנו לקרות להשבעה היא היא הפרשה שהצריכו היום ללמוד ולכן לא נחשבה נגמרה הפרשה עד שיקראו גם את של ר"ח. וכן אם היה המנהג שיקרא השביעי בשלישית היה נחשב שלא נגמרה הפרשה עד אחר כל הקריאות והמפטיר היה צריך לכפול.

  1. שו"ע סימן רפד'

סעיף ו: אין המפטיר מפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הס"ת.

  1. 9. משנה ברורה שם:

(יב) אין המפטיר וכו' – היינו שאין רשאי להתחיל לומר ההפטרה עד שיגמור וכו' והטעם כדי שגם הגולל יתן לבו למה שיאמר המפטיר שחובה היא על כל אדם לשמוע פרשת ההפטרה כמו פרשה שבס"ת וברש"י שם משמע שצריך להמתין עד שיוגלל הס"ת במטפחותיה [יד] אין לסלק מעל השלחן ספר הנביאים או החומש שקורין בו המפטיר עד אחר הברכה כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר:

[1] אמנם יע' בביה"ל שהאידנא שכבר חזרה הקריאה למקומה נשארה התקנה לקרוא בהפטרה בברכותיה דווקא כאשר קוראים בתורה אך במקום שאין ס"ת לא יקראו את ההפטרה בברכותיה.

[2] ייתכן אף להסביר באופן אחר שהפגם לא מצד הז' קרואים אלא מצד

[3] יע' בתשובה בהוכחות שהביא ובמיוחד ההוכחה שהביא מהקריאה של ט' באב.




תשעה באב: רחיצה בשבת חזון

רחיצה בערב שבת חזון

שו"ע תקנ"א טז: 

"ונוהגין שלא לרחוץ אפילו בצונן מראש חודש ואילך (תרומת הדשן סי' ק"ו). ואפילו בערב שבת של חזון אסור לרחוץ, כי אם ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי"ל ותשובת מהרי"ל סימן ט"ו וב"י). ויש מקילין בחפיפת הראש בחמין, למי שרגיל בכך כל שבת".

הגר"א מביא שההיתר הוא כי יש מצווה להתרחץ בערב שבת.

ומסביר רשזו"א – שההיתר הוא מצד נדרי מצווה, דהיינו יש כאן מנהג טוב שהתקבל – לרחוץ פנים ידיים ורגליים בע"ש וזה דוחה את אבלות תשעת הימים.

השו"ע ר"ס  א:

מצוה לרחוץ, הגה: כל גופו, ואם אי אפשר לו ירחץ (טור) פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת. 

  • אם המצווה היא לרחוץ כל גופו,מדוע כאן אין "נדרי מצווה" ומדוע לא הותרה רחיצת כל גופו ?

(וראה במשנה ברורה: ואפילו בערב שבת של חזון אסור וכו' – היינו אפילו היה רגיל לרחוץ בכל ערב שבת בחמין כל גופו, אסור בערב שבת של חזון לרחוץ כל גופו, אפילו בצונן).

הבאנו בעבר את הספר חסידים (מובא במשנה ברורה רס"ז (ה)) שסובר: אדם יכול לאכול גם סעודת שבת מבעוד יום אבל צריך שיאכל כזית לפחות בלילה.

וצריך  להבין ממה נפשך: אם יש דין תוספת שבת אז למה לא אפילו כל הסעודה בשבת ואם אין דין אז כל הסעודה.

והסברנו אז שלשיטת ספר חסידים יש דין תוספת שבת וניתן לקיים עונג שבת בזמן תוספת שבת, מבעוד יום. אבל דין סעודות שבת נלמד מהמילה "היום" שנאמרה 3 פעמים ולכן בעינן שיקיים אותם בשבת עצמה.

ר' שמואל רוזווסקי מסביר את הספר חסידים בדרך דומה אך שונה קצת:

מי שאוכל ביום שישי אחר הצהרים והחשיך עליו היום ונכנס לשבת כשהוא שבע האם קיים עונג שבת?

