image_print

קטן שהגדיל

קטן שהגדיל

קטן שהגדיל בספירת העומר

האם קיום דרבנן מועיל לדאורייתא

 

כידוע, ישנה מחלוקת הראשונים בעניין ספירת העומר המובאת בחינוך מצוה ש"ו:

 

  • שיטת הבה"ג היא שמי ששכח לספור באחד הימים שוב אינו ממשיך לספור.
  • שיטת התוס' ומרבית הראשונים, שגם אם שכח ממשיך לספור בברכה. וכך מובא בתוס' (מנחות דף סו ע"א, סוף ד"ה זכר):

"עוד פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן".

 

ידועים דברי המנחת חינוך שמסביר כי המחלוקת הנ"ל תלויה בשאלה מה המצווה בספירת העומר האם בכל יום יש מצווה בפני עצמה ועל כן, כדברי התוס', גם אם שכח יום יכול למחרת לקיים את המצווה של היום האחר. או שזו מצווה אחת ואם שכח יום הפסיד המצווה ולא יכול עוד לקיימה, כשיטת הבה"ג.

 

לפי הסבר זה אומר המנ"ח תצא נפק"מ לגבי קטן שהגדיל במהלך הספירה האם יכול לברך:

לשיטת התוס' כיוון שכל יום זו מצווה בפני עצמה – יברך.

ולשיטת הבה"ג – כיוון שלא התחיל כגדול – לא יברך.

 

ומסתפק המנחת חינוך האם גם לבה"ג שסובר שזו מצווה אחת עדיין יוכל להמשיך ולברך בגדלותו שכן הספירה שספר בקטנותו תועיל לו לעניין שיחשב כאילו קיים את המצווה בשלמותה.

 

ורוצה המנחת חינוך להוכיח כי גם לשיטת הבה"ג קטן שהגדיל באמצע ספירת העומר יכול לספור בברכה:

 

המרדכי במגילה (סימן תשצח) מביא את רבינו טוביה מווינה שמחדש כי סומא החייב במצוות מדרבנן יכול להוציא את בני ביתו ידי חובת קידוש בשבת למרות שבני ביתו חייבים בקידוש מדאורייתא.

 

כך גם פסק המג"א באו"ח סי' רסז' שהעומד ביום שישי מפלג המנחה ולמעלה יכול לקדש ויוצא ידי חובת קידוש היום דאורייתא למרות שזמן פלג המנחה הוי שבת רק מדרבנן[1].

 

עפ"ז רוצה המנחת חינוך לחדש כי אם כך הוא הדין לעניין תוספת שבת שהקידוש דרבנן מועיל גם לדאורייתא, גם לבה"ג יוכל הקטן שהגדיל להמשיך ולספור בברכה ויועיל לו מה שספר ספירת העומר בקטנותו לזמן שמחוייב ספירת העומר דאורייתא כשיגדיל.[2]

 

 

 

שואל המג"א (רס"ז ס"ק א') על דברי המרדכי :

 

הגמ'  ברכות כב: דנה בשאלה האם נשים בברכת המזון דאוריתא או דרבנן:

 

"אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן אי אמרת (בשלמא) דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא (אלא אי) [ואי] אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן מאי תא שמע באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן."

 

והרמב"ם בהלכות ברכות פרק ה' הלכות טו-טז פסק שקטן יכול להוציא גדול רק אם אכל שיעורא דרבנן שאז אתי דרבנן ומוציא דרבנן, אבל לא יכול להוציא גדול שאכל כשיעור שחיובו דאורייתא.

 

וא"כ אנו רואים שקיום רבנן לא מוציא דאורייתא אז למה בקידוש בתוספת שבת סובר המרדכי שיוצא?

 

רעק"א מסתפק לגבי מי שטרם קיבל על עצמו שבת ומעוניין לקדש ולהוציא אחרים שקיבלו שבת האם יש לומר שאינו בר חיובא ואשר על כן אינו יכול להוציא אחרים או שהיות והוא בר- הכי ויהיה מחוייב לאחר שתכנס שבת לכן יכול כבר עתה להוציא אחרים.

 

ומביא השמירת שבת בשם רשז"א שיכול להוציא אחרים.

