image_print

המחייב בבור-יצירת מזיק או מעשה הנזק

המחייב בבור יצירת מזיק או מעשה הזנק

ט שבט תשע"ט

פלוני יצר בור בחצרו של חברו, כגון שהניח לבנים בחצר חברו. בעל החצר ידע ולא כיסה/סילק המכשול וניזוקו בו אורחים של בעל החצר . מי חייב ? המניח את המכשול או בעל החצר?

ב"ק מח.

"אמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור אף על גב דאמר מר (שמות כא, לג) כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית ליה להאיך למלוייה ולא קא מלייה כמאן דכרייה דמי".

וברש"י שם:

"ובעל חצר חייב בנזקי הבור – אם הפקיר רשותו[1] ואף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא יכרה שור בור ה"מ בבור ברה"ר דלאו עליה דידיה רמייה למלויי".

ומביא תוס' שאותו הדין יהיה גם אם האדם עצמו חפר בחצר חברו. אלא שהגמ' חידשה דווקא בשור כדי לחדש לנו שהפטור "איש כי יכרה בור" – "איש בור ולא שור בור" זה דווקא ברה"ר אבל ברה"י אנו מחייבים גם על "שור בור" אלא שבעל החצר חייב כיוון שהיה עליו למלא ולא מילא.

"ונראה דאפילו אם חפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזקי בור ועליה דידיה למלוייה… וצ"ע"

דהיינו שיטת תוס' שגם כאשר אדם חפר בחצר חברו, ובעל החצר ידע ולא כיסה חייב בעל החצר.

מאידך הרמב"ן חולק על דברי תוס' וסובר שיהיה החופר חייב, שלא מצאנו זה כורה וזה מתחייב. ועל כן אם אדם כרה בחצר חברו יהיה הכורה חייב ומה שהגמ' דיברה רק בשור היינו בדווקא שרק שם כיוון שבעל השור פטור מדין "איש בור ולא שור בור" על כן בעל החצר חייב, אבל אם אדם כרה – יהיה הכורה חייב.

 

ואומר הערוך השולחן  (תי"ח) וכך גם בגר"א שאותה מחלוקת תהיה גם באש, דהיינו אם פלוני הצית אש בבית חברו, ויכל האחרון לכבותה ולא כיבה, והלכה והזיקה. לפי שיטת תוס' – בעל החצר יהיה חייב ולפי שיטת הרמב"ן "לא מצינו זה מבעיר וזה מתחייב" ויהיה חייב המבעיר.

 

ר' ברוך בער וכן המעדני יו"ט חולקים על כך וסוברים שחלוק דין אש מבור ובאש רק המבעיר יהיה חייב.

מביא החזו"א ראיה לכך מדברי הירושלמי שם מובא כי מי שחפר בור ומת והוזק בו אדם לאחר מותו פטורים היורשים מלשלם. ואולם באש אומר הנימוק"י שמי שהבעיר אש ומת, גם למ"ד אישו משום ממונו, חייבים היורשים גם על נזק שהזיקה האש לאחר פטירת המבעיר.

משמע אפוא, שבאש החיוב נוצר כבר בשעת ההבערה ועל כן גם אליבא דתוס' יהיה חייב המבעיר ולא בעל הבית.

הסבר הדברים הוא כפי שהבאנו בשיעור קודם בשם ר' ברוך בער והוא דיש לחלק בין אש לבור.

בבור המחייב של התורה הוא הנפילה מה שכתבה התורה "כי יפתח וכי יכרה" אינו לומר לנו שהמחייב הוא יצירת הבור אלא כדי לומר לנו מה הופך את הכורה לבעל הבור וזה הכרייה והפתיחה. עצם יצירת הבור אינה מתחילה בשעת הכרייה, כרגע הבור אינו מזיק אלא רק כשנופלים לתוכו ולכן מתחייב רק בשעת נפילה.

משא"כ באש כיוון שאש היא מזיק מעצם ברייתה, לכן באש מתחייב משעת הבעירה – "המבעיר את הבעירה", על עצם יצירת המזיק .

 

את הדברים ניתן לחדד על פי הדברים הבאים:

בגמ' כתובות לד.

"אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם".

ושם בגמ' מובאת גם מחלוקת רב ורב פפא לגבי מי שהיתה לו פרה שאולה וטבחה ואכלה בשבת. לפי רב משעת שאילה מתחייב ואין קלבד"מ ולפי ר' פפא משעת טביחה וקלבד"מ ופטור.

ושואל הכס"מ מה ההבדל בין דין זה לדין יורשים, אם משעת טביחה מתחייב מדוע אם הניח להם אחריות נכסים היורשים חייבים לשלם, הרי הנזק – הטביחה אירעה כבר לאחר פטירת אביהם.

מסבירים האחרונים: כל המחלוקת בין רב לרב פפא היא רק מתי חל מועד החיוב ולפי זה נידונה שאלת קלבד"מ, אבל סיבת החיוב וודאי מתחילה משעת שאילה וזה המועד הקובע לעניין חיוב אביהם גם לדעת רב פפא.

וזה כדאמרן גם ההבדל בין בור לאש. בבור אין עדיין סיבת חיוב, יצירת הבור אינה יוצרת מזיק, זה נוצר רק בעת הנזק (החפירה כאמור רק משייכת את הבור לחופר כבעלים), ואילו באש סיבת החיוב היא ההדלקה שאז נוצר המזיק.

 

והדברים גם מוכחים בעניין נוסף:

הגמ' ב"ק נא. מביאה שאין שליח לדבר עבירה בבור.

"וברה"ר בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שליח לדבר עבירה"

ומבאר רש"י (בדף נג.) באיזה עבירה מדובר:

"דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל רה"ר"

והנה לעניין אש מביא רש"י טעם אחר:

הגמ' קידושין מב: בעניין סוגיית שליח לדבר עבירה מביאה:

"והא דתנן והשולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שילח ביד פיקח פיקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו שאני התם דאין שליח לדבר עבירה"

ושם משמע בפשטות שאין שליח על דבר עבירה, על יצירת המזיק.

מדוע בבור רש"י לא הניח "דבר עבירה" כפשוטו ונצרך לפרש דאסור לקלקל  ?

 

והדברים כדאמרן:

בבור עצם חפירת הבור אינה יצירת מזיק ועל כן לא ניתן לדונה כדבר עבירה אלא משום הטעם של מקלקל רה"ר משא"כ באש עצם יצירת הוי מזיק ועצם היצירה הוי "דבר עבירה".

 

נפק"מ:

הובאה שאלה בפני בי"ד בדבר פלוני שהשאיר על הגג המשותף מיטה מתקפלת , במקום שלא יכלה להזיק ברוח מצוייה, ובא שכן והזיז את המיטה ליד דודי השמש ובאה רוח מצויה, העיפה המיטה על הדודים וניזוקו. מי חייב בעל המיטה (שידע על כך שהזיזו את המיטה !)  או זה שהזיז?

 

והנה תצא נפק"מ לפי מה שאמרנו:

המקרה שלפנינו נידון כאש כמו אבנו וסכינו שהזיקו ברוח מצויה דנחשב אש ולא בור ולפיכך:

לפי הערוך השולחן והגר"א אותה מחלוקת שיש בין התוס' לרמב"ן לגבי בור ברשות אחר תהיה גם כאן בנזק אש. לפי תוס' בעל המיטה יהיה חייב ולפי הרמב"ן זה שהזיז.

ולפי ר' ברוך בער זה שהניח יצר את המזיק – האש, ועל כן הוא יהיה חייב.

 

[1] ומהאי טעמא חייב אע"פ שזה ברה"י.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

ממוני שהזיק

ממוני שהזיק

                                                                                                                                                                                                                                        יז טבת תשע"ט

כפי שהבאנו בשיעור קודם ביסוד הבנת המחייב בנזיקין מובא באחרונים 2 הסברים:

  1. אפשרות אחת  היא לומר שהמחייב הוא 'הבעלות', דהיינו עצם העובדה שמדובר בממון של האדם שהזיק מחייבת אותו בתשלומים – "ממוני שהזיק".
  2. אפשרות אחרת היא להסביר כי המחייב הוא הפשיעה, דהיינו היות ואדם התרשל בכך שלא שמר על חפציו ואלה יצאו והזיקו – מתחייב בגין נזקיהם – "שמירתן עליך".

במשנה בריש ב"ק :

"ארבעה אבות נזיקין…הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך.."

גורס הרי"ף : "שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך".

דהיינו שהרי"ף גורס שהמחייב הוא "ממוני שהזיק".

 

לשון הרמב"ם בעניין זה קצת פחות ברורה, וכך מביא הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פ"א ה"א:

"כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק"

דהיינו מחד מהרמב"ם  משמע שהמחייב הוא הזיקה הקניינית של הבהמה לאדם "שהרי ממונם הזיק", אולם מאידך הרמב"ם מסתפק בכך שהיא "ברשותו".

וצריך להבין אם גדר החיוב הוא "ממונם הזיק" אז מה המחייב בחפץ שהוא "ברשותו"?   שהרי אנו יודעים שיש חיוב גם על מי שאינו הבעלים, כגון שומר "מסרה לרועה , נכנס רועה תחתיו" וכיוצ"ב, אז מה המחייב ? עד היכן אנו מותחים את הגדרת "ממונך שהזיק"?

הגמרא במספר מקומות (ב"מ ז., ב"ק סח:, קידושין נב.) מביאה את דינו של ר' יוחנן:

"גזל ולא נתייאשו הבעלים – שניהם אינם יכולים להקדישו: זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו".

וצריך להבין מה הפשט שהבעלים אינו יכול להקדיש משום שאינו ברשותו, האם גם על חפץ שנמצא בחו"ל נאמר שאינו יכול להקדיש כי אינו ברשותו?!

