image_print

דבר הגורם לממון

דבר הגורם לממון

הקדמה (מתוך ויקישיבה)

  

הגדרה

דבר שאינו בבעלותו של האדם או שאינו שווה כלום, אך הוא גורם לו ממון בעקיפין, נחשב כממונו (הוזכר בפסחים ה:, כט., בבא קמא עא:).

החולקים בדין זה הם רבי שמעון וחכמים, שרק לרבי שמעון דבר הגורם לממון כממון דמי, אך לחכמים לאו כממון דמי (בבא קמא עא:). רוב הפוסקים סוברים שהלכה כרבנן, אך בעל התרומה בשם הראב"ד פסק כרבי שמעון (קצוה"ח שפו-ז סוף ד"ה הרי). בערך זה נדון בדעת רבי שמעון שכן כממון דמי.

דוגמא לדבר שאינו בבעלותו של האדם: קודשים (קרבן) שהאדם חייב באחריותן, אינם שלו (אלא של הקדש), אך הם גורמים לו לממון, שאם מתו חייב להביא אחרים במקומם, ואם לא מתו נפטר בהם מחובתו. ולכן הגונבן מבית הבעלים, לרבי שמעון משלם כפל, שדבר הגורם לממון כממון דמי, ולחכמים פטור, שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי (בבא קמא עא: ורש"י).

דוגמא לדבר שאינו שווה כלום: גזל חמץ לפני פסח ובא אחר לאחר הפסח, שהחמץ כבר אינו שווה כלום, ושרפו. לרבי שמעון השורפו חייב לשלם לגזלן, שאע"פ שהחמץ אינו שווה כלום, הוא דבר הגורם לממון, שהגזלן חייב באחריותן לנגזל (בבא קמא צח:).

מקור וטעם

המקור לדעת רבי שמעון שכממון דמי הוא מסברא (לחם משנה גניבה ב-א).

במקור לדעת חכמים שלאו כממון דמי נחלקו האחרונים: הלחם משנה (גניבה ב-א בדעת הרמב"ם) כתב שמקורו מפסוקים, שמכפילות המיעוטים "רעהו – ולא של הקדש" ו"וגונב מבית האיש – ולא מבית הקדש" לומדים ש"רעהו" ממעט שהגונב קודשים שאינו חייב באחריותן פטור, ו"וגונב" ממעט שאפילו הגונב קודשים שחייב באחריותן פטור (ולא כסברת רבי שמעון שחייב מדין דבר הגורם לממון כממון), ולומדים מכך חכמים שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי.

אך האחיעזר חלק עליו וכתב שלא ראינו בשום מקום שחכמים צריכים פסוק שלאו כממון דמי (ח"ג סב-א ד"ה דברי), אלא היא סברא.

בטעם לדעת רבי שמעון שכממון דמי חקר האפיקי ים (ח"ב י ד"ה ואשר) בין שתי אפשרויות:

  1. "גורם לממון" פירושו שהפעולה גורמת לבעלים להתחייב ממון, כלומר שע"י שמפסיד את הבעלים, כגון שגנב את הקודשים שחייב באחריותן, גורם לבעלים להתחייב ממון (להתחייב באחריותן), ולכן נחשב כאילו גנב מהבעלים את הממון שהבעלים מתחייב בגרמתו, וכגונב מעות (ו"גורם לממון" היא פעולת הגניבה).
  2. "גורם לממון" פירושו שהחפץ (בהמת הקודשים) גורם לבעלים זכות ממון, שכיוון שע"י הבהמה נפטר מחובתו, הבהמה עצמה נחשבת כשלו, שנחשב שיש לו בה זכות ממונית (ו"גורם לממון" הוא החפץ) (וכצד זה הסיק שם (ד"ה ונקטינן וד"ה אמנם) למסקנה).

(עוד הוסיף שם (ד"ה ואשר) שיש צד לחייב את הגונב קודשים גם מדין גרמא או גרמי (לרבי מאיר שמחייב בגרמי), שגרם הפסד לבעל הבית שחייב להביא את אחריותן).

מקורות לשיעור

קניין חמץ בפסח

קניין חמץ בפסח

יט אדר ב תשע"ט

כותב הרמבם חמץ ומצה פ"א ה"ג:

"אין אדם לוקה משום בל יראה ובל ימצא בפסח אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו שאז יש בו מעשה אבל אם רק השאיר חמץ בביתו הרי זה לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה"

שואל הנודע ביהודה: ישנו יסוד בדיני קניין שאדם לא יכול למכור מה שאינו ברשותו  ("איש כי יקדיש ביתו" מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו) על פי יסוד זה גם א"א למכור איסורי הנאה כי אינם ברשותו של האדם.

לפי זה שואל הנודע ביהודה כיצד ניתן לקנות חמץ בפסח הרי זה אסור בהנאה והמוכר אינו יכול למכור מה שאינו ברשותו !?

האבני מילואים מסיק מכך שלפי שיטת הרמב"ם איסורי הנאה הם כן "שלו".

אולם הקצות מביא שבכל מקרה הם אינם "ברשותו" (שור הנסקל שנגמר דינו אי אפשר למכור או להקדיש שכן אינו ברשותו – רש"י ב"ק מה. " דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה " )

ולפי זה צריך להסביר איך ניתן לקנות חמץ בפסח, הרי אינו ברשותו של המוכר למוכרו?

(יש מן האח' שתירצו שמדובר בקנייה מגוי, אבל לא משמע כך מהרמבם שאינו אומר "אא"כ קנה חמץ מגוי", אלא "קנה" באופן כללי, ומשמע בכל גוונא.

כמו"כ ניתן אולי לחלק בעניין איסור הנאה לזמן מוגבל.

וכן יש שתירצו שכיוון "שעשאו הכתוב ברשותו" ע"כ שייכת גם מכירה. אבל גם זה אינו נכון, שכן להלכה אין החמץ ברשותו ממש לכל דבר ועניין (כמו ירושה וכיוצ"ב) אלא רק לעניין לעבור עליו בבל יראה) .

אדם נכנס לבית של חבירו כשאינו בבית ועד שממתין לו רוצה לאכול משהו האם יכול לקחת פרי לאכול בלי רשות כאשר ברור שאם היה פה היה מסכים?

 

בגמ' בבא מציעא כב.

"אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכיל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחינהו וא"ל לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי."

ושם בתוס' :

"מר זוטרא לא אכל". וא"ת ואמאי לא אכל האמר רבא פרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) אריסא מדנפשיה קא זבן ויש לומר דהתם שהביא האריס מבית…  ורב אשי לא היה חושש לזה ולכך אכל קודם שבא מרי בר איסק משום דאריס מדנפשיה קא יהיב דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה.

דהיינו שיטת התוס' שהיות והלכה כאביי דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"כ אסור לאכול עד שלא ידע שנתן רשות.

אך הש"ך (שנ"ה) סובר שמותר, שכן יש דברים שאין צורך בהסכמה ממש אלא מספיק שלא מתנגד וניתן להסיק ההסכמה גם אם לא שמענו הדבר מפורשות וזאת כאשר ברור לנו שהיה מרשה.

וכך נפסק להלכה כשיטת הש"ך. [1]

 

אדם גזל חפץ מפלוני האם הנגזל יכול לתת את החפץ במתנה לגזלן כאשר החפץ אינו ברשותו, אלא בידי הגזלן?

ר' שמואל (בספר חידושי ר' שמואל ס' י' על קידושין) מביא בשם אחרונים דהנגזל יכול ליתן החפץ במתנה לגזלן.

ושואל ר' שמואל מה ההבדל בין הקנייה לגזלן לבין הקנייה לצד שלישי, הרי כמו שאינו יכול להקנות לצד שלישי מפני שאינו ברשותו כך לכא' היה צריך להיות גם לגבי הקנייה לגזלן?

אלא שכאשר ההקנייה היא לצד שלישי, לאותו צד שלישי אין כל זכות בחפץ, הוא אינו שלו וגם אינו ברשותו וממילא הזכות בחפץ שנמצאת אצל הנגזל, שהוא רק "שלו", אינה מספיקה בשבילו להקנות לצד שלישי. משא"כ לגבי הגזלן , אשר החפץ כבר "ברשותו" מועילה ההקנייה מצד הנגזל בשבילו להשלים את החסרון ב"שלו".

 

אבל אולי יש הסבר  נוסף בדברים.

 

האם ניתן לעשות גם מעשה קניין על יסוד האומדנא שברור לנו שאילו האדם היה יודע היה מסכים?

 

לדוג' אדם נזקק באופן דחוף לחפץ של חבירו האם יכול לקנות החפץ ולהשאיר לו סכום כסף שעולה בהרבה על שווי החפץ כך שברור לנו שאילו היה נמצא כאן היה מסכים?

בנידון זה יש מח' בין הקצות לנודע ביהודה.

הנודע ביהודה סובר שעל יסוד האומדנא לא ניתן לעשות קניין עד שלא יודעים שיש רצון בפועל.

הקצות לעומת זאת  סובר שהקניין יפעל על יסוד האומדנא.

 

מסבירים האחרונים:

כעקרון מעשה קניין "רגיל" (קניין כסף) מורכב משתי פעולות: הקנאת החפץ ע"י המוכר וקניית החפץ על ידי הקונה. האם ניתן לבצע מעשה קניין כאשר רק הקונה מבצע פעולה קניין אקטיבית אבל המוכר לא אכפת לו ?

 

שיטת הנודע ביהודה היא שיש צורך בפעולה גם מצד המוכר וע"כ גם כאשר יש לנו אומדנא שאילו היה יודע היה מסכים למכור, אי אפשר באמצעות האומדנא הזו להחליף פעולה אקטיבית מצד המוכר.

אבל שיטת הקצות היא שכדי לבצע פעולת קניין מספיקה הסכמת המוכר, הסכמה כזו ניתן ליצור גם ע"י האומדנא שאילו הייתי יודע הייתי מסכים ואז יכול הקונה לבצע את מעשה הקניין.

 

כותב הרמבם הלכות אישות פ"ה ה"ח:

"הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצ"ב וקידש בו אשה ובא בעה"ב, אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב הימנו אינה מקודשת, שלא אמר לו אלא כדי שלא להתבייש עימו ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק"

 

מסיקים האחרונים מדברי הרמב"ם שהבעיה היא רק משום החשש שמסכים בדיעבד רק כדי שלא לביישו (גם אם ההנחה היא שאדם מסכים לתת לחבירו דבר מאכל זה רק על מנת לאוכלו אבל לא על מנת לקדש בו אישה) אבל אילו היה מדובר במקרה שברור לנו שמסכים גם לקידושין הרי זו מקודשת (כמו תמרה או אגוז שמקודשת מספק).

 

ולכא' הדברים טעונים ביאור הרי גם אם ניתן להניח שהיה נותן לחבירו את החפץ עדיין חסר פה מעשה קניין. אלא מכאן ששיטת הרמבם היא שבשביל מעשה קניין אין צורך בפעולה אקטיבית מצד המוכר אלא די במעשה קניין מצד הקונה ואת הסכמת המוכר ניתן להסיק על יסוד האומדנא שאילו היה יודע היה מסכים.

 

הגמ' בקידושין בדף י"ג.

"ההיא איתתא דהוה קא מזבנה וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכא מינה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי שקלתיה ואישתיקה ואמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי"

ובשו"ע אבן העזר כ"ח ה"ב:

"גזל את האשה או גנבה או חמסה, וחזר וקידשה בגזל או בגניבה ובחמס שלה ואמר לה: הרי את מקודשת לי בו, אם לא קדם ביניהם שידוכים ונטלה ושתקה אינה מקודשת. אבל אם שידך תחילה, דהיינו שנתרצית לישא אותו… וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה הן, הרי זו מקודשת"

ומדייק האבני מילואים בס' כ"ח ס"ק י"ג שאם ידעינן שרוצה להתקדש, מקודשת. 

דהיינו לפי השו"ע אם הבעל גזל חפץ מאישה וקידשה בו, מקודשת.

 

והנה בהמשך דברי השו"ע (שם ה"ה) מובא:

"אמר לה "התקדשי לי בחפץ זה", ואמרה לו "והרי אינו שוה פרוטה", ואמר: "התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו", הרי זו ספק מקודשת:

הגה: והוא הדין אם לא חזר ואמר "התקדשי לי", רק אמר לה: "הרי בתוכו שוה פרוטה", מקודשת מספק (הגהות אלפסי פ"ק דקדושין). אשה שחטפה מעות מאיש א', והוא ביקש ממנה שתחזירה לו, ולא רצתה, ואמר(ה) לה: הרי את מקודשת לי בהם, ושתקה והחזיקה המעות, לא הוי קידושין, דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא (תשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ד)"

ושם בבית שמואל:

"…ולכאורה נרא' אפילו אם אמרה הן לא מהני כיון שאין בידו א"י לקדשה בו כשם דא"י להקדיש דבר שאין בידו כן א"י לקדש בו"

דהיינו דאם האישה גנבה חפץ מהגבר ורוצה האיש לקדשה בחפץ שגנבה אינה מקודשת שכן אינו ברשותו .

מה ההבדל? מדוע כאשר החפץ אצלה אינה מקודשת שכן אנו אומרים שהחפץ "אינו ברשותו" ואילו כאשר החפץ אצלו אבל "אינו שלו" יכול לקדש בו?

 

מסביר ר' שמואל:

כאשר החפץ אצלו, האשה יכולה להסתלק מהחפץ ואז הוא נהיה שלו לכל עניין ויכול לקדש בו.

אבל כאשר החפץ אצלה גם אם יתן את הכסף בשבילה אז כבר לא יוכל לקדש אותה כי זה כבר שלה ולהפוך את הכסף לכסף קידושין לא יכול. ההסתלקות שלו לא מועילה על מנת להפוך את הכסף לכסף קידושין. וכמו שלא יכול להקדיש את חפץ שלא נמצא ברשותו  ולא יכול למכור ה"ה שלא יכול להפוך את הכסף לכסף קידושין.[2]

 

על יסוד דברים אלו ניתן גם להסביר את הרמב"ם בעניין קניית חמץ בפסח:

לשיטת הרמבם לצורך מעשה קניין מספיקה הסכמתו של המוכר וע"כ למרות שמדובר באיסור הנאה והחמץ אינו ברשותו של המוכר יכול הוא עדיין לתת הסכמתו לכך שהקונה יקנה ובכך נסללה הדרך לקונה לקנות את החמץ בפסח.

אבל שיטת הנודע ביהודה היא שלצורך מעשה קניין צריך שניים, את המוכר ואת הקונה, וע"כ היות והחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו של המוכר, אינו יכול להקנות. וע"כ הוא שואל על הרמבם כיצד ישנה מציאות של קניית חמץ בפסח.

