image_print

הולכים אחר הרוב-הנהגה או בירור

הולכים אחר הרוב-הנהגה או בירור?

מובא ברשב"א:

"ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות, יש מפרש מפני שסרכות הריאה דבר מצוי ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו"

וכן לעניין רוב מומחים אצל שחיטה, אם השוחט נמצא לפנינו אנו צריכים לבדוק האם הוא אכן מומחה לשחיטה, למרות שלעניין חששות אחרים (כגון שמא נתעלף) אין צורך לבדוק, וזה מפני שיש מיעוט מצוי שאינם מומחים.

(הר' אלישיב כתב שמיעוט מצוי זה מעל 5%).

שואל הרב סולביצ'יק (ר' יוסף דב מבוסטון) – מה הסברא בזה ? ממה נפשך, אם הולכים אחר הרוב אז תמיד ואם לא אז צריך לחשוש גם במיעוט  קטן.

ומסביר:

יש להבדיל בין  2 סוגי הכרעה (במקום שיש ספק):

  • חזקה: לדוג':

זורק גט, ספק קרוב לו ספק קרוב לה אינה מגורשת משום חזקת אשת איש (העמד אשה על חזקתה).

"לויתי ואיני יודע האם פרעתי" (גם המלווה לא יודע), חייב, משום חזקת חיוב.

האם החזקה מהווה בירור של הדבר? התשובה היא – לא. אין כאן בירור אלא הנהגה. דהיינו היות ויש ספק אנו נוהגים לפי החזקה.

  • רוב: 

חתיכת בשר שנמצאה במקום שיש רוב חנויות כשרות- כשרה. האם זה בירור או הנהגה?

בבריסק מסבירים שבניגוד לחזקה רוב זה בירור.

ראיה לדבר –  הגמרא אומרת שרוב עדיף על חזקה, (לדוג' מצא פירות במקום שרוב מעשרים, אינו צריך לעשר למרות שיש חזקת טבל. דהיינו הרוב גובר על החזקה)  וההסבר המקובל לכך הוא שחזקה היא כאמור כלל של הנהגה בלבד, ואילו הרוב מברר את הספק, וכיון שאין ספק – שוב לא שייך ללכת אחרי חזקה, שכל עניינה הוא לקבוע כיצד להתנהג במקרה של ספק. 

לפי זה מסביר הרב סולבייצ'יק שרוב יכול להיות בירור רק במקום שיש מיעוט קטן אבל במקום שיש מיעוט מצוי, כאן כבר הרוב הוא רק הנהגה (ברמה של חזקה) ולכן היות והספק עדיין נשאר צריך לברר עד כמה שאפשר על מנת לשלול את הספק (בדיקת ריאות, בדיקת מומחיות השוחט וכיוצ"ב).

לסיכום (שיטת הרב סולוביצ'יק):

כאשר יש רוב מוחלט, רוב = בירור

כאשר יש מיעוט מצוי, רוב = הנהגה

אלא שההסבר אינו מתיישב עם דברי הרעק"א.

הרעק"א מביא: שכאשר יש תרי כנגד תרי אנו יכולים להכריע על פי חזקה (כגון בקידושין תרי אומרים קרוב לו ותרי אומרים קרוב לה שמעמידים על חזקת פנויה) וזאת למרות שבתרי ותרי לא יועילו עוד בירורים וראיות שהרי תרי כמאה. 

ומדוע א"כ מועילה חזקה? דוקא משום שחזקה אינה מתיימרת לברר ספיקות אלא היא הנהגה בלבד , ולכן היא  יכולה להועיל גם במקום תרי ותרי. שהרי כל כולה של החזקה לא באה אלא ללמד כיצד להתנהג במקרה שבו יש ספק, וגם 'תרי ותרי' הוא מצב של ספק שיש לקבוע כיצד להתנהג בו. 

לעומת זאת, אי אפשר להכריע על פי רוב במקום תרי ותרי (כגון תרי אומרים בשר כשר ותרי אומרים טרף ורוב חנויות כשרות) כי רוב זה בירור, ובירור נוסף לא יכול להועיל במקום שאפילו שני עדים לא הועילו.

ואם נסביר כמו הרב מבוסטון יוצא אבסורד שבעוד שברוב מוחלט לא נוכל להכריע במקום תרי ותרי כי זה בירור, דווקא במקום שיש מיעוט מצוי וזו הנהגה, נוכל להכריע לפי הרוב ?!

ולכן צריך להסביר: שההבדל בין מיעוט מצוי למיעוט רגיל הוא בשאלה האם בכלל מתחיל לנו הספק.

הדברים הרי פשוטים שכאשר אדם יוצא בבוקר מהבית אין כאן ספק האם יש כאן חשש פיקוח נפש שהרי חלק מהאנשים נפגעים מתאונת דרכים ! משום שזה מיעוט זניח ולא מתחיל כלל ספק.

דהיינו ישנו רוב שאומר שכלל לא מתעורר ספק וזה כאשר המיעוט זניח, וישנו רוב שאומר שאמנם יש ספק, אבל אפשר לנהוג לפי הרוב, וזה כאשר יש מיעוט מצוי.

(לדוג' רוב נשים ניכר עוברן לשלושה חודשים והלכה ונתייבמה ונמצאת מעוברת, פטורים כי נחשבים אנוסים וזה משום שכלל לא התעורר ספק)

ולפיכך במקום בו המיעוט זניח (שאר טריפות) אין צורך לברר כי לא מתעורר כלל ספק.

אבל במקום בו יש מיעוט מצוי, כמו סירכה בריאות, אמנם ניתן להכריע לפי הרוב (ואם לא בדק, אין זה שאכל טרף) אבל יש לברר עד כמה שאפשר.

********************

שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם באו ונשאלו זה אחר זה מורין לכל אחד מהן בפני עצמו שהוא טהור שספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור.

כאן ברור שההכרעה היא מדין הנהגה.

תוס' זבחים עא. שואל:

 "ועוד שאל הרב רבי יצחק מר"ת דקאמר רבי שמעון (סנהדרין דף עט:) הנסקלים בנשרפים ידונו בסקילה שהשריפה חמורה ניזיל בתר רובא להחמיר" 

דהיינו מדוע לא הולכים בתר הרוב וידונו במיתה החמורה (אם היא הרוב)

ותירץ:

"אי נמי לא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה… דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר ודאי"

דהיינו לפי דברי התוס' אי אפשר ללכת בתר רובא כאשר בוודאי נגיע לתוצאה לא אמיתית.

שואל ר' אלחנן: למה, אפו, בשני שבילים הדין הוא ששניהם טהורים הרי גם כאן התוצאה בוודאי לא אמיתית שהרי אחד ודאי הלך בשביל טמא?

ולפי מה שאמרנו צריך ליישב:

רוב זה בירור – ואי אפשר לעשות בירור כאשר ברור שהוא לא אמיתי.(לא יכול להיות שכולם נסקלים)

לא כן בחזקה שזו הנהגה – כאן אפשר להחיל עם כל אדם הנהגה לטהר אע"פ שזה לכאורה סותר.

[בגמ' בבא מציעא ו:

"קפץ אחד מן המנויין לתוכן, כולן פטורים." 

והקשו תוס' בד"ה קפץ: תימה, דלבטיל ברובא וליחייבו כולהו במעשר? 

ומתוס' הנ"ל משמע שגם כאשר אנו הולכים אחר הרוב זה אינו בירור של 100% אלא עדיין נשאר קצת ספק ולכן זה לא "עשירי" ודאי.] 

  • התירוץ הנ"ל אינו בתוס' שם אלא כנראה בראשונים (רא"ש והריטבא)

וליישב בדרך נוספת:

בשני שבילים השאלה לגבי שביל א' אינה נוגעת לשאלה לגבי שביל ב' ולכן ניתן להגיע בשניהם להכרעה לטהר למרות שלכאורה ההכרעות סותרות.

אבל בנתערבו נסקלים בנשרפים השאלה לגבי כל אחד נוגעת לכלל התערובת, דהיינו האם הוא מהרוב או מהמיעוט. כאן השאלות נוגעות זו לזו ואי אפשר להגיע להכרעה על פי רוב שודאי אינו אמיתי.

בגמ' בבא בתרא לא:

"איתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי"

דהיינו לפי רב חסדא שתיהן פסולות לעדויות אחרות.

שואל ר' אלחנן מדוע פסולות הרי גם אם יש ספק לגבי כשרותם תעמיד אותם על חזקת כשרות?

ויש לישב:

  1. עדים זה בירור ועל כן לא ניתן לעשות בירור (בעדויות נוספות) כאשר יש ספק לגבי העדים.
  2. השאלה לגבי העדים נוצרה מיד בעדות הראשונה – העדות המוכחשת. בנקודת זמן זו א"א להכריע ששתי הכיתות כשרות כי זה סותר זה את זה. משא"כ בשני שבילים שבזמן השאלה – דהיינו כאשר אחד הלך באחד משני השבילים, אין השאלות נוגעות זו לזו, וניתן להכריע לגבי כל שאלה ושאלה בנפרד.

חיוב בנזיקין-הפסד לניזק או נזק לחפץ?

חיוב בנזיקין- הפסד לניזק או נזק לחפץ?

כיודע ההלכה שמי שמצא בשר בשוק הולכים אחר הרוב ואם רוב חנויות כשרות, הבשר כשר.

מה יהיה הדין אם אח"כ התברר שלמעשה היה בשר טרף . האם חייב קרבן כדין שוגג או לא?

האם העובדה שהתירו לו את הבשר מדין רוב פוטרת אותו מקרבן?

תוס' יבמות לה: (ד"ה ונמצאת מעוברת):

הכונס את יבמתו לאחר שלשה חדשים מאז שמת בעלה והתברר שבכ"ז היתה מעוברת כותב תוס' שפטורים מקרבן חטאת ד"כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד" 

כך גם הדין שמי שחי עם אשתו בחזקת טהרה והתברר שהיתה טמאה שפטור מקרבן.

דהיינו כאשר סומכים על הרוב או החזקה זה היתר וגם אם התברר כי בפועל אין זה כך – פטור מקרבן.

 

  • על יסוד זה נשאל הרב אלישיב את השאלה הבאה:

סוחר בשר שלח לחו"ל צוות שוחטים + רב שיבדוק. הלה הגדיל ראש ובדק הרבה מעבר למה שצריך ואכן אחוז הפסילות היה גבוה בהרבה מהרגיל.

בעל הבית בא בטענה כלפי הרב מדוע הגזים בבדיקתו וגרם לו נזק גדול ואילו הלה טען כי: "בסיעתא דשמיא הצליח להפריש את ישראל מאכילת טריפות"

לאור מה שאמרנו שכאשר סומכים על הרוב זה "היתר" האם ניתן לחייב את הרב שהגזים כאשר בדק במקום בו ניתן לסמוך על הרוב?

הרב אלישיב פטר משום שאין כאן "מעשה נזק" אלא "מעשה בדיקה". אבל בדרך נוספת:

בגמ' ב"ק צח.:

אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מאי טעמא אמר הא מנח קמך אי בעית שקליה והני מילי בצלולין דקא חזי ליה אבל עכורין דלא קחזי ליה לא והני מילי דאדייה אדויי אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד.

למה כאשר המים צלולים המזיק פטור הרי ברור שגרם לבעלים נזק.

אלא שצריך להסביר שהחיוב בנזיקין אינו מצד ההפסד לבעלים אלא מצד הנזק לחפץ  ("מכה בהמה ישלמנה") והואיל ולחפץ לא נגרם נזק לכן המפיל פטור.

  • ראיה:

בגמ' ב"ק צט. 

ההוא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב טרפיה ופטריה לטבח מלשלומי 

רש"י: מגרומתא – שחט מתוך אחת הטבעות והגרים חוץ בין טבעת לטבעת ושייר מלא החוט על פני רובה ורבי יוסי ברבי יהודה מכשר ליה במלא החוט על פני רובה ורבנן בעו על פני כולה בהכל שוחטין (חולין דף יח.):

דהיינו שחט בדרך שיש עליה מחלוקת ולמרות שמצד הדין הבשר אסור כי אף אחד לא אוכל בשר שיש בו כזו  מחלוקת בכ"ז השוחט פטור.

