image_print

מתה מחמת מלאכה

בס"ד                                                                                                                                                                   י"ט שבט תשע"א (24/1/2011)

בדין מתה מחמת מלאכה

נשאלה שאלה: שאל מכונית ואמר לבעל המכונית שנוסע בשטחים, כשנסע זרקו על הרכב בלוקים, בעל המכונית תובע את השואל אבל השואל טוען שהסכמת שאסע לשטחים וידעת שיש סיכון שיזרקו עלי אבנים, ולכן אני פטור מלשלם! בעל הרכב  אומר שזהו אונס והשואל חייב לשלם!

הגמ בבא מציעא צו: שואל פטור במתה מחמת מלאכה והסיבה כי הוא אומר לו שאם אני נוסע ונגמר המנוע – הרי שאלתי אותה בשביל ליסוע ולא בשביל שתעמוד ליד הבית, פוסק הרמ"א אדם שלקח סוס ועגלה ובאו שודדים או חיות בדרך, כיון שבאו בדרך – זה מתה מחמת מלאכה, כי בלי הנסיעה לא היו מגיעים החיות רעות/השודדים (זה לא מתה בהר כי שם הייתה נסיעה שהמנוע נגמר או הבהמה לא יכולה לעלות את ההר זה מתה מחמת מלאכה ברור אבל כשמגיעים שודדים או חיות רעות – זה לא הדרך היא שגרמה לנזק אלא מישהו מבחוץ גרם!)  ,כאשר אתה לוקח סוס ועגלה ומגיעים שודדים בדרך – גם זה מתה מחמת מלאכה

ראיה: מהגמ' בבא מציעא צב, אדם שאל חתול כדי לרדוף אחרי עכברים ותוך הרדיפה הוא אכל עכברים ומת – אומרת הגמ' זה מתה מחמת מלאכה, אומר הרמ"א הוא שאל את החתול כדי שירדוף והוא אכל זה מהצד! השאילה היתה כדי לרדוף! אבל כיון שקרה תוך כדי המלאכה – כיון שכך זה נקרא מתה מחמת מלאכה ולכן אומר הרמ"א אם אדם משאיל רכב והגיעו גנבים בשעה שנסע עם הרכב כיוון שהם הגיעו בשעה שעושה את המלאכה המכונית ניזוקה – זה מתה מחמת מלאכה כלומר אם שאילה של החתול הייתה כדי לרדוף אבל כיון שאכל באמצע המלאכה זה נקרא מתה מחמת מלאכה כך גם שאל את הרכב והגיעו שודדים זה נקרא מתה מחמת מלאכה!!!

הרא"ש: לא נכון, חתול שרודף אחרי עכברים זה מתבקש שיאכל אותם לעומת זאת  כאשר בא שודד מבחוץ זה לא נקרא מתה מחמת מלאכה הוא יכול לבוא גם כשהרכב עומד!

להלכה: מרן בשו"ע: אדם ששכר מכונית/סוס והגיעו שודדים בדרך ולקחו את הרכב – כיוון שזה קרה בדרך זה נקרא מתה מחמת מלאכה.

חולק עליו היד רמה: שודדים יכולים להגיע גם ליד הבית וזה לא מחמת מלאכה, זה לא בדרך!

הבית יוסף בבדק הבית: שודדים וחיות רעות מגיעות בדרך – זה נקרא בדרך.

שיטת השו"ע אדם ששכר מכונית והגיעו פורעים והרסו את המכונית – כיוון שזה קרה בדרך זה נקרא מתה מחמת המלאכה.

חולק הרמ"א: כיוון שהפורעים יכולים להגיע לכאן – זה לא יקרא מתה מחמת מלאכה, לאו דוקא בדרך.

אומר הנתיבות: אם אדם שאל/שכר מכונית והשאיר את המכונית בצפת ומישהו גנב אותה – אין שום קשר למה שהמכונית בצפת אפשר בכל מקום, 

המחלוקת של הרמ"א והשו"ע כאשר הדרך היא הגורמת –

לדעת הרמ"א אין שום קשר לדרך אבל

לדעת השו"ע זה מתה מחמת מלאכה והדין הוא שיהיה פטור.

מה יקרה בתאונת דרכים שלא באשמתו האם כאן יהיה חייב או פטור?

במקרה הקודם הפורעים יכולים לבא גם לפה אבל בתאונת דרכים זה באמצע הדרך לא יכול לקרות כאשר הרכב לא עמד.!

שיטת הרמב"ן (מביא אותה הש"ך):בכלל לא מתה מחמת מלאכה  כי מתה מחמת מלאכה זה הבאת לי בהמה שלא כשירה לעבודה שאני צריך – אם לא עולה בעלייה – זה לא ראוי למלאכתו, כאשר נגמר המנוע – נתת לי רכב לא תקין זהו מתה מחמת מלאכה.וחולק על תרו"מד

תרומ"ד: מישהו שאל כלי מלחמה והפסיד בקרב – אומר התרומ"ד זה מתה מחמת מלאכה אומר הש"ך הרי כלי המלחמה היו טובים רק הלוחם היה גרוע! זה לא מתה מחמת מלאכה.

אדם שלקח רכב והגיעו פורעים וניפצו את הרכב:

שו"ע: זה נקרא מתה מחמת מלאכה

רמ"א: לפחות תאונת דרכים שלא יכולה ליקרות כשהרכב עומד זה מתה מחמת מלאכה.

רמב"ן: לא נקרא מתה מחמת מלאכה

אז בעצם צריך להסביר מה זה מתה מחמת מלאכה- מהי המחלוקת?

מחנה אפריים והנתיבות: ידעת שיכול לקרות תאונה, ידעת שיכולים לזרוק עליך אבנים – אתה ויתרת זה סובר השו"ע.

הרמב"ן והש"ך: מתה מחמת מלאכה זה כשנתת לי מוצר לא טוב.

כיוון שזהו מחלוקת הפוסקים הוא פטור מלשלם.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

שומע כעונה

בס"ד                                                                                                        22/5/2023

שומע כעונה / ר' צביקה

מג"א מסתפק לגבי אדם שמסופק אם בירך על ספיה"ע ניגש לחבירו שיוציא אותו בברכתו ואז בכל מקרה יצא.

מסתפק לא רק בברכה אלא גם בספירה שיספור בשבילו (כמו אדם שנמצא במקום שאינו יכול לברך).

הנדון: לגבי 4 המינים כתוב "ולקחתם לכם" – כל אחד חייב לקחת 4 המינים בספיה"ע כתוב "וספרתם לכם" שכל אחד חייב לספור או שע"י שומע כעונה נחשב שאני ספרתי.

  • כאשר אני מבקש מהשני להוציא אותי – אפשר להסביר שאני יוצא ע"י ענייה על הברכה ואפשר גם ע"י שמיעה כמו קריאת מגילה. כמו שאפשר ע"י דיבור – אפשר גם ע"י שמיעה, ואז "וספרתם לכם" בדין שומע כעונה – זה כאילו אני ספרתי.

  • הגמ' בברכות כא: אדם נכנס לביהכנ"ס מאוחר ומתפלל 18 הציבור מגיע לקדושה:

רש"י: צריך לשתוק ולשמוע את החזן – כך גם פוסק השו"ע.

תוס': נקרא הפסק ולכן ימשיך בתפילתו

אומרים האחרונים שהמחלוקת היא מה נקרא שומע כעונה: האם יוצא ע"י שמיעה ואז אין פה הפסק (רש"י) או ששומע כעונה זה כאילו אני דיברתי ואז בעצם אסור לי להפסיק (תוס').

רמב"ם פ' א הל' ברכות: וכל העונה אמן הרי זה כמברך וכל השומע יוצא ידי חובה אעפ"י שלא אמר אמן.

שואל הכס"מ: למה כל העונה אמן הרי הוא כמברך? הרי מספיק שהוא שמע?!

עונה הרב ז'ולטי: יש 2 אפשרויות לצאת ידי חובה הרמב"ם אמר שאתה יוצא מדין שמיעה ולא מדין דיבור אבל אם אתה רוצה יותר-תענה אמן ואז אתה יוצא מדין עונה.

ר' שלמה קלוגר: דן לגבי אדם שקשה לו ללמוד תורה ולדבר ומבקש מהשני שיקרא עבורו- האם צריך לברך ברכת התורה? (או שהוא רק מהרהר?)

-: לגבי שומע שיעור כללי זה בוודאי לא מהרהר כי כך דרך מסירת התורה אבל אם ביקש מהשני שיקרא לו דף יומי – זה דין מהרהר.

* יהודי מסתפק אם בירך על המאכל או לא, מבקש מהשני שעומד לאכול שיוציא אותו.

אומר הנודע ביהודה: יוצא מדין שומע כעונה – הרי אם כבר בירך זו ברכה לבטלה!

רע"א: שיעשה תנאי

רשב"א: יהודי שמניח תפילין ושומע קדושה – ישתוק (כמו רש"י)

בתשובה (סימו טו) אומר הרשב"א אדם שנמצא באמצע 18 והחזן בקדושה שימשיך (כמו התוס')

אומרים הראשונים יש פה 2 הלכות: בתפילין יש דין לא לדבר ואז אני יוצא בשמיעה אבל ב 18 יש הלכה שאסור להפסיק (לא רק לא לדבר!) שם אתה ממשיך.

  • יש מחלוקת בין ה"תוספת שבת" ל"עולת שבת": בקידוש של ליל שבת האם כל אחד יקדש (מצווה בו יותר מבשלוחו) או אחד יקדש (רוב עם הדרת מלך)?

-: משנ"ב עדיף שאחד יקדש ויוציא את כולם.

שואל ה"תוספת שבת": הרי מצווה בו יותר מבשלוחו! האם שומע כעונה, אני יוצא ע"י דיבור – הוא דיבר בשבילי- פה יש הלכה שמצווה בו יותר מבשלוחו אבל אם אפשר ענייה ואפשר ע"י שמיעה – ע"י שמיעה זה נקרא בו!

אם דין שומע כעונה אני יוצא בדיבור שלו – זה בדיעבד כי לא אני דיברתי אבל אם שומע כעונה זה מדין שמיעה- אזי זה לכתחילה!

הרשב"א למד שזה מדין שמיעה ולכתחילה רק שב 18 אסור לו להפסיק מדין אחר, מדין העומד לפני מלך, הרשב"א לא אמר שזהו דיבור (כמו התוס').

ר' חיים שמולביץ: אדם שקיבל שבת לפני כניסת השבת ומבקש מחבירו שיעשה מלאכה, רע"א שואל אם זו שליחות אז הוא שליח שלי וכאילו אני חיללתי שבת?!

שואל הנודע ביהודה: למה צריך דין של אמירה לגוי בשבת שזהו שבות ואסור הרי אם יש שליחות לגוי אז כאילו אני ביצעתי את המלאכה?!

-: גם אם יש שליחות לגוי המלאכה נעשית באמצעות היתר, אין כאן סתירה לדין מנוחה בשבת ולכן אין איסור לומר לשני שיעשה בשבילי מלאכה אם הוא טרם קיבל שבת, אני לא ביצעתי מלאכה, אני במנוחה ולכן צריך דין מיוחד -שבות- לגוי בשבת.

