image_print

הפקר בית דין הפקר

הפקר ב"ד הפקר/ הרב יעקב קופר                                    יג' אב תשפ"ג

סיכום חלק א' של השעור.                              

 

  • מקור הדין:

מצינו בב' סוגיות בש"ס את המושג 'הפקר בי"ד הפקר'.                                                

א. הגמ' בגיטין לו. עוסקת בכוחם של חכמים לשמט את חובות המלוה 'זכר לשמיטה' ותמהה הגמ' כיצד יש לחכמים כח להפקיע את החובות משום זכר לשמיטה, הרי מדאורייתא ממון זה שייך למלוה שכן שביעית בזמן הזה דרבנן, מיישבת זאת הגמ' משום ש'הפקר בי"ד הפקר'.  ב. הגמ' ביבמות פט: עוסקת בקטנה יתומה שהשיאוה אחיה ואמה שתוקף נישואין אלה מדרבנן, תמהה הגמ' כיצד יתכן שבעל הקטנה יורש אותה במקרה ומתה, הרי מדאורייתא שאין תוקף לנישואין אלה צריכים לרשת אותה יורשי האב, עונה הגמ' שיורש אותה בעלה מכח הדין של 'הפקר בי"ד הפקר'.

ב. רק מפקיע או אף מקנה:

נח' הראשונים האם 'הפקר בי"ד' הוא רק כח של בי"ד להפקיע את הממון מאדם אך כדי שיזכה בממון זה המוטב הוא זה שצריך לבצע קנין בעצמו או שמא בכח בי"ד לא רק להפקיע ממון מאחד אלא אף להקנותו לאחר.

נראה שיסוד המח' היא בהבנת מהלך הגמ' בגיטין: 

הגמ' דנה בתקנת פרוזבול שתיקן הלל:

בשלב ראשון, הגמ' מבינה שתקנת הלל נתקנה בזמן ששביעית חלה מדאורייתא, מדין תורה אדם מחויב להשמטת החוב ובא הלל ותיקן שהממון עדין שייך למלוה, הגמ' מקשה וכי הלל תקן תקנה שהיא היפך דין התורה?

בשלב שני, הגמ' בשל קושיתה מעמידה את תקנת הלל בזמן ששביעית נוהגת רק מדרבנן, מדאורייתא אדם מחויב להחזיר את החוב למלוה ותקנו רבנן 'זכר לשביעית' שתנהג שמיטת כספים ובא הלל וראה שנמנעו העם מלהלוות והחזיר את הדבר על דין התורה שחייבים הלווים לפרוע את החובות. תמהה הגמ' מנין לרבנן יש את הכח לתקן 'זכר לשביעית' ובכך להפקיע את כח המלוה, על כך עונה הגמ' שני תירוצים, אביי-יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. רבא מתרץ- ה'הפקר בי"ד הפקר'.

נח' הראשונים כלפי מה אמורה התשובה השנייה בגמ' של רבא- הרשב"א בחידושיו וכך אף שיטת רש"י בסוגיא באר שתרוץ הגמ' קאי גם על השלב הראשון, ממי' רואים שהפקר בי"ד יוצר אף הקנאה שכן בשלב הראשון היו בי"ד צריכים גם להפקיר מהלווה וגם להקנות למלוה על מנת ליצור חוב מחודש.    

אך 'רבינו יונה' כתב במפורש שכח בי"ד הוא רק להפקיע, ע"כ כנראה שלמד את תירוץ הגמ' רק על השלב השני

 

  • קנין דרבנן מהני לדאורייתא או לא:

כאמור לעיל, במושג 'הפקר בי"ד' מתחדש שבכח חכמים להעביר ממון מאחד לשני[בין אם בדרך של הפקעה וקנין המוטב ובין אם בדרך שב"ד עצמו יוצר הפקעה +הקנאה], יש להניח שדבר זה מועיל מדאורייתא, שאם לא כן היה נחשב המוטב לגזלן מדאורייתא וא"כ הסברה הפשוטה היא שכמו שלענין איסור גזל כח חכמים מועיל כך גם לענין שאר דיני התורה נחשב ביחס לכל הדינים ממון זה של המוטב. וכך בעצם מצינו בדברי הריטבא בגיטין עח, שם הגמ' מדברת שגט נקנה לאשה ע"י תקנת ד' אמות שהוא וודאי קנין מדרבנן, שואל הריטבא איך זה מועיל לגרש קידושין דאורייתא הרי מה שהגט נחשב שהגיע לחצרה זה רק מכח תקנת חכמים שתקנו קנין ד' אמות? עונה הריטבא בתירוץ א'- שבמקרה כזה מתברר למפרע שאין קידושין שהרי כל המקדש ע דעת רבנן מקדש-חידוש גדול!

בתירוץ ב'- מייסד הריטבא כמו שהנחנו שמכיון שיש כח לחכמים מכח הפקר ב"ד הרי שחכמים הקנו לאשה באותם הרגעים את הד' אמות ולכן זה משפיע אף על הדינים דאורייתא שמבחינתנו הגט נקנה בפועל לאשה ולכן היא מגורשת אף ביחס לכל דיני הדאורייתא.

  • סתירות בדברי הגמ' והרמב"ם

אלא שמצינו בדברי הגמ' והרמב"ם סתירות רבות לעניין, [הספקנו שני מקורות, בע"ה שבוע הבא נספיק את יתר המקורות]

א. הגמ' בסוכה לא. עוסקת באשה שקובלת בפני רב נחמן שרבנן יושבים בסוכה גזולה שגזלו ממנה, והרי יש איסור לשבת בסוכה גזולה[1], רב נחמן לא קבל את טענתה בשל 'תקנת מריש' תקנה שתקנו רבנן שאין הגזלן צריך להחזיר את הקורה הגזולה אלא רק את שווי דמיה, רואים מכאן שקנין דרבנן מועיל לדאורייתא כפי שהנחנו לעיל.

ב. הרמב"ם בהל' לולב פרק ח' הלכה י': פוסק הרמב"ם שצריך אדם להיזהר ביום הראשון שלא להקנות לולבו לבנו הקטן טרם יצא ידי חובה בעצמו כיון שקטן קונה מדאורייתא כי יש דעת אחרת מקנה-אביו מתכוון להקנות לו ובאופן שכזה קטן קונה מדאורייתא, אך להקנות כוחו יפה רק מדרבנן שכן אין לו דעת ורק חכמים תקנו לו שיוכל להקנות דברים ולכן מדאורייתא אינו יכול להקנות בחזרה את הלולב לאביו וכך לא יהיה לאב ביום הראשון לולב שמתקיים בו דין 'לכם'. לכאורה כאן רואים להיפך שאין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא, ולכן אע"פ שחכמים תקנו לקטן שיוכל להקנות אין זה מועיל לאביו שצריך לצאת ידי חובת 'לכם' מדאורייתא ביו"ט ראשון,  וקשה שכפי שמועיל לענין זה שאין אביו נחשב גזלן כשנותן לו הקטן את הלולב כך שיועיל גם כן לענין יציאה ידי חובה בלולב.

 

סיכום חלק ב' של השעור                                                                    כ'  אב תשפ"ג                             

ה. המשך הסתירות בדברי הרמב"ם

ג. הרמב"ם בהל' תרומות פ"ט ה"י עוסק בהאכלת בהמה מתבואת תרומה, הדין הוא שבהמת כהן יכולה לאכול מתרומה שכן היא קניין כספו אך לעומת זאת בהמת ישראל אינה יכולה לאכול בתרומה. עוד יש להקדים כי כידוע מדין תורה מעות קונות ומסיימות את הקניין אך חכמים תיקנו שעד שלא יבוצע משיכה בחפץ הנקנה הרי שהמקח לא חל[2]. הרמב"ם בתחילת ההלכה פוסק כי כהן שמכר לישראל פרה וקיבל דמים אך עדיין לא משך הישראל את הפרה, הרי שאסור להאכיל את הבהמה בתרומה שכן מדאורייתא היא כבר קנויה לישראל, הרי שבתחילת ההלכה אנו רואים כמו בלולב שקניין דרבנן לא מועיל לענייני דאורייתא, אלא אנו חוששים לעניין תרומה שמעות קונות ולא משיכה, לעומת זאת לאחר מכן מביא הרמב"ם מקרה שאם ישראל מוכר לכהן וקבל הדמים אך לא משך אין הפרה אוכלת בתרומה – לכא' מכיוון שקניין דרבנן מהני לדאורייתא ולכן היא נחשבת עדיין של ישראל ולא של הכהן שכן עדיין הכהן לא בצע משיכה.[3]

ד. הרמב"ם בהל' מעילה פ"ו ה"י, פוסק שלאור העובדה כפי שהוזכר לעיל כי מדרבנן קניין בישראל חל רק לאחר המשיכה של החפץ על ידי הקונה ולא כבר בנתינת המעות כפי דין התורה, הרי שאם בידי אדם היו מעות הקדש והוא נתן אותם למוכר בתמורת חפץ, אין זה מעילה האדם לא הוציא הקדש לחולין מאחר והקניין לאור תקנת חכמים לא הושלם ולכן הכסף לא נקנה למוכר וממילא לא יצא לחולין ולא הייתה מעילה. מכאן נראה שאמרינן שקנין דרבנן מהני לדאורייתא אפילו לקולא.

ה. הרמב"ם הלכ' מעילה פ"ו ה"ד, יש להקדים מדין תורה גם לאחר שהמשאיל השאיל ונתן חפץ לשואל, המשאיל יכול לחזור בו ולבקש מהשואל חזרה את החפץ, אך חכמים תיקנו משיכה בשואל, זאת אומרת שלאחר שהשואל משך את החפץ כעת החפץ 'קנוי' לו לתקופת ההשאלה ואין הבעלים-המשאיל יכול להתחרט ולחזור בו. הרמב"ם בהלכה זו עוסק במקרה שהמשאיל השאיל קורדום של הקדש, ומכריע הרמב"ם שהמשאיל ברגע ההשאלה הוציא את החפץ לחולין=מעל ולכן לאחר מעילתו השואל כבר יכול להשתמש בחפץ מכיוון שהוא יצא לחולין עוד לפני שימושו, רואים מהלכה זו שהרמב"ם פסק כי קנין דרבנן הועיל לדיני התורה ולכן אנו אומרים שברגע ההשאלה הקרדום יצא לחולין מכיוון שהוא לאור תקנת חכמים נקנה לשואל בלי שהמשאיל יכול לחזור בו ולכן הייתה להשאלתו מהות של הוצאת החפץ מרשות, אך אם היינו מעמידים את הדבר על דין תורה הרי שהחפץ היה עדיין בקדושתו שכן המשאיל עוד יכול לחזור בו ולא נקנה שום דבר לשואל ואז ברגע שהשואל היה משתמש בקרדום הוא היה נחשב למועל. 

ו. יסודו של ר' שמעון שקאפ

ר' שמעון שקאפ מייסד כי כפי שראינו בדברי הריטבא בנוגע לקניין ד' אמות, המושכל הראשון הוא שכפי שתקנת חכמים בממונות  מועילה לעניין איסור גזל והמוטב שזכה בכסף מצד תקנת חכמים איננו עובר על גזל כך יש להניח שתקנת חכמים מהני לכל ענפי התורה.

ה'שערי ישר' מוכיח מהגמ' בנדרים לד כי יש ג' חלויות שונות בהעברת בעלות על ממון:

א.הפקרה גמורה. ב. הקנאה גמורה. ג. נתינת רשות. כך לדוגמא אדם שהזמין את חבירו לסעוד אצלו, האוכל המוגש בבעלות המזמין רק שיש היתר לאורח לאכול מה שליבו חפץ, לעומת זאת אדם שסועד במסעדה הרי שהוא קנה את האוכל המוגש לו וזהו בבעלותו (ולכן הוא יוכל לבקש שיארזו לו..). כך מדגיש הר"ן כי אדם שאוסר על חבירו בקונם את ככרו ואומר לו 'ככרי עליך' הרי שאסור לו לאכול בתור מוזמן אליו אך אם הוא יפקיר את ככרו והמודר יזכה בו יהיה לו מותר ליהנות מהכיכר כי אין זה כבר הכיכר של המדיר עליו נאמר שאסור לו ליהנות ממנו.

על פי זה מבאר הגרש"ש שכל מה שיש כח לחכמים לתן ולהנחיל בדומה לאבות, הוא רק במקרה שיש צורך בכך מצד התקנה אך במקרים שחכמים יכולים לצמצם את התערבותם ועדיין התועלת שבתקנה תתקיים, הרי שחכמים לא תקנו ושינו מדיני התורה יותר מהדרוש ואף אסור להם לעשות זאת.

לאור עיקרון זה ייושבו כל הסתירות בדברי הרמב"ם.

ז. יישוב כל הסתירות

א. הגמ' בסוכה לא. בה מבואר כי ריש גלותא יוצא ידי חובה בסוכה גזולה ואפי' לשיטת ר' אליעזר המצריך 'לכם' משלכם, משום ששם אנו עוסקים בתקנת 'מריש'-'תקנת השבים', בתקנה זו אין זה מספיק שחכמים יאפשרו לגזלן 'זכות שימוש' בלבד בחפץ הגזול משום שאם כן לא הועלנו לגזלן שרוצה לחזור בתשובה שכן הוא יצטרך לקעקע את בירתו לצורך קיום חובת 'השב תשיבם' ולכן הוצרכו חכמים לשנות את הבעלות באופן מוחלט מהנגזל לגזלן[4]. לכן ריש גלותא יכול לצאת ידי חובת סוכה לכל השיטות שכן מתקנת חכמים סוכה זו שלו.

ב. דברי הרמב"ם בהל' לולב, חכמים תקנו לקטן יד להקנות לצורך כדי חייו שיוכל לסחור ולהתנהל בשוק, לצורך כך לא צריך לשנות בצורה מוחלטת מדיני התורה אלא ניתן לומר שאם היה חפץ בבעלות הקטן מה שהוא מעביר לקונה ממנו זה את זכות שימושי הדבר(כולל כילוי הדבר, ונתינת רשות ההשתמשות לאחר, כפי הגדר של מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו…) בכך מתקיים הרציונל שבתקנת חכמים שכן אנשים יקנו מהקטן כי יוכלו להשתמש בדבר אין לחכמים צורך לעקור מהשורש את כלל הבעלות. ממילא מובן מדוע אב שהקנה לבנו הקטן את הלולב מדאורייתא מצד דעת אחרת מקנה לא יוכל לצאת ידי חובה אחרי שבנו יחזיר לו שכן בנו זכה בזה מדאורייתא אך מקנה לו בחזרה רק את זכות השימוש ולכן אין זה חשיב בבעלותו המוחלטת של האב ואין מתקיים כאן 'לכם'-משלכם ביו"ט ראשון.

ג. דברי הרמב"ם באכילת תרומה. ברישא הרמב"ם אמר שכהן שמוכר את פרתו לישראל וקיבל דמים אך ישראל עוד לא משך את הבהמה הרי שקנין דרבנן לא מהני לדא' ואסור לכהן להאכיל את הבהמה בתרומה, זאת משום שחכמים שינו את המינימום ההכרחי מדיני התורה ולכן הפרה שלפי התורה אמורה להיחשב של הישראל הקונה חכמים לא עקרו הכל אלא נתנו את זכות השימושים למי שהיה עד היום הבעלים שכן זה מספיק לצורך תקנתם, אך לעומת זאת בסיפא של ההלכה כאשר המדובר הוא בישראל שמוכר פרה לכהן וקבל את הדמים אז הכהן לא יכול להאכילה בתרומה וזאת משום שעד למשיכה חכמים חייבו את המוכר להחזיר את המעות לקונה, ורק אם ימשוך יקנו המעות למוכר. איזה חיוב מוטל על המוכר להחזיר את המעות לקונה? רק אם נגדיר שהמעות הם עדיין בבעלותו של הקונה רק אז תהיה חובת השבה על המוכר[5].