 

 

[1] תוספת שנאמרה בשיעור של הרב זצ"ל:

הקצות בסימן רס"ב מביא שאלה בדבר אדם שמחמת אונס או שכחה שכח לבטל חמץ עד שעה שישית ונזכר בכניסת החג, כאשר כבר לכאורה לא ניתן לבטל, וכאשר נזכר פרץ בצעקות לבטלו, ואומר הקצות שכיוון שגילה דעתו שהחמץ לא חשוב לו, לכן לא עבר בבל יראה ובל ימצא.

 

איך זה עובד למפרע, הרי בפועל לא ביטל בזמן?

מסביר ר' שמואל שהיסוד בדברי הקצות הוא ע"פ שיטת רש"י במח' מהו יסוד דין ביטול חמץ:

כידוע ישנה מח' יסודית בדין ביטול חמץ: שיטת רש"י היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ = ביטול חמץ הינו "מצב". שיטת תוס' היא שביטול הוא מדין הפקר.

וע"כ רק אם ביטול חמץ הוא עניין במחשבה = "מצב", ניתן על יסוד אומדנא שעוד קודם הזמן לא רצה בחמץ להסיק ולומר שלמרות שלא ביטל בזמן הרי האומדנא שלנו מחליפה את הביטול אבל אם היסוד הוא הפקר הרי שיש לעשות פעולת הפקר ובאומדנא לא ניתן להחליף מעשה.

[2] ואולי ניתן לחדד את זה שאם הוא יסתלק והיא תזכה בו זה לא יהיה "כי יקח" אלא "כי תיקח".

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

 

משלוח מנות מראש ע"י שליח

משלוח מנות מראש ע"י שליח

יא אדר תשפ"א

כידוע מצווה על כל אדם לשלוח לרעהו שתי מנות בפורים.

מה דינו של מי ששלח משלוח מנות בדואר קודם לפורים שיגיע בפורים  האם יצא י"ח ?

מביא הערוך השולחן סימן תרצה סעיף יז:

ויש להסתפק כששלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים, ויגיעו לו בפורים, אם יצא בזה ידי משלוח מנות. ויש מי שאומר דיצא (באר היטב סעיף קטן ח בשם י"א).

ולי נראה דלא יצא, דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו. ועוד: דהא עיקר המשלוח מנות הוי משום שמחה, ואיזה שמחה היא לו עתה מה ששלח מקודם?

לפנינו 2 דעות:

            הבאר היטב סובר שיצא

            הערוך השולחן סובר שלא יצא

מביא הבן איש חי שיסוד המחלוקת הוא בשאלה היא מה עיקר מצוות משלוח מנות:

אם יסוד המצווה הוא שיהיה אוכל לסעודת פורים – א"כ העניין הוא בעיקר אצל המקבל ואם קיבל בפורים יצא י"ח. (כבאר היטב) [1]

אבל אם היסוד הוא להרבות אהבה ואחווה, בשביל זה צריך שניים , ואז צריך גם לשלוח בפורים . (כערוך השולחן)

 

מה יהיה הדין אם נתן לשליח לפני פורים על מנת שימסור בפורים?

מכריע הערוך השולחן שיצא י"ח

 

בגמ' נזיר יב: מובא כי לא ניתן למנות שליח לגרש אישה לכשתתגרש

"הכא נמי הכי קאמר ליה אי משכחת דמיגרשה קדיש לי אמרי לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי"

דהיינו לא ניתן למנות שליח לפעולה שהמשלח אינו יכול לבצעה עתה.

שואל ר"ח אם כן איך ניתן למנות שליח לפני פורים למסור את המשלוח מנות בפורים, הרי עכשיו לא ניתן למסור את המשלוח מנות?

 

בגמ' קידושין כג:

"ואלא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני אשלוחי דרחמנא נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי"

רב הונא מוכיח שכהנים הם שלוחי דרחמנא שאם היו שלוחי דידן לא ניתן היה למנות אותם כשליח משום "מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן …"

 

ובגמ' נדרים לה: שם מסתפקת הגמ' בשאלה האם כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן.

"איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא למאי נפקא מינה למודר הנאה אי אמרת דשלוחי דידן הוו הא מהני ליה ואסור ואי אמרת שלוחי דשמיא שרי"

הגמ' שם מנסה לפשוט את הספק מכמה מקומות אולם בסיכומו של דבר לא איפשטא.

 

ושואל שם תוספות, מדוע הגמ' לא פושטת את הספק ממימרא דרב הונא בנדרים

"… מיהו קשה אמאי לא פשיט ליה מההוא דפ' קמא דקידושין )דף כג)  אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו קא עבדי וי"ל דרוצה לפשוט ממשנה או מברייתא"

 

תוס' ביומא דף יט: מביא תירוץ נוסף:

"ולי נראה דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מי איכא מידי כו' והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן קצת דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דווקא והא לא מצי למיפשט מדרב הונא דאפילו אי שלוחי דידן נמי הוו מקרבי אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו ומילתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר [לאו] שלוחי דידן נינהו לא נפקא מיניה מידי לענין מודר הנאה דבין אי שלוחי דידן דווקא נינהו בין אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו אסור במודר הנאה דקא מהני ליה"

לפי תירוץ תוס' הגמ' בנדרים בוודאי הבינה שהם שלוחי דרחמנא דאל"כ לא היו יכולים להקריב, משום "מי איכא מידי…" , אלא שהסתפקה האם האם גם שלוחי דידן וממילא יהיה אסור במודר הנאה או שלא נחשבים שלוחי דידן כלל ומותר במודר הנאה.

 

שואל ר"ש שקאפ : ואם אכן הכהנים הם גם שלוחי דידן "קצת" איך זה פותר את בעיית הגמ' בקידושין, הרי לגבי ה"קצת" הזה הם לא יכולים למלא את שליחותם, משום "מי איכא מידי…" ?

 

הגמ' ע"ז כז. דנה האם אישה כשרה למול:

"אלא איכא בינייהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא ומי איכא למאן דאמר אשה לא והכתיב (שמות ד, כה) ותקח צפורה צר קרי ביה ותקח והכתיב ותכרות קרי ביה ותכרת דאמרה לאיניש אחרינא ועבד ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה".

 

ושם בתוס' ד"ה אשה לאו בת מילה היא, שואל תוס'

"יש לפסוק כרב ואין אשה כשרה למול דאף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן בהא הלכה כרב דברייתא דרבי יהודה הנשיא קיימא כוותיה אבל בה"ג פסק דאשה כשרה למול ולרב דאמר אינה כשירה למול צריך לפרש בפרק קמא דקדושין (דף כט.) דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול בנה היינו לבקש למהלו"

 דהיינו לפי תוס', אליבא דרב שאישה אינה כשרה למול, צריך את הפס' "אותו" ולא אותה שאינה חייבת לבקש למהלו, דהיינו שאינה יכולה למנות שליח למילת בנה.

 

שואל המקנה למה צריך מקור שאינה חייב למנות שליח והרי אם היא לא יכולה, אינה יכולה למנות שליח, משום "מי איכא מידי…" ?

 

מתרץ ר"ש שקאפ בשערי יושר :

ישנם שני גדרים בשליחות. יש שליחות שיסודה מתן כח והאצלת סמכות, נתינת כוח לשליח לפעול בתחום הפעולה של המשלח.

ישנו גדר נוסף של שליחות – שליחות של מעשה. השליח הוא ידא אריכתא של משלחו, השליח מתפקד ככלי ביד משלחו.

יש שהשליח פועל למען משלחו ויש שהמשלח פועל ע"י שליחו.

לפיכך בכל הנוגע לחלויות כגון  קניינים, קידושין וגירושין השליח פועל למען  משלחו ואי אפשר להעניק לשליח כח יותר ממה שיש למשלח – "מי מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?"

 אבל בכל הנוגע למעשים/מצוות המשלח פועל ע"י השליח וכאן אין את המגבלה של "מי איכא מידי…", אין מניעה שהמעשה יתבצע ע"י השליח.

ולפ"ז יש להסביר את העניינים שהבאנו לעיל:

במילה – אין כאן יצירת חלות, אלא צריך שיהיה מהול וע"כ אין כאן את המגבלה של "מי איכא מידי…" ולכאורה אישה יכלה למנות שלי, אלמלי המיעוט "אותו" ולא אותה.

בגמ' בקידושין, לעניין כהנים כשלוחי דין או שלוחי דרחמנא, יש כאן עניין של חלויות, הכהן יוצר חלות של "קרבן" למעשה השחיטה. ולכן מוכיח רב הונא מטעם "מי איכא מידי" דשלוחי דרחמנא נינהו.

בנדרים הגמ' מסתפקת לגבי מעשה ההקרבה, האם המודר הנאה יכול לעשות את המעשה עבור המדיר, ועל כן הגמ' לא משתמשת בטעם דרב הונא.

גם במשלוח מנות השליחות הינה למעשה השליחות בלבד. אין כאן יצירת חלות ולכן ניתן למסור לשליח לפני פורים ע"מ שיתן בפורים למרות שעכשיו המשלח לא יכול לתת בעצמו.

 

אבל נראה שהחילוק הזה לא מקובל לכל הדעות.

הפרי מגדים מביא שאשה שקיבלה שבת ושכחה להדליק נרות לא יכולה לבקש מבעלה, שטרם קיבל שבת, להדליק עבורה, משום "מי איכא מידי"  ולכן לא תוכל לברך ולא יצאה י"ח.

ולכא' מדובר במעשה הדלקה בלבד ולא בשליחות דיצירת חלות, א"כ מדוע נוקט הפמ"ג דלא יכולה למנות שליח.

ואולי יש ליישב: שיש לחלק האם בזמן עשיית המעשה המשלח כבר לא יכול לעשותו, כמו בהדלקת נרות, דאז לא יכולה למנות שליח אפילו בשליחות דמעשה, בעוד הנידון שלנו לעייל הוא בזמן מינוי השליחות, כאן בשליחות דמעשה, זמן המינוי אינו מעכב.

 

 

הגמ' במגילה ז: מספרת:

"אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין אמחלפי סעודתייהו להדדי"

וברש"י:

"מחלפי סעודתייהו – זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו"

שואל הבית יוסף: א"כ איך השני שקיבל את הסעודה קיים דין משלוח מנות?

 

רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ב טו כותב:

"כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח. ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו."

הרמב"ם מחבר את מצוות משלוח מנות למצוות סעודה.

מדייקים מזה בבריסק שטעם משלוח מנות הוא כדי להרבות בסעודת פורים ובאמת מי שאין לו סעודה אולי לא חייב במשלוח מנות[2].

וכך כותב המג"א תרצ"ה:

"ונ"ל דמי שאוכל על שלחן חבירו ולא הכין לו כלום פטור מלשלוח מנות וכ"מ קצת ברש"י גבי מחלפי סעודתייהו להדדי ומ"מ צ"ע וטוב להחמיר".

 

ולכן באמת אביי ור' חנינא מי שקיבל את הארוחה, באותה שנה לא שלח משלוח מנות דלא התחייב כלל דלא היתה לו סעודה . (וצ"ע)

 

ואולי אלו הם גם דברי ערוך השולחן שכתב 'עיקר משלוח מנות משום שמחה ואיזו שמחה היא מה ששלח לו מקודם ?" כמו שלמד הרב מבריסק שכל דין משלוח מנות הוא מדין סעודה ואם שלח  קודם הסעודה לא יצא ידי חובה וזה אולי כוונתו משום שמחה דדין הסעודה הוא מדין שמחה.

[1] אם קיבל קודם פורים לא יצא י"ח משום שיאכל לאכלו קודם פורים

[2] ובאמת יש שהקפידו לשלוח מנות רק בזמן הסעודה. כיוון שלפניה לא נתחייבו

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

חנוכה: מפני החשד

כב כסלו תשפ"א

  מפני החשד

הגמ' בשבת כג. אומרת שחצר שיש לה שני פתחים צריך להדליק נר חנוכה בשני הצדדים מפני החשד שהרואה שיעבור על פתח אחד יחשוב שלא מדליקים בבית הזה נרות חנוכה:[1]

"אמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים צריכה שתי נרות … לעולם משום חשדא דבני מתא וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי ואמרי כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק בהך פיתחא נמי לא אדליק".

 

ומוכיחה שם הגמ' שחוששים לחשד מדין פאה שצריך להניח פאה בגמר הקציר ("בסוף שדהו") ולא במהלך הקציר מפני החשד:

 

"ומנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא אמר רבי שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו (וברש"י – לסוף שדהו – בגמר קצירו כדכתי' לא תכלה משמע בשעת כילוי ולא שיקצה אותה קודם לכו),  מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו"

 

שואל החכם צבי מפני מה נזקקה הגמ' להוכיח שחוששים לחשד דווקא מדין פאה הרי לאורך הש"ס ישנן הלכות רבות שנקבעו משום חשש/מראית עין, כגון:

  • ברכות ג. – מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין. (החשד כאן הוא חשד זנות).
  • בב"ב ח: – גבאי צדקה לא יפרוט לעצמו, משום החשד

ועוד מקרים רבים.

ומתרץ: בחורבה ובגבאי צדקה מכח החשד אנו מטילים איסור, איסור להכנס לחורבה יחידי, איסור לגבאי לגבות יחידי וכיוצ"ב. אבל בנר חנוכה מכח החשד אנו מטילים חיוב נוסף בגדר מצוות הדלקת נר חנוכה, חיוב להדליק גם בפתח השני, את זה ניתן להוכיח רק מפאה שגם שם ישנו חיוב להניח פאה נוספת בסוף הקציר למרות שהניח בתחילה, משום החשד.

אומר ר' שמואל יש כאן הסבר נוסף בדברים:

יש לחקור, כאשר אנו אומרים שצריך להדליק גם בפתח השני, האם זה אומר שחז"ל קבעו להדליק נר נוסף – "נר של חשד", או שיש כאן גדר שהגדירו חז"ל בנר חנוכה והוא שצריך להדליק עד אשר יסיר כל חשש לחשד.

והוכיחו האחרונים שגדר הנר הנוסף הוא מגדרי נר חנוכה ולא כנר של חשד.

כידוע אנו פוסקים בנר חנוכה "כבתה אין זקוק לה", דהיינו אם כשהדליק היה מספיק שמן בנר כדי שידלוק חצי שעה, אף אם כבתה בתוך זמן החיוב, אין צריך להדליק מדש.

שואל הבית הלוי – למה לא יצטרך להדליק שוב מפני החשד, כדי שלא יחשדוהו שלא הדליק. ובאמת חידש, שכל המחלוקת בגמרא אם "כבתה זקוק לה", או "אין זקוק לה", היא רק מעיקר הדין, אולם למעשה אם כבו הנרות בתוך זמן ההדלקה צריך להדליקם מפני החשד.

והנה כל זה הוא רק אם נאמר שיש חיוב נפרד של הדלקה משום החשד ואז באמת גם אם כבר יצא ידי חובה וכבתה, למרות שאין זקוק לה, יש מקום לחייבו להדליק נר מחדש מפני החשד.