תוס' – סוברים שכן, אפילו שכל האכילה היתה ביום שישי.

ואומרים תוס' שזה נחשב סעודת שבת ואפילו אומר רצה בברכת המזון, למרות שכאמור כל הסעודה היתה בשישי.

הר"ן – מוסיף ואומר שיכול גם לקדש וזה נחשב קידוש במקום סעודה , אפילו שאת הסעודה אכל קודם, בשישי.

מכאן שעונג שבת ניתן לקיים גם בכך שאתה שבע בשבת.

[ראיה לדבר – מי שצריך להתענות תענית חלום, מתענה אפילו בשבת, כי אצלו זה העונג שבת, שלא יצטער מהחלום (וצריך להתענות תענית נוספת על כך שצם בשבת…)]

מה שבכל זאת צריך לקיים בשבת זה דין 3 סעודות, כפי שהבאנו לעיל שנאמר 3 פעמים "היום".

ולכן לפי ספר חסידים צריך לאכול כזית בשבת.

רמב"ם שבת פ"ל ה"ה:

"מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית–כדי לכבדו בכניסתו, וביציאתו.  וצריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת; ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת–שכל אלו לכבוד שבת הן.

דהיינו יש כאן חיוב לסדר נר דולק וכו' מערב שבת

לעומת זאת בפרק ה' משמע שהחיוב הוא שיהיה נר דולק בשבת

שואל ר"ח מדוע כאן משמע שהחיוב בע"ש וכאן בשבת.

ומסביר: בפרק ה' הרמב"ם מדבר על דין עונג שבת – זה רק בשבת, ואילו בפרק ל' על דין כבוד שבת – זה מתחיל כבר ביום שישי.

בשו"ע רס"א ס"ק א "ומותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת" (לא גזרו על שבות בין השמשות לצורך מצווה)

מביא המשנה ברורה את האליהו רבא שבמקרה כזה האשה יכולה גם  לברך

רעק"א שואל מדוע ? הרי אין שליחות לגוי, ולכן סובר שלא מברכת.

אומר הרב פרנק: האליהו רבא סובר שהמצווה היא התוצאה – דהיינו שיהיה נר דלוק ולכן אפילו בגוי קוימה המצווה. (ויש מקום להסביר א"כ את נוסח הברכה "להדליק…")

נמצאנו למדים:

כבוד שבת זה לעשות את הפעולה

עונג שבת זו התוצאה.

(ההלכה היא שאם יש נר דולק מיום שישי צריך לכבות ולהדליק לכבוד שבת – משום כבוד שבת , לעשות את הפעולה של ההדלקה.)

בגמ' שבת כה:

"דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ע"ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות"

שואל החיד"א האם לא היה רוחץ כל גופו לכבוד השבת? 

ועונה – זה היה עושה מבעוד יום כדי שיהיה נקי לשבת = עונג שבת, אבל כאן מדובר על רחיצה נוספת ממש בכניסת השבת – משום כבוד השבת.

דהיינו יש כאן 2 חיובים:

להיות נקי לשבת = רחיצת כל גופו = עונג שבת

פניו ידיו ורגליו (שמתלכלכים תדיר) = כבוד שבת.

כאמור לעיל רשזו"א אמר שרחיצת פניו ידיו ורגליו בע"ש חזון זה משום נדרי מצווה (לא משום המצווה עצמה, וצריך להבין מדוע היא כשלעצמה לא דוחה אבלות תשעת הימים…).

נדרי מצווה לא שייך בתוצאה, אדם לא יכול לנדור להיות רחוץ… ניתן רק לנדור להתרחץ.

ועל כן:

רחיצת כל גופו = משום עונג שבת = העיקר הוא בתוצאה, לא שייך לדבר על נדרי מצווה.