ד. דברי הרמב"ם לגבי מעילה פ"ו ה"י, בכסף של הקדש אמר הרמב"ם שמי שנתן כסף של הקדש למוכר, הרי שמכיוון שלא הייתה משיכה אז הקונה עדיין לא מעל כי לא הוציא את הכסף לחולין, מכאן לכאורה שקניין דרבנן מועיל לדאורייתא אף לקולא, ההסבר הוא כי כאן אנו מדברים על מעות הקדש וכפי שציינו לעיל, על מנת שהמוכר יתחייב להשיב את הכסף ללוקח אם עדיין לא נעשתה המשיכה, הרי שחכמים היו חייבים להקנות את המעות לקונה על מנת שייוצר על המוכר חיוב השבת הכסף.

ה. דברי הרמב"ם לגבי מעילה בפ"ו ה"ד, שם מדובר לגבי קורדום של הקדש, נראה כי הגם שחכמים בתקנתם שהשואל יקנה במשיכה, לא נתנו לו בעלות גמורה אלא רק זכות שימוש מכל מקום ברגע שהמשאיל העביר את זכות השימוש באופן שביחס לזכות זו לא יכול לחזור בו הרי שגם בכך יש מעילה והוצאת הקדש לחולין.

ח. מחלוקת הרשב"א והרמב"ם (לא הספקנו מכאן והלאה בשיעור)

כפי שראינו לעיל שיטת הרמב"ם שקטן שהוקנה לו הלולב לא יכול להחזיר לאביו ולכן אביו צריך לצאת בו ידי חובה ראשון. אולם הרשב"א בגיטין סה.[6] חלק על דברים אלו של הרמב"ם שמקורם בדברי רבא בגמ' בסוכה והסביר את הוראת רבא שאמר לא להקנות את הלולב לקטן, בקטן שלא הגיע עדיין לעונת הפעוטות שאין לו כל הבנה ולא יודע להקנות אך קטן שהגיע לעונת הפעוטות ניתן להקנות לו ואין בכך שום בעיה מכיוון שחכמים תיקנו לו להקנות משום 'כדי חייו' ולכן זה מועיל אפילו לעניין יציאת ידי חובת לולב בו נאמר 'לכם' משלכם. צ"ב מה שורש מחלוקתם של הרמב"ם והרשב"א?

ט. הסבר מחלוקת הראשונים

ביאר ה'שערי יושר' שנחלקו הראשונים כיצד עובד הפקר ב"ד ברוב התקנות הממוניות של חכמים, שיטת הרשב"א היא ש' הפקר ב"ד' הוא כפשוטו, זאת אומרת חכמים רק מפקיעים-מפקירים את ממונו של האחד ואז השני בא וזוכה בזה מצד רשותו או אחד הקניינים שיעשה בחפץ, לכן בלולב חכמים מפקיעים מהקטן ואביו הגדול מגביה וזוכה בזה מהתורה, לעומת זאת הרמב"ם הבין את המושג 'הפקר ב"ד' שחכמים גם עושים את ההקנאה ולכן השתמשו בכוחם זה בצורה מוגבלת בהתאם לרציונל התקנה וכך למשל בלולב הקנו לקטן להעביר לגדולים רק את זכויות השימוש משום 'כדי חייו' בצורה שמהווה בעיה לגדול לצאת ידי חובת לולב כפי שבואר לעיל.

אמנם יש להדגיש כי גם הרשב"א מסכים שלפעמים אין ברירה וחכמים לא רק מפקיעים אלא גם מקנים במסגרת תקנתם, כפי שראינו לגבי פרוזבול שעל מנת ליצור חוב על הלווה להחזיר כסף הם חייבים להקנות אותו למלווה על מנת שייוצר אצל הלווה חוב של החזרת המעות, וכמו שמצינו בחיוב המוכר להחזיר את המעות כל זמן שלא נעשתה משיכה במטלטלין.  

מקורות

  1. גיטין לו.

הלל התקין פרוסבול וכו' תנן התם פרוסבול  אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן  שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם  לבבך בליעל וגו' עמד והתקין פרוסבול וזה הוא גופו של פרוסבול מוסרני לכם פלוני דיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כ ל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדי ם

ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא  אמר אביי בשביעית בזמן הזה  ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כ ספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים  ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה  עמד והתקין פרוסבול 

 ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקינו רבנן דתשמ ט  אמר אביי שב ואל תעשה הוא רבא אמר הפקר ב"ד היה הפקר דאמר ר' יצחק מ נין שהפקר ב"ד היה הפקר שנאמ' וכל אשר לא יבוא  לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה רבי אליעזר אמר  מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וגו' וכי מה ענין ראשים אצל  אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל  מה שירצו אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצ ו

 

  1. יבמות פט :

 קתני מיהת יורשה והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל הפקר ב"ד היה הפקר  דאמ ר  ר' יצחק מנין שהפקר ב"ד היה הפקר שנא' כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים  והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה ר' אלעזר אמר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו  אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר  לך מה אבות  מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצ ו 

 

  1. חידושי הרשב"א מסכת  גיטין דף לו עמוד ב  

רבא אמר הפקר ב "ד הפקר .אקושיא קמייתא דאקשי 'ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ומתקני דלא תשמט קאי ,ואוקמה אפי 'כרבנן דפליגי עליה דרבי לומר דשמיטה בזמן הזה דאורייתא ואפ "ה  אתא  הלל והתקין פרוזבול דהפקר ב "ד הפקר כדדריש לה  

מקראי ואזיל ,והכא נמי אפקורי אפקר הלל ממונו של לוה לגבי מלוה ומגבי ליה וכן פרש "י ז " ל  דאקושיא קמייתא קאי ,ומינה שמעי 'דכח ב "ד  יפ ה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפי ' קוד ם שבא לידו , וכ ן מוכח  מקר א דאלה הנחלות אשר נחלו דמה אבות  מנחילי ן ואומרים שדה  פלונ י לפלוני וזכה  ב ו  מי ד  וא ף קודם שבא  ליד ו אף  ראשי ם מנחילין לכל  מ י  שירצ ו ואומרין  ממו ן  ראוב ן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון מעתה.

 

  1. עליות דרבינו יונה-ב"ב ק.

 'ויש לומר בין לרב גידל בין לרבה בר רב הונא משום דהפקר הרבים הפקר בברירת הדרך אין  אדם זוכה ע"י הפקר עד שיחזיק ויקנה וכל היכא דאמרינן הפקר בי"ד הפקר בעל הנכסים איבד  זכותו ע"י הפקר בית דין והרי הן כדבר שאינו שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות בית דין אבל אינ ו זוכה בו בדבור בית דין עד שיחזיק' .

 

  1. חידושי הריטב"א מסכת גיטין דף עח עמוד א

'ואף על גב דד 'אמות של אדם לכו "ע משום תקנה הוא ,איכא למימר  דמגורשת  משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ,א "נ כיון דרבנן אמרו דד 'אמות של אדם קונות לו עשאום  כחציר ו ממש והפקר ב "ד הפקר ,ובאותה שעה שהוא עומד שם זכה באותו מקום  וקנא ו דרבנן הקנוהו לו ,וכיון שכן מדינא מגורשת'.

  1. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לא עמוד  א  

ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן ,אמרה ליה :ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה  גזולה 

הוו  יתב י ! צווח ה ולא  אשג ח בה רב נחמן . אמר ה ליה :איתתא דהוה  לי ה לאבוהא תלת  מאה  ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה ?אמר להו רב נחמן :פעיתא היא דא ,ואין  ל ה אלא דמי עצים בלבד .

 

  1. רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה י

אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו שישאלנו ממנו עד שיתתנו לו במתנה ,נתנו לו על מנת להחזירו ר הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו ,שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ,ואם לא  החזיר ו לא יצא שנמצא כגזול ,ואין נותנין  אות ו  לקט ן ש שהקטן  קונ ה  ואינ ו  מקנ ה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר ,ואחד הלולב ואחד כל מין ומין  מארבעת  מינין שבו אם היה אחד מהן שאול אין יוצאין בו ביום טוב ראשון.

  1. רמב"ם הלכות תרומות  פרק ט  הלכה י 

'יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף על פי שעדיין לא משך הלוקח ה " ז  אסור להאכילה תרומה שדין תורה  מעו ת  קונו ת כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר , וא ם  מכ ר ישראל לכהן אף על פי שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך.

  1. רמב"ם הלכות מעילה פרק ו הלכה י 

קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו "ם מעל ,ואם מן ישראל לא מעל .

  1. רמב"ם הלכות מעילה פרק ו הלכה ד

 וכן המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל  לפ י  טוב ת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה

11. שערי יושר שער ה' פרק ט'

 'והנה לדעתי הדבר מוקשה בעיקר הדבר, איך אפשר לומר שלא יהני קנין דרבנן לדאורייתא, דאם לא מהני הלא נשאר תמיד איסור גזל שהוא מה"ת, וע"ז אמרינן  בגמ' הפקר בי"ד הפקר  שמן התורה יש לבי"ד כח להפקיר ולהקנות, וכמו דמהני לדין גזל שהוא מה"ת למה לא יועיל  לכל דיני התורה כמו לענין אתרוג וסוכה ולענין אכילת תרומה של בהמת כהן וכל כיוצא בזה, ועוד מצינו בגמ' דמהני קנין דרבנן לענין שחוטי חוץ שיתחייב כרת, דאמרינן ב מס' גיטין דף נה:  בגנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ דתני עלה דענוש כרת, דלמ"ד יאוש כדי לא קנה חייב כרת משום דאוקמוה רבנן ברשותיה כי היכא דליחייב עליה

 

הפקר בית דין הפקר: חלק ב'

  1. שערי ישר שער ה פרק ט

קנז ונלענ"ד בביאור ענין זה דבאמת הכח שנתנה תורה לחכמים הוא להפקיר ולהקנות כפי מה שיראו לצורך תקנתם והנהגתם, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ….

 קנח ולפי"ז אין שום מקום להסתפק בזה שלא יועיל הקנאת חכמים לכל דינים שבתורה, דהרי הקישה תורה כח הקנאתם לכח של האבות שמנחילים לכל מי שירצו, אמנם כמו שביד הבעלים לעשות הקנאתם באופנים שונים, כמו כן הוא בדין הראשים, והנה בבעלים עצמם איכא אופן אחד – הקנאה גמורה, ב' – הפקר גמור, ג' – נתינת רשות לחבירו שיהנה משלו, וכמו דאמרינן במסכת נדרים דף ל"ד ע"ב דהיכא דאסר על חבירו בלשון זה ככרי עליך, דאם נימא דכשנתן לו הככר במתנה מותר המקבל להנות, משום דבשעת הנאתו לאו ככרו הוא אבל אם אזמניה עליו אסור, וכתב הר"ן שם משום דההיא שעתא נמי ככרו הוא, יעו"ש, כמו כן יש לדון היכא דחז"ל הוצרכו לעשות הפקר בי"ד בכדי שלא יוגרם ע"י תקנתם איזה איסור תורה, איזה אופן הנצרך לזה, אם צריך הקנאה גמורה אז נעשה ע"י חכמים קנין גמור כשל תורה ואם לא נצרך רק נתינת רשות להשתמש, בכדי שלא יכשל המשתמש באיסור גזל, אז סגיא בנתינת רשות, וזה תלוי לפי ערך הדינים ולפי ערך התקנה של חז"ל, אם תקנה פרטית או תקנה כללית.

קנט דהנה בנידון הענין שהבאנו מסוגית הש"ס בגיטין דאמרינן שם דאוקמוה רבנן ברשותיה כי היכא דליחייב עלה, שהוא תקנה פרטית לענין זה שיתחייב עלה, שהוצרכו להקנות לו דבר הגנוב שיהא שלו ממש, שיחול ההקדש קדושה ממש ככל ההקדשות, וממילא יתחייב כרת כשישחוט בחוץ, וכיון שדרוש הקנאה גמורה הקנו בהקנאה גמורה כפי הכח שניתן להם מה"ת, אבל בשאר דוכתי של קנינים שתקנו חז"ל, כגון קנין משיכה במקח וממכר או קנין אגב וד' אמות וכיוצא בזה או להיפוך אם מכר בקנין כסף לחוד במטלטלים בלי משיכה, או ירושת הבעל שתקנו, או הקנאת פעוטות במטלטלים וכיוצא בזה, שאחר התקנה הוצרכו להשתמש בכחם שניתן להם לעשות הפקר בכדי שלא יפגעו ע"י תקנתם באיסור תורה של גזילה, שאם ישתמש הלוקח במטלטלים שקנה ע"י משיכה או המוכר שמכר במעות בלי משיכה הרי הוא גזל מה"ת, וע"כ הוצרכו לבוא בכחם שנעשו לבעלים גמורים על כל נכסי ישראל להקנות ולהפקיר, אבל בנידון כזה אי"צ להם רק ליתן רשות השתמשות על פי כח התורה, ואז לא יפגעו באיסור גזל, וכן ליתן רשות להשתמש לכל מי שיבוא מחמתם, שאם יתן מי שזכה על פי תקנת חז"ל לאיש אחר שיהיו הכח והרשות גם להשני ולכל הבאים מחמתם להשתמש ולכלות את החפץ כחפצם, ולא יולד מזה שום פגיעה באיסור תורה, וכיון דבכלל התקנות אלו על פי הרגיל אי"צ רק נתינת רשות לחוד, בכה"ג לא השתמשו בכחם הגדול להקנות לגמרי נכסי ראובן לשמעון, כי בכה"פ אין להם כח ע"ז, דיותר מהדרוש לצורך התקנה אין להם כח הקנאה כלל כמובן.

קס ועל פי דרך זה נוכל למצוא פתרא לכל החידה הסתומה הזאת, ונבאר ראשונה מה דמצינו בגמרא להדיא דמועיל קנין דרבנן לדאורייתא, והוא בעובדא דההיא סבתא בפרק לולב הגזול, דכיון דתקנו חז"ל על המריש הגזול שיטול דמיו מפני תקנת השבים, ולבטל מצות עשה של השבת גזילה בכה"ג נראה שהוצרכו לעשות הפקר גמור או הקנאה גמורה, דאף דלענין היתר תשמיש סגיא בנתינת רשות לחוד אבל בכדי להפטר ממצות השבת גזילה, בע"כ שהוצרכו להפקיר או להקנות, ומשו"ה לכו"ע מהני בההיא עובדא דסבתא לצאת ידי מצות סוכה מן התורה, אף לרבי אליעזר דסובר דבעינן בסוכה לכם כמו באתרוג ומכל שכן לדידן דקיי"ל דלא בעינן בסוכה לכם, ורק שלא תהא גזולה, היכא דקנה מדרבנן ודאי דמהני למצות סוכה, דבכל דבר שקנוי מדרבנן עכ"פ ליכא דין גזל מה"ת, דאי אפשר בלא"ה, באופן דלפי"ז אין מקום כלל לקושית השער המלך מה שהקשה מעובדא דסבתא בפרק לולב הגזול.

קסא אבל בהא דאמרינן לא לקני איניש לולבא לינוקא ביום טוב א', דמפרש הרמב"ם שקונה מה"ת ואינו יכול להקנות מה"ת, ומפרש בקטן שהגיע לפעוטות, דאף דמקנה מדרבנן לא מהני לצאת ידי מצות אתרוג מה"ת, משום דבכה"ג שתקנה הכללית של תקנת פעוטות לא תקנו לצורך מצות אתרוג, אלא בכלל משום כדי חייו שיהני מה שימכור, ולענין זה הכללי סגיא אם ישתמשו בכח נתינת רשות השתמשות למי שיקנה מן הקטנים, כי די בזה שלא יהיו איסור גזל לכל הקונה מהם, ואם יקנה מקטן אתרוג, היכא דבעינן לכם, לא יצא ידי חובת מצות אתרוג דבכה"ג בעינן שיקנה הקונה קנין גמור מה"ת, וע"ז לא באו חכמים לעשות הקנאה לצורך ענין פרטי כמובן, ומטעם הפקר בי"ד הכללי שבתקנה זו של הקנאת קטנים לא הפקירו חכמים, רק נסתפקו בנתינת רשות השתמשות להקונים מהם, ודברי הרמב"ם נכונים ומסתברים, דסובר דבנתינת זכות השתמשות הוא, שנשאר הדבר של הבעלים הראשונים וכמו שהבאנו מדברי הר"ן שמפרש בההיא דנדרים דף ל"ד ע"ב באזמניה עלה.

