הקרבת שני תמידים ביום – האם זו מצוה אחת
[…] וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד: את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים: (שמות כט, לח-לט)
בשיעור זה נדון בשלש מצוות שיש בהם שני חלקים – האם אלו שתי מצוות, או שני חלקים במצוה אחת. לגבי קרבן התמיד שיש להקריב תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים; לגבי שלש תפילות שיש להתפלל ביום – שחרית מנחה וערבית; ולגבי קריאת שמע שיש לקרוא פעמיים ביום – שחרית וערבית.
חקירה במצות הקרבת התמיד האם זו מצוה אחת של שני תמידים או שתי מצוות * אותו הנידון לגבי שלש התפילות שמתפללים ביום * אותו הנידון לגבי המצוה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום * מי שלא קרא קריאת שמע בשחרית, למה יקרא בערבית, והרי זה חצי שיעור.
חקירה במצות הקרבת התמיד האם זו מצוה אחת של שני תמידים או שתי מצוות
כתוב בפרשה: "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד: את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים (שמות כט, לח-לט).
יש לדקדק בלשון הפסוק – מאחר שפירטה התורה ואמרה "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", לשם מה באה ההקדמה "שנים ליום עולה תמיד".
ובפשטות נראה לומר שבהקדמה זו "שנים ליום עולה תמיד" נאמר דין מהותי בקרבן התמיד שעיקר דינו הוא שיהיו שני קרבנות ביום. והוסיפה התורה "את הכבש אחד תעשה בבוקר וגו' " – לחלק את קיום המצוה בפועל לפי זמני היום – אחד בבוקר, ואחד בין הערביים.
ונבאר את הדברים. ישנם מצוות ש'מהות' זמן המצוה הוא כללי יותר, והתורה 'בפועל' פירטה לו זמן עשייה בזמן מצומצם ומוגדר יותר. ונביא לכך שתי דוגמאות.
כתב הר"ן במסכת תענית (ד, א מדפי הרי"ף) לבאר את שיטות הראשונים שבכל צום יכול לומר 'עננו' כבר מליל הצום – שיום התענית מתחיל כבר מהלילה, ומה שמותר לאכול בלילה הוא דין בהנהגה שיש לנהוג בפועל ביום התענית. בזה גם מבאר הר"ן למה קבלת תענית צריך שתהיה מבעוד יום, ולא די שיקבל על עצמו בלילה שיצום מהבוקר, ככל תענית שהצום בפועל מתחיל מהבוקר. כי אף שהצום בפועל מתחיל מהבוקר, יום התענית מתחיל כבר מהלילה, וקבלת התענית אמורה להיות לפני שמתחיל יום התענית, כי רק על ידי קבלת התענית נעשה היום ליום תענית.
הרי בדבריו שיש מושג 'יום התענית' והוא מתחיל כבר מהלילה, ויש את ההנהגה בפועל שיש לנהוג ביום זה – הצום, וקבעו לו זמן בחלק מיום התענית.
מעין זה רואים גם לגבי הדין לאכול שלש סעודות בשבת. הגמרא במסכת שבת (קיז, ב) לומדת מפסוקים שיש חיוב לאכול שלש סעודות בשבת, וקבעו חכמים סעודה אחת בלילה ואחת ביום, ואחת אחר חצות. וכתבו התוספות במסכת פסחים (קא, א ד"ה ובקידושא), שאם לא אכל סעודה בליל שבת, יאכל ביום שלש סעודות. הרי שהחיוב הנלמד מהפסוקים הוא חיוב של שלש סעודות בכל השבת, אך לא ניתן לזה זמן, ואפשר מצד דין דאורייתא לאכול את שלשתם באותו הזמן, אלא שבאו חכמים וקבעו את ההנהגה בפועל של אכילת הסעודות שיש לחלקם לפי זמני השבת. ולכן אף מי שלא אכל סעודה בלילה, עדיין נשאר עליו חוב לאכול שלש סעודות מצד עיקר דין דאורייתא, ויאכל את שלשתם ביום השבת.