 

האמרי בינה לעומת זאת סובר שאינו יכול. ומביא ראיה לדבריו ממה שבן א"י שנמצא בחו"ל ביו"ט שני אינו יכול להוציא בקידוש בן חו"ל וזאת למרות שגם הוא לכאורה בר הכי ויהיה חייב בקידוש אם יקבל על עצמו החיוב אם יחליט להתגורר בחו"ל.

 

אולם על דברי האמרי בינה ניתן בהחלט לחלוק ולומר שאינו דומה בן א"י שכעת אינו בר חיובא כלל והוא "מחוסר מעשה" של החלטה לגור בחו"ל משא"כ מי שטרם קיבל שבת הוא יהיה בר חיובא ממילא כאשר תכנס שבת.

 

לפי דברים אלו נוכל ליישב את קושיית המג"א מברכת המזון:

קטן לא יכול להוציא גדול בברכת המזון כי עכשיו הוא אינו בר-חיובא

אבל בקידוש בתוספת שבת, האדם המקדש הוא אכן בר-הכי כי יחוייב כאשר תכנס שבת  ואע"כ הקיום דרבנן יכול להועיל לחיוב דאורייתא כאשר תכנס שבת.

 

אולם עדיין עלינו להסביר  את דברי המנ"ח בספירת העומר. מדוע שהספירה כקטן תועיל לחיוב דאורייתא כגדול, הרי כשספר בקטנותו לא היה בר חיובא ומה זה שונה מברכת המזון שקטן לא מוציא גדול?

 

ואשר על כן עלינו ליישב זאת בדרך נוספת.

 

השו"ע בהלכות חנוכה מביא 2 דעות האם קטן יכול להדליק ולהוציא גדול בנר חנוכה. י"א שיכול וי"א שלא יכול. וכן מביא שאישה שהדליקה בביתה מוציאה את הבית וממילא את בעלה בנר חנוכה, למרות שחיובה של האישה – "שגם הם היו באותו הנס" שונה מחיוב הגבר – מעיקר דין נר חנוכה.

 

ולעומת זאת בהלכות מגילה כותב השו"ע  כדבר פשוט שקטן או אישה אינם מוציאים גדול.

 

שואל המשנה ברורה: מה ההבדל?

 

מסביר ר' שמואל: בנר חנוכה המצווה היא שיהיה נר דולק בבית. אז אמנם א"א לומר שהאישה הוציאה את הגבר אבל עדיין יש כאן "חפצא" של נר חנוכה שהודלקה ע"י מי שמחוייב בו (אפילו שהוא "רק" תרי דרבנן) יש כאן "מעשה מצווה" שבוצע ע"י מי שמחוייב בו (בניגוד להדלקה ע"י גוי שפשוט שאינה יוצרת "חפצא" של נר חנוכה) וזה פוטר את הגדול מלהדליק (כי יש נר בבית).

 

לעומת זה במגילה המצווה היא לקרוא מגילה ובשביל לצאת בדרך של "שומע כעונה" צריך שהקורא יוציא את השומע ולכן אישה שמחוייבת רק בשמיעת מגילה (שגם הן היו באותו הנס) או קטן שהוא תרי דרבנן לא יכולים להוציא גדול .

 

לפי דברים אלו כאשר הדין הוא ב"חפצא" של הקיום, כמו בנר חנוכה, די כך שהחפצא של הקטן תבוצע ע"י מי שמקיים בכך "מעשה מצווה" ובדרך זו היא יכולה להוציא את הגדול.

 

יש דין לגבי קטן שהגדיל, שבמקרה שהקדימו להתפלל מעריב בפלג המנחה אינו לחכות להתפלל שיהיה לילה ואז יגדיל אלא יכול להתפלל כבר בפלג אולם אינו יכול להוציא אחרים. דהיינו שמעשה המצווה של קטן יש עליו תורת מעשה גם בקטנותו אלא שלגבי בר חיובא הוא לא יוכל להוציא גדול דלא נחשב בר חיובא כלפי הגדול ולכן להוציא את הגדול בערבית הוא לא יכול דלא נחשב בר חיובא, אבל לצאת בתפילת ערבית של עצמו הוא יוכל דנחשב תפילה.

 

והיינו שיש כאן שני דינים: דין אחד אם הקטן נחשב בר חיובא ועל זה התשובה שאינו נחשב בר חיובא. דין שני האם הקטן שעושה מעשה כמו הדלקת נר חנוכה או תפילה, האם נחשב בתור מעשה מצווה או לא, והתשובה על כך היא שכן.

