בדין גר שנתגייר כקטן שנולד
וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: (יב, ה)
אשר עשו בחרן – שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. (רש"י)
הגמרא במסכת יבמות (כב, א; מח, ב ובעוד מקומות) מביאה את הדין שהתחדש בהלכות גירות – גר שנתגייר כקטן שנולד. בשיעור זה נדון האם ישנם אופנים של גירות בהם לא נאמר דין זה, ונביא את דברי המהר"ל שלישראל במתן תורה למרות שהיה דין גרים, לא היה להם דין כקטן שנולד, ונדון בדבריו.
חידושו של המהר"ל שלא נאמר דין כקטן שנולד בגר שנתגייר על ידי כפייה * ראיה לחידושו של המהר"ל, ודחיה על כך * ראיה נוספת לחידושו של המהר"ל * דעת התוספות יו"ט שבגירות ישראל במתן תורה היה דין כקטן שנולד, ודעת הרמב"ם בזה * האם חידושו של המהר"ל שייך בגירות של עובר * שני מהלכים לבאר איך חלה גירות של עובר * ביאור חדש למה לא היה דין כקטן שנולד בגירות של ישראל במתן תורה
חידושו של המהר"ל שלא נאמר דין כקטן שנולד בגר שנתגייר על ידי כפייה
כתוב בגמרא במסכת יבמות (כב, א) שני אחים שהתגיירו יכולים להעיד זה על זה, ואינם נחשבים קרובים מאחר ויש דין גר שנתגייר כקטן שנולד. מסיבה זו גם מותר מן התורה לגר לישא את אחותו, אלא שחכמים גזרו בזה מחשש שאם תהיה מותרת לו יאמר שבא מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי בהיותו עובד כוכבים היתה אסורה לו.
מדין זה – גר שנתגייר כקטן שנולד – הקשו אחרונים על דברי הגמרא במסכת שבת (קל, א) שביארה את הפסוק "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" (במדבר יא, י). שהיו בוכים על עסקי משפחה, שאסרה להם תורה את הנישואין עם קרובותיהם. ובספרי מובא שבכו על שהיו צריכים לפרוש מקרובותיהן שנישאו להם קודם מתן תורה. וקשה, מאחר והיה לבני ישראל במתן תורה דין גרים, כמבואר בגמרא (יבמות מו, א), למה היו צריכים לפרוש מנשותיהם, והלא גר שנתגייר כקטן שנולד, ומדאורייתא מותר בקרובותיו
בא המהר"ל בספרו גור אריה (בראשית מו, י) ומחדש חידוש עצום. בגר שהתגייר על ידי הכרח וכפייה, לא נאמר הדין שנחשב כקטן שנולד. ולכן, מאחר שישראל התגיירו בכפייה שהרי כפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית וכמובא בחז"ל (שבת פח, א), לכן לא נאמר בהם הדין גר שנתגייר כקטן שנולד, לכן היו צריכים לפרוש מקרובותיהם.
ראיה לחידושו של המהר"ל ודחיה על כך
ונראה להביא ראיה מהגמרא לחידושו זה של המהר"ל. הגמרא בקידושין (כא, ב) לומדת מהפסוק וראית בשביה אשת יפת תואר – 'אשת' ואפילו אשת איש. הרי שבאה התורה להתיר באופן מיוחד יפת תואר הנשואה לאיש. ונשאלת השאלה, והרי יפת תואר מותרת לאדם רק אחרי שמביאה אל תוך ביתו ועוברת תהליך שלם שבכללו תהליך של גירות, ואם כן למה הוצרכה התורה להיתר מיוחד אם היא אשת איש, והלא אחר הגירות דינה כקטן שנולד, ושוב אין לה שום שייכות לבעלה הגוי, ואינה נחשבת כלל אשת איש.
