הדליק במקום רוח מצויה וכיסה הנר בזכוכית אחרי ההדלקה

בשיעור זה נדון על מה שמצוי אצלנו שמדליקים בתוך בית מנורה כשבשעת ההדלקה דלת בית המנורה פתוחה ויכולה לבוא רוח מצויה ולכבות הנר. ומכאן נרחיב בנידון האם יש להחשיב דעת האדם כרוח מצויה והנפק"מ שיש בזה.

תמיהה על המדליקים בתוך בית מנורה כשבשעת ההדלקה דלתו פתוחה ויכולה הרוח לכבות את הנר * מי שבשעת ההדלקה היה בדעתו לכבות הנר קודם שידלק כשיעור הנצרך * הדליק בפחות מהשיעור על דעת להוסיף שמן אחר ההדלקה ולהשלים השיעור * גם אם מחשבה אינה כרוח מצויה – יש לחלק בין מצוה שעיקרה על הגברא למצוה שעיקרה על החפצא * הוכחות שמצות נר חנוכה עיקרה על החפצא – שתהא הדלקה בבית * העולה מהדברים לגבי הדלקה בבית מנורה

תמיהה על המדליקים בתוך בית מנורה כשבשעת ההדלקה דלתו פתוחה ויכולה הרוח לכבות את הנר

כתב המשנה ברורה (תרעג ס"ק כה) שאם הדליק נר חנוכה במקום שישנה רוח מצויה, ואחר ההדלקה כבה הנר, לא יצא ידי חובתו, ולא שייך בזה דין "כבתה אין זקוק לה", כי נחשב כמו שלא שם שמן כשיעור, ולא יצא ידי חובתו. ובפשטות לפי דבריו גם אם אחר כך העמיד בפני הרוח מניעה שלא יכבה הנר הנר לא יצא ידי חובתו, ודומה למי שהדליק נר כשהיה בו פחות מכשיעור, ואחר ההדלקה הוסיף שמן להשלים השיעור שלא מועיל וכמו שפסק השולחן ערוך (תרעה, ב).

ויש להעיר לפי זה על מה שמצוי אצלנו שמדליקים את הנרות בתוך בית מנורה להגן עליהם מפני הרוח, ובשעה שמדליק דלת בית המנורה פתוחה, ויש פעמים שאם ישאיר זאת כך תבוא רוח מצויה ותכבה את הנרות בתוך חצי שעה – וא"כ בשעת ההדלקה הרי זה כמו שנתן שמן בנר בשיעור פחות מחצי שעה, ושוב לא יועיל מה שאחר כך סוגר את דלת בית המנורה, כי זה דומה למי שהדליק הנר בזמן שהיה בו שמן פחות מכשיעור, ואחרי ההדלקה הוסיף שמן שלא יצא ידי חובתו וכנפסק בשולחן ערוך (תרעה, ב).

ואכן בשם המהרי"ל דיסקין מובא שהיה מדליק דרך חור קטן בזכוכית, וכנראה חשש שאם יפתח את דלת בית המנורה בעת ההדלקה ואחר כך יסגור, יהא זה כמוסיף שמן אחרי ההדלקה. אמנם עדיין צריך ליישב את מנהג העולם שאין מקפידים בזה.

ושמא ניתן לומר שאין לדמות סגירת בית המנורה להוספת שמן, כי סגירת בית המנורה אינה נחשבת מעשה חדש בנר, אלא רק כמו שמסלק מניעה, ואילו הוספת שמן הוא מעשה חדש שלא היה בשעת ההדלקה. וא"כ יש לומר שדווקא באופן שבשעת ההדלקה היה חסר שמן בנר, לא יועיל לו אם יוסיף שמן, אך אם נתן שמן כשיעור הראוי, אלא שהיתה מניעה חיצונית שיכולה לכבות הנר, כל שהסיר המניעה, אפשר שיוצא ידי חובתו.

אך ניתן לומר בזה הרבה יותר. יתכן לומר שהיות שכבר בשעת ההדלקה היה בדעתו לכסות את בית המנורה מיד אחרי ההדלקה – יש לדון את מחשבתו כרוח מצויה שתכסה את הנרות, ושוב אין רוח מצויה שתכבה אותם, שהרי כיון שיהיו מכוסים עוד קודם שתבוא הרוח לא יכבו.