 

לפי דברים אלו ניתן גם ליישב את שאלת המג"א :

 

קידוש דרבנן בתוספת שבת הינו "מעשה מצווה" שיכול ליצור "חפצא" של קידוש שיועיל גם לחיוב דאורייתא שיבוא אח"כ.

אבל ברכת המזון דרבנן של הקטן לא יכולה לפטור את החיוב דאורייתא של  הגדול.

 

ולפי זה גם ניתן להבין את הוכחת המנ"ח מקידוש בתוספת שבת לעניין ספירת העומר ע"י קטן, שכן גם בקטן הספירה בקטנות הינה "מעשה מצווה" ע"י הקטן שמחוייב דרבנן והיא יכולה להועיל ליצירת "חפצא" של ספירה שלימה שתאפשר המשך קיום המצווה בברכה בגדלותו.

 

לסיכום:

יש לנו 2 מהלכים להסביר את החילוק בין קידוש בתוספת שבת לברכת המזון:

 

  1. חילוק בין מי שהוא בר חיובא כי יהיה חייב במצווה אח"כ ולכן יכול להוציא אחרים, לבין מי שאינו בר הכי ואינו מוציא אחרים.
  2. חילוק בין מצווה שעניינה הוא בתוצאה שאז "מעשה מצווה" אף דרבנן מספיק ליצור "חפצא" של מצווה, למצווה שעניינה בקיום שאז לא אתי דרבנן ומוציא דאורייתא.

[1]   שלא כרמב"ם שסובר שתוספת שבת דאורייתא

[2] המהר"ם שי"ק כותב כי חידוש המנחת חינוך הוא רק לשיטות הסוברות שמצוות חינוך מוטלת על הקטן וחכמים מחייבים אותו בקיום מצוות וממילא אפשר לומר שהספירה שספר בקטנותו שהיא מדרבנן תועיל לזמן שכבר נעשה גדול וחייב במצוות ולכן יוכל להמשיך ולספור בברכה אבל לשיטות הסוברות שמצוות חינוך מוטלת על האבא בלבד וא"כ אין שום חיוב על הקטן לקיים את המצווה (או שחיובי הוא מדין חינוך ולא מדין ספירת העומר) וממילא לשיטת הבה"ג קטן המגדיל באמצע ספירת העומר לא יוכל לספור בברכה.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

עני המהפך בחררה

עני המהפך בחררה

סיכום מהלך השעור:

א. מובא בגמ' בקידושין שרב גידל חיזר אחר קרקע לקנותה בינתיים רבי אבא קנה אותה ולאחר מכן אמר לו ר' יצחק נפחא עני המהפך בחררה מה דינו אמר לו רשע, ומכיוון שכך תבע ממנו להחזיר את הקרקע , רבי אבא לא רצה למכור אותה חזרה לרב גידל כיון שאין בזה סימן ברכה ולעומת זאת רב גידל לא רצה לקבלה במתנה ולכן הוא הפקיר אותה לרבנן שהשתמשו בה.

מס' דקדודים שיש להעיר מלשון הגמ' ורש"י:

-לשון 'מהפך' שטבעו חכמים צ"ב לכא' היינו מצפים שיהיה כתוב שאדם שעומד ליטול משהו ואז אחר בא וחוטף לו זהו דין 'עני המהפך בחררה' וכדוג' משל הצב והארנב שהארנב חוטף מן הצב אך לשון 'מהפך' צ"ב.

– צריך להבין מדוע הגמ' אומרת 'נקרא רשע' הרי רשע זה דין עם נפק"מ שמותר להכריז עליו ברבים לנדות אותו וכו' והרי כל חטאו היה שעבר על 'ועשית הישר והטוב' כפי שמבאר הר"ן[תחילת מקור מס' 3] שזהו המחייב שלא ליטול מהמחזר אחר דבר.

– עוד צ"ב מדוע בשעה שר' יצחק נפחא אומר את המשל לרב גידל של עני המהפך בחררה הוא שואל אותו 'עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מהו' לכא' היה צריך לשאול אותו את עצם השאלה ההלכתית האם מותר לחטוף למשהו דבר שמחזר אחריו אך הוא שאל בלשון של בשיעבד אחר שאדם עושה זאת מה דינו וצ"ב

– רד"ה 'עני המהפך בחררה'- כותב ב' אופנים או מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית . הרא"ש מדגיש על החלק השני ברש"י 'לפעמים', הרי שרש"י מאד מרחיב את החיוב לא רק באופן שודאי אדם יכול לזכות בדבר כגון מהפקר או שנותן מחיר שהמוכר רוצה בזה אלא מדובר גם על פועל של בעלך הבית שלפעמים בעל הבית נותן לו מתנות ולכן אדם אחר לא יכול לבוא באמצע, הרי שבמקרה זה אין כל ודאות שהחפץ היה מגיע לידי העני המחזר.