כך גם ברשב"א: שומע כעונה זה שתיקה אבל הדיבור של החזן בקדושה זהו דיבור של היתר ולכן הרשב"א סובר כרש"י שמותר להפסיק רק ב 18 יש דין מיוחד של העומד לפני מלך לא יפסיק.

יוצא שיש פה 2 מהלכים:

האם שומע כעונה אתה יוצא בדיבור או בשמיעה

או שזהו דין בשמיעה וגם אם זה נקרא דיבור – זהו לא הדיבור הקלאסי ולכן זה איננו הפסק.

ברכת התורה

בעניין ברכת התורה

ברכת התורה מניין "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"

על מה חרבה הארץ על שלא ברכו ברכת התורה תחילה.

אשה שלומדת תורה צריכה לברך. מה יהיה הדין כאשר כותבת האם גם תצטרך לברך?

השו"ע סימן מז:

סעיף א: ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד:

סעיף ב :צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא.הגה: בין למדרש (טור):

סעיף ג: הכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך:

סעיף ד:המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך. והוא הדין דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו (ר"ן פרק קמא דשבת ופרק כל הצלמים כתב דהוי כהרהור):

הגר"א חולק בדין מהרהר וסובר שגם כאן מברך שהרי מקיים בכך לימוד תורה "והגית בו יומם ולילה".

מה יהיה הדין בכותב: השו"ע ס"ק ג' – צריך לברך. הט"ז – אינו צריך.

  • מה ההבדל בין כותב שצריך לברך למהרהר שאינו צריך?
  • האם ברכת התורה מהתורה?

לכא' כן, שהרי לומדים מהפסוק כי שם ה' אקרא… אלא שהרמב"ם אינו כותב זאת בספר המצוות.

השאגת אריה כותב ששיטת הרמב"ם שזה דרבנן

הקרית ספר – גם לפי הרמב"ם זה דאורייתא (וצריך להסביר למה לא כתב )

שיטת הרמב"ן – ברכת התורה מדאורייתא.

המ"ב מביא שזו מח' ולא מכריע (נפק"מ: שכח אם בירך האם חוזר)

השו"ע בס"ק יד פוסק שאשה שמדברת בד"ת צריכה לברך.

ושואלים האחרונים מדוע, הרי פטורה מלימוד תורה?

וביותר, הרי שיטת השו"ע שאישה אינה מברכת על מצוות שפטורה (מ"ע שהזמן גרמא) ומדוע אם כן מברכת ברכת התורה?

המג"א – מביא שחייבת ללמוד מצוות ששייכת בהן.

ושואלים האחרונים הרי לא חייבת ללמוד מדין לימוד אלא רק על מנת לדעת איך לקיים ומדוע א"כ צריכה לברך?

שאלה זו שאל הגרי"ז את ר"ח מבריסק.

והשיב ר' חיים: בברכת המצוות (תפילין, סוכה, לולב…) הברכה היא על קיום המצווה וכאן כיוון שאישה פטורה – אינה מברכת. בברכת התורה הברכה היא על התורה עצמה, הברכה היא חלק מהלימוד, מעיין פתיחה של הלימוד – כך צריך להתחיל בלימוד תורה, ולכן גם אישה שבוודאי זה נחשב אצלה לימוד, צריכה לברך.

(ולפי זה גם לכא' הרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה כי זה חלק ממצוות לימוד תורה)

ראיות לדבר:

  • מעיקר הדין לאישה מותר לעלות לתורה אלא שאין עולות משום צניעות.

המנהג הבסיסי הוא שהעולה הראשון מברך אשר בחר והאחרון אשר נתן והם מוציאים את יתר העולים. ואם הברכה היתה על קיום המצווה איך אישה יכלה להוציא, אלא שהברכה היא על התורה וגם אישה שייכת בזה.

  • הגמ' מסתפקת על מה צריך לברך האם רק על תורה או גם על מדרש או גם על גמרא (שיש בה פסוקים). ולכא' למה צריך להגיע לזה הרי פשוט שלימוד גמרא נחשב לימוד, ולהיפך זה הלימוד המעולה יותר – לימוד בעיון וא"כ מדוע יש להגיע לפסוקים?

אלא כיוון שהברכה היא על התורה אולי רק כאשר יש פסוקים צריך לברך.

הבית יוסף (וכך במהרי"ל) סובר שברכת התורה היא ברכת המצוות כמו כל מצווה אחרת (הפסוק רק אסמכתא).

סיכום: יש מח' בעניין ברכת התורה:

ר"ח – ברכה על התורה כחלק מהלימוד.

בית יוסף: ברכת המצוות.

המשכנות יעקב מביא את הירושלמי: כאשר אדם לומד בציבור "כי שם ה' אקרא" – זה דאורייתא, ביחיד – אין חיוב לברך ואף על פי כן שיברך דלא גרע מכל ברכת המצוות.

דהיינו: בציבור – דאורייתא, ביחיד – ברכת המצוות.

(הדבר אברהם חולק – אין הבדל בין בציבור ליחיד).

בשו"ע דלעיל אמרנו שמהרהר פטור מלברך ושואל הגר"א למה הרי מקיים בזה מצוות לימוד.

כן פסק השו"ע שאשה מברכת וצריך להסביר שהשו"ע למד כמו ר' חיים שהברכה היא על התורה ולכן גם אישה מברכת.

ולכן במהרהר אינו מברך כי אין "שם ה' אקרא".

ובכל זאת שואל הגר"א למה שלא יברך משום הלימוד עצמו כמו כל ברכת המצוות.

המנחת חינוך מתרץ שהבית יוסף סובר שעל מצוות שמקיימים בלב בלבד – אין מברכים וע"כ לא מברך על בדיקת חמץ כי בביטול בעלמא סגי. ולכן גם לא מברך על הרהור בדברי תורה.

אם כן שונה יהיה הדבר בכתיבה שם אמנם לא מברך על התורה עצמה (אין "שם ה' אקרא") אבל עדיין מקיים לימוד תורה במעשה ועל כן יברך מדין ברכת המצוות.

ולכן גם יהיה שונה הדין בנשים: כאשר לומדת תורה צריכה לברך על התורה עצמה (כמו ר"ח) אבל כאשר כותבת הברכה היא רק מדין ברכת המצוות, כאן סובר השו"ע שנשים אין מברכות כאשר לא מצוות.

הגר"א דלעיל סובר שעל הרהור בדברי תורה מברך.

הבית יוסף מביא את שיטת השו"ע שלא מברך על ביטול חמץ חמץ כי לא מברכים על דבר שמתבצע במחשבה.

וא"כ צריך להסביר לפי הגר"א מה ההבדל באמת בין ביטוח חמץ שלא מברכים להרהור בדברי תורה שכן?

ר' דוד פוברסקי:

יש להבדיל בין ביטול חמץ ללימוד תורה.

ביטול חמץ מתבצע תמיד במחשבה – גם כאשר מבטל בפה מועיל מדין הביטול שבלב. נמצא שהעניין הוא תמיד המחשבה ועל זה אין ברכה.

לעומת זאת בלימוד תורה ניתן לקיימה כמובן בפה "ודברת בם" וגם במחשבה "והגית בו"- זו מצווה שניתן לקיימה בהרהור ובדיבור – ועל זה כן תיקנו ברכה.

הר"ן כותב שאנו לא מסתפקים בביטול אלא צריך גם ביעור או מכירה לגוי כי חוששים שמא הביטול לא היה בלב שלם. שואל הרעק"א אם כן נתקן שיבטל בפה ואז גם אם לא ביטל בלב שלם הוי דברים שבלב ואינם דברים.

אלא כפי שאמרנו יש להבדיל. כאשר אדם מוכר חפץ ועושה מעשה קניין, אפילו שמהרהר שלא להקנות, אי אפשר בדברים שבלב לבטל את מעשה הקניין. אבל בביטול גם כאשר אומר בפה מעשה הביטול חל במחשבה. ולכן יש חשש שדברים שבלב יבטלו מחשבת הביטול.

ראיה נוספת: הרעק"א שואל על הבית יוסף דלעיל (שאין מברכים על מצווה שמקיים במחשבה) הרי ניתן להפריש תרומה במחשבה וגם על זה מברך?

אלא לפי מה שאמרנו שוב מובן. כיוון שהפרשת תרומה ניתן לקיים בין במעשה ובין במחשבה – יש על זה ברכה גם במחשבה.

ר' שלומקע ברמן:

בביטול חמץ המצווה היא התוצאה דהיינו שלא יהיה חמץ. כפי שכתוב הרמב"ם "שאצלו יהיה חשוב כעפר". זו תוצאה שמתקיימת במחשבה וזו כוונת הבית יוסף שאין על זה ברכה.

אבל דברי תורה קיום המצווה הוא במחשבה פעילה (למעשה גם בלימוד בפה מתקיימת המצווה במחשבה=הבנה) ועל זה יש ברכה (לפי הגר"א).

ראיה לדבר מתרומות ומעשרות גם שם מתקיימת המצווה במחשבה פעילה = ההפרשה.

מי אמר שבביטול חמץ המצווה היא בתוצאה אולי בעצם הביטול?

ר' שמואל: הקצות רס"ב ס"ק ב' – נשאל במי שנאנס ושכח לבטל קודם זמן הביעור ומיד שנזכר ביטל. ואמר הקצות שלא עבר על בל יראה והביטול תופש כי איגלאי מילתא שרצה בביטול.

אם נאמר שהביטול הוא במעשה הביטול איך זה יכול להועיל הרי בפועל לא ביטל בזמן אלא אם נאמר שהביטול הוא בתוצאה – היות וגילה דעתו שלא רצה בחמץ ניתן לומר שאיגלאי מילתא גם למפרע.

(הדין הוא שניתן להשתמש בחפץ של אחר כאשר אינו מקפיד מאידך אי אפשר לקנות בלי הסכמה אפילו אם ישאיר סכום כסף כפול ומכופל. הסיבה לכך כי צריך הסכמה פעילה משא"כ ברשות שימוש מספיקה הסכמה פסיבית, כמו בביטול)

הסבר נוסף בברכת התורה:

ר' יוסף דב מבוסטון:

ברכות יא: "ורבי יוחנן אמר: אף למשנה נמי צריך לברך אבל לתלמוד אינו צריך לברך ורבא אמר: אף לתלמוד צריך לברך "

למה לגמרא לא ולתורה כן?

רמבן ספר המצוות רמב"ן עשה טו:<< · ספר המצוות · רמב"ן עשה · טו · >>

המצוה לברך את ה' לפני שלומדים תורה

 "שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא, וכאשר נצטווינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו. ובפרק ג' של ברכות אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו"

דהיינו לפי הרמבן זו ברכת הודאה (כמו ברכת המזון)

ברמ"א רד ס"ק ח' אם אנסוהו לאכול אע"ג שהחיך נהנה אינו מברך הואיל ונאנס על כך. ואומר המשנה ברורה בשער ציון ואע"ג דלעניין מצה קי"ל כפאוהו ואכל יצא, אלמא חשיבא אכילה, זהו לעניין המצווה אבל  לחייבו ליתן הודאה לא שייך כיוון דאנוסהו.