קסב וכן מה דפסק בהלכות תרומות בכהן שמכר פרתו לישראל במעות בלי משיכה דאסור ליה להאכילה תרומה, ולא אמרינן כיון דעקרו חכמים קנין כסף שתהא נחשבת כאילו היא פרתו מה"ת, הוא ג"כ עד"ז, דאף דמותר לו להשתמש בפרתו כבעלים גמורים מה"ת מחמת דין הפקר בי"ד, אבל אינה חשובה קנין כספו עי"ז, ומה שהקשו האחרונים ע"ז מהא דפסק במשאיל קרדום של הקדש דמעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה אף דפסק דמשיכה היא משום תקנה, נראה דלענין דין מעילה סגיא בנתינת רשות השתמשות דחשוב הוצאה מרשות הקדש, כיון שניתן להשתמש אצל השואל באופן שלא יכול לחזור בו ע"י תקנת חכמים, והיכא שנתן הדמים על החפץ דעל פי תקנת חכמים שאין מעות קונות אין המוכר רשאי להשתמש בהם ומחויב על פי דין דרבנן להחזיר הדמים, ובכה"ג על פי מה שכתב הרשב"א להוכיח מדין השמטת כספים, דבכה"ג הוצרכו חכמים לעשות הקנאה גמורה, דאל"כ אין להם כח לכפות להחזיר הדמים, וכיון שמדין תורה חוזרים הדמים לבעליהם אין כאן מעילה

  1. חידושי הרשב"א גיטין סה

הא לכם מעות הללו ופדו בהם מעשר שני. מהכא משמע דקטן אית ליה זכייה מדאוריתא אפי' בממון דאם לא כן אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש, אלא ודאי ש"מ דזוכה הוא דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ואי קשיא לך הא דתנן בפרק מי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול וטעמא משום שאין יד לקטן לזכות בעצמו כגדול, תירצו בתוס' דהתם בקטן שאינו מבחין בין צרור לאגוז, וא"נ בקנין סודר שאין לו דעת להבחין קנין חליפי סודר, וא"נ כיון דקיי"ל דקונין בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו עד שיגיע לעונת הפעוטות וההיא בשלא הגיע לעונת הפעוטות, וההוא נמי דאמרי' בסוכה לא ליקני אינש לוליבא לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מיקני מיירי קודם שיגיע לפעוטות אבל אם הגיע לפעוטות מתנתו מתנה, וא"נ בשיש לו אב המפרנסו א"נ אפטרופוס דאז אין מתנתו מתנה כדאמרי' בכתובות שלהי פ' מציאת האשה תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרם ממכר, וה"ה למתנה דקא מדייק לה התם מדתנן המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי וכו' בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום.

  1. המשך שערי ישר שער ה פרק ט

קסג ובשיטת הרשב"א והר"ן והריטב"א ז"ל דמוכח מדבריהם להדיא דקנין דרבנן סתמא מועיל לשל תורה, נראה דסברי דכל הפקר בי"ד הוא כמשמעו, שהפקירו את הדבר שיכול לזכות בהם ע"י רשותו, ורק היכא שהוצרכו להקנאה גמורה להקנות נכסי ראובן לשמעון בלי שום מעשה קנין, כמו בהשמטת כספים שמה"ת נפקע החוב, וע"י תקנתם לגבות ע"י פרוזבול הוצרכו לחייב את הלוה חיוב חדש בכדי שיהיו בכחם לכופו לשלם על פי דין תורה, אז השתמשו בכחם זה לעשות כפי הצריך לתקנתם, אבל בשאר קניני דרבנן דלא הוצרך להקנאה חדשה הסתפקו בכחם להפקיע נכסי ראובן בכדי שיוכל שמעון לזכות ע"י רשותו בהדבר שתחת ידו על פי דין התורה, ובזה איכא הבדל בין שיטתם לשיטת הרמב"ם, דלהרמב"ם בשאר דוכתי דסגיא בנתינת רשות וזכות השתמשות, לא היה כח בי"ד רק על נתינת זכות באופן שעצם הדבר עדיין מה"ת של הבעלים האמתיים, ולשיטתם לעולם הוא הפקר והפקעת קנין של הבעלים, והזוכה בדבר שתחת רשותו זוכה ממילא.

 

 

 

[1] לר"א נאמר בסוכה כמו בלולב 'לכם' שצריכה הסוכה להיות בבעלות האדם, אף לרבנן החולקים עליו וסוברים שאדם יכול לצאת בסוכה שאולה מ"מ אסור לאדם לשבת בסוכה גזולה.

[2] קידושין כח:, שם מבואר שחז"ל תיקנו זאת שמא יאמר המוכר לקונה נשרפו חיטיך בעלייה.

[3] אמנם מקרה שני זה ניתן לדחוק שזה מחומרא, אך לא משמע מלשון הרמב"ם שההכרעה היא בשני המקרים מצד חומרא וספק אלא מצד ודאי.

[4] כפי שראינו בחלק א' יש מח' ראשונים איך זה יעבוד לרשב"א חכמים יפקיעו מהנגזל ויקנו לגזלן לרבינו יונה יפקיעו מהנגזל והגזלן יקנה זאת באחד הקנינים.

[5] בדומה לדברי הרשב"א בסוגיית שמיטה שחכמים יצרו פרוזבול-חוב להשיב את הכסף,משמע הקנו למלווה את המעות ולכן הלווה חייב להחזיר לו.

[6] מקור מס' 2 בדף מקורות השני.

שיעור הרב יעקב קופר

רוב וחזקה מול עדים

בס"ד                                                                                                                                                                                 12/8/2002

רוב וחזקה מול עדים – הרב מוטי פרוינדליך

  • רמב"ם הל' אישות: אישה שאמרה טהורה אני והתברר שהיתה טמאה (טבלה במקווה פסולה,למשל) – זהו אונס ופטור מקורבן.
  • אישה שמת בעלה והעידו על כך 2 עדים – מותרת להינשא.      

מקרה שהעידו על אחד שמת והתירוה להינשא ובא ההרוג ברגליו – פוסקים שזהו שוגג, חייבת להתגרש מזה ומזה וצריכה להביא קורבן.

  • מדוע אישה שסומכת על חזקת טהרה שלה – יש לה דין של אנוס ואילו אישה שסומכת על עדים – יש לה דין שוגג? חזקה טובה מעדים?

 

  • אדם שבי"ד פסק לו דין שאינו נכון וקיימו – מביא קורבן = שגגה.
  • אדם שייבם את  אשת אחיו המת אחרי 3 חודשים מאז מות בעלה ו"הוכר עוברה" – מאחר שהוא סמך על הרוב (רוב נשים ניכר עוברן אחרי 3 חודשים)

זהו אונס. אבל אם ייבם בתוך 3 חודשים זהו שוגג.

חזקה או רוב זהו אונס אבל סמך על עדים, סמך על בי"ד זהו שוגג?

נתיבות: רוב וחזקה הם לא בירור, זוהי הנהגה, התורה התירה לנו אישה שהיא בחזקת טהורה, היא אינה טמאה!     רוב מוכרי בשר כשר ונמצא חתיכת בשר – אפילו אם היא טריפה – התורה התירה לי ולכן אדם שחי עם אשתו ומסתבר שהיתה טמאה בשעה שהייתה בחזקת טהורה – התורה התירה לו וכן ב"הוכר עוברה".

אבל עדים זו אינה הנהגה זהו בירור! ואם בא ההרוג ברגליו – כנראה שהבירור לא היה מספיק טוב!

קשה על הנתיבות:

ן) לפי הנתיבות בחיי אישות בטומאה כתוב "אנוס" צ"ל כתוב "מותר"?  הרי התורה התירה לו!

ןן) קידושין נז: מצורע ששלח 2 ציפורים – אם מישהו מצא ציפור – התורה התירה אותם אע"פ שזהו קורבן שכתוב "ושילח" – שואל הסטייפלער מדוע אני צריך לימוד מיוחד? הרי רוב הציפורים אינן קורבן ומותרות?

III) הרי גם בעדים יש רוב – רוב העדים אומרים אמת – אם כך מדוע היא שוגגת כשנישאה לאחר הרי רוב מעידין שמת בעלה?! היה לה להיות דין של אנוסה!

  • יש שני סוגי רוב יש רוב שמוציא מידי הספק – זהו כלל כמו רוב אנשים חוזרים הביתה ויש רוב שמוציא ממון – הזקתי שור המיועד לשחיטה אם הוא טריפה אני פטור אע"פ שרוב הבהמות כשרות,

בב"מ דף ו: קפץ אחד מהמנויים לתוך העדר – כל העדר הותר – כיצד? הרי יש לנו רוב שלא מנו אותם?!

שטמ"ק: הרי יש כאן רוב מובהק?! קפץ מנוי לתוך אלף לא מנויים!

-: הולכים אחר הרוב במהות נשאר הספק כלומר ניתן לסמוך על רוב כהנהגה אבל בחפצא כל אחד הוא עדיין ספק.

ב"קפץ אחד מהמנויים" – כל בהמה בעדר היא בחזקת ספק מהמנויים והתורה ציוותה על "עשירי ודאי".

אבל בחשש שמא הוא טריפה – זה לא ספק כי אין רעותא כמו בקפץ אחד מהמנויים.

לגבי אישה שהיא טהורה – אין סיבה או רעותא להניח שהיא טמאה וכן "רוב נשים עוברן ניכר" אחרי 3 חודשים רואים על כל אישה אם היא בהריון או לא ואין סיבה להניח שאצלה זה לא כך.

כשאישה לא יודעת היכן בעלה – היא מסתפקת והעדים באים להתיר את הספק – זה לא גדר של אנוסה כך גם בי"ד שטעה היה ספק והם באו להתיר את הספק.

ראיה מבכורות לז: אדם מכר בשר לחבירו בחזקת כשר והתברר שהבשר טריפה, לדרישת הקונה שרוצה את כספו חזרה עונה לו המוכר: כשאכלת – נהנית תשלם על כך.

אומרת הגמ' שאם "נפשו של אדם קצה בהם" כמו נבילה – כל הנאת האכילה התפוגגה והפכה להרגשת גועל – ולא צריך לשלם אבל אם לא קצה נפשו – חייב לשלם.

חמדת שלמה: הרי כל יהודי קצה נפשו באכילת איסור?!

כיוון שהיה מותר לי לסמוך על עד אחד – אני פטור מקורבן, וכן פטור מתשלום.

שואל החמדת שלמה כאן שסמכתי על עד אחד ובאתי אליו הביתה והגיש לי לאכול והתברר שזהו טריפה – אני אנוס ופטור אבל האישה שהביאה שני עדים שמת בעלה היא נחשבת שוגגת? למה לא נאמר שגם היא אנוסה?

-: כשבאתי אליו לאכול לא היה לי שום ספק ולכן לא עברתי על איסור אבל בעדים שבאו להוציא מידי הספק – אומנם מותר לסמוך על עדים אבל אנוס זה לא נקרא.

דין תוספת בט' באב

ט' באב – דין תוספת / ר' צביקה

נשאלה שאלה האם בערב ט' באב יהיה מותר לקחת כדור להקלת הצום – לפני הצום?

נידון בשו"ת מהרש"ם, המקור לאיסור:

רמב"ם בפ' המשניות תענית פ' ג': אסור ברחיצה ובסיכה ומוסיפין מחול לקודש".

אומר הפירוש למשניות: ןעשיית מלאכה – דבר מגונה מאוד.

ר' יושע בער: מוסיפין מחול על הקודש – מנחת חינוך שי"ג ס' י"ט: יש דין תוספת בט' באב כמה דקות קודם.

הרידב"ז: בט' באב אין דין תוספת וכוונת הרמב"ם שמבין השמשות לקבל אבילות, היה מקום לומר שבט' באב שהוא מדרבנן וספיקא מדרבנן לקולא אז אולי ייכנס הצום בצאת הכוכבים ויצא בצאת הכוכבים?

דעת הרי"ף: אחרי סעודה מפסקת וברהמ"ז – אם קיבל עליו תענית לא יכול עוד לאכול או לשתות.

הרמב"ן: הגמ' בפסחים נד: דנה האם בט' באב בין השמשות יש להוסיף או לא?     לפי הרי"ף למה הגמ' דנה אם בין השמשות מותר או אסור? הרי לכאורה ודאי לפי הרי"ף שצריך לקבל קודם?!

עונה הבית יוסף: הגמ' דנה באדם שלא קיבל על עצמו כבר את תחילת הצום – זה הדיון בגמ' אבל הרי"ף דיבר על אדם שכבר קיבל על עצמו ולכן אין שאלה.

  • הרמב"ם הל' העשור פ' א': "מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש" –  מדייק ר' יושע בער שכל דין שביתה לפני הזמן זה מדין תענית אבל לא ממלאכה ולכן לשבות ממלאכה זה בעשור לחודש, יוה"כ מתחיל בלילה אבל את התענית אפשר להקדים, את כניסת יוה"כ אפשר להקדים אבל את עשור לחודש – אי אפשר להקדים (ערוך לנר).

רחיצה אסורה לא מדין אבילות אלא מדין תענית ולכן מי שמקדים להכניס את הצום – לא יוכל להתרחץ.

הרמב"ן שואל מדוע הגמ' מסתפקת בבין השמשות אם זה זמן מותר או כבר אסור? הרי אם מקבל על עצמו תענית – האבילות חלה?! לפי הרי"ף יש דין תוספת!

-: יש כאן 2 דינים: האדם יכול לקבל על עצמו את התענית אבל ספק הגמ' הוא אם ניתן להקדים את דיני האבילות, ברמב"ם כתוב שמוסיפין מחול על הקודש – רק תוספת תענית אבל לגבי אבילות – אין תוספת.

לרמב"ן אין תוספת בכלל אפילו לא בתענית.

הרמב"ם הל' תענית פ' ב' בל' ט': חסידים ראשונים…ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים…ואוכל בשממון ודאגה".

ברמב"ן אין דין לאכול סעודה מפסקת בערב ט' באב ואסור לאכול 2 תבשילין – שלא ייכנס מעונג לט' באב.

רמ"א תקנב: יש נהגו לאכול סעודה קבועה עם כמה תבשילין לפני מנחה ואח"כ סעודה מפסקת עם תבשיל אחד, והרמב"ן קרא תיגר על כך (דרכי משה).

לפי הרמב"ן הבעיה שלא תיכנס מעונג לצום שנאמר "בטן רשעים תחסר".

יש נדון שאסור ללמוד תורה אחרי חצות שלא ייכנס מעונג ל ט' באב.

הרמב"ן למד שאין דין הוספה לפני ולכן לא יכול לקבל תענית לפני ולכן אין דין של סעודה  מפסקת אבל האיסור לאכול 2 תבשילין כדי שלא ייכנס מעונג לצום.

הרמב"ם: אדם יכול לקבל על עצמו כבר לפני כניסת הצום, יכול לקבל על עצמו קודם דיני תענית, ודין סעןדה מפסקת הוא דין של מאכל אחד ולא שניים כקבלת התענית.

  • בט' באב שחל בשבת – נדחה למוצא"ש ובשבת אוכל בשר ושותה יין כמו בסעודת שלמה, הבאר היוב אומר שאין דין של סעודה מפסקת בט' באב בשבת – הכל רגיל.

ההסבר: התוספת היא רק מדין של תענית ולא מדיני אבילות ולכן כשחל בשבת לרמב"ם שיש תוספת תענית – בשבת לא יהיה, אבל לרמב"ן אין כלל דין של תוספת.

הגאון: אם מותר לאכול בשבת שחל בה ט' באב כסעודת שלמה מדוע הרמ"א פוסק שלא ילבש בגדים מיוחדים?

-: מדין תענית – מותר לאכול אבל בגדים הם מדין אבילות שחלה (בצנעא) עוד לפני.

גדר קריאת התורה בתענית

בס"ד                                                                                                                                                 7/7/2005

גדר קריאת תורה בתענית / ר' גדעון אוסטרוב

 

שו"ע הל' תעניות: "כהן שלא התענה לא יעלה לתורה בתענית ציבור".

