כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים
ה כסלו תשע"ח
בגמ' ברכות מ:
"ר' יוסי אומר בכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו"
וכתב הרמב"ם הל' ק"ש פ"א הל' ז':
"ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם. מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום . . כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע".
דהיינו לשיטת הרמב"ם אם שינה בברכות ק"ש צריך לחזור ולברך
ושואל הכס"מ:
בגמ' בברכות שם:
"בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא"
ועוד בגמ' ברכות נד: לעניין ברכת הגומל:
"רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי עשרה והא איהו לא קא מודה, לא צריך דעני בתרייהו אמן"
ומשמע משני העניינים הנ"ל שלמרות ששינו ממטבע שטבעו חכמים יצאו י"ח, וקשה על הרמב"ם שפסק שחוזר ומברך.
ובאמת בשו"ע פסק שגם אם שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, יצא.
והנה בהל' ברכות פ"א הל' ה' כתב הרמב"ם:
"ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום ואין לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה וכו'".
ובהל' ו' ממשיך:
"וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון . . ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא".
ודברי הרמב"ם לכאורה סותרים זה את זה דבהלכות ק"ש כתב דאם שינה לא יצא ובהלכות ברכות כתב דיצא.
ואומר הגר"א דהרמב"ם חזר בו ובאמת פוסק שהוי טועה, אבל אם שינה, יצא.
והדברים נראים תמוהים, דאם חזר בו מדוע לא תיקן בהלכות ק"ש !? ויש לישב.
ובבריסק דייקו ואמרו דאם הרמב"ם הביא דין ברכות ק"ש באופן מיוחד ופרטני בהלכות ק"ש ולא בהלכות ברכות , כמו שאר ברכות, הרי דמשמע מכך שיש להם דין מיוחד.
וע"כ יש להסיר שברכות ק"ש הינם חלק ממצוות ק"ש ומי ששינה בברכות צריך לחזור משא"כ בשאר ברכות, שם הברכה היא חיצונית למצווה ואם שינה "אינו אלא טועה" אבל א"צ לחזור ולברך.
וצריך להסביר החילוק.
ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד לגבי מי שמקיים מצווה מספק, כגון טומטום ואנדרוגינוס במ"ע שהזמן גרמא האם מברך או לא.
לשיטת הרמב"ם אינו מברך, שספק ברכות להקל, ולשיטת הראב"ד כיוון שחייב לקיים המצוה מספק, צריך גם לברך.
ושואלים האחרונים: הרמב"ם פוסק שמי שמסתפק האם קרא ק"ש צריך לחזור על ק"ש עם ברכותיה. ואם ספק ברכות להקל מדוע צריך לחזור גם על הברכות?
מתרץ הכס"מ: ע"פ תשובת הרשב"א – ברכות ק"ש הינם חלק בלתי נפרד מקריאת שמע (ברכת יוצר אור מקבילה לשמע ישראל, ברכת אהבת עולם מקבילה לואהבת, וגאל ישראל ליציאת מצרים) ולכן אם חוזר, חוזר על הכל, כולל הברכות.
ההלכה היא שאילם לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. ואיתא בירושלמי דהטעם לכך היא מפני שאינו יכול לברך.
ותמה הרב מבריסק מה ההסבר בכך, האם אנו אומרים לאילם שלא יטול ידיים מכיוון שלא יכול לברך!?
ועונה: כאשר המצווה היא בחפצא של המצווה כגון תרומה, שהחיוב הוא על הכרי, הרי שהברכה היא חלק מהמצווה ואם לא יכול לברך יש פגם בקיום המצווה. משא"כ כאשר זו מצווה על הגברא – כגון נטילת ידיים וכיוצ"ב שאז הברכה אינה חלק אינטגרלי מהמצווה וחייב לקיים גם אם לא יכול לברך.