ידוע שבמתן תורה "כפה עליהם הר כגיגית"

 ובמדרש תנחומא: נעשה ונשמע שאמרו עם ישראל היה על התורה שבכתב, אך עדיין לא קיבלו את התורה שבעל פה. דהיינו תורה שבכתב ניתנה בהסכמה ושבע"פ בכפיה.

הואיל ואמרנו שזו ברכת הודאה ניתן לפי זה לחלק בין לימוד תורה שזה בהסכמה ללימוד גמרא שזה בכפיה ולא מברך (בצד הרעיוני, לא  ממש כפשוטו…)

ולפי זה גם נשים מברכות כי גם אצלן יש הודאה לקב"ה.

סיכום:

יש 3 שיטות בברכת התורה:

  1. ר' חיים ברכה על התורה. כך לומדים תורה, מתחילים בברכה.
  2. בית יוסף – ברכת המצוות.
  3. רמב"ן – ברכת הודאה.

נפק"מ בין השיטות: האם צריך להבין מה שמברך.

אם ברכת המצוות יצא י"ח ואם ברכת הודאה – צריך להבין כמו בברכת המזון.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

חיוב נשים בברכת התורה

כד טבת תשפ"ג

חיוב נשים בברכת התורה

ברכת התורה מניין "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"

 

השו"ע סימן מז ס"ק י"ד פוסק: "נשים מברכות ברכת התורה:"

והקשו עליו המג"א והט"ז:  כידוע שיטת השו"ע שנשים אינן מברכות על מ"ע שהזמן גרמא כיוון שאינן מצוות עליהן.  וא"כ נשים שאינן מצוות על לימוד  תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", ולמדו חכמים (קידושין כט, ב): "בניכם ולא בנותיכם", ומדוע, אפוא, מברכות ברכת התורה ?

ותירץ המג"א: שמכיוון שמצוות ללמוד את ההלכות הנוגעות אליהן, יכולות גם לברך.

ואמנם הט"ז והפמ"ג אינם מקבלים תירוץ זה וסוברים שאין זה חיוב מצד לימוד תורה אלא בשביל לדעת מה צריך לעשות או לעשות.

 

מתרץ הגרי"ז בשם אביו, ר' חיים מבריסק(חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, הל' ברכות פי"א הט"ז):

"ושמעתי מפי אאמו"ר הגאון החסיד זצוקללה"ה, שאמר דבברכות התורה – אין הברכה על קיום המצוה של תלמוד תורה, רק דהוא דין בפני עצמו, דתורה בעי ברכה. וכדילפינן לה בברכות דף כ"א מקרא ד'כי שם ה' אקרא' וגו'. אם כן, אין זה דין ששייך להמצווה כלל, ונשים פטורות רק מהמצווה של תלמוד תורה, אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תלמוד תורה, ולימודם הוי בכלל תלמוד תורה, ושפיר יש להם לברך על לימודם…"

דהיינו, בברכת המצוות (תפילין, סוכה, לולב…) הברכה היא על קיום המצווה, במצוות אלו כיוון שאישה פטורה – אינה מברכת. אולם בברכת התורה הברכה היא על התורה עצמה, הברכה היא חלק מהלימוד, מעיין פתיחה של הלימוד – כך צריך להתחיל בלימוד תורה, ולכן גם אישה שבוודאי זה נחשב אצלה לימוד, צריכה לברך.

ראיות לדבר:

  • הרמב"ם בספר המצוות אינו מונה את ברכת התורה כמצווה בפ"ע. יש שכתבו שבאמת הרמב"ם למד שזו מצווה דרבנן, אולם הקרית ספר מביא שגם לפי הרמב"ם זו מצווה דאורייתא. וצריך א"כ  להסביר למה לא מנה בספר המצוות. והנה לפי דברנו מובן דהרמב"ם לא מנה זאת כמצווה בפני עצמה כי זה חלק ממצוות לימוד תורה.
  • מעיקר הדין לאישה מותר לעלות לתורה אלא שאין עולות משום צניעות. המנהג הבסיסי הוא שהעולה הראשון מברך אשר בחר והאחרון אשר נתן והם מוציאים את יתר העולים. ואם הברכה היתה על קיום המצווה איך אישה יכלה להוציא, אלא כיוון שהברכה היא על התורה ,גם אישה שייכת בזה.
  • הגמ' מסתפקת על מה צריך לברך האם רק על תורה או גם על מדרש או גם על גמרא (שיש בה פסוקים). ולכא' למה צריך להגיע לזה הרי פשוט שלימוד גמרא נחשב לימוד, ולהיפך זה הלימוד המעולה יותר – לימוד בעיון, וא"כ מדוע יש להגיע לפסוקים?

אלא כיוון שהברכה היא על התורה אולי רק כאשר יש פסוקים צריך לברך.

 

מה דין הרהור בד"ת, האם צריך לברך?

השו"ע שם ס"ד ד : "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך…"

ושואל הגר"א למה? הרי גם בהרהור מקיים מצוות לימוד תורה "והגית בו יומם ולילה", והגר"א באמתחולק וסובר שיש לברך גם על הרהור

ולפי דברי הרב מבריסק ניתן להסביר את המח':

השו"ע למד כמו ר' חיים שהברכה היא על התורה ולכן במהרהר אינו מברך כי אין "שם ה' אקרא".

אולם הגר"א סבר שזו ברכה כמו שאר ברכת המצוות ולכן שאל למה שלא יברך על הרהור משום הלימוד עצמו כמו כל ברכת המצוות.

 

הגר"א כאמור סובר שעל הרהור בדברי תורה מברך.

שואל הבית יוסף: שיטת השו"ע שלא מברך על ביטול חמץ כי לא מברכים על דבר שמתבצע במחשבה (והגר"א אינו חולק על כך).

וא"כ צריך להסביר לפי הגר"א מה ההבדל באמת בין ביטול חמץ שלא מברכים להרהור בדברי תורה שכן?

הרעק"א שואל על הבית יוסף דלעיל (שאין מברכים על מצווה שמקיים במחשבה) הרי ניתן להפריש תרומה במחשבה ועל זה יש ברכה, ומה זה שונה מביטול חמץ שאינו מברך?

 

מסביר ר' שלומקע ברמן:

בביטול חמץ המצווה היא התוצאה דהיינו שלא יהיה חמץ. כפי שכתוב הרמב"ם "שאצלו יהיה חשוב כעפר". זו תוצאה שמתקיימת במחשבה וזו כוונת הבית יוסף שאין על זה ברכה.

אבל דברי תורה קיום המצווה הוא במחשבה פעילה (למעשה גם בלימוד בפה מתקיימת המצווה במחשבה=הבנה) ועל זה יש ברכה (לפי הגר"א).

ראיה לדבר מתרומות ומעשרות שגם שם מתקיימת המצווה במחשבה פעילה = ההפרשה.

 

מי אמר שבביטול חמץ המצווה היא בתוצאה אולי בעצם הביטול?

מביא ר' שמואל: הקצות רס"ב ס"ק ב' נשאל במי שנאנס ושכח לבטל קודם זמן הביעור ומיד שנזכר ביטל. ואמר הקצות שלא עבר על בל יראה והביטול תופש כי איגלאי מילתא שרצה בביטול.

אם נאמר שהביטול הוא במעשה הביטול איך זה יכול להועיל הרי בפועל לא ביטל בזמן אלא אם נאמר שהביטול הוא בתוצאה – היות וגילה דעתו שלא רוצה בחמץ ניתן לומר שאיגלאי מילתא גם למפרע.

ראיה נוספת: הדין הוא שניתן להשתמש בחפץ של אחר כאשר אנו יודים שאינו מקפיד גם אם לא הרשה בפועל מאידך אי אפשר לקנות בלי הסכמה מפורשת אפילו אם ישאיר סכום כסף כפול ומכופל. הסיבה לכך כי צריך הסכמה פעילה משא"כ ברשות שימוש מספיקה הסכמה פסיבית, כמו בביטול.

 

ולפ"ז, השו"ע למד כמו הסבר ר' חיים שהברכה היא חלק מהלימוד, ולכן נשים מברכות על לימוד תורה ולכן לא מברכים על הירהור.

הגר"א למד שזו ברכת המצוות וניתן לברך על הרהור כי יש כאן מחשבה פעילה, כמו גם בתרומה, משא"כ בביטול חמץ שזו מחשבה "גרועה" רק מחשבת הסתלקות וע"ז אין ברכה.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

עניני ספירת העומר/ עו"ד ישראל פוקס

עניני ספירת העומר /ישראל פוקס

  • משנ"ב תפט: ספירה מותרת בכל לשון ובלבד שיבין את הלשון, ואם אינו מבין – אפילו בלשון הקודש לא יצא.
  • הרי כל הברכות גם אם לא מבין ושמע בלשון הקודש – יצא?(ברהמ"ז, תפילה, ק.שמע)

שו"ע תר"צ ס' ח: הלועז ששמע ק. מגילה בלשון הקודש – יצא

המשנ"ב שואל מה ההבדל?

  • מביא מחלוקת אחרונים אם בספה"ע יש דין שומע כעונה

הלבוש: אין דין של שומע כעונה שכתוב וספרתם לכם – מצווה שבגופו אין אדם מוציא את השני.

פרי חדש: יש דין כללי של שומע כעונה ויכול להוציא את השני גם בספה"ע.

באור הלכה: זו מחלוקת ראשונים: רש"י מנחות: לא יכול להוציא את השני-אין דין של שומע כעונה בספה"ע.

הרי"ץ גיאת: יש דין של שומע כעונה בספה"ע והחזן מברך ומוציא את המתפללים ידי הברכה.

  • מחלוקת ראשונים אם אדם החמיץ יום בספירה:

תוס': מביא את שיטת הבה"ג שאם הפסיד יום אחד- שוב אינו חוזר ומברך כי אין יותר תמימות

שיטת תוס' אם החמיץ יום – יכול להמשיך ולברך.

רי"ץ גיאת: מביא את רב האי גאון שאם החמיץ ממשיך לספור בברכה ולשיטתו, גם אם אין לך תמימות

               והחסרת-ממשיך בברכה.

להלכה: אם שכח בלילה-יספור ביום בלא ברכה ואח"כ ממשיך בברכה.

           הסיבה: משום ספק ספיקא: 1. האם זמן הספירה הוא כל היום או רק בלילה. 2. גם אם זה רק

                      בלילה אולי ההלכה כמו התוס’? (שער הציון בשם תרומת הדשן).

  • יש מחלוקת אחרונים בהסבר מחלוקת הבה"ג והתוס':

הרב מבריסק תולה את המח' אם כל יום זו מצווה בפני עצמה או שכל הספירה זו המצווה וכל יום אלו הפרטים:

הבה"ג-כל הספירה היא מצווה אחת עם 49 פריטים תוס'- כל יום זו מצוה בפני עצמה.

הרב אבא שאול: בספרה"ע יש חיוב של ספירה ואי אפשר 4 אם לא ספרת 3.

דבר אברהם: אדם שנמצא לבד ואינו זוכר מה הספירה היום אינו כול לספור היום 4 לעומר או היום 3 לעומר כי זו

                   לא ספירה.

הרב שטיינמן: אונן שספר ספרה"ע אעפ"י שאסור לו לקיים מצוות- יכול להמשיך בברכה כי זו לא מצווה -זו ספירה.

