מי שיכול לקיים מצוה רק באופן שיצא בה בדיעבד
ישנן מצוות בהן נראה שאם אינו יכול לקיים המצוה באופן של לכתחילה, עדיף שלא יקיים כלל, מאשר שיקיים באופן שיצא בה בדיעבד. בשיעור זה ננסה להבחין מתי נכון כלל זה ומתי לא.
מי שיכול לקיים מצוה רק באופן שיצא בה בדיעבד, האם לכתחילה עדיף שלא יקיימנה כלל * האם סמיכה היא דין מצד הקרבן, או מצד הגברא המביא קרבן * ראיה שסמיכה היא דין שעיקרו מצד הגברא * ביאור החילוק בין הדין שלא להקריב בלי סמיכה למרות שכשר בדיעבד, לקריאת שמע באופן של דיעבד * אם הסמיכה היא מצוה בגברא למה לא יוכל לכתחילה להביא קרבן בלי לסמוך שהרי הוא אנוס
מי שיכול לקיים מצוה רק באופן שיצא בה בדיעבד, האם לכתחילה עדיף שלא יקיימנה כלל
ברצוני לחדש חידוש גדול שאחר כך אומר למה אינו נכון, אך כך היא הדרך הנכונה בדברי תורה – להעמיד היטב את הצדדים זה מול זה ולבארם, ורק אחר כך להכריע איזה מהם הנכון.
החידוש הוא כזה: אדם שיכול לקיים מצוה רק באופן שיצא בדיעבד, ולא לכתחילה – וכגון מי שיכול לקרוא קריאת שמע בלי שישמיע לאוזנו – עדיף שלא יקרא בכלל, מאשר שיקרא ויצא רק בדיעבד. זה נשמע אולי מוזר, אך אביא ראיה לזה.
הגמרא במסכת חגיגה (ד, א) לומדת מהפסוק "יראה כל זכורך" שטומטום ואנדרוגינוס אינם מביאים קרבן חגיגה, [ומבואר שם בגמרא שאם היו ספק זכר ודאי שהיו פטורים ולא היה צריך פסוק לזה, שהרי אי אפשר לחייבם להביא מספק כי שמא הוא חולין בעזרה; ומה שצריך פסוק הוא למעט אנדרוגינוס שהינו בריה בפני עצמה, ולמעט טומטום שידוע שהוא זכר, אלא שהוא מכוסה].
והקשו התוספות (ד"ה אלא) למה טומטום שהוא ספק לא יביא קרבן חגיגה על תנאי, ויאמר, אם אני זכר הרי זו לחובתי, ואם אני נקבה יהא לנדבה. ותירצו, שכיון שלא יוכל לסמוך על הקרבן – שהרי לנקבה אסור לסמוך על הקרבן בכל כוחה שהרי פטורה מן הסמיכה (חגיגה טז, ב), ואם תסמוך בכל כוחה הרי היא משתמשת בקדשים – אם כן אם יביא הטומטום קרבן יבטל ממנו את דין הסמיכה, וכיון שיש צד שהוא זכר וחייב בסמיכה, אי אפשר לתקן שיביא קרבן בלי סמיכה. ומוסיפים התוספות ואומרים שאע"ג שסמיכה אינה מעכבת ובדיעבד כשר הקרבן אף בלי סמיכה (יומא ה, א), מכל מקום לכתחילה אין לנו לתקן לו להביא קרבן ולבטלו מסמיכה.
הרי מפורש בדברי התוספות שעדיף לא להביא קרבן כלל מלהביאו באופן שיוצא בו בדיעבד. ומכאן רציתי לחדש שאותו הדין יהא בקריאת שמע, ומי שאינו יכול לקרוא קריאת שמע באופן שיצא בו לכתחילה, וכגון שאינו יכול להשמיע לאוזנו – עדיף שלא יקרא בכלל, משיקרא בלי שישמיע לאוזנו שיצא רק בדיעבד. ומכאן אציב שאלה האם זה פסק הלכה נכון או לא?
האם סמיכה היא דין מצד הקרבן, או מצד הגברא המביא קרבן
נסביר את הרעיון. בפשטות, דין סמיכה בקרבנות הוא דין מדיני הקרבן, וכמו שיש בקרבן דין שחיטה וזריקה וכו' יש גם דין סמיכה. בא העמק ברכה (פומרנצ'יק, חגיגה עמ' קג-קה) ומביא ראיה שאין זה כך, אלא הסמיכה היא מצוה בפני עצמה שעיקרה הוא מצד הגברא המביא את הקרבן, ואינה כשאר עבודות הקרבן שהם מצוה שעיקרה מצד החפצא – שהקרבן צריך שיעשו בו העבודות הללו. ובהגדרה קצרה: הסמיכה היא לא מחיובי הקרבן המוטלים על הבעלים, אלא מחיובי הבעלים כשמביא את הקרבן.