למה?

גם כאן העניין הוא שאמנם יש נזק לבעלים (כי אי אפשר לאכול את הבהמה) אבל מצד הנזק לחפץ היות וזה מחלוקת, זה נשאר בספק והמוציא מחברו עליו הראיה. 

  • ראיה נוספת:

הגמ' בב"ק (יז:):

"דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר"

ובתוס' שם ד"ה "זרק כלי מראש הגג":

נראה דאם זרק אבן, או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר

ולכאורה מדוע צריך את הטעם של מנא תבירא תבר ? הרי בזמן שהכלי באוויר כבר אין לו ערך?

וכן בזורק חץ. מדוע לפי תוס' חייב השני הרי שבר כלי שכבר לא שווה כלום (כי עוד מעט ישבר ע"י החץ) ?

אלא  שכפי שאמרנו החיוב אינו משום ההפסד לבעלים (שאז באמת השני כבר לא הפסיד כלום כי החפץ כבר לא היה שווה כלום) אלא משום הנזק לחפץ עצמו ואלמלא "מנא תבירא תבר" (או בזורק חץ שהסברא אינה קיימת) הרי שהשני גרם נזק לחפץ והיה צריך להיות חייב.

 

ומכאן גם הרב שלא עשה נזק בגוף החפץ יהיה פטור.

 

  • מה יהיה הדין במקרה ההפוך:

לפלוני יש חפץ שתקוע מאחורי ארון כבד שלא שווה לפרקו בשביל להוציא החפץ. פלוני ניסה להוציא ושבר את הכלי. האם יהיה חייב?

כאן הסברא הפוכה: מצד החפץ גרם נזק. אבל מצד הבעלים לא גרם לו הפסד.

כאן אנו נכנסים למחלוקת רש"י ורמב"ן בעניין זורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל.

הרמב"ן כותב שאף אם "בתר בסוף אזלינן" שניהם היו פטורים, הראשון משום שלא הוא שבר והשני פטור כיוון שסופו להישבר ואין לו דמים עכשיו.

ואילו רש"י אומר שהשני היה חייב.

הסבר הדברים הוא שלפי הרמב"ן אמנם מצד החפץ הוא מזיק אבל היות ו"אין לו דמים" גם השני פטור ואילו לפי רש"י יהיה חייב.

[הבאנו בעבר מקרה של אדם שיש לו 2 בולים יקרי ערך בא אחד והזיק את אחד הבולים אבל בגלל שכעת יש רק בול אחד הוכפל שוויו. האם יהיה חייב

מצד החפץ – יש כאן נזק אבל מצד הבעלים אין הפסד.

לכא' הדברים תלויין במחלוקת רשי והרמבן שהבאנו:

לפי רש"י יהיה חייב ולפי הרמבן לא.

אלא שניתן לחלק ולומר שגם לפי הרמבן יהיה חייב כי השיפוי של הנזק (הכפלת שוויו של הבול שנותר אינה בעצם מעשה הנזק)]

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

 

למה לא תיקנו אזכרת חנוכה ופורים בברכה מעין 3

למה לא תיקנו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין 3

מקשים האחרונים למה לא תיקנו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין ג' (כמו רצה והחליצנו, ראש חודש וימים טובים)?

ועוד שאלה:

מדוע בברכת המזון באה הזכרת שבת ומועד אחרי  "רחם" לפני "ובנה ירושלים", ואילו בברכת מעין ג' אומרים "ורצה והחליצנו ביום השבת הזה" אחרי ובנה ירושלים (לפני הטוב והמטיב)?

ושאלה נוספת:

במעיין ג' במקום יעלה ויבוא של החגים אומרים "ושמחנו ביום…". מאיפה נלקח הנוסח הזה?הרי ביעלה ויבוא כלל לא לא מזכירים את נושא השמחה.

מתרץ ר"ח:

הגמ' במסכת ברכות כט. אומרת שלא אומרים תפילת הביננו במוצ"ש שהיות וצריך להוסיף הבדלה בחונן הדעת אתי לאטרודי ומקשה  מדוע אי אפשר לכלול הבדלה בתחילת הביננו, ובאופן זה אין חשש שייטרד, ונשארת בקושיא. 

ואומרים תלמידי רבנו יונה שבברכה קצרה (כמו הביננו) לא מכניסים הזכרות.

לאור דברים אלו מובן למה לא כללו הזכרת חנוכה ופורים בברכת מעין ג'. אך אם כן קשה מדוע הזכרת שבת ומועד כן נכללו?!

אומר ר"ח:

הדין הוא שאם שכח רצה או יעלה ויבוא בברכת המזון ונזכר אחרי ובנה ירושלים: 

בשבת אומר ברוך אתה ה' … שנתן שבתות ומנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. 

וביו"ט שאומר ברוך אתה ה' … אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג… הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים"

ובר"ח: ברוך אתה ה'… אשר נתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון.

דהיינו לפני ובנה ירושלים רצה ויעלה ויבוא הם בגדר אזכרה בלבד ואילו לאחר ובנה ירושלים זה כבר תוספת ברכה.

ולכן במעין שלוש, שהיא ברכה קצרה, עד "ובנה ירושלים" היות ולא מוסיפים אזכרות לא מוסיפים של שבת, ראש חודש או יו"ט. אבל אחרי "ובנה ירושלים" כאן כבר דינם (בברכת המזון) כברכה ולכן כן הוסיפו במעין ג', אחרי ובנה ירושלים. 

ולכן גם ביו"ט מזכירים במעין ג'  בלשון "ושמחנו", כיוון שזה תחליף לברכה הנ"ל ששם אומרים "לששון ולשמחה".

לעומת זאת על הניסים זו תמיד אזכרה וגם אחרי ובנה ירושלים לא תיקנו ברכה מיוחדת ולכן לא נכנס כלל למעין ג' (שהיא כאמור ברכה קצרה).

  • ישנה חקירה שחוקר הפרי מגדים והיא: האם רצה ויעלה ויבוא זה חלק מברכת המזון או כאזכרה בלבד?

ולפי הדברים שאמרנו ברור ששיטת ר"ח היא שרצה היא רק אזכרה.

נפק"מ:

  1. אדם ברך ברכת המזון בסעודה שניה בשבת ושכח רצה ויחד עם זה כיוון גם להוציא את חברו שאכל סעודה שלישית. האם היות ולא יצא מבחינת עצמו לא הוציא גם את חברו או לא?

הדברים יהיו תלויים בספק: אם זה חלק מהברכה אזי כיוון שחסר בברכה הכלל הוא שאם לא יצא לא מוציא. אבל אם זה רק אזכרה אזי מה שחסר זה לא בברכה עצמה וחברו יצא.

  1. יו"ט שחל בשבת ובירך ברכת המזון ראשונה ושכח יעלה ויבוא ובשניה שכח רצה. האם מצטרפים?

גם ככן הדברים יהיו תלויים בספק: אם זה חלק בברכה, לא יצא, כי אף פעם לא בירך ברכה כתיקנה. אם זה אזכרה אזי ניתן לצרף הברכות.

  1. כוס שלישית מארבע כוסות בליל הסדר צריך לשתות לאחר ברכת המזון. ויש דעות שאם שתה לפני ברכת המזון לא יצא. מה יהיה הדין אם שתה כוס שלישית ונזכר ששכח יעלה ויבוא בברכת המזון. האם יצא ידי כוס שלישית?

שוב יהיו הדברים תלויים בספק: אם זו אזכרה, אזי הברכה היתה בסדר ולפיכך גם יצא ידי חובת כוס שלישית. אולם את זו ברכה אזי לא בירך ברכת המזון ולא יצא ידי כוס שלישית.

המאירי כותב שאם לא הזכיר בברכת המזון "על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו" לא יצא ידי חובה ויש ראשונים שחולקים ומוכיחים שאין זה מעכב שאם היה מעכב היה צריך להזכיר ברית ותרה גם במעין ג', והמאירי לא הסביר כיצד ליישב ראיה זו.

הרמב"ם ברכות פ"ב ה"ג: 

"ברכת הארץ צריך לומר הודייה בתחלתה ובסופה וחותם בה על הארץ ועל המזון, וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, וצריך להזכיר בה ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה"

לפי לשון הרמב"ם (וכך גם משמע בגמ' ברכות מח:) ברית ותורה לא מעכב – דהיינו שזו אזכרה בלבד אך לא חלק מהברכה. 

כך גם משמע בשמנה ברורה שאומר שאם שכח ברית ותרה יכול להזכיר אחרי "נודה לך" ולפני רחם נא". ואם זה חלק מהברכה איך מועילה ההשלמה אלא משמע שזו אזכרה בלבד.

לפיכך גם מובן מדוע לא אומרים ברית ותרה במעין ג' – שכיוון שזו ברכה קצרה אין מוסיפים אזכרות כדאמרן.

הגהות אשר"י פ"ק דמגילה (סי' ד') כותב שנשים חייבות בבהמ"ז מן התורה אבל אינן מוציאות את האנשים שאינן יכולות לומר ברית והדברים לכאורה תמוהים שהרי בגמרא משמע שאם היו חייבות דאורייתא היו יכולות  להוציא אנשים?

ומסביר רעק"א שכוונת הגהות אשר"י היא רק לחלר של ברית ותרה שאת זה לא יכולות להוציא ועל הגבר לומר בעצמו.

ושואל החזו"א איך זה עובד, הרי יש לנו כלל שאי אפשר לצאת חצי מדין שומע כעונה וחצי באמירה עצמית.

ולפי מה שאנו אומרים שברית ותורה אינן חלק מהברכה אלא אזכרה הדברים מובנים שכן מה שלא ניתן לצאת חצי- חצי זה בברכה אחת אבל כאן יש ברכת המזון לחוד ואזכרה (ברית ותורה) לחוד וניתן לפצל ולצאת את הברכה מדין שומע כעונה ואת האזכרה בעצמו.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

תליוהו וזבין

תליוהו וזבין

הקדמה: מעשה שהיה בקבלן שחתם עם בעל נכס על הסכם שיפוץ שבו מפורט שכר העבודה, במהלך הבנייה איים הקבלן שאם בעל הדירה לא יוסיף לו תשלום בעקבות העלויות הגבוהות הוא יפסיק את העבודה ואף יזיק לו בהריסת חלק מהתמיכות, כעת בעל הבית ששילם לו מגיע לבי"ד וטוען שהוא נתן לו את הכסף בשל איומו אך כעת הוא רוצה שבי"ד יורו לקבלן להשיב לו את הכסף ע"פ סוגיית הגמ' שאם כפו אדם לתת חפץ הרי שאין המקח חל.

א. מצינו בגמ' בב"ב במח: את דברי רב הונא כי 'תליוהו וזבין זביניה זביני' אך משמע מדברי הגמ' וכפי שפרש הרשב"ם במפורש כי 'תליוהו ויהיב' לא הוי זביניה זביני. 

רשב"ם ביאר את החילוק כי כאשר הכפייה היא על יצירת מקח אך נעשה מקח עם תמורה אז יש גמ"ד והסכמה להחלת קניין בניגוד למצב של כפייה למתנה שאז אין זה מספיק כדי ליצור גמ"ד. 

בהעמקה של החילוק מצינו את דברי ה'זכר יצחק' שהוסיף לבאר כי אף שיש הסכמה עקרונית אף בתליוהו ויהיב שכן עכשיו הוא רוצה בזה בעד הצלת נפשו סוף כל סוף ברור לנו שאין כאן הסכמה לצמיתות שכן וודאי שצופה האדם פניו לזמן שהאונס יגמר ואז יוכל להשיב הדבר על כנו בניגוד למצב של כפייה לעשיית מקח עם תמורה ששם לא בהכרח שלאחר שהאדם הסכים בעקבות הייסורים הוא ירצה לחזור בו בעתיד שכן הוא קבל תמורה ודילמא בעתיד יהיה ניחא ליה בצד של המקח של התמורה הכספית שקבל ולא בהחזרת הגלגל לאחור. וא"כ יש לנו הסכמה על רגע זה ואין לנו סתירה לצמיתות המקח שכן אין לנו ידיעה ברורה שאינו ירצה בזה בהמשך.