מסביר ר' אלחנן: כידוע ישנם סוגים שונים של קניינים, וכמו שיש קניינים לצורך העברת בעלות בחפץ, כך יש קנייני גזילה. קניין גזילה גורם לכך שהחפץ נחשב "ברשותו" של הגזלן וזה מגרע מבעלותו של הנגזל וגורם לכך שאינו יכול להקדיש.

וכהאי גוונא אומר הרמב"ם ששומר אינו צריך מעשה קניין שכן המסירה "אין לך קניין גדול מזה". בשומר מסירה זה סוג הקניין שצריך על מנת להתחייב בו בנזיקין.

גם מהגמרא משמע שא"צ שהחפץ יהיה ממונו של האדם על מנת שיתחייב בנזיקין שהרי הגמרא מביאה:

"אמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה."

משמע שבשביל להתחייב מספיק שהבור יהיה ברשותו.

וכך גם ברמב"ם שהבאנו לעיל בשביל להתחייב צריך שהחפץ יהיה "ממונו" או "ברשותו".

והיינו מקום שיש "מעשה קניין" אשר מייחס החפץ המזיק לאדם – שומר במסירה, גזלן בקנייני גזילה וכיוצ"ב.

 

ואולם יש עדיין להסביר דהרי מצאנו מקומות בהם יש חיוב בנזיקין ללא מעשה קניין.

הגמ' בריש בבא קמא מנסה לברר את דברי רב פפא "תולדותיהן לאו כיוצא בהן".

ומביאה בדף ג: לגבי אבנו סכינו משאו שהניחן בראש גגו.

"מאי שנא בור שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך הני נמי תחלת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך"

ושם בתוס ד"ה "וממונך":

"לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא וכן גבי אש דפשיטא דאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר דחייב"

מדברי בתוס' משמע שהדגש אינו דווקא על "ממונו" ועל כן גם אם הדליק באש של אחר, חייב. אם כן מה המחייב? מילא בבור "עשאן הכתוב ברשותו", אולם מה המחייב באש שאינה שלו?

הקצות (בתרומת הכרי) סימן שצ"ט – מברר את הנ"ל ומחדש שמה שאמרה הגמ' בבור שעשאן הכתוב ברשותו אינו דווקא בבור אלא דהוא הדין גם באש.

אולם הדברים קצת קשים דהרי הגמ' אומרת שני דברים אינם ברשותו… ובפשטות לא מדובר גם על אש  אלא רק על בור.

 

הגמ' בבא קמא נו:

"דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה"

מדובר כאן באדם שמסיט פרת חבירו לילך עד שמגיעה לקמת חבירו שחייב.

הרשב"א – מסביר שחייב מדין אדם המזיק (וצריך להסביר מה כוונתו ומדוע זה נחשב כאדם המזיק).

תוס' במקום, ד"ה "המעמיד" מסביר שחייב מדין שן ורגל (ואם יהיה ברה"ר , יהיה פטור כדין שן ורגל) ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב כמו מדליק אש בנרו של חבירו:

"ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו … ולא משתמע בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים שן אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו".

ושוב אנו רואים בתוס' שהחיוב אינו רק משום "ממונו" דהרי הפרה אינה שלו, אם כן מה המחייב ? האם גם כאן נאמר כקצות ש"עשאן הכתוב ברשותו" לא דווקא בבור (ובאש) וגם בשן ורגל "עשאן הכתוב ברשותו" ?!

 

רב שרירא גאון (מובא באוצר הגאונים) מביא בפירושו על המשנה בריש ב"ק שמבעה אליבא דרב שסובר שמבעה זה אדם, אין הכוונה לאדם המזיק אלא לנזקי שן ורגל – אדם המזיק ע"י שן בהמתו.

וצריך להבין מה כוונת דבריו? מתי זה אדם המזיק ומתי נזקי בהמתו?

 

הגמ' בקידושין מב: מביאה את המחלוקת האם יש שליח לדבר עבירה. לפי שיטת שמאי הזקן יש שליח לדבר עבירה, דהיינו שמעשה העבירה של השליח מתייחס למשלח. וצריך להבין איך זה עובד? מדוע, אליבא דשמאי הזקן, אדם יתחייב על פעולה שלא הוא ביצע.

אלא שצריך להסביר שיש כמה אופנים שבהם אדם יכול להתחייב:

  1. מעשה ישיר של האדם
  2. מעשה עקיף באמצעות אחר (שליח או בהמה)
  3. ממוני שהזיק . פעולה שמתייחסת אלי.

אליבא דרב שרירא גאון גם ממוני שהזיק יוצר זיקה ישירה לאדם על מנת שיחשב כאדם המזיק !

ועדיין צריכים אנו להגדיר מתי זה אדם המזיק ומתי שן ורגל ?

 

במשנה ב"ק לה:

"יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו כיצד שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב שורו שחבל באביו ובאמו חייב והוא שחבל באביו ואמו פטור שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו".

ושם בתוס' ד"ה "שורו שבייש פטור", אומר תוס' ששור שחבל באביו ואימו חייב מילתא דפשיטא הוא ולא נאמר אלא אגב שאר הדינים שבמשנה:

"…וכן שור שהדליק הגדיש אצטריך להכי כדאיתא בגמרא דלמילתא אחריתי לא אצטריך דפשיטא דחייב דלענין שורו מה לי שבת ומה לי חול ואגב הדליק הגדיש דמיירי בנדון בנפשו קתני חבל באביו ואמו אבל שורו שסימא את עין עבדו אצטריך שאע"פ שבעצמו חייב בשורו פטור דהא לא אשמועינן בשום משנה"

ומדוע תוס' לא אמר את דבריו גם על סימא את עבדו, הרי לכאורה זה פשוט דרק כי יוציא "איש" את עין עבדו יוצא לחירות, ולא בהמתו שהוציאה ?!

בדברי רב שרירא גאון הסברנו שגם מעשה עקיף נחשב כאדם המזיק ואת אותו רעיון אנחנו יכולים להסביר גם בדברי תוס' ולומר שיש כמה אופנים שניתן להזיק:

  1. ע"י עצמו באופן ישיר (או עקיף )
  2. ע"י בהמתו.

מתי זה נחשב כאדם שעשה ומתי בהמתו?

צריך להסביר שיש הבדל בין נזק קרן לנזקי שן ורגל.

בקרן כידוע, אחד המאפיינים הוא "כוונתו להזיק" , דהיינו יש כאן או מעורב כאן מעיין "רצון עצמי" של הבהמה, רצון שמנתק את הקשר הישיר לאדם ומשום הכי הוי כנזקי בהמתו ולא נזק של האדם עצמו.

משא"כ בשן ורגל שהזיקן "בדרך הילוכם" או "להנאתה", הוי בטבע הבהמה להזיק וכאשר האדם משלח את בהמתו , יש קשר ישיר בין האדם לנזק שאירע והווי כאדם המזיק ע"י בהמתו.

 

כל מה שאנו דורשים שיהיה "מעשה קניין" או שהבהמה תהיה ברשותו בשביל לחייב האדם זה רק בתור הכי תימצי לחיוב, דרק אם לא שמרתי את ממוני זה ניקרא שאני אדם המזיק (דבלא"ה לא ניקרא אדם המזיק ע"י בהמתו). אולם כל זה רק כאשר לא עשה בידיים.

אבל כאשר עשה מעשה בידיים , כגון במדליק אש ע"י אש שלא שלו, ודאי שיחשב מזיק ע"י האש אף אם האש אינה שלו כיון שעשה מעשה בידיים וכן ברב שרירא גאון שעשה מעשה שילוח של בהמתו בשן ודאי שיחשב מזיק ע"י בהמתו כיון שעשה מעשה שילוח וזה מה שתוס' דימו מעמיד בהמת חברו למדליק אש (ואין צורך להגיע לדברי רב שרירא גאון דהוי אדם המזיק) שבשניהם עושה מעשה ובשניהם חייב גם אם זה לא ממונו, שכן המעשה יוצר זיקה ישירה לאדם והוי "ברשותו" להתחייב בנזיקין.

 

ומכאן ואילך לא גמור

ישנה שאלה מפורסמת של הנימוקי יוסף: למאן דאמר אישו משום חיצו, דהיינו כל רגע ורגע הוי כמדליק מחדש, כיצד אישה מדליקה נרות בערב שבת ? הרי זה כאילו מדליקה כל רגע מחדש .

ומיישבים זאת שגם למאן דאמר אישו משום חיציו הנזק חל מיד , ואם הדליק אש ומת ויצאה אחר כך והזיקה, יהיו יורשיו חייבים על הנזק, שכן הנזק כבר התגבש ברגע ההדלקה – "כי תצא אש".

וגם למ"ד אישו משום ממונו.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

 

 

 

מה מחייב בנזיקין

מה המחייב בנזיקין

                                                                                                                                                                                                                                         ג טבת תשע"ט

ביסוד הבנת הגורם המחייב ממון המזיק מובא באחרונים 2 הסברים:

  1. אפשרות אחת היא לומר שהמחייב הוא 'הבעלות', דהיינו עצם העובדה שמדובר בממון של האדם שהזיק מחייבת אותו בתשלומים – "ממוני שהזיק".
  2. אפשרות אחרת היא להסביר כי המחייב הוא הפשיעה, דהיינו היות ואדם התרשל בכך שלא שמר על חפציו ואלה יצאו והזיקו – מתחייב בגין נזקיהם – "שמירתן עליך".

ולפ"ז יש להסביר שכאשר האדם שמר על רכושו כמו שצריך:

אם סיבת החיוב היא הבעלות, אזי שמירה היא "פטור" (כעין אונס)

ואם סיבת החיוב היא הפשיעה שבאי-שמירה אזי כאשר שמר לא נולד כלל חיוב.