לפי חידושו של המהר"ל תתיישב הקושיה, שהרי יפת תואר מתגיירת בעל כורחה, ומאחר שכך לא נאמר בגירותה הדין גר שנתגייר כקטן שנולד, ולכן היה מקום לומר שאם היא אשת איש תהיה אסורה, לזה באה התורה בהיתר מיוחד על יפת תואר אפילו אם היא אשת איש.
אלא שניתן לדחות ראיה זו ולומר שבאמת גם ביפת תואר יש דין כקטן שנולד ואף שמתגיירת בעל כרחה, ולמרות כן הוצרכה התורה להיתר מיוחד של יפת תואר כשהיא אשת איש. ונבאר.
רש"י ביבמות (מח, א ד"ה עבד איש) כותב שגר שיש לו בנים ערלים מזמן שהיה גוי, אינו יכול לאכול קרבן פסח וכדין ישראל שיש לו בנים שעדיין לא מל אותם. והקשה על כך החתם סופר (על התורה פרשת בא) שהרי גר שנתגייר כקטן שנולד, ואם כן הבנים שהיו לו בעודו גוי אינם נחשבים בניו, ולמה מעכבים אותו מלאכול קרבן פסח?
מתרץ על כך הזכר יצחק (סימן א) על פי שיטת הרמב"ם (עבדים ט, ב) והרבה ראשונים שבנים של גוי נחשבים ממונו. וכיון שכך, לא יועיל בזה דין גר שנתגייר כקטן שנולד, כי דין זה לא מועיל להפקיע ממנו את ממונו שהיה לו קודם שהתגייר וכמבואר בגמרא (ב"מ עב, א), ואם כן נשאר לבנים שלו מהיותו גוי שייכות ממונית אליו, ונחשבים עבדיו, ומה שמעכבים אותו מלאכול בפסח אין זה מדין מילת בניו המעכבת, אלא מדין מילת עבדין שאף היא מעכבת מלאכול בפסח.
על פי דרכו של הזכר יצחק ניתן להמשיך ולומר, שהשייכות של אשה לבעלה הגוי היא שייכות ממונית, וכמו שמבואר ברש"י (סנהדרין נז, א ד"ה על הגזל) וזו הסיבה שאסור להם אשת איש, למרות שאין אישות לגוי. לכן הוצרכה הגמרא להיתר מיוחד על יפת תואר אשת איש, אף אם נאמר שיש לה דין כקטן שנולד, שהרי מבחינת הממון נשארת שייכת לבעלה, וכיון שאיסור אשת איש אצל גוי הוא מצד מה שהיא ממונו של בעלה, היה מקום לומר שתישאר באיסור אשת איש שהרי נשארת ממונו של בעלה, לזה באה התורה והתירה באופן מיוחד יפת תואר אפילו היא אשת איש.
ראיה נוספת לחידושו של המהר"ל
אך נראה להביא ראיה נפלאה לדברי המהר"ל. הגמרא בזבחים (קא, ב) מקשה מי הסגיר את מרים כשנצטרעה; אם תאמר משה, והלא לא היה כהן, וצריך כהן שיראה את הנגעים. ואם תאמר אהרן, והלא היה קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים, ומסיקה הגמרא – אלא כבוד גדול חלק לה הקדוש ברוך הוא למרים אותה שעה, שהסגירה בעצמו. והקשה המהרש"א למה הוצרכה הגמרא לומר על משה שלא היה יכול להסגירה משום שלא היה כהן, ולא אמרה משום שהיה קרוב, וכאותו טעם שאמרה אצל אהרן.
ונראה לתרץ בזה תירוץ נפלא על פי חידושו הנזכר של המהר"ל. המקור שהיתה הגירות של ישראל על ידי כפייה הוא מהפסוק ויתייצבו בתחתית ההר שמזה למדו חז"ל שהקב"ה כפה עליהם את ההר כגיגית (שבת פח, א). מעתה יש לומר שיש חילוק בין הגירות של משה לגירות של כלל ישראל. על כלל ישראל היתה כפיית הר כגיגית, שהרי היו בתחתית ההר; ואילו על משה לא היתה כפיית הר כגיגית שהרי היה על ההר, ולא בתחתיתו, ומאחר שכך גירותו של משה היתה ברצון גמור, ולא על ידי הכרח.