הרי לנו מהדוגמאות הללו, שיש חיובים שהקיום שלהם מתחלק לשני חלקים. יש את החלק של עצם החיוב, כמו מה שקבעו את היום ליום תענית, ויש את החלק של צורת הקיום, שהנהגת הצום בפועל היא רק מהבוקר. וכן לגבי שלש סעודות בשבת, יש את החלק של עצם החיוב – לאכול שלש סעודות, ויש את החלק של צורת הקיום שאמרו חכמים לחלק את הסעודות לפי זמני השבת.
ועתה נבוא לחקור בחיוב שאמרה תורה להקריב שני תמידים ביום, האם יש כאן חיוב אחד שיהיו שני תמידים ביום, ובאה התורה והוסיפה, שצורת קיום מצוה זו תהיה על ידי קרבן אחד שיוקרב בבוקר וקרבן אחד ביןהערביים, והחלוקה הזו אינה דין בעצם חיוב התמידים, שהתחלקו לשתי מצוות נפרדות, אלא רק בצורת ההקרבה בפועל – והרי זה כעין הדוגמאות שהבאנו לעיל; או שיש כאן שני חיובים נפרדים. חיוב תמיד של שחר, וחיוב תמיד של בין הערביים.
ובפסיקתא רבתי (פסקא טז) כתוב כך: "כבשים בני שנה שנים ליום, ולא שנים בבת אחת, אלא אחד בבוקר ואחד בין הערביים". הרי שהיתה הוה אמינא שניתן להקריב את שני התמידים בבת אחד, ולזה בא הפסוק לומר שיש להקריבם אחד בבוקר ואחד בין הערביים.
אלא שעדיין יש מקום לחקירה שחקרנו – מה התחדש במסקנא, היינו – אחרי שאמרה תורה שיש להקריבם אחד בבוקר ואחד בערב, האם חדשה התורה בזה שאלו שני דינים נפרדים, יש דין להקריב תמיד של שחר, ויש דין להקריב תמיד של בין הערביים, או שאף למסקנא נשאר שזו מצוה של שני תמידים ליום, רק קבעה התורה זמן מתי להקריב כל אחד, וכעין מה שאמרו חכמים לגבי סעודות שבת.
בספר ציונים לתורה (כלל לז) הביא בשם ספרי זוטא שאם לא הקריב תמיד של שחר מקריבו בין הערביים. ומשמע מכך שעיקר הדין הוא להקריב שני תמידים ליום, אלא שקבעה תורה זמן לכל אחד, ולכן אם לא הקריב בשחר, עדיין נשאר הדין להקריב שניים ליום, ויש להקריב שני תמידים בין הערביים. כי אם כפי ההבנה שהם שני דינים נפרדים – יש דין תמיד של שחר ויש דין תמיד של בין הערביים, אם כן אם לא הקריבו בשחר, כבר עבר זמן הקרבן ולא היה שייך להשלימו. [ובאמת בזית רענן (פירוש על המדרש לבעל מגן אברהם) כתב שאם לא הקריבו תמיד של שחר אי אפשר להשלימו בין הערביים]
כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין א, א): "מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום, והם הנקראים תמידין, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. שנאמר שנים ליום עולה תמיד". וכן כתב גם בספר המצוות (מצוה לט). אכן הרמב"ן (סוף ספר המצוות – שכחת הלאוין, ד"ה ואתה אם) כתב שהקרבת שני תמידין נמנין כשתי מצוות חלוקות, שהרי זמנו של זה לא כזמנו של זה.
ונראה שבזה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם סבר שמצוה אחת היא להקריב שני תמידין, והדין בוקר וערב נאמר רק כלפי החלוקה בפועל. ואילו הרמב"ן סבר שתמיד של בוקר ותמיד של בין הערביים הן שתי מצוות שונות.