ביאור הלכה: אם אונן ספר-לא נקרה מצווה-לא עולה לו ולכן לא יכול להמשיך בברכה.

  • דין שומע כעונה בספה"ע – תלוי אם אתה מוציא אותי או שהשומע נקרא מברך.

בית יוסף: שיטת הרוקח: מה אם אדם יצא מהשני אבל השומע דיבר-האם יש הפסק לשומע?

בית יוסף: כל אחד חייב לברך לעצמו.

     הרוקח: גם אם דיבר – יצא כי המברך הוציא אותי – כך פוסק הרמ"א.

    הב"ח בקס"ז: רש"י לומד כמו הרוקח

המג"א: שיטת התוס' כמו הבית יובף שהמברך עושה זאת בפני עצמו.

הדיון בברכות לגבי אדם שמתפלל שמו"ע והש"צ הגיע לקדושה: לפי רש"י: יפסיק וישמע.

תוס' זועק חמס הרי אם שומע כעונה – דיברת באמצע שמו"ע???

הסטייפלר מוכיח שלרש"י יוצא ידי חובת המברך    ותוס': כאלו בירך בעצמו.

  • בספה"ע זו לא סתם אמירה זו מעשה של ספירה ומי שלא מבין – לא יוצא אפילו בלשון הקודש, אין משמעות ספירה אם לא הבין ולכן לא ניתן להגיד שומע כעונה כי אין שומע כעונה במעשה.
  • הבאור הלכה שהביא את רש"י שאין דין שומע כעונה בספה"ע כי זה מעשה הספירה, אבל לרי"ץ גיאת שהספירה לא מעכבת אחד את השני כלומר זו מצווה ככל המצוות ואז אין בעיה שיתקיים הכלל של שומע כעונה ובאמת הוא מביא שבקהילתם נהגו שהחזן הוציא את הקהל בספה"ע.
5/6/2017

ספירת העומר-שומע כעונה

בס"ד                                                                                                                                                                                       13/5/2023

ספירת העומר-שומע כעונה     

מג"א תפ"ט א': אדם שרוצה שהשני יוציא אותו ידי הספירה – הברכה יכול להוציא אותו 

"ואם ירצ' שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכל הברכות אף על פי שהוא בקי יוצא בש"ץ חוץ מב"ה וק"ש ותפלה.

(וכך נוהגים התימנים). אבל ככלל אין דין של שומע כעונה בספה"ע  שכתוב "וספרתם" –

כל אחד לעצמו.

הרי"צ גיאת: גם בספה"ע  יש דין שומע כעונה.

  • יש חקירה מהו דין שומע כעונה?
  1. שהשני מוציא אותי ידי חובה – האמירה שלו מתייחסת אלי
  2. שני דרכים לצאת ידי ברכה (קידוש, הבדלה) האחת שאני אומר והשניה אני לא אומר

כלום אלא ע"י שמיעה אני יוצא.

תוס' ברכות כ"א: אנו נוהגים שהחזן אומר קדושה בקול, אדם באמצע שמונה עשרה שומע את

                החזן בקדושה.  לפי רש"י: יפסיק וישמע את הש"ץ ויצא ידי שמיעה. לפי תו"ס: אסור

                כי בעצם דיברת.

אם האמירה של פלוני מתייחסת אלי אז ניתן גם בספה"ע  לצאת מידי השני אבל אם כ"א צריך לספור בעצמו כי כתוב "וספרתם" אזי אין דין שומע כעונה (רי"צ גיאת).

חזו"א: קידוש צריך להיות על כוס-כיצד כולם יוצאים ידי חובה? ודאי שלא ע"י שמיעה כי אין לכולם כוס!

  • יש חקירה נוספת בדין שומע כעונה, ניתן לומר שע"י שמיעה ניתן לצאת בספה"ע כי ספירה נחשבת כדיבור – האם כשהוצאתי את השני זה כי יש דין שאתה שומע ואני מוציא אותך, אומר בשבילך וזה שומע כעונה -הוא יצא ידי חובה מצד השמיעה שלו או שנחשב כאמירה שלו אבל לא שאני מוציא אותו.

בספה"ע כתוב "לכם" לפי הדרך הראשונה זה לא "לכם" לפי הדעה השניה יש "לכם".

הרי"ץ גיאת אומר שהשני אף יכול לשבת ורק המוציא צריך לעמוד כלומר שדין שומע כעונה פירושו שאני מוציא אותו.   אם בספה"ע אני סופר ולא השני -כיצד יוצא השני ידי חובה? הרי כתוב "וספרתם לכם"?

בספה"ע אדם שלא הבין מה אמר לא יצא לעומת קידוש או ק. מגילה שלא צריך להבין מה אומר.

הגר"א: דין שומע כעונה שייך רק בברכות שהם דיבור בלבד אבל ק"ש-דורש קבלת עול מלכות

           שמיים וכן וידוי מעשרות-שדורש וידוי של האדם שהפריש הכל כדין – באלו אין דין שומע כעונה.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

אי בעינן כפירת ממון כדי להישבע

אי בעינן כפירת ממון כדי להישבע

סיכום מהלך השעור: שיעור שמסר הגרש"ז קליימן אדר א' תשע"ט.

א. איתא במשנה שבועות מג. שאם אדם הלווה ללווה סלע והחזיק אצלו פיקדון שהיה שקל ונאבד ממנו,  ואחר כך המלווה תובע מן הלווה שקל ואילו הלווה טוען שהמשכון היה שווה ג' דינרים ולכן הוא חייב דינר אחד אומרת המשנה שהלווה מודה במקצת ויהיה חייב בדינר שמודה ועוד יש חיוב שבועה.

ב. מקשה הרמב"ן על דין זה של המשנה, מקדים הרמב"ן הנחת יסוד, שאע"פ שהלווה הודה שחייב למלוה כסף שכן אף לשיטתו יש דינר פער בין המשכון להלוואה, מ"מ אם המלווה מעכב בידו את המשכון אף שמוכן לשלם תמורתו, אין הלווה מחויב להשיב את הכסף, לפי"ז מקשה הרמב"ן על משנתנו שאין כאן הודאה מחייבת שכן הלווה בשעת הודאתו איננו יודע כלל האם המשכון באמת נאנס או שמא המלווה מעכבו בידו וא"כ אין הוא מודה במקצת, ומיישב הרמב"ן שמכיון שאח"כ המלווה נשבע שבועה שאינה ברשותו לכן אנו יודעים שבאמת המשכון נאנס ולכן ההודאה של הלווה היא הודאה מחייבת.

ג. הר"ן כופר בהנחתו של הרמב"ן ואומר שאף אם המלווה מעכב בידו את המשכון מ"מ הלווה חייב לשלם לו את הדינר שהוא ההפרש לטענתו בין ההלוואה למשכון ואינו יכול לעכבו בידו.

הר"ן תוקף את הרמב"ן ואומר כי לפי הנחתו שהקושיא במקומה עומדת הרי שלא ניתן לתרץ כדבריו מחמת כמה קושיות:

  1. לפי הרמב"ן הרי שההודאה היא מחייבת רק בהתאם לשבועתו של המלווה א"כ זהו רק גרם ממון אם יתרחש דבר נוסף אך אינו הודאה ישירה על ממון וא"כ כפי ששבועת העדות לא מיחייב במקרה שעדותו של העד היתה גורמת לשכנגדו להישבע וליטול משום שרק גרם לממון ואינו כובש עדות המזכה בממון ה"נ אינו מודה בממון אלא בגרם ממון.
  2. בשעת ההודאה אינו מחייב את עצמו וא"כ זוהי הודאת פטור ואע"פ שאח"כ יעמוד בהודאתו ובדומה לדין דבר שבמידה ובמנין שאם בשעת ההודאה הראשונית זה לא היה קצוץ אע"פ שאח"כ נהיה דבר מבורר מ"מ אינו חייב לו. ה"נ כל החיוב נוצר רק לאחר השבועה ולא בשעת ההודאה.
  3. משמע מהסוגיא בב"מ לה. שהגמ' מיישבת את המשנה שיסתדר גם עם דינו של רב הונא שמשביעין את המלווה שבועה שאינה ברשותו אך משמע שללא דינו של רב הונא ודאי שהמשנה מתיישבת ג"כ ואילו לפי תירוץ הרמב"ן גם ללא דינו של רב הונא היינו צריכים להוכיח משהמשנה שהמלווה נשבע שבועה שאינה ברשותו דאל"כ אין כלל הודאה מחייבת מצד המלווה.
  4. עוד שואל הר"ן שהרי כל התקנה לרב הונא היתה לטובתו של הלווה שמא עיניו נתן בה המלוה ולכן משביעים אותו ונמצא שלפי דברי הרמב"ן הרי שהשבועה רק גורמת ללווה להפסד שכן ללא השבועה הוא לא היה חייב כלום.

ד. הקצות בסימן עג' מביא כי שיטת התוס' שכדי להשביע את שבועות התורה לא בעינן כפירת ממון אלא ג"כ אם אדם כופר בחפץ שמוכן לתת את שוויו הרי שנשבע שבועת התורה הוכחתו מתוס' בב"מ בב: שם תוס' מפרש את דברי הגמ' 'וליחזי זוזי ממאן נקט' שהמוכר יעיד לטובת מי שיודע שמכר לו ואז השני יצטרך להישבע כנגדו. הרי שאע"פ שהמעות נמצאות בידי המוכר וישוב הכסף למי שלא מכרו לו מ"מ הרי הוא נשבע.

לעומת זאת מצינו את דברי הראב"ד בב"מ מח. שם איירי לגבי קרבן שבועה שמבואר בגמ' שאיירי בייחוד כלי ומ"מ אינו משיב את החפץ שייחד בכפירת הלוואה כיון שלא היתה משיכה ומקשה הראב"ד מדוע נחשב כפירת ממון הרי הוא מודה בהלוואה ורק כופר בכלי, הרי שרואים שהראב"ד חולק על התוס'.[1]

ביאר הקצות את שיטת התוס' שאע"פ שיש ריעותא על האדם ומשביעים אותו אפי' בלא כפירת שווי ממוני בעניין עד אחד, מ"מ לא מצינו שנשבע על כך בשבועת השומרים מדאורייתא אלא בעינן לתקנת רב הונא , משום שכל מה שאנו משביעים זה רק כאשר יש לנו יכולת לתת סנקציא ללא השבועה וכך לשבועה יש כח אך אי אין מה לעשות כסנקציה אז אנו לא משביעים את האדם אע"פ שהמחייב קיים.

ויש לומר בפשטות שמח' התוס' והראב"ד היא האם יש ריעותא שאדם כופר וממילא נשביע אותו כי היכי דלודי ליה אפי' באופן כזה שאינו כפירת ממון אלא רצון בחפץ ספציפי.

