מרבה בחבילה –חלק א –  ר' צביקה פרוינדליך

השיעור עסק בשאלה הלכתית מרכזית העולה מתוך הקצות החושן: מה הדין כאשר שני אנשים מדליקים שריפה, וכל אחד מהם לבדו היה יכול לשרוף את הבית כולו? מי מהם חייב, או שניהם יחד?

• דעת הטור: הטור קובע שהראשון שהדליק את האש חייב, והשני פטור. הנימוק לכך הוא שממילא הנזק היה קורה בגלל פעולת הראשון, ולכן השני פטור מלשלם על נזק שכבר "קרה" (או עמד לקרות). הקצות מביא את הטור ומציין שלפי הטור, השני תמיד יהיה פטור, גם במקרה של חץ וגם במקרה של אש.
• דעת התוספות (בניגוד לטור): התוספות, לעומת זאת, מתייחסים למקרה של זריקת חץ על כלי. אם אדם זרק חץ על כלי, ובא אדם אחר ושבר את הכלי לפני שהחץ פגע בו, השובר (השני) חייב. הסיבה לכך היא שהכלי היה שלם בשעת השבירה. לפי הקצות, בדעת התוספות, גם במקרה של אש – השני יהיה חייב, לפחות על החלק שלו.
• מחלוקת הקצות: הקצות מציג את ההבדל בין הטור לתוספות כמחלוקת יסודית לגבי מי חייב במקרים כאלה. לפי הקצות, הטור לא מקבל את חידוש התוספות.
• ההבחנה בין "אשו משום חיציו" ל"אשו משום ממונו":
  • אשו משום חיציו: נחשב כפעולה ישירה של המזיק, כמו זריקת חץ. במקרה זה, הנזק נתפס כאילו קרה בשעת ההדלקה הראשונית, כלומר הכל כבר נשרף באופן פוטנציאלי. לפי הר’ ברוך בער לייבוביץ (“הבורבער”) (בדעת הטור), אם הראשון הצית אש שהייתה שורפת את הבית, הבית נחשב כבר "שרוף" בשעת הדלקה, ולכן השני ששורף אותו אחר כך פטור כי הוא "שורף דבר שרוף". נימוק יוסף מביא ראיה לכך שהנכסים משתעבדים משעת ההדלקה, ורואים את כל הנזק כאילו קרה עכשיו.
  • אשו משום ממונו: נחשב כנזק שנגרם על ידי רכושו של אדם (כמו שור שנוגח). במקרה זה, מסתכלים על שעת הנזק בפועל. אם שור רודף אחרי פרי, ובא אדם אחר ואוכל את הפרי לפני שהשור מגיע, האוכל חייב, מכיוון שבשעת האכילה, הפרי היה שלם והשור עדיין לא אכל אותו.
• טענת הרב מבריסק נגד “הבורבער”: הרב מבריסק חולק על הר’ ברוך בער לייבוביץ (“הבורבער”) וטוען ש"אשו משום חיציו" אינו אומר שהאש נחשבת כפעולה ישירה כמו חץ, אלא זו גזירת הכתוב מיוחדת שהתורה חייבה על נזק האש. הוא מסביר שבאש, הרוח היא זו שמעבירה את הנזק, ולכן יש כאן שותף לפעולה. הרב מבריסק מביא שלוש ראיות לכך שאש אינה נחשבת כפעולת אדם המזיק ממש:

1. רציחה: אם אדם הדליק אש והיא הרגה אדם, הוא פטור מעונש מוות (רציחה), וחייב רק בנזיקין. זאת בניגוד לרוצח ישיר, שחייב בעונש מוות. זה מראה שאש אינה נחשבת כפעולה אקטיבית מלאה של האדם.
2. אונס: אם האש התפשטה בגלל רוח שאינה מצויה (מקרה אונס), המדליק פטור. אדם המזיק, לרוב הדעות, חייב גם באונס, ועל כן הפטור באש מראה שאין זו פעולת אדם המזיק ממש.
3. טמון (דבר מוסתר): בגמרא נדון פטור תמון (פטור על נזק לדבר שהיה מוסתר) לגבי אש, אפילו לפי שיטת הרמב"ם ש"אשו משום חיציו". פטורים אלו אופייניים לנזקי ממון, ולא לנזקי גוף או פעולת אדם המזיק ישירה. עובדה שיש פטור תמון מראה שאש אינה נחשבת כאדם המזיק ממש.