 

ומובא באחרונים (ר' נחום פרצוביץ) כי זו גם מחלוקת ראשונים בריש ב"ק

במשנה הראשונה בריש ב"ק מובא:

"ארבעה אבות נזיקין… הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ"

ומביא הנימוקי יוסף:

"ואמר שמירתן עליך, שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו, לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרינא לנטורינהו ופשע בהן שומר, דהשני חייב והראשון פטור, ולאפוקי נמי היכא דנטרינהו כאורחייהו והזיקו, דפטור".

דהיינו לפי הנימוק"י אם מסר לאחר לשמור החיוב עובר לשני.

ואילו הראב"ד מסתפק מה יהיה הדין אם מסר לאחר  והזיק, משום שעדיין זה ממונו של הבעלים שהזיק, אך מאידך ניתן לומר שיהיה פטור שכן האחר נכנס במקום הבעלים גם לעניין החיוב בנזיקין.

 

ומסביר ר' נחום שזו המחלוקת בין הנימוק"י לראב"ד.

לפי הנימוק"י המחייב הוא אי-שמירה ולכן כשמסר לאחר (ששומר כראוי) אינו חייב, ואילו לפי הראב"ד המחייב זה ממוני שהזיק ולכן גם אם מסר לאחר יהיה חייב (אא"כ, כפי שמסתפק הראב"ד, השני נחשב כבעלים במקום הראשון לעניין החיוב בנזיקין).

ולפ"ז מי שמסר לשומר שיודע שאינו שומר היטב אם המחייב זה "שמירתן עליך" אם כן כשמסר למי שלא שומר היטב, חייב לשמור בעצמו. אולם אם המחייב הוא ממוני שהזיק, א"כ , אליבא דצד בראב"ד שהמסירה לאחר מעבירה את האחריות למי שהחפץ ברשותו ולכן גם אם השני לא שומר טוב לא מוטל עלי כרגע לשמור.

 

ומביא ר' שמואל נפק"מ נוספת:

מה יהיה הדין כאשר יש ספק האם האדם שמר היטב או לא.

אם המחייב הוא ממוני שהזיק והשמירה הינה פטור, אזי המזיק צריך להוכיח ששמר היטב – כמו "איני יודע האם פרעתי".

ואם המחייב הוא אי-השמירה, הניזק הוא שצריך להוכיח שהמזיק לא שמר ועל כן במקרה של ספק יהיה פטור – כמו "אינני יודע אם התחייבתי".

ומביא ר' שמואל שמצאנו חילוק כהאי גוונא גם במקרה נוסף:

כידוע בשואל ישנו פטור של "בעליו עימו" שחל הן בנזק מחמת פשיעה והן מחמת גניבה ואבידה.

וכך כותב רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ב ה"א:

"השואל בבעלים–אפילו נגנב או אבד בפשיעה–פטור, שנאמר "אם בעליו עימו, לא ישלם"

 

הגמרא מסתפקת מה הדין במקרה של שאל מן השותפין ורק אחד היה עימו ? בעיה דלא איפשטא

ופוסק הרמב"ם (שם ה"ט) :

"שאל מן השותפין, ונשאל לו אחד מהן, וכן השותפין ששאלו, ונשאל לאחד מהן–הרי זה ספק אם היא שאלה בבעלים, או אינה.  לפיכך אם מתה, אינו משלם; ואם תפסו הבעלים, אין מוציאין מידם.  פשע בה השומר, הרי זה משלם."

 

דהיינו הואיל וזה ספק האם זה נחשב כבעליו עימו, לכן פוסק הרמב"ם שאם הנזק היה מחמת גניבה ואבידה – פטור השואל, ואם בפשיעה – חייב.

ושואל המגיד משנה – מניין לו לרמב"ם חילוק זה, אם מכיוון שזה נשאר בגמ' בספק פטור אזי גם בפשיעה ואם חייב אז גם בגניבה ואבידה ?!

מסביר ר' אלחנן:

ישנו מאירי לגבי חמץ שהיה בידי שומר בפסח האם השומר עובר בבל יראה. ומביא המאירי שאם היה בידי שומר שכר חייב עליו בבל יראה היות ויש לו אחריות על החמץ בגניבה ואבידה ואילו בידי שוכר חינם אינו עובר בבל יראה.

וצריך להבין מדוע ? הרי גם בשומר חינם ישנה אחריות בפשיעה ?!

אלא שמסביר המאירי שבשומר חינם האחריות בפשיעה הינה מדין "אדם המזיק" ולא כאחריות מדיני שומרים ועל כן החיוב כאדם המזיק לא יוצר זיקה לחמץ לעניין בל יראה.

 

לפ"ז אומר ר' אלחנן גם לגבי "בעליו עימו" . בגניבה ואבידה החיוב הוא מדיני שומרים אבל כאשר "בעליו עימו" לא נוצר כלל חיוב מדיני שמירה כי הבעלים נמצא כאן ולא העביר את חיוב השמירה.

משא"כ בחיוב פשיעה החיוב קיים מדין אדם המזיק ו"בעליו עימו" הוי פטור.

וע"כ באחד מן השותפין כאשר יש ספק: בפשיעה לא חל הפטור ונשאר החיוב, בגניבה ואבידה זה ספק האם נוצר חיוב ולכן פוסק הרמב"ם שפטור מספק.

וכהאי גוונא אומר ר' שמואל גם בספק שמירה. לפי מי שסובר שהמחייב הוא "ממוני שהזיק" , אזי מספק לא יחול הפטור ולפי מי שסובר שהמחייב הוא "שמירתן עליך" אזי לא חל החיוב.

 

אולם אומר ר' שמואל יתכן והדברים אינם נכונים וניתן לחלק בין המקרים.

ב"איני יודע אם נתחייבתי" – אין כל קשר בין הנתבע למעשה וע"כ אינו חייב. משא"כ במעשה נזק, אפילו אם המחייב הוא משום "שמירתן עליך" , הואיל ובפועל גרם למעשה נזק, יש צד לחייבו גם אם יש ספק האם שמר כראוי משום שכבר נוצרה הזיקה לנזק שאירע.

 

 

 

 

ראיות לדבר:

  • בגמ' ב"ק צט. – "הנותן בהמה לטבח וניבלה אומן פטור הדיוט חייב"

מה יהיה הדין בספק האם הוא אומן או לא? הדין הוא שעל הטבח להביא ראיה דאומן הוא וייפטר.

שיטת רש"י ותוס' שם – "אומן פטור – דאנוס הוא".

שיטת הרמב"ם – דהווי כמזיק ברשות.

 

והנה מוכח דמקום בו יש ספק , האומן חייב עד שיביא ראיה דאומן הוא והיינו משום שבפועל יש כאן מעשה נזק שנגרם מחמתו ואינו נפטר עד שיוכיח סיבת הפטור.

 

  • מובא בשער המשפט: מי שנתן כסף לחבירו והלה טוען שנתן לו במתנה פלוני נתן (אע"פ שרגיל ליתן לו) פוסק השו"ע שחייב הלווה. ושואל השער המשפט מדןע זה אינו כמו "איני יודע אם נתחייבתי" שפטור ?

ומתרץ שמכיוון שיש מציאות של כסף שעבר מהנותן למקבל, עובר הנטל למקבל להוכיח שהיה במתנה וזה אינו כמו אינני יודע אם נתחייבתי שם השאלה האם בכלל קיבל ממנו ממון.

וראיה לדבר: כידוע ההלכה כאביי לעניין ייאוש שלא מדעת שלא הוי ייאוש וחייב להחזיר. ולעניין זה נאמן המאבד לומר לא התייאשתי.

ומדוע המוצא לא יכול לטעון שזה כמו "איני יודע אם נתחייבתי" שהרי אם בא לידו לאחר ייאוש אינו חייב כבר להחזיר?!

אלא ששוב כיוון שבפועל יש חפץ של המאבד אצל המוצא , עובר הנטל למוצא להוכיח שהיה ייאוש.

 לפי דברים אלה, אומר ר' שמואל, גם אם המחייב הוא משום "שמירתן עליך" נראה כי גם בספק שמירה יהיה חייב המזיק, דהרי בפועל גרם לנזק וזה אינו דומה ל"איני יודע אם נתחייבתי" ששם עתם החיוב נמצא בספק.ב

 

שכח מנחה מתפלל ערבית שתיים

שכח מנחה מתפלל ערבית שתיים

                                                                                                                                                                                                                                    כ"ב סיוון תשע"ח

שיטת הרמב"ם היא שאשה חייבת  בתפילה כל שהיא במשך היום.

המשנה ברורה (ק"ו ס"ק ד) מביא את שיטת הרמב"ן – שנשים חייבות בתפילת שחרית ומנחה, הואיל והן תפילות רחמים,  אבל תפילת ערבית שהיא רשות לא קיבלו עליהן.

 

ופוסק המ"ב שיש להן דין תשלומים כשקבלו עליהן להתפלל, דהיינו אם הפסידו צריכות להשלים.

 

מה יהיה הדין, אפוא, באשה ששכחה להתפלל מנחה האם נחייב אותה להתפלל ערבית על מנת שתוכל להשלים[1]?

 

יסוד הספק מה גדר תפילת תשלומין: האם לשם תשלומין מתפלל פעמיים את התפילה שנמצא בה  או שמתפלל את התפילה הנוכחית + תפילת השלמה.[2] דהיינו איזה דין יש לתפילת התשלומין, כתפילה הנוכחית או כתפילה שמשלים?

 

אם נסביר שלתפילת התשלומין יש דין של התפילה הנוכחית אזי היות ולא חייבת בתפילת ערבית על כן גם לא תתפלל תשלומין בגין המנחה שהחסירה אבל אם נסביר שלתפילת התשלומין יש דין של תפילת ההשלמה אזי היות והיא משלימה תפילת מנחה שאת זה  אישהחייבת, על כן נחייב אותה להתפלל ערבית ולהשלים מנחה.