אותו הנידון לגבי שלש התפילות שמתפללים ביום
כנידון זה יש לדון גם לגבי הדין שיש להתפלל שלש תפילות ביום – האם עיקר החיוב הוא שיהיו שלש תפילות ביום, אלא שקבעו להם שלשה זמנים; או שבכל זמן יש חיוב תפילה מצד עצמו. בבוקר יש חיוב תפילה של שחר, בצהריים יש חיוב תפילת מנחה, וכן בערבית. [ניתן להגדיר זאת כך: האם יש חיוב תפילה בשחרית, תפילה במנחה ותפילה בערב; או שיש תפילת שחרית, תפילת המנחה ותפילת הערב].
הגמרא בברכות (לא, א) מביאה ברייתא שסברה לומר שניתן יהיה להתפלל את שלשת התפילות בשעה אחת ביום, ודוחה זאת מכוח פסוק בתהילים שכתוב "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה" – הרי שהתפילות צריכות להיות בשלשה זמנים ביום, ואי אפשר להתפלל את כולן בזמן אחד.
והנה בהוה אמינא ודאי הבינה הברייתא שעיקר החיוב הוא להתפלל שלש תפילות ביום, ולכן יש מקום להוה אמינא כזו שיתפלל את שלשתן יחד.
אמנם השאלה היא גם כאן מה התחדש במסקנא, האם נאמר כאן שינוי מהותי בהבנה – שחיוב התפילה אינו חיוב של שלש תפילות ביום, אלא יש חיוב תפילה בשחרית, חיוב תפילה במנחה, וחיוב תפילה בערב; או שנשארה ההבנה כמו בהוה אמינא שעיקר החיוב הוא חיוב אחד של שלש תפילות ביום, אלא שהתחדש שקבעו חכמים לחלק את התפילות לפי זמני היום.
הגמרא בברכות (כו, א) אומרת שאם טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית פעמיים, כי ערבית ושחרית שאחריה זה אותו יום, וכפי הנלמד מהכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר". ומסתפקת הגמרא במי שלא התפלל מנחה האם יכול להשלים זאת על ידי שיתפלל ערבית פעמיים, או שמאחר ותפילה היא במקום קרבן יהיה בזה את הכלל שיש בקרבנות – "עבר יומו בטל קרבנו".
והקשו האחרונים והלא בקרבנות הכלל הוא 'עבר זמנו בטל קרבנו' גם אם עדיין לא עבר היום, ואם כן למה פשוט לגמרא שאם לא עבר היום ניתן להשלים את התפילה אף שכבר עבר זמנה?
ומוכח מדברי הגמרא שכל עוד לא נגמר היום, לא עבר זמנה של התפילה. והיינו שבשחרית נחשב שעדיין זמנה של תפילת ערבית. והביאור בזה הוא כמו הצד שהבאנו שבעיקר דין התפילה נאמר שיש להתפלל שלש תפילות ביום, רק שבפועל חלקו זאת חכמים לשלשה זמנים שונים, ומכיון שכך, כל היום נחשב עדיין לזמן של כל שלשת התפילות שבו. אכן, אם כבר עבר היום ובא להשלים, בזה מסתפקת הגמרא שאולי כבר לא שייך להשלים וכמו בקרבנות.
ומאחר ותפילות כנגד קרבנות – לכן סובר הרמב"ם שתמיד של בוקר וערב אף הוא מצוה אחת, וכפי שהוכחנו קודם.
אותו הנידון לגבי המצוה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום
כתב הרמב"ם (קריאת שמע א, א) "ופעמיים בכל יום קורין את קריאת שמע, בבוקר ובערב, שנאמר בשכבך ובקומך". מדברי הרמב"ם הללו משמע שקריאת שמע של ערבית ושחרית הם חיוב אחד, ואמנם אין מעכבות זו את זו, אך מכל מקום שלמות המצוה היא על ידי קריאה של ערבית ושחרית. וכן בספר המצוות (מצוה י) כתב: "שציונו לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית". משמע ששחרית וערבית מצטרפין לקיום של מצוה אחת – לקרות קריאת שמע פעמים בכל יום.