ומביא לזה העמק ברכה ראיה נפלאה. המשנה במסכת חגיגה (יז, א) מביאה שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדין הסמיכה על קרבן שלמים שמביאים ביום טוב. בית שמאי אומרים שהסמיכה צריכה להיעשות מערב יום טוב, כי לשיטתם אין חובה שתהיה השחיטה מיד אחר הסמיכה, ובית הלל אומרים שיש דין תיכף לסמיכה שחיטה, ואם כן יש לסמיכה להיעשות ביום טוב עצמו ולא מערב היום טוב.
והנה מובא בגמרא (פסחים ע, ב) שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא ידי חובת קרבן חגיגה. וכתבו שם התוספות (ד"ה שלמים) שהמקור לכך הוא כי קרבן חגיגה הוא דבר שבחובה וצריך שיקדישו לשם החג – והסברא נותנת שהצריכה התורה גם שתהא שחיטתו בחג עצמו ולא קודם לכן.
והקשה העמק ברכה, אם נאמר שהסמיכה היא חלק מעבודת הקרבן כמו שחיטה, והינה דין מצד החפצא של הקרבן, אם כן כמו שהסברא נותנת שהשחיטה צריכה להיעשות ביום טוב עצמו, מאותה סברא גם הסמיכה צריכה להיעשות ביום טוב, ולא קודם לכן. מעתה, היאך סוברים בית שמאי שניתן לסמוך מערב יום טוב? מוכרח – אומר העמק ברכה – שהסמיכה אינה חוב מצד החפצא של הקרבן, אלא היא חיוב של הגברא בשעה שמקריב, ולכן יש מקום לשיטתם של בית שמאי שניתן לסמוך מערב יום טוב.
ראיה שהסמיכה היא דין שעיקרו מצד הגברא
ונביא לזה ראיה נוספת. התוספות במנחות (צג, ב) הקשו למה צריך פסוק שנשים אינן סומכות, והרי סמיכה היא מצות עשה שהזמן גרמא – שזמנה ביום ולא בלילה, שהרי הסמיכה צריכה להיות תיכף לשחיטה, ושחיטה היא רק ביום – ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. [ובאמת העמק ברכה רוצה לחדש שאין זה נקרא מצוה שהזמן גרמא כי אין דין בסמיכה מצד עצמה שתהיה ביום ולא בלילה, אלא זה כך רק מחמת שהסמיכה צריכה להיות תיכף לשחיטה; אבל בתוספות כתוב לא כך].
ונראה לתרץ את קושית התוספות על פי יסוד שכתוב בריטב"א. התוספות במסכת קידושין (כט, א ד"ה אותו) מקשים למה צריך לימוד מיוחד – 'אותו, ולא אותה' – שאשה פטורה מלמול את בנה, והרי זו מצות עשה שהזמן גרמא שהרי מילה זמנה ביום ולא בלילה, ונשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן. ומתרץ הריטב"א שהפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן זה דווקא ממצוות המוטלות על גופו של האיש – "אקרקפתא דגברא" כמו תפילין וציצית, אבל המצוה למול את בנו אינה חובה שמצד גופו של האיש, אלא הוא חובה בחפצא של הבן שהוא צריך להיות נימול, והתורה הטילה מצוה זו על האב. מצוה כזו אינה בכלל הפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, לכן צריכים אנו למיעוט מיוחד לפטור אשה מלמול את בנה.
וניתן לומר שאף התוספות בקידושין מודים ליסודו של הריטב"א, ומה שלא תירצו כן הוא משום שסברו התוספות לדעתם החובה של האב למול את בנו אינה החובה שמצד החפצא של הבן שיהיה מהול – שאין חיובו של האב לקיים את מצותו של הבן, אלא זה חיוב בגברא המוטל על האב למול את בנו. ואם כן אף חיוב זה הוא בכלל כל המצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות.