רחיצת פניו וידיו = כבוד שבת = העניין הוא בפעולה במעשה הרחיצה, כאן שייך לדבר על נדרי מצווה ועל כן רק זה הותר בע"ש חזון משום נדרי מצווה.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי




תשעה באב שחל בשבת

תשעה באב שחל בשבת

יש חקירה שחוקר החתם סופר וחלק מהאחרונים כאשר תשעה באב חל בשבת ונדחה ליום א' האם מבחינה עקרונית תשעה באב הוא בשבת אלא שהצום ביום א' הוא מדין תשלומין לתענית שנדחתה או שמעיקר הדין הצום נקבע כך שכאשר יחול בשבת ידחה ליום א'.

נפק"מ תהיה לגבי קטן שהגדיל במוצאי שבת.

אם הצום בעשירי הוא רק תשלומין – אינו מחוייב לצום כי לא נתחייב  בשבת

אם מעיקר הדין נדחה – יחוייב לצום.

המנחת חינוך (מצווה ש"א) שואל מדוע באמת ט' באב וי"ז בתמוז נדחים מפני השבת? הרי לכא' גם זה וגם זה הינם מצוות מדברי קבלה/דברי נביאים: מצוות אכילה בשבת היא מדברי נביאים – "וקראת לשבת עונג" וגם תשעה באב היא תקנת נביאים.

מחדש המנ"ח שתקנת הנביאים היתה רק לחודש התענית ולא ליום ולכן היום לא דוחה שבת:

״והנראה לענ״ד … דד׳ צומות הללו מדברי קבלה אין נקבע להם יום מיוחד י׳ טבת או ט׳ באב וכדומה,רק הדברי קבלה הוא על אלו החדשים דבטבת ותמוז ואב ותשרי מחיבים להתענות בהם יום אחד, אבל לא נתיחד יום מיוחד, רק איזה יום שרוצה יוכל להתענות, רק באלו החדשים"

[ובאמת בגלל זה אולי י' בטבת היה דוחה שבת – שכך מצאנו באבודרהם: "עשרה בטבת, שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום שישי ומתענין בו ביום; ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה'". וזה בגלל קביעת היום עצמו ע"י הנביאים]

אם זה עניין שמדברי קבלה נקבע רק החודש ורק חז"ל אח"כ תיקנו את היום, יותר יהיה מסתבר לומר שכשם שקבעו את ט' באב ברגיל  כך קבעו את י' באב כאשר חל בשבת.

  • המהר"ם מרוטנבורג [מובא ברא"ש תענית סי' לב] מביא שרבו (האור זרוע) למד מאבלות יחיד, שאבלות שבצנעה נוהגת בתשעה באב שחל להיות בשבת. הרא"ש לעומת זאת סובר שתשעה באב שחל בשבת לא חלים בו דיני אבלות גם לגבי דברים שבצנעה.

ומוסיף הרא"ש משפט מעניין: 

"הדבר יצא מפי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו. כדאי הוא בית מקדשנו לבטל עליו עונה אחת בשנה"

כלומר למרות שהראש סובר שאין אבלות בצנעה בתשעה באב שחל בשבת בכל זה משום "כדאי הוא בית מקדשנו" ראוי לנהוג כמהר"ם מרוטנבורג.

את המחלוקת עצמה בין הרא"ש למהר"ם אפשר להסביר לפי מה שאמרנו:

לפי המהר"ם מעיקר הדין תשעה באב חל בשבת אלא שהתענית עצמה נדחתה לעשירי אבל לגבי דברים שבצנעה נוהגים גם בשבת.

ולפי הרא"ש מעיקר הדין הצום עובר לעשירי ולכן אין גם דברים שבצנעה.

אבל עדיין צריך להסביר מה זה התוספת שמוסיף: "כדאי הוא בית מקדשנו…"

  • כידוע לשיטת הספרדים דיני אבלות תשעת הימים חלים רק בשבוע שחל בו.

מה הדין כאשר תעשה באב חל בשבת ונדחה ליום א'. האם יש דין שבוע שחל בו?