מהרי"ק: מנהג בזמנם למכור את עליות שבת בראשית .

            מה קורה בכהן שלא קנה עליה וגם לא הסכים לצאת החוצה  ולאפשר לקונה שהוא ישראל לעלות?

            -: כיון שכל חובת הכהן היא משום "וקידשתו" כאשר יש אפשרות לעלות אותו אז עוברים על "וקדשתו" אבל

               כשיש פגיעה בציבור – אזי אין חובת וקדשתו.

המהרי"ק מביא את הסיפור על כהן שלא התענה ולא הסכים לשתף פעולה ולצאת מביהכנ"ס – ופסק שניתן לעלות במקומו מישהו אחר אפילו אם הוא בביהכנ"ס.

אם כבר קראו לו לעלות לתורה – מחלוקת ב"ח וט"ז אם הוא עולה או לא.

רע"א: מה הראיה בכבוד הציבור  של עליות בכסף מתענית? הרי בתענית הברכה של לא צם היא ברכה לבטלה ואילו במכירת עליות – הברכה תופסת?!

אלא שמכאן לומדים שהברכה אינה ברכה לבטלה ולכן ניתן להביא ראיה ממכירת עליות לתעניות.

  • ט באב בבוקר לא קוראים "ויחל" כמו בשאר תעניות אלא קוראים "כי תוליד בנים" – כהן שנצרך לאכול עולה או לא?

רע"א דן לגבי יו"כ בקריאה בבוקר ופוסק שמותר לאדם שנצטווה לאכול לעלות כי הקריאה היא מדיני המועד ולא קריאה מדין תענית ציבור, במנחה מסתפק רע"א האם קריאת מנחה של יו"כ – עריות – היא מדין התענית כמו "ויחל" במנחה בשאר תעניות או או שזוהי קריאה מענייני היום.

ביו"כ שחל בשבת – מוסיף ר' שלמה איגר – כן יעלה כי סיבת הקריאה במנחה היא כמו בשבת רק תוכן הקריאה שונה כמו תענית שחלה בשני וחמישי.

  • העקרון המנחה לעליית הלא צם – האם הקריאה היא מחובת היום או מחובת התענית.

ישנה סוגיא בשבת: I) אדם מתפלל בחנוכה בר"ח מוסף – האם מזכיר על הניסים או לא? הרי המוסף בא משום ר"ח ולא משום חנוכה?

  1. II) בשבת ור"ח האם הברכה האחרונה אחרי ההפטרה – "על התורה ועל העבודה" – האם להזכיר בה ר"ח או לא?

הגמ' פושטת את הספק שקורא הפטרה ביו"ט או מתפלל מוסף בר"ח בחנוכה – תוסיף גם את המועד.

הגמ' דנה האם ביו"כ בברכה האחרונה שלאחר ההפטרה  מזכירין יו"כ?

המרדכי: ביו"כ מברכין על התורה כי הפטרה זו נתקנה לכבוד קדושת היום. אך לדעת הרמ"א, וכן מנהג האשכנזים שלא לחתום בשל יום הכיפורים ובשל שבת, תקנת ההפטרה אינה לכבוד קדושת היום, אלא מחמת התענית כמו בכל תענית.

ביאור הגר"א בשו"ע תרכ"ב: מחלק בין ק. התורה בשבת ליו"כ. במנחה יו"כ – סיבת הקריאה היא מדין תענית ולא משום המועד ולכן לא מוסיפים יו"כ בברכה האחרונה של ההפטרה כי דין הקריאה הוא משום התענית.

לשו"ע שכן אומרים "שבת ויום הכיפורים" – הקריאה היא מדיני השבת.

ספק: בקריאה במנחה ביוה"כ האם הקריאה היא מחמת היום או או מחמת התענית? נפק"מ לגבי לעלות לתורה אדם שלא התענה.

חת"ס: מביא את סיפורו האישי (שו"ת חת"ס או"ח ס' קנז): "ביום ת"ב תקע"א החליתי והוצרכתי לשתות בעו"ה והרהרתי בדעתי אם ישאלוני התלמידים …האם יקראוני להעלות אותי לתורה למנחה בקריאת ויחל מה אשיב להם, ונ"ל פשוט שיכולתי לעלות לתורה לקרות ויחל כמו שאר כל אדם , דהנה דין זה דמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה – לא נמצא מפורש בשום מקום, ואדרבא מסברא נותן הדעת שיכול כל אדם לעלות ולקרות ולברך על חיוב הצבור".

ומסתפק לגבי עליית הלא מתענה, המקור הוא שאינו עולה לתורה מי שלא התענה בה"ב (הצומות לאחר הרגל) והרי שם האדם מקבל על עצמו את התענית אבל מי שלא קיבל – לא מתענה, חז"ל לא חייבו אותנו להתענות!

אם נאמר שת' באב זו קריאה משום התענית – אומר החת"ס – גם אותו אחד שאכל מותר לו לעלות כי התירו לו ארוחה אחת והוא מתענה שלא אכל יותר! החיוב בתענית הוא גם לגביו! הוא מתענה במשהו, הוא שייך לתענית וממילא הוא בר קריאה ואילו המהרי"ק דיבר על מקרה שאינו בר תענית.

טעם נוסף מביא החת"ס שזוהי בעצם חובת היום – ת' באב מחייב קריאה בתורה בשחרית ומנחה ללא קשר אם מתענה או לא.

נפק"מ בין 2 הטעמים אם יש עשרה שלא מתענים.

 

הגמ' במגילה ה. שלושה דברים אמר רבי ולא הודו לו… ביקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו"  – הר כתוב שמי שלא מתענה בת' באב לא רואה בשמחת ירושלים?

-: תוס: לא התכוון לבטל לגמרי אלא: I) מהחומרא שיותר משאר התעניות    II)  רצה לעוקרו מ-ט ל-י באב.

הרי יש כלל ש"אין בי"ד יכול לבטל בי"ד חבירו" כיצד רצה רבי לשנות את חומרת התעניות או אפילו לשנות את היום?

כמו כן כיצד הגמ' קבעה שמגילה נקראית בי"א,י"ב, י"ג… הרי אי אפשר לבטל בי"ד חבירו אפילו חלקית?

-: תקנת חמשת העינויים היא תקנה מאוחרת, לגבי שינוי היום – אין כאן ביטול אלא כי הייתה דעה (של ר' יוחנן) לצום ב י' באב ורבי לא חולק אלא פוסק כדעת יחיד.

חקירה: ישנן מצוות שהן תוצאה של היום כמו סוכה בסוכות או שבעצם עניין המצווה מצד עצמה רק חיפשו "אכסניא" למצווה והטילו על יום מסויים אבל לא היום מחייב.

החקירה בט' באב – חז"ל הטילו נוהגי אבילות על החורבן – האם כשתיקנו את ט' באב הם תיקנו יום אבילות על החורבן ומהתוכן הפנימי מחייב נוהגי אבילות ותענית או שבעצם רצו לקבוע אבילות על החורבן וחפשו יום קרוב ומצאו את ט' באב כ"אכסניא" לנוהגי האבילות.

מנחת חינוך: להתענג בשבת – זהו מדברי קבלה וכן מנהגי האבילות וכאשר הם מתנגשים  כמו ט' באב שיוצא בשבת – צריך להיות דין של "שב ואל תעשה"?!

-: ט' באב אינו יום שקבעו לו מהות אלא משמש כ "אכסניא" לדיני אבילות ומצאו את ט' באב.

– לגבי לעקור קריאת מגילה: בפורים שזהו יום שמחה – אי אפשר להזיז את דיני הפורים כי עיקר היום הוא ע"י מצוות מעשיות , שם הזזת היום היא ביטול עצמו של היום אבל אם נאמר לפי החקירה שתוס' בעצם סברו שתקנות האבילות מצאו אכסניא ב ט' באב אזי זה לא שעצם היום גורם לדיני התענית ולכן זו לא עקירה.

– ט' באב שיוצא בשבת ונחה לראשון – האם ראשון הוא תשלומין או מדין עיקר התקנה? – נפק"מ לקטן שהגדיל בשבת של ט' באב וכן לגבי אבילות בצנעה בשבת.

מחלוקת זו תלויה בחקירתנו אם ט' באב הוא יום אבילות ומתוך כך נבעו הדינים ואז ברור שיום ראשון הוא תשלומין אבל אם היום הוא רק אכסניא למנהגי האבילות – יום א' משמש כאכסניא אחרת.

  • קריאת התורה אינה מנותקת מיום הקריאה, לקריאה אין משמעות ללא הזמן, קריאה בתורה אינה אכסניא שמחפשים יום אלא המועד קובע את הקריאה.

בט' באב הקריאה היא או שהיום מחייב או האבילות מחייבת .

בט' באב הקריאה היא מעניינו של יום – היום מחייב את הקריאה אבל לשיטה השניה שאין סתם קריאה בתורה כאכסניא מה מחייב את הקריאה?

-: התענית, היא מחייבת את הקריאה.

ואסיים בסוף תשובתו של החת"ס:

"מ"מ בהא סלקינן דחולה האוכל בט' באב עולה לתורה במנחה בלי שום פקפוק לפע"ד, והרופא לשבורי לב ומחבש לעצמותם הוא יחלימני ויחייני וינחמני בנחמת ציון".

בגדרי קריאת התורה ומפטיר

בס"ד                                                                                                                                                                                            17/7/23

בגדרי ההפטרה וקריאת המפטיר / ר' יעקב קופר                                                 

 

סיכום מהלך השיעור:

מבוא: ערב ר"ח אב, פתחנו בענייני דיומא, הגמ' בתענית כט מביאה מח' אמוראים האם בקריאת התורה בט' באב בעינן ג' קרואים או שמספיק עולה אחד, הדבר מתמיה מדוע יש מאן דאמר שדווקא בט' באב מעלים עולה אחד ולא ככל תקנות הקריאה בתורה ואף ביתר התעניות שבעינן לכל הפחות ג' קרואים, דבר זה יתיישב בע"ה בהמשך הדברים.

א.  עיקר תקנת ההפטרה:

איתא באבודרהם שעיקר תקנת ההפטרה היא מאחר והמלכות גזרה עליהם שלא לקרוא בתורה לכן תיקנו לקרוא בנביאים[1], על כן המפטיר מברך ז' ברכות כנגד ז' הקרואים וכמו"כ לכן ההפטרה צריכה שיהיה בה כא' פסוקים משום הפס' שחייבים הקרואין לקרוא בשעה שעולים לתורה.

עוד ביאר האבודרהם ע"פ זה את הסיבה למה נקראת 'הפטרה', 1. מפני שעל ידה אנו פוטרים את עצמינו מהחיוב לקרוא בתורה שכן כאמור קריאת ההפטרה מהווה תחליף. 2. הפטרה מלשון 'פטר רחם' שרק לאחר ההפטרה ניתן לפתוח את פינו בדיבור משום ההלכה שבזמן קריאת התורה אסור לדבר כלל. 3. מפטיר מלשון סילוק שכן בקריאת ההפטרה הסתיימה תפילת 'יוצר'.

ב. מפטיר עולה מן המניין או לא:

איתא בגמ' במגילה כג. מח' אי מפטיר עולה מן המניין או לא הצד שיעלה כיוון שסוף סוף הוא קורא בתורה ומנגד יש סברא לומר שאינו מברך משום שקריאתו נצרכת משום כבוד התורה להורות שאין כבוד התורה והנביא שווין ולכן כיוון שסיבת קריאתו היא צדדית אינה חשובה בתור אחד מתוך שבעה שצריכים לקרוא לשם קריאת התורה.[2]

המחבר פסק שמפטיר עולה למניין שבעה מעיקר הדין אלא שאנו מחמירים כפי השיטה שאינו עולה למניין כיון שאין לנו מה להפסיד מלנהוג כך מכיוון שאפי' למ"ד שעולה סוף סוף ניתן להוסיף.

ג. נפק"מ לעניין הדין שמפטיר עולה למניין:

  1. בתעניות ששם יש איסור להוסיף קרואים משום טירחת הצבור שמה אנו נוהגים כעיקר הדין שמפטיר עולה למניין ולכן השלישי הוא המפטיר.
  2. פוסק המחבר שבמקרה ואין מישהו שעוד לא עלה שיודע להפטיר ומי שעלה בתור שביעי יודע אזי אם עוד לא אמרו קדיש יכול מי שעלה לשביעי מיד לקרוא את ההפטרה ואין הוא צריך עוד פעם לחזור על שביעי. שכן במקרה שכז העמדנו את הדין המקורי שמפטיר עולה למניין שבעה.
  3. עוד נפק"מ, במקרה והעולה קרא את כל הפרשה ובטעות עלו ששה קרואים ולא שבעה ואמרו קדיש בכזה מקרה יחזור ויעלה רק אחד שהוא יהיה הן בגדר שביעי והן בגדר מפטיר.

ד. קריאת המפטיר בעבר למול המנהג היום:

תוס' בסוגיא במגילה הוכיח מכך שהגמ' תירצה את מ"ד שאינו עולה למניין שהסיבה מדוע לא קוראים לשיטתו בנביא כד' פסוקים היא משום שקריאתו אינה חשובה שכן היא רק בכדי כבוד תורה הרי יותר היה לגמ' ליישב שכיוון שזוהי אותה הקריאה של השביעי אין מה לתקן כנגד זה פס' בנביאים, שכן אין כאן כל קריאה חדשה , מכך הוכיח תוס' שבזמן הגמ' היה שהמפטיר קורא קריאה אחרת שלא קרא כלל השביעי , ובביאור השינוי שאנו נוהגים ביאר התוס' שתיקנו חכמים לאחר הגמ' שהקדיש יהיה בין השביעי למפטיר בכדי להדגיש את העובדה שקריאתו של המפטיר היא משום כבוד התורה, ומאחר וכן הרי שחייב להיות שהקדיש יסכם את כל הקריאה שצריך לקרוא ולכן מסיימים את כל הקריאה בין השבעה והמפטיר שלאחר הקדיש חוזר עוד פעם על קריאתו של השביעי.

ה. דברי ר' יאשיה

מתוך דברים אלו של התוס' נבין את דעת ר' יאשיה שהובא בב"י שציין שרבנות המוספין אין הן חובה ליום ולכן מובן מדוע המפטיר קורא אותם אך הקשה שבשבתות ראש חודש וד' פרשיות הרי ששם יש חובה לקרוא את הפרשיות הללו וא"כ כיצד יתכן שהמפטיר קורא אותם לאחר הקדיש והרי אם זהו חובת היום הרי שזה צריך להיות בכלל הז' הקרואים הבאים כחובה ליום וכמו"כ שהקדיש חייב להגיע לסוכך עליהם ולא באמצע, ע"כ הוא פסק שיש על השביעי ולמא זאת לפני הקדיש והמפטיר יחזור ויאמר שוב את את הקריאה של השביעי.

ו. ביאור מנהגינו

אמנם הב"י לאחר שהביא את דברי ר' יאשיה סיים והורה ש' אע"פ שאין אנו נוהגים כן…' הרי שאנו פוסקים כפי שהובא ברמ"א בסע' ד' שהמפטיר קורא אחרון בין אם הוציאו ס"ת אחד ובין אם שניים או שלש. וצ"ב.

יע' בארוכה באגרו"מ או"ח ח"א ס' קא', שהאריך בביאור גדר המפטיר:

האגרו"מ נחת לעניין מתוך ששאלו אותו מה דין מי שבחוה"מ פסח בטעות אמר קדיש לפני שעלה הרביעי האם צריך לאומרו שוב לאחר שיעלה הרביעי, בתחילה רצה לתלות זאת במח' המהר"ם והרא"ש בסימן שלנו , שהרא"ש פסק כפי שהובא במחבר בסע' ו' שאין צריך לחזור ולהקדיש במקרה שסיימו בטעות את הפרשה עם ו' קרואים ואמרו קדיש ואילו המהר"ם פסק שהמפטיר צריך לחזור ולומר קדיש פעם שנייה לאחר עלייתו, ועפי"ז חשב להורות שלא צריך להקדיש, אלא שחזר ואמר שיהיה צורך לחזור ולהקדיש דשאני בעובדא של הסימן שלנו שהקדיש סיכם את כל הקריאה הבאה לחובת היום אך בחוה"מ עוד לא קראו את הקריאה שהיא חובת היום-קריאת המפטיר בחוה"מ-קריאת קרבנות היום.