יע' כי רבינו יונה [וכך נפסק להלכה] הורה שאף כפייה לקנייה תועיל כל זמן שנעשתה במחיר סביר מכ"ש שאם תליוהו וזבין זביניה זביני אז תליוהו כדי לקנות חפץ יהני שכן יש יותר הנאה לקונה מלמוכר. 

ב. נציע מס' קושיות:

  1. 1. ק' הראשונים על דברי רש"י בגיטין: בגיטין נה: מבואר בגמ' שבגזירות הראשונות של הסיקריקון ניתן להם רשות להרוג בישראל ולכן אם ישראל באונסו נתן להם קרקע ע"מ לפדות את נפשו הרי שבאופן זה המקח חל אך לעומת זאת בגזירה השלישית לא הותר להם להרוג בישראל ולכן אם הגוי איים על ישראל ובשל כך נתן לו הישראל קרקע הרי שאין המקח חל כיון שמצפה הישראל לתבוע את הסיקריקון בדיני המלכות וכך להוציא מידו קרקע זו. 

רש"י ביאר מדוע המכר חל בגזירות הראשונות מכיון ש'תליוהו וזבין זביניה זביני' אך הקשו הראשונים שמבואר מדברי הגמ' בב"ב דזה דווקא כאשר ניתנת התמורה אך בלא תמורה אין גומר ומקני וא"כ מדוע הכא גמר ומקני. 

  1. סתירה בדברי הרמב"ם: הרמב"ם בהלכ' יסודי התורה בפ"ח ה"ד פוסק שמי שבמקום למות עבר על אחת מג' עבירות החמורות אמנם עבר על העשה של קידוש ה' ולא קיים את המצוה אך מנגד אנו לא נעניש אותו כעונשו של עובר עבירות אלו מדעת מכיוון שהוא אנוס במעשהו, אך לעומת זאת המתרפא בעריות=שהיה חולה והרופאים אמרו שינצל ממיתה רק אם יבוא על העריות, פסק הרמב"ם שחייב מיתה ובהסתכלות פשוטה בשתי המקרים רמת הפשיעה היא שווה שכן בשניהם האדם עושה את העבירה כדי להציל את נפשו למרות שמחויב למות ולא לעבור את העבירה. 
  2. דברי הראב"ד בב"ק קיז: מובא בגמ' שאם אנס הכריח ישראל להראות איפה ממון ישראל הרי שאם הצביע על השדה של חבירו פטור מדינא דגרמי אך אם נשא ונתן ביד פסק הרמב"ם שחייב אך לעומת זאת הראב"ד הורה שפטור מכיוון שהוי באונס והקשה עליו השיטה מקובצת שם שהוי גמ' מפורשת בהכונס שמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם. 

ג. הב"י תרץ על קושייתו על רש"י שיש לחלק בין מקרה שאנס על קרקע ספציפית שביחס לזה אמרה הגמ' בב"ב ש'תליוהו ויהיב לא הוי זביניה זביני' לבין מקרה שהאדם נתן לו את א' מקרקעותיו בפדיון נפשו שבזה איירי הגמ' בב"ב. 

ובפשטות ביאור החילוק הוא כי יש הבדל בין מקרה שכל מעשהו של האדם נעשה בכפייה לבין מקרה שהסיטואציה נכפתה על האדם אך סוף כל סוף הוא עושה את הפעולה מדעתו ומיוזמתו, עפי"ז ייושבו כל הקושיות כולם. 

וניישב הקושיות: 1. תליוהו ויהיב לא זביניה כיון ששם הוא לא היוזם אלא נאנס לתת קרקע ספציפית בניגוד לסיקריקון ששם האדם מבחירתו ויוזמתו מתווה את העיסקה

  1. בדברי הרמב"ם יש לחלק טובא בין מקרה שהגוי מצווה אותו עכשיו לבוא על העריות ואם לא הורגהו שזהו מעשה בעל צביון של אונס לבין שהאדם הוא במצב של סכנת נפשות שמיוזמתו ובעשייתו נוקט בדרך פעולה של הצלה שיש בה משום איסור עריות ולכן מוגדר כעשייה מרצונו.
  2. בדברי הראב"ד ניתן ליישב שכל מה שהגמ' אמרה שמציל עצמו בממון חבירו חייב דווקא במעשה של דוד המלך ששם יזם מעצמו את הצלתו ע"י ממון חבירו ששרף את הגדישים כדי לנצח את פלשתים אך באופן שכפו אותי לתת את ממון חבירי ואם לא יהרגו אותי הרי שמעשה הנזק בממון חבירי הוא מעשה של אונס גמור ועליו אני לא מתחייב בנזיקין.

ד. אלא דיע' בדברי הגרש"ש שיש לומר הבנה יותר מעמיקה בחילוק הב"י שאין זה מסתכם רק בהסתכלות אם האנוס יזם את המעשה וממי' ביצע מעשה הצלה או שהמעשה היה ככפאו שד אלא מהות החילוק היא האם היה טמון רצון של הנאנס מכיוון שבהקנאה הוא מציל עצמו ממצב יותר בעייתי ולכן יש שם של ניחותא של הצלה במעשהו. למשל נפק"מ תהיה במקרה שביום א' הגוי גזר על היהודי שהוא יהרוג אותו ולמחרת הוא אמר לו שאם יביא לו קרקע הרי שהוא יוותר על הגזירה של היום הקודם הרי שבאופן זה לפי איך שהסברנו בפשטות את חילוקו של הבית יוסף הרי לא היה ביוזמת המקנה וא"כ היינו אומרים שלא יחול הקניין אך לפי חידוד הסברא של הגרש"ש הרי שאף במקרה כזה יהיה גמ"ד כיוון שהקניין מציל אותי מרעה קודמת שהיתה לי סכנת מוות ולכן אני גומר בדעתי אך בתליוהו ויהיב כל צרת המיתה נגרמת לי בשל אותה הקרקע שמבקשים ממני כעת ולכן אין כל ניחותא בקניין זה שכן האדם היה מעדיף פשוט לא לקום הבוקר ושלא יבואו לסטים באיומים לקרקע בניגוד למצב שכבר היה קודם על האדם סכנה נפרדת שכעת רוצה בהצלה זו בין אם הוא היוזם ובין אם לא. 

ד. יע' בפסה"ד בבי"ד ירושלים לעניני ממונות [הובא בעמ' 11 בקובץ עולמות בסוגיית 'תליוהו וזבין'] שיצא לנו לא כדבריהם וצריך ביאור פסק הדין שיצא מתחת ידיהם. 

שם איירי בקבלן שסגר עם בעה"ב לשפץ לו את הבית על סכום מסוים ובאמצע העבודה איים על בעה"ב שאם לא יוסיף לו תשלום בשל עלויות גבוהות משסבר הרי שיפסיק את העבודה ולא רק זה אלא אף ייגרם לו נזק מעבר להפסקת העבודה. 

ושם רצו לפסוק שחשיב כפעולה מרצונו ובעשייתו וכמו אדם שסגור במקום מרוחק וצריך להגיע לעיר ושילם סכום גדול בשביל המעבורת. לפי הגדרים שיצא לנו בשעור הרי שמקרה זה הוא מקרה קלאסי של 'תליוהו ויהיב' שכן הקבלן כעת מכריח אותי להביא לו עוד סכום של כסף ואם לא יזיק לי הרי שאין כאן בחירה מדעתי או הצלה מצרה קודמת אלא זהו כמו כל מקרה של 'תליוהו ויהיב' שכעת מאיימים עלי בפגע אם לא אתן את המבוקש.

שיעור הרב יעקב קופר

מקורות

תליוהו וזבין זביניה זביני: / ב"ב מז:

  1. בבא בתרא מז:

אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה ואלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה מותיב רב יהודה גט המעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול ובעכו"ם חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומגרש הא איתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו בעכו"ם פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה מותיב רב המנונא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהב זוזי

  1. רשב"ם שם:

תליוהו וזבין – מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר רוצה אני…ודוקא מכר אבל מתנה לא הויא מתנה דכיון דלא מקבל מידי לא גמר ומקני כדמוכח לקמן דאמרינן מודה שמואל היכא דיהב זוזי. 

אלא – רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי.

מודה שמואל דהיכא דיהיב ליה זוזי – זה הלוקח מן הסיקריקון כשחזר ולקח מבעל הבית יהב ליה זוזי לבעל הבית דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני דהיינו תליוהו וזבין אבל בלא מעות לא גמר ומקני דהא רב הונא נמי תליוהו וזבין קאמר אבל תליוהו ויהיב לא הוי מתנה.

  1. זכר יצחק סימן מד:

ובתחילה נקדים ההסבר דאגב אונסיה גמר ומקני, ונראה דהסברא הוא כך, דכיון דנתרצה מחמת אונס הוי ריצוי גמור הלכך אפילו בתליוהו ונתן ג"כ מקני, ולשון הגמ' ג"כ מוכח דכתוב סתם אגב אונסיה גמר ומקני. אך הנ"מ בין תליוהו וזבין ותליוהו ונתן הוא דבתליוהו ונתן איכא אומדנא דמוכח דרצונו היה בזמן שיבוטל האונס יבוטל המתנה אבל גבי תליוהו וזבין מתחילה היה מוכרח למכור ונתרצה, א"כ מכירתו מכירה גמורה ואומדנא דמוכח ליכא דרצה שיבוטל המקח היכא שיבוטל האונס, דהא קיבל דמים ולא הפסיד כלום, וגם פן לאחר זמן ירצה יותר הכסף מהחפץ. 

  1. בית יוסף חושן משפט סימן רה

ואם תאמר הא בהניזקין (גיטין נה:) אמתניתין דסקריקון אמרינן דשלש גזירות גזרו וכו' הילכך קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני ופירש רש"י הילכך אגב אונסיה כי אמר ליה שא קרקע זה והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם וקיימא לן תליוהו וזבין זביניה זביני ומשמע מהכא דעל ידי אונס בלא דמים נמי גמר ומקני … ומצאתי שכתב הרשב"א בהניזקין (נה: ד"ה מתניתין) ואף על גב דקיימא לן כרב הונא דאמר תליוהו וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגב אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין ומיהו בהרוגי המלחמה אף על גב דלא יהיב דמי אין בו דין סקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקני הואיל והפקיר אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד עכ"ל נראה מדבריו דשאני התם שלא היו מקוים לשוב לנחלתם עוד ומשום הכי הוי כאילו קיבלו דמי השדות שהרי לא היו שלהם כלל ולא היו מקוים לשוב לביתם עוד והילכך אגב אונסייהו גמרי ומקני ולי נראה לתרץ בענין אחר דכשהאנס אומר תן לי קרקע זו ואי לא קטילנא לך ודאי לא גמר ומקני אלא אם כן נתן לו דמים אבל כשאין האנס תובע ממנו כלום אלא שהוא רוצה להורגו וזה נותן לו קרקעו כדי שיניחנו ודאי שאף בלא דמים גמר ומקני ומשום הכי בשתי גזירות כיון שהופקרו להריגה האנס היה בא להרגו בלא שיתבע ממנו קרקעו וזה היה פודה עצמו בקרקעו וגמר ומקני אבל בגזירה בתרייתא כיון דאמרי כל דקטיל ליקטליה ודאי לא היה בא להורגו אלא על ידי שתובע ממנו קרקעו ומגזם לו שיהרגנו אם לא יתננו לו ולפיכך לא גמר ומקני כיון שלא נתן לו דמים.  

  1. רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה 

הלכה ד כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה

הלכה ו: כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.

