פורים קטן  תשפ"ד

 *   המשנה במסכת מגילה בדף ו עמוד ב' אומרת: "אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים".

      משמע בפשטות, שלפי דברי המשנה, פורים קטן שווה לפורים שבאדר ב' בכל הדינים, פרט לקריאת המגילה ומתנות לאביונים, שנוהגות רק בפורים שני. (הגמרא לומדת כבר קודם לכן בדף ד' עמ' ב', שמתנות לאביונים הולכות תמיד עם מקרא מגילה מאחר ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה).

     הגמרא מדייקת מדברי המשנה: "הא לענין הספד ותענית זה וזה שווין". היינו, הגמרא מסיקה מדברי המשנה שהספד ותענית אסורים בשני הימים גם בפורים ראשון וגם בשני.

הגמרא לא מבארת מה הדין במשתה ומשלוח מנות. האם דינם כמספד ותענית שנהוגים גם בפורים קטן, או שדינם כמקרא מגילה ומתנות לאביונים שנוהגים רק בפורים עצמו.

תוספות במקום בד"ה ורבי אליעזר, מביאים: "יש שנוהגים לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן… ולא נהירא דהא אמרינן בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שווין. מכלל דשמחה ומשתה ליכא".

פירוש, תוספות מביאים שיש לכאורה סתירה בין המשנה לגמרא. מלשון המשנה משמע שמשתה ושמחה יש גם בפורים קטן ואילו מלשון הגמרא משמע שרק אסור הספד תענית יש בפורים קטן אבל משתה ושמחה – אין. (בסוף המאמר יובא רע"א עם הסבר מעניין לכך)

לכן פוסק התוספות: "וכן הלכה שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר ראשון".

 

*   הגמרא בדף ה' עמוד ב' מביאה על הפסוק במגילה: "והימים האלה נעשים ימי שמחה ומשתה ויום טוב": "תני רב יוסף שמחה – מלמד שאסור בהספד.  משתה – מלמד שאסור בתענית ויום טוב מלמד שאסור בעשיית מלאכה". (יום טוב לא קיבלו על עצמם).

   מוכיח הר"ן מדברי גמרא זו, שאיסור מספד ותענית נובע מהחיוב במשתה ושמחה. זה הפשט הפשוט בגמרא. מהחיוב במשתה בפורים – אני לומד איסור תענית.

  משכך, ולאור דברי הגמרא בדף ו' ששווין שיש איסור הספד ותענית גם באדר ראשון, ממילא מוכח שיש מצוות משתה ושמחה גם באדר ראשון.

לפיכך, הר"ן חולק על שיטת התוספות ולומד שיש מצווה לעשות סעודה גם בפורים קטן. "וקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון". (גם הר"ן מודה שמשלוח מנות, אין חיוב באדר ראשון מהדיוק בגמרא ששווין אצל ענין מספד ותענית. אבל משלוח מנות – לא).         

*     הרמ"א באו"ח סימן תרצ"ז (הסימן האחרון באורח חיים) כותב: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגים כן. מכל מקום, ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים וטוב לב משתה תמיד".

 ויש להבין את סיומת דברי הרמ"א, מה פשר הפסוק וטוב לב משתה תמיד. אז בכל יום ירבה בסעודה, למה רק בפורים קטן?

*     לאור האמור, יש להבין את שיטת התוספות. כיצד מחלק התוספות בין איסור מספד ותענית שחל גם באדר ראשון, לבין מצוות משתה ושמחה שלא קיים באדר ראשון. הרי הר"ן צודק. מהגמרא בדף ה משמע שכל האיסור במספד ותענית נובע מהחיוב במשתה ושמחה. כיצד תוספות מחלק בין השניים? ומה יסוד המחלוקת בין התוספות לר"ן.

 

*    המשנה הראשונה במסכת מגילה פותחת: "מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו. לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון – קוראים בט"ו. כפרים ועיירות גדולות – קורין בי"ד. אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה…"

                ולכאורה, התמיהה עולה מאליה. אדם שלא יכול להגיע לבית הכנסת בחג השבועות ולא יוכל לשמוע את מגילת רות בבית הכנסת. האם יכול לקרוא את מגילת רות יום קודם לכן? האם יצא ידי חובה אם יקרא מגילת איכה לפני תשעה באב? וודאי שלא. אם כן, מדוע שונה מגילת אסתר משאר המגילות וקריאות התורה, שאותה כן ניתן להקדים לקרוא?