ומתוך כך בא לברר כיצד קורא המפטיר לאחר הקדיש, בשלמא בשבתות רגילות אז קריאתו היא רק שולית שקורא לכבוד התורה אלא שבשבתות שמוציאין ב' ספרי תורה ובאין לחובת היום כיצד יתכן שקריאתו לא תושלם בקדיש וכדברי התוס' שהובאו לעיל.

וייסד האגרו"מ, דיש ב' דינים בקריאת התורה[3] יש את דין הז' קרואים שזהו מצות לימוד תורה שתקנו בציבור מימות משה ויש דין שני שזהו קריאות שמטרתם לפרסם ולהודיע כדוגמת קריאת ראש חודש שמהותה להודיע על ראש חודש וכפי שהגמרא מביאה עוד כמה דוגמאות לפרסום ר"ח-יע' באגרו"מ, וכך אף קריאת ד' פרשיות כל פרשייה יש לה מהות כדי למחות עמלק, או כדי לעורר על מחצית השקל וכו'. אמנם סוף כל סוף גם כשקוראים פרשיות אלו ממילא גם מתקיימת על ידם מצוות תלמוד תורה בציבור על אף שאין זוהי מטרתם המרכזית. 

מעתה מובן מאד מדוע כשמוציאים ב' ספרי תורה הקריאה השנייה יכולה לשמש כמפטיר שכן הקדיש סוכם את הקריאה שהיא מצד חובת היום-הלימוד תורה שנתקן מימות משה ולעומת זאת קריאת המפטיר במהותה היא שונה היא בגדר 'לפרסם ולהודיע..' ומ"מ סוף כל סוף יש אף בקריאות אלו לימוד תורה ולכן זה יכול לשמש כתפקיד המפטיר שעניינו-להראות שלא מושווה כבוד התורה לכבוד הנביא ומנגד לא מפריע לנו שזה מחוץ לקדיש שכן הקדיש סגר את קריאת חובת היום שנתקן מצד עצם הלימוד.

ובשבת שמוציאין ג' ספרי תורה, יש להקדים כי חכמים ידעו שכל הקריאות שאנו רוצים שהצבור יקרא בשבת חייב להתכנס לתוך תבנית של ז' קרואים ומפטיר זוהי התבנית של קריאה בתורה בשבת שהיא חובה ולכן כאשר יש לנו ג' ספרים ורוצים אנו שיקראו בכולם חייבים להכניס את הספר השני בתוך הז' קרואים לפני הקדיש כי סוף סוף זהו קריאה שנצרכת להיקרא ולא תיקנו שיהיו יותר מז' קרואים לכן אנו מושכים את קריאה זו לתוך הז' קרואים המגדירים את מצות הלימוד תורה של שבת זו.  ואז קדיש והספר השלישי ישמש כמפטיר ואין זה בעיה כמו שבב' ספרים הספר השני משמש כמפטיר, כפי שבואר לעיל.  

על פי זה ביאר את ששאלנו בתחילת השעור, בט' באב יש דיעה שמספיק עולה אחד שכן עניין הקריאה הוא תענית ואבילות ולא מצד מצוות לימוד תורה בצבור ואמנם בכל הקריאות אף כאלו שאין עניינם המובהק -לימוד התורה, נתנו את גדרי תלמוד תורה שכן סוף כל סוף קוראים בתורה מ"מ בט' באב יש איסור ללמוד תורה אז אומר מ"ד אחד שעולה רק אחד ואילו מ"ד שני סובר שסוף כל סוף הוי כדברים המותרים ללמוד בט' באב ולכן נתנו להם גדרי לימוד תורה עם ג' עולים כפי שבכל שני וחמישי ושבת במנחה וכו..

שיעור הרב יעקב קופר

 

 

מקורות

  1. אבודרהם, סדר שחרית של שבת ופירושה:

ואחר שגוללין ספר תורה קורא ההפטרה וצריך שיהא בה מענין פרשת היום ולמה מפטירין בנביאים לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה וכנגד שבעה שהיו עולין לקרוא בתורה ואין קורין פחות משלשה פסוקים עם כל אחד ואחד תקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים ולא יפחות מהם ואם נשלם הענין בפחות מכ"א כגון הפטרת שובה שהיא קטנה אינו צריך לקרות יותר. ולכן נקראת הפטרה לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ור"ת כתב טעם אחר , למה נקראת הפטרה לפי שאמרינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפי' בדבר הלכה שנא' ובפתחו עמדו כל העם ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר והוא מלשון יפטירו בשפה ומלשון פטר רחם-פתוח. וי"א שהוא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח לשון סלוק מן הדבר כלומר אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפילת יוצר ומתחילין בתפילת מוסף…..שהרי תיקנו למפטיר שבעה ברכות כדאמרינן במס' סופרים אומר שבעה ברכות כנגד שבעה שקורין בתורה, פירוש, שתים בקריאת התורה תחילה וסוף ואחת לפני ההפטרה וארבעה לאחריה הרי שבעה ברכות.

  1. מגילה כג.

איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה? רב הונא ורבי ירמיה בר אבא, חד אמר: עולה, וחד אמר: אינו עולה. מאן דאמר עולה – דהא קרי, ומאן דאמר אינו עולה – כדעולא, דאמר עולא: מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה – מפני כבוד תורה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא – למנינא לא סליק. מיתיבי: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין כנגד שבעה שקראו בתורה. ואם איתא, עשרים וארבעה הויין! – כיון דמשום כבוד תורה הוא, כנגדו נמי לא בעי.

רש"י: מפני כבוד תורה – שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא ולא משום חובה – לאו ממנינא הוא.

  1. תוספות

כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעי – וקשיא לפי מנהגינו שאנו נוהגין בכל שבתות השנה שהמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים ואין קורא כלל אחר כך אם כן מאי קא משני כיון דמשום כבוד התורה הוא כנגדו נמי לא בעינן אדרבה היה לו לומר כיון דאין קורא אלא מה שקראו הראשונים כנגדו לא בעינן אלא שמע מינה דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא קראו הראשונים והכי נמי משמע מדתקינו ג' פסוקים כנגדו למפטיר בנביא כנגד מה שקרא בתורה למאן דאמר עולה כדאמרינן בסמוך א"כ שמע מינה שהוא קורא מה שלא קראו הראשונים וא"כ קשה למה אין אנו נוהגין לעשות כן ונראה לפי שבימי החכמים לא היו אומרים קדיש בין אותן שקראו קודם המפטיר והמפטיר ולכך היה המפטיר מסיים אבל אחר שנסדר הש"ס ותקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר כמו שתקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו שלא היו אומרים בימי התנאים והם תקנוהו להודיע שתפלת ערבית רשות והכי נמי תקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר להודיע שאינו ממנין השבעה. 

  1. טור אורח חיים סימן רפב

ומפטיר מיבעיא אם עולה או לאו ואסיקנא דעולה לפיכך נוהגין בתענית וביה"כ במנחה ובט' באב שהשלישי מפטיר כיון שעולה למנין ואין יכולין להוסיף על ג' אבל בשבת ובי"ט ויוה"כ שיכולין להוסיף נוהגין שבשבת השמיני מפטיר ובי"ט הששי וביוה"כ השביעי ואתי שפיר בין למ"ד עולה בין למ"ד אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולין להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קראו שבעה לפניו הלכך קורא שבעה וגומר עמהם הפרשה ואומר קדיש וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא הז'

  1. שו"ע סימן רפב

סעיף ד נוהגים לקרות שבעה ולגמור עמהם הפרשה ואומר קדיש,וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי. הגה:וכן נוהגים ביום טוב שאין מפטיר ממנין הקרואים, אבל בחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים, השלישי הוא מפטיר. וביום שמוציאין ב' ספרים או ג', יא המפטיר קורא באחרונה…. ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר, ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא ובין מוציאין ס"ת א' או ג'.

סעיף ה: אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה, וכבר אמר ש"צ קדיש אחר קריאת הפרשה, זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ויברך על קריאתו תחלה וסוף. הגה: אבל אם לא אמר קדיש, יפטיר מי שעלה לשביעי אם יודע, ואם יש אחרים שיודעים להפטיר לא יפטיר מי שעלה כבר.

סעיף ו: אם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש, א"צ לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי, דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה.

  1. בית יוסף אורח חיים סימן רפב

וה"ר ישעיה כתב מה שנהגו שהמפטיר קורא המוספין ומפסיק בקדיש בין קריאת התורה לקריאת המפטיר נראה לי שקריאת המוספין אינה חובה שהרי אינה נזכרת בתלמוד ואינה אלא תיקון הגאונים שיקרא המפטיר במוספין לגורסם שליח צבור ויאמר אותם בתוך התפילה ומפני שאינם חובה לא ניתנו לאחד מן הקורים הבאים חובה ליום אלא תקנו שיקראם המפטיר שאינו קורא משום חובה וכיון שאין קריאתו חובה לא חששו אם לא יקרא במה שקרא החמישי אבל ד' פרשיות ופרשת ראש חודש שהם חובה ליום וקובעים הפטרה אחרת אינו דין שיקרא אותם אלא אחד מהז' שהם באים חובה ליום וגם לא להפסיק בקדיש ביניהם שכמו שפרשת היום היא חובה גם זו היא חובה ועודפת עליה שמפסיקין הפטרת פרשת היום ומפטירין בפרשה הנוספת הילכך הטוב והישר הוא לקרות ששה בפרשת היום והשביעי בפרשה הנוספת כמו שמפורש בגמרא (עיי' מגילה כט סוע"ב) ואחר כך אומר קדיש ואחר כך חוזר המפטיר וקורא לכבוד התורה בפרשה הנוספת שקרא הז' כמשפטו בכל שבתות השנה עכ"ל ואף על פי שאין אנו נוהגים כן כתבתי דברים אלו לפי שאם באיזה מקום ימצא שנוהגים כן אין מזחיחין אותם:

  1. שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קא

בדבר מה שטעה הקורא בחוה"מ פסח אחר שגמר לקרא בס"ת הראשונה שהוא השלישי אם צריך לומר עוד הפעם קדיש אחר הרביעי. לכאורה תלוי זה במחלוקת הר"מ מרוטנבורג והרא"ש שהביא הטור באו"ח סי' רפ"ב בטעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש שאז עולה המפטיר למנין השבעה שדעת מהר"מ שצריך לומר אחריו עוד הפעם קדיש, והרא"ש סובר שאין לומר קדיש פעם אחרת, וא"כ גם בעובדא דידן יצטרך למהר"מ לומר פעם ב' קדיש אחר הרביעי ולהרא"ש לא יצטרך לומר פעם אחרת. ……ולכן מסתבר שרק התם שגמרו כל הפרשה שהוא חובת היום ויצאו כבר ידי חובת קריאת הפרשה שהוא עיקר חיוב קריאת התורה אך שעדיין צריכין לקרא עוד בשביל חובת שבעה קרואים שהוא ג"כ חיוב בשבת, הוי חיוב זה טפל לעיקר הקריאה ולא הצריכו לומר עוד קדיש בשביל זה דנפטר בקדיש של עיקר הקריאה דבטל להעיקר, וכדמצינו כעין זה בעוד ענינים.

וא"כ יקשה כיון שהמפטיר צריך ג"כ לקדיש במה נפטר עתה אחרי ששינו מנהג הש"ס. וצריך לומר כיון שההפטרה הוא טפל לקה"ת שבלא קה"ת ליכא הפטרה והשם מוכיח ע"ז בטל להקריאה שהוא העיקר ואף קריאתו בתורה הוא רק טפל דהא רק מפני כבוד התורה קורא נבטלו לעיקר הקריאה ונפטרו בקדיש שעל העיקר.  

וצריך לומר דיש שני עניני קריאה חדא דחייבו ללמד התורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי ובמנחה בשבת, כמפורש בב"ק דף פ"ב מצד מצות למוד התורה. וכן ביום טוב הוא מצד מצות למוד התורה ויש עוד קריאה שתקנו לפרסם ולהודיע כמו שקלים ופרה וחדש כדאיתא ברש"י מגילה דף כ"ט וכן קריאת זכור הוא כדי לזכור בפה והוא עצם קיום המצוה דזכירה וא"כ אינם מצד מצות לימוד, וכן קריאה דתענית שהוא לעורר לתשובה וכן בחנכה ופורים שהוא לפרסומי ניסא, וכן קריאה דר"ח משמע שאינה בכלל תקנת משה

וא"כ בשבת ר"ח וד' פרשיות שדין למוד יצאו בפרשת השבת ורק שעכ"פ צריך לקרא של ר"ח וד' פרשיות לפרסם ולהודיע וממילא הוא גם בדין למוד, הוי דין למוד שלהן רק טפל להקריאה כיון שעצם קריאתה אינה ללמוד. ומטעם זה לא איכפת לן מה שקורא זה המפטיר אף שקריאתו אינה לחובה רק לכבוד התורה כיון דעכ"פ איכא הפרסום מזה, וגם מצד כבוד התורה הוא קורא זה גם כדין למוד ממילא והויא אף קריאת המפטיר כתקנת קריאה זו בין לענין העיקר ובין לענין הטפל שבו. ולכן מאחר שדין למוד שבו שזה מצריכו שיאמרו לאחריו קדיש הוא רק טפל נמצא שהוא טפל לקריאת הפרשה שעיקרה ללמוד ככל מפטיר שג"כ קריאתו הוא כדין למוד אך מכיון שעיקרו אינו ללמוד אלא מפני כבוד התורה נחשב טפל לעיקר הקריאה, כ"כ קריאת ד' פרשיות ור"ח וחנכה שהלמוד שזה מצריכו לקדיש אינו עיקר הקריאה הוא טפל לעיקר הקריאה שהיא פרשת השבת ונפטר בהקדיש שלאחר הפרשה ככל מפטיר. ומתורץ קושית הר' ישעיה שהביא ב"י והוא מנהגנו ונכון מאד.

ונמצא לפ"ז שהקדיש תקנו לומר אחר שגמרו כל הקריאה שעיקרה ללמוד. וא"כ למה שבארתי שסך הקרואים הוא רק מדין למוד הוו פסוקי קריאת כל השבעה קרואים מדין למוד שתקנו שילמדו בשבת זו פרשה זו ולחלקה לשבעה קרואים. וא"כ בשבת ר"ח טבת אדר וניסן שיש ג' ס"ת דהוכרחו לתקן שיקרא אחד מהשבעה קרואים פרשת ר"ח דהא לא תקנו שיקראו יותר משבעה קרואים לחובה הוכרחו ממילא להחשיב גם פרשת ר"ח בשבת זו מפרשת היום שעיקרה ללמוד ונחשב שלא נגמר פרשת היום עד אחר שקרא השביעי פרשת ר"ח בס"ת השניה, דלכן אף שלרא"ש אם גמרו הפרשה בששי הויא קריאת השביעי רק טפל משום שגמרו בששה גם מה שהיה צריך השביעי לקרות וא"כ גמרו כל מה שתקנו ללמוד היום רק שלא למדו כהתקנה בשבעה ונמצא שעיקר הקריאה יצאו ודין שבעה קרואים הוא רק טפל אבל בשבת ר"ח וד' פרשיות שהשביעי קורא בשל ר"ח גם להרא"ש הוא מעיקר הפרשה שתקנו לקרות היום ללמוד דגם להרא"ש כל מה שתקנו לקרות להשבעה היא היא הפרשה שהצריכו היום ללמוד ולכן לא נחשבה נגמרה הפרשה עד שיקראו גם את של ר"ח. וכן אם היה המנהג שיקרא השביעי בשלישית היה נחשב שלא נגמרה הפרשה עד אחר כל הקריאות והמפטיר היה צריך לכפול.

  1. שו"ע סימן רפד'

סעיף ו: אין המפטיר מפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הס"ת.