 

  • הרש"ש סובר שיש לתפילת תשלומין דין של התפילה הנוכחית ומכריח זאת מעצם דין תפילת תשלומין בערבית. שהיות וערבית היא רשות ומנחה חובה לא יתכן שחייבו להתפלל הרשות לפני החובה וע"כ מוכרח שגם התשלומין זה מדין "ערבית שתיים".[3]

הצל"ח לעומת זאת מביא את הוכחת הרש"ש כשאלה: איך יתכן שחייבו להתפלל הרשות לפני החובה ונשאר בצ"ע. משמע, אפוא, שהצל"ח סובר שלתפילת התשלומין יש דין של תפילת ההשלמה, דהיינו זו ערבית + מנחה.

 

  • כתוב במשנה ברורה שמי שנרדם בין קבלת שבת ולערבית (ומעשים בכל יום…) והתעורר בויכולו, יכול לשמוע "מעיין שבע" מהש"ץ, לכוון לצאת, ובכך לצאת ידי חובה (כיוון שערבית רשות , יכול בדיעבד לצאת ע"י הש"ץ).

מה יהיה הדין לגבי מי ששכח מנחה בערב שבת האם יוכל לשמוע מהש"ץ ולצאת ידי חובת תפילת התשלומין?

הפרי מגדים אומר שלא יכול. ואילו המג"א (המהרי"ל) כותב שיכול.

 

וגם כאן ניתן להסביר המחלוקת לפי מה שחקרנו.

 

שיטת המג"א שיש לתשלומין דין פעמיים ערבית וכשם שיכול לצאת ידי חובת ערבית ע"י שמיעת "מעין שבע" מהש"ץ, יכול לצאת גם ידי תשלומין של מנחה.

 

שיטת הפמ"ג מאידך שזה 2  תפילות שונות ולא יכול לצאת ידי תפילת חובה מהש"ץ.

 

 

  • מי שלא התפלל תפילת נעילה האם יש לה תשלומין בערבית של מוצאי יו"כ ?

הפמ"ג מביא שיכול ותמה עליו הרב וואזנר שזה נגד רשב"א מפורש שכותב שאינו יכול.

 

וגם כאן יסוד המחלוקת כדאמרן.

 

לשיטת הרשב"א לתפילת התשלומין יש דין של התפילה שמשלים ולא מצאנו תשלומין לנעילה.

לשיטת הפמ"ג יש דין של התפילה שנמצא בה ויכול להתפלל ערבית שתיים. [4]

 

ישנן 2 הלכות במשנה ברורה שנראות סותרות זו את זו:

 

הדין כידוע שמי ששכח מנחה מתפלל פעמיים ערבית. מה יהיה הדין במי ששכח מנחה בא' דר"ח והתפלל ערבית שתיים, בראשונה אמר יעלה ויבוא ובשניה (תפילת התשלומין) שכח יעלה ויבוא האם צריך לחזור?

 

וכתב המ"ב  ק״ח ס״ק כ״ו:

 

 ״אם טעה ולא התפלל מנחה בר״ח, ור״ח הוא שני ימים, ומתפלל ערבית שתים, והשניה הוא לתשלומין של מנחה, אפילו לא הזכיר בה ר״ח א״צ לחזור, כיון דאפילו בעיקר התפלה דערבית א״צ לחזור בשביל יעלה ויבוא, ק״ו מה שהוא עכשיו לתשלומין״.

 

משמע, אפוא, שלתפילת התשלומין יש דין של התפילה הנוכחית ולכן  כשם שאם שכח בערבית אין צריך לחזור כך גם בתפילת ההשלמה.

 

לעומת זאת בתחילת דבריו כותב המשנה ברורה (קח כו) לגבי מי שלא התפלל ערבית בראש חודש והתפלל שחרית פעמיים. בראשונה אמר יעלה ויבוא ובשניה שכח, שאינו חוזר כדין שכח בערבית.

 

נמצאנו שלתפילת התשלומין (בשחרית) יש דין של התפילה שמשלים (ערבית).

 

ולכא' הדברים סותרים זה את זה.

 

מה ההבדל? מדוע כשמשלים מנחה יש דין של התפילה הנוכחית וכשמשלים ערבית של התפילה שמשלים ?

 

  • הגמ' ברכות כו. מביאה את המשנה:

"תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות"

ובגמרא:

"והאמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל ערבית – מתפלל בשחרית שתים; שחרית – מתפלל במנחה שתים".

 

שאלת הגמרא היא איך המשנה אומרת שזמן שחרית עד חצות או עד שעה רביעית הרי רואים שניתן להשלים גם במנחה, ומתרצת מה שמתרצת ("כולי יומא מצלי ואזיל; עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה, מכאן ואילך – שכר תפלה יהבי ליה, שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה").

 

על כל פנים צריך להבין את שאלת הגמרא, מה הקשר בין האפשרות להתפלל תפילת תשלומין כל היום ובין זמנה של שחרית.

 

אלא משמע משאלת הגמרא שגם כשמשלים במנחה  יש לזה דין של שחרית, דהיינו לתפילת התשלומין יש דין של התפילה שהחסיר ועל כן שואלת הגמרא שמשמע שזמנה כל היום.

 

והנה המימרא של ר' יוחנן מדברת רק על השלמת ערבית ושחרית ולגבי מנחה הגמ' מסתפקת האם יש לה תשלומין:

 

"איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתים? אם תימצי לומר 'טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים' – משום דחד יומא הוא…  אבל הכא – תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו – בטל קרבנו  או דילמא כיון ד'צלותא רחמי היא', כל אימת דבעי מצלי ואזיל"

 

משמע שבהשלמה של תפילת מנחה, כיוון שזה כבר יום אחר, יש דין שונה. כאן באמת לתפילת התשלומין יש דין של התפילה שנמצא בה עכשיו – ערבית.

 

לפי דברים אלו ניתן לאמר שיש לחלק בין תשלומין של ערבית ושחרית שם יש לתפילת התשלומין דין של התפילה שהחסיר לבין תשלומין של מנחה, שם  כיון שעבר זמנו, יש לתשלומין דין של התפילה הנוכחית.

 

ולפי זה מובן המשנה ברורה שבשני העניינים, הן כאשר טעה בתפילת התשלומין של מנחה והן של ערבית ושכח יעלה ויבוא – אינו חוזר:

 

בשכח ערבית – לתפילת התשלומין בשחרית יש דין של התפילה ששכח – ואם שכח יעלה ויבוא אינו חוזר כערבית.

בשכח מנחה – לתפילת התשלומין יש דין של התפילה שנמצא בה,  ערבית – וגם כאן אם שכח יעלה ויבוא אינו חוזר.

 

ולפי זה אשה ששכחה מנחה אין לה דין תשלומין כי לתפילת תשלומין של מנחה יש דין של התפילה הנוכחית – ערבית ואת זה אינה חייבת.

 

וכך באמת מובא במ"ב (רס"ז) שאישה שלא התפללה מנחה בערב שבת "הרשות בידה" להתפלל ערבית שתיים – זוהי רק "רשות" שכן לא ניתן לחייבה להתפלל ערבית שתיים שזו תפילת רשות ונשים לא קיבלו עליהן.

 

[1] פשוט שאי אפשר להתפלל תשלומין ללא שמתפלל קודם  את תפילת החובה. וכמוכן ברור שלא יכולה להשלים בשחרית. שכן ערבית זה המועד הראשון האפשרי.

[2] לכא' ניתן להוכיח כי מאחר ואם שכח מנחה ביום שישי מתפלל של שבת פעמיים מכאן שלתפילת ההשלמה יש דין של התפילה הנוכחית. אולם ראיה זו אינה מוכרחת שכן ניתן לומר שצריך להתפלל כנוסח של התפילה הנוכחית, אולם החקירה היא איך מתייחסים לתפילת ההשלמה, כתפילה החסרה או כתפילה הנוכחית, מה הדינים שחלים על תפילת התשלומין האם כתפילה הנוכחית או כתפילת ההשלמה?

[3] גם מלשון הגמרא "מתפלל ערבית שתיים" – משמע לכאורה שזה פעמיים ערבית ולא ערבית + מנחה.

[4] ויש לעיין דלכאורה דברי הפמ"ג סותרים זה את זה . דלעניין השלמת מנחה ע"י הש"ץ ב"מעיין שבע" סובר דהווי כ-2 תפילות שונות.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

תפילה כנגד קורבנות וכבקשת רחמים

תפילה כנגד קורבנות וכבקשת רחמים

מובא בשו"ע ק"ז ס"ק א לגבי מי שמסתפק האם התפלל:

"אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר אבל אם ברי לו שהתפלל אינו חוזר ומתפלל…"

דהיינו מי שמסתפק האם התפלל צריך לחזור ולהתפלל.

מאידך בשו"ע קכ"ב ס"ק א:

"ערבית שחרית ומנחה מתפללים שמונה עשרה ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה ואם לא אמרו בערבית אין מחזירין אותו… אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה מחזירין אותו…

הגה: ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו אין צריך לחזור (כל בו הלכות תפלה)." [1]

מה החילוק בין הדברים? מדוע אם ספק התפלל חוזר, ואם ספק אמר יעלה ויבוא אינו חוזר?

בפשטות הרי יעלה ויבוא הוא חלק מהתפילה וא"כ אם ספק לו האם אמר יעלה ויבוא זה כמו מסתפק האם התפלל, ומדוע אינו צריך לחזור.

 

בגמרא בברכות כא. מובאת מחלוקת בדינו של מי שמסופק אם הוא התפלל או לא. דעת רבי יוחנן היא שצריך לחזור ולהתפלל  – "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו".

שיטת הרשב"א[2] שבמקרה כזה צריך לעשות תנאי : "אם לא התפללתי הרי התפילה לחובתי ואם התפללתי תהיה תפילת נדבה"

בשו"ע לא הביא תנאי זה וכן ברמב"ם הלכות תפילה פרק י' ה"ו:

"מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפילה זו על דעת רשות."