  1. חידושי ר' שמעון שקופ כתובות סימן ד

ד) ומזה נתברר לנו עכ"פ ענין אונס שהוא מגרע עיקר מעשה עבירה משום דאיכא חסרון הרצון, וא"כ עלינו לילך בדרך זה גם בקנין שאונס מבטל שהוא מחמת חסרון הרצון, ולפ"ז בע"כ עלינו לאמר דהא דתליוה ויהיב לא מהני הוא משום דאין בזה רצון מוחלט לפי ערך הראוי להקנאה. והוא אף שענין להקנות הוא כעין שכתבנו בע"ז דבאמת אין רצונו הפנימי מסכים לזה רק שבוחר יותר בזה מלסבול יסורי מיתה, וכל כעין זה אינו נקרא רצון ורק במכירה דיינינן דבאמת כיון דנוטל דמי' [בוחר בזה] מזה שעי"ז ינצל עכשיו מיסורים והוא מתרצה בלב גמור כנ"ל ברור. וכן צ"ל הא דמהני בסקריקון כמו שהבאנו לעיל משום דלא אנסוהו ע"ז הקרקע, צ"ל דבכה"ג חשבינן שיותר מתרצה. ואף דלכאורה אינו מובן החלוק כמו שהקשינו למעלה, מ"מ עלינו לאמר כן דאף דלא מצינו סברא זאת בראשונים ז"ל ורק הב"י אמר כן מסברא דנפשיה בהך דסיקריקון ושם אמרו באחרונים ז"ל לתרץ בדרכים אחרים ועי' בחי' הרשב"א לגיטין, אמנם הראני אחד מתלמידי הישיבה דברי הר"מ ז"ל בהלכות יסודי התורה בהלכה ו' דאין מתרפאים בעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים ואם עבר ונתרפא עונשים אותו בי"ד עונש הראוי לו עכ"ל. והנה פסק הר"מ לעיל בהלכה ד' דאף היכא שמחויב למסור נפשו מ"מ אם עבר אינו נענש מדין אונס ולמה כתב כאן דאם נתרפא עונשין אותו הרי אנוס הוא, אלא בע"כ סובר כסברת ב"י הנ"ל דכיון דהוא עושה מעצמו כדי להציל אינו נקרא באונס רק ברצון כיון שבוחר מעצמו ומשום פקוח נפשות לא הותר בע"ז, וכן מוכרח מהא דמבואר לקמן במשנה ד' כ"ד ע"ב ע"י נפשות אסורה לבעלה וכמש"כ שם בתוס' דמשום פחד מיתה חיישינן שמא נתרצתה יעו"ש והרי דבכה"ג מיקרי ברצון ועי' בס' הפלאה שהעיר שם בזה. אמנם בכ"ז אין דינו של הב"י מוכרח מזה די"ל דלענין זנות וע"ז חשוב ברצון בכה"ג היכא שמרצונו פודה עצמו ממיתה ע"י זנות או ע"ז כיון שהאנס לא אנסו ע"ז, היינו אף דאולי גם בכה"ג אינו רוצה באמת אבל לא הותר אונס כזה לבחור אדם מעצמו עבירה כזאת, אבל לענין הקנאה דבעינן שיגמור ויקנה מסתבר דגם בכה"ג אינו גומר ומקנה יותר ממה שמאנסין אותו על זה ביחוד, וצע"ג.

וי"ל דעיקר החלוק בין אנוס ע"ז הענין לדין מציל עצמו, דבאנוס על הדבר הוא רוצה שלא יהיה זה הענין כלל ומה שעושה הוא עושה בכפיה אבל אין לו שום ניחותא מהענין כלל דלולא זה הענין לא היו כופין לו כלום אבל במציל עצמו יש לו טובה מן הדבר שלולא זאת חסר לו ההצלה והוא מוצא רצון ממציאות זה ההצלה ומשו"ה חשיב רצון לענין עבירה וכן לענין אשה על בעלה. וכן לענין מתנה מהני דהוה כתליוהו וזבין דמתהנה מן ההקנאה אבל באונס ליכא שום טובה דלולא הענין לא היה כפוי כלל ודבר זה אינו מביא לו טובה ומה שמניחים אותו מליהרג הוא דרק על זה היו כופין אותו אבל לית ליה שום תועלת.

6. זכר יצחק המשך וזה ההסבר אנו יכולים לומר בדברי הראב"ד ז"ל דפליגי הרמב"ם והראב"ד (הל' חובל ומזיק פ"ח ה"ד) בהא דב"ק קיז. דאנסוהו כותים והראה ממון חבירו דפטור ואם נשא ונתן ביד כתב הרמב"ם ז"ל דחייב והראב"ד כתב דפטור דכתיב ולנערה לא תעשה דבר והקשו עליו (ע' שטמ"ק ב"ק קיז.) הא קאמר בגמ' בהכונס ס: גבי דוד דהיו פלשתים טמונין בגדישין דשעורים דישראל ושרפום אנשיו דחייבו אותו חכמים , דאסור להציל עצמו בממון חבירו, אלמא היכא דאזיק חבירו באונס חייב…דזה טעם הראב"ד כיון דלא הזיק מדעתו אלא מחמת דאנסוהו פטור וראיה מלנערה לא תעשה דבר דחזינן התם דלא מצי לחיובי איניש על מעשה דהיה באונס. אבל התם גבי דוד הא שרפום מדעתם אך הוה מחמת יראה זה דמיא להא דכתב הרמב"ם דאם נסתכן אדם על ג' עבירות ועבר עליהן מחוייב מיתה כיון דעשה מדעתו ה"נ הם שרפו מדעתם ע"כ קאמר הגמ' דחייב.

שיעור הרב יעקב קופר

 

בל יראה ובל ימצא ולאו דמשקולות

בל יראה ובל ימצא ולאו דמישקולות

בל יראה ובל ימצא ולאו דמשקלות

 לאו שאין בו מעשה

כותב הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ב' – ג':

"ב. החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר (שמות י"ג) לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר (שמות י"ב) לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם 

ג. אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות."

 

שואל ר' שמואל:  האיסור של "בל יראה" בפסח הוא להשהות את החמץ ולא לבערו – "המניח חמץ ברשותו בפסח". וא"כ יש לבאר מדוע אם קנה חמץ זה נחשב כ"יש בו מעשה", הרי הקנייה היא רק "הכי תימצי" לכך שיהיה לו חמץ אבל הקנייה שלעצמה אינה מעשה איסור, ומדוע, אפוא, זה נחשב כמעשה על מנת לחייב במלקות?

ועוד יש להקשות

כותב הרמב"ם הלכות גניבה פרק ז' הלכה א' – ג':

"א. השוקל לחבירו במשקלות חסרות מן המשקל שהסכימו עליו בני אותה המדינה, או המודד במדה חסרה מן המדה שהסכימו עליה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא י"ט ל"ה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה.

ב אע"פ שהמודד או השוקל חסר גונב אינו משלם תשלומי כפל אלא משלם לו המדה או המשקל, ואין לוקין על לאו זה מפני שהוא חייב בתשלומין.

ג כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך בכיסך וגו', ואפילו לעשות המדה עביט של מימי רגלים אסור, שאע"פ שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה, ואין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה."

ברמב"ם מבואר שאין לוקין על לאו דהחזקת משקלות חסרים כיון שאין בו מעשה.

ושואל המנ"ח מאי שנא מחמץ בפסח, שאם קנה חמץ בפסח לוקה כיון שעשה מעשה, והכא נמי נימא שאם קנה משקל חסר ילקה כיון שעשה מעשה?!

 

וכך מצינו גם בעניין לאו של "לא יראו פני ריקם" שם מביא הרמב"ם הלכות חגיגה פ"א ה"א:

"…ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה…"

ושואל השאגת אריה, למה אינו לוקה על ביאה ריקנית, הרי נכנס לעזרה בלי קרבן וזה "יש בו מעשה"?

ועונה השאגת אריה, האיסור אינו על הכניסה למקדש ללא קרבן, אלא החיוב להביא קרבן מתחיל רק לאחר שנכנס, ואם לא הביא קרבן הריהו מבטל המצוה בשב ואל תעשה. ועל כן למרות שמעשה גרם ללאו – הלאו עצמו אינו על ידי המעשה.

 

ולפי זה צריך להסביר מה ההבדל בין משקלות וקרבן ראיה ששם זה לאו שאין בו מעשה, גם אם עשה מעשה קודם לאיסור (קנה משקולת חסרה/ נכנס למקדש ללא קרבן), לבין חמץ שכאשר קנה או חמצו כותב הרמב"ם דבכך "יש בו מעשה"? מתי אנו אומרים שה"היכי תימצי" לאיסור הוא חלק ממעשה האיסור ומתי לא ?

 

ישנה מח' יסודית בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ם בעניין מהותו של ביטול חמץ .

שיטת התוס' היא שביטול חמץ מועיל מדין הפקר ואילו שיטת הרמב"ם (ורש"י) היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ב:

"ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל."

יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לתוס' היא בשאלה מה האיסור של בל יראה. 

אליבא דתוס' האיסור הוא שלא יהיה חמץ ברשותו של האדם ועל כן תקנתו היא בהפקר, ובכך החמץ אינו ברשותו של האדם.

אליבא דהרמב"ם יסוד האיסור דבל יראה הוא במה שמחזיק בחמץ ורוצה בקיומו. ותקנתו היא דיבטלנו ובכך מגלה דעתו שאינו רוצה בקיומו.

על פי מחלוקת זו מתבארת גם עניינה של בדיקת חמץ. לפי תוס' מהות הבדיקה היא על מנת שאם ימצא חמץ, יפקירנו. ולפי הרמב"ם מהותה של הבדיקה הינו כסממן נוסף של ביטול, גילוי דעת שאינו מעוניין בחמץ ורוצה בביטולו. 

 

לפי דברים אלו מובן גם החילוק דלעיל:

אליבא דהרמב"ם בחמץ מהות האיסור הוא האם האדם מחשיב את החמץ או לא ולכן כאשר אדם קונה חמץ הרי הוא מגלה דעתו שרוצה בו, ובעצם המעשה הזה עובר על הלאו ולכן יש כאן מעשה.

זאת בניגוד לאיסורים של  לאו דמשקלות או לאו של לא יראה פני ריקם שהמעשה של הקניה או הכניסה לעזרה ללא קרבן אינו מעשה האיסור ולכן אינו נחשב מעשה לעניין "לאו שאין בו מעשה".

 

שיטת הרמב"ם היא שמי שיש לו חמץ ידוע, לא מועיל שיבטלו.

ושואל הכס"מ:

במשנה פסחים מט.  "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו "

ואיך כאן מועיל הביטול הרי מדובר בחמץ ידוע?

מסביר ר' שמואל – לפי מה שאמרנו בשיטת הרמב"ם הדברים מובנים. כל מה שלא מועיל ביטול בחמץ ידוע הוא כאשר החמץ נמצא לפנינו ובעצם זה שלא שורפו או מפקירו סותר את מעשה הביטול ומוכיח כי האדם עדיין מחשיב את החמץ. אבל כאשר החמץ אינו לפנינו אלא בביתו, מועיל הביטול לעניין זה שאינו מחשיבו עוד, ומה שלא שורפו בפועל הוא משום המציאות דאינו לפניו.




וכן בעניין משהה חמץ על מנת לבערו, כתבו תוס' פסחים כט: סוף ד"ה רב אשי, שאינו עובר עליו:

"ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה"

והקשה בשאגת אריה מהיכי תיתי שאם בדעתו לבערו לא יעבור עליו וכי אמרינן כך בשאר איסורים ? האם גזלן שמתכוון להחזיר ועדיין לא החזיר אינו עובר על "והשיב"? האם אונס שגירש אנוסתו ובכוונתו להחזירה אינו בקום והחזר בכל שעה ושעה שאינו מחזירה?

ר' חיים עוזר מתרץ שבחמץ בפסח כיוון שכל מה שעובר עליו הוא בגלל "עשאן הכתוב ברשותו" , אשר על כן כאשר בכוונתו לבערו, לא עשאן הכתוב ברשותו ועל כן אינו עובר עליו.

אבל לפי מה שהסברנו מיושב שפיר. דכל מה שעובר בבל יראה הוא מחמת שמחשיב את החמץ, אבל כאשר מחזיקו רק על מנת לבערו זה אינו סותר את העובדה שאינו רוצה בקיומו ועל כן אינו עובר עליו.

 

נפק"מ בין הרמב"ם לתוס' תהיה באם באמצע פסח החליט שרוצה את החמץ וחפץ בקיומו. אליבא דתוס' לא יעבור עליו, דכיוון דהפקירו לא מועילה המחשבה הנ"ל להחזירו לרשותו. אולם אליבא דהרמב"ם יעבור עליו דשוב אחשביה.

וכך גם משמע ברע"ב בריש פסחים :

"בודקין את החמץ – אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע"ג דבבטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליה על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם."