הרא"ש [סי' לב] והר"ן [ט: באלפס ד"ה ירושלמי] פוסקים על פי הירושלמי, שתשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, אין נוהגים בשנה זו דיני שבוע שחל בו. 

הסמ"ג [עשין דרבנן ג] פוסק שנהגו לנהוג דיני שבוע שחל בו בכל השבוע שלפני שבת זו [ג-ט באב]. 

השו"ע [סי' תקנא סע' ד] פוסק כרא"ש שאין שבוע שחל בו כשתשעה באב חל בשבת. אולם מביא גם את הסמ"ק כיש אומרים. 

(הר' עובדיה יוסף פוסק שאין דין שבוע שחל בו)

גם כאן את המחלוקת עצמה לעניין שבוע שחל בו אפשר להסביר כדאמרן:

הרא"ש (לשיטתו) שעיקר הצום נדחה לעשירי ועל כן אין שבוע שחל בו.

הסמ"ע סובר שעיקר הצום בתשיעי ורק הצום בעשירי מדין תשלומין, ולפיכך יש שבוע שחל בו שזה השבוע לפני השבת.

אלא שאת השו"ע צריך להסביר כי לעניין דברים שבצנעה פוסק  [סי' תקנד סע' יט] כרא"ש שאין נוהגים בשבת מנהגי אבלות אפילו לא בדברים שבצנעה, דהיינו שאוחז שמעיקר הדין הצום הנדחה ואילו לגבי שבוע שחל בו אמנם בסתמא פוסק שאין שבוע שחל בו אבל עדיין מביא את שיטת הסמ"ע, כאילו שיש עדיין עניין לחשש לו. 

(ואולי לגבי דברים שבצנעה לא רצה להחמיר).

  • האם מותר ללמוד בתשעה באב שחל בשבת?

האליהו רבה מביא שעד חצות היום מותר ללמוד ואילו מחצות היום רק בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב.

אולם המגן אברהם כתב (מובא בבאר היטב תקנג ס"ק ה) שנראה להחמיר כבר מהבוקר "דהא יכול למווד דברים המותרים".

וגם כאן ניתן לומר שאם העניין הוא שהצום נדחה לעשירי אזי אסור רק מחצות כמו בכל ערב תשעה באב ואם זה רק תשלומין אזי יש סברה לאסור בלימוד בשבת כל היום שהרי "ניתן ללמוד בדברים המותרים".

  • בשו"ע תקנ"ט ס"ק ט' מובא שבתשעה באב שחל בשבת בעל ברית מתפלל מנחה ואוכל מחצות ואילך. כמוכן בצום נדחה יש הקלות נוספות למעוברות ומינקות.

גם כאן, אם נסבור שזה רק תשלומין לצום יש מקום לסברא שיש להקל בצום נדחה.

  • הגמרא  תענית (כט ע"א) מביאה: 

"והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור, לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן? אתחלתא דפורענותא עדיפא".

(החתם סופר, בשו"ת חלק א (או"ח), סימן לג, מסביר את שיטת חכמים, שהואיל ושלטה האש בבית כבר ב-ט' באב, יצא הבית מיד לחולין, ונמצא שבעשירי נשרף בית של חול. )

בטור מובא שהיו צריכים לצום יומיים אלא משום חולשה קבעו רק יום אחד.

ולפיכך כאשר חל בשבת ניתן לומר שזה צום מעיקר הדין, שהרי היו צריכים לצום יומיים, אלא שבמקרה זה מקיימים הצום ביום השני (ובכל זאת זה יותר קל כי זה רק סוף החורבן).

  • ובדרך נוספת:

ר' יוסף דב מבוסטון מסביר:

כמו שיש גדר של "יום טוב" בימים טובים, כך יש גדר של "יום חורבן" בתשעה באב.

כמו כן יש עניין נוסף של מנהגי אבלות שיש לנהוג בתשעה באב.