ה. מעתה נראה לומר כי זהו שורש מח' הר"ן והרמב"ן וייושבו היטב כל קושיות הר"ן על הרמב"ן:

הרמב"ן סבר כשיטת הראב"ד שאין משביעים את האדם ואין חשש של ריעותא שיכפור בכזה מצב ממי' לפי הרמב"ן ללא תקנת רב הונא היה מובן מאד מדוע הודאתו מחייבת שכן אין כל חשש שמא אדם יחייב את עצמו בממון ויעכב אצלו את המשכון, שכן אין אדם משקר בלא רווח ממוני, אלא שרק תקנת רב הונא גרמה לכא' שאין הודאתו מחייבת כי כיון שחכמים חייבוהו להישבע אינו מחוייב עד שלא ישבע שאינו ברשותו וא"כ קושית הרמב"ן היא רק על גבי תקנת רב הונא ועל כך ענה הרמב"ן שלאחר שישבע ויוסר המחסום מדרבנן נמצא שכבר הןודאתו היא זו שחייבה אותו בשעת ההודאה.

לעומת זאת לשיטת הר"ן שסבר כתוס' הרי שלפני תקנת רב הונא נמצא שאין הודאת הלווה מחייבת אותו מכיון שיש חשש אמיתי שמא הוא מעכב אצלו את המשכון וא"כ לפי ההנחה המקדימה של הרמב"ן שאילו המשכון קיים אצל המלוה אין הלווה חייב לו כסף נמצא שאין הודאת הלווה מחייבת וע"כ כפר הר"ן בקושיא מעיקרא וסבר שאף אי המלוווה מעכב אצלו את המשכון מ"מ מחוייב הלווה לשלם לו את ההפרש שאפי' לדברי הלווה הוא מחוייב. [2]

ו. מעתה נמצא שייושבו כל הקושיות:

א. אין זו הודאה של גרמא אלא מעיקר דין דאורייתא היא עצמה היא המחייבת אלא שבאו רבנן ועשו מחסום ומשעה שיוסר המחסום נחזור לחיוב המקורי שחייב עצמו הלווה בשעת ההודאה.

ב. ההודאה הזו היא הודאה המחייבת בשעת ההודאה ואינה תלויה באמת בשבועה שתבוא בהמשך.

ג. באמת המשנה מיושבת שפיר אף ללא רב הונא מפני שללא רב הונא מובן שפיר מדוע הווי הודאה המחייבת ורק לאחר תקנת רב הונא התעוררה לרמב"ן הקושיא שהרי כעת עד שלא ישבע המלווה אין הלווה חייב.

ד. אין התקנה לטובת המלווה מפני שללא השבועה היה הלווה חייב גם ככה ולכן כעת השבועה היא רק לטובת הלווה.

ז. עוד מדויק ההבדל בין איך שהר"ן קורה לשבועה לבין הרמב"ן, דהרמב"ן אומר 'כדי להפיס דעתו של לווה', זאת אומרת אין חשד אמיתי אלא תקנה רק כדי להפיס דעתו של הלווה אך אין לנו באמת ריעותא אמיתית לעומת הר"ן שלשיטתו חכמים תיקנו תקנה לריעותא האמיתית שיש לנו אלא שמדאורייתא אין שבועה לשיטת התוס' כיוון שאין סנקציא כפי שייסד הקצות ועל כןוכאן באו חכמים ותיקנו שבועה מחשש אמיתי של 'שמא עיניו נתן בה'.

[1] יש לעיין כי בשטמ"ק הובא בב: שהראב"ד כתוס' וא"כ מאי שנא וא"ת יש הבדל שבב: אי יאנס מבית המוכר יפסיד הקונה האמיתי ונמצא שזה כפירת ממון, א"כ אז אזלא גם הוכחת הקצות לשיטת התוס' ושוב לא מצינו מח' מפורשת בעניין זה.

[2] יע' שבלשון הרמב"ן שהובא בר"ן לא משמע כן שמקשה רק לאחר רב הונא אך מלשון הרמב"ן בחידושיו כן משמע הכי.

השיעור הועבר וסוכם ע"י הרב יעקב קופר

מראי מקומות לשיעור

אי בעינן כפירת ממון כדי להשבע / מח' הרמב"ן והר"ן שבועות מג.

  1. משנה שבועות מג.

המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון, א. אמר לו: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה – פטור. ב. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה – חייב. ג. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה – פטור. ד. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה – חייב. ומי נשבע? מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.

  1. חידושי הרמב"ן שם

וקשיא לי הך סיפא דרישא אמאי חייב שבועה, דהא ודאי אי איתיה למשכון ברשותיה כל כמה דלא מהדר ליה לא מחייב לוה למלוה בכלום, וכיון שכן בכאן שאינו יודע אם אבד אם לאו אין כאן הודאה במקצת אלא הו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא דלית לך וחמשין לא ידענא דפטור, ואי אתה יכול לומר תהא במאמינו שלא בשביל זה העמידו בגמרא לרישא בהכי, וי"ל כיון שהוא מודה לו בעיקר החוב שאפי' ישנו לפקדון בידו מ"מ הוא חייב לו באותו עודף שעל כדי דמיו, ואם אבד נמי כדבריו הוא חייב לו בהן, אף על פי שאם לא אבד אינו גובה ממנו עד שיחזיר לו כיון שהוא נאמן בכך בשבועה מודה מקצת הוא, דתרתי מילי נינהו והודאה דידיה הודאה גמורה היא,.אבל אין אדם נעשה מודה מקצת בכופר בממון שחברו נאמן עליו בשבועה, כגון שטען עליו מנה לי בידך חמשין הלואה וחמשין דמי חבלה או גזלה כענין משנתנו דהנגזל והנחבל, והלה כופר, אף על פי שזה נשבע ונוטל מחצה אין חברו נשבע ולא משלם על המחצה שהרי כפר, ולא דמיא להא דלעיל דהאי מודה הוא בעיקר מקצת הלואה ורחמנא הוא דרמא עליה להפיס דעתו של זה, ודברי הר"מ הספרדי ז"ל בפ"ד מה' גזלה נוטין למה שכתבתי, ומיהו חמשין לית לך וחמשין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך מודה מקצת הוא.

  1. בבא מציעה לד:

 אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא – חיישינן שמא עיניו נתן בה.   מי נשבע – מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.  אלא אמר שמואל: ארישא. מאי ארישא – אסיפא דרישא: סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרין היה שוה – חייב. דשבועה גבי לוה הוא, ואמור רבנן: לשתבע מלוה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. ואם איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו – היכי מצי מפיק לה?   אלא אמר רב יוסף: שיש עדים שנגנבה. – סוף סוף מהיכא מייתי לה? – דטרח ומייתי לה.   רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע – זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר: מי נשבע תחילה – מלוה נשבע תחילה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר: רישא דסיפא תיובתא לרב הונא: סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה – פטור. ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו – לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה! – אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא, ואמר לי: תהא במאמינו. – ונהמניה לוה למלוה נמי בהא כמה הוה שוה! – לא קים ליה בגויה. – ונהמניה מלוה ללוה, דקים ליה בגויה! – לא מהימן ליה. – ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה, ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה? – לוה מקיים ביה במלוה תמת ישרים תנחם, מלוה מקיים ביה בלוה וסלף בוגדים ישדם.

  1. ר"ן בשבועות [כד. מדפי הרי"ף].

ואינם ברורין אצלי דאם איתא דבמשכון דלא שוה לוה לא מיחייב למלוה מידי עד דמהדר לי' משכוניה כשהלוה מוד' ואומ' שג' דינרין היה שוה

 א. למה חייב והרי אינו מודה בממון אלא בגורם לממון [ופטור] דהא אמרי' בפ' שבועת העדות דמשביע ע"א אפי' בשכנגדו חשוד על השבועה שהלה נשבע ונוטל פטור משום דא"ל מי יימר דמשתבעת ונמצא שלא כבש עדות ממון אלא גורם לממון וה"נ כי מודה לוה באותו [חצי] שקל שהוא יתר על ההלואה אין כאן הודאת ממון אלא גורם לממון

ב. ולא עוד אלא אפי' נשבע אחר כן שאינה ברשותו לוה פטור שכבר כתבתי למעלה שכל שהוא פטור בשעה שההודאה יוצאה מפיו אין מחייבין אותו אח"כ בה ואף על פי שהוא עומד בהודאתו דהא כי אמר מה שהנחת אתה נוטל כי חזינן פירות שבבית שהן מגיעין עד החלון והוא עומד בהודאתו ההודאה שמודה הרי היא כדבר שבמדה ואפ"ה כיון כשיצתה הודאתו מפיו לא הודה לו בדבר שבמדה פטור וה"נ דכותיה

ג. ועוד שלפי דבריו שהוא אומר שאין הלוה חייב כלום למלוה עד דמהדר ליה משכוניה כי מקשה התם בפרק המפקיד (דף לה א) עליה דרב הונא דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ולא הוה ס"ד דמתני' במאמינו תקשי לן לוה אמאי חייב שהרי אין למלוה לישבע שאינה ברשותו אי ליתיה לדרב הונא ונמצא לוה אומר איני יודע אם חייב לך אני כלום.

ד. וא"נ איתא לדרב הונא אמאי מחייב ליה דודאי שבועה זו לא נתקנה ליפות כחו של מלוה אלא מפני חשש שמא עיניו נתן בה ונמצא לוה לפי הודאתו פטור מן הדין כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה ולמה נאמן המלוה בשבועה כדי לחייב הלוה שהוא פטור מן הדין אם איתא דהכי הוא ואף על גב דבאבדת המשכון מלוה ברי ולוה שמא ה"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל כרב נחמן ורבי יוחנן דפטרי כדאיתא בפרק קמא דכתובות  

לפיכך אני אומר דבמשכון דלא שוה אפי' ידעינן בודאי דאיכא בידו [דמלוה] אעפ"כ חייב לוה לפרוע העודף שאע"פ שהמלוה עובר בלא תחמוד אפ"ה ממונא אית ליה גביה דלוה [דהיינו] אותו עודף.

  1. קצות החושן סי' עג'

וכן נראה היכא דאיכא תביעה בחפץ ידוע שטוען התובע מכרת לי זה החפץ אגב קרקע או במשיכה והדמים אתן לך והנתבע אומר לא מכרתי לך, דצריך הנתבע שבועת התורה היכא דאיכא עד אחד שמכר. ואף על גב דליכא דררא דממונא ואם הזיק את החפץ לא היה משלם (אלא) דמים וא"כ השתא שאין תביעתו שוה ממון דהא אין תביעתו אלא בחפץ, אפילו הכי חייב שבועת התורה וכדמוכח מתוס' פרק קמא דמציעא (ב, ב ד"ה ולחזי) גבי וליחזי זוזי ממאן נקט דאותו שהמוכר מסייעו יצטרך האחר לישבע נגדו שבועה דעד אחד, ואף על גב דהתם אין תביעתם אלא בחפץ דהא מוקי לה בקיבל זוזי מתרווייהו, ובנתייקרה לא מיירי ע"ש במוהרש"א, אלא כיון דהתובע אומר זה החפץ שלי ואינו רוצה למוכרו לו הב"ד נזקקין ליתן לו החפץ וכל היכא דהב"ד נזקקין איכא שבועה.