מי שבשעת ההדלקה היה בדעתו לכבות הנר קודם שידלק כשיעור הנצרך

קודם שנרחיב בענין, נביא שאלה דומה – אך הפוכה. מעשה באדם שחיבר את בית המנורה לחלונו עם אזיקונים. וכך הדליק מדי יום. ביום החמישי, כמה דקות אחרי ההדלקה נמסו האזיקונים מחום האש, בית המנורה נפל, וכבו הנרות. התברר שאין בכוח האזיקונים לשאת חום של חמשה נרות למשך חצי שעה. ונשאלה השאלה, האם נאמר שיצא ידי חובתו, שהרי מעיקר הדין די בנר אחד, וכשהדליק נר אחד היה בכוח האזיקונים לשאת את בית המנורה ויכול היה הנר לדלוק חצי שעה. מאידך יש לומר, שהיות ובשעה שהדליק את הנר הראשון היה בדעתו להדליק נרות נוספים, והם עתידים להמיס את האזיקונים, ועל ידי זה יפול בית המנורה ויכבו הנרות, הרי זה כמו רוח מצויה שתבוא ותכבה האש, ולא יצא אף בנר הראשון שהדליק.

פסק השולחן ערוך (תרעג, ב) כבתה אין זקוק לה. היינו, אם הדליק כהוגן ולאחר מכן כבה הנר מאיזו סיבה שהתחדשה, יצא ידי חובתו, ואינו זקוק לחזור ולהדליק. ויש להסתפק מה הדין אם הדליק נר שיש בו כשיעור חצי שעה, ובדעתו היה לכבות את הנר אחרי רבע שעה, וכיבה. האם מדמים זאת למי שנתן שמן מלכתחילה רק כדי רבע שעה שלא יצא ידי חובתו.

וניתן להביא ראיה לנידון זה מדין אחר שנפסק בשולחן ערוך (תרעא, ד), שאם מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם הפתילות קרובות זו לזו אין עולה לו אפילו לנר אחד מפני שנראה כמדורה. ויש להקשות, מאחר שמעיקר הדין די בנר אחד – למה לא יצא ידי חובתו, והלא בשעה שהדליק את הפתילה הראשונה, עדיין לא היה נראה כמדורה.

והוכיח מכך הגר"ח קנייבסקי שליט"א, בספרו טעמא דקרא, שמחשבתו של אדם נחשבת כרוח מצויה – אף שהאדם הינו בעל בחירה ויכול לחזור בו ממחשבתו. ולכן מאחר ובשעה שהדליק את הפתילה הראשונה היה בדעתו להדליק בקערה זו עוד פתילות, הרי זה כרוח מצויה שתבוא ותדליק את שאר הפתילות ויהא כמדורה, ולכן לא יצא ידי חובתו כבר בנר הראשון.

וכמו כן, אומר הגרח"ק, בנידון הנזכר שבשעה שהדליק דעתו היתה לכבות את הנר אחר רבע שעה, לא יצא ידי חובתו כי יש להחשיב זאת כמדליק במקום רוח מצויה שעתידה לכבות הנר תוך הזמן.

ולכן גם בנידון שהבאנו – שהדליק בבית מנורה המחובר עם אזיקונים שאינם יכולים לעמוד בחום של חמשה נרות, לא יצא ידי חובתו בנר הראשון, שהרי בדעתו להדליק מיד עוד נרות שיגרמו שיכבה האש, והרי זה כמדליק במקום שעתידה לבוא רוח מצויה ולכבות את הנרות.

וניתן להביא ראיה לכך. הגמרא במסכת שבת (כ, ב) מסתפקת במי שיש לו שמן כדי נר אחד, והוא צריך להדליק נר שבת ונר חנוכה, מה עדיף, ואומרת הגמרא שנר שבת עדיף משום שלום בית. ויש להקשות, למה לא נאמר שידליק נר חנוכה ומיד אחר ההדלקה יכבה את הנר וידליק עם השמן נר שבת, וכך יצא גם ידי נר חנוכה שהרי הדליק נר שיכול לדלוק חצי שעה – ומה שאחר כך כבה, אין בכך בעיה שהרי 'כבתה אין זקוק לה', וגם יוכל להדליק נר שבת.

ומוכרח שבמקרה כזה לא יצא ידי חובת נר חנוכה. ודין כבתה אין זקוק לה אין שייך לכאן, כי מאחר שהיה בדעתו מלכתחילה לכבות את הנר מיד אחרי ההדלקה, נחשבת מחשבתו כרוח מצויה שיכבה הנר, והרי זה כמדליק במקום שיש רוח מצויה שיכולה לכבותו שחסר בעצם ההדלקה.

ולכאורה יש לדייק כן בגוף דברי השולחן ערוך הנזכרים שכתב (שם) מיד בהמשך הדין של כבתה אין זקוק לה: "וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה" ומשמעות הדברים שדווקא אם כיבה בשוגג יצא ידי חובתו, אבל אם כיבה במזיד לא יצא, ואין אנו דנים בזה דין 'כבתה אין זקוק לה'. ועל פניו הדברים תמוהים – מה לי אם כיבה בשוגג או במזיד, והלא דין 'כבתה אין זקוק לה' הוא מכוח זה שהדלקה עושה מצוה וכבר התקיימה המצוה בשעת ההדלקה, ואם כן אף אם כיבה במזיד נאמר שכבר התקיימה המצוה בשעת ההדלקה, ויצא ידי חובתו.

ונראה שהשולחן ערוך בא למעט את האופן הנזכר שכבר בשעת ההדלקה היה בדעתו לכבות את הנר מיד אחר ההדלקה, ומתוך כך כיבהו במזיד. אופן זה אכן דומה לנר שהדליקו במקום שיכול לכבות על ידי רוח מצויה, וחסר כבר בעצם ההדלקה ולכן לא יצא ידי חובתו.

הדליק בפחות מהשיעור על דעת להוסיף שמן אחר ההדלקה ולהשלים השיעור

והגר"ח קנייבסקי מחדש על פי הדברים, שבאופן הפוך – והיינו אם הדליק נר שאין בו שמן כשיעור, אך בשעת ההדלקה היה בדעתו להוסיף שמן אחרי ההדלקה כדי להשלים השיעור – יצא ידי חובתו. כי מאחר והוכח שמחשבת האדם הרי היא כמו רוח מצויה, לכן, כל שבדעתו להוסיף שמן הרי זה כרוח מצויה שתוסיף שמן, וכמו שעומדת שם מכונה שמכוונת להוסיף שמן אחרי ההדלקה, ויצא ידי חובתו. ומה שפסק השולחן ערוך (תרעה, ב) במקרה כזה שלא יצא ידי חובתו, זה רק באופן שלא היה בדעתו בעת ההדלקה להוסיף שמן.

נידון בגוף החידוש שמחשבת האדם דומה לרוח מצויה, והחילוקים שיש בזה

אלא שיש להעיר בזה מהגמרא במסכת בבא קמא (כו, ב) שאם אדם זרק כלי של חברו מראש הגג ולמטה היו כרים וכסתות, ובא אחר, או אפילו הוא עצמו, וסילקם, והכלי נשבר על הקרקע, פטור מלשלם, משום שבשעת הזריקה היו שם כרים וכסתות שהפסיקו את כוח הזריקה שלו. וכתב החזון איש (ב"ק סימן סב אות יא) שאם רוח מצויה סילקה את הכרים וכסתות, חייב הזורק, כי כרים וכסתות שיכולים להסתלק ברוח מצויה אין נחשבים מפסיקים לכוח הזריקה. ודווקא אדם שסילק את הכרים וכסתות נחשב למעשה חדש, כיון שהוא בעל בחירה שיכול לשנות את דעתו, ולכן אפילו אם תכנן מראש לסלק את הכרים וכסתות אין זה נחשב כרוח מצויה, אלא כהתחדשות מצב, וכיון שבשעת הזריקה היו שם כרים וכסתות שלא היו אמורים להסתלק מעצמם נחשב הפסק לכוח הזריקה.

הרי שאין לדמות דעת האדם להוציא את הכרים וכסתות לרוח מצויה שעומדת להוציא את הכרים וכסתות. דברים אלו סותרים את מה שאמרנו לעיל שמחשבת האדם ודעתו נחשבים כרוח מצויה.

ואם אכן, תחזור השאלה למה אם הדליק פתילות רבות בקערה אין עולה לו אפילו לנר אחד מפני שנראה כמדורה, והלא בשעה שהדליק את הפתילה הראשונה לא היה נראה כמדורה, ואם משום שכבר בתחילה היה בדעתו להדליק את כל הפתילות, ונחשב כמו רוח מצויה שכך יקרה – הרי הוכחנו כעת שדבר התלוי בבחירה של אדם נחשב למעשה שהתחדש אחר כך, ואינו דומה לרוח מצויה.

אכן יש לחלק בזה, שדווקא גבי הוצאת כרים וכסתות שזה מעשה עברה שהרי גורם בזה היזק לחברו, בזה אנו אומרים שאין זה נחשב כרוח מצויה למרות שהיה כן בדעתו, כי יש צד גדול שיתחרט ולא יעבור את העברה. לעומת זאת בקערה שהקיפה בפתילות, הלא לא מדובר שמתכנן לעשות כן כדי שלא לצאת ידי חובה, כי אין אנו עוסקים בשוטה, אלא ודאי מדובר במי שאינו יודע את הדין, וחושב שיצא בזה ידי חובה בהידור על ידי שתהיה אש גדולה ויפה. בכזה מקרה יש לדון זאת כרוח מצויה למרות שהוא בעל בחירה וביכולתו להתחרט, כי הדעת נותנת שיקיים מחשבתו.

ולפי זה מי ששם בנר שמן שאינו מספיק לחצי שעה, אך בדעתו להוסיף אחרי ההדלקה – שוודאי רוצה לקיים את המצוה, ואין לחוש שיתחרט – יש להחשיב זאת כמו רוח מצויה שתשים שמן בנר ויועיל. וכמו כן בנידון שפתחנו בו במה שנוהגים העולם להדליק בתוך בית מנורה שדלתו פתוחה, כשבדעתו לסוגרה מיד אחר ההדלקה – יצא ידי חובתו שהרי ודאי שיסגור. מאידך אם במחשבתו לכבות את הנר אחרי רבע שעה, כיון שזו עברה שהרי על ידי כן לא יצא ידי חובתו, אין לדון זאת כרוח מצויה, ואף בזה יצא ידי חובה.

ועיין בקונטרס ימי הפורים (עמ' לג ד"ה אמנם) שדייק כחילוק זה מגוף דברי החזון איש שכתב גבי כרים וכסתות שסילוקם בידי אדם אינו נחשב כרוח מצויה משום שהזורק ישראל וסילוק הכרים הוא מעשה עברה – אין זה נחשב כרוח מצויה, ומשמע להדיא שרק בגלל שזה מעשה עברה אין להחשיב את מחשבת האדם כרוח מצויה.

ויש להביא ראיה לחילוק זה מדברי התוספות. מובא בגמרא (ב"ק לג, א) שאם אדם זרק אבן, ואחר הזריקה הוציא חברו את ראשו מן החלון ונפגע מהאבן, חייב הזורק בתשלומי החבלה. וכתבו שם התוספות (ד"ה והוציא) שאין זה דומה לזרק כלי מראש הגג והיו למטה כרים וכסתות ובא אחר וסילקם, שפטור הזורק, כי בשעה שזרק היו שם כרים וכסתות, ולמה לא נאמר כן גם בהוציא חברו ראשו אחר הזריקה, שהיות שבשעת הזריקה לא היה שם ורק אחר כך התחדשה הוצאת הראש, יהיה הזורק פטור – וביארו התוספות שבזורק כלי מראש הגג אין לו להעלות בדעתו שיבוא אדם ויסלק את הכרים וכסתות.

והנה זה ודאי שאין כוונת התוספות לומר שהפטור הוא מצד אונס משום שאין לו להעלות כן בדעתו, שהרי הגמרא (ב"ק כו, ב) אומרת סברא אחרת – משום ש'בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה', היינו שאין כוח בזריקתו להזיק. כוונת דבריהם היא שהסברא לומר 'פסוקי מפסקי גיריה' היא רק בזמן שאין סבירות לחשוב שיבא אדם ויסלק את הכרים וכסתות, אבל אם היה כך דרך העולם לא היינו אומרים סברא זו, והיה הזורק חייב.

מדברים אלו ניתן להוכיח את היסוד הנזכר שבבואנו לדון אם מחשבתו של אדם היא כרוח מצויה, יש לחלק בין אם יש סבירות שיעשה את אשר במחשבתו, או שאין סבירות שיעשה כן. ולכן אם מה שיש במחשבתו לעשות הוא דבר עברה, ניתן לומר שאין סבירות שיעשה זאת, ולא תחשב מחשבתו כרוח מצויה. אך אם מה שיש במחשבתו אינו דבר עברה, ניתן להחשיב את מחשבתו כרוח מצויה שכך אכן יארע.

והנה המאירי (ב"ק כו, ב ד"ה זרק כלי) כתב לגבי דין זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, ובא הוא עצמו וסילקם פטור – שזה דווקא באופן שנמלך בדעתו להוציאם רק אחרי שזרק, אבל אם בשעת הזריקה כבר היה בדעתו לסלקם חייב. אכן בשיטה מקובצת (לג, א ד"ה והוציא הלה את ראשו בשם רבי ישעיה) חולק בזה וסובר שאפילו באופן שיש חוט בידו, ובשעת הזריקה היתה דעתו להוציאם קודם שיפול הכלי עליהם – פטור.

ונראה כי שורש מחלוקת ראשונים זו הינה בנידון שאנו עוסקים עתה – האם מחשבת האדם לפעול פעולה מסוימת נידונית כרוח מצויה שכך אכן יקרה, או שכיון שאדם הוא בעל בחירה ויכול לחזור בו, אין מחשבתו נידונית כרוח מצויה, ואף אם פעל בסוף כפי מחשבתו הראשונה נחשבת פעולתו לפעולה חדשה.

התוספות סברו שמחשבת האדם נידונת כרוח מצויה. וכן היא דעת המאירי, [אלא שהמאירי הגביל זאת לאופן שחשב להוציאם, אך אם לא חשב להוציאם נחשב מחמת הכרים שנפסק כוח הזריקה, ורק אחר כך התחדש מעשה הוצאת הכרים]. ואילו השיטה מקובצת סבר שאין לדון את מחשבתו של אדם כרוח מצויה כלל, ולכן אפילו אם בשעה שזרק חשב להוציא את הכרים – כיון שעדיין הדבר תלוי בדעתו ורצונו של האדם שהוא בעל בחירה ויכול להתחרט – נחשב המעשה שפעל בסוף כמעשה חדש.

ומעתה בנידון הנ"ל במי שהדליק נר שהיה בו שמן פחות מכשיעור, והיה בדעתו להוסיף שמן אחרי ההדלקה – לדעת התוספות והמאירי נחשב כאילו רוח מצויה תוסיף שמן, ויצא ידי חובתו. ולדעת השיטה מקובצת מעשה האדם אינו נחשב כרוח מצויה, וממילא לא יצא ידי חובתו.

גם אם מחשבה אינה כרוח מצויה – יש לחלק בין מצוה שעיקרה על הגברא למצוה שעיקרה על החפצא

בספר הר צבי (יו"ד סימן יב עמ' כ) יצא לחדש שאמנם לגבי נזיקין ומיתה מצינו שאם זרק חץ ותריס בידו וסילק את התריס הדין הוא שפטור ואי אפשר לייחס את הנזק לכוחו (יש לעיין תוספות סנהדרין עז, א ד"ה בנזיקין), לגבי שחיטה שיש דין כוח גברא, אין זה כך, ואם יזרוק אדם סכין על בהמה ותריס בידו ויסלק את התריס נחשבת השחיטה כנעשית בכוח גברא וכשרה.

והסברא בזה היא – שלגבי נזיקין כדי לחייב את האדם צריך לייחס אל הגברא מעשה נזק, ולכן מאחר ובשעה שזרק חץ היה תריס בידו, אי אפשר לייחס אליו את מעשה הנזק, שהרי בשעת הזריקה לא היה בכוח פעולתו להזיק. לעומת זאת לגבי שחיטה אין צורך לייחס אל האדם את מעשה השחיטה, שהרי אין לאדם מצוה ללכת ולשחוט, אלא השחיטה היא דין בחפצא של הבהמה שתהיה שחוטה, רק שיש דין שהשחיטה צריכה להיות על ידי כוח גברא, ולא ממילא. בזה הסברא נותנת שגם אם בשעת הזריקה היה תריס שחצץ בין הסכין לבהמה, ניתן להחשיב שנשחטה הבהמה מכוח גברא, שהרי סוף סוף הסכין מועף בכוח גברא.

[ויש להביא ראיה לזה מדין מזיק ברשות שפטור, והלא ודאי שהניזק ניזוק גם כשזה ברשות, ואם כן יש כאן נזק בפועל; אלא הביאור בזה הוא שבנזיקין לא מספיק שיש גברא שניזק, אלא צריך שיהיה שם 'מזיק' על הגברא, וכשזה ברשות לא ניתן לייחס לגברא שם 'מזיק'].

הוכחות שמצות נר חנוכה עיקרה על החפצא – שתהא הדלקה בבית

כתבו התוספות במסכת סוכה (מו, א ד"ה הרואה) שחכמים תקנו ברכת הרואה רק לגבי מצות נר חנוכה, ולא לגבי מצות סוכה, משום שישנם אנשים שאין להם בית ואינם יכולים לקיים את מצות נר חנוכה, לעומת זאת סוכה יכול כל אחד לבנות. אלא שהקשו על כך, אם כן למה לא תקנו ברכת הרואה גבי מזוזה עבור אנשים שאין להם בית, ואינם יכולים לקיים מצוה זו.

ואם נאמר שמצות חנוכה היא מצוה שעיקרה על הגברא, אין מקום לקושית התוספות, שהרי יש חילוק גדול בין מזוזה להדלקת נר חנוכה. מזוזה היא חובת הבית, ומי שאין לו בית אין עליו כלל חיוב. ואילו מצות נר חנוכה היא חובת גברא, ומשכך – מי שאין לו בית, נחשב שיש עליו חיוב, אלא שאין לו אפשרות של קיום.

מוכח א"כ מקושית התוספות שמצות נר חנוכה אף היא חובה מצד הבית – שתהא הדלקה בכל בית, ואינה חובה מצד הגברא.

וניתן לדייק כן – שמצות נר חנוכה עיקרה על הבית – מדברי רש"י (שבת כב, ב) שכתב גבי דין הדליקה בפנים והוציאה לחוץ שלא יצא ידי חובתו: "דכיון דזו היא מצותה, צריך שתיעשה במקום חיובא". ואם נדייק בלשונו לא כתב שצריך 'שיעשה' במקום חיוב, אלא 'שתיעשה' במקום חיוב – משמע שזו חובת הבית שיהא הנר דלוק שם.

וראיה נוספת – בקונטרס נר והלל (עמוד ג-ד) הביא שהקשה הגר"ש רוזובסקי למה גבי מגילה פסק השולחן ערוך (תרפט, ב) שקטן, אפילו הגיע לחינוך, אינו יכול להוציא גדול ידי חובה; ואילו גבי הדלקת נר חנוכה (תרעה, ג) הביא בזה שתי דעות. ותירץ, שיש חילוק בין חיוב קריאת המגילה שהוא חיוב על הגברא, להדלקת נר חנוכה שהוא מצוה על הבית. ולכן דווקא גבי מגילה שצריך להוציא את הגדול ידי חיובו, בזה יש דין שקטן שהוא תרי דרבנן [שצריכים להשתמש בשתי תקנות דרבנן לחייבו – תקנת קריאת המגילה, וחובת חינוך] אינו יכול להוציא את הגדול שהוא חד דרבנן. אבל גבי נר חנוכה שהוא חובת הבית, ורק שצריך לייחס הנר למי שהוא בן חיוב, הסברא נותנת שמאחר והקטן הגיע לחינוך ויש עליו חיוב מדרבנן, מתייחסת ההדלקה לבן חיוב, ואין בזה מקום לחילוק בין מי שחיובו הוא חד דרבנן למי שחיובו הוא תרי דרבנן, ולכן מועילה ההדלקה אף לגדול.

ומעתה, אחר שהוכחנו שמצות נר חנוכה היא מצוה שעיקרה על הבית, אם זרק חץ להדליק נר חנוכה ותריס בידו והוציא את התריס – הדין יהיה שיצא ידי חובתו, ואף שאי אפשר לייחס את מעשה ההדלקה לזורק, למרות זאת כיון שהמצוה עיקרה על הבית ורק שיש דין מצד החפצא שהנר יודלק על ידי בר חיובא, ובזה ניתן להחשיב שהנר נדלק על ידי בר חיובא, וכחידושו של ההר צבי גבי שחיטה – לכן יצא ידי חובתו.

העולה מהדברים לגבי הדלקה בבית מנורה

ולפי זה בנידון שפתחנו בו – במנהג העולם להדליק בתוך בית מנורה כשהוא פתוח ורוח מצויה יכולה לכבותו, ואחרי ההדלקה לסוגרו, שאמנם במושכל ראשון – אם נאמר שמחשבת האדם אינה נידונית כרוח מצויה – הדין הוא שלא יצא ידי חובתו, כי שימת התריס לסלק הרוח הינה מעשה חדש. וכמו גבי זורק חץ על חברו ותריס בידו וסילק התריס שפטור כי בשעת זריקת החץ לא היה בכוחו להזיק.

אמנם אחר המתבאר שמצות נר חנוכה היא מצוה בחפצא, ורק שצריך שתיעשה ההדלקה מכוח בן חיובא, יש לומר שיועיל מעשה סילוק הרוח על ידי בן חיובא להחשיב את ההדלקה שבתחילה להדלקה כשרה. כי דווקא אם עיקר המצוה היתה על הגברא והיינו צריכים לייחס את ההדלקה לגברא אם כן באופן שבשעת ההדלקה היה יכול הנר להכבות ברוח מצויה, והיה חיסרון בעצם המעשה של הגברא,[1] ואם נבוא לייחס את מעשה סילוק הרוח לגברא – הרי זה מעשה חדש, ואי אפשר לייחסו למעשה ההדלקה של הגברא. אמנם מאחר שנתבאר שאין צריך לייחס את מעשה ההדלקה לגברא, רק צריך את סילוק הרוח ע"י בן חיובא כדי שתחשב ההדלקה כנעשתה באופן המועיל – אין בזה חיסרון ויצא ידי חובתו.

אמנם לסברא זו יש מקום רק אם ההדלקה מצד עצמה היתה טובה [–שהיה שמן כשיעור], אלא שהיתה מניעה [–שיכולה לבוא רוח מצויה ולכבות הנר], ואחר ההדלקה הסיר את המניעה, ובזה גרם שההדלקה הראשונה תהיה כשרה – שהרי הנר דולק מכוח ההדלקה הראשונה. אבל באופן שבשעת ההדלקה היה שמן פחות מכשיעור, ואחר כך הוסיף שמן להשלים השיעור – לא תועיל הסברא הנ"ל, שהרי ההדלקה הראשונה לא היתה כלל הדלקה כשרה, ואף מצד הבית, ומה שעכשיו מוסיף שמן הוא מעשה הדלקה חדש.[2]

***

[1] שהרי סוף סוף הדליק באופן שיכבה ואין הבדל בין אם עתיד לכבות מצד הרוח או מצד שחסר שמן.

[2] ואמנם נתבאר לעיל שלהצד שמחשבתו מועילה כרוח מצויה יצא ידי חובתו – זה משום שלצד זה ניתן לייחס את מעשה ההדלקה הראשון כהדלקה אף בשמן שעכשיו הוסיף. אך עתה אנו הולכים כהצד שמחשבתו של האדם אינה מועילה כרוח מצויה, ולמרות כן בנידון דידן יצא ידי חובתו מצד שמעשה הורדת התריס מועיל להחשיב ההדלקה שבבית כהדלקה כשרה. סברא זו אינה מועילה כשההדלקה הראשונה מצד עצמה לא היתה הדלקה כשרה שהרי היה חסר שמן.