אכן הרמב"ן (ספר המצוות סוף שורש יא) תמה על הרמב"ם שסותר עצמו, שלגבי מצות תפילין מנה את תפילין של יד ותפילין של ראש כשתי מצות – שהרי אין מעכבים זה את זה – למרות שענין שתיהן הוא אחד, ואילו את מצות קריאת שמע שחרית וערבית מנה הרמב"ם כמצוה אחת למרות שאף הן אינם מעכבים זה את זה – ושניהם הוא ענין אחד.
ונראה שדעת הרמב"ן שקריאת שמע של שחרית וערבית אין המצוה שיקרא פעמיים ביום – בוקר וערב, אלא יש מצות קריאת שמע של שחרית, ויש מצות קריאת שמע של ערבית. וכמו תפילין של יד ותפילין של ראש שהן שתי מצוות, ולכן סבר שכמו לגבי תפילין שמנה הרמב"ם של יד ושל ראש לשתי מצוות, למרות שעניינם אחד, כמו כן היה לו למנות את מצות קריאת שמע של שחרית ושל ערבית לשתי מצוות למרות שעניינם אחד.
אכן בדעת הרמב"ם יש לומר שסבר כמו שכתבנו לעיל בשיטתו – שמצות קריאת שמע היא מצוה אחת לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, אלא שיש דין בצורת קיום המצוה בפועל – שתהיה קריאה אחת בבוקר וקריאה אחת בערב, אך דין זה הוא דין בזמנים של המצוה, ולא בעצם המצוה. ומאחר שכך, מובן שמנה הרמב"ם את מצות קריאת שמע של שחרית ושל ערבית כמצוה אחת, ואין לדמות זאת לתפילין של יד ושל ראש שאמנם הם ענין אחד, אך מכל מקום הם שתי מצוות, ובזה דווקא יש את הכלל שמצוות שאין מעכבות זו את זו נמנות כשתי מצוות.
ובאמת הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה י) כתב: "והמצוה העשירית היא שצונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית […] ולשון התוספתא (רפ"ג) כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה. כלומר שזמני התפלה אינם מן התורה. אמנם חובת התפלה עצמה היא מן התורה כמו שבארנו, והחכמים סדרו לה זמנים. וזהו ענין אמרם (שם כו ב) תפלות כנגד תמידין תקנום. כלומר סדרו זמניה בזמני ההקרבה". ודברי הרמב"ם הללו צריכים הבנה, שמתחיל במצות קריאת שמע, ומסיים במצות תפילה – וצריך להבין ההקשר ביניהם, ומדוע מצוה אחת ראיה למצוה השניה, ועוד שעיקר עניינו של הרמב"ם במצוה זו לבאר גדר מצות קריאת שמע ולא גדר מצות תפילה.
אכן ברמב"ם מבואר כאן שמה שאמרו חכמים "תפילות כנגד תמידין תקנו" לא בא כלפי עצם חיוב התפילה, לומר שסיבת החיוב היא מצד שהתפילה היא כנגד קרבן התמיד, אלא אמרו בזה דין כלפי זמני התפילות – שתיקנו את זמני התפילות לפי זמן הקרבן. וכן מבואר ברמב"ם בספרו (תפילה א, ה) שכתב: "וכן תיקנו שיהיה מנין התפילות כמנין הקרבנות שתי תפילות בכל יום".
ולכאורה הסבר הדברים הוא שאם עצם חיוב התפילה היה כנגד התמיד – תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, אם כן היה מקום להבין שהן שתי תפילות שונות במהותן. כלפי זה בא הרמב"ם לומר שמתמידין למדנו רק על 'זמני' התפילות, אבל במהותן שלשת התפילות הן אותה תפילה.