 

*       הגמרא בדף ד' עמ' א' מביאה: "אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס".                                                                          התוספות במקום בד"ה נשים, לומד מלשון הגמרא כי "נשים חייבות במקרא מגילה" שחיובן שווה לגברים והן יכולות להוציא גם גברים ידי חובתן.                  אבל תוספות לומד מהתוספתא שלמרות שהן חייבות במגילה, הן אינן יכולות להוציא גברים ידי חובה.                                                                                   תוספות מביא את דברי הבה"ג שפוסק שאשה מוציאה ידי חובה נשים, אך לא גברים.

        הרא"ש במקום מבאר את דברי הבה"ג מדוע נשים יכולות להוציא רק נשים ולא גברים, כי נשים חייבות רק בשמיעה של המגילה אבל לא בקריאת המגילה. לכן, נשים שחייבות בשמיעה, אשה יכולה להוציא. היא באותה דרגת חיוב ויש כאן שמיעה של מגילה. אבל גבר שחייב בקריאה של המגילה, אותו אשה לא יכולה להוציא מאחר והיא עצמה אינה חייבת בקריאה אלא רק בשמיעה לכן אינה יכולה להוציא גבר שחייב גם בקריאה.

 

         כך גם פוסק הרמ"א בסימן תרפ"ט סעיף ב' שאשה חייבת רק בשמיעה ולא בקריאה. לכן אשה שקוראת את המגילה לעצמה, תברך לשמוע מגילה ולא על מקרא מגילה, לפי שאינה חייבת בקריאה אלא רק בשמיעה.

 

גם אם דברי הבה"ג, לפי ביאור הרא"ש, נשמעים הגיוניים. עדיין יש להבין מאין לקח זאת הבה"ג ומה מקור הדין של התוספתא. מדוע שדינה של אשה יהיה שונה מהגבר? וכבר הקשה זאת הטורי אבן במקום.

 

המגן אברהם במקום שואל מה שונה קריאת המגילה מנר חנוכה? מדוע בנר חנוכה אשה יכולה להוציא את הבעל ואילו במגילה אינה יכולה להוציאו? המג"א עצמו לומד שאשה לא מוציאה גבר בקריאת המגילה כי אין זה כבוד הציבור שאשה תקרא בפני גבר (מסיבה זו פוסק שער הציון בסעיף טו' שלמרות שאשה יכולה להוציא אשה ידי חובתה אבל: "לנשים רבות אין האשה מוציאן דזילא בהו מילתא" כך הוא מביא בשם הקרבן נתנאל והתוספות). יש לעיין על ההיתר המודרני של מניני נשים לקריאת המגילה.

 

אבל תירוץ זה לא עונה על הקושיה על הבה"ג, לפי ביאור הרא"ש, שהסביר כי אשה לא מוציאה גבר כי היא חייבת רק בשמיעה. מדוע אשה חייבת רק בשמיעה? הרי אף הן היו באותו הנס כמו גברים כפי שאומרת הגמרא במגילה?

 

*        הגאון הרוגוצ'ובי בספרו צפנת פענח הלכות מגילה פרק א' הלכה ג' מביא את דברי הגמרא במסכת מגילה בדף יח עמ' א'. המשנה אומרת כי לועז ששמע אשורית יצא. שואלת הגמרא מדוע הוא יוצא ידי חובה:  "והא לא ידע מאי קאמרי?… מתקיף לה רבינא אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן, אלא מצוות קריאה ופרסומי ניסא, הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא".

 

מגמרא זו מוכיח הרוגוצ'ובר (ודברים דומים אומרים גם המרחשת בסימן כב' והקהילות יעקב בסימן ג) שבמצוות קריאת המגילה ישנם שני דינים. יש מצוות קריאה ויש פרסומי ניסא.