ושם בתוי"ט  

"בודקין את החמץ – כתב הר"ב ואע"ג דבביטול בעלמא סגי דילפינן מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. כדפירש"י דף ד' ע"ב. ומ"ש שמא ימצא וכו' וימלך על בטולו ויחשב כו'. כלומר דכמו שבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך. אע"פ שלא הוציא בשפתיו כלום ה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה"

 

הר"ן בפסחים שואל מדוע צריך ביעור לכאורה די בכך שיבטלו בלבו? ועונה שמא לא ביטל בלב שלם.

ושואל רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן כג) ומה בכך שלא ביטלו בלב שלם והרי זה דברים שבלב?:

"ולכאורה קשה, הא כיון דאומר בפיו דמבטלו אף דבלבו אינו כן הוי דברים שבלב, ולא ביטל מחשבתו את דבריו"

ועונה:

"וצ"ל כיון דבאמת לשון ביטול לא הוי הפקר ממש רק גילוי דעת למה שבלבו, שאינו חושבו ושנחשב לו כעפרא, וכיון דאנו דנין על מה שבלבו, דהיינו בדרך גילוי מלתא מה שבדעתו, ואם בדעתו אינו כן אין הביטול כלום, ואפשר שזהו שמדקדק הר"ן בלשונו הזהב, שביטול זה תלוי במחשבתן והיינו כנ"ל"

ולפי מה שהסברנו מובנים הדברים היטב, שכיוון שמהות האיסור דבל יראה הינה משום שמחשיב את החמץ וחפץ בקיומו, אשר על כן אם לא יבטלו בלב שלם, לא יועיל הביטול.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

סיכם וערך: עו"ד משה פריי

אבות נזיקין-שם מזיק וצורת הנזק

אבות נזיקין - שם מזיק וצורת הנזק

אבות נזיקין – שם מזיק וצורת הנזק

המשנה בריש ב"ק מביאה:

"ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער… הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ"

האם החיוב בשמירה הינו חיוב הנובע מחיובי הממון או שיש חיוב שמירה עצמאי ? אם התורה לא הייתה קובעת חיוב ממון האם היתה מוטלת על האדם חובת שמירה על ממונו?

 

הגמ' בדף ו. דנה בשאלה מה לומדים מהסיפא "הצד השווה שבהן".

"לאתויי מאי אמר אביי לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו…"

והנה אם חיוב השמירה הינו חיוב הנובע מחיוב הממון מניין הניחה המשנה כי "הצד השווה" – המכנה המשותף בין כל סוגי המזיקים, לרבות את אלו שאנו לומדים מארבע אבות, הינו גם "שמירתם עליך" ? אם אנו עדיין לא יודעים את החיוב, שמירה מניין?

 

ויש שרצו לומר כי "שמירתם עליך" אינו באמת "הצד השווה" אלא גם הוא נלמד מהצד השווה שזה "דרכם להזיק".

אולם מלשון המשנה וכך גם בפירוש המשניות לרמב"ם משמע שהחיוב בשמירה הינו "הצד השווה" דהיינו המכנה המשותף בין ארבע אבות – המלמדים, לשאר הנזיקין – הנלמדים.

וא"כ עלינו לבאר מה מקור החיוב בשמירה ?

 

הגמ' בדף ו. לעיל מנסה לומר ש"הצד השווה" בא לאתויי בור המתגלגל – דהיינו אבן שהניח ברה"ר ונתגלגלה ברגלי אדם ובהמה והזיקה שם.

"רבא אמר לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ה"ד אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק ושמירתו עליך הני נמי תחילת עשייתן לנזק ושמירתן עליך אלא דלא אפקרינהו לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר בהני שאין מעשיו גרמו לו"

והקשה ר' אריה לייב מאלין – איך הגמ' ידעה שגם בבור המתגלגל יש חובת שמירה לפני שידעה כלל ללמוד את החיוב בנזיקין ?

 

והנה יש לשאול בפשט דברי המשנה:

המשנה מביאה : "ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער" .

אליבא דרב דסבירא דשור מתייחס לקרן, שן ורגל , א"כ הוי שישה אבות נזיקין !? (ורא"ש אכן מובא כך – שישה אבות נזיקין)

ועוד, אליבא דשמואל דסבירא דשור הוי רגל (ומבעה – שן) , למה המשנה לא כתבה מפורשות רגל?

 

 

 

רש"י על המשנה מביא:

"השור והבור כו' – כסדר שהן כתובין בפרשה סדרן במשנה דפרשה ראשונה נאמרה בשור שניה בבור".

והקשה בתוס':

"השור והבור". פי' בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סדרן במשנה. ואע"ג דלמ"ד תנא שור לרגלו לא הוי כסדר הפרשה דרגל נפקא לן מושלח את בעירה דכתיב בתר בור מ"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן.

דהיינו לפי דברי תוס' בהסבר רש"י שור נכתב ראשון כי "שם שור"  (בפרשת קרן) כתוב לפני בור.

וצריך להבין מה זה "שם שור" !?

 

תוס' בקידושין יג: ובכורות מח. נקטו דחיוב בנזיקין הוי כמלווה הכתובה בתורה וממילא הרי היא כמלווה בשטר וגובה ממשועבדים"

"מלוה הכתובה בתורה" פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע.

דהיינו לדברי תוס' יש הבדל בין הלוואה שאינה כמלווה הכתובה בתורה דאע"ג דיש חיוב מהתורה להחזיר כיוון שאין צורך לפרש בתורה את החיוב דפשיטא שמה שהוא לווה צריך לפרוע, משא"כ בנזיקין דהוי חידוש של התורה, שלא היינו יודעין החיוב כלל אלמלי חייבה תורה וע"כ הוי כמלווה הכתובה בתורה.

מסבירים האחרונים את דברי תוס': בהלוואה מה שמחייב את האדם להחזיר זה עצם העובדה שממון של האחר, ההלוואה, נמצא ברשותו ועליו להשיבו. משא"כ בנזיקין אמנם שנעשה מעשה נזק אולם לא ניתן לו לומר שאצל המזיק נמצא משהו של הניזק וע"כ היה צד לומר שאולי מוסרית זה לא בסדר אבל זה לא יוצר חיוב לשלם אלמלי צוותה תורה.

וזה החידוש של התורה שמגדירה את האדם כמזיק ומטילה עליו חיוב לשלם.

 

  • הגמ' בריש כיצד הרגל (ב"ק יז:) מרבה בנזקי "שור" גם חיה ועוף מגז"ש שור-שור משבת.

ויש להבין מדוע יש צורך בלימוד מיוחד הרי גם חיה היא ממונו של האדם כמו שורו ומדוע שיהיה הבדל בנזיקין?

אלא שהיות וזה חידוש, חיוב מכח גזירת הכתוב, אין לך בו אלא חידושו וצריך לימוד לחייב חיה ועוף.

  • המשנה מביאה שלא ניתן ללמוד אש משן ורגל:

"ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים"

מה החומרא של "רוח חיים" שבגללה לא ניתן ללמוד אש משן ורגל?

מסביר הרשב"א שהכוונה היא ל "כח אחר מעורב בו"  שזה קולא באש ולכן א"א ללמוד משן ורגל.

אולם תוס' בדף ב. ד"ה "ולא זה וזה" – מביא ש"כח אחר מעורב בו" זו חומרא באש שהיה צריך לתת דעתו שתלך ותזיק. ואם זו חומרא אז מדוע לא ניתן ללמוד משן ורגל?

אלא שהיות ונזיקין זה גזירת הכתוב. אזי אם התורה מחדשת "מזיק" זה רק מקום שחידשה ובפירכא כל דהוא אפשר לדחות ולא ללמוד אש משור.

אחר הדברים האלו נמצאנו למדים שהתורה חידשה לנו את דיני הנזיקין ויצרה "שם מזיק" שהם אבות הנזיקין שבמשנה: שור, בור, מבעה, הבער. נ"שם מזיק" זה כרטיס הכניסה לחיוב בנזיקין.

אולם יחד עם זה בתוך האבות הנ"ל יש גם את עניין צורת הנזק, זהו סניף בתוך האבות נזיקין: שור = שן, רגל, קרן וכיוצ"ב

 

ולפ"ז אליבא דרב במשנה דיברה על שם המזיק,  אבות נזיקין , שור, בור וכו' הם שם המזיק , ואלו הוי ארבעה. אח"כ יש את תכונות השור, צורת הנזק, ואלו שן, רגל וקרן.

אליבא דשמואל המשנה דיברה על צורת הנזק ולכן שור = רגל, מבעה = שן, אולם יחד עם זה כאשר מנתה את המזיקין הנ"ל קראה לרגל תחת הכותרת של שם המזיק "שם שור".

 

הרמב"ם פ"א ה"א מהלכות נזקי ממון מביא:

"כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו. אחד השור ואחד שאר בהמה וחיה ועוף לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה"

ובה"ב ממשיך בעניין נזקי שן ורגל:

"וכמה משלם. אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה. כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר או שהזיקה ברגלה בדרך הילוכה חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו.."

כאשר הרמב"ם מגדיר בהלכה א' את המזיק כ"שור" הוא מביא פסוק מנגיחה כיוון שבקרן מוגדר "שם המזיק" – "שור" ובהמשך מפרט את פרטי הדינים לפי עניינם: שן רגל, קרן וכו'

 

ולפ"ז מה ששאלנו בתחילת דברינו מניין לנו חיובי השמירה בבור המתגלגל לפני שידענו על החיוב בנזיקין.

הנה בארנו שיש שני דברים בשביל לחייב נזק בנזקי ממונו: דבר ראשון שיהיה עליו שם מזיק דבר שני גם אם הוא מזיק צריך שיזיק בצורה שהתורה חייבה. והיינו שם המזיק הוא שור אבל חייבים רק בצורה של קרן או של שן או רגל.

והנה לו יצוייר שיהיה צורת נזק בלי שם מזיק לא יתחייב א"כ מסתבר שחיוב שמירה לא נובע מצורת הנזק אלא נובע מהשם מזיק שבו. דהיינו, שאם יש לי שור אני חייב לשומרו כי הוא מזיק עוד לפני שהזיק יש לי חיוב שמירה.

ולפי"ז כשהגמ' רוצה ללמוד בור המתגלגל מבור, "שם המזיק" של בור המתגלגל הוא "בור" רק החילוק הוא בצורת הנזק. ולכן חיוב שמירה ידענו כי יש לו שם מזיק של בור וכל הלימוד בגמ' הוא בשל כך שהבור לא מזיק באותה צורת נזק של בור רגיל דהוא מזיק במקומו והוא מזיק בצורה שמתגלגל. ולכן החילוק הוא רק בדרך הנזק ולא בשם מזיק שבו ולכן הגמ' הבינה שחיוב שמירה יש מדין המזיק והלימוד היה רק לצורת הנזק שזה לחיוב התשלומים.[1]

 

[1] ובאמת לא יישבנו את דברי המשנה "הצד השווה שבהם… ושמירתם עליך", אם נגרוס כמו הרמב"ם שזה לא נלמד מארבע אבות אלא "הצד השווה", אנו צריכים עדין להבין איך ידענו שיש חיוב בשמירה אם טרם אנו יודעים שיש "שם מזיק".

ואמנם שהקושיה מבור המתגלגל הרבה יותר קשה מהמשנה, דבמשנה אפשר לומר ששמירתן עליך הולך על המשך המשנה  כשהזיק חב המזיק וכשם שהזיק חב המזיק זה תוצאה כך גם שמירתן עליך זה גם תוצאה.

אבל בבור המתגלגל כל הלימודים בגמ' בדף ו' הינם בגלל תכונות המזיקים ושם הרבה יותר קשה לומר שהשמירתן עליך הוא תוצאה…

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

סיכם וערך עו"ד משה פריי

שליח ציבור שטעה

שליח ציבור שטעה

שליח ציבור שטעה

בשו"ע קכ"ו ס"ג:

כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל שליח ציבור חוזר ומתפלל אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חודש שאם שכח שליח ציבור ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח הצבור שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ראש חודש אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לרצה ואין בזה טורח צבור.