דהיינו היות ומעיקר הדין ספיקא דרבנן לקולא על כן אינו צריך להתפלל שוב אלא מה שמתפלל זה רק כתפילת נדבה. (דהיינו אין כאן תפילת נדבה מספק אלא זו ודאי תפילת נדבה)

וצריך להבין לפי דברי הרמבם מה עוזר שיתפלל שוב ? מה תפקידה ועניינה של תפילת נדבה?

ונראה להסביר כי בתפילה יש 2 עניינים:

  1. תפילה כנגד קרבנות. לכך יש גם משמעויות לדינא:

וכך מובא בשו"ע צח ס"ד:

 

"התפלה היא במקום הקרבן ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו. ושלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כגון בגדי כהונה "

 

  1. עניין נוסף הוא התפילה כבקשת רחמים.[3] – האדם מתפלל ומבקש מהקב"ה על צרכיו.

כך משמע מכמה מקומות בגמרא .

הגמ' ברכות כו. שואלת האם יש תשלומים למנחה:

"טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב' … אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל ת"ש … טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית ב' ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו"

דהיינו משמע מהגמרא שיש בתפילה עניין נוסף מעבר לקורבנות והוא עניין בקשת הרחמים מהקב"ה – "דצלותא רחמי הוא".

ולפי זה מה שאדם מתפלל נדבה כאשר הוא מסופק האם התפלל או לא העניין בכך הוא שאמנם מדין תפילה כנגד קרבנות לא יתפלל שוב משום ד"הוי כמקריב שני תמידים לשם חובה שאסור משום בל תוסיף" (מ"ב ק"ז ס"ק ג'). אולם מה שמתפלל נדבה זה בשביל להשלים את התפילה מדין בקשת רחמים.

חלוקה זו בין 2 העניינים של תפילה עולה גם מכמה עניינים נוספים:

 

  • תוס' ברכות כו ד"ה "איבעיא להו" דן בשאלה האם יש תשלומין לתפילת מוסף, ומביא:

"לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף … ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת"

משמע מפורשות שיש בתפילה שני עניינים, תפילה כנגד קרבנות ועניין של בקשת רחמים ולכן במוסף אין השלמה, כי אין בה עניין בקשה רחמים.

  • האם נשים מחויבות להתפלל?

הגמ' ברכות כ. מביאה מדוע צריך להשמיע שנשים חייבות בתפילה כי "מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל" שחייבות משום "דרחמי נינהו".

אז זה מ"ע שהזמן גרמא או לא?

המ"ב (ק"ו ס"ד) – מביא שמדברי סופרים שקבעו זמני תפילה זו אמנם מצווה שהזמן גרמא, אולם  היות ועיקר מצוות תפילה היא מהתורה ואין לה נוסח קבוע ובכל עת שירצה יתפלל (שנאמר  "ולעבדו בכל לבבכם" – איזו עבודה שבלב הוי אומר היא תפילה) לפיכך צריכות להתפלל משהו ביום.

השאגת אריה אומר – גם אחרי הדרבנן זה מ"ע שאין הזמן גרמא וחייבות כי רבנן "הלבישו" את החיוב שלהם על החיוב מדאורייתא שאין לו זמן .

בשו"ע ק"ו ס"ק א' כתוב שזו מ"ע שאין הזמן גרמא.

ולפי דברנו צריך להסביר שמצד העניין של תפילה במקום קרבנות זו מ"ע שהזמן גרמא אבל מצד העניין של הרחמים אפשר להתפלל בכל עת שתרצה ועל כן זו מ"ע שאין הזמן גרמא וחייבות בתפילה כלשהיא ביום.

וזה מה שהגמרא בברכות אומרת, הייתי חושב שהיות ותפילה היא במקום קרבנות זו מ"ע שהזמן גרמא, קמ"ל שהיות ויש גם רחמי זו מ"ע שאין הזמן גרמא.[4]

 

  • אדם שכח ברכה אחת האם יכול לצאת כאשר ישמע את הברכה (ויכוון) מהש"ץ?

אומר תוס' ברכות כט. ד"ה "טעה" :" שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח צבור"

לעומת זאת שכח יעלה ויבוא כתוב בשו"ע שיכול לכוון אח"כ יחד עם הש"ץ (מ"רצה" ואילך).

למה? מה ההבדל בין שכח ברכה לשכח יעלה ויבוא?

הר"ן כותב שאין יוצאים בתפילה ע"י הש"ץ כי כל אחד צריך לבקש רחמים על עצמו. דהיינו הש"ץ לא יכול להוציא מצד רחמים אבל יעלה ויבוא זה מדין אזכרה בתפילה, ואין בה עניין רחמים,  את זה ניתן לצאת ע"י הש"ץ.[5]

  • מי שנמצא בשבת סמוך מאד למוצאי שבת ויכול להתפלל רק מוסף או מנחה, מה עדיף?

בירושלמי כתוב שמשום תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, יתפלל מנחה . ולכאורה הדברים צריכים הסבר מדוע שלא להעדיף מוסף שהרי בניגוד למנחה אין לה תשלומים (וכך מובא במג"א רפ"ו סק"ג שיתפלל  מוסף כי מנחה יש לה תשלומין).

אלא לפי מה שהסברנו הדברים מובנים. תפילת תשלומים יכול להשלים רק מה שהחסיר מדין רחמים אבל לא מדין קרבנות שהרי "עבר יומו בטל קרבנו" ולפיכך אמנם יכול להשלים את מה שיחסיר מצד "רחמי" אבל לא יוכל להשלים את "תפילה במקום קרבנות" בין במנחה ובין במוסף ולכן אומר הירושלמי שמנחה עדיף משום תדיר ושאינו תדיר .

 

ולפי דברים אלו נוכל ליישב את שפתחנו.

אזכרת יעלה ויבוא בתפילה היא רק משום קורבנות (אזכרת קרבן ראש חודש) וא"כ אם הסתפק האם אמר אינו צריך, או אפילו אינו יכול, לחזור כי אין לחזור מספק תפילה שיש בה רק את עניין הקורבנות – "דהוי כמקריב שני תמידים לשם חובה שאסור משום בל תוסיף".

אבל אם מסתפק לגבי התפילה עצמה, יש מקום להתפלל שוב משום רחמי.

 

[1] אנחנו פוסקים כמ"ב שכן חוזר ומתפלל כי חזקה שלא הזכיר יעלה ויבוא.

[2] וכן להלכה

[3] עומק הסבר ב 2 ענייני התפילה הנ"ל ניתן להסביר :

יש בתפילה עניין של התבטלות מול הקב"ה – זה עניין הקורבנות שבתפילה.

ויש עניין נוסף של בקשת האדם על צרכיו – זה עניין התפילה כרחמים.

[4]  ולפ"ז יש לדון האם נשים יכולות להתפלל במיושב , שזה רק מדין תפילה כקורבנות, או שלאחר שמחויבות , לא פלוג ויתפללו במעומד.

וכן יש לדון האם יכולות להתפלל מוסף שכדאמרן אין בו עניין של "רחמי" אלא כקורבנות בלבד.

[5] נפק"מ למוסף – שמי שטעה יוכל לצאת ע"י הש"ץ, כי מוסף  זה רק משום קרבן ולא משום רחמים.

בדין קריאת מגילה

בדין קריאת מגילה

רמב"ם הלכות תפילה פי"ג ה"ח:

"…ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד ומה הן קורין …"

ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם שיש במועד 2 חיובים:

  1. קריאה בתורה בעניינו של מועד.
  2. שואלין ודורשין בעניינו של המועד = דרשה של הרב.

הסמ"ג מצוה י"ט כותב: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכך קוראים בכל מועד בעניינו (מגילה לב.)

דהיינו לפי שיטת הסמ"ג יש כאן חיוב אחד – שואלין ודורשין ומכוחו קוראים בתורה (אין חיוב נפרד לשמוע דרשה)

 

[הב"ח תכ"ט שואל למה לא נוהגים לדרוש בעניינו של יום ובחוק יעקב כתוב שלכן קוראים בתורה ואומרים פיוטים (דהיינו כסמ"ג)

המשנה ברורה שואל ומה עם שיטת הרמב"ם – אבל לא זה ענייננו.]

 

אבל קשה: 

הגמ' במגילה אומרת –  פורים שחל בשבת דורשים בעניינו של יום. (במקום קריאת מגילה) 

וכידוע בפורים, לרבות שחל בשבת קוראים ויבא עמלק.

ואם כן מדוע לפי הסמ"ג צריך גם לדרוש הרי יש קריאה בתורה?

 

וצריך להסביר:

ישנן שתי ברייתות במסכת סופרים (פי"ד): 

יח: חייב אדם לקרוא מגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר "למען יזמרך כבוד ולא ידום" למען יזמרך – בלילה, ולא ידום – ביום.

יט: כשם שחייב אדם לקרוא בתורה ולהפטיר בנביא כך חייב לקרוא במגילה ביום שנאמר "ביום אשר שברו אויבי היהודים" וכל היום כשר לקריאה במגילה.

וכמובן נתקשו כולם מה זו הכפילות הזו ומהם שני ההסברים בדין קריאת מגילה ביום.

 

ונראה להסביר שיש שני עניינים בקריאה במגילה: 

א. פרוסמי ניסא – קריאת מגילה.

ב. קריאה בתורה – כמו שבכל חג ישנה קריאה מעניינו של יום כך בפורים קוראים במגילה.

 

ולפי זה הלכה יח היא מצד פרסומי ניסא "למען יזמרך כבוד" ואכן כך מביא המשנה ברורה "וצריך לחזור ולשנותה ביום"- "זכר לנס". ואילו הלכה יט מדברת על  קריאה מעניינו של יום.