– עוד צ"ב מדוע המשל שאומרים לרבי אבא שונה מהמהעשה שלו שכן אצלו הוא חטף הקרקע לרב גידל ואילו כששואלים אותו שואלים מ'עני מהפך בחררה' ומי אמר שהדין שווה אף כשלא מדובר בעני.

– רד"ה 'נקרא רשע'- שיורד עמו לחיי חבירו, לכא' היה צריך להיות שירד בלשון עבר כשהוא חטף לו, מדוע רש"י כותב לשון הווה יורד עמו לחיי חבירו.

ב. שיטת ר"ת בש"ס שכאשר איתא בגמ' 'רשע' הכוונה היא שעל אותו אחד יש חיוב השבה. הריטב"א [מקור מס' 4] וכן הרמב"ן והנימוקי יוסף, מתקיפים את שיטת ר"ת מסוגייתנו, הם שואלים שאילו היה חיוב על רב גידל להשיב את הדבר, ואצלנו בסוגיא הכוונה היא להשיב את רב גידל לאותה הנק' שבה הוא היה, זכות לקנות את הקרקע בדמיה, לא היה רבי אבא יכול להישמט מהחיוב הזה בטענה ש'לא מסמנא מילתא'- שזה לא טוב למזל שלו, אלא היה מוכרח למכור לו בדמיה, ואע"פ שהוא הסכים לתת במתנה מ"מ מצד חיובי 'עבד לווה לאיש מלוה' היה יכול רב גידל לכפות אותו שלא לתת לוזאת במתנה אלא במכר, מכך שרב גידל יכול לטעון טענתו מוכיחים כנגד ר"ת שאין חיוב השבה אע"פ שנקרא רשע, וצריך ליישב את שיטת ר"ת [במיוחד שלשון הגמ' 'השתא נמי ניהדריה למר', מורה בפשטות כדברי ר"ת שאין כאן איזה חיוב השבה חיצוני מצד לפנים משורת הדין אלא אותו החיוב של נקרא רשע ג"כ זוקק את החזרת הדבר].

ג. בתחילת פרק שלישי בקידושין, קצת לפני סוגיית 'עני המהפך בחררה', איתא במשנה שאם אדם שולח חבירו לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות,

השו"ע [מקור מס' 8] מצטט את דברי הגמ' כצורתם, אך הרמב"ם [מקור מס' 7] מחבר את דין זה לסוגיית 'עני המהפך בחררה' המוזכרת בהמשך הגמ' וקורא בפשטות גם לשליח בשם 'רשע' וצ"ב מניין חיבר זאת הרמב"ם לסוגיית 'עני המהפך בחררה'.

ניתן לתלות את מח' הרמב"ם והשו"ע במח' הראשונים האם נאמר 'עני המהפך בחררה' אף בהפקר, רש"י סבר שאף בהפקר נאמר 'עני המהפך' לעומת זאת תוס' סובר שבמקום שלאחרים אין אפשרות לקבל את אותו הדבר שמקום אחר כדוג' הפקר בכך לא נאמר דין 'עני המהפך בחררה' לפי זה השו"ע כשיטת התוס' ולכן בקידושי אשה שבהם לא ניתן למצוא את אותה הסחורה במקום אחר לא נאמר דין 'עני המהפך' ואילו הרמב"ם סבר כרש"י ולכן הגדיר גם בקידושי אשה 'עני המהפך'.

ד. אלא שבעיקר דברי הרמב"ם צ"ב, הרי המשלח את חבירו לקדש את האשה, המשלח לא טרח כלל בקידושיה ומדוע להגדיר אותו כמהפך בחררה, ויותר מזה מבואר בגמ' שם שהמשנה כתבה 'האומר לחבירו צא וקדש לי אשה ' ולא האומר ל שלוחו, כי רצתה לרמוז שאפי' שלא אמר לו מיד ללכת אלא אם רק יזדמן לו להיות שם, א"כ צ"ב מדוע להגדיר אותו כמהפך בחררה.