  1. 9. משנה ברורה שם:

(יב) אין המפטיר וכו' – היינו שאין רשאי להתחיל לומר ההפטרה עד שיגמור וכו' והטעם כדי שגם הגולל יתן לבו למה שיאמר המפטיר שחובה היא על כל אדם לשמוע פרשת ההפטרה כמו פרשה שבס"ת וברש"י שם משמע שצריך להמתין עד שיוגלל הס"ת במטפחותיה [יד] אין לסלק מעל השלחן ספר הנביאים או החומש שקורין בו המפטיר עד אחר הברכה כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר:

[1] אמנם יע' בביה"ל שהאידנא שכבר חזרה הקריאה למקומה נשארה התקנה לקרוא בהפטרה בברכותיה דווקא כאשר קוראים בתורה אך במקום שאין ס"ת לא יקראו את ההפטרה בברכותיה.

[2] ייתכן אף להסביר באופן אחר שהפגם לא מצד הז' קרואים אלא מצד

[3] יע' בתשובה בהוכחות שהביא ובמיוחד ההוכחה שהביא מהקריאה של ט' באב.

שליח שהרוויח

 

שליח שהרוויח – הרב קופר

  1. הרב זילברשטיין: בתקופת הקורונה הייתה פיצריה שעשתה מבצע: מי שקונה פיצה ב 60 ₪ ומביא אותה למשפחה בבידוד – משתתף בהגרלה עם פרס של 2000 ₪. שניים קנו בשותפות כשאחד מחזיק את הכרטיס וזכה – האם צריך להתחלק איתו?
  2. אישה מבקשת מחברתה הטסה לחו"ל לקנות לה בושם בדיוטי. המוכרת עושה הנחה לקונה – האם שייך למשלחת או לשליחה?
  3. בארגון המורים על כל קניה בכ. האשראי יורד בפועל 10 אחוז פחות. ראובן קנה עם כ. האשראי, קיבל קבלה על מלוא הסכום, מגיש למוסד להחזר כשבעצם ירד לו 10 אחוז פחות!

הגמ' כתובות צח. אלמנה שכתובתה 200 לקחה מהיתומים שדה של 100 והצליחה למכור ב 200 – גבתה כתובתה והיתומים לא חייבים לה וכן להיפך: לקחה שדה בערך 200 והצליחה למוכרו ב 100 – בעיה שלה, היא כבר גבתה כתובתה.

שואלת הגמ' למה בהפסדים היא מפסידה משל עצמה וברווחים לא נזקף לזכותה?

כאן למד רבי שהכל הולך לבעל המעות.

משלח שלח שליח לסופר לקנות מוצר ובגלל מבצע קיבל יותר – ברייתא אחת ר' יוסי אומר יחלקו חצי חצי ברווחים ובברייתא אחרת אומר ר' יוסי שהכל לבעל המעות?!

-: לא קשיא, אין סתירה בדבר: בדבר שאיו לו קיצבה – כמו בגד – הורדתי מחיר ההפרש שייך לבעל המעות אבל במוצר קצוב – במשקל – נתן לו יותר מהמשקל

חולקים בתוספת.

(לכאורה במקרה של הבושם לדעת ר' יוסי – יחלוקו)

רש"י מסביר שכשהוסיף לו זוהי מתנה על המכר ולא ברור אם לשליח נתן או לבעל המעות.

3  הרי"ף: למשלח יש זיקה למתנה שקיבל השליח. "הואיל ובאתה לו הנאה ע"י בעל הבית – חולק עימו" מוסיף הרא"ש.  נפק"מ בין הרי"ף והרא"ש לבין רש"י:

לרש"י – לא ידוע למי רוצה לתת את המתנה לרי"ף והרא"ש יש זיקה בין המתנה לבעל הכסף – המשלח. ולכן כאשר המוכר נותן מתנה לשליח בדווקא (היכרות, למשל) לרש"י אין את ההתלבטות למי רצה לתת אבל לרי"ף נשאר הקשר בין המעות למתנה כי ברור שאם סתם היה נכנס להגיד שלום – לא היה מקבל את המתנה.

5  בשו"ת הרשב"א:

הקהל מינה את ראובן כשליח לגבות מיסים ולהעבירם לשר הממונה.   לראובן יש היכרות מוקדמת עם השר ואפילו נתן לו פעם הלוואה. השר החזיר חלק מהסכום שגבה ראובן הקהל רוצה שיחזיר לו ואילו ראובן אומר שההחזר היה בגלל ההיכרות איתו ולשליח אחר – לא היה מחזיר חלק מהסכום!

הרשב"א פסק שבאמת ההחזר שייך לראובן כי לפי רש"י חולקים כי לא יודעים מסיבת מי החזיר השולח או השליח  אבל כאן זה ברור שבגלל השליח, וכן שכאן גם השר אומר שנתן בפירוש לראובן ולא לקהל.

6 הקצות: לדעת הרי"ף שחולקין זה כי סוף סוף מעות בעה"ב גרמו לתוספת/מתנה ולכן יחלוקו אפילו אם אומר בפירוש שמעוניין שהשליח יזכה. אבל במקרה הפוך – כשאומר שהמתנה לבעה"ב – גם הרי"ף מסכים  שהכל הולך למשלח.

המחבר פסק כמו ר' יוסי – חצי חצי הרמ"א פוסק כמו רש"י אבל אם נותן בדווקא לשליח – זה של השליח.

שואל הנתיבות: יש לנו כאן ספק ובספק אנו פוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה!

                     אולי הוא רצה לתת לשליח אולי למשלח אז למה רש"י אומר יחלוקו?

עונה המצפה איתן: הספק הוא כשקיבלת את הכסף האם קיבלת אליך או כשליח עבור המשלח, מביא ראיה מהשותפין – האם תופס לעצמו או לבעה"ב לכן אין כאן מוחזק כי הספק הוא המוחזקות עצמה.

  • שו"ע חושן משפט:

סעיף ז – שליח שקיבל חוב מעובד כוכבים יותר מהחוב – כל ההפרש לשליח.

סעיף ח – קנה אצל גוי בהקפה והגוי שכח שחייבים לו כסף – כל הכסף חוזר למשלח

סעיף ט – רמ"א: נתן ביד שליח 50 וסגר את החוב ב-25 – ההפרש למשלח.

סמ"ע: בסעיף ח ו ט' המעות הן של המשלח אבל בסעיף ז' שהגוי התבלבל והחזיר יותר – אלו לא מעות של המשלח.

כשקיבלת יותר – מתחלקים שליח ומשלח אבל בהנחה – הכל למשלח.

  • במקרה של הפיצה בקורונה פוסק הרב זילברשטיין שהם שותפים חצי חצי אבל אם המוכר היה נותן כוס שתיה למי שקונה פיצה – ברור שנתן לשליח ולא קשור לשותפות.
  • במקרה של הבושם – כמו בסמ"ע – השליח לא משתתף ברווחים.
  • לגבי תווי הקניה – השאלה מי ייצר את ההטבה: השליח שמחזיק כ. אשראי שנותן הנחות או המשלח? ברור שכאן זו הנחה וכולה למשלח.

 

דינא דגרמי

ה' כסלו תש"פ

בדינא דגרמי – שיעור הרב צביקה

בגמ' ב"ק ג.

"אמר מר (שמות כב, ד) ובער זו השן וכן הוא אומר (מלכים א יד, י) כאשר יבער הגלל עד תומו טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל עד תומו הא לאו הכי במאי אוקימנא לה אי קרן כתיב אי רגל כתיב איצטריך סד"א אידי ואידי ארגל הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי קמ"ל"

בגמ' בבא מציעא עו:

"דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן – אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים – שלא הלכו"[1]

רש"י:"אין להן זה על זה אלא תרעומת – דאמר להן: תשכירו עצמכם לאחרים".

ושואל תוספות:" אין להם זה על זה אלא תרעומת – קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב"ק דף ק.) א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת [2]שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח".

יש כאן מחלוקת בין רש"י לתוס', דלפי רש"י גם אם לא מצאו עבודה אחרת פטור בעה"ב ולפי תוס' אם לא יכולים למצוא עבודה אחרת חייב.

ראיה לדברי תוס' מדין 'הדקיה באינדרונא' – דמי שסגר חברו בחדר ומנע ממנו לעבוד חייב בגין ביטול המלאכה = שבת.

ומביא הקצות ראיה לדברי רש"י  ממבטל כיסו של חברו דהווי גרמא ופטור.

ומביא כך גם בשם מהר"י בן ברוך דבפועל פטור בכל גוונא, גם אם לא מצא עבודה אחרת.

ויש להסביר, אפוא, מדוע בהדקיה באינדרונא חייב?

אלא דדין שבת נאמר רק באדם שהזיק אדם אבל אין דין שבת בממון.

ולכן, בדין מבטל כיסו של חברו דעושה הנזק בממון חברו (הכיס) ,פטור משבת ובהדקיה באינדרונא זה פגיעה באדם עצמו וחייב.

וא"כ יש לנו להסביר למה לשיטת רש"י פטור בעה"ב? הרי זה נזק שיצר האדם (בעה"ב ) כלפי הפועל.

ומסבירים האחרונים דמח' רש"י ותוס' הינה בהגדרת דינא דגרמי.

דינא דגרמי מצאנו במספר עניינים כגון שורף שטרותיו של חברו, מוסר, מראה ממון חברו לגזלן וכיוצ"ב.

את דינא דגרמי ניתן להסביר בשני דרכים:

  • התורה חידשה שלמרות שלא עשה נזק בממון עצמו (כגון שורף שטרותיו של חברו דרק פגע באפשרות הגביה) בכל אופן היות וזה תוצאה ישירה ממעשיו גם כן נחשב מזיק שכן גרם לנזק.
  • שכן יצר מזיק. דהיינו במעשיו הפך את האחר למזיק שהרי הוא עצמו לא עשה פעולת נזק. (כמו מוסר לאנס שבדבריו גרם לגזלן לגזול, שורף שטרותיו של חבירו שהופך את הלווה לרשע וכיוצ"ב).

נפק"מ: דלפי הסבר א' – הרי הוא אדם המזיק ולפי הסבר ב' – זה ממונו שהזיק .

בנימוקי יוסף כתוב שאם שור גרר שטר חוב לאש בעל השור פטור שנאמר "כי יפתח איש בור" ולא שור בור. ולכא' הלימוד אינו מובן הרי כל הלימוד הוא ששור לא יכול ליצור מזיק, לא יכול ליצור בור. אבל כאן השור הרי יצר נזק בזה ששרף השטר.

אלא מכאן מוכח ששריפת שטר אינה יצירת נזק אלא יצירת מזיק שכן בכך הוא הופך את הלווה שלא יחזיר החוב לגזלן.

מתוס' ב"ק נד. ד"ה חמור דבור שואלים מדוע הגמ' לא ממעטת, לפי ר' יהודה, שור ולא אדם בור ולא שטר? ומדייקים האחרונים דה"ה דגם שור בשטר יהיה פטור והיינו כהסבר א' דלעיל , דמה שחייב בשורף שטר הוא על מעשה הנזק ולא על יצירת המזיק, וזה אכן גם שור חייב.

הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ו הלכה א:

"כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינין המפורשין במשנה או בגמרא חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה, ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם או שטמא דבר טהור או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים וכיוצא בזה הרי זה פטור מלשלם, אף על פי שגרם להזיק לא נתכוון להזיק."

ושואל  הש"ך הרי דינא דגרמי חייב מדין מזיק ואם כן הרי אדם חייב בין ער ובין ישנן וכיצד שייך פה הפטור של לא מתכוון.

מסביר הקצות לפי מה שאמרנו הדברים מובנים בדינא דגרמי החיוב אינו מצד אדם המזיק שהרי אין כאן פעולת נזק ישירה אלא חיוב שנוצר ע"י פשיעתו של האדם (שרף שטרות, טעה בדין, מסר לאנס וכיוצ"ב) חיוב זה הוא מצד ממונו שהזיק (כמו דרך ב'), ולפיכך אם לא נתכוון להזיק הוי כאילו שמר על ממונו ופטור.

נפק"מ נוספת: הגמ' אומרת שמצד הדין עבד ואמה שהזיקו האדון חייב אלא פטור שלא ילך ויחייב את האדון מאה מנה בכל יום.

ואומר השטמ"ק שגם מעיקר הדין אם העבד היה מזיק בשוגג לא היה האדון חייב כי החיוב אינו מצד אדם המזיק. דהיינו בנזקי ממונו יש פטור של שוגג. וא"כ כאשר אדם הזיק בשוגג לפי טעם א' יהיה חייב ולפי טעם ב' פטור.

ולפ"ז יש להסביר מחלוקת רש"י ותוס' בשכר בטלת הפועל:

תוס' לשיטתו שדינא דגרמי הוא שאדם עשה את הנזק ולכן גם בפועל זה אדם שהזיק אדם וחייב בשבת.

רש"י לעומת זאת סובר שזה יצירת מזיק. בעה"ב גרם לכך שהפועל יזיק את עצמו ולפיכך לא חייב בשבת בנזקי ממונו, דאין שבת בנזקי ממונו כדאמרן.

(ולפי רש"י צריך להסביר את הדקיה באינדרונא – דסגרו בידים וזה נזק ישיר)

הגמ' בבא קמא נו:

"דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה"

מדובר כאן באדם שמסיט פרת חבירו לילך עד שמגיעה לקמת חבירו שחייב.

הגר"א מביא את שיטת רשב"א דחייב מדין אדם המזיק (וחייב גם ברה"ר).

תוס' במקום, ד"ה "המעמיד" מסביר שחייב מדין שן ורגל (ואם יהיה ברה"ר, יהיה פטור כדין שן ורגל) ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב כמו מדליק אש בנרו של חבירו:

"ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו … ולא משתמע בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים שן אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו".

וגם כאן ניתן להסביר כפי שאמרנו:

תוס' למד שמעמיד בהמת חברו על קמת חברו הוי יצירת מזיק דמה שחייבה תורה בדינא דגרמי זה משום יצירת המזיק והוא משום מזיק דשן ורגל ולכן פטור ברה"ר.

ואילו הרשב"א יסבור דחייב משום הנזק שיצר באופן ישיר וזה חייב מדין אדם המזיק וחייב גם ברה"ר.

 

י"ב כסלו תש"פ

 

ואולם מה שעלינו להסביר לכאורה דברי תוס' סותרים זה את זה. דכאן יוצא דסבירא לתוס' דגרמי חייב על יצירת מזיק ואילו לעניין בעה"ב שביטל העבודה של הפועל הסברנו שסובר דהוי נזק ישיר (ולכן חייב על השבת של הפועל) ?

חלק מהאחר רוצים לומר דדברי התוס' נאמרו דווקא במעמיד בהמת חברו אליבא דרבה, דרבה סבירא ליה דלא דנים דינא דגרמי וממילא צריך כאן להסביר דבמעמיד מחייב משום יצירת מזיק.

ואולי גם ניתן להסביר דבמעמיד נידון כרועה או שומר דבמעשיו מקבל על עצמו חיובי שמירה על הבהמה.[3]

 

הבאנו לעיל את דברי הגמ' דלעניין רגל היינו חושבים דצריך 2 פסוקים : אחד היכא דאזלא ממילא, שני היכא דשלח שלוחי, דבשניהם יש דין שן ורגל ויהיה פטור ברה"ר.

ושואל ר' ברוך בער מדוע לשיטת הרשב"א בשלח שלוחי יהיה נידון כדין שן ורגל הרי לפי מה שהסברנו זה כמו מעמיד בהמת חברו[4] דהוי אדם המזיק ובאדם המזיק אין פטורים .

 

וכך גם מצאנו לעניין פטור טמון באש דהגמ' שואלת למ"ד אישו משום חיצו, דהוי נזקי אדם, לא יהיה פטור בטמון. דפטורים דאבות נזיקין הוא רק במקום בו האדם מחוייב משום חיובי שמירה ולא בנזק ישיר – אדם המזיק. וא"כ יש להבין מדוע בשלח שלוחי, לשיטת הרשב"א, יהיה דין של רגל ופטור ברה"ר.