 

מבאר הרוגוצ'ובר, ששני דינים אלו נובעים משני מחייבים שונים.

                מצוות הקריאה – נובעת מחובת היום. כמו שבכל חג ושבת יש מצוות קריאה בתורה, כך בפורים תיקנו מצווה לקרוא מגילה. דין זה נובע מהפסוק בספר ויקרא כג: "וידבר משה את מועדי השם אל בני ישראל" – דורשת הגמרא במסכת מגילה בדף לב עמ' א': "מצוותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו". יש מצווה בכל מועד לקרוא מעניין המועד. זו חובה הנובעת מהמועד.

 

מצד שני. יש דין של פרסומי ניסא – דין זה לא נובע מעצם היום. אלא נובע מחמת הנס תיקנו חז"ל לפרסם את הנס. זה לא מצד "חובת היום".

 

*              על פי יסוד זה של הרוגוצ'ובר, ניתן ליישב שאלתינו מדוע התירו לבני הכפרים להקדים את קריאת המגילה, מה שלא מצאנו בשום מקום אחר. מחדש הרוגוצ'ובר שכל הדין שבני הכפרים יכולים להקדים את הקריאה, זה לא לגבי החלק של "חובת היום", שהרי, לא מצאנו שמי שאינו יכול להיות בקריאת התורה בשבת או בחג בבית הכנסת שיוכל לקרוא יום קודם לכן.

כל האפשרות להקדים היא מהצד של פרסומי ניסא, שהנביאים תיקנו במגילה זמנים הרבה לפרסם הנס, זה אפשר להקדים ולקיים גם בימים הסמוכים לפורים. אבל את החלק של חובת היום, אי אפשר לקיים יום קודם.

 

*              על פי יסוד זה מיישב הסטייפלער מדוע סובר הבה"ג שנשים חייבות רק בשמיעת המגילה. כי נשים חייבות בקריאת המגילה רק מהצד של פרסומי ניסא. שהרי בחלק של תקנת משה לקרוא בכל מועד מעניין המועד – בזה נשים פטורות. כמו שהן פטורות מקריאת התורה של כל שבת ומועד. ממילא, מצד החלק של פרסומי ניסא – חלק ניתן לקיים גם בצורה של שמיעה של המגילה. אין חובה לקרוא את המגילה. גם מי ששומע מגילה מתקיים פרסומי ניסא. מה שאין כן, בחובת הקריאה,  שם משה תיקן "שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו". וגם אם אחד מוציא את הרבים ידי חובה זה מצד שומע כעונה. כאן צריך שהקורא יהיה חייב בקריאה. מי שאינו חייב בקריאה – כאשה – אינו יכול להוציא את האחר ידי חובת קריאה.

 

*              על פי יסוד זה של הצפנת פענח, ניתן ליישב את קושיית תוספות.

הגמרא  בדף יט' מביאה דברי רבא כי: "בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהן. מאי טעמא? האי כבני העיר בעי למקרי ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הני מילי כי איתיה בדוכתיה. אבל כי איתיה בעיר כבני העיר בעי למקרי".

מבאר רש"י במקום שמדובר בבן כפר שכבר הקדים וקרא ביום הכניסה ואח"כ הלך לעיר והיה שם בליל י"ד. גם אם עתיד לחזור לפני היום – עליו לקרוא שוב עם בני העיר.

מקשה תוספות, מדוע אם בן הכפר כבר קרא ויצא ידי קריאת המגילה ביום הכניסה, מה הטעם שיחזור ויקרא שוב. הרי הוא כבר יצא ידי חובת  מגילה? אבל אומר תוספות כי שיטת רש"י נכונה, שכל הסיבה שהקלו על בני הכפרים כדי שיהיה להם פנאי לספק מים ביום הפורים. אבל אם הם נמצאים בעיר בליל י"ד, חייבים לקרוא כבני העיר.

ולכאורה תמיהת התוספות במקומה עומדת, מדוע? כפי ששאל תוספות בתחילת דבריו הרי הם יצאו ידי חבות מגילה מדוע שיקרא שוב?

