בפטור אונן מן המצוות
וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: (בראשית נ, י)
פסוק זה מהווה מקור לשבעת ימי אבלות. כך מובא במסכת אבות דרבי נתן: "אבל ז' מנין שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק א).
בשיעור זה יובא טעם חדש לפטור אונן מן המצוות, ונרחיב להביא נפקא מינה שתצא לפי טעם זה.
מי שאכל בהיותו אונן ואחר גמר אנינותו נתעכל המזון, חייב ברכת המזון מדאורייתא. ביאור דין זה * קושיה מאונן ששמע מגילה שצריך לחזור ולקראה אחר גמר אנינותו * אונן שאינו עסוק בקבורה * ביאור חידושו של המגן אברהם שאונן נקרא אינו בר חיובא * מצות האבלות מתקיימת בעצם חילול קדושת הכהונה כשנטמא לקרוביו * ביאור ביסוד פטור אונן מן המצוות * יישוב הפסקים של רבי עקיבא איגר והמגן אברהם, והפסקים של המשנה ברורה
מי שאכל בהיותו אונן ואחר גמר אנינותו נתעכל המזון, חייב ברכת המזון מדאורייתא ביאור דין זה
רבי עקיבא איגר (ברכות כ, א) מסתפק בקטן שאכל ביום האחרון של שנתו השתים עשרה מעט קודם הלילה, ובלילה, אחרי שנעשה גדול, התעכל המזון במעיו – האם חייב בברכת המזון מדאורייתא, שהרי העיכול והשביעה נעשו כשכבר נהיה גדול; או שמאחר והאכילה עצמה היתה בעודו קטן, לא יהיה חייב בברכת המזון מדאורייתא.
והוסיף, שאין זה דומה למי שאכל לחם בשעה שהיה אונן, וקודם שעבר שיעור עיכול פסקה אנינותו – שחייב בברכת המזון מדאורייתא (וכן הוא בביאור הלכה סי' עא) – כי אונן, אף שפטור מן המצוות מחמת היותו עסוק במצוה, נחשב בר חיובא, ולכן כשגמר המצוה של קבורת המת חייב לברך, שהרי היה בר חיובא מתחילת האכילה עד אחר העיכול. לעומת זאת קטן לא היה בר חיובא בשעת האכילה.
ויעויין במשנה ברורה (תעה שער הציון אות לט) שאף הוא כתב חילוק זה גבי מי שאכל מצה בשעה שהיה פטור ממצות אכילת מצה מחמת היותו עוסק במצוה, ולאחר מכן גמר את עיסוקו במצוה הראשונה ונעשה חייב במצות אכילת מצה – שאינו צריך לאכול שוב, שהרי כבר אכל מצה וקיים את המצוה.
ומבאר זאת בשער הציון שאין זה דומה למי שאכל מצה כשהיה שוטה ולאחר מכן נתרפא – שפסק השולחן ערוך (תעה, ה) שצריך שוב לאכול מצה לפי שהמצה שאכל היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות – כי שוטה כלל לא נחשב 'איש' ולכן המצה שאכל בהיותו שוטה לא נחשבת למעשה מצוה. לעומת זאת עוסק במצוה הרי הוא 'איש', רק שלא חייבתו תורה בזמן זה במצוה אחרת, ולכן יש למעשה שעשה שם של מעשה מצוה.
ובפשטות זו אותה הסברא שכתב רבי עקיבא איגר גבי אונן, שנחשבת אכילתו כאכילה של בר חיובא למרות שיש לו פטור מהמצוות מחמת היותו עסוק במצוה – סברא זו כתב המשנה ברורה לגבי עוסק במצוה שאכל מצה בשעת פטורו, שמאחר ונחשב בר חיובא, יצא בה ידי חובתו, למרות שהיה פטור.
קושיה מאונן ששמע מגילה שצריך לחזור ולקראה אחר גמר אנינותו
אלא שיש בזה מקום לשאול שאלה. המשנה ברורה בהלכות מגילה (תרצו ס"ק כו) הביא להלכה את מה שכתב המגן אברהם (שם ס"ק טז) שאם אונן קרא מגילה למרות שהיה פטור, ולאחר מכן קברו את המת, צריך לחזור ולקרותה שוב, ולא יצא ידי חובתו במה שכבר קרא. ונראה מפסק זה שאונן נחשב לאינו בר חיובא.