ולפיכך כאשר תשעה באב חל בשבת, מה שנדחה ליום ראשון הם מנהגי האבלות אבל המהות של "יום חורבן" נשארת בתשיעי – בשבת.

ולכן מובנת סברת המהר"ם שיש עניין לנהוג מנהגי אבלות בדברים שבצנעה.

 וזה מה שמוסיף הרא"ש "כדאי הוא בית מקדשנו לבטל עליו עונה אחת", שאמנם מנהגי האבלות נדחו ליום א' אבל עדיין יש מקום לדברים שבצנעה משום "יום החורבן".

ואם כך הם הדברים, אז גם אם הצום הוא "רק" נדחה, קטן שהגדיל יהיה חייב לצום כי מנהגי האבלות עברו מעיקר הדין לעשירי.

ולפי זה, למרות שלעניין דברים שבצנעה סובר השו"ע שאין  להחמיר בשבת. עדיין לעניין שבוע שחל בו יש לחקור מה ה"מחייב" של דין שבוע שחל בו, האם השבוע שחל בו "יום החורבן" או השבוע שנוהגים בו את מנהגי האבלות ועל כן השו"ע מסתפק אולי להחמיר.

ולכן גם אולי הקלו יותר בצום נדחה לעניין בעל ברית כי הואיל והיום עצמו אינו "יום חורבן" יכול ה"יום-טוב" הפרטי של בעל הברית לדחות את מנהגי האבלות (משא"כ כאשר זה בתשעה באב בזמנו שאז זה "יום חורבן" לכלל ישראל)

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי




הבדלה בתשעה באב שחל במוצא"ש

הבדלה בתשעה באב שחל במוצא"ש

כז תמוז תשעח

נחלקו הראשונים כיצד יש לנהוג לעניין הבדלה בתשעה באב שחל במוצ"ש.

וכתב תוס' פסחים קז. ד"ה אמימר:

"… והלכה כלישנא קמא דמבדיל עד רביעי בשבת כדאמר רבי חייא לעיל ובתשעה באב שחל להיות במוצ"ש נמי רגילין להבדיל אחר התענית וכן בסדר דרב עמרם"

דהיינו שמבדיל ביום א' בלילה לאחר התענית.

וכן כתב בעל הלכות גדולות (הלכות קידוש י"ג ע"ד, הלכות ברכות עמ' מ"ו), שמכיוון שלא ניתן לעשות הבדלה במוצאי שבת על הכוס, נדחית ההבדלה למוצאי התענית היינו יום ראשון בערב.

ומוסיף הבה"ג (שו"ע תקנ"ו) שאפילו אם נסבור שהבדלה זמנה רק ביום ראשון[1], בכל זאת בתשעה באב שחל במוצ"ש זמנה ביום א'.

אולם הרמב"ן חולק וסובר שאין להבדיל כלל, כיוון שאינו ראוי להבדלה שאינו יכול לשתות מן הכוס[2].

ומביא הרמב"ן ראיה לדבריו מאונן שאם לא הבדיל במוצ"ש מחמת אנינותו ששוב אינו מבדיל.

ולכא' יסוד המחלוקת הינו בשאלה מה המחייב בהבדלה ביום ראשון:

האם ישנו חיוב בהבדלה שאינו מפסיק כל עוד לא הבדיל ועל כן (כתוס') אם לא הבדיל במוצ"ש מחמת התענית צריך להבדיל במוצאי התענית

או שההבדלה ביום א' היא תשלומין לחיוב הבדלה של מוצ"ש, וממילא (כרמב"ן) אם לא חל חיוב במוצ"ש מחמת התענית שוב לא יבדיל.

ושואל הרב מבריסק: איך מדמה הרמב"ן את הפטור של אונן – שם האונן פטור ממצוות לתשעה באב שחל מוצ"ש שם אינו מבדיל מחמת אונס (שאינו יכול לשתות מחמת התענית).