אבל אם נאמר שההדלקה מפני החשד היא מגדרי הלקת נר חנוכה, להדליק עד אשר יוסר החשד, הנה בכבתה אין זקוק לה, כאשר הדליק , עשה את כל שמוטל עליו בשביל לסלק החשד, ומה בכך אם נולד חשד חדש, הרי בשעת ההדלקה כבר קיים המצווה במלואה וללא כל צד של חשד.

הרב צבי פרנק במקראי קודש מביא בשם המהרי"ל דיסקין שאמר שלמרות שאונן פטור מכל המצוות, אונן חייב בנר חנוכה משום חשד.

אם נאמר שהחיוב להדליק משום החשד הוא חיוב נפרד מובן מדוע יש מקום לחייב אונן בהדלקה למרות שפטור משאר מצוות עשה. אבל אם החיוב להדליק נר נוסף מפני החשד הוא גדר בחיוב הדלקת נר חנוכה, צריך להבין מדוע שיהיה מקום שאונן ידליק נר חנוכה מפני החשד, כאשר אינו מחוייב כלל בעיקר המצווה של הדלקת נר חנוכה.

מובא בביאור הלכה (תרע"ז) דמי שמתארח אצל אביו או חמיו לחג, למרות שחוזר באופן ארעי לביתו, א"צ להדליק שם:

"ודוקא באופן זה אבל אם הולך הוא וכל אנשי ביתו לבית אביו או חמיו בקביעות על ח' ימי חנוכה דבר ברור הוא שכיון שסועד וישן שם כל ימי חנוכה אף שביום אוכל אכילת עראי בביתו שאינו מדליק אלא בבית שאוכל וישן שם בלילה דכיון שאין שום אדם בבית למי ידליק וכ"ש האידנא שההיכר לבני הבית וכיון שישנים בני הבית שם ידליקו"

ומדוע לכא' שלא נחייבו להדליק גם בביתו משום החשד?

מסביר  רמ"פ: אם הגדר להדליק מפני החשד הוא כחיוב נפרד, באמת יש להבין מדוע אין לחייבו להדליק גם בביתו. אבל אם נסביר שמדובר בחיוב מגדרי הדלקת נר חנוכה, להדליק עד אשר יוסר החשד, זה חיוב רק בבית שמחוייב בו, וזה בבית שמתאכסן בו (אביו או חמיו) אבל לא בבית נוסף.

ישנה מחלוקת בין הר"ן לכולבו ואורחות חיים האם צריך לברך על הנוסף שמדליק משום החשד.

כותב הר"ן: "ומסתברא דכיון שאינו מדליק אלא משום חשדא, לא מברך אלא אחד פתחא", וכן פסק הרמ"א.

ובכולבו ובאורחות חיים (וכן ברשב"א) מובא שרשאי לברך על הדלקת נר מפני החשד.

שואלים האחרונים:

ישנה הלכה שבן פקועה ניתר בשחיטת אימו ואינו צריך שחיטה ואולם בן פקועה שכבר הולך לבדו צריך שחיטה (רש"י – משום החשד) ופוסק הרשבא שכאשר שוחט בן פקועה כזה צריך לברך .

דין דומה (פסחים ו.) יש גם לגבי עיסת ארנונה (עיסה שמעורב בה מס למלכות) ולכאורה נפטרת מחלה כי יש לעכום שותפות בעיסה אבל אע"פ כן משום החשד צריך להפריש חלה וגם כאן מובא בשטמ"ק בשם הרשבא שצריך לברך.

ושואלים האחרונים למה במקרים אלו כאשר מקיים מחמת החשד צריך לברך ואילו בנר חנוכה לפי שיטת הר"ן אין צריך לברך?

ומתרצים האחרונים:

חלה ושחיטה הינם חיובים דאורייתא, בעוד חיוב נר חנוכה הינו חיוב דרבנן. שונה החיוב כאשר הוא דאורייתא מחיוב דרבנן.

החיוב דאורייתא הוא חיוב על החפצא וגם כאשר מחייבים שחיטה בבן פקועה משום מראית עין או בחלה , עיסת ארנונה, החיוב הוא על החפצא ולכן גן מברך על הפעולה.

משא"כ בנר חנוכה דרבנן, החיוב הוא על הגברא להדליק גם בפתח הנוסף, מפני החשד, כאן לא יכול לברך על פעולה שהוא עושה רק מפני חשד.

ראיה לדבר:

הגמרא בכתובות ס. אומרת צינור שעלו בו קשקשין (דהיינו מרזב שנסתם) ממעכן ברגלו בצנעא ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלי כלאחר יד ובמקום פסידא לא גזרו. דהיינו יש כאן רק איסור דרבנן ולכן כאשר יש הפסד רבנן התירו לעשות זאת בצנעא.

ומסביר תוס' שלמרות שיש דין שכל מקום שאסור מחמת מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור, זה דווקא בדאוריתא אבל הכא בדרבנן ולא גזרו.

ומסביר השדה חמד שההסבר בכך הוא שכאשר חז"ל גזרו על דבר משום מראית עין אזי כאשר האיסור הוא דאוריתא הם גזרו על החפצא שהוא אסור ולכן גם בחדרי חדרים אסור אבל באיסורי דרבנן האיסור הוא על הגברא (שלא יעשה דבר פלוני משום מראית עין) ולכן בחדרי חדרים אין איסור.

ולפי זה מובן גם החילוק בין נר חנוכה לחלה ובן פקועה. בנר חנוכה החשד הוא חשד בדרבנן ומה שחייבו זה את הגברא שידליק ועל כן לא יכול לברך על פעולה שהוא עושה רק מפני חשד אבל בבן פקועה וחלה החשד הוא איסור דאורייתא ומה שחייבו זה את החפצא – שהעיסה או הבהמה חייבים בהפרשה ובשחיטה ועל כן יכול גם לברך.

תירוץ נוסף ישנו בכרתי ופלטי.

אומר ר' יהונתן אייבשיץ– יש דין בברכות שהברכה על העיקר פוטרת את הטפל – אורז עם ירקות מברך רק על האורז ופוטר את הירקות. משמעות הדין היא לא שהטפל פטור מברכה אלא שאינו צריך כלל ברכה ועל כן גם אם לא היתה דעתו מלכתחילה על הטפל אלא רק על העיקר עדיין אינו צריך לברך על הטפל. ועל כן גם כאן בנר חנוכה שני הנר השני הוא טפל לראשון ואינו צריך ברכה (ואפילו אם לא מדליק בזה אחר זה).

הסבר זה מתיישב יותר עם הצד שהחיוב בנר נוסף הוא מדין עיקר ההדלקה של נר חנוכה. לכן כאשר זה מדין הדלקת נר חנוכה יוצאים בברכה העיקרית. והוי כהדלקה אחת. יתכן שזה הפשט גם בדברי הר"ן.

[1] הטור הביא את דברי בעל התרומה שכתב כי "לדידן שמדליקין בפנים אפילו בב' רוחות די לו באחד מהן, שאין היכירא אלא לבני הבית, והם יודעים ששני הפתחים של איש אחד". וסיים הטור: "ונראה שאין להקל, ואף לדידן איכא חשש כיון שמדליקים בפתח הבית, העוברים רואים שלא הדליק ואיכא חשד". ובדרכי משה כתב: "ונראה דבימי רבנו הטור היה כן המנהג להדליק בפתח הבית, ולכן כתב דאיכא היכרא לעוברים ושבים אע"ג דמדליקים בפנים. אבל בזמן הזה שמדליקים בבית החורף, דהיינו בפנים ממש, וידוע ששם ליכא היכרא לעוברים ושבים כלל, אפילו אם יש לבית הרבה פתחים, אין צריך להדליק אלא באחד, וכן הוא המנהג". וכן נפסק להלכה בדברי הרמ"א  .

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

חזקה עתידית

חזקה עתידית

א. הקדמה- דין ערווה הפוטרת צרותיה– בריש מסכת יבמות מבואר כי במקום מצות ייבום התורה התירה איסור אשת אח ויש על האלמנה מצוה להתייבם ליבם ועד שלא תתייבם או תחלוץ הרי שהיא אסורה על כל העולם באיסור 'יבמה לשוק'.

עוד מבואר כי במקום שהאלמנה היא קרובה של היבם באיסור קורבה נוסף ל 'אשת אח' הרי שהיא אסורה לייבום ואינה צריכה אף חליצה ומותרת לשוק ולא עוד אלא שהאישה ה'ערוה' הזו פוטרת אף את 'צרותיה'-נשים נוספות שהיו נשואות לנפטר, מזיקת ייבום וכולם מותרות מיד לשוק.

ב. סוגיית הגמ' ביבמות ל:

המשנה ביבמות ל: איירי במצב שיש לנו ספק אם ערווה פוטרת צרתה מן הייבום והחליצה, והיא מורכבת משני מקרים רישא וסיפא.

ברישא איירי בספק האם המת קידש ערווה בחייו ואם כן הצרה מותרת לשוק או דילמא הקידושין היו ספק קרוב לו וא"כ הערוה לא התקדשה ואז הצרה חייבת בזיקת ייבום,נקטינן במשנה שחולצת ולא מתייבמת ובפשטות משום שחיישינן שמא קידש אותה והיא פטורה מהייבום.

בסיפא המשנה הביאה מקרים של ס' גירושין שיש פסול בגט אך לא הביאה את המקרה המקביל לרישא שזרק לה גט ספק קרוב לו ס' קרוב לה[1], שאלה המשנה מדוע לא נקטנו את אותו האופן ויישב רבה משום שבמקרה והערווה הייתה נשואה לנפטר ויש ס' אי היה גירושין, במקרה כזה האישה לא צריכה כלל חליצה משום שבחזקת היתר לשוק עומדת ולכן אל תאסרנה מספק, על כך שאלה הגמ' אי הכי אז אף הרישא לא מובנת משום שי"ל שהאשה היתה בחזקת מותרת ליבם ואל תחוש מס' לכך שנאסרה ליבם וענתה הגמ' שאין הכי נמי אלא שהצרכנו אותה לחליצה מחומרא[2].

ג. חזקה עתידית-החידוש היוצא מהסוגיא– יש להתבונן, הרי המשמעות הפשוטה של חזקה היא שאותו המצב שנהגנו אותו למעשה קודם אל תשנה מספיקא ולדוג' אשה שבחזקת א"א אל תתירנה מס' כיוון שאנו מספק מנהיגים לא לשנות את הסטטוס שלה וההתנהגות שלנו שאנו עד לרגע זה התייחסנו אליה כאל אישה נשואה אך הכא בחזקה העתידית שהגמ' מייסדת חזינן לא כך הרי האשה הזו כל זמן שלא ניתן גט וודאי שהאשה היתה אסורה לשוק משום א"א, ומ"מ אמרינן שהיא בחזקת היתר מכיוון שע"פ התיאוריה ותפיסתנו היא היתה במצב שאילו ימות הבעל היא תהיה מותרת לשוק לכן אף עכשיו מס' אל תאסור אותה לאחר מיתת בעלה ואע"ג שההנהגה בפועל שנהגנו לגבה בזמן חייו של הבעל הייתה שהיא אסורה לכל העולם. י

אמנם באמת הרעיון הוא דומה לכל חזקה רגילה שאנו ממשיכים את המצב הקודם, אך נאמר כאן חידוש גדול שהיה מקום לומר שאולי חזקה היא דווקא כלי שאומר אל תשנה מספק את ההתנהגות שהתנהגת בפועל במציאות ביחס לדבר מסויים, אך כאן נאמרה הרחבה גדולה שאפילו ביחס לתודעה, להבנה מסויימת שהייתה לי ניתן לומר גם ביחס אליה שאם מתעורר לי ספק הרי שהעמד את הדבר על חזקתו הקודם שהיה בתפיסתך ואפילו שעוד לא התרחש במציאות.

ד. נכריח שאכן זהו החידוש שיוצא מן הסוגיא-

לפני שנכריח את הדברים, נקדים לבאר את המושג 'אין מחזיקין מאיסור לאיסור', לעיתים עולה ספק שאם נסתכל על הדין המעשי שנהג לפני הספק הרי שהיה אסור וע"כ מצד דיני החזקות היבשים אנו צריכים לאסור את הדבר אך כאשר מתבוננים רואים כי הסיבה שהדבר היה אסור עד היום הוא כבר לא רלוונטי ומצידו אין סיבה לפשוט את הספק. לדוג'- אשת איש שהיתה בחזקת איסור לכל העולם וכעת הבעל מת והתעורר דיון האם גרש את הערווה ואסורה לעולם כי חייבת בייבום  או לא גרש ופטורה מייבום, ניתן לטעון שהאישה הייתה אסורה עד היום לכל העולם אז תמשיך בחזקה זו אך מנגד ניתן לומר שהסיבה מדוע הייתה אסורה עד היום -איסור אשת איש וודאי התפוגגה במות הבעל ולא רלוונטי לספק החדש האם היא חייבת בייבום או לא.

מעתה, יש לחקור בגדר חידושו של רבה האם באמת מחדש שיש חזקה חיובית העוסקת במצב תאורטי שהיה מונח בתפיסתנו, כמו שתיארנו קודם או דילמא ניתן לצמצם מאד את חידושו ורק לומר שהוא סה"כ מחדש שלא מחזקינן מאיסור לאיסור, ולכן אין לנו לגבי האשה חזקה חיובית אלא רק אמרינן שלא ניתן להשתמש בחזקה שהיתה קודם אסורה לכל העולם כיוון שאיסורה היה מצד א"א והוא ודאי הותר ולעניין הס' האם חייבת בייבום הרי ודאי שהיתה עד עכשיו בחזקת א' אשת אח ולא היה עליה א' יבמה לשוק ואל תשנה מס'.

ה. הוכיח רעק"א וכך כל האחרונים כצד היותר מחודש שיש כאן חזקה חיובית משום שהרי הגמ' הבינה שקיימת חזקה דרבה ג"כ במקרה של ס' קידושין ברישא כפי שאביי טען 'אי הכי בקידושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת' והרי שמה המצב הוא שהחזקה שנוהגת בפועל, היא לאיסור שכן האישה קיימת בחזקת איסור אשת אח וכיצד מס' אנו באים להתיר אותה ליבם, אלא שמוכח שחזקה דרבה היא חזקה חיובית האומרת מכיוון שלפני ס' הקידושין דנו את האשה הזו בכך שלכשבעלה ימות היא תהיה חייבת בייבום ובכך מותרת לייבם לכן מס' אל תשנה חזקה זו התאורטית והיא מותרת ליבם.

ו. מעשה המובא בשו"ת המהרי"ט:

מהרי"ט הסתפק במקרה שהובא לפניו באשה שנישאה לאיש לאחר שהבטיח ונשבע כי אין לו אחים שכן מנהג מקום זה היה שמתחתנים עם אנשים שבאו מארץ רחוקה רק בתנאי שהם ללא אחים ואין חשש עתידי של ייבום.