ומעתה יקשה, אם כדברי רבי עקיבא איגר שהפטור של אונן ממצוות הוא רק מחמת היותו עוסק במצוה, איך פסק המשנה ברורה כהמגן אברהם שאם קרא את המגילה בהיותו אונן לא יצא ידי חובתו, במה זה שונה מכל עוסק במצוה שקיים מצוה בשעת פטורו שפסק המשנה ברורה שיצא ידי חובתו מאחר שלמרות פטורו נחשב בר חיובא.
אונן שאינו עסוק בקבורה
מעשה שהיה בראש השנה תשס"ו שנפטרה אשה ביום השני, ולא רצו בניה לקוברה עד למוצאי ראש השנה [כי חלק מהבנים היו בעיר אחרת]. בנה שהיה בעל תוקע, הלך לשאול את הגרי"ש אלישיב אם יכול הוא להוציא את הרבים ידי חובתם בתקיעת שופר, שהרי אינו עסוק בקבורת אמו עד למוצאי ר"ה. וענה הגרי"ש שאינו יכול. הרי לכאורה מפסק זה שאונן נקרא אינו בר חיובא, ופטורו הוא לא רק מחמת דין העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולכן אף שאינו עסוק בקבורת המת פטור מן המצוות. והוא לכאורה כפי דברי המגן אברהם הנזכרים. השאלה היא אם זה לא נסתר מדברי רבי עקיבא איגר, שנראה בדבריו שהוא מוגדר בר חיובא, ופטורו הוא רק מחמת היותו עוסק במצוה.
ביאור חידושו של המגן אברהם שאונן נקרא אינו בר חיובא.
לשם כך יש לבאר את עומק הדברים בחידושו של המגן אברהם גבי קריאת מגילה במה שנראה משם לכאורה שאונן נחשב אינו בר חיובא.
נראה לחדש שההבנה במה שנראה בדברי המגן אברהם שאונן אינו נקרא 'בר חיובא' הוא משום שאסור לו לקיים מצוות. ותשמעו בזה חידוש גדול שלדעתי הוא חידוש נכון, ובזה יתבאר היטב שאין סתירה בין דברי המגן אברהם לדברי רבי עקיבא איגר, וכן אין סתירה בשני הפסקים הנזכרים של המשנה ברורה.
כדי לבאר ולהמחיש הדברים נביא דוגמא לזה מדברי הרמב"ם. כתב הרמב"ם (אבלות, ב, ו): "כמה חמורה מצות אבלות, שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא – מצות עשה, שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו. במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה, אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות, ואם לאו לא מטמאות".
הרי בדברי הרמב"ם שהמצוה להיטמא לקרובים היא עצמה קיום של מצות האבלות. והדברים צריכים הבנה מה שייך ענין זה למצות האבלות, הרי אבלות עניינה עשיית פעולות המורות על הצער, והיאך אם כן בטומאה לקרובים יש קיום מצות האבלות?
כמו כן קשה במה שכתב הרמב"ם שכהנות שאינן מוזהרות על הטומאה אינן מצוות להיטמא לקרובים. ואם כמו שהבין הרמב"ם שהמצוה להטמא לקרובים היא חלק ממצות האבלות, למה אין כהנות מצוות להטמא לקרובים, והרי נשים חייבות במצות אבלות.
מצות האבלות מתקיימת בעצם חילול קדושת הכהונה כשנטמא לקרוביו
אכן, לכשנתבונן היטב יש בדברי הרמב"ם חידוש עצום. קיום מצות האבלות שיש בטומאה לקרובים היא לא במה שמטפל בהם ודואג לקבורתם, אלא בעצם חילול קדושת הכהונה על ידי שנטמא להם. מעתה, אשה שבהיטמאותה למתים אין חילול קדושת כהונה, לא מקיימת בזה מצות אבלות, ולכן אינה מצווה על כך.
ובזה יתבאר מה שכתב הרמב"ם (אבלות ב, ח) שאסור לכהן להיטמא לקרובים אם הם מהאנשים שאין מתאבלין עליהם כמו הפורש מדרכי ציבור והרוגי בית דין. ולכאורה אין זה מובן – מאחר שיש עליו מצוה לקוברם, למה אינו מצווה להיטמא להם לשם כך.