ומסביר האחרונים (הרב ש"ך באבן עזרי) דיש להבדיל בין מעמיד בהמת חברו על קמת חברו דעשה מעשה ישיר בידיים דכאן הוי אדם המזיק וחייב גם ברה"ר , לבין שלח שלוחי דרק שלח את הבהמה ואין כאן מעשה ישיר של מעמיד על קמת חברו. ולכן , במקרה זה, שאין זה מעשה ישיר, אינו אדם המזיק אלא חייב רק משום "ולא ישמרנו" – חיוב משום רגל ופטור ברה"ר.

 

הרמב"ם חובל ומזיק פ"ז ה"ז לעניין דינא דגרמי מביא:

"כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין"

והנה מדוייק בלשון הרמב"ם דהביא את דינא דגרמי רק לעניין מזיק ממון חברו. ותמהו האחרונים מדוע לא הביא גם דינא דגרמי כאשר הזיק גופו של חברו?

ותירצו האחרונים:

הרמב"ם סובר שחיוב בנזק גוף אינו ממון אלא חיוב קנס ולכן סובר שמודה בחבלות הוי מודה בקנס ופטור[5].

ר' חיים מסביר דאין "שווי" לגופו של אדם ולכן הוי קנס.

ר' שמואל מסביר דכך משמע מהגמ' שלומדת "לא תקחו כופר לנפש" אבל אתה לוקח "כופר" לראשי אברים, דמשמע דראשי אברים הוי כופר= קנס.

ולפ"ז צריך להסביר דהרמב"ם סבר דמה שחייב בדינא דגרמי הוא על יצירת המזיק ולפיכך מה שחייב זה משום "שם המזיק" שיצר וכאן לא מצאנו שיהיה חייב על נזק גוף – קנס, דקנס נאמר רק באדם החובל.

סיכם וערך: עו"ד משה פריי

 

 

 

 

[1] אם הפועל הלך וקנה חומרים על סמך בעל הבית, לכא' פשוט דחייב בעה"ב שכן הפועל הסתמך על דבריו. כל שחלקו רש"י ותוס' זה על יום העבודה – שבת דפועל.

[2] ויש ללמוד מכך מוסר דתרעומת מותרת רק מקום שיש היתר לכך…

[3] ואולי לא כל כך קשה דמתוספות א"א להקשות זה על זה.

[4] ברש"י מבואר ששלח בכוונה!

 

[5] הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"ו – "…אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער…"

תשלומי שבת -דינא דגרמי

תשלומי שבת (דינא דגרמי) / הרב צביקה פרוינדליך                                                                              26/6/23

החובל בחברו חייב בחמישה דברים, והם: נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת.

בגמ' בבא קמא ד:

תני רב אושעיא שלשה עשר אבות נזיקין שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק צער וריפוי שבת ובושת וארבעה דמתני' הא תליסר

שבת – היינו שכר בטלת עבודה שביטל את הניזק מעבודתו.

והנה מספר שאלות שהתעוררו כאשר היה נזק של שבת, דהיינו ביטול מעבודה, אולם ללא מעשה חבלה של ממש.

הרב שלמה זעפרני: צוות שוחטים שנסע לעבודה בארגנטינה, כל אחד מצוייד בסט סכיני שחיטה כשרים, בריב שפרץ בין שני שוחטים אחד מהם פסל את סכיני השני כך שהוא נאלץ לחזור לארץ והפסיד את כל תקופת עבודתו בחו"ל.

  • הרא"ש (בב"ק, פרק הגוזל): אדם שמפסיד לשני כמו לקח את שור חבירו והשבית את השני מעבודה עם השור – אינו יכול לתבוע שבת כי שבת יש רק בנזקי גוף.

לכן פטר הרב זעפרני את השוחט המזיק מתשלומי שבת.

הרב זילברשטיין: אדם שלקח תרופות והרגיש לא טוב, הפסיד ימי עבודה. בבדיקה הסתבר שהרוקח נתן לו תרופה לא לפי המירשם- הרוקח גרם לו להפסד ימי עבודה האם יכול לתבוע שבת?

גרמא – לא ברי היזקא כמו מניח סם לפני בהמה, גרמי – ברי היזקא, ברור שהולך להיות נזק רק לא גרמתי לו בידיים.

נתן טרמפ ליהודי בלילה שממהר למשמרת עבודתו, באמצע הוזעק למקום אחר והוריד את הטרמפיסט במקום נידח, הטרמפיסט לא הגיע לעבודה ותובע את הנהג על שבת.

הגמ' בב"ק פה: אדם נעל את חברו בחדר – חייב שבת כי הוא לא נתן לו לעבוד  "דהדקיה באינדורא ובטליה".

מוסיף הרא"ש: כל מה שחייב שבת -דהדקיה באינדורא- זה שדחף אותו בידיים ונעל עליו את הדלת  אבל סתם נעל עליו את הדלת ובטל ממלאכה – לא חייב שבת כי זה גרמא.

מרן: סגר עליו את הדלת – חייב שבת.

הפלאה : בעל לפני גירושים רוצה לקזז מכתובת אישתו שלא הכינה לו אוכל בכל תקופת הנישואין והוא עשה זאת במקומה – תובע שבת! זה כמו שנעלה אותו בבית!

עונה ההפלאה שאין אדם יכול לתבוע שבת מאשתו.

נתיבות: כל המושג של שבת הוא רק ע"י מעשה כמו: גזלתי את שור העבודה של חברי, נעלתי דלת על חברי שרוצה לצאת לעבודה אבל באישה זה שב ואל תעשה!

שואל ר' שמעון שקאפ: מה זה משנה אם ע"י מעשה או בשב ואל תעשה סוף סוף הפסדתי עבודה?!

הגמ' ב"הגוזל"(צ"ו 🙂 הגוזל עבדים והזקינו אצל הגנב מחזיר לנגזל ואומר לו "הרי שלך לפניך" (ר' מאיר).

שואל הקצות: מה לגבי תשלום שבת של כל השנים שהושבתו מבעה"ב?

-: באמת יכול לתבוע שבת על כל השנים, ומוסיף הקצות כלל חשוב: כדי להתחייב בשבת – זה רק אם ביטלתי אותו מהעבודה אבל אם לקחתי אותו בהפסקות צהריים, למשל אזי פטור משבת.

הנתיבות: לא יכול להיות! גם אם לקח אותו בהפסקת צהריים חייב לו שכר עובד בטל!.

נשאלת שאלה על הנתיבות: כיצד אומר ר' מאיר בגמ' שמחזיר לו את העבד ואומר לו הרי שלך לפניך?

מחדש הנתיבות ייסוד: חיוב של שבת זהו חיוב שנועד לעבד עצמו, לגוף, אבל אם הזקתי רכוש – ממון – אין תשלום שבת.

כשאני מזיק עבד אני חייב לשלם לעבד והאדון זוכה משום מה שקנה עבד קנה רבו, אבל בחיוב ממון אין שבת כגון אם לקחתי את העבד לטיול לחו"ל, למשל זה הפסד ממון לבעלים – כאן אין תשלום שבת.

לכן: האישה שלא עושה כלום בבית – זה ממון ואין תביעה על שבת אבל אם מישהו יפגע באישה פיזית ועקב כך מושבתת בביתה – הבעל זוכה בתשלומי שבת.

לפי זה מובנת בגמ' שיטת ר' מאיר מדוע יכול להחזיר ולומר לו הרי שלך לפניך.

הגמ' בקידושין טז: עבד שברח ופגע בו יובל – יוצא לחירות.

שואל הריטב"א: למה העבד לא משלם לאדון על כל השנים שברח?

-: כי כל חיוב שבת זה רק מה שמגיע לעבד והאדון זוכה מכח מה שקנה עבד… אבל אם לא מגיע ממון לעבד – מהיכן יזכה הבעלים?

לכן פתר הנתיבות את האישה (קניין ממוני)  והעבד מתשלומי שבת.

הסטייפלער ור' שמעון שקאפ לא הסכימו עם זה מכמה טעמים:

  1. הגמ' דיברה בעבד עברי וכנעני , בעבד עברי הוא זוכה משום זכות ואילו בכנעני הוא זוכה משום מה שקנה עבד… ולכן מי שיגנוב עבד עברי מאחר ואין מה שקנה עבד קנה רבו – לא ייצטרך לשלם!!!
  2. הנתיבות למד שעבד זהו ממון, אומר ר' שמעון הראיה שהנתיבות לא צודק שכתוב: איש בור ולא שור בור שואלים תוס': אם שור הדליק אש? ועונים: איש אש ולא שור אש – כלומר אם שור ידליק אש – פטור, אם שור יחפור בור – פטור.

בגמ' בדף ב' כתוב שעבד שמדליק אש והזיקה – היה צריך להיות חייב אבל משום "שמא יקניטנו רבו ויחייב את רבו כל יום" – פטור אבל ללא טעם זה יהיה חייב?! כי עבד זה גוף!!! עבד זה לא ממון!

10/7/23

מהלך נוסף מדוע אינו יכול לתבוע שבת מאשתו מביא  ר' שמואל:

רמב"ם פ' ה' בהלכות חובל: חובל שמגיע לבי"ד משלם 5 דברים והכל אם היו עדים אבל אם הוא מודה- פטור מתשלום הנזק.

עולה מדברי הרמב"ם שנזק וצער הם קנס ופטור בהודאת עצמו.

הרי הגמ' אומרת שנזק זה ממון?! בדף ד: רב אושעיא מונה את 5 תשלומי חובל כאבות נזיקין! כיצד הרמב"ם אומר שזה קנס?! הרי תשלום נזק אדם נמדד לפי ירידת ערך של עבד?!

ר' ברוך בער: כל נזק גוף שאדם עושה זהו קנס כי אין דמים לבן חורין, אין מחיר שוק לאדם וקביעת הנזק לפי ערכו של עבד היא רק דרך שקבעו חז"ל להעריך את הנזק.

עוד שואל ר' שמואל: יש תוס' בכתובות לה שפגם (בועל אישה מהרחוב) זהו נזק, ואילו ברמב"ם (הל' נערה בתולה פ"ב הל' י"ב) כתוב שאם בא לבי"ד והודה – חייב לשלם בושת ופגם כלומר שפגם=נזק זהו ממון?!

כיצד הרמב"ם אומר שנזק זה קנס ואילו בפגם הרמב"ם אומר שזהו ממון? סתירה ברמב"ם!

הרמב"ם: כל תשלומי נזק הם תשלומי קנס שכתוב "לא תקחו כופר לנפש רוצח", ממי כו לוקחים כופר? – בחבלה אבל כשהרגתי – אין כופר.

אומר ר' שמואל: הגמ' לתשלומי נזק קוראת כופר, מבחינת הסברא – אדם שהזיק את השני – זהו ממון.

ר' שמואל לא הסכים עם ר' ברוך בער שאין ערך לנזק אדם כי לגבי שור שהזיק אדם והבעלים הודו – בעל השור יצטרך לשלם את הנזק (דף מג.) זאת אומרת שהגמ' הבינה שאם אני הזקתי אדם או שור הזיק אדם לא צריך להיות הבדל!! בשניהם אין לנזק מחיר שוק! אז למה יש הבדל בין אדם מזיק אדם – שהנזק הוא קנס לעומת שור מזיק אדם שאז זהו ממון!!

התורה הגדירה תשלומי נזק אדם ככופר – אומר ר' שמואל תשלום כופר נאמר על אדם שהזיק אדם אבל שור שהזיק אדם – זהו חיוב ממון. יש פרשה של אדם שהזיק שזהו כופר ואילו בשור שהזיק אדם זהו חיוב ממון!

לחובל/מזיק התורה קראה לזה כופר – אומר ר' שמואל שבת זהו בתשלום אדם שהזיק אדם – חובל, אבל איפה שאיני חובל – כמו אישה שישבה בביתה ולא בישלה לבעלה – זה לא ניקרא חובל.

הנתיבות שאל למה האישה לא צריכה לשלם לבעלה שבת?

עונה ר' שמואל אם שבת זהו תשלום בחבלה – זה רק במעשה של חבלה , האישה כאן לא עשתה כלום!

ר' שמואל מחדש שכדי להתחייב שבת צריך שיהיה חובל. ואם לא עשה מעשה חבלה גם אם הוא עשה נזק בפועל לשני הוא לא נקרא חובל. ולכן שבת זהו דין  בפרשת חובל. אבל במקום שעשיתי נזק ללא חבלה לא יהיה תשלום שבת. לדוג' באשה שלא בשלה לבעלה, או בעבד ששבת לאדונו או בעבדים והזקינו, שם לא יצטרך לשלם שבת מאחר ולא הייתה כאן שום חבלה. וזה שעשה נזק לאדון עדיין לא מחייב את המזיק בתשלום שבת. אך אם מישהו יזיק את העבד פיזית ויחבול בו פה יצטרכו לשלם לאדון שבת. ולפי"ז מיושב השאלה מאשה ועבד. שבכולם גם אם האדון ניזוק אבל לא נעשה בעבד שום מקרה חבלה. ולכן אין תשלום שבת.

במקרה שפגם באשה, אם חבל בה ודאי יצטרך לשלם על החבלה אבל במקרה שפגם באשה, (פגם נקרא מה שהפך אשה בתןלה לבעולה). הבעילה של המזיק בין בהסכמה ובין לא בהסכמה, היא לא מעשה חבלה , היא מעשה בעילה רגילה. אך החילוק הוא שמעשה בעילה שלא בהסכמה נעשה נזק לאשה הנבעלת. אך קשה להגדיר בתור חובל. ולכן מי שמודה שפגם באישה  לא יחשב חיוב קנס אלא חיוב ממון. דרק חבלה , לשיטת הרמב"ם שנקראת כופר, נקראת חיוב קנס. אבל פגם הוא נזק אבל לא חובל ולכן נחשב חיוב ממון.

לפי זה ניתן לומר שאונס כשלעצמו אינו נזק, פעולת הבעילה אינה חבלה (ללא אלימות, כמובן), תשלום בושת ופגם באונס נערה הינו חיוב עצמאי ללא "נזק" בצידו. במקרה זה החיוב אינו קנס אלא חיוב ממון ולכן משלם אף אם הודה בבי"ד.   אבל חובל הוא לא.

לפי ר' שמואל, במקרה של טרמפ או בית מרקחת, כיון שלא חבל בו אלא רק עשה לו נזק, לא יצטרך לשלם שבת.

לפי הגדרת הנתיבות יתכן ובמקרה שלקח אותו טרמפ נכון שזה לא חובל אבל ההגדרה בנתיבות אם עשה מעשה או לא עשה מעשה. ויש לדון שאולי הנסיעה נחשבת שעשה מעשה.

הסיכום נערך מסיכומי שני השיעורים ותודה לעבודתו המעמיקה של עו"ד משה פריי

שומר ששלח יד בפקדון – לפי איזה מועד משלם?

כ"ו תמוז תשפ"א

 

שומר ששלח יד לפי איזה מועד משלם? / ר' צביקה פרוינדליך

 

פלוני מסר לחברו אופניים לשמירה. השומר עשה, בלי רשות, שימוש באופניים ונגנבו.

ביני ובינו  עלה מחיר האופניים.

האם משלם כשעה ששלח בהם יד או כשעת היוקר – כאשר נגנבו?

האם דינו כגזלן שמשלם כשעת הגזילה או כדין שומר שחייב כשעה שנגנבו[1] ?

בפשטות כאשר נאמרה בתורה פרשת שליחות יד בפקדון, נאמר בה ששומר ששלח יד הרי הוא כגזן ובפשטות כך רצו בביה"ד לפסוק שיש לו דין גזלן ומשלם כשעת הגזילה.

אולם יתכן וניתן לומר אחרת.

הבאנו בשיעור קודם את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד:

כותב הרמב"ם הלכות גניבה פ"ד ה"י:

"שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל ואע"פ שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותן עד שיודיע הבעלים, שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע בעליו. אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו:

ושם בהשגות הראבד:  "שומר שגנב וכו'. א"א זה אינו כלום, עכ"ל"

הרמב"ם פוסק ששומר שגנב מהעדר חייב כמו גנב. ועל זה אומר הראב"ד "זה אינו כלום".