לימים העיד עליו עד אחד שיש לו אחים, לאחר מכן מת בעלה ואנו מסופקים האם צריך לחשוש לדברי העד ולעגנה מחשש שיש אחים וחייבת בייבום או שניתן להתיר ולא לחשוש שיש לו אחים?

עד אחד נאמן להתיר וכ"ש לאסור אך רק במקרה שאין חזקה נגדית לעדותו, א"כ השאלה העומדת לפתחנו היא האם לאישה יש חזקת היתר כנגד דברי העד וא"כ תותר לעולם או שמא אין לה חזקה ואז עד אחד נאמן באיסורין ותיאסר לעולם.

ז. תשובה למעשה מתוך סוגייתנו:  

התוס' בסוגייתנו בד"ה 'אשה' נקט בפשיטות שאשה שספק התגרשה ואח"כ צרתה נישאת שלא אמרינן חזקה עתידית אלא רק במקרה שכבר הייתה נשואה לאיש ולאחר מכן התעורר ספק האם הוא גירש את הערווה. שכן רק באופן זה ניתן לומר שיש לאישה חזקה עתידית שאם הבעל ימות הרי שהיא תותר לעולם ואל תשנה זאת מספק של שמא גירש את הערווה, אך אם מראש היה ספק שמא גרש את הערווה ורק לאחר מכן צרתה התחתנה עם האיש הרי שמהרגע הראשון היא מסופקת בשאלה האם כשהבעל ימות היא תותר לעולם שכן יש ספק שמא הוא גירש את הערווה ותצטרך ייבום.

מכאן הוכיחו האחרונים שלא ניתן להתיר את האישה בהסתמך על כך שהייתה מותרת קודם הנישואין, שכן אם כך אז אף במקרה של תוס' של ספק גירש ואח"כ כנס את צרתה תתיר אותה מכך שפעם לפני החתונה היה לה חזקת כשרות לכל העולם.

אלא שנח' האחרונים בסיבת הדבר מדוע לא ניתן לומר את אותה החזקה:

 הנוב"י בס' נז' ביו"ד מהדו"ק, ביאר כי לא ניתן להשתמש בחזקה זו משום שאותה חזקה גם תתירה ליבם, אם כן, מדוע שחזקה זו תכריע שמותרת לעולם ואסורה ליבם. שכן אנו מסופקים באישה זו האם מותרת לייבם ואסורה לעולם או שמנגד היא מותרת לעולם ואסורה לאח בעלה מדין איסור 'אשת אח' א"כ החזקה המוקדמת של טרום הנישואין לא יכולה לענות על הספק שלנו מאחר ומכוח אותה החזקה יש להתיר את כולם וזה ודאי לא אפשרי כי בכל צד של הספק אנו צריכים לאסור אותה על מישהו והספק רק על מי אח בעלה או על כל העולם.  

לעומת זאת השב שמעתתא ביאר שהסיבה היא יותר שורשית, שהס' התעורר בשעה שעמדה האשה באיסור וע"כ אף אי לא מחזקינן מאיסור לאיסור ולכן לא נפשוט את הספק האם חייבת בייבום או לא לאור העובדה שלפני כן הייתה אשת איש לעולם ולא נאמר שהיה לה חזקת איסור אך מנגד גם אי אפשר לומר שהיה לה חזקת היתר שכן בזמן קרות הספק לא נהגנו לגביה בשום עניין בהתנהגות או אפילו בתודעה מסויימת שהיא מותרת לעולם וכל הסיבה שמותרת כיון שיש לנו חזקה חיובית במקרה שנישאה ואח"כ נולד ספק שמא גרש את הערווה שאז אמרינן שיש חזקה שקודם סברנו שאם ימות תותר לעולם אך כאמור זה לא מתקיים במקרה של ספק גירש את הערווה ואח"כ כנס את הצרה.

נפק"מ בין שתי הדרכים היא המעשה המובא במהרי"ט- לפי הנוב"י במקרה זה נוכל להתשמש בחזקה שהייתה לה לפני נישואיה שכן אמנם נישאה ונאסרה לעולם אך הבעל מת אלא שיש לנו ספק אולי אסורה לעולם אם יש לו אחים מצד זה נמשוך את החזקה שהייתה מותרת לעולם לפני נישואיה ונתיר אותה לעולם שכן הספק האם יש לו אחים ואסורה או שאין ומותרת לכל העולם במקרה כזה אני יכול להתשמש בחזקה המוקדמת טרום הנישואין , אך לעומת זאת לשב שמעתתא אינני יכול כי החזקה המוקדמת כבר פג תוקפה ועניינה מאחר ובשעת קרות הספק האישה כבר היתה נשואה ואסורה לעולם ולכן אמנם אין לה חזקת איסור אך מנגד גם אין לה חזקת היתר שסותרת את דברי העד ולכן אנו נאסור אותה לעולם ע"פ דברי העד שהובא במעשה של המהרי"ט

נמצא שיש כאן מח' עקרונית ועמוקה בין גישת הנוב"י לשב שמעתתא שלנוב"י חזקות הוא דבר מאד דיכוטומי ויבש אנו הולכים עד לנק' האחרונה שהדברים היו לנו ברורים ופושטים את הספק לאורם, אך לעומת זאת לשב שמעתתא יש צורך שיהיה איזשהו קיום לחזקה בזמן הולדת הספק או במובן מעשי שכך נהגנו או כחידוש סוגייתנו שאפילו בדבר שהיה תאורטי='לכשימות הבעל אני אהיה מותרת', אך לא ניתן להשתמש בחזקה קודמת שכבר מבחינתנו היא מציאות קודמת ואחרת שאיננה רלוונטית.

 

 

[1] יע' ברש"י שם שביאר שהמקרים בסיפא הם גט כשר מעיקר הדין אך מאחר ויש בו פסולים מדברי חכמים כמו העובדה שאין בו זמן וכו' הרי שהם פסולים מדרבנן ולכן אמרו חכמים שתחלוץ ולא תתיבם מאחר ואנשים לא יבינו שמעיקר הדין הגט כשר וכך אם תתייבם יסברו בטעות שצרת ערווה מתייבמת.

[2] יע' שם בגמ' מדוע לא החמרנו כך ג"כ ביחס לסיפא.

שיעור הרב יעקב קופר

קטן שהזיק

קטן שהזיק

ילד ששיחק עם כדור בכניסה לבית והכדור שבר את זכוכית הבניין – האם ניתן לחייב את האב?

. בבא קמא פז.

חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם

רש"י: עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים – שאין להם מה לשלם.

נתגרשה האשה ונשתחרר העבד – וקנו נכסים.

חייבין לשלם – שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה.

רואים מהגמ' שרק עבד ואשה שהשתחרר/גרושין ועומדים בזכות עצמם משלמים אבל קטן לא הובא במשנה משמא שקטן שהגדיל פטור.

השו"ע מביא את טעם הפטור ש"לא היו בני דעת".

  1. שו"ע חו"מ סימן תכד

החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב; והם שחבלו באחרים, פטורים; אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעת שחבלו בהם לא היו בני דעת.

חולק עליו הגהות אושרי שקטן חייב לשלם כשהגדיל כפי שרפרם חייב את רב אשי ששרף שטרות כשהיה קטן וחוייב לשלם כשגדל.

. הגהות אשרי מסכת בבא קמא פרק סימן ט

מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (לט ב) דקאמר רבי יוסי בר' חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו.

  • הרי קטן אינו בר דעת ואינו בר עונשין?מדוע לחייבו כשהגדיל?

כתובות מד:

אמר ריש לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אחא בר אבא טעמא דכתיב בה הנערה הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה הא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא

 

הגמ' בכתובות לגבי מוציא שם רע לומדת שדווקט כשהוציא שם רע על נערה אבל אם הוציא שם רע על קטנה-פטור כי אם הנערה זינתה – סוקלים אותה ובקטנה לא סוקלים ולכן גם אין מוציא שם רע.

סנהדרין סח:

משנה בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות …. קטן פטור שלא בא לכלל מצות

שמות פרק כא פסוק יב' מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:

רש"י: עוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפילו קטן שהכה והרג יהאי חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה.

ויקרא פרק כ פסוק י' וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת: רש"י ואיש – פרטה לקטן:

 

יש 2 פסוקים על מכה איש ומת וצריך את שניהם כי מהפסוק השני לומדים שדוקא איש שמכה ולא קטן שהכה.

 

  • הרי קטן אינו בר דעת ולא מענישים אותו? מדוע צריך עוד פסוק לחייב גדול? הרי מסברא לא היינו מחייבים אותו?

מפסוקים לגבי נואף אומר רש"י פרט לקטן.

  • מדוע למעט קטן? הרי הוא מופקע מכל העונשים?

גור אריה ויקרא פרשת קדושים פרק כ

(י) ואיש כי ינאף פרט לקטן. יש להקשות, פשיטא, דקטן לא בר עונשין, ובשביל זה פירש הסמ"ג בסימן ק"ג דאתא למימר 'פרט לקטן' שאם פחות מבן ט' בא על הגדולה שהאשה גם כן פטורה, דפחות מבן תשע ביאתו אין ביאה כלל (נידה סוף מה.). וכך פירוש הכתוב; "ואיש כי ינאף" חייב הנואף והנואפת, פרט לקטן פחות מבן ט' – פטורה האשה. ויש להקשות, דלא משמע דקרא דפחות מבן ט', דמשמע כל קטן פטור, דלא חייב רק "איש". ועוד, דלעיל בפרשת משפטים (שמות כא, יב, ורש"י שם) מפקינן גם כן "ואיש כי יכה" (להלן כד, יז) פרט לקטן, ושם ליכא למימר הכי (קושית הרא"ם).

 

עונה הסמ"ג שדווקא קטן מתחת תשע שנים אין ביאתו ביאה וממילא גם האישה פטורה

וקשה שהרי לפי התורה קטן הוא מתחת 13 שנים?

שו"ת הרא"ש כלל טז סימן א

וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא, דע כי הלכה למשה מסיני הוא והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני, דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה ולא פחות. וכן סריס שהוא קטן עד כ' שנה הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס ואם לא נולדו בו סימני סריס הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן. נאם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

אומר הרא"ש שהשיעורין (גיל,כמות וכו') הם הלכה למשה מסיני כמו פחות מבת 3 אין ביאתה ביאה ובתוליה חוזרים וכן בן י"ג שפטור.

 

רמב"ם הלכות מלכים פרק י

הלכה ב: בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם, ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות.

רמב"ם הלכות מלכים פרק ט

הלכה י: וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, ומותר הוא בדם מן החי.

 

ברמב"ם משמע שבן נח קטן פטור כי אינו מחוייב במצוות

בהלכה י' אומר הרמב"ם  שאין שיעורין לבן נח ולכן באוכל אבר מן החי אפילו משהו-חייב ואילו בהלכה ב' כתב הרמב"ם שקטן אינו בן מצוות הרי בקטן ישראל אלו שיעורים שניתנו למשה מסיני?

 

שו"ת חתם סופר חלק ב סימן שיז

הנה זה לי איזה שנים נשאלתי מרב א' אמ"ש הרמב"ם פ' יו"ד /י'/ מהל' מלכים הל' ב' וז"ל ולעולם אין עונשי' מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאין בני מצות עכ"ל והוקשה לו הא לעיל בפ"ט הל' ט' כ' שלא נתנו השיעורים אלא לישראל לבד עכ"ל וכבר כ' הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערת /שערות/ ושיעורן הכל בכלל שעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיון שאין שיעורין לב"נ =לבן נח= מ"ט יפטר הקטן והשבתי דודאי אין שום סברה לענוש לתינוק בן יומו והרי אנוס פטור גם בב"נ כמ"ש רמב"ם שם וקיי"ל פיתוי קטנות אונס הוא (וכבר מבואר אצלינו במקום אחר שגם רמב"ם ס"ל כן) אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב ואפ"ה בישראל הל"מ =הלכה למשה מסיני= שאין מעשיו כלום עד שיביא ב' שערות אחר שנותיו ואז אפי' אין שכלו זך שאינו יודע להפלות כל שאינו שוטה שאינו מקרע כסותו וכו' הרי הוא גדול לכל דינו ואמנם ב"נ דלא ניתנה להם שיעורי' כל ששכלו שלם כראוי וכעין בב"ב קנ"ה ע"ב דמסברו ליה ומסבר הוה גדול ופחו' מזה הוא קטן וע"ז כ' רמב"ם שאינו נענש על פיתויי אונס הוא וזה אמת ברור לפע"ד

 

מסביר החת"ס שיש 2 דינים: קטן ישראל -יש לו שיעורין שניתנו הלכה למשה מסיני ואילו אצל בן נח – קובע יש לו או אין לו דעת ולא עניין של גיל ואם הוא ברמת הבנה יהיה חייב.

 

ולכן ברמב"ם במשנה ב' אנסו לעבוד דומה לקטן שאין לו דעת לא לעשות.

אדם הראשון נצטווה על 6 מצוות ולבן נח הוסיפו גם חיוב דינים (בתי דין-חושן משפט).

רמב"ם הלכות מלכים פרק ט

הלכה א: על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות,

אור שמח הלכות איסורי ביאה פרק ג הלכה ב

נראה לפי מה שהעלו האחרונים ובהם החת"ס לפי מש"כ הרא"ש בשו"ת דשיעור שנים בקטן הוא משיעורין דהלכה למשה מסיני, ובבני נח לא נאמר בהן שיעורין, ולא נתנו שיעורין לב"נ, תו במצות דידהו כל שהוא בר דעת לאו קטן מיקרי, וגדול הוי לשבע מצות דידהו, ומש"כ רבינו בהלכות מלכים (פ"י ה"ב) שאין עונשין קטן הוא שלא הגיע לכלל דעת,…….ולפי זה יש לחלק, דבמצות שנצטוו בני נח גם בישראל הקטנים שהגיעו לכלל דעה איסורא רמי עלייהו, וכמו שאמרו במכילתא (משפטים נזיקין ד') בכיוצא בזה, איש להוציא את הקטן כו'…דפירושו, דלגבי קדושת המצות ודאי דמצווין אחר מתן תורה מה שהיו מצווין קודם, רק לענין עונשין אם עבר ועשה טפי חסה רחמנא על דם ישראל, ואקיל גביה…

ולפי זה אתי שפיר טובא, דזכר ובהמה שבן נח חייב עליהן (בימים הקדמונים) וכן אשת איש ואשת אב לר' עקיבא, דבן נח חייב עליהן, ונידון כשהוא קטן משהגיע לכלל דעה, דבזה בישראל גם קטן רמיא עליה איסורא, רק רחמנא הוא דחס עליה, קמ"ל קרא דפטור, אבל בשאר איסורין…על קטן ישראל לא רמיא איסורא…

אומר האור שמח: אין סברא לומר שיהודי הוא לא בן נח פלוס חיוב עוד מצוות, גם קטן יהודי חייב רק התורה חסה עליו לגבי העונש ולכן במשכב זכור/בהמה הוא חייב רק לא נענש אבל אצל בן נח חיובו יהיה לפי יש או אין דעת.