לפי החידוש שהוצאנו מדברי הרמב"ם הדברים מובנים. המצוה להיטמא לקרובים אין ענינה כדי לקיים מצות קבורה, אלא כדי לקיים את מצות האבלות על ידי חילול קדושת הכהונה. ולכן באותם שאין מתאבלין עליהם שאין מצות אבלות, אסור לכהן להיטמא.
וניתן נפקא מינה נוספת שעולה מכוח חידוש זה. כהן גדול שרואה מת מצוה יש לו מצוה להיטמא לו ולקוברו. מה יהיה באופן שעל המת מצוה שוכב מת אחר שאינו מת מצוה, וכדי להגיע למת מצוה מוכרח הכהן להיטמא קודם למת שעליו, האם מותר לו? התשובה היא שמותר, שכיון שההיתר להיטמא למת מצוה הוא כדי לקוברו, ולא שיש ענין ומצוה בעצם ההיטמאות למת מצוה, אין סברא לחלק לאיזה מת בא להיטמא כל שזקוק לזה כדי לקבור את המת מצוה.
אכן, כהן שבא להיטמא לאביו, באופן שעל אביו שוכב מת אחר, וכדי שיוכל להיטמא לאביו צריך קודם להיטמא למת האחר – בזה לפי מה שביארנו נראה, ועל כל פנים במושכל ראשון, שאסור לו להיטמא למת האחר, שהרי ההיתר להיטמא לאביו הוא רק מחמת שבעצם מה שנטמא לאביו ומחלל את קדושת הכהונה יש קיום של מצות האבלות. ואם כן זה דווקא כשבא להיטמא לאביו, אך כשבא להיטמא למת אחר, בדרך להגיע לאביו, שבטומאה זו אין קיום מצות אבלות – יהיה אסור, למרות שלא יוכל להגיע לאביו.
[אמנם אין זה מוכרח, ויתכן שגם לפי היסוד הנ"ל שבחילול קדושת הכהונה יש קיום מצות אבלות – יהיה מותר לו להיטמא למת אחר כדי להגיע לאביו, שהרי סוף סוף מה שמחלל את קדושת הכהונה הוא לכבוד אביו ומה לי אם זה באופן ישיר או עקיף, וכן נהוג למעשה שכהן נכנס לבית הקברות כדי להיטמא לאביו, אף שנטמא בזה לעוד מתים].
ביאור ביסוד פטור אונן מן המצוות
מעתה אם נבוא לשאול למה אונן פטור מכל המצוות, נראה לחדש שההגדרה בזה היא על אותה הדרך שראינו ברמב"ם גבי מצות טומאה לקרובים. כמו שם בחילול קדושת הכהונה יש קיום מצות האבלות, כמו כן באונן, בזה שלא מקיים מצוות מחמת אנינותו – בזה מתקיימת מצות האבלות שלו [ואמנם זה חידוש גדול ולא מצאתי זאת כתוב, אבל נראה שזה נכון]. אמור מעתה – המצוה שיש על האונן להתאבל היא סיבת האיסור שלו לקיים מצוות.
על פי זה נוכל לבאר את דברי המגן אברהם שאם אונן שמע מגילה לא יצא ידי חובתו, ואחר גמר האנינות יצטרך לקוראה שוב. והקשינו במה זה שונה מכל עוסק במצוה, שלמרות פטורו נקרא בר חיובא, ואם קיים מצוה בשעת פטורו ואחר כך התחייב בה יצא בה ידי חובתו.
לפי המתבאר עתה יש חילוק בין כל עוסק במצוה שהוא רק פטור מן המצוה, לאונן שאסור לו לקיים מצוות כי בזה מקיים את מצות האבלות. ואכן אין אנו צריכים לומר שאונן אינו בר חיובא כמו קטן וכדו', אלא הענין הוא שכיון שכדי לקיים את האבלות אסור לו לקיים מצוות – נחשב כמו מי שאינו בר חיובא כלפיהם, והיינו שאינו בר קיום באותו הזמן. זו הסיבה שאם קרא מגילה לא יצא ידי חובתו, שהרי אם יצא ידי חובתו יהיה בזה ביטול מצות האבלות.
אמור מעתה האונן לא נקרא אינו בר חיוב במצוות, אלא ההגדרה המתאימה יותר היא שאינו בר קיום מצוות.