 

נפק"מ:

  1. האם אישה יכולה להוציא גבר. ספר האשכול – לא יכולה כי פטורה מקריאה בתורה וזה יהיה רק ביום. כי בלילה זה מצד פרסומי ניסא שגם היא מצווה.
  2. האם יש דין לימוד תורה בקריאת מגילה . 

(בגמ' מגילה דף ג. " מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" ושואל הרב מבריסק מדוע זה נקרא ביטול תורה האם קריאה במגילה אינה ביטול תורה ?

ומתרץ קריאת מגילה יש בה עניין של פירסומי ניסא ולא של לימוד וקריאה בתורה.

  1. מתי אומרים קדיש שלם, לפני או אחרי קריאת מגילה. בלילה שזה לא מדין תפילה אזי קדיש שלם לפני הקריאה וביום שזה חל מהתפילה, אחרי. 
  2. רגילים ואם יקרא משום לימוד לא יצא. ומוכיח זאת הרב מבריסק מכמה עניינים (לדוג' הרמבם פוסק שקריאה בתורה צריכה דקדוק ואילו במגילה אם קרא ולא דקדק יצא)
  3. ברית מילה הפורים: "הגה: כשיש מילה בפורים מלין התינוק קודם קריאת המגילה (מהרי"ל ומנהגים) ומביא המשנה ברורה :אסמכתא לכך דכתיב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון" אורה – זו תורה וששון זו מילה, והפרי חדש כתב דיקדים קריאת המגילה וכן משמע בביאור הגר"א.
  4. בקריאת מגילה א"צ לדקדק כמו קריאה בתורה ואם טעה לא צריך לחזור.

תוס' אומר שנהגו לא להחזיר ס"ת ביום עד לאחר קריאת מגילה (אנחנו לא נוהגים כך). מניין דין זה ? תוס' מסבירים שזה כמו במפטיר והפטרה.

 

לפיכך צריך אולי להסביר שקריאה במגילה אינה כקריאה בתורה אלא כקריאה בהפטרה כך לשון מסכת סופרים בהלכה י"ט.

 

ולכן גם אומרת הגמ' בפורים שחל בשבת שצריך לדרוש כתחליף להפטרה.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

 

בהבנת יסוד שליחות

בהבנת יסוד שליחות

                                                                                                                                                                                                                              י"ד חשוון תשע"ו

כידוע קי"ל  בדיני שליחות : "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח"

וכך אם מינה שליח לקידושין ונשתטה, השליח אינו יכול לקדש עוד עבור המשלח.

לפי יסוד זה רוצה הפמ"ג לומר שאם אישה קיבלה שבת ושכחה להדליק נר שבת לא תוכל לבקש ממי שטרם קיבל שבת להדליק עבורה, דהיינו שתוכל לברך על הדלקת השני (לא בעלה, שגם עליו יש חיוב של נר בבית).

היות והיא לא יכולה להדליק לא יכולה למנות שליח להדלקה עבורה.

עיין בפרי מגדים (בסימן תרעט בא״א סק־א) שהקשה איך יכול מי שכבר קיבל שבת למנות שליח שעדיין לא קיבל את השבת להדליק בעבורו נרות חנוכה. הרי קיי״ל דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משווי, ותירץ שם הפרי מנדים וי״ל דלאו שליחות ממש הוי כיון שממונו הוא ואחר מעשה קוף עביד וכר, ע״כ בזה. דהיינו דסובר הפרי מגדים ששם בנרות חנוכה אין צריך שליחות, שאין צריך שיהיה מעשה הדלקה ע״י בר חיובא ואפילו מעשה קוף מואיל וממילא אין בו היסרון של כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי. אבל משמע מהפרי מגדים שאם צריך שליח וכמו שאנו אומרים לגבי הדלקת גרות שבת אז יהיה בו חסרון של כל מילתא.

(ואמנם ניתן לחלוק על העניין ולומר שהמניעה משום שבת היא מניעה חיצונית וזה לא נחשב "מילתא דאיהו לא מצי למיעבד", וכך אומרים חלק מהאחרונים).

ואולי אי אפשר להשוות בין שני הדברים.

השערי יושר מחדש יסוד בדיני שליחות:

ישנם 2 סוגי שליחות:

"שליחות מעשה" – המעשה של השליח מתייחס למשלח.

"שליחות כח" (או "שליחות חלות") – המעשה של השליח אינו גורם לתוצאה ללא הכח של המשלח. כאן השליחות פועלת מצד הכח שהמשלח מסר לשליח.

בשליחות בקידושין ברור שזו "שליחות כח" שהרי המעשה כשלעצמו – נתינת הכסף לאישה אין לו משמעות ללא הכח של המשלח , שנתן לשליח כח לקדש עבורו אישה.

כידוע לפי שמאי הזקן יש שליח לדבר עבירה. איך זה פועל? אי אפשר לומר שהמשלח נתן לשליח כח להרוג עבורו ! אלא שכאן זה שליחות מעשה. מעשה העבירה עשוי והשאלה היא רק למי לייחסו.

אומר האור שמח– דין שליחות נלמד מתרומה (כן תרימו גם אתם, לרבות שליח) – זו שליחות כח (שהרי המעשה של ההפרשה כשלעצמו אין לו משמעות ללא הכח של הבעלים).

מאיפה לומדים שליחות מעשה ?

עה״פ (ויקרא כד יד)  ״ורגמו אותו כל העדה״ כתב רש״י: "במעמד כולם – מכאן ששלוחו של אדם כמותו".

כאן לא שייך דין שליחות כח. אין "כח" לרגןם שאפשר להעביר לרוגמים. אומר האור שמח שמכאן לומדים שליחות מעשה.

כאשר המעשה אין לו משמעות מצד עצמו – כגון קידושין, גיטין, תרומה – השליחות פועלת מדין "שליחות כח". 

כאשר המעשה הוא מעשה גם בלי השליחות והשאלה רק למי לייחס המעשה, זו "שליחות מעשה".

הנימוקי יוסף (ב"מ י:  ) מביא ש"אין שליח לדבר עבירה" כאשר שולח קטן להזיק את חברו . כל זה בקטן שמבין בטיב המעשה וכיוון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד – אין כאן שליחות. אבל בקטן שאינו מבין בטיב המעשה יש שליחות כי המעשה נעשה על פי ציווי המשלח.

מדובר בשליחות מעשה ולכן גם קטן יכול להחשב כשליח והמעשה שלו יתייחס למשלח (לא כאשר "אי בעי עביד אי בעי לא עביד".

(שליחות לגוי להדלקת נרות יכול ותועיל כי זו שליחות מעשה)

הקטע האחרון טעון ביאור …

כל העניין של  "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח" רלוונטי רק בשליחות כח, שכן אם המשלח אינו יכול לעשות, לא יכול להעביר את הכח.

אבל בשליחות מעשה – המעשה כשלעצמו קיים

ראיה לדבר:

  1. הגמ' ע"ז כז. לומדת שאישה פטורה ממילת בנה מהפסוק "המול ימול".

ואומר תוס': "ולרב דאמר אינה כשירה למול צריך לפרש בפרק קמא דקדושין (דף כט.) דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למהלו"

דהיינו שלפי תוס' צריך פסוק נוסף "אותו" ולא אותה – ללמד שאינה צריכה למנות שליח למול.

שואל המנ"ח אם פטורה ממילה איך ס"ד  שתמנה שליח ?

ולפי דברנו יש להסביר שמילה זו "שליחות מעשה" (מעשה המילה תקף גם בלי כח מהאבא/אמא) וכן היה מועיל למרות "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח".

  1. יש דין שאישה אינה כשרה לכתוב  ס"ת תפילין ומזוזות שנאמר "וקשרתם וכתבתם" כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ולפיכך גם אינה מחוייבת בכתיבת ס"ת.

שואל השאגת אריה : שתעשה שליח?

ושואל המנ"ח (מצווה תרי"ג) : מה תועיל שליחות הרי היא אינה כשרה?

ולפי דברנו יש להסביר שכתיבת ס"ת  זו "שליחות מעשה" (מעשה הכתיבה קיים גם בלי כח מהמשלח) והשאלה רק למי לייחסו, ולפיכך היתה מועילה שליחות של אישה למרות "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח".

לפי דברים אלו ניתן גם לחלק בדברי הפמ"ג דלעיל:

בקידושין וכיוצ"ב אנו אומרים "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח" – וכאשר המשלח אינו יכול לקדש/לגרש, לא יכול גם השליח.

אבל בנר שבת – זוהי שליחות מעשה, מעשה ההדלקה קיים גם ללא "כח" מהמשלח, כאן יש מקום לומר שגם יתייחס לאישה למרות "כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח".

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

האם חייבים להכנס לספק פקוח נפש

האם צריך להיכנס לספק פיקוח נפש על מנת להציל אחרים?

בפרשת שמות (ד, יט) אנו קוראים על ציוויו של ה' למשה: 

"ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". 

מלשון הפסוק עולה כי שיבתו של משה למצרים התאפשרה אך ורק משום שמתו כל האנשים שביקשו את נפשו של משה. 

מוכיח מכאן האור – שמח ב"משך חכמה":

 "מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא את בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה" 

(וכך גם ברלב"ג שכתב על המקום "שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנה, ואף על פי שילך במצות ה' יתעלה…כי אם לא היו מתים לא היה מסכים משה ללכת שם, כי אין ראוי לאדם שיסמוך על הנס".)

דהיינו אין חובה על האדם להכניס עצמו לספק פיקו"נ כדי להציל אחרים.

מדוע באמת ?

המנחת חינוך מסביר:

החיוב להציל הינו מכח הציווי "לא תעמוד על דם רעך" (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פרק א' הי"ד:

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך".

וכשם שכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש ואפילו ספק פיקוח נפש, כך גם מצווה זו.

ר' שמואל – לא צריך להגיע להסבר הזה. אלא כשם שיש דין לגבי קיום מצוות שאדם לא צריך לבזבז יותר מחומש לקיום מצוות עשה, כך גם אדם לא צריך ל"בזבז" את חייו בשביל מצוות הצלה.