הנודע ביהודה, נשאל על ראובן ששלח את שמעון לקדש לו אשה ושמעון רימה אותו וקידשה לעצמו אך לא בגופו אלא ע"י ששלח את לוי לקדשה לו, ונשאל הנוב"י האם מקודשת לשמעון או שמא נאמר שהשליחות לא פעלה כיון שלוי הוא שליח לדבר עבירה ולכן שמעון לא הצליח לקדש אותה,

הנודע ביהודה השיב שודאי שהשליחות חלה ויתרה מכך אין בעצם השליחות שום מעשה רמאות כיוון שמה שאמרה הגמ' שהשליח לא עשה כדין זה דווקא העובדה שחזר בו משליחותו אך לעניין זה שקידשה לעצמו אין שום פסול מכיוון שהמשלח כלל לא טרח בה ואף אנו לא יודעים שהיא היתה מתרצית להתקדש לו, ומה שכתב הרמב"ם עליו שהוא 'רשע' נדחק הנוב"י  לבאר שאין זה כלל בגלל סוגיית 'עני מהפך בחררה' והרמב"ם כתב 'רשע' כי גם דברי הגמ' על השליח 'שנהג בו מנהג רמאות' נחשב לאותו דבר רמאי זהו רשע.

אך ודאי שבפשוטו אין זו כוונת הרמב"ם.

ה. נראה לבאר מהלך בכל סוגיית 'עני המהפך בחררה':

יע' במרדכי [מקור מס' 5] שכותב שרק כאשר המחזר אחר החררה סיכם עם המוכר על מחיר רק אז שייך הדין של 'עני המהפך' אך לפני כן לא שייך, בפשטות היינו אומרים משום שזה שלב מאד ראשוני ומי אמר שעומד לקבל החפץ, אך המרדכי מנמק שמשום תקנת המוכר שאם מהרגע הראשון היינו נועלים את ההליך ונותנים רק לראשון האפשרות להתמחר הרי שהיינו מפסידים את המוכר, משמע מדברי המרדכי שבאופן עקרוני מהרגע הראשון שאדם מתחיל בהליך ניסיון של קניה היה ראוי שיחול 'עני המהפך בחררה' ורק משום תקנת המוכר לא חל,

 [נפק"מ למונית שמשהו עוקף את חבירו בכמה מטרים שלמרות שלא חתמו על חוזה עם הנהג מונית יש כאן דין 'עני המהפך' מכיוון שכאן אין הפסד למוכר שכן המחיר קצוב].

הרי שמהרגע הראשון שאדם מתחיל להתעסק עם נכס מסויים מדין 'הישר והטוב' אומר הר"ן כל יתר האנשים צריכים לאפשר לו למצות את ההליך, ולא מדין שדומה לגזילה או למעשה חטיפה, שכן אין כל ודאות שהדבר יצא לפועל אך מצווים לתת לו למצות את העניין.

כשלב שני אם לאחר שאדם לקח את החפץ באמצע ההליך ונמצא שאותו עני באמת רצה בזה אז מגיע השלב השני שיונק את כוחו מהשלב הראשון, מכיוון שמדין 'הישר והטוב' היה לאותו אדם מסלול להגיע אל הדבר שכן מצווים לתת לו גישה ישירה לדבר, הרי שמעתה נמצא שזה שלקח את החפץ חוצץ ומפסיק בין העני לבין חיותו שכן הוא המחיצה היחידה שמפרידה בין העני לבין הדבר, ממש כלשון הגמ' בב"ב 'קא פסיק ליה לחייותאי', את השלב השני הזה מגדיר רש"י יורד עמו לחייו כיוון שכרגע הוא חוצץ בינו לבין חיותו. [1]

ו. בכך נראה ליישב כל הקושיות והדיוקים שהעלנו:

1. חז"ל קוראים לזה עני 'המהפך' מכיוון שבדיוק באו להדגיש שהמחייב של 'ועשית הישר והטוב' הוא לא מצד כעין חטיפה ולקיחה משהו שכבר ניתן לראות כשייך לאחר, אלא פשוט אנו מצווים לתת לאדם למצות את ההליך ולכן אפי' שהוא רק 'מהפך' מעביר את הלחמניה מצד לצד כדי לבחון האם הוא חפץ בה וכלל לא בטוח שירצה בה אפי' הכי מצווים שלא לקחת ממנו.