יישוב הפסקים של רבי עקיבא איגר והמגן אברהם, והפסקים של המשנה ברורה
ועתה אין כלל סתירה בין דברי המגן אברהם לדברי רבי עקיבא איגר. לפי המתבאר ודאי גם המגן אברהם מודה שאונן אינו דומה לקטן, ונחשב 'איש', ואכילתו נחשבת אכילה של חיוב. וכל דברי המגן אברהם הם כלפי קיום המצוה, שאונן נחשב כמו אינו בר קיום מצוות בפועל מאחר שבקיומם מבטל את חיוב האבלות שעליו. אבל מצד הגברא – ודאי שנחשב בר חיובא ושייך בו חיובים של מצוות.
ולכן אם קרא מגילה בעת שהיה אונן לא עלתה לו לחובתו, כי אין קיומו נחשב לקיום, שהרי נחשב אינו בר קיום מצוות. אבל אם אכל שבזה מתחייב בברכה, ודאי נחשבת אכילתו לאכילה של בר חיוב שהרי הוא איש ונחשב בר חיובא.[1]
ממילא עדיין יש בזה מקום למה שכתב רבי עקיבא איגר שאף שבשעת האכילה לא היה בר קיום המצוה, עדיין לא חסר כאן ב"ואכלת" שהרי אם נדון על המציאות – יש כאן אכילת חיוב, רק בפועל אסור לו לברך בשעת האנינות. ולכן אף שנחשב כמו אינו בר חיובא ולא יוכל להוציא אחרים, זה משום הוא לא בר קיום [ודומה בזה לאינו בר חיובא] אבל עדיין יש לאכילתו שם של אכילת חיוב.
ואין זה דומה לכל עוסק במצוה שפסק המשנה ברורה שאם קיים מצוה למרות פטורו יצא בזה ידי חובתו, כי שם אף שפטור מן המצוה, נחשב בר חיובא ובר קיום, ואין זה דומה לאונן שאסור לו לקיים מצוות.
ונחזור עתה לשאלה שנשאל הגרי"ש אלישיב האם אונן יכול להוציא אחרים בתקיעתו, כשאסור לו לקבור המת מחמת היום טוב, והתשובה היתה שאינו יכול. ואף זה יתבאר היטב לפי היסוד הנ"ל שאיסור קיום המצות של האונן הוא קיום מצות האבלות שיש על אונן, ולכן אינו יכול לתקוע – וגם כשאין עומדים לקבור עד מוצאי החג – שהרי אם יתקע בשופר מבטל בזה את מצות האבלות.
ובאמת בשולחן ערוך (תקכו, ד) נפסק שאם מת אביו ביום טוב ראשון ואין רוצה לקברו על ידי עממין, אין לו דין אונן. ובמשנה ברורה (עא ס"ק יא) כתב שאם מת ביום טוב שני אף שאין בדעתו לקברו עד למוצאי יום טוב יש עליו דין אונן, אלא אם כן יש לו אונס שאין יכול לקבור (עיין משנה ברורה תקמח ס"ק כ, יח; ושער הציון שם אות יב ותלוי במחלוקת שם).
אלא שהיה מקום לומר שמאחר ואין בדעתם לקוברו בחג, למרות האנינות לא יהיה פטור מן המצוות. בא הגרי"ש אלישיב וחידש שאף זה אונן שאסור לו לקיים את המצוות. וההבנה בחידוש הוא, שהיות ופטור אונן מן המצוות, הוא לא [רק] כדי שיתעסק בקבורה, אלא זה עצמו קיום מצות האבלות, לכן גם כשאין בדעתו לקבור את אביו באותו יום, דינו ככל אונן ואסור לו לקיים מצוות, שהרי ודאי יש עליו דין אבלות של אונן, ואם יקיים מצוות הרי הוא סותר בזה את מצות האבלות.
***
[1] תוספת ביאור: ואדרבה אם לא היה בר חיוב, לא היה במה שאינו מברך משום קיום מצות אבלות, כי רק על ידי שהוא מחוייב ואינו מקיים את חיובו שייך לומר שיש בזה קיום מצות אבלות – וכמו גבי טומאת כהנים שאף היא דחויה אצל קרובים, ולא הותרה, ואם היתה בגדר הותרה שוב לא היה בזה קיום מצות אבלות.