(בדומה לכך: 

הר' שך מקשה: יש דין שיהודי יכול לגנוב בשביל להציל אחרים (ויחזיר ). האם מותר לגנוב בשביל להציל גוי? התשובה היא שאסור וזאת למרות שלגוי עצמו מותר לגנוב לצורך הצלת עצמו. למה לגוי עצמו מותר וליהודי אסור בשביל הגוי?

תשובה: כאשר יש פיקוח נפש לגוי אין איסור גזל, לעומת זאת על יהודי יש איסור וזה אינו נדחה בשביל הגוי)

הגמ' נדרים סד: מביאה על הפסוק "כי מתו כל האנשים" שהיה זה פתח שפתח הקב"ה למשה בשביל להתיר הנדר שנדר ליתרו שלא ישוב למצרים.

דהיינו אין כאן עניין של פיקוח נפש ולא ניתן להוכיח את דברי האור שמח שאין חובה להכנס לספק פיקו"נ בשביל הצלת אחרים.

האור שמח מביא ראיה נוספת:

הרמב"ם בהל' רוצח פרק ז' הלכה ח' כותב:

"הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות. ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו".

וכתב האור שמח: "למה אינו יוצא, הלא פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל"?

אלא כיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית.

אולם גם ראיה זו לא כל כך מובנת: אם הבעיה היא גואל הדם. מדוע אי אפשר לפתור זאת פרקטית, יעצרו את גואל הדם וכיוצ"ב.

אלא צריך להסביר את הדברים:

אדם שנפסק דינו למוות אולם אביו תלוי בו ואם הוא ימות, ימות גם האב, או אם הוא רופא ורבים צריכים לו להצלת נפשות.  האם נעכב הריגתם לשם כך? 

רשזו"א נשאל על כך והשיב שלא שמע שימנעו מוות של פלוני בשביל סכנה של אחרים אבל לא יודע את התשובה.

אולם התשובה לכך היא שוודאי לא מעכבים הריגת הנ"ל בשל הצלת נפשות של אחרים. 

למה?

העניין הוא שפיקוח נפש דוחה מצוות אך לא עונשים. בעונש של אחד לא מתחשבים בהשלכות על אחרים.

ואלו הם הדברים גם לגבי גלות. הגולה אינו רשאי לצאת מעיר מקלט גם לשם הצלת אחרים ואין כאן עניין של ספק פיקוח נפש כראיית האור שמח.

  • במשנה ערכין ז. : 

"האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד האשה"

ושם בגמ':

"אמר רבי יוחנן אמר קרא,  ומתו גם שניהם לרבות את הוולד"

ושואל הר"ן מה עם התינוק? ועונה שכיוון שטרם נולד לא מתחשבין בו.

ומוכיח מכאן האחיעזר – שאין דין רציחה בעובר.

וקשה: הרי מחללים שבת על עובר דהיינו יש לו דין של חי. אז מדוע אין איסור רציחה?

ויש ליישב:

תוס' ב"מ קיד: ד"ה " אמר ליה לאו כהן"

"תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש"

שואלים האחרונים: כיוון הילד כבר היה מת, איזה פיקוח נפש יש בהצלת מת?

עונה הנצי"ב – אמנם אין חיוב של פיקוח נפש משום "וחי בהם" כי זה מדבר רק על חי, אולם יש עדיין "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". וכך גם לעניין טומאה. (נפק"מ אם רוב הסיכויים שלא יחיה).

ולכן מי שרוצח עובר אין איסור כי הוא לא נחשב חי אבל כן מחללים שבת מדין "חלל עליו…"

לפי זה גם ברור מדוע לא מתחשבים בעובר לעניין עונש מוות של האישה.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

הקטנת הנזק

הקטנת הנזק

פלוני קרע שיק של חברו. באותה נקודת זמן לו היה בעל השיק פונה למושך היה הלה מחליף את השיק, אולם הלה התמהמה ובינתיים המושך נפטר והיורשים אינם מסכימים להחליף. בעל השיק תובע את המזיק (שורף שטרותיו של חברו חייב מדינא דגרמי), אולם המזיק טוען שזה אשמת בעל השיק שלא ביקש להחליף בזמן.

מה הדין האם יש מחויבות לניזק "להקטין את הנזק" ולפנות למושך להחליף את השיק?

הגמ' ב"ק כז. "ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור על בגדו ונשרף חייב"

וברש"י: "על לבו ומת פטור – שהיה לו לסלקה: חייב – דהא דלא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי"

בגמ' ב"ק _ "פחת נבילה למזיק" דהיינו שהמזיק סופג את פחת הנבילה משום "קרנא דתורא קבירא ביה". 

וכתוב בתוס' שאם יכול הניזק למכור הנבילה בעודה יפה פטור המזיק על ירידת הערך.

מה ההבדל? מדוע כאן המזיק יכול לדרוש מהניזק "הקטנת נזק" ואילו בגחלת לא?

מסביר ר' איסר זלמן מלצר:

יש לחלק בין נזק שמזיק בגופו לנזק ע"י ממונו.

כאשר אדם מזיק בגופו חייב כי גרם לנזק, ובמקרה כזה מחדלו של הניזק אינו רלוונטי.

כאשר ממונו מזיק החיוב הוא כי לא שמר, ולכן אם שמר פטור. ולפיכך כאשר הניזק יכל להקטין את הנזק או לדוג' למכור הנבילה לפני הפחת אין כאן פשיעה (מוחלטת) של המזיק ולא חייב על פחת הנבילה.

  • פלוני הזמין עוגות ממאפייה אבל לא בא לקחת את העוגות. האם חייב לשלם?

אין כאן נזק ישיר כי לא הזיק במעשה אלא שבעל המאפיה ניזוק כתוצאה מדבריו של המזמין. יש כאן חיוב מצד דינא דגרמי "עליך קאסמיכנא"..

המחנה אפרים מביא שאם נאנס פטור בדינא דגרמי.

למה? מה זה שונה ממזיק רגיל שחייב גם באונס, בשוגג וכו' ?

אלא לפי מה שאמרנו לעיל ניתן להסביר:  כאשר אדם מזיק הוא חייב על מעשה הנזק שעשה, כאן חייב גם באונס כי בפועל עשה נזק. אבל כאשר ממונו הזיק חייב על שלא שמר. כאן יש מקום לומר שאם לא שמר מחמת אונס, אין חיוב.

כך גם בדינא דגרמי החיוב אינו מחמת שעשה נזק שהרי אין כאן מעשה נזק ישיר אלא חיוב כמו בממונו שהזיק – נזק תוצאתי. במזיק כזה, בדינא דגרמי, לא חייב באונס כי לא ניתן לומא שלא שמר.

לפי זה:

כאשר אדם קורע שיק אין כאן מעשה נזק ישיר אלא נזק תוצאתי, כמו נזקי בהמתו. כאן ניתן לומר כי כאשר הניזק יכל להציל את עצמו הרי אין כאן פשיעה של המזיק ויהיה פטור.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

הידור מצוה בנר חנוכה

הידור מצווה בנר חנוכה

מה דינו של אדם ששכח לברך את ברכות ההדלקה לפני הדלקת הנר הראשון, אך נזכר בכך קודם שהדליק את שאר הנרות – האם יוכל לברך בשלב זה, או שמא הפסיד את ברכתו?

(השאלה היא על 'להדליק נר של חנוכה', ולא על ברכת 'שעשה ניסים', שכן לגבי ברכת 'שעשה ניסים' הכריעו הפוסקים שניתן לברך אפילו לאחר שהודלקו כל הנרות. הסיבה להכרעתם זו היא שמקרה זה לא גרע מברכתו של הרואה, המברך 'שעשה ניסים' ללא כל הדלקה מצידו)

הפרי מגדים מסיק מדברי ה-'מגן אברהם' (או"ח, תרעו)  כי המדליק רשאי לברך כל עוד לא סיים להדליק את שאר הנרות. 

אולם, ה-'פרי מגדים' עצמו תמה על דבריו: "ומכל מקום צריך עיון, מאחר דמצוה ליכא, רק למהדרין". כלומר, מצות נר איש וביתו כבר קוימה בהדלקת הנר הראשון, וכיוון שכך כבר לא ניתן לברך, שהרי ברכת המצוות נאמרת רק 'עובר לעשייתן', כלומר לפני עשיית המצוה ובסמוך לה. בנוסף, על הדלקת שאר הנרות אין מקום לברך את ברכת ההדלקה, שכן נרות אלו הם הידור מצוה בלבד, כשיטת המהדרין מן המהדרין, ולא מצאנו בשום מקום שמברכים על הידור מצוה! 

ואכן, ה-'פרי חדש' (שם תרעב) פסק הלכה למעשה כי אין לברך ברכת המצווה על נרות ההידור.

ר' עקיבא איגר (שו"ת, תנינא, יג; הגהות תרעו) מסתפק בעניין.

ישנה מח' בין האליהו רבא לפרי חדש מה יהיה הדין באדם שהדליק 4 ונזכר שהיום 5 האם יברך כשידליק הנר הנוסף ?

לפי האליהו רבא – מברך, ניתן לברך על הידור מצווה

לפי הפר"ח – לא יברך.

לכאורה גם כאן יש כאן מחלוקת האם ניתן לברך על הידור מצווה. ולכא' אותה מח' תהיה גם לגבי שכח לברך.

בכל זאת אומר הרעק"א כי במקרה זה (טעה במניין הימים) כולם יודו שיברך מפני שמדובר תוך כדי ההדלקה (אפ' בחצי שעה ראשונה שהיא עיקר המצווה) בעוד שבמחלוקת האליהו רבא והפר"ח מדובר כשכבר סיים המצווה.