 

אך לדברינו הדברים נפלאים. שהרי גם אם יצאו בני הכפר בקריאה מוקדמת זה אך ורק מצד החלק של פרסומי ניסא. אך לא יצאו מצד הקריאה של חובת היום. לכן, למרות שיצאו קודם לכן, חייבים לקרוא שוב בליל הפורים מצד חובת היום.

 

ויש לדון האם יש אבחנה בין הקריאה בליל פורים לקריאה ביום הפורים. ורק הקריאה ביום היא קריאה מצד חובת היום אבל  הקריאה בלילה אינה אלא מצד פרסומי ניסא (המרחשת מנסה לחלק כך בנוגע לחלק ההלל שבקריאה. שקריאתה זו היא הילולא נאמר רק לגבי הקריאה ביום שיש מצוות הלל ביום  לא בלילה). אך בפשטות אין לחלק כך וצריך לומר שגם בלילה יש קריאה מצד חובת היום. שאם לא כן, יוצא שלדברי הבה"ג אשה תוכל להוציא גבר בקריאה בלילה. שהרי לשניהם זה רק מצד פרסומי ניסא ולא חובת היום. ולא מצאנו חילוק שכזה בדברי הבה"ג. (הסטייפלער עצמו מעיר הערה זו ואומר שאולי ניתן לומר שרק מצד לא פלוג אין לחלק בין מצוות הקריאה ביום למצוות הקריאה בלילה ולכן גם בלילה נשים לא יוכלו להוציא גברים).

 

*              הגמרא במסכת מגילה בדף ה' לומדת כי אף על פי שבני הכפרים דינם שיכולים להקדים את קריאת המגילה ליום הכניסה (מגילה נקראת באחד עשר וכו') "אבל שמחה, אינה נוהגת אלא בזמנה". מביא רש"י במקום מה זו שמחה: "של מאכל ומשתה".

היינו – גם מי שרשאים להקדים ולקרוא את המגילה לפני יום הפורים, את מצוות סעודת פורים, חייבים לקיים בפורים עצמו.

                ולכאורה, יש להבין מה פשר החילוק בין המגילה לסעודה. הרי הגמרא בדף ב' עמוד א' לומדת מהפסוק: "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם" כי זמנים הרבה תיקנו להם. אם כך, אם הקדימו המגילה, מדוע שכבר לא יעשו גם משתה?

 

*              לדברי הרוגוצ'ובר,  ניתן ליישב ההבדל בין מגילה לסעודה. בניגוד לקריאת המגילה, מצוות משתה ושמחה, היא מצד חובת היום ולא מצד פרסומי ניסא. לכן מובן, מדוע גם מי שמקדים את קריאת המגילה כבני הכפרים, אינו מקדים את המשתה והשמחה והוא נעשה רק בזמנו. כי את חובות היום אי אפשר להקדים אם טרם הגיע היום.

 

*              וראיתי שרוצים לדקדק מלשון הרמב"ם כי משתה ושמחה נובעים מחובת היום ולא מצד פרסומי ניסא. הרמב"ם בתחילת הלכות מגילה כותב: "קריאת המגילה בזמנה מצוות עשה מדברי סופרים והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים..." בהלכה ד' כותב הרמב"ם: "איזה הוא זמן קריאתה זמנים הרבה תיקנו לה חכמים שנאמר בזמניהם…".

                לעומת זאת בפרק ב' הלכה יד' כותב הרמב"ם: "מצוות יום ארבעה עשר לבני הכפרים ועיירות ויום חמישה עשר לבני כרכים, להיות יום משתה ושמחה ומשלוח מנות לרעים ומתנות  לאביונים". משמע מדברי הרמב"ם שיש חילוק בין מצוות קריאת המגילה  לשאר מצוות  היום. שאר המצוות מוגדרות "מצוות יום ארבעה עשר" נובע מחובת היום. ואילו קריאת המגילה, ענינה הזמן שתיקנו לה וזה תלוי בכל מקום ומקום.

               

בחזרה לדין פורים קטן:

 

*              הגמרא בדף יד' עמוד א' מביאה: "ת"ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה. חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רב אבין אמר רב יהושע בן קורחה קל וחומר. מה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים כל שכן".