ועפ"ז שיטת הראב"ד דלעיל, שסובר שבכל מקום שמקיים מחמת ספק צריך לברך, היינו מחמת שלשיטתו תמיד הברכה היא חלק מהמצווה ואם חייב לקיים, חייב גם לברך.
מה, אפוא, שיטת הרמב"ם?
הרמב"ם הלכות ברכות פ"א ה"ב:
"ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואחר כך יהנה ממנו ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה וכן אם הריח ריח טוב מברך ואחר כך יהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל…"
ובה"ג: "וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה".
דהיינו הרמב"ם מדמה ברכת המצוות לברכת הנהנין, וכשם שאם אכל ולא בירך, מעל, כך גם בברכת המצוות.
ושואל התורת זרעים: מה עניין זה לזה ? איך שייך עניין מעילה בקיום מצווה בלא ברכה?
ואיתא בגמרא לגבי מי שאכל ונזכר שלא בירך:
"בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף. אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא אטבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא במעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי".
דהיינו רבינא רצה לדמות את מי שאכל ולא בירך – ברכות הנהנים, לגר שמברך לאחר שטובל – ברכת המצוות. ושוב יש להבין איך הגמרא רוצה לדמות זל"ז?
מסביר ר' יושע בר: יש כאן ברמב"ם דין וגדר חדשים בברכת המצוות.
כשם שברכת הנהנים מתירה לאדם את האכילה, כך גם בברכת המצוות, היא מתירה לאדם לקיים את המצווה. בלי ברכה אין היתר לאדם לקיים את המצווה !
(וכהאי כגוונא: "על מה אבדה הארץ , על שלר בירכו בתורה תחילה" , ללא ברכת היתר אין היתר ללמוד תורה!)
הרמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ב:
"כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהן מדברי סופרים. שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף ואם היו פירות שאם זרקן ימאסו כגון תותים וענבים מסלקן לצד אחד ומברך ואח"כ בולען ואם אינן נמאסין כגון פולים ואפונים פולטן מפיו עד שיברך ופיו פנוי ואחר כך אוכל".
דהיינו לשיטת הרמב"ם אם התחיל לשתות ונזכר שלא בירך יבלע ויברך אחר כך.
והשיג עליו הראב"ד מניין לרמב"ם דין זה שיכול לסיים השתיה קודם שיברך.[1]
אלא שהדברים הינם כמו ברבינא שרצה לדמות ברכת הנהנים לטבילת גר, כך גם בשתייה כיוון שאינו יכול יברך אחרי שיבלע.
וזה חידוש גדול דהרי בגר לא יכל כלל לברך לפני טבילתו שהרי לא היה יהודי עדיין, משא"כ בשתיה שזה בפשיעתו.
אלא שלפי מה שאמרנו ניתן לדמות זל"ז וכשם שבברכת המצוות ניתן להחיל את הברכה-המתיר למפרע, כך גם בברכת הנהנים, בדיעבד, אם כבר שתה ושכח לברך, יכול לברך ולהחיל את המתיר-הברכה למפרע.
כל זה הינו דווקא בברכת הנהנין וברכת המצוות ששם הברכה היא המתיר של הפעולה, האכילה/קיום המצווה. אבל בברכות ק"ש הברכה הינה חלק אינטגרלי מקיום המצווה .
כאן הברכה אינה מתיר של הקריאת שמע אלא חלק ממעשה המצווה עצמה ולכן אם שינה ממטבע שטבעו חכמים צריך לחזור ולברך.
והיות ובברכת המצוות הברכה הינה "רק" מתיר, כאשר מקיים מספק (כגון טומטום ואנדרוגינוס), סובר הרמב"ם שאינו חוזר ומברך ויכול לקיים המצווה גם ללא המתיר.
[1] הראב"ד סובר שמדובר שאין לו משקים אחרים, ולכן כיוון שאינו יכול לקיים מצוות ברכה, ישתה ללא ברכה, אבל אם יש לו משקים אחרים, יפלוט את המשקים שבפיו, ויקיים את מצות הברכה על האחרים.