2. הגמ' שאלה 'עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מהו' משום שברגע החטיפה עדין אין מחייב של 'רשע' כל המחייב של רשע הוא דווקא אם ימצא שלאחר הלקיחה ימצא שבאמת העני רצה אותה ורק אז הוא נחשב ע"פ רש"י 'יורד עמו לחייו'- בהווה.

3. הגמ' במשל דברה דווקא על עני, כיון שסוברים הראשונים שעני המהפך הוי דווקא בעני ובקרקעות כיוון שזה דבר שקשה להשגה לכל אחד כל אחד נחשב לעניין זה כעני ולכן המשל בא לחדד לו שלעניין קרקע רב גידל נחשב ממש כעני. [במשל המונית שהובא לעיל, הרי שאף שלא יקרא רשע כי לעניין זה המחזר אינו עני אך ודאי שהוא עובר על השלחב הראשון של 'ועשית הישר והטוב'.  

4. ר"ת מיושב, כיון שאין חיוב על הנוטל להחזיר את הדבר לידי המחזר אלא חיובו הוא פשוט לא להיות 'חוצץ' בין העני לבין חיותו זה יכול להתקיים גם בעצם העובדה שהוא מסתלק מהנכס, אך אין כאן חיוב של השבה להביא הת המחזר בדיוק למצב שהיה בו אפשרות לרכוש, אלא אני פשוט צריך לסלק המחיצה בינו לבין חיותו שאני הצבתי.

5. ניתן ליישב את דברי הרמב"ם, יכול להיות שאדם אחר שיקדש את האשה לא יוגדר כ'עני המהפך בחררה' אך השליח עצמו הרי שהתחייב שאם יראה את האשה יקדש למשלח נמצא שכרגע הוא מצד הישר והטוב או מצד שאין שליח חוזר בו יכול כאשר רואה את האשה להביא את המשלח למסלול לקדש את האשה וכעת בכך שמקדשה לעצמו הוא חוצץ בינו לבין חיותו של המשלח וכעת הוא 'עני המהפך בחררה' כיוון שע"פ הישר והטוב היה למשלח גישה לאשה כיון שהשליח כשראה האשה היה אמור לקדשה לו. ודברי הרמב"ם מיושבים נפלא!

ז. יע' בתשובת האגרות משה, שם דן בשאלה האם מותר לנסות לשדך אשה שכבר משתדכת עם אחר.

[בקטע שלא נמצא בדף מקורות]- רוצה לומר שאם עוד לא סיכמו את התנאים באופן מוחלט אז ודאי שאפשר כדברי המרדכי שמשום תקנת מוכר וכאן ודאי שיש תקנת האשה שאולי כרגע יש משהו יותר טוב בשבילה, עוד אומר שלשיטת התוס' שבהפקר אין דין 'עני המהפך' אז ודאי שאף אם סיכמו את התנאים עדיין ניתן לנסות לשדכה כיוון שאשה כזו השני לא ימצא ולכן מותר לו לנסות לשדכה.

בהמשך הדברים אומר מהלך כעין מה שאמרנו, הוא מסביר שאף לשיטות האומרות שבהפקר אין 'עני המהפך' ניתן לומר שהרמב"ם שעוסק בשליח הרמאי שם זה נחשב ל'עני המהפך' מכיוון שכל מה שתמיד מותר לשני בהפקר כי הוא יפסיד שלא ימצא אחר ומשום הפסדו מותר לו לעקוף את הראשון אך שליח שכבר אסור לו לחזור משליחותו, ממי' כבר לא נחשב שמפסיד מכך שלא יכול לקדשה וא"כ כרגע כשהוא מקדשה לעצמו נחשב 'רשע' המהפך בחררה.

רק שהאגרות משה לא באר מדוע ללא הפסד של אחרים יש איסור מיד להיכנס לנעלי הראשון הרי כלל לא טרח , על כך הסברנו שיש עניין לאפשר לו למצות את ההליך וממי' אחרי שכבר יש לו מסלול וגישה לעניין מי שלוקח זאת ממנו חוצץ בינו לחיותו ונקרא רשע.

מעניין לעיין בכל תשובת האגרות משה!


[1] יע' בחידושי ר' שמואל על ב"ב שכותב לגבי בר מצרא שדין הישר והטוב מוליד בעלות ממונית וכו'…

השיעור הועבר ע"י הרב יעקב קופר

מקורות

עני המהפך בחררה.