החתם סופר בשו"ת אורח חיים בסימן רח', מחדש מכח גמרא זו, שיש לחלק בין עצם ציון יום הפורים לבין קיום המצוות שנקבעו לאותו יום.

עיקר עשיית יום שמחה והודיה על הנס בחנוכה ובפורים – הוא מדאורייתא. אבל המצוות המעשיות הנובעות מכך ואופן קיום המצוות הספציפיות שמציינות את החג – הן מדרבנן. חכמים תיקנו מצוות הנובעות ממהות היום שהמקיימן מקיים את חובת היום.

 

*              ראינו את חילוקו של הרוגוצ'בר בין מצוות היום לבין פרסומי ניסא גרידא.

 

אולי כהמשך לדברי החתם סופר והרוגוצ'ובר, ניתן להעמיק יותר ולחלק בגדר זה של מצוות היום, בין מצוות ודינים הנובעים  מ – "מהות היום" – מהחפצא של היום. לבין המצוות הנוהגות כחובת היום.

 

להבהרת הדברים –

"מהות היום" "החפצא של היום" משמעו – יום הפורים הינו יום שמהותו הוא הודיה והלל על הניסים לקב"ה. הספד ותענית – זה ההיפך מהחפצא של היום. יום הודיה והלל לא יכול לדור במחיצה אחת עם מספד ותענית – זה תרתי דסתרי.

"חובות היום"  –  משלוח מנות וקריאת המגילה – אלו מצוות ספציפיות שחז"ל תיקנו אותן כדרך בה אנו מהללים ומודים לקב"ה על הנס. הן אינן נובעות מהחפצא של היום.

בחנוכה למשל, חז"ל תיקנו דרך אחרת לציין את הנס (הדלקת נרות) אבל הספד ותענית אסור גם בחנוכה – אלו דינים הנובעים ממהות היום הן ההיפך הגמור מהחפצא של יום הפורים וחנוכה כימים של שמחה והודאה על הנס.

 

*              משכך, ייתכן לומר, ש"מהות היום", "החפצא" של יום יד' באדר כיום הודיה והלל –  מהות זו קיימת גם באדר ראשון.  גם אם מצוות החג שתיקנו חז"ל ניתקנו רק לאדר השני. אך מהות יד' באדר הראשון, היא אותה מהות יום כמו ביד באדר שני.

 

ולכאורה, יש לכך תימוכין מדברי הגמרא. הגמרא בדף ו' מביאה מחלוקת באיזה אדר נוהגים מנהגי פורים, בראשון או בשני. לומדת הגמרא ששני האמוראים חולקים באותו פסוק.  הפסוק אומר: "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה שנה". האם כמו כל שנה באדר הסמוך לניסן או באדר שאחרי שבט.

מוכיחים האחרונים כי לולא פסוק זה, היינו לומדים שצריך לקיים את ימי הפורים בשני האדרים. לא רק באדר אחד.

מעצם ההו"א שנעשה פורים בשני החודשים, משמע ששני הימים ל יד' באדר נקראים פורים. אלא שהשאלה באיזה מהם נוהגים המצוות המעשיות. אבל זה הכל רק לגבי מצוות המעשיות. עצם היום, ומהותו קיים בשני האדרים. אחרת, איזו הווא אמינא היתה לקיים פורים בשני הימים? אחד מהם הוא חול גמור!

 

*              לפי חילוק יסודי זה ניתן אולי להבין את מחלוקת התוספות והר"ן, האם יש חיוב משתה באדר ראשון או לא.

תוספות ילמד כדברי החתם סופר וכיסוד שיסדנו לעיל, שכל מצוות היום, גם אלו הנובעות מחובת היום, הן מצוות שתיקנו חז"ל כדרך ראויה לציין בהן את היום ולהודות ולשמוח על הנס. כפי שעולה מדברי הגמרא בדף ו', ברור שחז"ל תיקנו מצוות אלו רק באדר שני ולא באדר ראשון. לכן לשיטת התוספות שכל מצות היום נוהגות רק באדר שני.