ומדברי התוספתא שהביא הרמב"ם שמדמה דיני התפילות לקריאת שמע – והם רק חלוקים בכך שתפילה היא מדרבנן וקריאת שמע מדאורייתא – מוכח שגם החיוב לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית אינו שני חיובים, אלא הוא חיוב אחד שנאמר בו דין זמנים בסדר קיום המצוה.
וזהו המבואר ברמב"ם "שציונו לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית", ומביא התוספתא שכמו שנתנה תורה זמן לקריאת שמע נתנו חכמים זמן לתפילה, וזהו האמור כנגד קרבנות תיקנו – שדין שלש תפילות ביום הוא רק דין בזמני התפילות, ואינו חילוק במהותן של התפילות, וכיון שהתוספתא מדמה את דין קריאת שמע לתפילה, בהכרח שאף בקריאת שמע כן הוא – שנאמרה מצוה אחת של קריאת שמע פעמיים ביום, אלא שנתנה התורה חילוק זמנים בצורת קיום המצוה שתהיה קריאה אחת בבוקר וקריאה אחת בערב.
ובקצרה, הרמב"ם הביא את דברי התוספתא כדי להביא ראיה לדבריו שמונה את מצות קריאת שמע שחרית וערבית כמצוה אחת, ולא כשתי מצוות.
מי שלא קרא קריאת שמע בשחרית, למה יקרא בערבית, והרי זה חצי שיעור.
ואלא שיש להעיר בזה, שאם אכן קריאת שמע של שחרית וערבית הן מצוה אחת, וכן שלשת התפילות ביום, היה צריך להיות הדין שאם לא קרא פעם ביום קריאת שמע לא יצא ידי חובתו, ולא יקרא קריאת שמע פעם שניה. וכן גבי תפילה. וכמו לגבי שיעורי המצוות, שאם אין לאדם שיעור שלם אין ענין שייקח חצי שיעור. והרי הדין הוא שלמרות שלא קרא קריאת שמע בערב צריך לקרוא בבוקר, וכן בתפילה אם לא התפלל שחרית חייב להתפלל מנחה.
אכן ביאור הדבר הוא כך. בכל עניני שיעורי המצוות, בחצי שיעור חסר בחפצא של המצוה, ולכן אם אכל רק חצי שיעור של מצה לא קיים שום מצוה. לעומת זאת קריאת שמע שחרית בלי ערבית לא חסר בשם קריאת שמע, ומה שנאמר שצריך לקרוא פעמיים ביום, אינו דין כלפי החפצא של המצוה – הקריאה מצד עצמה, אלא לענין חובת המצוה של הגברא, שאין קיום מצות קריאת שמע נשלם מצידו עד שיקרא פעמיים בכל יום – שחרית וערבית. אבל מכל מקום זה פשוט שאם יקרא רק פעם אחת ביום, אף שחסר קיום מצוה בשלמות מצד הגברא, לא חיסר בעצם החפצא של המצוה, וכן עדיין יש עליו חובה לקרוא קריאת שמע של בוקר. וכן הוא גבי תפילה.
למדנו שלשיטת הרמב"ם קריאת שמע של שחרית וערבית היא מצוה אחת – והקיום המושלם של המצוה מצד הגברא, הוא אם יקרא קריאת שמע פעמיים ביום, וכן הוא בחיוב להתפלל שלש תפילות ביום – כל התפילות הן מצוה אחת להתפלל שלש פעמים ביום. וכן לגבי מצות הקרבת תמיד – זו מצוה אחת להקריב שני תמידין, ורק יש דין שבפועל נתנה תורה חילוק זמנים להקרבה שיקריב תמיד אחד בבוקר ותמיד אחד בין הערביים.
וזה מדויק היטב בלשון הפסוק, שתחילה אמרה התורה "כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד" – בזה כתוב שיסוד החיוב הוא חיוב אחד של שני תמידים ביום; והוסיפה התורה, "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" – בזה נתנה התורה זמנים להקרבה בפועל שכבש אחד יש להקריב בבוקר, והשני בין הערביים. אכן עיקר החיוב הוא שני קרבנות ביום.
**