עולה לפי זה שעל פי חידושו של המהר"ל רק לישראל לא היה דין קטן שנולד, אבל למשה שהיתה גירותו ברצון גמור היה דין קטן שנולד. ואם כן משה כבר לא היה נחשב קרוב של ישראל.
ועתה תתיישב היטב הקושיה למה הגמרא לא אמרה שמשה לא היה יכול להסגיר את מרים משום שהוא קרוב לה, שהרי מאחר ובגירותו היה דין קטן שנולד, שוב לא היה נחשב קרוב למרים, והיה יכול להסגירה. לכן הוצרכה הגמרא לסיבה אחרת שלא היה יכול להסגירה משום שלא היה כהן.
אמנם בדברי השב שמעתתא בהקדמתו נראה שהבין לא כך, אלא אף גירותו של משה היתה על ידי הכרח. המשנה ביבמות (סא, ב) מביאה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל מתי מקיים אדם מצות פריה ורביה. דעת בית שמאי בשני בנים, ודעת בית הלל בבן ובת. כמקור לדעת בית שמאי מביאה הגמרא (שם) את משה שהיו לו שני בנים ופירש מן האשה – בהכרח שבכך כבר קיים מצות פריה ורביה. והקשה השב שמעתתא, שבגמרא (שם סב, א) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בגר שנתגייר אם יצא ידי חובת פריה ורביה בבנים שהיו לו כשהיה גוי. לרבי יוחנן יצא ידי חובתו, ולריש לקיש לא יצא ידי חובתו. ועתה, מאחר שבמתן תורה היו נחשבים ישראל גרים, אם כן לריש לקיש עדיין לא קיים משה מצות פריה ורביה, ולמרות כך פירש מן האשה. ואיך מוכיחים בית שמאי ממשה שבשני בנים מתקיימת מצות פריה ורביה? מוכיח מכך השב שמעתתא כדברי המהר"ל – שלמרות שהיו ישראל גרים במתן תורה, לא היה להם דין כקטן שנולד.
הרי שלמד השב שמעתתא את דברי המהר"ל שלישראל לא היה דין כקטן שנולד – אף כלפי משה עצמו, ולא כפי שרצינו לומר בגירותו של משה עצמו שלא היתה בכפייה, ולכן היה בו דין כקטן שנולד.
דעת התוספות יו"ט שבגירות ישראל במתן תורה היה דין כקטן שנולד, ודעת הרמב"ם בזה
המשנה במסכת אבות (ה, כא) אומרת: בן ארבעים לבינה. ומקור לכך מביא בפירוש רבי עובדיה מברטנורא – שלאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה" וכמובא בגמרא (עבודה זרה ה, ב). והקשה התוספות יום טוב (במשנה שם) אם אמנם עברו ארבעים שנה מעת שקבלו את התורה, אבל הרי היו אז הרבה יותר מבני ארבעים, ואיך ניתן ללמוד מכאן שבן ארבעים לבינה. ותירץ (בתירוץ שני), שהיות ובמתן תורה היה להם דין גרים וגר שנתגייר כקטן שנולד – לכן יש להתחיל למנות את גילם ממתן תורה.
הרי שסבר התוספות יום טוב שלישראל במתן תורה היה דין גר שנתגייר כקטן שנולד, ולא כחידושו של המהר"ל.
ונראה להוכיח כן אף מדברי הרמב"ם, ושלא כדעת המהר"ל. הרמב"ם (איסורי ביאה יד, יא) פוסק שעבד משוחרר הרי הוא כקטן שנולד, וכל הקרובים שהיו לו בהיותו עבד אינם קרוביו, ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערווה. הרי דעת הרמב"ם דלא כהמהר"ל, שהרי עבד שמשתחרר נעשה גר בעל כורחו, ולמרות כן סבר הרמב"ם שנאמר בו דין שנעשה כקטן שנולד.