והא דאמרינן גבי שבועה שאינו ברשותו דצריך לישבע מדרב הונא (ב"מ לד, ב) וכתבו הפוסקים דאינו שבועת התורה היכא דהוא מסלק מעותיו ולמה לא ישבע מן התורה על החפץ וכמ"ש גבי עד אחד דאע"ג דנותן לו דמי החפץ משתבע. היינו משום דעיקר שבועה שאינו ברשותו לא משכחת בחפץ ידוע דהיינו שהמפקיד יאמר ברי לי שזהו כלי ותחזיר לי כמות שהוא והנפקד יאמר כליך נאבד ואשלם לך הדמים ואין זה כליך, דבכה"ג לא הוי שבועת השומרין וכמבואר בסימן רצ"ד בטור ושו"ע (סעיף ד') דזה הוי תביעה אחרת שאינו מדין שומרים, ולא משכחת אלא בחפץ שאינו ידוע, אלא שהתורה אמרה שישבע השומר שבועה שאינו ברשותו דשמא החפץ הוא ברשותו, ומשום הכי כשרוצה לשלם תו ליכא שבועה דעיקר שבועת התורה הוא כדי שאם לא ירצה לישבע נחתינן לנכסיו וכדאמרינן פרק שבועת הדיינין (שבועות מא, א) איכא בינייהו אחותי נכסי, וכיון דמשלם דמי החפץ לא שייך תו אחותי נכסי ומה יעשו לו עוד וכי ישלם שנים ואין לו לשלם רק דמי החפץ, אבל מדרבנן שפיר נשבע שאינו ברשותו ואם לא ירצה לישבע מנדין אותו כדי לישבע, ובדאורייתא לא שייך נדוי רק אחותי נכסי וכיון שמשלם דמים תו ליכא אחותי נכסי, אבל בחפץ ידוע אם אינו רוצה לישבע נזקקין להוציא החפץ הידוע שמתדיינים עליו ליתן לתובע ודו"ק.

 

  1. ראב"ד בשטמ"ק ב"מ מח.

ותו קשה לי כי כפר נמי ביחוד הכלי מאי הוה והלא מודה בעיקר הוא שהרי אינו כופר בהלואה וכן בשעת השכירות. ואיכא למימר דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשתבעו ממנו אמר לו נאנסו ונשבע לו דלרבי יוחנן ממונא קא כפר ליה שהרי אבדו מעותיו אבל לריש לקיש לא אבדו מעותיו דלא קנה הכלי.

פסח: איסורי דרבנן בשוגג

בס"ד                                                                                                                                     כז אדר             20.3.2023

פסח: איסורי דרבנן בשוגג

הרב יצחק יוסף נשאל לגבי מצות שאפו בבני ברק ושכחו להפריש חלה מהמצה, נכנס החג ומה לעשות כשהרבה קונים לא יודעים שלא הופרשה חלה?

-: וענה שייתן לקטן להפריש "מן המוקף" (שאתה רואה את הכל על המדף כמו מחובר), זהו איסור מתקן אבל ע"י קטן זהו איסור קל (כדי שכולם ינצלו מאיסור חלה שהוא מיתה בידי שמיים  (במזיד)). (כך גם פסק הרב פרנק בשו"ת "הר צבי").

* התארחו אצל יהודי בליל הסדר ובסיום הסדר רואים שכתוב על הקופסת מצות  "לא הופרשה חלה" האופציות: לקחת מצות אחרות מופרשות ולאכול מצה      מחדש   או שלא צריך?

הרב וייס (ראב"ד העדה החרדית): יהודי שקידש בשבת ונודע לו שהמשרתת הגויה נגעה ביין ואסור היין משום "סתם יינם" האם צריך לקדש שוב?

יש משנה לגבי "לולב הגזול והיבש פסול" משום מצוה הבאה בעבירה אולי גם כאן צריך שוב לקדש על יין כשר?

  • הנתיבות דן לגבי יהודי שנכנס למסעדה שנראית כשירה ואומר לו מישהו – לאחר שאכל- שלא כשר כאן – האם צריך לשלם?

-: עונה הנתיבות שאם זהו איסור דאורייתא (כמו בשר טריפה) פטור מלשלם אבל

   אם יש איסורי דרבנן ואכלת בשוגג (לא הופרשו תרו"מ) – חייב לשלם כי האדם לא עבר איסור שיש עליו כפרה, זהו איסור דרבנן בשוגג. ולכן אם האכילוהו שקצים ורמשים – פטור מלשלם אבל טבל   וחלה שהם מדרבנן – חייב לשלם.

הנתיבות נסמך על גמ' בעירובין סז לגבי רב שטעה והיטעה את הציבור האם מותר לתקן אותו?    – אם טעה מדאוריתא – צריך להודיעו שטעה אבל אם טעה בדבר מדרבנן – הם יעשו בשוגג ומלאכה בשוגג באיסור מדרבנן – אין כאן איסור.

לפי זה רצה לטעון ה"מחזה אברהם" שהגוי שנגע ביין – זהו דין דרבנן אז אין מצוה הבאה בעבירה ולא צריך לקדש שוב כך גם רצה הרב וייס לטעון לגבי מצת טבל בליל הסדר – זהו איסור דרבנן בשוגג ואין כאן מצוה הבאה בעבירה ויצאו ידי חובה כדת וכדין.

נתיבות: ר' חייא ורב אושעיה מנו "מנסך" באבות נזיקין – למה לא אמרו שמספיק שגוי נגע ביין?     -: האיסור בנגיעה אמרו לגברא אל תשתמש  ואילו ביין נסך – החפצא אסור, יש "חלות" שהפכתי יין כשר ליין נסך ואילו בנגיעת גוי – רבנן אמרו לי אל תשתה כי יגרום לקרוב לבבות ("אסרו יינם משום בנותיהם").

ר' שמואל: מביא את ר' שמעון שקאפ שכדי להיות מזיק ולהתחייב צריך נזק בחפץ, אם לא חיסרתי – אני לא חייב, כשגוי נגע ביין – הוא לא עשה נזק לחפץ אבל כשגוי ניסך – זהו נזק בחפץ והיין נאסר בהנאה.

כל איסור דרבנן הוא איסור גברא!

כל איסור דאורייתא הוא איסור חפצא!

ולכן אדם שקידש על יין שנגע בו גוי או מצה טבל – יצא ידי חובה – כך סובר ר' שמעון שקאפ.

  • אומר ר' שמואל שזה לא נכון! יש מצב שאיסור דרבנן יהיה על חפצא וחולק על ר' שמעון מתוס' בסוכה שהגמ' אומרת שצריך סוכה מינימום 7 על 7 טפחים אע"פ שמדאורייתא מספיק 6 על 6 טפחים. אומרים תוס' שאם רבנן קבעו 7 על 7 אז אם ישב בסוכה 6 על 6 – זו לא סוכה! כלומר רבנן הפקיעו דין סוכה -חפצא- ממי שיושב בסוכה שמדאוריתא מותרת!
  • יהודי שאכל פסח מצה ומרור כדין אבל לא אמר 3 דברים, לפי הר"ן: יצא ידי חובה שואל ר' שמואל כיצד תוס בסוכה אמרו שכשרבנן תיקנו סוכה 7 על 7 ולכן לא יצא ב6 על 6 שמדאוריתא זה בסדר ואילו בפסח שרבנן תיקנו להגיד פסח, מצה ומרור ואם אכל ולא אמר כן יצא?

  -: תוס' דיברו על מה זה סוכה (חפצא) אבל מי שלא אמר בפסח זהו דין נוסף, זה לא תנאי במצה או במרור ולכן יצא ידי חובה.

כשחז"ל דיברו על הסוכה – זה פגם בחפצא ואילו בפסח המצה בסדר, רק לגברא יש בעיה.

ולכן אומר ר' שמואל ביין שנגע בו גוי – זהו איסור גברא כי היין לא נחסר, רק רבנן אסרו אותו משום חתנות  (ר"ן) ולכן אם קידש בשוגג-יצא.

אבל במצה של טבל – שלא הופרשה חלה – זהו איסור בחפצא ולכן לא יצא.

לר' שמעון: מצה של טבל או לא הופרשה חלה – זהו איסור דרבנן = איסור גברא        

                ולכן יצא ידי חובת מצה בפסח.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

סוכות: הזיק ללולב ממהודר לכשר

שיעור של הרב גרינץ

שאלה: בשוק ארבעת המינים נטל אדם להראות לולב לרב לצורך בדיקה. הרב קבע שהלולב מהודר, אך הציעו לו ליקח אחר. בדרכו להחזיר את הלולב לדוכן נפל ממנו הלולב ונחלקה התיומת באופן שנפסל לחלק מהפוסקים.

האם מתחייב לשלם?   דמי לולב רגיל או מהודר?

לפי השו״ע הלולב נפסל רק עם נחלקו כל העלים של התיומת .  האם הוא מתחייב לשלם? כמה חייב לשלם?

נדון לא לפי הסדר. קודם כל נניח ששלב נפילת הלולב מהווה פשיעה. אבל צריכים להחליט מהו המעמד של האדם הזה כאשר הוא מחזיר את הלולב מהרב. אבל בפשטות באופן כללי הפוסקים אומרים שהוא נחשב לפחות כשומר שכר.ואם הוא נחשב לפחות כשומר שכר יש עליו חובת אחריות מוגבלת, או לפחות כמו חובה בגניבה ואבידה, ואם זה פשיעה יותר חמורה מגניבה ואבידה אז הוא מתחייב לשלם. אז לצורך התחלת הדיון, בוא נניח כרגע שהוא חייב לשלם. אני בכוונה מסדר את הדברים כך כי כתוב בהמשך. אם הוא שואל ,ק״ו שהוא חייב לשלם כאשר זה נפל. בוא נניח שהוא שואל- אז השואל חייב לשלם. יש שתי סיבות לפטור את האדם מתשלומים, נציג את שתי הסיבות. נדון בהם ובהמשך נראה שזה היפך הדבר, בעיון יותר מעמיק. אז קודם כל ציינתי בדפים שלפניכם, מה הדין אדם שמזיק דבר שנפסל רק לפי חלק מהפוסקים. אז יש לפניכם בחושן משפט סימן ש״ו-ה. סיבה א. לפי חושן משפט- לגבי שוחט שניבל, השוחט חייב לשלם. במה דברים אמורים אומר השו״ע שנבלה בודאי, שניבל את הבהמה באופן שוודאי נפסל לפי כל הדעות. אבל אם עשה בה טריפות- הפוסלה מספק, כגון ששהה במעוט סימנים, הכוונה את רוב הסימנים הוא שחט כדין ואחרי זה במעוט סימנים הוא שהה שהייה שפוסלת את השחיטה, ובזה הגמרא הסתפקה אם חייב לשלם או פטור לשלם. אז כתוב שהוא פטור. וכן אם מצא הסכין פגום והוא בעצמו גילה, כיון דאיכא למימר בעצם המפרקת נפגמה כיוון שאפשר לומר שהסכין נפגם רק אחרי שהוא שחט כדין, ואפשר לומר שהסכין נפגם לפני ,ואז הוא ניבל בשחיטה. אבל אפשר לומר גם שהסכין נפגם רק אחרי שהוא שחט כדין רק בעצם של המפרקת הוא נפגם ואז השחיטה כשרה . אז כיוון שיש לי פה ספק דיני ,קורה דבר מעניין, אנחנו מפצלים את השאלה לאיסורים ולממונות. לענין איסורים אנחנו יודעים שיש לנו הלכה, ספיקא דאורייתא לחומרא וכל המצבים שהבאתי לפה אז הבהמה היא טריפה ואי אפשר לאכול אותה. אבל בכל אופן בעניין ממונות יש לנו כלל הפוך שספק ממונא לקולא, המוציא מחבירו עליו הראיה. אז מה עושים שיש לנו שאלה שמורכבת מדיני ממונות ודיני איסורים, אז לפי השו״ע אנחנו מפצלים את הדיון.ב"יורה דעה "תמצאו על אותם שאלות שהבהמה אסורה. ולמרות שהשוחט אסר את הבהמה הוא פטור מתשלומים. למה ? כי כאשר אנו מגיעים לדיני ממונות אומר השוחט, המוציא מחבירו עליו הראיה. אני אומר שהבהמה כשירה, אתה אומר שהבהמה אסורה תביא ראיה ,עליך הראיה, כך אומר השו״ע. אומר הרמ״א ואע״פ שיש מי  שחולק אנו פוטרים אותו מממונא. ה״יש מי שחולק" הוא מובן. אבל מה רוצה לטעון ה״יש מי  שחולק"? הוא טוען שהדברים לא מובנים. הרי סוף סוף השוחט הזה ניבל לו את הבהמה אז מה אכפת לו אם הוא ניבל לו את הבהמה כתוצאה מדיעה שמוסכמת על כל הפוסקים או כתוצאה מהלכה שאנו נוהגים הלכה למעשה כספיקא דאורייתא לחומרא, מה אכפת לי למה הוא ניבל, הרי את הבהמה הזו אף אחד לא יאכל אותה!.