לפי זה רק ב-7 מצוות בני נח נאמר שגם קטן ישראל יתחייב כי ישראל הוא בגדר של בן נח פלוס ולכן קטן שהגדיל יתחייב לשלם נזק כי זהו חיוב דינים שהתחייבו בהם בני נח.

כך מסביר האור שמח את הגהות אושרי אבל כולם חלקו עליו.

  • על נזקי בהמתו אדם חייב או משום ממנו או משום ששמירתן עליו אבל בנזקי קטן שהוא אישיות בפני עצמה אי אפשר לחייב את אביו.

רבי זלמן נחמיה גולדברג תחומין יח

אכן נראה שיש לחייב את האב כיון שהכדור שלו, והרי זה דומה למניח אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, שחייב לשלם מדין תולדה של אש, וכן מצינו בכלב שנטל חררה והדליק גדיש שחייב בעל הכלב, והקשו בגמ' ב"ק כג. ווליחייב בעל הגחלת' ופירשו בתוס' שם שהשאלה היא שיחוייב בעל הגחלת נמי היינו ששניהם בעל הכלב ובעל הגחלת ישלמו ההיזק היוצא מזה, שכל שלא שמר גחלתו שלא יבוא כלב ויזיק בו חייב משום אש כמניח אבנו סכינו ומשאו על ראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב מדין אש.

אמנם המוסר שלהבת לקטן והזיק בו, פטור מדיני אדם עד שימסור לו עצים אך יש לחלק ששלהבת אין דרכו של תינוק להדליק בו גדיש ולכן כל שמסר לו שלהבת אינו נחשב כברי הזיקא עד שימסור לו גווזא דאז ודאי פשע. בנידון דידן שמסר לו כדור שדרך היא לזורקו נראה מסברא שדומה יותר לגחלת שלא משרו מכלב, מאשר לשלהבת שמסרה לקטן. ובפרט, בנידון דידן שדרך הקטן היא להפילו ואך מקרה הוא שעד כה לא פגע בחלון, אא"כ הזהירו אביו שלא יזרוק את הכדור החוצה ,שאז אפשר לדמות את הכדור לגחלת.

בחידושי רע"א על שו"ע חו"מ סי' כט' כתב שדעת הרמב"ם היא, שאימתי אומרים דינו של ר' נתן דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד -במקום שכל אחד יכול להזיק בעצמו כל הנזק. אבל אם אין מזיק אחד יכול להזיק בלי השני אין כל אחד חייב אלא חצי נזק ואילו לתוס' משלם בכל אופן נזק שלם, לפי"ז, כלב שנטל גחלת ושרף את הגדיש בעל הגחלת משלם שלושת רבעי נזק ובעל הכלב משלם רבע נזק. ויש לדון, מה הדין בקטן שנטל גחלת והלך לגדיש ושרף הגדיש ? בזה לכא' לתוס' בעל הגחלת ישלם הנזק ואילו לרמב"ם חצי נזק. אכן מסתימת הפוסקים והמפרשים גבי שולח את הבעירה ביד חש"ו שבמסר לו גווזא וסילתא דברי הזיקא וחייב בדיני אדם לא הזכירו שהמשלח אינו חייב אלא חצי נזק ומדסתמו שחייב משמע כל הנזק.  ובע"כ צריך לומר שכל שהפיקח עשה אש או תקלה והחש"ו הביא את האש או התקלה חייב הפיקח בכל שכך דינו של אש שחייב בעל האש אף אם כח אחר מעורב בו, ולכן חייב בעל הגחלת בהכל אם הביאו קטן, אבל כל שהביאו כלב שיש לו בעלים שגם בעל הכלב נחשב למזיק בזה בעל הגחלת משלם חצי ובעל הגחלת משלם חצי. ואם הזיק הכלב בצרורות….

 

הגרז"ן עושה חילוק אם הזיק עם חפץ ששייך לאביו (כמו כדור) או שהזיק בידיים. בכדור שבעט הקטן והזיק – האב יהיה חייב אולם אם הזיק בידיים – האב יהיה פטור בכדור זה כמו אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג שהזיקו – הקטן הוא רק הרוח והאב יהיה חייב כנזקי אש.

בעל גחלת שהניח גחלת במקום לא שמור וכלב לקח את הגחלת והניחה בשדה ונשרפה – שניהם חייבים. מה קורה אם יש פטור לאחד? האם נאמר שהשני משלם הכל או שהשני ישלם רק את חלקו?

או שור שדחף שור אחר לבור- האם נחייב את בעל השור הדוחף ובעל הבור – מה יקרה בפטור של אחד?

רע"א: ר' נתן שאומר בגמ' שהנותר משלם את כל הנזק זו מחלוקת תוס' ורמב"ם האם אומרים שהנותר משלם הכל רק במקרה שכל אחד יכול לעשות את כל מעשה הנזק.

בחררה שהכלב גרר לשדה – הכלב זהו נזק צרורות שמשלם רק חצי נזק ולכן בחלוקה בינהם הוא ישלם רבע (חצי מחצי) ואילו בעל החררה (גחלת) ישלם שלשת רבעי.

לגבי קטן – זה לא עוד יישות שהייתה אחראית לנזק אלא הוא הופך להיות כמו רוח כלומר אתה הזקת והרוח עזרה – אתה חייב בכל.

הסבר אחר להגהות אושרי לגבי חיוב קטן שהגדיל – כמו בן נח שחייב כך ישראל הוא בן נח עם חיובים נוספים או הסבר נוסף: אם נגדיר את הנזק של הקטן שהאבא הזיק (בכדור למשל) הקטן הוא כמו רוח והממון שהזיק הוא ממון האב ונחייב מזיק באש.

 

  1. אבות פרק ה משנה כא הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות
  2. תוספות יום טוב

בן י"ג למצות – פי' הר"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י"ג שנה היה. כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם

  1. רש"י נזיר כט: איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב.

שיעור הרב יעקב קופר

מקורות

קטן שהזיק:

  1. בבא קמא פז.

חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם

רש"י: עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים – שאין להם מה לשלם.

נתגרשה האשה ונשתחרר העבד – וקנו נכסים.

חייבין לשלם – שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה.

  1. שו"ע חו"מ סימן תכד

החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב; והם שחבלו באחרים, פטורים; אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעת שחבלו בהם לא היו בני דעת.

  1. הגהות אשרי מסכת בבא קמא פרק סימן ט

מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (לט ב) דקאמר רבי יוסי בר' חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו.

  1. כתובות מד:

אמר ריש לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אחא בר אבא טעמא דכתיב בה הנערה הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה הא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא

  1. סנהדרין סח:

משנה בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות …. קטן פטור שלא בא לכלל מצות

  1. שמות פרק כא פסוק יב' מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:

רש"י: עוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפילו קטן שהכה והרג יהאי חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה.

  1. ויקרא פרק כ פסוק י' וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת: רש"י ואיש – פרטה לקטן:
  2. גור אריה ויקרא פרשת קדושים פרק כ

(י) ואיש כי ינאף פרט לקטן. יש להקשות, פשיטא, דקטן לא בר עונשין, ובשביל זה פירש הסמ"ג בסימן ק"ג דאתא למימר 'פרט לקטן' שאם פחות מבן ט' בא על הגדולה שהאשה גם כן פטורה, דפחות מבן תשע ביאתו אין ביאה כלל (נידה סוף מה.). וכך פירוש הכתוב; "ואיש כי ינאף" חייב הנואף והנואפת, פרט לקטן פחות מבן ט' – פטורה האשה. ויש להקשות, דלא משמע דקרא דפחות מבן ט', דמשמע כל קטן פטור, דלא חייב רק "איש". ועוד, דלעיל בפרשת משפטים (שמות כא, יב, ורש"י שם) מפקינן גם כן "ואיש כי יכה" (להלן כד, יז) פרט לקטן, ושם ליכא למימר הכי (קושית הרא"ם).

  1. שו"ת הרא"ש כלל טז סימן א

וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא, דע כי הלכה למשה מסיני הוא והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני, דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה ולא פחות. וכן סריס שהוא קטן עד כ' שנה הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס ואם לא נולדו בו סימני סריס הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן. נאם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

  1. רמב"ם הלכות מלכים פרק י

הלכה ב: בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם, ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות.

  1. רמב"ם הלכות מלכים פרק ט

הלכה י: וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, ומותר הוא בדם מן החי.

  1. שו"ת חתם סופר חלק ב סימן שיז

הנה זה לי איזה שנים נשאלתי מרב א' אמ"ש הרמב"ם פ' יו"ד /י'/ מהל' מלכים הל' ב' וז"ל ולעולם אין עונשי' מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאין בני מצות עכ"ל והוקשה לו הא לעיל בפ"ט הל' ט' כ' שלא נתנו השיעורים אלא לישראל לבד עכ"ל וכבר כ' הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערת /שערות/ ושיעורן הכל בכלל שעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיון שאין שיעורין לב"נ =לבן נח= מ"ט יפטר הקטן והשבתי דודאי אין שום סברה לענוש לתינוק בן יומו והרי אנוס פטור גם בב"נ כמ"ש רמב"ם שם וקיי"ל פיתוי קטנות אונס הוא (וכבר מבואר אצלינו במקום אחר שגם רמב"ם ס"ל כן) אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב ואפ"ה בישראל הל"מ =הלכה למשה מסיני= שאין מעשיו כלום עד שיביא ב' שערות אחר שנותיו ואז אפי' אין שכלו זך שאינו יודע להפלות כל שאינו שוטה שאינו מקרע כסותו וכו' הרי הוא גדול לכל דינו ואמנם ב"נ דלא ניתנה להם שיעורי' כל ששכלו שלם כראוי וכעין בב"ב קנ"ה ע"ב דמסברו ליה ומסבר הוה גדול ופחו' מזה הוא קטן וע"ז כ' רמב"ם שאינו נענש על פיתויי אונס הוא וזה אמת ברור לפע"ד

  1. רמב"ם הלכות מלכים פרק ט

הלכה א: על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות,

  1. אור שמח הלכות איסורי ביאה פרק ג הלכה ב

נראה לפי מה שהעלו האחרונים ובהם החת"ס לפי מש"כ הרא"ש בשו"ת דשיעור שנים בקטן הוא משיעורין דהלכה למשה מסיני, ובבני נח לא נאמר בהן שיעורין, ולא נתנו שיעורין לב"נ, תו במצות דידהו כל שהוא בר דעת לאו קטן מיקרי, וגדול הוי לשבע מצות דידהו, ומש"כ רבינו בהלכות מלכים (פ"י ה"ב) שאין עונשין קטן הוא שלא הגיע לכלל דעת,…….ולפי זה יש לחלק, דבמצות שנצטוו בני נח גם בישראל הקטנים שהגיעו לכלל דעה איסורא רמי עלייהו, וכמו שאמרו במכילתא (משפטים נזיקין ד') בכיוצא בזה, איש להוציא את הקטן כו'…דפירושו, דלגבי קדושת המצות ודאי דמצווין אחר מתן תורה מה שהיו מצווין קודם, רק לענין עונשין אם עבר ועשה טפי חסה רחמנא על דם ישראל, ואקיל גביה…

ולפי זה אתי שפיר טובא, דזכר ובהמה שבן נח חייב עליהן (בימים הקדמונים) וכן אשת איש ואשת אב לר' עקיבא, דבן נח חייב עליהן, ונידון כשהוא קטן משהגיע לכלל דעה, דבזה בישראל גם קטן רמיא עליה איסורא, רק רחמנא הוא דחס עליה, קמ"ל קרא דפטור, אבל בשאר איסורין…על קטן ישראל לא רמיא איסורא…

  1. רבי זלמן נחמיה גולדברג תחומין יח

אכן נראה שיש לחייב את האב כיון שהכדור שלו, והרי זה דומה למניח אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, שחייב לשלם מדין תולדה של אש, וכן מצינו בכלב שנטל חררה והדליק גדיש שחייב בעל הכלב, והקשו בגמ' ב"ק כג. ווליחייב בעל הגחלת' ופירשו בתוס' שם שהשאלה היא שיחוייב בעל הגחלת נמי היינו ששניהם בעל הכלב ובעל הגחלת ישלמו ההיזק היוצא מזה, שכל שלא שמר גחלתו שלא יבוא כלב ויזיק בו חייב משום אש כמניח אבנו סכינו ומשאו על ראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב מדין אש.

אמנם המוסר שלהבת לקטן והזיק בו, פטור מדיני אדם עד שימסור לו עצים אך יש לחלק ששלהבת אין דרכו של תינוק להדליק בו גדיש ולכן כל שמסר לו שלהבת אינו נחשב כברי הזיקא עד שימסור לו גווזא דאז ודאי פשע. בנידון דידן שמסר לו כדור שדרך היא לזורקו נראה מסברא שדומה יותר לגחלת שלא משרו מכלב, מאשר לשלהבת שמסרה לקטן. ובפרט, בנידון דידן שדרך הקטן היא להפילו ואך מקרה הוא שעד כה לא פגע בחלון, אא"כ הזהירו אביו שלא יזרוק את הכדור החוצה ,שאז אפשר לדמות את הכדור לגחלת.

בחידושי רע"א על שו"ע חו"מ סי' כט' כתב שדעת הרמב"ם היא, שאימתי אומרים דינו של ר' נתן דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד -במקום שכל אחד יכול להזיק בעצמו כל הנזק. אבל אם אין מזיק אחד יכול להזיק בלי השני אין כל אחד חייב אלא חצי נזק ואילו לתוס' משלם בכל אופן נזק שלם, לפי"ז, כלב שנטל גחלת ושרף את הגדיש בעל הגחלת משלם שלושת רבעי נזק ובעל הכלב משלם רבע נזק. ויש לדון, מה הדין בקטן שנטל גחלת והלך לגדיש ושרף הגדיש ? בזה לכא' לתוס' בעל הגחלת ישלם הנזק ואילו לרמב"ם חצי נזק. אכן מסתימת הפוסקים והמפרשים גבי שולח את הבעירה ביד חש"ו שבמסר לו גווזא וסילתא דברי הזיקא וחייב בדיני אדם לא הזכירו שהמשלח אינו חייב אלא חצי נזק ומדסתמו שחייב משמע כל הנזק.  ובע"כ צריך לומר שכל שהפיקח עשה אש או תקלה והחש"ו הביא את האש או התקלה חייב הפיקח בכל שכך דינו של אש שחייב בעל האש אף אם כח אחר מעורב בו, ולכן חייב בעל הגחלת בהכל אם הביאו קטן, אבל כל שהביאו כלב שיש לו בעלים שגם בעל הכלב נחשב למזיק בזה בעל הגחלת משלם חצי ובעל הגחלת משלם חצי. ואם הזיק הכלב בצרורות….