האם חידושו של המהר"ל שייך בגירות של עובר
מובא בגמרא במסכת יבמות (עח, א), מעוברת שנתגיירה, בנה שיוולד לה אין צריך טבילה, כי הועילה לו הטבילה של אמו. ומקשה הגמרא, להסוברים עובר לאו ירך אמו – שעובר נחשב אדם בפני עצמו, ולא חלק מהאם – איך מועילה לעובר הטבילה של האם, והרי היא חוצצת בין העובר למים. ומתרצת הגמרא שאין האם נחשבת חציצה בין העובר למים מאחר וכך הוא דרך גידולו של העובר.
משמעות דברי הגמרא שאם עובר לאו ירך אמו חלה עליו הגירות בפני עצמו, ולא מועילה לו הגירות של האם, ולכן יש מקום לנידון של הגמרא למה האם לא מהווה חציצה לעובר בטבילה.
וכתבו בזה התוספות בכתובות (יא, א ד"ה מטבילין) שאמנם בכל גר קטן צריך להגיע לדין 'זכיה'[1] כדי שתועיל לו הגירות, ומאחר שאין דין זכיה לקטן,[2] מועילה הגירות מדרבנן, ויש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה; אבל גירות של עובר מועילה מדאורייתא. ובפשטות משמע מדבריהם שכן הוא אף למ"ד עובר לאו ירך אמו. ותמה על כך רבי עקיבא איגר, מאחר שעובר לאו ירך אמו וצריך שתועיל לו הגירות מצד עצמו, איך מועילה לו הגירות שנעשית שלא מדעתו.[3]
וקודם שנביא תירוץ על כך, נביא שאלה נוספת. מובא בגמרא (יבמות צז, ב) מעוברת שהתגיירה וילדה תאומים, אסורים זה באשתו של זה מצד איסור אשת אח. הרי שנחשבים אותם שני האחים קרובים זה לזה. והדברים יתבארו על פי מה שכתב רש"י (יבמות צח, א ד"ה הא דאמור) שלא נאמר דין גר כקטן שנולד בעובר שהתגיירה אמו בהיותה מעוברת, ונחשב קרוב לאמו. זו הסיבה שאחים אלו נחשבים קרובים זה לזה – שהרי אין בהם דין כקטן שנולד.
והדברים צריכים ביאור, כי בשלמא להשיטות שעובר ירך אמו, והגירות של האם היא זו שהועילה לעובר – ניתן להבין שדין קטן שנולד נאמר רק במי שנעשה גר מצד עצמו, ולא בעובר שגירותו היא אגב אמו. מה גם שהסברא נותנת שאין להחשיבו כקטן שנולד ולומר שאין לו שייכות אל אמו, שהרי כל הגירות שלו היא מצד ששייך לאמו, ואגב הגירות שלה. אבל להשיטות שעובר לאו ירך אמו והגירות מועילה לעובר מצד עצמו, למה לא נאמר שגירותו העצמית תועיל לו להיחשב כקטן שנולד?[4]
והיה נראה לתרץ על פי חידושו של המהר"ל שלא נאמר הדין כקטן שנולד בגר שהתגייר בעל כורחו, ולכן מאחר ועובר זה לא התגייר מדעתו, אלא בעל כורחו, לא נעשה כקטן שנולד, ולכן נשאר קרוב לאמו, ואסור בה. [5]
אלא שיש להעיר על תירוץ זה, שאם אמנם נבין שאין לעובר דין קטן שנולד מאחר שהתגייר בעל כורחו, אבל לאמו הרי יש דין קטן שנולד, שהרי התגיירה מדעתה ורצונה, ודין זה אמור לנתק אותה גם מהעובר שבמעיה שלא יתייחס אחריה; מעתה למה העובר שיוולד אסור בה, ונשאר בנה, למה לא די בדין קטן שנולד שיש לאם כדי שלא ייחשבו היא והעובר קרובים זה לזו. וחידוש גדול הוא לומר שלשם כך צריך שיהיה דין כקטן שנולד לשני הצדדים.