• יישוב מחלוקת הטור עם הרב מבריסק: לפי הרב מבריסק, אם אש אינה אדם המזיק ממש אלא יותר דומה לממון, הרי שהנזק נמדד רק בשעת התרחשותו בפועל. לכן, במקרה של שני מדליקי אש, אם האש של השני הגיעה לחלק מסוים לפני אש של הראשון, השני צריך להיות חייב על אותו חלק, בניגוד למה שקובע הטור. זה מציב קושי בהבנת דעת הטור.

השיעור מסתיים בשאלה כיצד ליישב את הקושי הזה, כלומר, כיצד להסביר את דעת הטור על פטור השני במקרה של אש, לאור הראיות של הרב מבריסק המעידות שאש אינה אדם המזיק ממש.

מרבה בחבילה-חלק ב-ר' צביקה פרוינדליך

מקורות אלו דנים בהלכות נזיקין במשפט העברי, תוך התמקדות בסוגיות הקשורות לאחריות על נזקי אש ורכוש. השיעור מתחיל בסקירת מחלוקת בין התוספות והטור בנוגע לשאלת האחריות במקרים בהם אדם זרק כלי או ירה חץ, וגורם שני התערב בטרם נגרם הנזק המלא. לאחר מכן, הדיון מתפתח לניתוח מעמיק של הקצות החושן והבנתו את עמדת הטור, המייחס אחריות למדליק האש הראשון גם אם אש של גורם שני הקדימה אותה. השיעור מציג חידוש של הבורבר המבאר את יסוד החיוב באש באופן שונה מהקצות, ובוחן את ההשלכות של שתי הגישות על מקרים מודרניים שאירעו בבתי דין רבניים. 

הדיון בקצות החושן: אש, כלי וחץ

הקצות החושן (בסימן ש"צ) דן במקרה שבו אדם הדליק אש, ולפני שהאש שלו שרפה בית, הגיע חבר והדליק אש נוספת. האש של החבר שרפה את הבית קודם, אך ברור היה שהאש של הראשון הייתה שורפת את הבית בכל מקרה. השאלה היא מיהו החייב.

מקרה זה מושווה למקרים דומים:

• זרק כלי: אדם זרק כלי מראש הגג, ומישהו אחר שבר את הכלי בדרך, לפני שנפל. הגמרא קובעת שהשובר פטור, שכן הוא "שבר כלי שבור". הכלי נחשב במצב שבירה ברגע זריקתו.
• זרק חץ: אדם זרק חץ על כלי, ומישהו אחר שבר את הכלי לפני שהחץ הגיע. ברור שהחץ היה שובר את הכלי בוודאות. השאלה היא האם דין זה זהה ל"זרק כלי" או שונה.

ההבחנה בין "זרק כלי" ל"זרק חץ"

התוספות מבחינים בין "זרק כלי" ל"זרק חץ":

• ב"זרק כלי": כוח השבירה מונח כבר בכלי עצמו. הכלי "במצב שבירה" ברגע הזריקה, ולכן מי ששובר אותו פטור.
• ב"זרק חץ": אמנם הכלי יישבר בוודאות מהחץ, אך הכלי עצמו כרגע שלם. החץ הוא כוח חיצוני שישבור אותו. לכן, מי ששובר את הכלי לפני שהחץ מגיע, חייב, שכן שבר כלי שלם.

הקצות החושן שואל, האם אדם המדליק אש דומה ל"זרק כלי" או ל"זרק חץ"?. אם זה כמו "זרק חץ", והאש של השני הגיעה קודם, לכאורה השני צריך להיות חייב.