  1. אבות פרק ה משנה כא הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות
  2. תוספות יום טוב

בן י"ג למצות – פי' הר"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י"ג שנה היה. כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם

  1. רש"י נזיר כט: איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב.

 

 

 

 

 

כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות

כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים

ה כסלו תשע"ח

בגמ' ברכות מ:

"ר' יוסי אומר בכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו"

וכתב הרמב"ם הל' ק"ש פ"א הל' ז':

"ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם. מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום . . כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע".

דהיינו לשיטת הרמב"ם אם שינה בברכות ק"ש צריך לחזור ולברך

ושואל הכס"מ:

בגמ' בברכות שם:

"בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא"

ועוד בגמ' ברכות נד: לעניין ברכת הגומל:

"רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי עשרה והא איהו לא קא מודה, לא צריך דעני בתרייהו אמן"

ומשמע משני העניינים הנ"ל שלמרות ששינו ממטבע שטבעו חכמים יצאו י"ח, וקשה על הרמב"ם שפסק שחוזר ומברך.

ובאמת בשו"ע פסק שגם אם שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, יצא.

 

והנה בהל' ברכות פ"א הל' ה' כתב הרמב"ם:

"ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום ואין לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה וכו'".

 ובהל' ו' ממשיך:

"וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון . . ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא".

ודברי הרמב"ם לכאורה סותרים זה את זה דבהלכות ק"ש כתב דאם שינה לא יצא ובהלכות ברכות כתב דיצא.

ואומר הגר"א דהרמב"ם חזר בו ובאמת פוסק שהוי טועה, אבל אם שינה, יצא.

והדברים נראים תמוהים, דאם חזר בו מדוע לא תיקן בהלכות ק"ש !? ויש לישב.

ובבריסק דייקו ואמרו דאם הרמב"ם הביא דין ברכות ק"ש באופן מיוחד ופרטני בהלכות ק"ש ולא בהלכות ברכות , כמו שאר ברכות, הרי דמשמע מכך שיש להם דין מיוחד.

וע"כ יש להסיר שברכות ק"ש הינם חלק ממצוות ק"ש ומי ששינה בברכות צריך לחזור משא"כ בשאר ברכות, שם הברכה היא חיצונית למצווה ואם שינה "אינו אלא טועה" אבל א"צ לחזור ולברך.

וצריך להסביר החילוק.

 

ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד לגבי מי שמקיים מצווה מספק, כגון טומטום ואנדרוגינוס במ"ע שהזמן גרמא האם מברך או לא.

לשיטת הרמב"ם אינו מברך, שספק ברכות להקל, ולשיטת הראב"ד כיוון שחייב לקיים המצוה מספק, צריך גם לברך.

ושואלים האחרונים: הרמב"ם פוסק שמי שמסתפק האם קרא ק"ש צריך לחזור על ק"ש עם ברכותיה. ואם ספק ברכות להקל מדוע צריך לחזור גם על הברכות?

מתרץ הכס"מ: ע"פ תשובת הרשב"א – ברכות ק"ש הינם חלק בלתי נפרד מקריאת שמע (ברכת יוצר אור מקבילה לשמע ישראל, ברכת אהבת עולם מקבילה לואהבת, וגאל ישראל ליציאת מצרים) ולכן אם חוזר, חוזר על הכל, כולל הברכות.

 

ההלכה היא שאילם לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה.  ואיתא בירושלמי דהטעם לכך היא מפני שאינו יכול לברך.

ותמה הרב מבריסק מה ההסבר בכך, האם אנו אומרים לאילם שלא יטול ידיים מכיוון שלא יכול לברך!?

ועונה: כאשר המצווה היא בחפצא של המצווה  כגון תרומה, שהחיוב הוא על הכרי, הרי שהברכה היא חלק מהמצווה ואם לא יכול לברך יש פגם בקיום המצווה. משא"כ כאשר זו מצווה על הגברא – כגון נטילת ידיים וכיוצ"ב שאז הברכה אינה חלק אינטגרלי מהמצווה וחייב לקיים גם אם לא יכול לברך.

ועפ"ז שיטת הראב"ד דלעיל, שסובר שבכל מקום שמקיים מחמת ספק צריך לברך, היינו מחמת שלשיטתו תמיד הברכה היא חלק מהמצווה ואם חייב לקיים, חייב גם לברך.

 

מה, אפוא, שיטת הרמב"ם?

הרמב"ם הלכות ברכות פ"א ה"ב:

"ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואחר כך יהנה ממנו ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה וכן אם הריח ריח טוב מברך ואחר כך יהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל…"

ובה"ג:   "וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה".

דהיינו הרמב"ם מדמה ברכת המצוות לברכת הנהנין, וכשם שאם אכל ולא בירך, מעל, כך גם בברכת המצוות.

ושואל התורת זרעים: מה עניין זה לזה ? איך שייך עניין מעילה בקיום מצווה בלא ברכה?

 

ואיתא  בגמרא לגבי מי שאכל ונזכר שלא בירך:

"בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף. אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא אטבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא במעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי".

דהיינו רבינא רצה לדמות את מי שאכל ולא בירך – ברכות הנהנים, לגר שמברך לאחר שטובל – ברכת המצוות. ושוב יש להבין איך הגמרא רוצה לדמות זל"ז?

מסביר ר' יושע בר: יש כאן ברמב"ם דין וגדר חדשים בברכת המצוות.

כשם שברכת הנהנים מתירה לאדם את האכילה, כך גם בברכת המצוות, היא מתירה לאדם לקיים את המצווה. בלי ברכה אין היתר לאדם לקיים את המצווה !

(וכהאי כגוונא: "על מה אבדה הארץ , על שלר בירכו בתורה תחילה" , ללא ברכת היתר אין היתר ללמוד תורה!)

הרמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ב:

"כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהן מדברי סופרים. שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף ואם היו פירות שאם זרקן ימאסו כגון תותים וענבים מסלקן לצד אחד ומברך ואח"כ בולען ואם אינן נמאסין כגון פולים ואפונים פולטן מפיו עד שיברך ופיו פנוי ואחר כך אוכל".

דהיינו לשיטת הרמב"ם אם התחיל לשתות ונזכר שלא בירך יבלע ויברך אחר כך.

והשיג עליו הראב"ד מניין לרמב"ם דין זה שיכול לסיים השתיה קודם שיברך.[1]

אלא שהדברים הינם כמו ברבינא שרצה לדמות ברכת הנהנים לטבילת גר, כך גם בשתייה כיוון שאינו יכול יברך אחרי שיבלע.

וזה חידוש גדול דהרי בגר לא יכל כלל לברך לפני טבילתו שהרי לא היה יהודי עדיין, משא"כ בשתיה שזה בפשיעתו.

אלא שלפי מה שאמרנו ניתן לדמות זל"ז וכשם שבברכת המצוות ניתן להחיל את הברכה-המתיר למפרע, כך גם בברכת הנהנים, בדיעבד, אם כבר שתה ושכח לברך, יכול לברך ולהחיל את המתיר-הברכה למפרע.

 

כל זה הינו דווקא בברכת הנהנין וברכת המצוות ששם הברכה היא המתיר של הפעולה, האכילה/קיום המצווה. אבל בברכות ק"ש הברכה הינה חלק אינטגרלי מקיום המצווה .

כאן הברכה אינה מתיר של הקריאת שמע אלא חלק ממעשה המצווה עצמה ולכן אם שינה ממטבע שטבעו חכמים צריך לחזור ולברך.

והיות ובברכת המצוות הברכה הינה "רק" מתיר, כאשר מקיים מספק (כגון טומטום ואנדרוגינוס), סובר הרמב"ם שאינו חוזר ומברך ויכול לקיים המצווה גם ללא המתיר.

 

 

 

[1] הראב"ד סובר שמדובר שאין לו משקים אחרים, ולכן כיוון שאינו יכול לקיים מצוות ברכה, ישתה ללא ברכה, אבל אם יש לו משקים אחרים, יפלוט את המשקים שבפיו, ויקיים את מצות הברכה על האחרים.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי

כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי

כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי

שבועות מא: בעל חוב אומר ללווה תחזיר לי את ההלוואה והלווה אומר להד"ם .העדים מעידים שהייתה הלוואה ונפרעה. אומר רבא – כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי.

בבא בתרא ו. הגיע מועד הפירעון והמלווה תובע מהלווה לפרוע. אם הלווה אומר פרעתיך בתוך הזמן, מצד אחד יש חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו ומצד שני יש לו מיגו שיכול לומר פרעתי לך בזמן. מנסים להביא ראייה מברייתא – אדם שמודה שקיבל מנה מחברו  ולמחרת כשמבקש שיחזירו , אם הוא אומר נתתי לך, פטור ואם אומר אין לך בידי חייב. מנסים להעמיד את האמירה "נתתי לך" כאילו אומר פרעתי בזמן ו" אין לך בידי" כאומר פרעתיך בתוך הזמן ורואים שחייב , כלומר החזקה גוברת על המיגו. דוחה הגמרא את הראייה בכך שהכוונה ב" אין לך בידי" היא להד"ם וחייב משום שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי.

לכאורה קשה מדוע נזקקים להסבר זה, אפשר לומר בפשטות שמאחר שהוא סותר את עצמו, הוא לא מהימן וחייב. מדוע נדרשים לומר כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי?

הרמב"ן מסביר שאחרי שהודה בחוב, באו עדים ואמרו שלווה ופרע, ואז זה כמו הגמרא בשבועות – מתוך שאמר "אין לך בידי" משמע שלא פרע. אם לא הגיעו עדים, כמובן שאינו נאמן לחזור מהודאתו.

תוספות מסביר שהכוונה כשאומר לא לוויתי אינה לומר שלא לוויתי אלא שלוויתי ופרעתי ולכן אומרים כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי.

בבא מציעא יז.  מנה לי בידך והלה מכחיש ואחרי שעדים מעידים שיש לו חוזר ואומר פרעתי, הוחזק כפרן. נשאלת השאלה מדוע בגמרא הקודמת כשאמר לא לוויתי ובאו עדים ואמרו שלווה וחזר ואמר פרעתי, אומרים את הכלל כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי, הרי הוחזק כפרן?!

טענת הוחזק כפרן חזקה מכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי. אם לא הוחזק כפרן הוא יכול לטעון אח"כ פרעתי אבל אם הוחזק כפרן – נסתתמו טענותיו בדמים אלו.

היינו צריכים את הכלל " כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי" לפי הרמב"ן  – לא סמכנו על טענותיו החדשות כי היו עדים. לפי תוספות , היינו חושבים שאדם יכול לתקן את דיבורו  שכשאמר שלא היה כלום התכוון לומר שפרע ולא יוחזק כפרן, אלא בטענת לא לוויתי זה גם לא פרעתי.

שער משפט(מחותן של הנודע ביהודה):הבנה שהוחזק כפרן, שבעצם כששיקרת- איבדת נאמנות על דמים אלו .ברגע ששיקרת איבדת נאמנות ומהיום לא תפרע בלא עדים כי תפסו אותו בשקר ולכן יזהר לשלם בעדים.

אצלנו כאשר טוען פרעתי, הוא מתכוון כבר קודם, לפני שהוחזק כפרן ואז בעצם לא היה צריך עדים ולכן מצד הוחזק כפרן כן נקבל את הודאתו אבל מצד כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי, לא נקבל.

 

רבינו יונה אדם טען מחוץ לבי"ד לא לויתי לא הוחזק כפרן וראייה מהגמרא בבבא בתרא לא. שאדם לא טוען את כל טענותיו מחוץ לבי"ד , אבל כשאומר "לא לוויתי" זו הודעת בעל דין והיא מחייבת אותו גם כשנאמרה מחוץ לבי"ד.

חולקים עליו הרשב"ם והר"י מגאש – אפילו מחוץ לבי"ד אין הודאת בעל דין.

רע"א מביא את הנימוקי יוסף – אדם שהלווה כסף לחבירו, יכול לתפוס כסף של חבירו אבל בשומר על פקדון  שאומר לא היה  כלום, אסור לרדת לנכסיו , שמא הוא נאנס. אבל אם השומר אמר איני מכיר אותך, רשאי לרדת לנכסיו ואין לחשוש שנאנס.

רע"א אומר שכל האומר לא לוויתי זוהי הודאת בעל דין מוחלטת.

 

אפשר להבין את הכלל "כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי" ב-2 אופנים:

  1. מתוך שאמר לא לוויתי כאילו אמר לא פרעתי
  2. זו ראייה לכך שלא פרע

זה יכול להסביר את המחלוקת לגבי האמירה "לא לוויתי" מחוץ לבי"ד-

לפי ההסבר הראשון, זוהי הודאת בעל דין מוחלטת אפילו שנאמרה מחוץ לבי"ד. לפי ההסבר השני, מחוץ לבי"ד זו לא ראייה.

 

ראינו שביחס לעצם מתן ההלוואה , מקבלים את דברי העדים. מה קורה אם אדם יטען לא לוויתי והעדים מעידים פרעת? צ"ל  כמו לעיל, לגבי עצם ההלוואה נסיק מדברי העדים שהייתה הלוואה, בניגוד למה שהוא אומר, ולגבי הפירעון, נסיק מדבריו שאם לא לווה אז לא היה פירעון. רע"א אומר שהדין יהיה שונה ואילו הגר"י גוזנהייט לא מבין מדוע החילוק בין המקרים.

מסביר רע"א – כשאומר לא לוויתי ברור מדבריו שלא היה פירעון, כי לא היתה הלוואה.אנחנו אמנם מסיקים זאת אבל  הוא בעצמו יודע שלא היה פירעון. הלווה יודע שלא לווה ולא פרע. לעומת זאת בעדים, מסיקים שמתוך זה שהיה פירעון הייתה הלוואה אבל זה לא מתוך ידיעה.אם לא מאמינים להם בפירעון- אל תאמין שהייתה הלוואה.

מקורות

כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי

 1.שבועות מא:

ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמר ליה: לא היו דברים מעולם, אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה; אמר אביי: מאי ניעבוד? אינהו אמרי אוזפיה, אינהו אמרי פרעיה. רבא אמר: כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי.

  1. בבא בתרא ו.

איבעיא להו: תבעו לאחר זמן, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, מהו? מי אמרינן: במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר, או דילמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר?  ת"ש: מנה לי בידך, אמר לו: הין, למחר אמר לו: תנהו לי, אם אמר נתתיו לך – פטור אין לך בידי – חייב; מאי לאו נתתיו לך – דא"ל: פרעתיך בזמני, אין לך בידי – דא"ל: פרעתיך בתוך זמני, וקתני: חייב, אלמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר. לא, מאי אין לך בידי? לא היו דברים מעולם, דאמר מר: כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי.

  1. תוס' בד"ה 'כל האומר'.