וברמ"א:

הגה: יש אומרים דאם טעה בשחרית של שבת ויום טוב דינו כמו בראש חודש והכי נהגו (טור וסמ"ק):

דהיינו לשיטת הרמ"א ש"צ שהתפלל של חול בשבת אינו חוזר. ומדלא הזכיר זאת גם השו"ע משמע שלשיטתו אם טעה בשחרית של שבת חוזר כמו יחיד.

מה המחלוקת בין השו"ע לרמ"א ?

תוס' ברכות כו: ד"ה "טעה" מביא 2 דעות בעניינו של מי שהתפלל מנחה של חול בשבת:

"טעה ולא התפלל מנחה בע"ש וכו' … [וה"ה] נמי אם התפלל במנחה בשבת י"ח שלמות ולא הזכיר של שבת נראה דלמוצ"ש לא יתפלל שתים דכבר התפלל י"ח ברכות ומיהו ברב אלפס לא משמע כן דאפי' היכא דאינו מרויח כלום מצריך להתפלל פעם אחרת"

מסביר ר' חיים שיסוד המחלוקת בין 2 הדעות בתוס' היא מה גדר האזכרה של שבת ושל שאר ימים האם זו "רק" תוספת לתפילה או מטבע תפילה חדש.

אם זו אזכרה ונחשב שהתפלל אלא שפגם באזכרה אזי מה יועיל שיתפלל  במוצ"ש ממה נפשך את האזכרה כבר לא ירוויח.

אם זה נחשב כאילו לא התפלל צריך לחזור ולהתפלל למוצ"ש.

 

ולפ"ז אולי זו גם מחלוקת השו"ע והרמ"א.

לשו"ע אם הש"צ טעה והתפלל של חול בשבת אין כאן תפילה וצריך לחזור כיחיד.

לרמ"א יש כאן רק פגם באזכרה של שבת ומפני טורח הציבור לא יחזור.

 

  • ר' אברהם גניחובסקי:

הדין כידוע שמי ששכח רצה בברכת המזון בשתי סעודות ראשונות צריך לחזור ולברך, אך בסעודה שלישית (שאין חובה לאכול לחם) אינו חוזר.

מה יהיה הדין במי שאכל סעודה שניה מוקדם בשבת בבוקר ועתה אוכל סעודה שלישית ביחד עם שאר בני הבית שאצלם זו סעודה שניה וביקש לצאת ידי ברכת המזון מאחד המסובים שבירך ושכח רצה. והנה אצל המברך צריך לחזור ולברך שכן אצלו זו סעודה שניה . מה דין השומע, שאצלו זו סעודה שלישית, האם יצא?

וגם כאן אולי יהיה אותו עניין:

אם התוספת של רצה היא רק אזכרה, אזי חסר אצל השומע רק האזכרה, אבל הוא אינו מחויב בה, בסעודה שלישית, ולא יצטרך לחזור.

ואם זה פגם בברכה כולה, יצטרך לחזור ולשומע ברכה כהלכתה.

 

  • יום טוב שחל בשבת והזכיר של שבת ושכח של יו"ט צריך לחזור ולהתפלל. חזר והזכיר של יו"ט ושכח שבת. האם יצטרך לחזור ולהתפלל תפילה מלאה ?

מביא השערי תשובה (רס"ח) 2 דעות.

 

ואולי גם כאן הדברים הם הדברים:

אם הפגם הוא רק באזכרה, הרי שבסה"כ ב- 2 התפילות תיקן האזכרות של שבת ויו"ט.

ואם הפגם הוא בברכה הרי שהתפלל 2 תפילות שאינן תקינות ויצטרך לחזור.

 

הסבר יסוד המחלוקת בין השו"ע ורמ"א לעניין ש"ץ שטעה בשבת והתפלל של חול לפי הדברים שאמרנו האם התוספת שבת הינה רק תוספת אזכרה או מטבע חדש של תפילה היה יכול להיות מצויין אלמלי בשו"ע מובא טעם אחר מדוע רק ביעלה ויבוא אינו חוזר.

הסבר הדברים בשו"ע הינם כי ביעלה ויבוא שהוא בחול יש "טורח ציבור וביטול מלאכה" ממשא"כ בשבת שיש רק "טורח ציבור" אבל אין "ביטול מלאכה".

דהיינו לפי דברים אלו יסוד המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע הוא בגדרת "טורח ציבור".

 

השערי תשובה מביא לגבי יחיד ששכח יעלה ויבוא והתפלל מוסף שאינו צריך לחזור על שחרית שכן הזכיר כבר במוסף.

אולם בתשובת הרשב"א מובא שכן יחזור.

מסביר ר' שמואל: מה עניינה של טירחא דציבורא לחזרה בתפילה?

ישנם מספר הלכות בהם חז"ל קבעו והגדירו את גדרי החיוב: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, נטילת ידיים עד 4 מילין לפניו וכיוצ"ב.

כמו עניינים אלו כך גם לגבי תפילה חז"ל הגדירו את הצורך לחזור על התפילה עד "טירחא דציבורא"

שואל הקה"י – אם זה רק חסרון באזכרה מובן שמשום טירחא דציבורא לא דרשו שיחזור, אולם אם הפגם הוא בתפילה עצמה, אזי איך פטרו מתפילה ?

 

 

 

אלא שצריך להסביר הסבר נוסף:

יש הבדל בין תפילת שחרית ומוסף  לשאר תפילות.

שחרית ומוסף זה עניין אחד, מוסף הוא המשך של תפילת שחרית ולכן לפי השערי תשובה אם שכח בשחרית והתפלל מוסף שוב אינו חוזר.

עניין זה עולה בכמה דוגמאות:

  • כידוע ישנו דין שאסור לאכול לפני שחרית "לא תאכלו על הדם" – לא תאכלו לפני שהתפללתם על דמכם. לעומת זאת במנחה הטעם שאסור לאכול לפני שהתפלל הוא שמא ימשך בתפילה.

והנה לגבי מוסף מובא הטעם שאין לאכול (אכילת קבע) קודם שהתפלל משום "לא תאכלו על הדם" – כמו בשחרית.

 

  • מובא בשער הציון – שכח יעלה ויבוא בשחרית ולא התפלל מוסף והתפלל מנחה, אין זו השלמה.

והנה גם כאן הדברים כדאמרן, מוסף הוי השלמה לשחרית אבל לא מנחה.

 

  • התפלל מנחה ושכח יעלה ויבוא וטרם התפלל מוסף אינו יכול להשלים במוסף למרות שבשחרית הוי השלמה.

ושוב מוכח שמוסף ושחרית הוי אותו עניין.

 

  • מי שהתחיל להתפלל ונזכר שכבר התפלל מפסיק תפילתו מיד ואינו יכול להמשיך כנדבה שכן הכלל הוא שאי אפשר להתחיל תפילה כחובה ולסיים כנדבה.

לעומת זאת מי ששכח יעלה ויבוא ונזכר בכך בעת שהתחיל מוסף ורוצה להמשיך התפילה כשמונה עשרה של חול יכול לעשות זאת.

והוא כדאמרן שמוסף ושחרית עניינן אחד.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

סיכם וערך: עו"ד משה פריי

כסף חוזר

כסף חוזר

כסף חוזר – קידושין מול מקח וממכר

בקידושין נו: אומרת המשנה שהמקדש באיסורי הנאה – אינה מקודשת.

אומר רש"י: גם אם החליף את איסורי הנאה בכסף – לא מקודשת כי זה חליפי איסורי הנאה ואסור

               אבל כפרעון חוב לשלישי – מותר להשתמש כי מי שקיבל חליפי איסורי הנאה (ולא את איסור 

               ההנאה עצמו) מותר לו להשתמש בו .

יוצא שהבעל לא נתן כסף אבל היא קיבלה ולפי רש"י היא מקודשת בחליפי איסורי הנאה.

משנה למלך: אדם שיקדש אישה באיסורי הנאה והיא חולה מסוכנת שמותר לה לאכול את איסורי ההנאה-

היא מקודשת אע"פ שהבעל לא נתן והיא קיבלה.

שאל האפיקי ים את ר' חיים עוזר: אדם שמכר לשני חפץ תמורת הפירות שגדלים אצלו על העץ והשני

                  קטף את הפירות בשבת אומרת הגמ' בב"ק ע: היות ויש "קים ליה בדרבה מיניה" הוא פטור

                  מלשלם לבעל הפירות עבור הפירות שקטף בשבת ולכן הכסף לא קונה,   במכר אני נותן

                  חפץ ומקבל כסף אם לא סיפקתי את החפץ – השני חייב להחזיר לי את הכסף אבל אם

                  קטפתי בשבת – קים ליה בדרבה מיניה  – לא חייב להחזיר את הפירות שקטף בשבת (ממון)

                וממילא זהו לא כסף החוזר ואין קניין.

     

      • כסף קונה בתנאי אחד – שאם אני לא מספק את הסחורה – חייב להחזיר את הכסף (כהגדרת

    ר' שמעון שקופ ור' שמואל – כסף חוזר).

       

        • אדם שמקדש אישה באיסורי הנאה והיא חולה מסוכנת – האישה מקודשת (משנה למלך)

      אם אינה מקודשת – האם צריכה להחזיר ? הרי לגביו זהו איסור הנאה!  יוצא שבקידושין למרות שאין כסף חוזר – היא מקודשת לעומת קניין שצריך שיהיה כסף החוזר?!

      -: ענה ר' חיים עוזר שקידושין שונה מקניין שבקניין צריך שאחד ייתן והשני יקבל ואילו בקידושין                                                                      

                     צריך רק שהיא תקבל.

              -: ר' שמעון שקופ: כשקניתי בכסף את השעון – הכסף הוא תמורה (סמ"ע),  נתינת הכסף שלי לשני

                 יוצרת חוב והשעון שלו מחליף את השעבוד.

      כאשר קניתי את החפץ והשני קטף בשבת – לא נוצר חוב כי הוא התחייב מיתה ופטור מהממון (משום הקים ליה) ולכן לא נוצר חיוב לקוטף בשבת למסור את החפץ לבעל הפירות.

      כאשר אני נותן כסף קניין – הכסף מחליף את החוב של החפץ שיש לי אבל בקידוש אישה היא לא מקודשת בגלל שנוצר חוב  והיא מחליפה את החוב ! מה שקונה באישה זה נתינת הכסף!

      לכן כשאתה נותן איסורי הנאה לקידושי אישה לא צריך להיות כסף חוזר כי אין כאן חוב ושעבוד,

      בקידושי אישה מה שקונה זה קבלת הכסף על ידה ואילו בקניין כסף הכסף יוצר חוב כנגד פרעון

      החפץ – שם צריך להיות כסף חוזר.

         

          • יש ראשונים בקידושין שסוברים שאשה מתקדשת בכסף ןבשווה כסף – מי אמר לך ששווה כסף הוא ככסף? הרי במקח וממכר אני יכול לקנות בשווה כסף ושם הראשונים לא שאלו מניין שאפשר לקנות במו"מ בשווה כסף?

        -: כל הוורט הכסף הוא התחייבות של הקונה למוכר לשלם – זהו חוב. ולכן גם כשנתתי שווה כסף נוצר

            חוב שתמורתו המוכר נותן לי את החפץ ולכן ברור ששווה כסף ככסף אבל בקידושין ופדיון הבן – זהו

            לא חוב ולכן נשאלת השאלה מניין ששווה כסף ככסף.

           

            • למה בפחות משווה פרוטה בקידושין הגמ' מתלבטת שמא שווה פרוטה במדי ואילו במכר לא?

               -: במכר אני קונה בחוב שנוצר על המוכר ובקניין אומרים "אין לי אלא מקומו ושעתו" ואם זה במדי לא

                  שווה פרוטה – בחוב זה לא מעניין אותי אבל בקידושין זהו לא חוב אלא "בעין" כלומא האם היה כאן

                  נתינת פרוטה או לא וזה צריך לבדוק מול מדי.  

          שיעור הרב צביקה פרוינדליך

          ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

          ברכה על ספירת העומר

          ברכה על ספירת העומר

          ספירת העומר

           ידועה מחלוקת הראשונים בעניין ספירת העומר המובאת בחינוך מצוה ש"ו:

          • שיטת הבה"ג היא שמי ששכח לספור באחד הימים שוב אינו ממשיך לספור.
          • שיטת התוס' ומרבית הראשונים, שגם אם שכח ממשיך לספור בברכה. וכך מובא בתוס' (מנחות דף סו ע"א, סוף ד"ה זכר):

          "עוד פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות. ותימה גדולה הוא, ולא יתכן".