שני מהלכים לבאר איך חלה גירות של עובר
ויש להעיר על דברינו מכיוון נוסף. הבאנו קודם את קושיתו של רבי עקיבא איגר על עצם דין הגירות של העובר – מאחר ועובר לאו ירך אמו, איך מועילה לו הגירות, והרי נעשית שלא מדעתו.
ואמר על כך מו"ר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל שבתחילה היה סבור לומר שאף למאן דאמר עובר לאו ירך אמו, אין זה באופן מוחלט, כי יש דברים שבהם נחשב חלק מאמו, והביא לכך ראיות, ועל פי זה רצה לומר שכמו כן הוא לגבי דברים התלויים בדעת נחשב העובר ירך אמו, כי דעתו ודעת אמו היא דעת אחת. ולכן מועילה הדעת של אמו גם כלפיו, ונחשב שנעשית הגירות מדעתו, ולכן מועילה מדאורייתא.
אך כשאמר זאת לפני הגרי"ז, לא הסכים עמו. ועל קושיתו של רבי עקיבא איגר אמר לו בשם אביו הגר"ח (עי' כתבי הגר"ח יבמות עח) שהגירות מועילה אפילו שעובר לאו ירך אמו, כי הגירות של האם מתפשטת וחלה על העובר, וזו אותה חלות גירות לאם ולעובר. ודווקא לגבי הטבילה שהיא ענין הנעשה בגוף, מאחר שהעובר אינו נחשב כחלק מגופה של אמו, צריך טבילה מצד עצמו – ולכן שאלה הגמרא למה האם לא חוצצת בטבילת העובר ותירצה שזה דרך גידולו. אך חלות הגירות היא אותה חלות שחלה על האם ומתפשטת על העובר עמה, כי אף שהעובר אינו ירך אמו, הוא נגרר אחריה ונעשה גר אגב אמו.
והנפקא מינה בחידוש זה – שאין זו גירות ישירות על העובר, אלא הגירות של אמו מתפשטת וחלה עליו – האם כשמגיירים את האם צריכים הדיינים לדעת שהיא מעוברת. אם זו גירות על העובר מצד עצמו, על בית הדין לדעת מכך שהם מגיירים במעשה זה אף את העובר; אבל אם הגירות היא רק על האם, ומצד עצמה מתפשטת וחלה על העובר, מועילה אף בלי שידעו בית הדין מקיומו של העובר.
ועתה אין זה נכון לומר – כפי שרצינו לתרץ – שהגירות של העובר נחשבת גירות בעל כרחו. כי מאחר והגירות של האם היא זו שהועילה לו – שנגרר אחריה, הסברא נותנת שדין הגירות שלו הוא אותו דין כפי הגירות של האם. ומאחר ובגירותה של האם נאמר דין כקטן שנולד שהרי הגירות היתה מדעתה, אף לעובר שהתגייר באותה גירות יהיה דין כקטן שנולד.
ביאור חדש למה לא היה דין כקטן שנולד בגירות של ישראל במתן תורה
כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (דמאי ו, י): "וגר אינו יורש את אביו מן התורה, לפי שאין ביניהם שום קרבה מפני שהבדיל הדת ביניהם". לכשנדייק את לשונו של הרמב"ם נווכח שהרמב"ם לא אמר בסתמא שאין ביניהם קרבה לפי שגר שנתגייר כקטן שנולד, אלא הוסיף בזה ביאור ואמר "מפני שהבדיל הדת ביניהם".
מן הסתם ניתן להבין שכוונת הרמב"ם בזה לבאר את יסוד הדין שגר שנתגייר כקטן שנולד – שאין זה מצד עצם מעשה הגירות, אלא זה בא כתוצאה מכך שעל ידי הגירות הדת מבדילה בין הגר לבין משפחתו.