הנושא כלים של השו״ע מקשים סתירה מהדין הזה, על דין שמופיע בהלכות מקח וממכר. יש לנו בהלכות מקח וממכר דיני מקם טעות ,כמובן, אדם שמוכר בשר והבשר מתברר כטריפה המקח מתבטל. מה יהיה הדין אם יתברר שהבשר טרף מספק. כלומר- ספק טרף. אז גם פה הייתי צריך לחלק לשאלה איסורית ושאלה ממונית !להגיד ספיקא דאורייתא לחומרא אז הספק אסור. אבל יגיד המוכר- אני אומר שהבהמה כשירה.!  פה הרמ״א כבר כותב אחרת. כתוב  בשו״ע הלכות הונאה, אפילו טריפה שאנו אוסרים מספק, מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אפשר לאכול הטריפה הזו. לכאורה יש פה סתירה. פה הרמ״א אומר שאדם שמזיק בספק טריפה, מזיק ויוצר ספק איסור, אני  מפריד בין השאלה הממונית והשאלה האיסורית, ולמרות שאני פוסק ספיקא דאורייתא לחומרא אז הבהמה הזו היא אסורה. אבל מבחינה ממונית ספיקא דממונא לקולא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל כאשר אני מגיע להלכות מקח וממכר פה הרמ״א פוסק כיוון שהבהמה אסורה אז המקח טעות. אפשר לומר שיש הבדל, כשאני דן לגבי מקח וממכר אני לא דן באמת בדין האמיתי. מעניין אותי מה האנשים שהולכים לקנות, במה הם מעוניינים. אומרים ,אנשים פורשים אפילו מספק איסור. אז כיוון שאנשים פורשים אפילו מספק איסור אז אתה מכרת לי בהמה שאנשים לא רוצים אותה וזה מקח טעות. כשאני בא לדון בדיני נזיקין, זה לא מעניין אותי מה הדעה של האנשים בשוק, כדי לחייב אותי אתה חייב להוכיח שאני הזקתי לך, בוודאות שאני הזקתי לך. הש״ך  מחלק ,לשונו הוא כזו, אפילו מספק פרשי אינשי. ז״א ספק איסור אנשים לא רוצים, לכן כשאני דן בדיני מקח וממכר זה לא סחורה רצויה אז המקח מתבטל. אני ביקשתי ממך סחורה שכולם מוכרים אותה ואתה הבאת לי סחורה לא רצויה..

בדיני נזיקין אתה צריך להוכיח שגרמת נזק. אתה לא הוכחת שגרמתי נזק. יכול להיות שהבהמה כשירה. לאותו צד שהבהמה כשירה לא גרמתי לך נזק. אז בדיני נזיקין שאתה צריך להוכיח שגרמתי לך נזק, לא הוכחת.

עדיין הדברים מאוד קשים, סוף סוף אם היה מדובר סתם בן אדם ברחוב שהלך והזיק אותו בספק איסור. זה ממש דומה. אבל אני מביא בהמה לשוחט אני רוצה שהיא תצא דבר שאני יכול לאכול אותה. אז אם הוא יוצר לי ספק איסור, הרי הוא יודע שספק איסור אני לא יכול לאכול. אז בעצם השוחט פשע במלאכתו. אז זה לא דיני נזיקין רגילים. בדיני נזיקין רגילים אתה יכול לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל פה זה לא דומה. אני לא תובע אותך על הצד שהבהמה טריפה, אני תובע אותך על צד שהבהמה ספק ואני לא יכול לאכול אותה. פה יש חידוש גדול של ה״אור השמח" בהלכות שכירות. נקדים הקדמה שיש לנו דבר שנקרא היזק שאינו ניכר. הגמרא בגיטין מביאה מחלוקת אמוראים. ואני אביא את הדיעה שאנו לפוסקים כמוה להלכה. המטמא והמדמע והמנסך. אדם שטמא פרותיו של חבירו, או ניקח דוגמא של יום יום אדם שהטריף כליו של חבירו, הכלי נשאר כמו שהוא היה, לא השתנה כלום בגוף הכלי, שום דבר לא פגם אותו הוא רק אסר אותו, זה נקרא היזק שאינו ניכר- כלומר שלא רואים את הנזק.

נחלקו בזה האמוראים, ולהלכה פוסקים שהזיק שאינו ניכר אינו נקרא היזק. וחייבים עליו רק במזיד. למה חייבים במזיד ? כי זה קנס. כי אם אתה תגיד שהיזק שאינו ניכר פטור גם הלכה למעשה כ״א ילך ויטמא את פירותיו של חבירו. אבל שוחט, למרות שכשאני שחטתי וניבלת׳ לך את הבהמה, לכולי עלמא זה היזק ניכר תה למרות שגם פה אני רק אסרתי לך את הבהמה. אלא מאי, ההבדל הוא פשוט- אם נגיד כשכאני אוסר את הדבר של החבר שלי זה לא נקרא נזק מכל סיבה שהיא, אז למה שוחט שבסך הכל שחט שלא כדין אז אני אסרתי את הדבר של החבר שלי אז למה זה ודאי נקרא נזק ? הרי רק מצד האיסור אסור. מצד התורה בהמה שחוטה כדין ושלא כדין זה אותה בהמה אז למה זה נקרא היזק ניכר לכל הדעות. המטמא מדמע מנסך אני לא עשיתי לך כלום, אתה טוען שאני עשיתי לך אז תראה במה עשיתי לך נזק. בשוחט זה עובד הפוך. בשוחט אתה וודאי לקחת לי בהמה טובה ואתה המתת לי אותה. רק מה, אם זה כדין אז אין לך מה לטעון כלפי, כלומר שברתי לך את הבהמה אבל שברתי לך אותה בצורה טובה שעכשיו אתה יכול לאכול אותה. אבל אם זה לא כדין, אז השבירה עצמה זה וודאי ניכר שאני ש1חט בהמה זה וודאי היזק ניכר. אומר ה״אור שמח" כל זה נכון שהבהמה היא וודאי א10רה אבל כשיש דעות שאומרות שהבהמה היא כשירה, אז אני יכול לומר שאני לא עשיתי לך שום נזק, אלא מה, אתה אומר ל׳ שאתה לא יכול לאכול את זה. זה שאתה לא יכול לאכול את זה, זה עדיין לא יחייב אותי בתשלומים. כי כמו שמטמא זה שאתה לא יכול לאכול את זה אני לא ח״ב בתשלומים, אז גם פה אם ה״ת מחייב אותי על עצם השחיטה שאתה אומר לי שזה מעשה קלקול שזה פסול לכל הדעות אז נכון היית יכול לחייב אותי. אבל אתה לא מחייב אותי בגלל זה, כ׳ יש דעה שאומרת שלא קילקלתי לך את הבהמה.אלא מה אתה אומר- יש דעה אחרת שבגללה אתה לא יכול לאכול את זה, אז הדעה האחרת הזאת זה היזק שאינו ניכר. לפי האור שמח, אדם שיוצר ספק איסור, אדם ששוחט בהמה עם ספק איסור יוצא שזה דין של היזק שאינו ניכר אז בדר״כ הוא פטור. אבל אם הוא יעשה במזיד את זה, היזק שאינו ניכר במזיד אני מחייב. לפי השו״ע והרמ״א השוחט הזה תמיד פטור, אז אם במקרה שלנו נגדיר אותו בזדון שהוא שבר את הלולב אז נוכל לחייב אותו. כי זה היזק שאינו ניכר במזיד, ולכן אפשר לחייב אותו.

עכשיו יש הסבר אחר שזה גרוע מהיזק שאינו ניכר. חידוש עצום- מטמא מדמע מנסך זה דברים שאני יצרתי לך את גוף החפץ אז יש צד שהאמוראים מחייבים אות׳ לשלם. וגם הפוטרים אותי לשלם במזיד מחייבים אותי. אבל אצלנו כשאני אסרתי לך את הבהמה מספק, אפילו שספק דאורייתא לחומרא זה לא נחשב שאני אסרתי לך את גוף החפץ. ולמה? אדם אוכל נבילה זה איסור חפצא, החפץ עצמו התורה אסרה אותו. יש איסורים שזה נקרא איסורי גברא. למשל לאכול לפני קידוש זה לא איסור חפצא. האוכל אינו אסור בעצמו בעצמותו, רק אתה האדם אסור באכילת הדבר הזה. כל המאכלות האסורות זה וודאי איסור חפצא. מטמא מדמע מנסך זה גם אסור בחפצא. אדם שצריך לפרוש מספק שקץ זה איסור חפצא או איסור גברא? אפשר לומר שספק דאורייתא לחומרא זה איסור חדש. יש דין נוסף שאני צריך להחמיר בספיקות. זה דין כללי שכל הספיקות צריך לפרוש מהם. לפי שיטה זו, זה לא איסור חפצא, אלא איסור גברא, הדבר עצמו הוא לא איסור, רק צריך להיזהר מלאכול אותו. שאני אכלתי ספק טריפה, יש נפקא מינא אם זה חפצא או גברא, למשל כל טמטום הלב גם כשזה לא אסור לא כדאי לאכול את זה כ׳ נטמטם בם, זה בחפצא, בגברא אין את זה. אדם שאכל באונס משהו אסור, כתבו הפוסקים שאם זה באיסור חפצא זה לא משנה אם זה באונס או לא, זה כבר מטמטם. אם זה באיסור גברא בעצם לא קרה כל1ם. לדוגמא אם אתה מאכיל ילד בן יומו שקץ, לא משנה אם הגיע לחינוך או לא (בידיים) אתה עובר באיסור דא1ר״תא. אבל באיסורי גברא אין את הבעיה כל עוד לא הגיע לחינוך, לכן, אפשר לתת לקטן לאכול לפני קידוש ואין בזה איסור.