מכוח יסוד זה של הריטב"א מחדש המנחת חינוך (מצוה קיב) שאשה חייבת בשביעית – הגם שזו מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי נוהגת רק אחת לשבע שנים – כיון שזו מצוה שעיקרה בקרקע, שהרי אין איסור מלאכה על האדם, אלא יש דין שהקרקע תשבות, וכלשון הכתוב "ושבתה הארץ" ומכוח זה אסור לאדם לעבוד בה, ועל פי יסודו של הריטב"א אין בזה את הכלל הפוטר נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן.
ביסוד זה מתיישבים היטב גם דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה. כתב הרמב"ם (בית הבחירה א, יב): "אין בונין את המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן, ביום מקימין לא בלילה. ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם – אנשים ונשים כמקדש המדבר". והתמיהה על דבריו קמה ועולה מתוך הדברים – מאחר שהמצוה היא ביום ולא בלילה, אם כן היא מצות עשה שהזמן גרמא, ולמה נשים חייבות במצוה זו?
ולפי היסוד שכתב הריטב"א תהיה התשובה פשוטה, שהרי מצות בנית בית המקדש אף היא מצוה שעיקרה בחפצא, שהרי עיקר המצוה היא שיהא המקדש בנוי, וכמו שכתב הרמב"ם קודם לכן (פ"א ה"א): "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות" – הרי שהמצוה היא בחפצא שיהיה המקדש בנוי, ולא בגברא. בזה לפי חידושו של הריטב"א אין את הכלל שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
ונחזור לענייננו. ביסוד זה של הריטב"א תתורץ קושית התוספות הנ"ל במנחות למה צריך פסוק שנשים אינן סומכות ואין פוטרין אותן מחמת הכלל של מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. התירוץ הוא שהרי סמיכה הוא דין שעיקרו בחפצא, וממילא אין בזה את הכלל של מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
אלא שעלינו להבין למה התוספות לא תירצו כן, אם אכן כמו שכתבנו שאף התוספות מסכימים ליסוד זה. התשובה היא – שהתוספות למדו שסמיכה היא דין שעיקרו בגברא – שהיא מצוה על הגברא שיסמוך, ולא דין שעיקרו מצד החפצא של הבהמה, ואם כן אין שייך בזה את יסודו של הריטב"א, ומצות סמיכה אכן אמורה להיות שייכת לכלל מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות.
ביאור החילוק בין הדין שלא להקריב בלי סמיכה למרות שכשר בדיעבד, לקריאת שמע באופן של דיעבד
עתה נחזור לתחילת הדברים. תהינו האם ניתן ללמוד ממה שכתבו התוספות – שעדיף לא להביא קרבן מלהביא ולא לסמוך – שכמו כן עדיף שלא לקרות קריאת שמע מלקרוא באופן שיצא רק בדיעבד, וכגון שלא ישמיע לאזניו.
לפי היסוד שהעמדנו שמצות סמיכה היא מצוה בגברא, ואינה חלק ממצות הקרבן, החילוק הוא פשוט. שהרי לפי יסוד זה, כשמביא קרבן בלי סמיכה אין זה נחשב שהביא קרבן בצורה של דיעבד, אלא נחשב שהכניס עצמו למצב שביטל לגמרי את מצות הסמיכה שלו. כי דווקא אם מצות הסמיכה היתה חלק מהקרבת הקרבן, אם כן הבאת קרבן באופן שאין יכול לסמוך עליו אינה נחשבת לביטול מצות הקרבן, אלא רק שאינו מביא את הקרבן בצורה הכי ראויה; אבל מאחר שהוכחנו שמצות הסמיכה עיקרה הוא בגברא, אם כן כשמביא בלי סמיכה, מצות הסמיכה מתבטלת לגמרי, ואף אינה מתקיימת באופן של דיעבד.
בזה דווקא כתבו התוספות שעדיף שלא יביא משיביא ולא יסמוך, שהרי מי התיר לו להכניס עצמו למצב שיבטל את מצוותו לגמרי. לעומת זאת לגבי קריאת שמע – אם קורא באופן של דיעבד, אין כאן ביטול גמור של מצוה, אלא יש כאן מצוה המתקיימת שלא בשלמותה.
אם הסמיכה היא מצוה בגברא למה לא יוכל לכתחילה להביא קרבן בלי לסמוך שהרי הוא אנוס
אלא שעדיין ישנה בעיה לפי היסוד שהעמדנו – כי עדיין ניתן לבוא מכיוון אחר, ולהתיר לו לכתחילה להביא הקרבן בלי סמיכה למרות שמפסיד בזה את מצות הסמיכה לגמרי; ואדרבה, נוכל להוכיח מכוח קושיה זו שמצות הסמיכה עיקרה מצד החפצא – שלא כמו שאמרנו, ורק כך נוכל להבין את דברי התוספות שעדיף שלא להביא הקרבן מלהביאו בלי סמיכה. ונבאר.