הקשה ה"ר יצחק מה צריך כאן לטעם 'כל האומר הא ודאי כיון שכבר הודה תו לא מהימן לומר שלא לוה דבשלמא בשבועות מא: צריך להאי טעמא שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר להד"מ ואתו עדים ואמרי ראינו שלוה ופרע השתא הא דקאמרי סהדי שלוה מהימני מהימני והא דקאמרי שפרע לא מהימני דהא איהו כמכחיש להו דאמר לא לויתי והאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל הכא לא צריך כלל, ואומר ר"י דאיצטריך לאשמועינן דלא מצי למימר האומר לא לויתי לא שלא לוה כלל אלא כאילו לא לויתי לפי שפרעתי קמ"ל דכאילו אומר לא פרעתי בהדיא.

  1. חידושי הרמב"ן ב"ב ו.

איכא למידק למה ליה האי טעמא , הוה ליה למימר דלאו כל כמיניה לומר לא היו דברים מעולם שהרי הודה, והאי טעמא לא צריך אלא לאומר לא לויתי והביא עדים דאוזיף ופרע כדאיתא במס' שבועות, ….ויש לפרש דבעא לתרוצי אין לך בידי חייב אע"פ שבאו עדים ואמרו לוה ופרע , דאי לא באו עדים פשיטא שאפילו בחוזר הוא וטוען פרעתי ודאי שאינו חוזר וטוען.

  1. בבא מציעא יז.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו ושיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון.

  1. שער משפט סימן עט

ועפ"ז יש לתרץ קושית הבעל התרומות בשער מ"ב (ח"ז ס"א) שהקשה על הא דמוקי הש"ס בפ"ק דב"ב (ו, א) מתניתין דאין לך בידי חייב כגון דאמר להד"ם ואמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ומשמע דאם אמר פרעתי אח"כ נאמן, והרי בפ"ק דב"מ (יז, א) אמרינן דהוחזק כפרן ואינו נאמן לומר אף פרעתי אח"כ. ולפי מה שכתבתי ניחא דלכך צריך לומר דכאומר לא פרעתי דמי משום דאי לא אמרינן כן אלא שיכול לחזור מלא לויתי לפרעתי א"כ ודאי שהיה נאמן לומר שפרע קודם שאמר לא לויתי ולא שייך בזה לומר שהוחזק כפרן, דהא הטעם הוא כיון שהוחזק כפרן בבית דין מסתמא אינו פורע אלא בעדים והכא הרי אמר שפרע קודם שהוחזק כפרן בבית דין א"כ אף שהוא כפרן במה שאמר שלא לוה מ"מ דילמא האמת שפרע קודם שהוחזק כפרן, וגם אף באומר שפרע אח"כ י"ל דנאמן במיגו דאי בעי אמר שפרע קודם, לכך הוצרך לומר דכיון שאמר לא לויתי הרי הודה שלא פרע מקודם דכאומר לא פרעתי דמי וממילא אף כשאומר שפרע אח"כ אינו נאמן משום דהוחזק כפרן כבר ובודאי אינו פורע אלא בעדים, וגם לית ליה מיגו דאי בעי אמר שפרע קודם דהא כבר הודה שלא פרע קודם, ואתי שפיר ונכון.

  1. רבינו יונה ב"ב ה.

דמיירי שמתחילה אמר לא לויתי חוץ לבי"ד ולא הוחזק כפרן בטענתו דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי"ד אבל מ"מ כיון דהויא הודאת בע"ד שלא פרע חייב שהמחייב עצמו אפי' שלא בבי"ד בין בלשון חיוב גמור ובין בחיוב הבא מחמת פטור חייב.

  1. בבא בתרא לא.

והיכא דאישתעי מילי אבראי לבי"ד ולא טען ואתי לבי דינא וטען דחוזר וטוען מאי טעמא עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא

  1. רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן קמט

לידידי חביבי האב"ד דק"ק מעזיהעד הרב רבי יצחק ני'. 

מה דפשיטא ליה לרו"מ לחייב את ר' יעקב ממ"ש בש"ע /חו"מ/ (סי' ע"ט ס"א) דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. 

  לדידי מבעיא טובא, משום דלענ"ד נראה באם העדים אומרים רק ראינו שנתן לו מעות בפרעון חוב, ולא ראינו ההלואה, בזה לא אמרינן כיון דאומרים דפרע, ממילא מוכח דלוה, והוי כאלו אומרים דלוה ופרע, דכיון דלא נודע עדות דהלואה רק מכח מעשה הפרעון, א"כ אם נאמר דמאמינים לו דלא פרע ומסלקי עדותן שוב ליכא עדים על ההלואה, ודוקא כשעדים מעידים לוה ופרע, בזה אמרינן דעל עדות הפרעון הוא נאמן לגבי עצמו, ומסלקין עדותן דפרע, ועדותן שלוה לא נסתלק דהא בלא עדות דפרעון יש עדים דלוה, כן נראה לענ"ד.

 

                                                     ****

  ויש ללמוד כן מדברי הנ"י פ"ק דבב"מ (דף ס"ב) דמי שיש לו מלוה אצל חבירו רשאי לתפוס מחבירו כנגדו ואינו כן בפקדון, דדלמא ההיא פקדון אתניס ולית לי' גבי חבריה כלום, ומיהו אי טעין הנפקד להד"ם רשאי המפקיד לתפוס משכנגדו, ואין לחוש דלמא אתניס, דהא אמרינן בעובדא דההוא רעי' דשכנגדו נשבע ונוטל, ואמאי ניחוש דלמא נאנסה, אלא ש"מ דכל האומר לא לויתי כאומר ל"פ =לא פרעתי= מדלא פטר נפשיה בקושטא, עכ"ל,  

 אמנם לקושטא דמלתא נ"ל יותר בפשוטו, דכל האומר לא לויתי אינו דוקא מכח הוכחה דהי' לו למפטר נפשיה בפרעתי, אלא כיון דאמר לא לויתי ממילא הוי הודאה על הפרעון, דא"א לפרעון בלא הלואה, והא דכתב הנ"י הנ"ל דהו"ל למפטר עצמו בנאנסה, היינו דוקא לענין דנימא דהאומר להד"מ כאומר לא נאנסה דזהו אינו הודאה, דממילא גם בלא פקדון אפשר דנאנס החפץ שבא מעצמו לרשותו שלא בדרך פקדון אלא דטענתו דלהד"מ, היינו דמעולם לא נעשה שומר, ואפילו בפשיעה הי' פטור דלא קבל שמירה, מש"ה לא הוי הודאה רק מכח הוכחה מדלא פטר נפשי' בקושטא, מוכח דלא נאנסה קאמר, ומה דסיים הנ"י: דומיא דאמרינן כל האומר לא לויתי, היינו הכא דהוי הוכחה דלא נאנסה ממה דלא טען כן הוי כמו לא לויתי, דאף בלא הוכחה אמרינן כן, והכי משמע קצת מדנקט דומיא ולא נקט בדרך הוכחה, דזהו ממש כההיא דאמרינן בשבועות, ואמאי לא הביא הנ"י זה לראיה גמור', ולמאי צריכים לראי' מההיא דההוא רעיא, אע"כ דאינו במודה ממש, דבלהד"ם לא נכלל כ"כ דלא נאנסה. 

  ומ"מ זהו יש לדחות, דמה דלא הביא זה לראיה גמורה מההיא דשבועות, י"ל דלמא הכא ליכא הוכחה כלל מדלא פטר נפשיה בקושטא דנאנסה, כיון דהי' צריך לישבע דנאנסה ולא רצה לישבע אפילו באמת, לזה הוכיח מההוא רעי', ומוכח דאמרינן דמ"מ הי' לו למפטר נפשיה בקושטא ולישבע באמת, דגם כה"ג דומה לההיא דשבועות, וצ"ע לדינא. 

  1. מילואים על רעק"א:

הגר"י גוזנהייט זצ"ל העיר לרבינו על מה שכתב כאן לחלק בין אם העדים מעידים שלוה ופרע, או שמעידים רק שפרע הא הלוה ג"כ נתחייב מצד שהודאתו כק' עדים והוא לא אמר אלא לא לויתי, ואם תסלק דבורו של לא לויתיאין כאן עדות שלא פרע.

והשיבו רעק"א בזה"ל: שגה בזה למאד בדבר הפשוט, דבלוה אנן ידעינן דמודה דלא פרע מתוך טענתו דלא לוה ממילא הוא מודה דלא פרע,ואם מודה דלא פרע אין ידיעתו דלא פרע רק מכח דלא לוה, אלא כיון דידע בעצמו דלא פרע, גם אילו לוה היה ידיעתו ידיעתו דלא פרע אלא דאנן ידעינן הודאתו מכח טענתו דלא לוה, אבל ידיעתו שלא פרע הוא ידיעה שלו בעצמו, משא"כ בעדים דבאמת אין ידוע להם כלום מעשה הלואה, רק ע"י שיודעין מעשה הפרעון יש להם הוכחה דלוה, בזה שפיר אמרתי באם נידון דלא היה פירעון ממילא באמת אין העדים יודעים מהלואה ופשוט.

חיוב בור

חיוב בור

ב' שבט תשע"ט

כידוע קטן שהזיק פטור מלשלם. מה יהיה הדין בקטן שחפר בור כשהיה קטן אולם הנזק אירע לאחר שהגדיל. האם הולכים לפי שעת החפירה או שעת הנזק?

 

"וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ"

החיוב בנזקי בור הינו בין אם חפר ובין אם פתח בור.

מובא במכילתא:

"וכי יפתח איש אין לי אלא פותח כורה מנין ת"ל כי יכרה איש. עד שלא יאמר יש לי בדין אם הפותח חייב הכורה לא כל שכן הא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר כי יכרה ללמדך שאין עונשין מן הדין"

לפי המכילתא יכלנו ללמוד חיוב בכרייה בק"ו מפתיחה אלא שאין עונשין ממון מן הדין.

על כל פנים משמע שלא ניתן היה ללמוד פתיחה מכרייה שכן בפתיחה אין יצירה של מזיק אלא חשיפה של מזיק קיים.

ושואלים האחרונים הרי גם פעולת כרייה מגלמת בתוכה אלמנט של פתיחה – גילוי של מזיק, וממילא אם חייב על הכרייה הייתי יכולה ללמוד גם חיוב בפתיחה (שבכלל מאתיים מנה).

אלא שיש להסביר שאם התורה הייתה כותבת רק כרייה הייתי אומר שאלמנט הגילוי של המזיק אינו מספיק בשביל לחייב אלא צריך גם יצירת המזיק בשביל לחייב וזה אינו בפותח בור.

 

ר' ברוך בער: והנה יש לחקור במה שהתורה פטרה בבור על ידי הכסוי מקרא ד"ולא יכסנו" – הא כסהו פטור, מהו ההסבר בזה ?

האם יש כאן דין שמירה , דהיינו שיש כאן עדיין מזיק אלא שהחופר פטור כיוון שהמזיק שמור ואם בכל זאת הוזק הוי אונס.

או שמא מה שנאמר דין כסוי בבור אינו רק דין שמירה אלא דנסתלק הבור ואין כאן כריה.

ואומר ר' ברוך בער דנפק"מ תהיה אם כסהו אחר וניטל הכיסוי, דאז אם נאמר דכיסוי פוטר משום דין שמירה בזה לא מהני רק כיסוי שלו, אבל מה שמכסה אחר לבור אין לו דין שמירה ולא הוה אונס[1], אבל אם נאמר דדין כיסוי הוא שנסתלק כריית הבור על ידי הכסוי אז מהני גם כסוי של אחר דמה לי שכיסהו הוא או אחר, סוף סוף אין כאן הבור שנסתלק כריית הבור על ידי הכסוי.[2]

 

 

 

 

הרמב"ם פי"ב מהלכות נזקי ממון ה"ו  כותב:

"המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור, סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר זה האחרון חייב שכיון שסתמו בעפר נסתלק מעשה ראשון".

דהיינו אם אחר כיסה את הבור וחזר וגילהו מיד חוזר חיוב בעל הבור.

והראב״ד השיג על דברי הרמב"ם:

"אמר אברהם בכדי שידע".

וכתב הרב המגיד:

"דימה הר"א [הראב"ד] ז״ל דין זה לבור של שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד בכדי שידע וכו'".

וכוונתו של הרב המגיד לדברי הרמב"ם בהלכה ז:

"בור של שני שותפין …כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב, ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור …"

דההינו בבור של שותפין חוזר חיוב בראשון רק לאחר "בכדי שידע" ואשר על כן מדמה הראב"ד גם בהלכה ו' לעניין בא אחר וכיסהו לא חייב בעל הבור עד אשר יעבור "בכדי שידע".

והנה הרב המגיד מחלק בין דין זה לדין בור של שותפין וזה לשונו:

 "ויש לי לחלק שכאן לא היה לו לסמוך על כסויו של אדם שאין לו חלק בבור ואפילו ידע בכסויו לפי שהיה לו לחוש שמא יבוא הלה ויטול כסויו ולפיכך היה לו לבעל הבור לכסותו משלו ואם לא כסהו משלו אפילו בא אחר וגילהו חייב, מה שאין כן בבור של שותפין שהראשון היה לו לסמוך על כסויו, ועל השני שעבר שם הוא החיוב, כיון שהראשון לא ידע, וזה ברור".

דהיינו אין  לדמות בין בור של שותפים ששם יש גורם אחראי עד "בכדי שידע" וזהו השותף שגילה אבל בבא אחר וכיסהו אין חבות על האחר המתנדב לכסות ואשר על כן בעל הבור חייב מיד.

 

ולפי הדברים שאמרנו ניתן להסביר שזה יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד.

הרמב״ם סובר דדין כסוי שפוטר אינו אלא משום דין שמירה ועל כן לא מהני זה רק כשהבעל הבור עצמו עשה הכסוי מה שאין כן אם אחר כיסה את הבור אין לו דין שמירה ואין לו לסמוך עליו [3] ולכך בעל הבור חייב מיד . [4]

ואילו הראב"ד סובר דדין הכסוי הוא שנסתלק כריית הבור על ידי הכסוי ולכך מהני גם כסוי של האחר לפטור את הראשון עד בכדי שידע[5], ודמי שפיר לבור של שותפין.

 

הגמ' ב"ק נה. מביאה "הוציאוה ליסטים חייבים" אבל אם רק פתחו בפניה פטורים דהוי גרמא.

שואל הקה"י מה זה שונה מפתיחת כיסוי בור שחייב ומדוע פתיחה לא הוי גרמא כמו בפתחו בפניה ?

ור"ל דאולי יש להוכיח מכאן שבבור המחייב הוא יצירת המזיק ועל כן כאשר נטל את הכיסוי יצר מזיק וחייב

אולם אומר הקה"י שאין בכך ראיה שכן כפי שהבאנו בעבר אחד ההסברים בחיוב בנזיקין הינו משום "ממוני שהזיק", ולפיכך "שור" הרי הוא ממונו של האדם מעצם זה שהוא שייך לבעלים ואשר על כן גם כאשר אחר פתח בפניה השור הוא ממון הבעלים משא"כ בור שהוא ברשותו של אדם בגלל ציווי הכתוב "עשאן הכתוב ברשותו". וזה גם החיוב ב"כי יפתח" התורה קבעה כי מעשה פתיחת הבור – "עשאן הכתוב ברשותו" והפותח חייב.