אדם אכל ספק איסור של שקץ, יש פה 2 צדדים. אתה יכול להגיד שבגלל ספק דאורייתא לחומרא נחשב כאילו אכל שקץ, התורה אמרה שגם ספק שקץ זה שקץ זה אסור בחפצא. אבל אתה יכול להגיד שכשהוא אכל ספק שקץ אז זה וודאי לא איסור חפצא, אלא, יש איסור

 

כללי שבכל התורה כולה ספק להחמיר. זאת אומרת כשהוא אכל ספק שקץ הוא עבר על האיסור להחמיר בספקות. מה הוא עבר כשאכל ספק תולעת הוא עבר אותו איסור, כלומר, עבר על איסור גברא. מעתה אפשר לומר שכל דין הזה של מטמא מדמע מנסך זה איסור בחפצא אבל בספק איסור זה בכלל לא איסור בחפצא. יין נסך זה איסור חפצא ולכן קנסו חכמים. אבל אם יצרתי רק ספק איסור אז יותר גרוע מהיזק שאינו ניכר ,זה יותר קל מהיזק שאינו ניכר. פה לא אסרתי את החפץ. זה נכון שאסור לי לאכול אותו אבל זה איסור גברא לא איסור חפצא על זה לא תקנו קנס.

על זה שואל ר' שמואל רוזובסקי יש פה פירכא חזקה מאד על מה שאמרנו. הרי אחד מהדברים המפורסמים של היזק שאינו ניכר זה מדמע. מדמע זה שאני לוקח פירות תרומה ומערבב בפירות עם פחות מאחד ממאה בפירות חולין. אז זה שאסור לי לאכול כל תפוח מהתערובת זה ספק. אז רואים שזה באיסורים שזה מצד ספק גם שייך היזק שאינו ניכר. אז אומר ר' שמואל ויש לזה הוכחות ממקורות נוספים,במדומע, הרי זה לא דין סתם בעיניני ספיקות. כי אם זה היה מדיני ספיקות זה היה צריך להתבטל ברוב. אלא שחכמים נתנו פה חפצא של איסורא על מדומע. אז אם ככה חזר החילוק כמו שאמרנו שרק אם הוא עושה חפצא של איסורא. חכמים קבעו שהחפצא הזו הוא חפצא של איסורא. ז״א שמדמע זה לא איסור מספק. לא מספק אסור לך לאכול את המדומע, מוודאי אסור לך לאכול את המדומע וראיה לכך שלא הכניסו פה דיני ביטול ברוב. יוצא פה נפקא מינא לדינא משני ההסברים האלה של האחרונים. כיוון שאם אנחנו נגדיר את האדם הזה שהפיל את הלולב כפושע ונגיד שבאופן כזה קנסו בהיזק שאינו ניכר, אז לפי האור שמח זה לא יעזור לנו כל החשבון, פה הוא יהיה חייב. כי נכון שזה נזק שאינו ניכר כמו שהסברנו אבל סוף סוף הוא פושע. לפי ההסבר שאנו שאנו מסבירים עכשיו, של ר' שמואל ואחרים, גם על הצד שהוא פושע הוא יהיה פטור. כי אין פה את הקנס של היזק שאינו ניכר, כי היזק שאינו ניכר הוא בחפצא. פה היזק שאינו ניכר הוא בגברא. אפיל! היזק שאינו ניכר אין פה. יוצא שהשאלה שלנו תלויה בהסבר של האחרונים.

נניח שנלך לפי האור שמח, ונחליט שהוא חייב לשלם, השאלה עכשיו כמה הוא צריך לשלם.פה לכאורה צריך לשלם לולב מהודר.הבעיה מתחילה שיש לנו בשו״ת מהרם מינץ.. (היה מקרה אמיתי, היה נער אחד שמכר ארבעת המינים, הוא היה אצל סוכן גדול שנתן לו למכור 4 המינים, הוא לא את הסוכן. הסוכן אמר לו תמכור כמה שישלמו. הוא לא נתן לו מחירים נקובים. כך וכך ישלמו וכוי. במקום למכור את זה בב״ב הוא אמר את זה בטעות בת״א, המחירים כמובן ירדו. לא משלמים על לולב בב״ב כמו בת״א. הוא תבע אותו לדין תורה. האם אפשר לתבוע לדין תורה על דבר כזה. אדם שמכר כמו שהוא אמר לו אבל לא מכר במקום הנכון.)

שנשמע על פניו תמוה, יש לנו גמרא בבבא קמא דף ע״ח- אדם מתחייב עולה לביהמ״ק ולא רק שהתחייב עולה, הבן אדם הזה היה לפני ראש השנה, היה זריז במצוות, לקח שור הכי מובחר והקדיש את זה לעולה. בא גנב וגנב לא את העולה הזו.עכשיו בגלל שזה נדר, אז הגנב צריך לשלם כי הוא חייב באחריותו. צריך להביא קורבן אחר. אז הוא חייב לשלם. אומרת הגמרא שהוא יכול לתת ל1 כבש במקום השור.למה? הוא אומר לו- מה אתה רצית לצאת ידי חובה מה איכפת לך אם זה שור או כבש. אתה קנית שור טוב, אני נותן לך כבש טוב.אתה תצא ידי חובת מצווה. אומרת הגמרא כך ההלכה למעשה. אומר המהר״ם מינץ- רואים מפה שהטענה שאני רוצה לצאת בחפץ מהודר היא לא טענה נחשבת לעניי! ממונות. הנה פה, גנבתי לו שור ואני מחזיר לו כבש, והוא אומר לי קניתי שור מהודר. אני עונה לו שזה לא מעניין אותו בכלל. אתה רצית את השור לעולה, גם כבש אתה יוצא ידי חובה. רואים מכאן לכאורה במקרה שלנו שאם אדם גנב לחברו או הזיק לחברו לולב מהודר יכול לתת לו לולב כשר. יש הרבה חולקים על המהר״ם מינץ. אבל זה לא יעזור לנו פה, כי אם יש דעה אחת חשובה כמו המהר״ם מינץ שהולכת יחד עם המזיק, הוא יכול להגיד אתה אומר ככה אבל אני רוצה להחזיר פשוט כמו המהר״ם מינץ. (שאלת רובין הניח להם אביהם פרה שאולה- זה נקרא "נהנה"- זה לא "מזיק").

אומר לו המשנה למלך- לא מבין בכלל את הנאמר. גם במקרה שאני הזקתי ללולב של ביכנ״ס לא של סוחר, יש עדיין הבדל גדול מאוד, עולה ,יש גמרא בפסחים שאומרת שאסור למכור, אם עולה אסור למכור אז אין לה ערך שוק. כל מה שנשאר זה החובת מצווה, ולכן אין הבדל בין מהודר לפשוט. לולב- גם כשזה לשימוש איש׳ שלך, הרי סוף סוף הוא עומד להימכר בשוק ולכן יש לו ערך שוק ואני צריך לשלם לפי ערך שוק.

משנה למלך לומד מהגמרא שאדם גנב שור לעולה ונתן במקומו כבש ,שמי שגנב אתרוג מחברו קודם החג שקנה אותו בדמים  יקרים מפני חשיבותו, הוא רצה ללמוד כמו המהר״ם מינץ. ושוב דחה זה ששור זה אין לו דמים. ולולב יש לו דמים כי הוא  יכול לומר הייתי מוכר את זה בשוק. אבל למרות הכל א״א לחייב אותו לקנות לולב מהודר, כי יכול לומר שהוא סובר כמו המהר״ם מינץ. החכם צבי מוסיף קושיא מאוד חזקה, יש משנה בבבא מציעא שמביאה מחלוקת האם בספר תורה יש הונאה או אין הונאה. אני מכרתי ספר תורה, לא ידעתי שזה ספר תורה מהודר מאוד ,מכרתי את זה במחיר רגיל בסוף התברר שזה עולה 40,000 $. פוסקים שההלכה כמו חכמים שבספר תורה יש הונאה. לפי המהר״ם מינץ בחפצי מצווה איך יכול להיות מצב של הונאה? הרי אם זה ספר תורה כשר ,מקיימים את המצווה- כתבו לכם את השירה הזאת. אז אם קיימתי את זה ,אין משמעות בכלל להונאה. הרי למצווה אין הונאה העיקר שאתה יוצא ידי חובה ואם כך אין הבדל בין יוצא  ידי חובה מן המובחר או מעיקר בדין ואין לזה משמעות ממונית, אז איך מתווכחים התנאים במשנה אם יש או אין הונאה. ואם בכל אופן מתווכחים זה אומר שלמחיר שלו יש משמעות .אז קשה מאוד למהר״ם מינץ ממשנה מפורשת.לכן צריך להגיד ,אולי, שגם המהר״ם מינץ מודה שחפץ שעומד למכירה בשוק או פגמת בלולב בשוק, שפה וודאי תשלם לפי המחיר שבשוק. הוא יודע את הגמרות שהיקשנו עליו. הויכוח הוא מצווה שעומד לשימוש אישי שאני לא עומד למכור אותו .אומר המהר״ם פה אני לא מתחשב בשווי שוק. ופה הראיה שלי כן נכונה. אתרוג אפשר למכור אותו בניגוד לעולה, אבל לא מוכרים אותו בפועל. זה לא חפץ שעומד למכירה בשוק. ז״א שהמוכר לא מעניין אותי, כל מה שמעניין אותי זה לצאת ידי חובה במשך החג. מחיר השוק לא רלוונטי. ואם אני יוצא בצורה רגילה ולא מהדרין -זה רואים מהגמרא -שזה לא משנה. פה משנה למלך חולק ומחייב באתרוג. לפי המהר״ם מינץ עולה ואתרוג לא מוכרים בפועל ולכן זה דומה. ואילו המשנה למלך אומר שבאתרוג יכול לומר אני הייתי מוכר את זה.

בעוד לפי המהר״ם מינץ המזיק את הלולב היה צריך לשלם לולב כשר ולא מהודר, גם אם יש הרבה שהולכים נגדו יכול לומר שהוא הולך לפי המהר״ם. לפי ההסבר שלנו, הבן אדם וודאי מתחייב לשלם מהודר. כי גם המהר״ם מינץ לא הולך איתו. כי כל מה שהמהר״ם מינץ אומר זה בבן אדם פרטי.אבל חפץ שעומד למכירה גם המהר״ם מינץ מודה שחייב לשלם מהודר

כי גם המהר"ם מינץ לא הולך איתו. כי כל מה שהמהר"ם מינץ אומר זה בבן אדם פרטי. אבל חפץ שעומד למכירה – גם המהר"ם מינץ מודה שחייב לשלם מהודר.

ואין אחד שיכול לפטור אותו מתשלום של לולב מהודר.

יוצא מכאן דין מיוחד: אם נכנסה בי רוח שטות והזקתי אתרוג מהודר: אם פסלתי אותו אצל המוכר – אשלם אתרוג מהודר, אבל אם פסלתי אותו אצל הקונה – אשלם אתרוג רגיל.

שיעור הרב גרינץ'                                             

                                                                                                          *****************