מחלוקת הטור והתוספות

הקצות מתקשה עם דברי הטור. הטור קובע שאם אדם הדליק אש ובא אחר והדליק אחריו, הראשון חייב. זה לכאורה סותר את הבחנת התוספות ב"זרק חץ", שם השני חייב. לכן, הקצות מסיק שהטור חולק על התוספות, ואף ב"זרק חץ" לשיטתו הראשון חייב, בדומה לדין אש.

מקרים בבית הדין הרבני: יהלומים ואש

• מקרה יהלומים: בבתי הדין הרבניים בירושלים, היה מקרה שיהלומים נשברו בדרך אחרי שנפלו לבד (ללא מעשה אדם). נפסק שהשובר אותם פטור, בדומה לדין "כלי שבור". כלומר, כשאין גורם אנושי ראשון, ודבר הולך להישבר, הוא נחשב שבור.
• מקרה אש: מקרה נוסף שנדון הוא אש שנדלקה מעצמה (למשל מחום) ליד יער, ולאחר מכן ילד הוסיף לה אש, והאש שרפה את היער. השאלה היא האם הילד חייב.

    ◦ אם האש דומה ל"חץ", הדין תלוי במחלוקת הטור והתוספות. לפי הטור, הראשון (כמו האש שנדלקה מעצמה, אם נחייב אותה) חייב; לפי התוספות, השני (הילד) חייב. במצב של מחלוקת כזו בבית דין, ייתכן שייפסקו לפטור (ה"מוציא מחברו עליו הראיה").

הסבר הבורבר ורבי חיים מבריסק על חיוב אש

הבורבר (רבי ברוך בער לייבוביץ) מתקשה בהסבר הקצות לחיוב הראשון באש.

• שעת ההדלקה מול שעת הנזק: הרב פרנק, בשם הנימוקי יוסף, פסק ששעת ההדלקה היא הקובעת לחיוב. כל התהליכים הוודאיים שיתרחשו נחשבים כאילו כבר קרו בזמן ההדלקה, אף על פי שבפועל הנזק טרם התרחש. הסבר זה קשה להבנה, אך הוא חל רק במקרה שהאש בטוח וודאי תגרום לנזק ואינה ניתנת לכיבוי.

רבי חיים מבריסק (רבי חיים סולובייצ'יק) מציע שתי אפשרויות להבנת חיוב אש:

1. "אישו משום חיציו": התורה מחייבת על הדלקת אש כפעולה ישירה של האדם, מתעלמת מכוחות טבע כמו הרוח. במקרה זה, האדם הוא הגורם היחיד, והחיוב נקבע בשעת ההדלקה.
2. שימוש בכוחות הטבע: התורה מחייבת את האדם על כך שהשתמש בכוחות הטבע (כמו הרוח) כדי להזיק. אם כך, החיוב הוא רק בשעת הנזק, בדומה לשליחת שור להזיק, שמתחייבים רק כשהשור גורם נזק בפועל. אם הרוח "שאינה מצויה", האדם פטור.

מושג האחריות בנזקי אש

הבורבר, בשם רבי חיים מבריסק, מציע הסבר שלישי מדוע השני פטור במקרה של שני מדליקי אש:

• הפטור של השני אינו מכיוון שהנזק כבר "קרה" (כדברי הקצות), אלא מכיוון שהשני לא הוסיף דבר למעשה המזיק. הראשון, שהדליק את האש, כבר חל עליו חיוב ואחריות מלאה על כל הנזק הוודאי שיגרם. כיוון שהיה כבר "מזיק" אחראי, פעולת השני לא יצרה חיוב נוסף או חדש.
• לפי הסבר זה, במקרה שאש נדלקה מעצמה (ללא גורם אנושי ראשון אחראי), ובא אדם והוסיף עליה אש, אותו אדם כן יהיה חייב, מכיוון שבהיעדר אחראי ראשון, מעשיו מהווים הוספה למעשה המזיק, וחל עליו חיוב אחריות.