1. קידושין נט.

רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא, אזל רבי אבא זבנה, אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה: המתן עד שיעלה אצלנו לרגל. כי סליק, אשכחיה, אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי? א"ל: לא הוה ידענא. השתא נמי ניתבה ניהליה מר! א"ל: זבוני לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא, אי בעי במתנה נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב: אושונא מתנות יחיה, רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל. לא מר נחית לה, ולא מר נחית לה, ומיתקריא ארעא דרבנן.

2. רש"י שם:  מהפך בההיא ארעא – מחזר עליה לקנותה.

  קבליה – קבל עליה סיפר דברי צעקתו לר' זירא.

  לרגל – כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב.

  עני המהפך בחררה – מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית.

  נקרא רשע – שיורד לחיי חבירו.

  לא הוה ידענא – שרב גידל מתעסק בה.

  דארעא קמייתא – זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

  ולא מסמנא מילתא – אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

  ארעא דרבנן – הפקר לתלמידים.

3. ר"ן קידושין :

אבל במי שמתהפך לזכות מן ההפקר אי נמי במתנה ליכא משום עני המהפך בחררה וכדאמרינן בפרק המקבל דבמתנה ליכא משום דינא דבר מצרא דאלמא בכי הא ליכא משום ועשית הישר והטוב….ומ"מ עשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע לפי שהעשיר מצוי לו לחם בביתו או ליקח משכניו ואע"ג דהאי עובדא דרב גידל מוכח דבעשיר הבא ליקח שייך נמי דינא דעני המהפך בחררה ה"מ במקח קרקעות לפי שאין הקרקעות מצויין ליקח.

4. ריטב"א קידושין נט.

ומיהו מה שכתב ר"ת ז"ל דכל היכא שנקרא רשע בית דין מחייבין אותו להחזיר הדמים , הא ליתא, דאם כן היכי אמרינן בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו , הרי מן הדין חייב להחזירה, אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון, וכן בההיא דישראל שלקח שדה מן הגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון, כיון שמן ההפקר זכה וקמא אפסיד אנפשיה דיהב זוזי לגוי מקמי דלימטי שטרא לידיה. 

5. מרדכי ב"ב סימן תקנא:

כתב רבינו מאיר דאם ישראל מחזר לקנות וקדם ישראל אחר וקנה אינו נקרא רשע ולא שייך עני המהפך בחררה אא"כ (*שהישראל ראשון) גמר [*ראובן] פיסוק דמים עם העובד כוכבים ולא היו חסרים רק כתיבת השטר ולהעלות בערכאות שלהם ולברר המקח וכה"ג אם קדם שמעון המקח והלך לקנותו נקרא רשע אבל אם לא גמר ראובן המקח עם העובד כוכבים ודוחק אותו שמא (*יזלזלו) [*יזלזל לו] העובד כוכבים וקדם שמעון וקנאו לא מקרי עני המהפך בחררה ובלוקח מישראל נמי לא מיקרי מהפך בחררה אלא היכא דגמרו הפיסוק כבר הלוקח והמוכר ונתרצו זה לזה ולא היו חסרים רק הקנין והלך זה וקנאה או באותן דמים או הוסיף דמים אז נקרא רשע אבל אם המוכר אינו רוצה למכרה בכך והלך אחר וקנאה לאו רשע הוא דאי אפילו בכה"ג נקרא רשע א"כ מפסדי' למוכר שאם יבא ראובן לקנות קרקע של שמעון לא ירצה לתת לו [אלא דבר מועט ולא כפי] שויה [לא יהא אחר רשאי לקנותם] ורבנן חשו טובא לפסידא דמוכר (*משום דמוכר) [*יען כי מוכר הוא] מחמת דוחקו

6. ב"ב כא:

אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחא ואתי בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא"ל קא פסקת ליה לחיותי.

7. רמב"ם אישות פ"ט ה"יז

העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע.

8. שו"ע אבן העזר סימן לה סע' ט':

העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך שליח וקדשה לעצמו הרי זה מנהג רמאות ומה שעשה עשוי.