מדובר כאן במצווה נמשכת (כיוון שיש צורך בנתינת שמן שיספיק לבעור "עד שתכלה רגל מן השוק") ועל כן יברך אפילו לאחר הדלקת כל הנרות, כל עוד הנרות דולקים. 

(ראיה לכך שמדובר במצווה נמשכת היא מנוסח הברכה: הראש אומר שכל מצווה שהיא נמשכת מברך ל…, כמו להניח תפילין וכך גם בנר חנוכה מברך להדליק נר…) (שיטת הרמבן…)

אולם, אפילו אם נחלוק על חידושו של ר' עקיבא איגר ביחס לברכה במשך זמן ההדלקה, יש מקום לומר כי ניתן לברך כל עוד המדליק לא הדליק את נרות ההידור. (ערוך השלחן)

ברכה על הידור – שאלה שעולה בחנוכה – האם ניתן לברך על "הידור מצווה"

לכאורה, מקרה זה אינו שונה מברכה על נטילת לולב לאחר הגבהתו, שהרי הגבהת הלולב נחשבת כעיקר מעשה המצוה, בעוד הצורך בנענוע הוא משני בלבד, ואף על פי כן כתבו בעלי התוספות (סוכה לט. ד"ה עובר) לגביה ש: "מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר – חשיב כעובר לעשייתן".

אם ניישם בסוגייתנו את הכלל שניסחו בעלי התוספות, הרי שניתן לברך גם אחרי הדלקת נר המצוה ולפני הדלקת נרות ה-'מהדרין', .

אם כן, מדוע צריך הרעק"א להגיע לסברה של מצווה נמשכת הרי יכול לומר שטרם סיים ההידור ויכול עוד לברך ?

מוכרת מאוד מחלוקתם של הרמב"ם  והרמ"א בדין המהדרין בנר חנוכה: 

הרמב"ם סבר שלמנהג המהדרין מדליק אבי המשפחה נרות כמספר בני הבית; 

הרמ"א, לעומתו, סבר שלמנהג המהדרין ידליק כל אחד מבני הבית בעצמו. 

ולענייננו, נראה שמדברי הרמ"א כמעט מפורש שניתן לברך על הידור מצווה, שהרי הדלקת הנרות על ידי כל אחד מבני הבית היא הידור בלבד, ואף על פי כן מברכים כולם! 

[אולם, נראה שראיה זאת אינה מוכרחת: המהרי"ל (קמה) כתב, שיכול האכסנאי להדליק בברכה, שהרי אין כאן בעיה של ברכה לבטלה מכיוון ש- "אין רוצה לצאת בשל אשתו, וממילא חל חיובא עליה"; 'תרומת הדשן', לעומת זאת, התיר את הדלקת האכסנאי בלא כל אזכור לצורך האכסנאי לכוון שלא לצאת בהדלקת הבית עליו, ונימק זאת בכך שהדלקת אכסנאי אינה פחותה מכל הדלקת מהדרין, עליה מותר לברך. ) ולענייננו, אפשר כי לדעת המהרי"ל כל אחד מבני הבית המדליק בעצמו, צריך לכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית, ואם לא יעשה כן – לא יוכל לברך על הדלקתו. ואם כן, לפי המהרי"ל אין ראיה לקיומה של אפשרות לברך על הידור מצוה. ]

(מהרי"ל – צריך לכוון לא לצאת. תרומת הדשן – ניתן לברך על ההידור גם בלי לכוון)

הסבר מפורסם של הגריז במחלוקת הרמבם והרמ"א

הגרי"ז מסביר שמחלוקת הרמב"ם והרמ"א דלעיל לעניין נר חנוכה נובעת מהבדלי שיטותיהם בעניין הידור מצווה. 

הגמרא (שבת קלג:) כותבת שישנו הידור במצוות מילה, להסיר את הציצין (=חלקי הערלה) שאינם מעכבים את המילה, ולכן כל זמן שהמוהל לא פרש – עליו לחזור גם על ציצין שאינם מעכבים. 

רוב הראשונים הבינו שהסוגייה עוסקת באדם המל בשבת, ולכן אסור לו לחזור על ציצין שאינם מעכבים לאחר שפירש, כיוון שהידור מצוות מילה – בניגוד לעיקר המצווה – אינו דוחה את השבת. משעה שפירש האדם מהמילה – כבר גמר את מצוות המילה, ומכאן ואילך אם יחזר על ציצין שאינם מעכבין – הידור מצווה קרי, ואינו דוחה את השבת.

לעומת ראשונים אלו, הרמב"ם (הלכות מילה פ"ב ה"ד) פוסק שהמל את התינוק חוזר על ציצין שאינם מעכבים כל זמן שלא פירש, ואינו מזכיר כלל שכוונתו רק לאדם המל בשבת. האחרונים הבינו שלשיטת הרמב"ם גם המל בימות החול אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבין את המצווה, כיוון שניתן להוסיף הידור למצווה רק סמוך לקיום עיקר המצווה. לאחר שהאדם סיים את ביצוע עיקר המצווה – הוא אינו יכול להוסיף הידור, ולכן אין טעם שיחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה. 

הגרי"ז מסביר שהרמב"ם הלך בהלכות חנוכה לשיטתו בהלכות מילה. כפי שראינו, רק הדלקת הנר הראשון היא עיקר המצווה, ואילו הדלקת שאר הנרות היא הידור בלבד. כיוון שאי אפשר לנתק בין עיקר המצווה לבין ההידור, לא ייתכן שפלוני ידליק נר אחד ואלמוני ידליק נר נוסף לאחר שכבר יצא ידי חובתו בנר הראשון.

לעומת הרמב"ם, הרמ"א (יורה דעה, סימן רס"ד) פסק שהסוגייה עוסקת באדם המל בשבת, אך בימות החול – חייב לחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה גם לאחר שכבר סילק את ידו. מכאן ברור שלדעת הרמ"א ניתן לנתק בין עיקר המצווה להידורה, ולהוסיף את ההידור מאוחר יותר. לכן גם בחנוכה – כל אחד יכול להדליק נר משלו, אף על פי שמעשה המצווה הבסיסי התקיים על ידי אדם אחר.

ואולם ניתן לחלק ולומר שונה דין ההידור בכל המצוות מהידור בנר חנוכה.

בשאר מצוות ההידור הוא בגוף המצווה עצמה: לנענע – לולב, תפילין – מהודרות וכיוצ"ב.

בנר חנוכה ההידור אינו שייך למצוות המקורית מדובר במצווה חדשה – הדלקת נרות כמספר הימים על מנת לפרט איזה יום היום לנס, אותה מקיים מי שרוצה להדר. כך גם מסביר רשי מיהם ה"מהדרין" – מי שמהדרין אחר מצוות לא מהדרין בנר חנוכה אלא מי שרוצים לקיים עוד מצוות.

כך גם במצוות מילה מדובר בהידור בגוף המצווה. שם סובר הרמבם שלא ניתן להדר ללא המצווה וכיוון שנגמרה המצווה שוב אינו חוזר.

אבל בנר חנוכה שזו מצווה חדשה לקיים בהידור אולי יודה הרמבם שניתן לקיימה בנפרד.

ולפי זה כל מה שתוס' דיבר על כך שהנענועים הם עדיין חלק מהמצווה זה דווקא בהידור שהוא חלק מהמצווה ואז כל זמן שלא סיים ההידור טרם סיים המצווה ויכול לברך. אבל אולי בנר חנוכה שזו מצווה חדשה כיוון שסיים עיקר המצווה לא. ולכן צריך לסברת הרעק"א שזו מצווה נמשכת. ולכן רק במי שטעה בנרות יש מחלוקת האם יברך אבל במי ששכח יכול לברך – תוך כדי זמן קיום המצווה.

לסיכום:

מצאנו מחלוקת האם ניתן בכלל לקיים הידור ללא המצווה עצמה (רמבם ורמא – לפי הסבר הגריז)

וכן שאלה האם יש לברך כאשר מקיים ההידור בלבד. לפי הפר"ח – לא, לפי האליהו רבא – כן. הרעק"א – רק כאשר זה תוך כדי זמן קיום המצווה 

להלכה

פסק ר' עקיבא איגר כי ניתן לברך לפני הדלקת נרות ההידור, וזאת על בסיס צירוף שלושה ספיקות:

דברי פוסקים מהם נראה כי ניתן לברך על הידור בנר חנוכה.(אליהו רבא) 

ייתכן שבנר חנוכה ניתן לברך כל עוד הנרות דולקים.

דעת ה-'אור זרוע', לפיה כל ברכות המצוות יכולות להיאמר גם לאחר עשיית המצוה.

אולם, כאשר כבר הודלקו כל הנרות (גם נרות ההידור) ונזכר ששכח לברך פסק שלא לברך. כדבריו פסק ה-'משנה ברורה' (תרעו,ד). 

ב-'ערוך השולחן', נפסק, שניתן לברך אפילו כאשר הודלקו כל הנרות, וזאת בתנאי שהנרות עדיין דולקים.

מובא באחרונים מפני מה מצינו בנר חנוכה כל כך את עניין ההידור ומהדרין מן המהדרין עד כדי כך שהשו"ע פוסק את המהדרין מן המהדרין בלבד 

בית-הלוי על התורה מסביר כי מעשה החשמונאים שהדליקו את מנורת המקדש הוא עצמו היה מעשה של הידור מצוה. החשמונאים מטהרי המקדש לא היו חייבים להדליק את נרות המקדש בשמן טהור שכן טומאה הותר בציבור, פתילות דקות היו יכולות לחסוך בשמן, שהרי אין שיעור לפתילות מנורת המקדש, ובכל זאת בחרו החשמונאים בפתילות ארוכות להידור ההדלקה. בגלל שמעשה החשמונאים עצמו היה הידור קבעו הפוסקים בנר חנוכה, שנקבע לזכר מעשה החשמונאים, דינים כה רבים של הידור.

שיעור הרב מוטי פרוינדליך