  • ישנה מחלוקת ראשונים לעניין איסור עשיית מלאכה במוצ"ש לפני הבדלה.

השו"ע רצ"ט ס"ק י':

"אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל…"

ושם ברמ"א:

"…וי"א דכל זה במלאכה גמורה כגון כותב ואורג, אבל הדלקת הנר בעלמא או הוצאה מרשות לרשות א"צ לזה…"

מה יסוד המחלוקת?

בגמ' פסחים נ:

"גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יום הכפורים ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה ולאתויי תענית ציבור אינו רואה סימן ברכה לעולם"

מתי מדובר? יצאה שבת או לא ? מה זה נדנוד עבירה ?

מסביר רש"י:

"במוצאי שבתות – משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקדש"

דהיינו לפי דברי רש"י מדובר שיצאה שבת אך טרם אמר המבדיל ועל כן יש כאן עדיין תוספת שבת.

הרמב"ם, לעומת זאת, בהלכות שבת כ"ט ה"ה, כותב:

"אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום עד שיקדש. וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל".

דהיינו האיסור בעשיית מלאכה הינו משום שטרם הבדיל.

מסביר הרב מבריסק שהיסוד בכך הוא כמו האיסור בעשיית מלאכה לפני שהתפלל שחרית.

ובזה גם נחלקו השו"ע והרמ"א:

לשיטת השו"ע האיסור הינו מדיני שבת ולפיכך אסור לעשות שום מלאכה בטרם הבדיל.

לשיטת הרמ"א האיסור הינו מדיני הבדלה/ תפילה וע"כ אסורות רק מלאכות "כבדות" ולא מלאכות "קלות".

שואל ר' שלמה ברמן:

הגמ' פסחים קו: מסתפקת לגבי מי שטעם לפני הבדלה האם מבדיל אח"כ או לא ?

"בעא מיניה רב חנא בר חיננא מרב הונא טעם מהו שיבדיל א"ל אני אומר טעם מבדיל ורב אסי אמר טעם אינו מבדיל"

ומדוע הגמ' לא מסתפקת כך גם לגבי מי שאכל לפני שהתפלל? אלא על כרחך שאין זה דין מדיני הבדלה ותפילה אלא מדיני שבת !?

ועל מנת ליישב הדברים יש להבין מה עניינה של הבדלה על הכוס.

בגמ' פסחים ק. איתא מחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי במי שנכנסה שבת תוך כדי ארוחתו.

"דתניא מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אין מפסיקין"

ושם בתוס':

"מפסיקין לשבתות. פי' בעקירת שולחן"

"רבי יוסי אומר אין מפסיקין. וגומר כל הסעודה ומברך ברכת המזון ואח"כ מקדש"

 

וצריך להבין:

  1. איך לפי ר' יוסי יכול להמשיך ולאכול הרי נכנסה שבת ואיך אוכל ללא קידוש?
  2. מדוע לפי ר' יהודה צריך עקירת שולחן ? מדוע לא די בכך שיקדש וימשיך סעודתו?

כידוע לעניין קידוש ישנה הלכה ש "אין קידוש אלא במקום סעודה"

מסביר רב האי שהעניין בכך הוא "תיתי סעודה ביקרא דשבת" – דהיינו שהקידוש הוא שמגדיר את הסעודה כסעודת שבת.

הסבר הדברים הוא שאין זה שהקידוש צריך לסעודה אלא דווקא להיפך, על מנת שהסעודה תחשב סעודת שבת יש צורך בקידוש.

וע"כ סובר ר' יהודה שעל מנת שהסעודה תחשב סעודת שבת יש צורך בפעולה אקטיבית של עקירת השולחן. דהיינו הפסקת סעודת חול ואח"כ יקדש וימשיך הסעודה כסעודת שבת.