 

אם נחזור לשאלה שפתחנו היו שרצו לומר כי קטן שפתח  בור  בקטנותו יהיה פטור גם על נזק שאירע בגדלותו כי התורה הקפידה על יצירת המזיק = פעולת הכרייה/הפתיחה וזה היה בקטנותו – כאשר היה פטור.

 

הרב צבי פראנק (שו"ת הר צבי) חוקר מה יהיה הדין במי שחפר בור בשבת ונפל בו אדם בחול האם יהיה פטור מדין קלבד"מ? דהרי אם התורה הקפידה על פעולת הכרייה , זו היתה בשבת ובמועד זה פטור מדין קלבד"מ!

ומביא ראיה לדבריו משורף גדיש בשבת שפטור הן על מקום האש והן על מה שהלכה והזיקה משום קלבד"מ[6]. ואם נסבור אישו משום חיציו , מובן , דגם הנזק שהאש הלכה והזיקה הינו מכוחו ההדלקה ובשעה זו נפטר בקלבד"מ , אולם אם משום ממונו מדוע פטור על הנזק שלאחר ההדלקה הרי הוי נזק חדש?

אלא שאומר הרב פראנק החיוב באש הינו מכוח ציווי התורה "שלם ישלם המבעיר את הבערה" – דהיינו החיוב הוא על יצירת המזיק. וכך הם הדברים גם בבור אם חפר בשבת יהיה פטור גם על נזק שאירע בחול שכן בשעת יצירת המזיק היה פטור בקלבד"מ.

יחד עם זאת ניתן בהחלט לחלוק על הראיה ולומר שבנזק אש כל הנזק גם העכשוי וגם העתידי התחיל מכוח מעשה אחד, מעשה ההדלקה והואיל ועליו פטור בקלבד"מ פטור גם על ההמשך. משא"כ בבור אמנם יצירת המזיק הייתה בשבת אבל מעשה הנזק אינו בשבת והוא מנותק ממעשה יצירת הבור.

 

ר' ברוך בער מביא אף הוא עניין זה אולם מחלק בין אש לבור. בבור המחייב של התורה הוא הנפילה מה שכתבה התורה "כי יפתח וכי יכרה" אינו דווקא לומר לנו שהמחייב הוא יצירת הבור אלא כדי לומר לנו מה הופך אותי לבעל הבור וזה הכרייה והפתיחה. עצם יצירת הבור אינה מתחילה בשעת הכרייה, כרגע הבור אינו מזיק אלא רק כנופלים לתוכן ולכן מתחייבים רק בשעת נפילה.

משא"כ באש כיוון שבאש כרגע היא כבר מזיקה, לכן באש מתחייבים משעת הבעירה – "המבעיר את הבעירה".

 

ולפ"ז קטן יהיה חייב בגדלותו על נזק שאירע בבור שחפר בקטנותו שכן מעשה הנזק – הנפילה, אירע בגדולתו.

אלא שיש לדון דכל זה אם נאמר שמעשה קטן הוא מעשה אלא שבפועל לא יכול להתחייב כיוון שהוא קטן. ולכן אם חפר כשהוא קטן כיוון שעשייתו נחשבת  למעשה א"כ כשהגדיל מתחייב. אבל אם נאמר שמעשה קטן לא נחשב מעשה א"כ מעשה חפירת הבור שעשה בעודו קטן לא נחשב מעשה של חפירת בור.

 

 

ועי' במנחת חינוך שדן האם מעשה קטן נחשב מעשה או לא והביא ראיה ממצוות שילוח הקן דמבואר שם  שיש לאו "לא תקח אם על בנים",  ומה יהיה במקרה שקטן לקח אם על בנים והגדיל בזמן שהאם נמצאת אצלו , האם יש עליו דין להחזיר את האם כשהוא גדול ודן שם דאם מעשה קטן נקרא מעשה ורק קטן לא חייב א"כ חייב להחזיר את האם כשהגדיל, ואם מעשה קטן לא נחשב מעשה א"כ לא צריך להחזיר את האם כי אין כאן מעשה לקיחה. ומסיק בסוף דבריו דמעשה קטן נחשב מעשה ורק לא מתחייב ולכן צריך לשלח את האם.  ובהר צבי חלק עליו וסבר דמעשה קטן לא נחשב מעשה.

 

ולפי"ז קטן שחפר בור והגדיל אם החיוב הוא יצירת מזיק א"כ קטן לא חייב, אבל אם החיוב כר' ברוך בער שמעשה הנפילה הוא המחייב, הדברים יהיו תלויים בשאלה אם מעשה קטן נחשב מעשה א"כ כשהגדיל יהיה חייב ואם מעשה קטן לא נחשב מעשה א"כ כשהגדיל יהיה פטור גם לפי ר'

[1] הטעם שכיסוי ע"י אחר אינו שמירה ניתן להסביר בכך שכיסוי שהאחר רשאי ליטול אותו לא נחשב כיסוי, או בדרך אחרת, מה שהתורה נתנה פטור ע"י כיסוי, הינו חידוש ו"אין לך בו אלא חידושו" דרק כיסוי ע"י החופר/בעל הבור מהווה פטור.

 

[2] יחד עם זאת ניתן לחלוק ולומר שבין כך ובין כך הרי במציאות הבור היה שמור והנזק היה אותו נזק גם אם הוא היה מכסה.

[3] כפי שהבאנו בהערה 1 לעיל.

[4] ואולי יש לדייק כך בדברי הרמב"ם שרק באם מילאו בעפר אומר  "נסתלק מעשה ראשון"

[5] ולחייב את האחרון תוך השיעור ?!

[6] ועיין תוספות בדף כ"ב ב' ד"ה "והיה גדי כפות לו" דפוטר משום דין קים ליה בדרבה מיניה על הבערה משום דעל מעשה אחד בא הכל אף למאן דאמר אשו משום ממונו.

עיון בנזקי בור

עיון בנזקי בור

כ"ט שבט תשע"ט

מעשה בבית כנסת באחד היישובים שם היה נהוג שהגבאים מתחלפים במוצ"ש. שבת אחד סידר הגבאי היוצא את הפלטה לפני שבת. במוצ"ש בוצע חילוף אולם לא עברה חפיפה מסודרת לעניין הפלטה והגבאי הנכנס לא ניתק מהחשמל. באמצע השבוע הגיע אחד המתפללים והניח שקיות של קניות על הפלטה (שחשב שהיא מנותקת). כתוצאה מזה אירעה שריפה ונגרם נזק. מי חייב?

הגבאי הראשון שחיבר הפלטה? הגבאי השני שלא ניתק? או השלישי שהניח את השקיות?

לגבי השלישי שהניח את השקיות נראה לומר שוודאי פטור שכן הוא אנוס, שלא היה עליו לצפות שהפלטה תהיה מחוברת באמצע השבוע. וגם לשיטת הרמב"ן שמחייב באונס גמור נראה גם שיהיה פטור כדין מ"מזיק ברשות" (כמו טבח אומן שקלקל) או אפילו אין לו בכלל שם "מזיק" כאשר הניח השקיות כדרך שנוהגים להניח.

אולם לגבי השני עלינו לדון האם כאשר נכנס לתפקידו כגבאי קיבל על עצמו תפקיד שמירה, לפחות כדי להתחייב במשותף עם הראשון.

הש"ך בסימן שע"ו מביא שגם אם לשני יש דין שומר, שנכנס תחת הבעלים לשמירה, עדיין יהיה פטור שכן השמירה לא התבצעה אצלו בבית ורק בבית הבעלים ניתן היה להטיל על השני חיוב (משותף) כשומר.

ואשר על כן באמת ביה"ד חייבו במקרה שלפנינו את הראשון.

השאלה היא מאיזה דין מחייבים אותו מדין בור או מדין אש? ונפק"מ תהיה לעניין דיניהם, האם יהיה פטור על טמון (כאש) או שיהיה פטור על כלים (כדין בור).

 

במשנה ב"ק ב.

"ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק…"

תוספות, ב"ק ב. ד"ה "ולא" לומדים מדברי המשנה, שלולא ההבדלים שהמשנה מוצאת באבות נזיקין שמחמתם אי אפשר ללמוד את אבות נזיקין אחד מהשני, היה ניתן ללמוד את אבות נזיקין אחד מהשני, ומוכח מכך 'שעונשין ממון מן הדין'. אלא שמקשה התוספות שבמכילתא רואים שאין עונשים ממון מן הדין. שמובא במכילתא – נאמר בתורה על פרשיית בור "כי יפתח וכי יכרה" אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן אלא ללמדך שאין עונשים ממון מן הדין.[1]

הרשב"א לומד מהמשנה כפי שדייק תוספות שאכן עונשין ממון מן הדין, ומקשה ג"כ את הקושיא שהקשה תוספות מהמכילתא, שממנה רואים שאין עונשים ממון מן הדין, אך מתרץ את הקושיא באופן אחר ואומר:

"מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא חדוש וליכא בכלהו נזיקין דכותיה לפי שאין דרכו לילך ולהזיק ועוד שאינו שלו ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא שלו ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין לך בו אלא חדושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מן הדין".

לפי הרשב"א מה שנאמר במכילתא שאין עונשין ממון מן הדין זה רק לגבי בור, שכן בבור יש ג' הבדלים המבדילים אותו משאר אבות נזיקין:

  • "לפי שאין דרכו לילך ולהזיק". לעומת שאר אבות נזיקין שהם הולכים ומזיקים, הרי שהבור עומד במקומו ולא הולך ופועל הזק.
  • "שאינו שלו ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא שלו".
  • "שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור". לא רק שהבור אין דרכו לילך ולהזיק, אלא גם שהניזק הוא זה שבא אל הבור ולכאורה היה בעל הבור יכול לטעון לניזק שהוא זה שהזיק את עצמו ולא אני הזקתי אותך.

מה היסוד העיקרי בבור ?

האחרונים (בקה"י סימן ד') דנים בשאלת אש המזיקה במקומה, כגון הניח גחלת בתוך בור, האם חייב מדין אש או מדין בור.

אם המאפיין בבור שאינו הולך ומזיק אם כן גחלים בבור גם הם לא הולכים ומזיקים וע"כ יש לדונם כבור אבל אם המאפיין בבור הוא שהניזק מגיע למזיק והיינו שבלי שהניזק מגיע בתנופה לבור אין נזק (הנזק הוא מחמת החבטה) א"כ גחלים בבור זה מזיק גם בלי שיתוף הניזק והווי אש.

  • יש מחלוקת בין רב ושמואל מה מחייב בבור : רב: ההבל שמואל ההבל והחבטה.

בהבל- אני יצרתי את ההבל אבל בחבטה-קרקע עולם- לא עשיתי כלום.

בפתיחת בור – את ההבל לא הוא עשה – מדוע חייב?

אומר הגרז"ן: אם בור מכוסה זה בור רק כשפתחתי-סילקתי את השמירה, גיליתי את המזיק, לפי רב שחייבין על הבל ולא על חבטה כי אתה ניזוק מן הבור ולא הבור הזיק אותך,אבל בהבל אתה חייב כי היה פה מזיק קודם כלומר המחלוקת היא מה המחייב בבור : מה שגיליתי את המזיק – הבל, או גם מה שניזוקתי מן הבור (חבטה)  ואז גחלים בבור – המזיק קיים קודם כמו הבל ואתה חייב מטעם בור (ולא אש).

  • יש גמ' בדף ו' עמ' ב:" רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו פטור מלשלם נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטור לאחר הזמן חייב".
  • ואומר התוס' במקום: "והשתא אתי שפיר דמדמה ליה לבור טפי מלאש ואף על גב דבשעת נפילה יש לדמותו לאש כמו לבור דמאש חלוק במה שאין כח אחר מעורב בו ומבור חלוק במה שאין תחילת עשייתן לנזק".
  • רש"י והרא"ש : גם תוך כדי נפילה זה נזק בור. – מדוע זה לא אש?

אומר הנחלת דוד: כי פה אין כח אחר שמעיף את האבנים והאדם-הניזק- הגיע לתקלה בדיוק נזק בור.

לפי זה גחלים בתוך בור שהזיקו- זה נזק בור גם כי הניזק הגיע לבור וזה כמו נזק הבל                       

ולכן הפלטה היא נזק בור.

  • שמעתי מאבי, הרב מוטי, שזה לא נכון, ויש לדמות כמו אדם שהניח אבן ברה"ר והשני הזיז אותה והזיקה במעופה – לא מחייבים את השני כי אין הוא צריך להסתכל על הארץ בהליכתו והראשון חייב משום אש כי כח אחר מעורב בו.
  • ולכן במקרה שלנו – של הפלטה- אמנם הראשון יצר בור אבל בנזק שנגרם למבנה – זה נזק אש.
  • (את הקטע הבא שלך לא למדנו.)

 

בגמ' ב"ב ב: – "מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור ".

וברש"י "אומר לו" – לבעל הכרם גדור אתה שלא יאסרו גפניך את תבואת השדה משום כלאים לפי שסמך בעל השדה את זרעיו סמוך לגדר כדתנן בפרק שני (דף כו.) היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן את אילנותיו וזה סומך לגדר את זרעיו מכאן וכשאין שם גדר תנן בפ' שני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות כדי עבודת הכרם "דבהכי הוי כלאים".

החיוב הוא על בעל הכרם משום עבודת הכרם כאדם המזיק = מדינא דגרמי.

שואל הרמב"ן למה הגפן לא אוסרת מדין שור? שהרי הגפנים מגיעים לכיון התבואה ואוסרים אותה מדין כלאים.

והקשו האחרונים דלכאורה מה דהגפנים אוסרים את התבואה גם בלי שהגפנים הולכים לכיוון התבואה דאחרי שהכותל נפל ואין ד' אמות בין הגפנים לתבואה ממילא התבואה נאסרת וא"כ צריך להיות שאסור מטעם בור כיון שהגפנים אוסרים גם מבלי ללכת לכיון התבואה אלא גם במקומם אוסרים את התבואה, ואם אוסרים מטעם בור מובן למה הבריתא כתבה טעם גרמי ולא מטעם בור דבור פטור על כלים וגרמי חייב על כלים (שהתבואה נידונת ככלים).

והנה לפי דברנו מיושב דאי אפשר לומר דהגפנים אוסרים מטעם בור, דבור מציאותו שהניזק מגיע למזיק ואילו הגפנים אוסרים את התבואה גם מבלי שהתבואה תבוא לגפנים ולכן זה נאסר מדין גרמי.

 

[1] תוספות נדחק לתרץ שהמכילתא היא לא עיקר שהרי הגמרא בדף נא. דורשת את הפסוק בענין אחר.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך

ערך וסיכם עו"ד משה פריי