נחזור עתה לקושיתו של המהר"ל – למה היו צריכים ישראל אחר מתן תורה לפרוש מנשותיהם הקרובות להן, והרי היו גרים, וגר שנתגייר כקטן שנולד. לפי המתבאר יש לומר שאצל כלל ישראל לא היה שייך כלל דין כקטן שנולד לנתק אותם ממשפחתם, שהרי התגיירו כולם כאיש אחד ברגע אחד, ולא היה רגע שהבדילה הדת ביניהם. ולכן אף שנעשה בהם פעולה של גירות, לא יצאה מגירות זו תוצאה שיהיו כקטן שנולד.
ועתה נבוא ונתבונן. אשה מעוברת שהתגיירה, וכי יהיה נכון לומר שהדת מבדילה בינה לבין עוברה? פשוט שלא, שהרי הגירות חלה בבת אחת על שניהם, ולא היה רגע שהיא היתה גיורת ועוברה לא. עתה ניתן לומר שזה הביאור במה שכתב רש"י שהעובר נשאר אסור באמו, כי אף אם נניח שהגירות שלו היא גירות מצד עצמה – איך שנבין זאת – לא שייך בזה הדין כקטן שנולד, כי אין רגע בו מבדילה הדת בין האם לעוברה. וזו הסיבה גם שאין דין קטן שנולד באחים תאומים שהתגיירה אמם בהיותה מעוברת. שהרי חלה הגירות על שניהם כאחד ולא היה רגע אחד הבדל הדת ביניהם.[6]
ואין להקשות לפי זה אב ובן שיבואו להתגייר יחד – האמנם לא יהיה בהם דין כקטן שנולד. אין זו קושיה שהרי אין מציאות זו שייכת, שהרי אי אפשר לצמצם את זמן גירותם לומר שהיתה ממש כאחד. ודווקא במתן תורה שבאו כולם בברית יחד, וכן במעוברת שנתגיירה יחד עם עוברה, שייך לומר דבר זה שלא היה רגע בו היתה הדת מפרידה ביניהם, ולכן אין בהם את הדין של כקטן שנולד.
כשאמרתי תירוץ זה לפני מו"ר הגרא"מ שך זצ"ל לפני כארבעים שנה התפעל מכך מאד.
***
[1] שהרי אין לו דעת, ונחשב כמו שנעשה שלא מדעתו, ומועיל מדין זכין לאדם שלא בפניו.
[2] כי זכיה מועילה מדין שליחות – שכיון שזו זכות בשבילו אנו עדים שרצונו למנות אותנו שלוחים לכך – ואין שליחות לקטן, ובפרט שהוא עובד כוכבים ואין שליחות לגוי. (תוספות שם)
[3] אין לומר שהוא יהודי גם בלי הגירות, ומצד מה שנולד לאם יהודיה – זה לא נכון, כי בלי גירות אינו יכול לקבל דין יהודי מחמת הלידה מאחר ויצירתו אינה בקדושה. ויש לדמות זאת לאופן שיכניסו עובר גוי לבטנה של אם יהודיה שפשוט שלא תועיל לו הלידה שיוולד ממנה להיחשב יהודי.
[4] ובעצם הלידה ממנה אין סיבה להחשיבו כקרוב לה אם אכן הגירות מנתקת אותו ממנה מדין קטן שנולד.
[5] כעין תירוץ זה תירץ השואל בשו"ת דובב מישרים (א, קלו), שהביא שם את דברי הרמב"ן שלמ"ד עובר לאו ירך אמו, כיון שלא חלה עליו הגירות של האם, לא נגמרת הגירות עד אחר שימול לשם גירות. ועל זה הקשה שהרי בשעת המילה שנגמרה הגירות, נעשה כקטן שנולד, ולמה האחים אסורים זה באשתו של זה. ותירץ שאין בו דין כקטן שנולד ועל פי דברי המהר"ל.
[6] אף תירוץ זה לכאורה אינו עולה לפי דעת הרמב"ן שהגירות נגמרת במעשה המילה שלהם.