המגן אברהם (או"ח יג ס"ק ח) מביא את דעת המרדכי שמותר לאדם ללבוש בשבת בגד ארבע כנפות שאין בו ציצית, שהרי התורה לא אסרה ללבוש בגד ארבע כנפות בלי ציצית, אלא אמרה שאם לבוש בגד ארבע כנפות חייב להטיל בו ציצית. מעתה, בשבת שאסור לקשור הציצית בבגד, הרי הוא אנוס, ואנוס נחשב כמו אינו בר חיוב.
והקשה רבי שלמה איגר (גליון מהרש"א יו"ד סימן כח) לפי דברי המרדכי למה אסור לשחוט חיה ועוף ביום טוב אם אין לו עפר מוכן לכיסוי הדם, הרי אף במצוה זו לא אסרה תורה את השחיטה בלי כיסוי הדם, אלא הדין הוא שמי ששוחט מתחייב בכיסוי הדם; ואם כן שישחוט, ואחר כך יהיה פטור מכיסוי הדם שהרי הוא אנוס שאסור לו לחפור בשבת. ונשאר בצ"ע.
ואמרתי בזה פעם תשובה פשוטה. מצות ציצית היא מצוה על הגברא, שאם הוא לבוש ד' כנפות עליו להטיל בהם ציצית. לעומת זאת כיסוי הדם היא מצוה שעיקרה בחפצא, שרצתה התורה שהדם יהיה מכוסה. וראיה, שהרי אם השוחט לא כיסה את הדם, יש מצוה על כל אחד ואחד שרואה הדם מגולה לכסותו (שולחן ערוך יו"ד כח), לעומת זאת כשאחד לבוש ארבע כנפות בלי ציצית לא מוטל על אחר שרואהו להטיל בבגדו ציצית [מצד מצות ציצית, ורק מצד תוכחה או למונעו מעברה]. והביאור בזה הוא שמצות כיסוי הדם היא מצוה שמצד החפצא – שרצתה התורה שיהיה הדם מכוסה, והטילה זאת על השוחט; לעומת זאת מצות ציצית מתחילה מהגברא שהתורה הטילה עליו חיוב לקשור ציצית בבגדו.
בחילוק זה תתורץ קושיתו של רבי שלמה איגר. דווקא במצות ציצית יש מקום לחידושו של המרדכי שמותר לאדם ללבוש בגד ד' כנפות ולהכניס עצמו למצב של אונס בקיום המצוה, כי שם המצוה היא על הגברא והאונס אף הוא בגברא, אם כן האונס כמו מבטל את המצוה ונחשב כמו אינו בר חיובא. לעומת זאת במצות כיסוי הדם אין מקום לחידושו של המרדכי להתיר לו לשחוט ולהכניס עצמו לאונס שלא יוכל לכסות, שהרי המצוה עיקרה בחפצא שיהא הדם מכוסה, ובזה אף שהאונס פוטר את הגברא, אך אינו גורם שלא יהיה הדם צריך כיסוי. בזה אף להמרדכי אסור לאדם להכניס עצמו לאונס.
ומעתה אם נחזור לסמיכה – יקשה, למה כתבו התוספות שאם אי אפשר לסמוך עדיף שלא יביא הקרבן כלל, הרי אם כדברינו שהסמיכה היא דין בגברא, שוב יש בזה מקום לדברי המרדכי שיהיה מותר לו להכניס עצמו לאונס – להביא קרבן, ולא לסמוך עליו, וכמו גבי ציצית שיכול בשבת ללבוש בגד ד' כנפות, אף שמכניס עצמו לאונס שאינו יכול לקשור בו ציצית.
מוכרח, שמצות סמיכה הינה בחפצא, ולכן לא שייך בזה ההיתר של המרדכי להכניס עצמו לאונס, שהרי האונס הוא פטור בגברא, ועדיין יצטרך הקרבן סמיכה, וזה דומה למצות כיסוי הדם, שאם אינו יכול לכסות אסור לו לשחוט ולהכניס עצמו לאונס שייפטר מן הכיסוי וכנתבאר.
אבל באמת נראה שהאמת היא כמו שהוכחנו שסמיכה היא דין בגברא, והחילוק שחילקנו על פי זה בין דין דיעבד בקריאת שמע נכון הוא. ולא נאריך בזה עתה.
***