מה אומר כאן הראב"ד?

מסביר הרב המגדי : שומר חייב כגנב רק בטוען טענת גנב וכאן מדובר שלקח ממה שהופקד אצלו דלפי הרמב"ם גם במקרה כזה שומר יהיה חייב כגנב ולפי הראב"ד זה אינו גנב.

מה המחלוקת כאן?

במשנה ב"מ מג: מובאת מח' ב"ש וב"ה ממתי מתחייב בשליחות יד בפקדון:

מתני' החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו

מדוע לב"ה צריך פסוק לחייב כאשר שלח יד ממש? הרי משעה ששלח יד הוא כבר למעשה גנב ?

יש מן הראשונים (הר"ן ב"מ מ"ד.) שהסבירו שמדובר ששלח יד בחלק מהפקדון וחידוש התורה שמשעה זו חייב כבר על כל הפקדון.

בעל המאור חולק וסובר שרק כאשר לקח את הכל אחראי על הכל.

מה א"כ כוונת הדברים, מדוע במקרה כזה צריך פסוק? הרי הוא גנב!?

מסביר ר' חיים: שיסוד ההסבר בדברי בעל המאור הוא שכיוון שידו של שומר כיד הבעלים, לפיכך אינו "מצליח" לגנוב לכן אינו מתחייב מדין גנב רגיל אלא חיובו מפרשייה מחודשת של שליחות-יד.

ובזה גם נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם חייב כפל בשומר שגנב טלה המופקד אצלו בתוך רשותו. לפי הרמב"ם משעה ששלח יד הפסיק להיות שומר והתחיל להיות גנב. ואילו לפי הראב"ד  בשומר כיוון שידו כיד הבעלים לכן אין בו מעשה גניבה וחייב כפל רק מפרשיית טוען טענת גנב , וזה דבריו של הראב"ד "זה אינו כלום".

כדוגמא לסברה זו, איתא במשנה מעילה יט:

 נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל . נתנה לחבירו , הוא מעל וחבירו לא מעל

ואומרת הגמרא (שם כ.):

מאי שנא הוא מאי שנא חבירו ? אמר שמואל , בגזבר המסורות לו עסקינן

 כלומר, גזבר של הקדש אינו יכול למעול בהקדש בכך שהוא נוטל ממנו לעצמו. וזאת מכיון שהגזבר אחראי על שמירת ההקדש, רשותו כרשות הקדש לעניין זה.

נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין שליחות יד במקצת הפקדון אם מחייבת בכולו:

רמב"ם (הל' גזילה ואבדה פ"ג הי"ב):

הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית נתחייב באונסיה אע"פ שלא נטל. אבל אם הגביה את הכיס ליטול ממנו דינר וכיוצא בכיס מדברים שאינן גוף אחד הרי זה ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד.

ושם בראב"ד 

לא מיחוורא גבן הא מילתא, דאם לא חשב ליטול ממנה אלא רביעית שיהא חייב בכולה, ואפילו נטל. אלא מתני' שהגביהה לגזול את כולה ולא נטל עכשיו אלא רביעית, שהוא חייב בכולה…

לפי הרמב"ם אם נטל מקצת מהפקדון מתחייב בכולו ואילו לדעת הרמב"ם מתחייב רק על מה שנטל.

ולפי מה שהסברנו יש להסביר גם מח' זו:

לדעת הרמב"ם יד שומר אינה כיד בעלים ולכן כאשר שומר מפסיק לשמור בשביל הבעלים נחשב גזלן אם עשה שליחות יד וע"ז לא צריך פסוק, ולפיכך חידוש התורה בדין שליחות יד הינו אם שלח יד במקצת הפקדון שחייב על כולו. כמו הסבר הר"ן דלעיל.

ואילו הראב"ד סובר שיד שומר כיד בעלים ממילא חידוש התורה בשליחות יד בפקדון הוא שלמרות שלא מתחייב מדין גנב רגיל, מכיוון שלא הוציא מרשות הבעלים, חייב בכ"ז מפרשת שליחות יד. ממילא אין מקור ללימוד שמתחייב על כל הפקדון אם שלח יד במקצת פקדון.

אמרנו שלפי הראב"ד , החידוש הוא שבשליחות יד השומר בכ"ז מתחייב. מה יסוד הדברים? האם השומר הופך לגזלן או שעדיין יש לו דין שומר אלא שנתחדש בו חיווב של גזלן?

במשנה ב"מ מ: מובא דין שומר שטלטל את החבית ממקום למקום, ולאחר שהגמ' מתקשה במשנה זו, לצורך יישוב הקושיא תירצו האמוראים את המשנה בב' תירוצים – או שנטלה ע"מ לגוזלה או שנטלה ע"מ לשלוח בה יד,

ומסביר שם רש"י  שכאשר נטל את החבית , למרות שהחזירה, זה לא נחשב השבה. אין כאן "והשיב"::

"צריך דעת בעלים – ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא

אולם מתוס' שם משמע שהחיוב אינו מדין גזלן אלא מדין שליחות יד

ושואל תרומת הכרי מה דחק את תוס' להביא את ההסבר שהחיוב הוא מדין גזלן מדוע לא הספיקו להם דברי רש"י שאין כאן "והשיב"?

אלא שתוס' סבר כשיטת הראב"ד שיד שומר כיד בעלים ולכן צריך להגיע לפרשת שליחות יד ששומר חייב מדין שליחות יד, אבל רש"י למד כשיטת הרמב"ם ששומר ששלח יד הוא כבר לא שומר ולא אומרים יד שומר  כיד בעלים ולכן סובר שהוא נחשב גזלן והחסרון הוא מחמת "והישב"

ולפ"ז תצא לנו נפק"מ דאם השומר נחשב כגזלן – אז משלם כשעת הגזילה אבל אם חיובו מדין חיובי שומר כשעת הנזק, כמו כל שומר.

הרמב"ם מביא את דין שליחות יד בהלכות גניבה והוא לשיטתו שהחיוב הוא מדין גזלן

הטור מביא זה בהלכות פקדון – כיון שזה חיוב בפרשת שמירה.

[1] גם אם הוא שומר חינם חייב בגניבה מרגע ששלח בהם יד

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי

חיוב שומר ערך או נזק (2)

י"ט תמוז תשפ"א

חיוב שומר ערך או נזק (2) /הרב צביקה פרוינדליך

הבאנו בעבר מעשה בזוג פריטים ששוויו יחד 1000 ₪, כגון זוג עגילים, אולם כאשר כ"א עומד בפני עצמו שווי של כ"א רק 400 ₪.

הבעלים השאיל את זוג העגילים לחברו שאיבד אחד העגילים (ולא ניתן להשיג עכשיו לקנות רק עגיל אחד), כמה ישלם?

האם  400 כשווי הפריט בפני עצמו, אולי שווי חצי מהזוג כולו = 500 או אולי ישלם 600 כירידת הערך של הערכה כולה?

ומובא בתשובות הגאונים שיש לחלק בין מזיק לבין שומר.

מזיק משלם על מה שהזיק או על מה שממונו הזיק. החיוב הוא רק על נזק בפועל ולא על נזק תוצאתי שהוא למעשה גרמא. אולם שומר משלם על מה שלא שמר. חיוב כזה הוא למעשה חיוב על גרמא.

לפיכך פסקו כמה בתי דין שאם התורה חידשה והחמירה על שומר שמשלם גם על גרמא הרי שנתחדש גם שמשלם על ערך הנזק , על הנזק התוצאתי.

ולמרות שמזיק שהזיק פריט אחד כאמור ישלם רק 400 כשוויו של פריט בודד, שומר שקיבל זוג לשמירה ואיבד אחד הפריטים ישלם את ירידת הערך של הערכה כולה, דהיינו 600.

 

ראיה לחומרא שהחמיר תורה על שומר:

מובא במשנה ב"ק

" נפרצה בלילה  או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה, פטור"

דהיינו אם מזיק פרץ את הדלת בפני בהמת חברו ויצאה והזיקה, פטור משום גרמא.

אבל באותו מקרה, אם שומר פתח את הדלת והבהמה שעליה שמר יצאה והזיקה, חייב השומר.

הנה למרות שזה גרמא, החמירה התורה על שומר יותר ממזיק.

 

אבל אולי ניתן להסביר את ההבדל בין מזיק לשומר בדרך אחרת שלא תוביל למסקנה שמחייבת שומר לשלם לפי ערך.

 

בגמ' ב"ק ד:

"תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין והאונס והמפתה ומוציא שם רע והמטמא והמדמע והמנסך והני תליסר הא עשרים וארבעה ורבי אושעיא מאי טעמא לא תני הני… גנב וגזלן דממונא הוא ליתני הא קתני ליה שומר חנם והשואל" 

הגמרא שם שואלת מדוע ר' אושעיא לא מונה גם גנב וגזלן באבות נזיקין ומתרצת שזה כלול כבר בשומר.

ומסביר שם רש"י:

"תנא ליה שומר חנם והשואל – דהתם נמי שייך גניבה כגון שטען שנגנב הימנו והרי היא בידו ואמרינן בפרק מרובה (לקמן דף סג:) דטוען טענת גנב כגנב וטוען טענת גזלן כגזלן"

דהיינו דין גנב כלול כבר בשומר, בטוען טענת גנב ונמצאה בידו שמשלם כגנב.

ושואלים האח' מדוע רש"י נזקק לפרש בטוען טענת גנב ולא יכל לפרש במקרה פשוט של שומר שגנב בהמה מהעדר עליו שמר?

 

מסביר ר' ברוך בער:

כותב הרמב"ם הלכות גניבה פ"ד ה"י:

"שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל ואע"פ שהחזיר הסלע למקומו והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותן עד שיודיע הבעלים, שהרי כלתה שמירתו וכאילו לא החזיר כלום עד שיודיע בעליו. אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו:

ושם בהשגות הראבד:  "שומר שגנב וכו'. א"א זה אינו כלום, עכ"ל"

הרמב"ם פוסק ששומר שגנב מהעדר חייב כמו גנב. ועל זה אומר הראב"ד "זה אינו כלום".

מה אומר כאן הראב"ד?

מסביר הכסף משנה:

שומר שגנב מרשותו וכו'. כתב ה"ה וז"ל כתב הראב"ד זה אינו כלום וכו' עד סוף דבר איני יודע טענה לרבינו עכ"ל. ול"נ שדעת רבינו דטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה:

לפי הסבר הרב המגיד שומר חייב כגנב רק בטוען טענת גנב וכאן מדובר שלקח ממה שהופקד אצלו דלפי הרמב"ם גם במקרה כזה שומר יהיה חייב כגנב ולפי הראב"ד זה אינו גנב.

מה המחלוקת כאן?

 

במשנה ב"מ מג: מובאת מח' ב"ש וב"ה ממתי מתחייב בשליחות יד בפקדון:

מתני' החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומרים חייב ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו

מדוע לב"ה צריך פסוק לחייב כאשר שלח יד ממש? הרי משעה ששלח יד הוא כבר למעשה גנב ?

יש מן הראשונים (הר"ן ב"מ מ"ד.) שהסבירו שמדובר ששלח יד בחלק מהפקדון וחידוש התורה שמשעה זו חייב כבר על כל הפקדון.

בעל המאור חולק וסובר שרק כאשר לקח את הכל אחראי על הכל.

מה א"כ כוונת הדברים, מדוע במקרה כזה צריך פסוק? הרי הוא גנב!?

 

מסביר ר' חיים: שיסוד ההסבר בדברי בעל המאור הוא שכיוון שידו של שומר כיד הבעלים, לפיכך אינו "מצליח" לגנוב לכן אינו מתחייב מדין גנב רגיל אלא חיובו מפרשייה מחודשת של שליחות-יד.

ובזה גם נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם חייב כפל בשומר שגנב טלה המופקד אצלו בתוך רשותו. לפי הרמב"ם משעה ששלח יד הפסיק להיות שומר והתחיל להיות גנב. ואילו לפי הראב"ד  בשומר כיוון שידו כיד הבעלים לכן אין בו מעשה גניבה וחייב כפל רק מפרשיית טוען טענת גנב , וזה דבריו של הראב"ד "זה אינו כלום".

וזה גם מה שכתוב ברש"י שרק בטוען טענת גנב שומר הופך להיות גנב דאם "רק" גנב הוא עדיין נחשב שומר ולא "הצליח" לעשות מעשה גניבה.

 

הקצות מביא:

כידוע גנב משלם כפל ואם טבח ומכר משלם ד' וה'.

לומדים חז"ל מהמילים  "וגונב מבית האיש" שדין גניבה חל רק כאשר החפץ נגנב מביתו של בעל החפץ או של השומר, אבל לא מבית הגנב

מדוע זה כאשר נגנב מבית השומר זה נחשב "מבית האיש" ?

ולפי הדברים שהסברנו גם כאן "יד שומר כיד הבעלים" וע"כ זה "בית האיש".

 

ונפק"מ אם השומר נחשב גנב או עדיין שומר היא למקרה שהחפץ נאנס אח"כ או הוזל.

שאם הוא גזלן, חייב באונסין ומשלם כשעת הגזילה

ואם הוא עדיין שומר יהיה פטור באונסין ויהיה חייב כשעת הזול.

 

 

מובא תוס' ב"ק ג:

"וממונך. לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא וכן גבי אש דפשיטא דאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר דחייב:

דהיינו תוס' לא גורסים במשנה "וממונך" שכן בור ואש אינם ממונו של המזיק.

למה תוס' לא מוסיפים גם "שור" כאשר הזיק ביד השומר שגם הוא לא ממונו ובכ"ז חייב?

 

וכן ברמב"ם נזקי ממון פ"א ה"א

כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק

משמע ששומר נחשב "בעלים" כאשר החפץ ברשותו עד שמחזיר אותו לבעלים .

 

ישנם כמה עניינים שלא צריכים קניין, כמו לדוג' מחילת חוב.

כך גם מחילה על חפץ מופקד כאשר הבעלים מוחל לשומר אין צריך מעשה קניין על מנת שהשומר יקנה, ומדייק ר' איסר זלמן שמשמע ברמב"ם שזה לא רק אם נמצא ברשותו ומדין קניין חצר אלא אפילו "קיימא באגמא".

איך זה עובד?

גם כאן אנו רואים שהשומר נחשב בעלים כל זמן שהחפץ ברשותו וממילא מספיק שבעל החפץ יסתלק בשביל שהשומר לא יצטרך להחזיר.

 

ברמב"ם הלכות שלוחין ושותפים פ"ג ה"א:

מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחד או שהיו לו מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהרשהו ואומר לו דון וזכה והוצא לעצמך וכיוצא בעניינים אלו ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו מפני שהוא אומר לו אין אתה בעל דיני ואף על פי שכתב לו כן אינו אלא שליח 

דהיינו אם מגיע שליח מטעם הבעלים לדון עם הנפקד יכול הנפקד לומר לו לאו בעל דברים דידי את, א"א בא בהרשאה.

איך טענה כזו עובדת בכלל? מה הזכות של הנפקד לסרב להחזיר החפץ שאין שלו בכלל?

גם כאן יסוד הדברים שהשומר נחשב בעלים כל זמן שהחפץ ברשותו.

 

לפי דברים אלו ניתן להסביר שמה ששומר לא יכול לגנוב חפץ שנמצא אצלו זה כי הוא למעשה בעלים ולא יכול לגנוב מעצמו.

וזה החידוש של פרשת שליחות יד שמתחייב בגניבה למרות ש"גנב" מעצמו.

ולכן לב"ה צריך פסוק "על כל דבר פשע" ללמוד שחייב משעה ששלח יד.

 

ולפי זה מה שהובא בתשובות הגאונים ששומר חייב גם בגרמא יותר ממזיק אינו מחמת חומרא של שומר אלא מחמת היסוד שבזמן השמירה השומר נחשב כבעלים על החפץ וממילא הוא אחראי על כל מה שיארע לחפץ בתקופה זו, אולם אין זה מוכיח ששומר חייב על "ערך" יותר ממה שיש לחייבו על "חפץ" כמו מזיק.

ערך וסיכם: עו"ד משה פריי