9. נוב"י תניינא אבן העזר סימן עא:

ולדינא אמינא דלא שייך כאן אין שליח לד"ע שלדעתו עיקר העבירה בכאן שחבירו סמך עליו שיקיים שליחותו והוא רימה אותו ולא קיים שליחותו ואפי' לא קידשה לעצמו כלל רמאי הוא שחבירו סמך עליו והוא אינו מקיים שליחותו ומה שאמרו והלך וקידשה לעצמו משום שרצו להשמיענו החידוש שהיא מקודשת לו ועיין בר"ן ובתוס' ועיין בתוי"ט שם אבל מה שנקרא רמאי אינו תלוי במה שקידשה לעצמו וא"כ תיכף כשאינו רוצה לקיים שליחותו הוא רמאי ורשע ושוב מה שקידשה לעצמו אינו מוסיף בזה חטא ולא שייך בהקידושין אין שליח לד"ע ותיכף כשעשה שליח שני לקדשה לו הרי הוא חזר בו מלקיים שליחותו וכבר הוא רמאי ושפיר שוב השני נעשה שלוחו והרי היא מקודשת, זה הנלע"ד בזה לדינא:

אבל באומר לחבירו לך וקדש בודאי הוא רמאי שהרי הבטיח ואינו עושה וכששוב אינו עושה ואינו מודיע לחבירו שלא יסמוך עליו וממילא המשלח יושב ואינו עושה שום פעולה אחרת לקדשה שוב ליכא משום עני המהפך בחררה שהרי אינו מהפך בה ואפשר שאם זה מתחלה לא הבטיחו לקדש לו ג"כ לא היה הולך בעצמו לקדשה אבל בעני המהפך בחררה הרי חזינן שמהפך בה,

10. אגרות משה אבן העזר סימן צא

ולמה שבארתי ניחא דאף שבעצם לא היה כאן איסור מהפך בחררה משום תרי טעמי חדא דהא לא איירי שהיה הסכם מהאשה שרוצה להתקדש להמשלח דאיירי אף בלא ידעה האשה כלל מזה, כדחזינן מעובדא דרבין חסידא דמסיק שלא יהבוה לבריה המשלח ופשוט שגם המקשה ידע דהאשה לא ידעה כלל עד שבא רבין חסידא שבריה רוצה לקדשה ולא היה שייך איסור מהפך בחררה כיון שלא נגמר ביניהן עדין כלום כדאיתא ברמ"א. ועוד משום דהוא כהפקר ומתנה שלתוס' ופסק הרמ"א ליכא איסור מהפך בחררה ואולי סובר כן גם הרמב"ם. אבל האיסור בכאן הוא מה שהבטיח להמשלח לקדשה עבורו וסמך עליו ולא קיים הבטחתו. ועיין בפ"ת אה"ע שם סק"ט בשם הנו"ב שכתב דעיקר העבירה בכאן הוא במה שלא קיים שליחותו שחברו סמך עליו. וזהו מעשה הרמאות שאמר בגמ'. אבל סובר הרמב"ם דממילא יש בזה גם איסור מהפך בחררה, דסובר כטעם א' שבארתי להסוברים דליכא בהפקר ומתנה איסור מהפך בחררה דהוא משום דאינו יכול לסלק זכות האחרים. וטעם זה יסבור גם בהא דליכא האיסור כשלא נגמר ביניהם עדין שפסק הרמ"א משום דאף דעכ"פ היפך וטרח בזה ושייך ענין האיסור מ"מ לא נסתלק בהיפוך כזה זכות האחרים וכ"ש במוכר ישראל שהוא הפסד גם להמוכר ולכן אין לאסור את האחרים אף שמפסידין את המהפך את היפוכו וטרחתו. וא"כ בשליח שהוא עכ"פ אסור מצד מנהג רמאות הרי כבר אין לו זכות לקדשה לעצמו וממילא כשקידשה לעצמו עבר גם על איסור מהפך בחררה אף שעדין לא שמעו כלום מהאשה ואף שלא ידעה כלום מזה שהמשלח שלח לקדשה אם אך האשה היתה מתרצית גם למשלח. ולכן כתב הרמב"ם גם שנקרא רשע משום דמצד איסור רמאות שעליו נעשה גם איסור מהפך בחררה שיותר חמור שנקרא בשביל זה רשע. 

  אבל אם נימא כטעם ב' שהוא כקנין אין שייך איסור מהפך בחררה אף לגבי השליח כיון שהאשה עכ"פ לא נתרצית עדין ולכן אין עליו אלא איסור רמאות וזה יסבור המחבר בש"ע שלא כתב דנקרא רשע.

שיעור הרב יעקב קופר