ולכן גם לפי ר' יוסי היות והוא אוחז בסעודת חול אין באמת עניין שיקדש אלא יסיים סעודתו, שהיא סעודת חול, יקדש ויתחיל סעודה חדשה כסעודת שבת דעניין הקידוש הוא להפסיק בין סעודת חול לסעודת שבת ולא רק להתיר לאכול.

בגמ' בפסחים איתא מחלוקת בין רב לשמואל מה דינו של הסועד בשבת מבעוד יום וחשכה.

אליבא דרב אין השבת קובעת להבדלה, דהיינו שאין צריכים להפסיק את הסעודה שנמשכה למוצאי שבת לצורך הבדלה (פסחים קה.) .

אליבא דשמואל (בדף ק' ע"א) מפסיקים להבדלה.

ושואל ר' יושע בר איך לפי רב מצד אחד ימשיך סעודתו כסעודת שבת ומאידך יכול לומר המבדיל ולעשות מלאכה !?

אלא שכמו בקידוש (דעניינו להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת ולעשות את הסעודה שאוכל בשבת לסעודת שבת)  גם ההבדלה על היין היא זו שמסיימת את סעודת שבת ולפיכך יש מציאות שלעניין מלאכות, אם אמר המבדיל, מותר כבר בעשיית מלאכה ולעומת זו לעניין הסעודה כיוון שטרם הבדיל על היין זוהי עדיין סעודת שבת.

ולפ"ז הגמ' שדנה "טעם מהו שיבדיל?" זה כיוון שהיות ובפועל כבר אכל והוציא שבת חוקרת הגמ' האם עדיין יש עניין שיבדיל על הכוס, משא"כ במי שאכל קודם שחרית.

ולפי"ז נחלקו הרמב"ן והבה"ג דלשניהם עניין ההבדלה היא להבדיל בין סעודת שבת לסעודת חול, אלא שבמחלוקת היא האם דין הבדלת סעודת שבת מסעודת חול חל רק במוצ"ש דדין ההבדלה הוא מדיני היום או דלא מדיני היום אלא מדין הסעודה ראשונה שאוכל.

לדברי הרמב"ן  דין ההבדלה להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת חל רק במוצ"ש דאז חל חיוב ההבדלה. ולדברי הבה"ג דין ההבדלה חל בסעודה הראשונה במוצ"ש שיכול לאכול ולכן בתשעה באב שחל בשבת חל דין ההבדלה במוצאי ת"ב, ליל שני.

וע"כ גם הרמב"ן דימה מי שלא הבדיל במוצ"ש מחמת התענית למי שלא הבדיל מחמת אנינותו,  כי מה שאינו מבדיל במוצאי שבת זה לא בגלל שאנוס מלהבדיל מחמת התענית אלא שאין עניין להבדיל כי ממילא אינו אוכל והוי כעיין פטור כמו אונן.

ולפ"ז תצא גם נפק"מ לעניין האם חולה שאוכל בתשעה באב ומבדיל לעצמו האם יכול בכך לפטור מי שצם?

דאם עניין ההבדלה הוא רק להתיר באכילה א"כ ודאי שיוכל להבדיל, וכך כתוב בשע"ת ס' תקנ"ו ס' א' שאכן חולה יכול להוציא את בני ביתו.

אבל אם נאמר כדעת ר' יושע בר שעניין ההבדלה היא להבדיל בין סעודת שבת לסעודת חול, חולה יוכל להבדיל לעצמו דעכשיו יש לו סעודת חול, משא"כ לבני ביתו דאין להם סעודת חול במוצ"ש כיוון שעכשיו ת"ב לא יוכל החולה להוציאם.

[1] דכידוע יש מחלוקת האם ניתן להבדיל עד יום א' או עד יום ג'.

[2] ואף למ"ד שמוצאי שבת שבכל ימות השנה אם לא הבדיל מבדיל עד יום ג', אין זה אלא משום שראוי להבדלה, על דרך כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו, אולם כאן שאינו ראוי כלל להבדלה, ועל כן אינו מבדיל אף ביום המחרת.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי