בס"ד                                                                                                                                                                                                                                                                     20/4/2026        

ספיקא דאוריתא לחומרא-חלק ב-ר' יעקב ישורון

חזרה: שיטת הרמב"ם "כל כל זה הפוך; כל דבר, למשל חלב, כל דבר שזדונו כרת – כדוגמה חלב – על שגגתו מביאים חטאת, ועל ספק שגגתו, אם אני מסופק אם שגגתי או לא, אני מביא אשם תלוי. עכשיו לגבי זה –אני אומר כרת או לא דווקא, גם איסור מיתת בית דין זה אותו דבר; אפילו כרת שזה פחות ממיתה – כרת, חטאת ואשם תלוי על ספק שגגה. עכשיו בגמרא יש מחלוקת האם צריכים כדי להביא אשם תלוי תנאי נוסף, והתנאי הוא שיהיה מדובר כאן ב'איקבע איסורא'. מה זה איקבע איסורא? הסברנו בשיעור הקודם: איקבע איסורא כלומר זה ספק שבו  בוודאי האיסור נמצא. מה זה לא באיסורא? אם יש לי חתיכה ואני לא יודע אם היא שומן או חלב, אז זה לא באיסור, יכול להיות שאין פה בכלל איסור, יכול להיות שחתיכה זו חתיכה של שומן – זה מצב שלא 'איקבע איסורא'. לעומת זאת, אם יש לי שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואני לא יודע מה זה מה, או יש לי ספק שהוא כבר עם 'איקבע איסורא', כי הספק בוודאי נמצא רק אני לא יודע מה הוא.

בגמרא יש מחלוקת אם כדי שיהיה אשם תלוי חייב להיות מצב של 'איקבע איסורא'; להלכה הרמב"ם פוסק שחייב להיות מצב של 'איקבע איסורא' כדי שיוכל להביא אשם תלוי. הרמב"ם מביא הבנה מחודשת במושג הזה: למשל ספק גירושין – אישה שבעלה זרק לה גט, ספק קרוב לו ספק קרוב לה, היא ספק מגורשת. גם כאן אומר הרמב"ם זה מצב של 'איקבע איסורא', למה? כי הרי לפני שנולד הספק ודאי היה פה איסור! היא היתה  אשת איש.

הרמב"ם מחדש שלא רק אם עכשיו האיסור נמצא זה מצב של 'איקבע איסורא', אלא גם מצב שבעבר בטוח היה איסור. הרמב"ם מסביר שאם זה ספק קידושין, אדם שיש ספק אם הוא קידש אישה או לא, אז המצב הקודם הוא שהיא הייתה פנויה, ולכן זה לא נחשב 'איקבע איסורא' כי אין פה שום איסור קודם.

חלק ב': הוכחות הר"ן והרשב"א נגד הרמב"ם ההוכחה הראשונה שמביא הר"ן לטובת הרשב"א (שספק דאורייתא לחומרה הוא מן התורה) היא שהתורה אומרת שעל ספק צריך להביא קורבן אשם תלוי; אם כל ספק מותר מן התורה, למה להביא קורבן?.

שאלה שנייה: הגמרא שואלת מה המקור לכך שהולכים אחר הרוב, ומביאה כדוגמה את קורבן פסח שבו כתוב 'ועצם לא תשברו בו'. כיוון שאסור לשבור עצם אי אפשר לבדוק אם המוח נקוּב והבהמה טריפה, ובכל זאת אוכלים אותה; הראיה היא שהולכים אחר הרוב שרוב בהמות אינן טריפות. שואל הר"ן: לפי הרמב"ם שכל ספק מותר מן התורה, למה צריך ראיה שהולכים אחר הרוב? הרי גם בלי רוב זה היה מותר מצד הספק.

שאלה שלישית: ספק ערלה בחוץ לארץ מותר לפי הלכה למשה מסיני; שואל הרשב"א לפי הרמב"ם שכל הספקות מותרים, למה צריכים היתר מיוחד לספק ערלה בחו"ל?

ראיה רביעית: התורה מתירה ספק ממזר ('ממזר ודאי לא יבוא… ספקו יבוא'), ושוב שואל הרשב"א – אם כל הספקות מותרים, למה צריך פסוק מיוחד להתיר ספק ממזר?.

חלק ג': הוכחות לטובת הרמב"ם ותירוצים

מנגד, יש שתי ראיות לטובת הרמב"ם:

הראשונה מהפסוק 'רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תכרות' – משמע שרק אם אתה בטוח מותר לכרות, ואם אתה מסופק אסור; אם בכל התורה ספק היה אסור, למה התורה צריכה לציין זאת כאן במיוחד?.

הראיה השנייה היא לגבי 'כוי' (ספק בהמה ספק חיה-חלב בהמה אסור חלב חיה -מותר), שהתורה צריכה ריבוי מיוחד ('כל חלב') כדי לאסור את חלבו; אם כל ספק אסור מן התורה, למה צריך פסוק מיוחד לכוי?.

הרמב"ם מתרץ את הקושיות עליו:

לגבי אשם תלוי, הוא מודה שבמצב של 'איקבע איסורא' הספק אסור מן התורה, ולכן מביאים קורבן. בבהמה זו איקבע איסורא כי קודם שחיטה היא אסורה.

לגבי ערלה בחוץ לארץ, הר"ן מתרץ עבור הרמב"ם שיש מושג של 'מספקי ספוקי להדדי' – שמותר לאחד לתת לשני פרי שהוא יודע שהוא ערלה אם השני מסופק בו, וזה היתר עצמי שחידשה התורה מעבר לכלל הרגיל.

לגבי ספק ממזר, בשם המהרי"ט: ספק ממזר זהו היתר עצמי, שמותר לו לשאת ישראלית וגם ממזרת בו זמנית, ובעצם כל הספקות מותרין מן התורה והחידוש שמותר לו זו ואף זו.

בשם השב שמעתתא מתרץ שמדובר במקרה של 'איקבע איסורא' (כמו התערבבו ולדות אחד כשר ואחד ממזר), שבו ללא החידוש היה אסור כי איקבע איסורא-חידשה התורה שדווקא בממזר ודאי אסור אבל לא בספק.

חלק ד': סוגי רוב וחזקה

יש הבדל בין 'חזקה דמעיקרא' (חזקת הנהגה) לבין חזקות שקשורות בטבע העולם. הוא מביא ראיה מ'שני שבילים' שחזקה דמעיקרא אינה פושטת את הספק במציאות אלא רק אומרת לנו איך להתנהג. אותו יסוד קיים ברוב: 'רוב דאיתא קמן' (כמו רוב חנויות) הוא רוב של הנהגה שלא פושט את הספק במציאות. לעומת זאת, 'רוב דליתא קמן' (כמו רוב בעילות אחר הבעל) הוא רוב חזק שפושט את הספק במציאות. זה מסביר איך הורגים אדם שמכה את אביו – בגלל 'רוב בעילות אחר הבעל' שזה רוב חזק שפוסק שהוא אכן אביו.

שני שבילין- כ"א בא בנפרד – מספק הם טהורים אם באים יחד הם טמאין כי התורה אמרה לנו איך להתנהג, כאילו הם טהורים.

2 כתות עדים המכחישות זו את זו לאחר זמן העידו שוב, רב הונא: בעדות עתידית – ספק פסולים אבל חזקה מעיקרא הם כשרים, כך גם הכת השניה, – זה לא שאין יותר ספק רק התורה אמרה לנו תתנהג כאילו הן כשרין.

ברובא דליתא קמן – כמו רוב בעלות אחרי הבעל – זה פושט את הספק

ברובא דאיתא קמן – זה לא פושט את הספק אלא איך תתנהג.

קפץ אחד מהמנויים- עדר של 100 בהמות ספר עשר הוציא עשירי ודאי והמנוי קפץ ל 90 הלא מנויים – כל העדר מותר – רואים מכאן -אומר השב שמעתתא- שרובא דאיתא קמן הוא לא פושט את הספק אלא אומר לנו איך להתנהג.

עיר שיש בה רוב ממזרים ואחד מהעיר בא על ישראלית – ספק ממזר מותר, הספק ממשיך להיות ספק אלא שההתנהגות פה היא של ספק ממזר מותר כי התורה אמרה ממזר ודאי.

מכה אביו ואמו מות יומת- אולי זה לא אביו? זהו רובא דליתא קמן, התורה פושטת את הספק שרוב בעילות אחר הבעל, הוא כן אביו ולכן הורגים אותו.

בספק כלאים בבגד צמר שבו התערב חוט פשתן; הרמב"ם מתיר שם את הספק, למרות שלכאורה זה 'איקבע איסורא', ומובא תירוץ שזה מצב שבו נעשתה פעולת בירור (צביעה) שלא העלתה דבר.

כמו כן מוזכרת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי חלב כוי ו'ספק ידיעות' כבסיס למחלוקת הראשונים,

הסבר הגר"י קנטרוביץ' מיישב את הקושי מדוע התורה צריכה לציין עונש מיוחד של מיתה בידי שמיים על עבודת טבול יום במקדש, אם ממילא הוא כבר חייב כרת על עצם הכניסה (ביאה) למקדש.

הסברו מבוסס על הבחנה בין הגדרת הזמן שבו מסתיים איסור הכניסה לבין הגדרת הזמן שבו מסתיים איסור העבודה:

• לגבי איסור ביאה (כניסה): האיסור תלוי בהגעה לזמן "ערב". כיוון שזמן בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, הרי שהחיוב בכרת על כניסה במצב זה הוא ספק כרת.
• לגבי איסור עבודה: הגמרא לומדת בגזירה שווה מדין אכילת תרומה ("ובא השמש וטהר") שנדרש מצב של "טהר יומא" – כלומר חושך מוחלט וצאת הכוכבים, כדי שהטבול יום ייחשב טהור לעבודה. לכן, בזמן בין השמשות (שבו עדיין יש אור), האדם נחשב בוודאות טמא לעניין עבודה.

יישוב הסוגיה: הגר"י קנטרוביץ מסביר שהחידוש של התורה בכך שחייבה מיתה בידי שמיים על עבודה הוא למקרה של בין השמשות. במקרה זה, על עצם הכניסה יש לו רק ספק כרת (שהוא עונש קל יותר בגלל הספק), אך על העבודה הוא מתחייב בוודאות מיתה בידי שמיים. התורה נצרכה להשמיענו שהעונש על העבודה חל באופן וודאי ואינו נבלע או מתבטל בספק של הכרת.

הסבר זה משמש בשיעור גם כדי לדון בשיטת הרמב"ם. לפי הרמב"ם, ספק דאורייתא מותר מן התורה, ולכן בבין השמשות אין בכלל איסור תורה על הביאה (כיוון שהיא ספק), אך יש איסור וודאי על העבודה, וזהו המקור לצורך ציון עונש המיתה בנפרד. עם זאת, המקורות מציינים כי אם נגדיר את מצב הטבול יום כ"איתקבע איסורא" (מכיוון שבעבר הוא היה טמא בוודאות), ייתכן שגם הרמב"ם יודה שספק הביאה אסור מן התורה