אבל, כפי שראינו לעיל, חוץ ממצוות היום, יש דינים הנובעים מהחפצא של היום. דברים שעשייתן סותרת את המהות של היום את החפצא של יד' באדר כפורים. דברים אלו הינם מספד ותענית. דינים אלו אסורים גם באדר ראשון. כי גם יד' באדר א' הוא יום פורים. אלא שחז"ל תיקנו את המצוות המעשיות של היום באדר שני כי רצו לסמוך גאולה לגאולה. אבל מהות היום, היא גם באדר הראשון. לכן לומד התוספות שרק מספד ותענית אסורים באדר ראשון, אך כל שאר המצוות נוהגות רק בשני.

 

לפי דברים אלו, יבאר התוספות את דברי הגמרא בדף ה' כך:

 

"שמחה – מלמד שאסור בהספד" – היינו – מצוות השמחה בפורים מגלה לנו על מהות היום שהיא סותרת מספד. יום כזה שתיקנו בו שמחה ומשתה זה יום שמהותו הלל והודאה. ממילא, ברור שמהות היום סותרת תענית ומספד. לפיכך, גם ביום כזה בו אין ניהוג מעשי של שמחה – כמו באדר ראשון, אסור מספד.

ובאותה דרך:  "משתה – מלמד שאסור בתענית" – חובת המשתה מלמדת על מהות היום שהיא סותרת תענית.

 

*              אבל הר"ן יחלוק על שיטת התוספות והחתם סופר וילמד שבחגים דרבנן, כל מהות החג נובעת מהוראות חז"ל כיצד יש לקיים החג. מה הן ההנהגות הראויות לציון החג. לפיכך, מוכיח הר"ן מדברי הגמרא בדף ה' שצריך לימוד מפורש בכדי לאסור מספד ותענית וכפי שהגמרא לומדת זאת משתה ושמחה הולך ביחד עם תענית והספד. וכל פעם שיש מצוות משתה או איסור תענית יש גם מצוות משתה. אם אין מצוות משתה אין איסור תענית.

*******************************             

רבי עקיבא אייגר מתרץ את השאלה בה פתחנו. מה פשר דברי הרמ"א כי יש להרבות קצת בסעודה בפורים קטן כי טוב לב משתה תמיד. מה הקשר בין פסוק זה להלכה זו. אם טוב לב משתה תמיד, אז שירבה תמיד בסעודה? מבאר רעק"א כדלקמן:

                הגמרא במסכת סנהדרין בדף ק עמוד ב' מביאה את הפסוק במשלי פרק טו' פסוק טו': "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד". אומרת הגמרא: "כל ימי עני רעים – אלו בעלי תלמוד. וטוב לב משתה תמיד – אלו בעלי משנה".

                כפי שכבר אינו למעלה – תוספות בדף ו' מביא כי מסתימת דברי המשנה: "אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים"  היינו לומדים שחוץ ממקרא מגילה ומתנות לאביונים הכל נוהג גם באדר ראשון – לפי זה משתה נוהג גם בפורים קטן.  אלא מה, תוספות מביא שמסתימת דברי הגמרא שאומרת הא לעניין מספד ותענית זה וזה שווין – רק מספד ותענית אסור. אבל משתה ושמחה, לא חייבים באדר ראשון.

לפי זה הכל ברור. ימי עני רעים אלו דברי תלמוד – מהתלמוד רואים שאין חובת משתה. אבל טוב לב משתה תמיד – אלו דברי משנה. מהמשנה לומדים שיש חובת משתה באדר הראשון. לכן אומר הרמ"א שיש להרבות קצת בסעודה כי טוב לב משתה תמיד, לא בגלל הפשט המילולי של הפסוק שצריך לסעוד, כי אז זה נכון לכל יום. אלא כי טוב לב משתה תמיד – אלו דברי משנה ומהמשנה מדוייק שכן יש חובת סעודה באדר א'.

 לכך רומז הרמ"א כשמצמיד את חובת הסעודה לפסוק וטוב לב משתה תמיד. לומר לך שהמקור לחיוב בסעודה באדר א' אלו דברי המשנה שהינם בגדר וטוב לב משתה תמיד.

שיעור שהועבר ע"י עו"ד ישראל פוקס ב א' אדר ב' תשפ"ד