           

          להלכה פוסק השו"ע (תפ"ט) כי מי ששכח ימשיך לספור בלי ברכה.

          מה יהיה הדין לגבי אדם שידוע לו בוודאי כי לא יצליח לסיים את ספירת העומר (הולך להכנס לניתוח באחד מימי הספירה ולא יהיה בהכרה במשך יום שלם), האם יכול להתחיל לספור בברכה או לא ? (אם זה  רק ספק האם יאנס ולא יספור ברור שיתחיל. השאלה מה אם ודאי שלא יצליח לסיים).

          המשנה ברורה (תפ"ט) מביא בשם השולחן שלמה שנשים לא יספרו בברכה שכן ודאי שלא יצליחו לסיים. (וכבר כתבו האחרונים שבימינו סיבה זו אינה מעכבת)

          והנה בשולחן שלמה עצמו מובא שהסיבה שלא יברכו אינה בגלל שברור שישכחו אלא מחמת שחוששים שאם ישכחו ימשיכו אחר כך לספור בברכה.

          ר' חיים קנייבסקי – מדייק מדברי המשנה ברורה שמשמיט את הסיפא של השולחן שלמה (שהחשש הוא מחמת שימשיכו לספור בברכה) שסובר שאין אפילו להתחיל מחמת שברור שתשכח בהמשך.

           

          הרב אליישיב – טוען שזו רק השמטה של המ"ב אבל יסוד החשש הוא רק משום ההמשך ולא משום ההתחלה.

           

          נפק"מ בין 2 ההסברים תהיה לגבי מה ששאלנו בגבר שיאנס ולא יוכל לספור באחד מימי הספירה:

          לפי דברי המ"ב בהסבר הגר"ח קנייבסקי – לא יתחיל

          ולפי שיטת השולחן שלמה – יכול להתחיל.

           

          מסופר שפעם הרב זילברשטיין נשאל ע"י מי שהרופאים אמרו לו שימיו ספורים ולא יזכה להגיע לשבועות (וגם הוא הרגיש כך) ושאל האם מותר לו להתחיל בספירה כאשר כנראה לא יסיים הספירה.

          וענה הרב זילברשטיין שמסופר שר' לוי יצחק מברדיצ'ב שאל כיצד אנו יכולים לברך ביוכ"פ מלך מוחל וסולח לעוונותינו… מי אמר לנו שאכן הקב"ה יסלח וימחל אלא משל לאמא שלא רצתה לתת לבנה תפוח ועמד הבן ובירך בקול בורא פרי העץ ועל מנת שלא תהיה ברכה לבטלה נתנה לו האמא את התפוח כך גם אנו מברכים והקב"ה על מנת שלא תהיה ברכה לבטלה ימחל ויסלח.

          על פי זה אמר הרב זילברשטיין לאותו חולה אתה תברך והקב"ה ידאג לכך שתסיים. ומספרים שאכן אותו יהודי נפטר מיד אחרי שבועות.

           

          ידועים דברי המנחת חינוך שמסביר כי מחלוקת הראשונים דלעיל (האם מי ששכח ממשיך לספור) תלויה בשאלה מה המצווה בספירת העומר האם בכל יום יש מצווה בפני עצמה ועל כן, כדברי התוס', גם אם שכח יום יכול למחרת לקיים את המצווה של היום האחר. או שזו מצווה אחת ואם שכח יום הפסיד המצווה ולא יכול עוד לקיימה, כשיטת הבה"ג.

          לפי הסבר זה אומר המנ"ח תצא נפק"מ לגבי קטן שהגדיל במהלך הספירה האם יכול לברך ?

          לשיטת התוס' כיוון שכל יום זו מצווה בפני עצמה – יברך.

          ולשיטת הבה"ג – כיוון שלא התחיל – לא יברך.

          ההסבר הנ"ל הוא ההסבר הידוע והמקובל לגבי ספירת העומר ואולם לפי הסבר זה צריך להבין למה לפי שיטת הבה"ג מברכים כל יום הרי זו מצווה אחת  ?!

          ואמנם ישנם מספר הסברים לכך אולם אנו רוצים להציע הסבר אחר במחלוקת הבה"ג ותוס'.

          בבריסק (ר' יושע בר ואחרים) נהגו להסביר שגם הבה"ג סובר שכל יום זו מצווה בפני עצמה וע"כ מברך בכל יום בפ"ע אאלא שבספירת העומר יש 2 עניינים:

          • קיום המצווה של ספירת העומר – וקיום זה ישנו בכל יום ויום.
          • ספירת 49 ימים ברצף וע"כ אם שכח יום אחד ישנו פגם ברצף (א"א לספור 5 בלי לספור קודם 4) ועל כן סובר הבה"ג שלא ימשיך עוד לספור.[1] [2]

           

          לפי דברים אלו ניתן להסביר גם את העניינים הבאים:

           

          • מי שספר בלשון הקודש בלי שמבין לה"ק :

          כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

          "ופשוט דמותר לספור בכל לשון, ודוקא בלשון שמבין. ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש – לא יצא, דהא לא ידע מאי קאמר, ואין זה ספירה. כנ"ל."


          וחלק עליו הרב יעב"ץ (שאילת יעבץ ח"א סי' קלט):

          "עוד יש לי לעוררך בענין זה: מ"ש במג"א, שאם ספר בלה"ק ואינו מבינו לא יצא, אינו מוסכם לענ"ד, כמ"ש בחיבורי בס"ד, והוכחתי מדברי התוספות שיוצא אף בלשון שאינו שומע. יעב"ץ ס"ט".


          כוונתו של היעב"ץ היא לדברי תוספות בסוטה (לב ע"א ד"ה קרית), שכתבו שקידוש והבדלה, הלל, ברכת הפירות וברכת המצות נאמרים בכל לשון ואפילו אינו מבין, וא"כ, מ"ש ספירת העומר מאלה?


          ובספר "דבר אברהם" (סי' לד) תירץ קושיית היעב"ץ על המג"א:

          דדוקא גבי ק"ש והלל, שהם רק קריאות ואמירות א"צ שיבין הלשון, אבל בספירה צריך שהמונה יודע ומבין המספר שאל"כ הוי רק כקורא המלים בלבד.

           

          ודברים אלו הם בהתאם למה שהסברנו אם עניין המצווה הוא גם מעשה ספירה הרי שעניין זה אינו מתקיים אם אינו מבין מה שספר.

           

          • האם ניתן לצאת בספירת העומר מדין שומע כעונה:

           

          כתב "מגן אברהם" (תפט סק"ב):

          "ואם ירצה, שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו, דכל הברכות אע"פ שהוא בקי יוצא בש"ץ, חוץ מברכת המזון וקריאת שמע ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו)…הרי דס"ל, דעל כל פנים צריך שיספור בעצמו, וכמ"ש בגמ': וספרתם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ, ע"ש, וצ"ע. ואפשר: כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה, ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו.

           

          ומובא בביאור הלכה מספר שיטות בעניין.

           

          ומסביר ר' יושע בר שעל אף שלכאורה השאלה האם ניתן לצאת ידי ספירת העומר בעזרת דין שומע כעונה, היא שאלה הקשורה לדין שומע כעונה, האם השומע הוא כאילו ענה בפיו, או שדין שומע כעונה פירושו, שבברכות אין צורך באמירה, ודי בשמיעה, לא יהיה בכך די לעניין מצווה הספירה. שכן גם אם ניתן ליחס את האמירה של החזן לשמוע עדיין לא ניתן לייחס את ידיעת הספירה . (ויש לעיין האם ניתן לחבר את הדיבור של החזן מדין שומע כעונה  לכוונה הספירה של השומע ).

           

          • מי שספר בגימטריה: ל"ב ל"ג ולא במספרים:

          שיטת היעבץ שלא יצא י"ח ויש אומרים שיצא י"ח.

          וזה לפי מה שהסברנו:

          לשיטת היעבץ שמי שספר בלה"ק אף אם אינו מבין הרי שניתן לקיים עניין הספירה גם בלי הבנת הספירה וע"כ גם ניתן לצאת לא במספרים

          לעומת זאת אם נסבור שיש חשיבות ל"ספירה" – יש פגם בדיבור כאשר לא סופר במספרים.

          (טעון ליטוש)

           

          לפי דברים אלו השאלה בה פתחנו כלל לא מתחילה שכן לפי דברנו גם לבה"ג לא מדובר במצווה אחת (שאז מתעוררת השאלה שאם לא יסיים אולי גם לא יתחיל) אלא בכל יום יש מצווה בפ"ע והפגם הוא רק ברצף אבל אם יספור ברצף עד מקום שיגיע בוודאי שאין כל פגם.

          (אבל המ"ב לשיטתו בדברי הבה"ג שזו מצווה אחת פוסק שנשים לא תברכנה משום שאנו חוששים שלא תסיימנה…).

           

          ולפי זה נוכל לומר שגם לשיטת הבה"ג לגבי קטן שהגדיל יוכל לספור כי זו מצווה בכל יום בפ"ע והספירה של הקטן תועיל על מנת להתחיל את הרצף. (אם כי יש לחקור האם ספירה של קטן יכולה להתחיל את הספירה שיספור כשיגדיל).

          [1] תוס' מגילה כ: מביא את שיטת ר"ת שאם שכח בלילה לא יברך ביום ומביא גם את שיטת הבה"ג שאם שכח בלילה יספור ביום בלי ברכה ובימים אחרים ימשיך לספור בברכה (כמו שאנו נוהגים היום)

          ולכא' הדברים צריכים ביאור, ממה נפשך: אם אפשר גם לספור ביום, שיספור בברכה ואם א"א לספור ביום מדוע זה מועיל לימים הבאים ?

          המ"ב בשער ציון תפ"ט ס' ז' מסביר שהיות ויש מחלוקת האם מותר לספור ביום על כן מחמת הספק יספור ביום בלי ברכה. אבל בלילה למחרת יש כאן ספק ספיקא לחיוב בברכה שכן מחד יש ספק אולי אפשר לספור ביום והספירה שספר אתמול עלתה לו וגם אם א"א לספור ביום יש לחוש לדעת התוס' שגם אם החסיר יום יכול להמשיך בשאר הימים לספור בברכה. ועל כן מחמת ספק ספיקא ימשיך לברך.

           

          אבל העניין אינו פשוט כל כך שכן אין זה ברור כלל שאנו אומרים ספק ספיקא על מנת לחייב בברכה (שיטת החיי אדם – שלא) ואם כן אנו צריכים להציע הסבר אחר אם ספר ביום יכול להמשיך אח"כ בברכה.

          לפי הסבר זה גם מובן מה מועילה ספירה ביום (אם שכח בלילה) שאכן יתכן ואת המצווה של אותו יום כבר הפסיד (לשיטות שא"א לספור ביום) אבל על כל פנים את הרצף תיקן ויוכל הלאה להמשיך ולספור

           

          [2] לפי דברים אלו תצא גם נפק"מ שאם שכח בלילה אחרון שוב אין צורך שיספור ביום שכן לדברינו הספירה ביום מועילה רק לעניין תיקון הרצף, וביום אחרון אין בכך כבר כל עניין.

          שיעור הרב צביקה פרוינדליך

          ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

           

          ברכת שהחיינו על ספירת העומר

          ברכת שהחיינו על ספירת העומר

          מפני מה אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר?

          רבים מהראשונים והאחרונים הקשו מדוע לא מברכים ברכת שהחיינו על קיום מצוות ספירת העומר? ונאמרו בענין זה ביאורים שונים.

          הבעל המאור (בעל המאור פסחים כח א מדפי הרי"ף) מביא שהסיבה לכך היא כי מצוות ספירת העומר אין בה שמחה והנאה, אלא נצטווינו בה כדי לזכור את עגמת נפשנו על חורבן בית המקדש שנצטווינו בו בהקרבת קרבנות, וביניהם הקרבת קרבן העומר וז"ל: [1]

          "ובספירת העומר יש ששואלין מה טעם אין אנו אומרים בו זמן … ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י"ט מספק? וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא, והכין אסיקנא בדוכתא במנחות דאמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא ואע"פ שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו, ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה … ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו"

          לשיטת בעל המאור מצוות ספירת העומר היא רק מדרבנן 'זכר למקדש' ועל כן אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר בזמן הזה.

          ראיה לדבריו מביא המאור מהגמ' מנחות (סו.)

          "גופא, אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא."

          ומסביר הגרי"ז (מנחות שם ד"ה בגמ' אמימר):

          "ונראה דאי"ז תקנה שתקנו רבנן מצ' ספירה בזה"ז כמו שהיה החיוב מדאורי' בזמן המקדש, דא"כ גם יומי ושועי בעי למימני דם לשבועי בעי זכר כמו ליומי, אלא דזה תקנה שיהיה זכר למקדש והוא תקנה דרבנן מיוחדת זכר למקדש ומשו"ה תקנו רק למימני יומי ולא שבועי … וכן נראה להוכיח מהא דתי' הראשונים דמשו"ה אין מברכין שהחיינו … ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפש … ע"כ דהוי מצ' מיוחדת שתקנו חכמ' זכר למקדש ולא דאותה המצ' שהיתה מה"ת חייבו חכמ' לקיימה בזה"ז …

          דהיינו שיש כאן תקנת חז"ל מיוחדת, שלא כעין דאורייתא, אלא כזכר למקדש וע"כ לא אומרים שהחיינו.

          ואמנם חלק מהפוסקים סוברים שאף בזמן הזה חייבים במצוות ספירת העומר מן התורה, (רמב"ם תמידים ומוספים פ"ז הכ"ב)  ולשיטתם צריך ליישב באופן אחר משום מה אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר.

          והקשה הרב מבריסק: לפי דברי בעל המאור מדוע מברכים שהחיינו על לולב ביום שני של סוכות, אם לא ברך ביום הראשון (מחמת שחל בשבת או ששכח) והרי בזמן הזה נטילת לולב כל שבעה היא רק מתקנת ר' יוחנן בן זכאי "זכר למקדש" כמבואר רמב"ם הלכות לולב פ"ז ה"ט:

          "משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים.  ותקנה זו, עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש; וכשייבנה המקדש, יחזרו הדברים ליושנן"  ?

          ותירץ: דאמנם בלולב הסיבה לנטילת לולב בזמן הזה היא זכר למקדש אולם הקיום הוא משום קיום המצווה עצמה – נטילת לולב, כעין הקיום במקדש. יש לקיום המצווה, נטילת הלולב, ערך עצמי בפני עצמו.  משא"כ בספירת העומר שכל קיום המצווה הוא אך ורק משום "זכר למקדש". אין ערך עצמי לספירה בפ"ע אלא כזכר למקדש בלבד.[2]

          והואיל והספירה הינה מחמת "זכר למקדש " זו גם הסיבה שאני מוסיפים לאחר הספירה: "הרחמן הוא יחזיר לנו את עבודת בית המקדש".

          וכך מובא בתוס' (מגילה כ: ד"ה כל):

          "אחר שבירך על הספירה אומר יה"ר שיבנה וכו' מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב והיינו טעמא לפי שאין אלא הזכרה עתה לבנין ביהמ"ק אבל לשופר ולולב יש עשיה."

          הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ח  ה"ז וה"ח מביא כי בזמן שביהמ"ק היה קיים היה מברך על מצוות כורך אולם בזה"ז אין מברך על כורך, וז"ל:

          "ז.  ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד, ומטבל בחרוסת, ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה ומרורים; ואוכלן.  ואם אכל מצה בפני עצמה, ומרור בפני עצמו, מברך על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו…

           ח.  בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם, חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל.  וחוזר ומברך על אכילת מרור, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל; ולא ישהה אותו בחרוסת, שמא יבטל טעמו.  וזה, מצוה מדברי סופרים.  וחוזר וכורך מצה ומרור, ומטבל בחרוסת, ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש."

          ויש להבין מדוע, אפוא, בספירת העומר שגם היא "רק" זכר למקדש מברכים ואילו על מצוות כורך אין מברכים.

          מובא בשו"ע תפ"ט ס"ק ו:

          "אם פתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד' שהוא סבור שהם ד' ונזכר וסיים בה' והם ה', או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בה אינו חוזר ומברך",

          הגמ' בברכות יב. מסתפקת:

          היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, ופתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, מאי? בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן.

          וספק זה לא נפשט בגמרא.

          ומביא האגודה שכל זה בברכות כי ספק ברכות (דרבנן) להקל, אבל בספירת העומר שהיא דאורייתא אמרינן ספיקא לחומרא ויחזור ויברך.

          ואומר הבית יוסף לדידן שסוברים שספירת העומר בזה"ז דרבנן , יצא , גם אם לא כיוון על היום הנכון.

          ולכאורה צריך להבין את דברי האגודה הרי הברכה היא ודאי דרבנן?

          ועוד יש להבין מדוע הצטרך השו"ע לחדש לנו דין זה בספירת העומר שאם פתח אדעתא דארבעה וסיים בחמישה שיצא, מה חידוש יש כאן יותר מסתם ברכות שקי"ל שאין חוזר שספק ברכות להקל?

          אלא מסביר הגר"א שלא כמו שאר ברכת המצוות שהברכה  לחוד והמצווה לחוד, בספירת העומר הברכה היא חלק ממעשה הברכה. כך סופרים ספירת העומר – ברכה + ספירה.

          וכך גם מצאנו לעניין קריאת שמע שאם נסתפק האם קרא ק"ש שצריך לחזור על ברכת שמע כולל ברכותיה, שכן כך הוא "המטבע" שתיקנו חז"ל לקריאת שמע, כך גם בספירת העומר זהו המטבע שתיקנו חז"ל וזהו חלק אחד ושלם של מעשה הספירה.

          ואשר על כן נצטרך השו"ע לחדש שגם כאן, בספירת העומר, אינו צריך לחזור על הברכה. ואשר על כן גם סובר האגודה שצריך לחזור, היות והספירה היא דאורייתא והברכה היא חלק ממעשה המצווה ולמרות שהברכה דרבנן צריך לחזור עוד פעם כי כך צורת המצווה.

          לפי דברים אלו ניתן לתרץ אם ששאלנו לעיל מדוע יש הבדל בין "כורך" שלא מברכים בזה"ז לספירת העומר שמברכים. שכן בכורך הברכה והמצווה הינם 2 עניינים נפרדים ואילו בספירת העומר עניינם אחד ועל כן גם בזמן הזה יש לברך.

          ולפי זה גם נבין עניין נוסף :

          מצאנו מספר נוסחאות בספירת העומר: יש אומרים 'לעומר' – "היום ארבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות לעומר", ויש שלא אומרים 'לעומר' –  היום ארבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות לעומר".

          לשיטת השו"ע (תפ"ט) לא אומרים "לעומר" – ואת זה ניתן להבין לפי מה שאמרנו. שהיות והברכה היא חלק ממעשה המצווה, לפיכך היות וכבר פתח ובירך ובברכה הזכיר "לעומר" הברכה היא חלק מהמצווה והיות וברך אין צריך להזכיר "לעומר" שוב אין צורך להזכיר זאת בספרה עצמה.

          לעומת זאת לרמ"א (כפי שאנו נוהגים) אומרים "לעומר" – שכן יש כאן 2 עניינים מנותקים הברכה והספירה, וגם אם הזכיר בברכה צריך להזכיר "לעומר" בספירה.

          • ועדיין יש לנו ליישב את שיטת הראשונים ובהם הרמב"ם שסוברים שספירת העומר דאורייתא וא"כ מדוע אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר?

          הרמבם הלכות ברכות פי"א ה"ה אומר:

          "העושה מצוה, ולא בירך–אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה; ואם דבר שעבר הוא, אינו מברך.  כיצד:  הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה, ולא בירך תחילה–חוזר ומברך אחר שנתעטף, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית; וכן מברך אחר שלבש, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין, ואחר שישב, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה.  וכן כל כיוצא באלו".

          דהיינו שאם עשה מצווה ושכח לברך אם זו מצווה שעשייתה נמשכת כגון תפילין, ציצית, סוכה, יברך אח"כ במהלך העשייה.

          ושואל הרב סולובייצ'יק מדוע הרמבם צריך לטעם של עשייתה נמשכת הרי כל רגע ורגע מקיים המצווה מחדש. כל רגע של ישיבה בסוכה הוא קיום נוסף, ואם כן יכול לברך מדין מי שמקיים מצווה ?

          אלא מסביר הרב סולובייצ'יק: בכל מצווה יש 2 מרכיבים: מעשה המצווה וקיום המצווה.

          ברכת המצוות אינה ברכה על קיום המצווה אלא על מעשה המצווה ועל כן צריך הרמב"ם לטעם של עשייתה נמשכת לומר לנו שעדיין נחשב כמי שעושה מצווה.

          אולם בדין שהחיינו הדברים שונים והברכה הינה על קיום המצווה.

          והנה כאשר פלוני ממנה שליח לקביעת מזוזה מי שיברך שהחיינו הוא דווקא בעל הבית כי כאן מה שקובע זה קיום המצווה, השמחה שבקיום המצווה, בעוד שבברכת המצוות הברכה כאמור היא על מעשה המצווה.

          והנה השו"ע תרמ"א ס"ק א מביא :

          "העושה סוכה בין לעצמו בין לאחר אינו מברך על עשייתה אבל שהחיינו היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש".

          ומדייק  הביאור הלכה במקום שזה רק  כשעושה "לעצמו" אבל כשעושה לאחרים אינו יכול לברך שהחיינו ורק בעה"ב יברך.

          והדבר מבואר שכן שהחיינו מברך על קיום המצווה וזה שייך רק בבעל הבית ולא כשעושה לאחרים.

          לפי דברים אלו ניתן להבין גם מדוע לא מברכים שהחיינו בספירת העומר: כאשר אדם סופר ספירת העומר, למרות שטרם קיים המצווה כי הקיום הוא רק בסוף 49 יום, עדיין הוא עושה מצווה ועל כן מברך על מצוות ספירת העומר. אבל  שהחיינו תלוי בקיום המצווה ועל כן אם עשייתה אינה נגמרת לא מברך.[3]

          ועל אף שאם כן לכאורה היה לנו לברך שהחיינו ביום 49, מובא בראשונים (רדב"ז) [4] כי מאחר שהספירה היא הכנה לחג השבועות, בברכת שהחיינו בחג השבועות נכון לכוון לפטור גם את ספירת העומר.

          [1] לשיטת בעל המאור מברכים שהחיינו רק על מצווה שיש שמחה בקיומה, כגון: מצוות נטילת לולב, שהתחייבנו בה כחלק משמחת חג הסוכות; מצוות תקיעת שופר שהתחייבנו בה לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים; מצוות מקרא מגילה לזכר הנס וההצלה שעשה לנו הקב"ה וכיוצ"ב.

          [2] והיטב להסביר זאת הגאון הרב פרוינדליך זצ"ל : שאינו דומה אדם שמגיע לבקר בגל-עד שהוקם להנצחת פלוני, שם אין לגל-עד ערך עצמי אלא כגלעד בלבד, למבנה פעיל (בית כנסת/ישיבה וכיוצ"ב שהוקם לע"נ פלוני, שם למבנה יש ערך עצמי. לפי דוג' זו, כל מצוות ספירת העומר הינה כגל-עד לביהמ"ק.

          [3] הסבר זה הוא כמובן לדעה בראשונים שכל מצוות ספירת העומר הוא מצווה אחת ולא כל יום שהוא מצווה בפני עצמו.

          [4] ועיין ברדב”ז כי אין אומרים ברכת שהחיינו על דבר שהוא הכנה למצווה אחרת. כמו בבניית סוכה שאין אומרים שהחיינו על בניית הסוכה. וכתב שבשעה שמברך שהחיינו בישיבה בסוכה ביום הראשון, שיכוון לפטור בזה גם על בניית הסוכה. וכך גם בספירת העומר שהיא הכנה לשבועות.

          שיעור הרב צביקה פרוינדליך