מפני מה אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר?

רבים מהראשונים והאחרונים הקשו מדוע לא מברכים ברכת שהחיינו על קיום מצוות ספירת העומר? ונאמרו בענין זה ביאורים שונים.

הבעל המאור (בעל המאור פסחים כח א מדפי הרי"ף) מביא שהסיבה לכך היא כי מצוות ספירת העומר אין בה שמחה והנאה, אלא נצטווינו בה כדי לזכור את עגמת נפשנו על חורבן בית המקדש שנצטווינו בו בהקרבת קרבנות, וביניהם הקרבת קרבן העומר וז"ל: [1]

"ובספירת העומר יש ששואלין מה טעם אין אנו אומרים בו זמן … ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י"ט מספק? וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא, והכין אסיקנא בדוכתא במנחות דאמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא ואע"פ שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו, ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה … ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו"

לשיטת בעל המאור מצוות ספירת העומר היא רק מדרבנן 'זכר למקדש' ועל כן אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר בזמן הזה.

ראיה לדבריו מביא המאור מהגמ' מנחות (סו.)

"גופא, אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא."

ומסביר הגרי"ז (מנחות שם ד"ה בגמ' אמימר):

"ונראה דאי"ז תקנה שתקנו רבנן מצ' ספירה בזה"ז כמו שהיה החיוב מדאורי' בזמן המקדש, דא"כ גם יומי ושועי בעי למימני דם לשבועי בעי זכר כמו ליומי, אלא דזה תקנה שיהיה זכר למקדש והוא תקנה דרבנן מיוחדת זכר למקדש ומשו"ה תקנו רק למימני יומי ולא שבועי … וכן נראה להוכיח מהא דתי' הראשונים דמשו"ה אין מברכין שהחיינו … ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפש … ע"כ דהוי מצ' מיוחדת שתקנו חכמ' זכר למקדש ולא דאותה המצ' שהיתה מה"ת חייבו חכמ' לקיימה בזה"ז …

דהיינו שיש כאן תקנת חז"ל מיוחדת, שלא כעין דאורייתא, אלא כזכר למקדש וע"כ לא אומרים שהחיינו.

ואמנם חלק מהפוסקים סוברים שאף בזמן הזה חייבים במצוות ספירת העומר מן התורה, (רמב"ם תמידים ומוספים פ"ז הכ"ב)  ולשיטתם צריך ליישב באופן אחר משום מה אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר.

והקשה הרב מבריסק: לפי דברי בעל המאור מדוע מברכים שהחיינו על לולב ביום שני של סוכות, אם לא ברך ביום הראשון (מחמת שחל בשבת או ששכח) והרי בזמן הזה נטילת לולב כל שבעה היא רק מתקנת ר' יוחנן בן זכאי "זכר למקדש" כמבואר רמב"ם הלכות לולב פ"ז ה"ט:

"משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים.  ותקנה זו, עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש; וכשייבנה המקדש, יחזרו הדברים ליושנן"  ?

ותירץ: דאמנם בלולב הסיבה לנטילת לולב בזמן הזה היא זכר למקדש אולם הקיום הוא משום קיום המצווה עצמה – נטילת לולב, כעין הקיום במקדש. יש לקיום המצווה, נטילת הלולב, ערך עצמי בפני עצמו.  משא"כ בספירת העומר שכל קיום המצווה הוא אך ורק משום "זכר למקדש". אין ערך עצמי לספירה בפ"ע אלא כזכר למקדש בלבד.[2]

והואיל והספירה הינה מחמת "זכר למקדש " זו גם הסיבה שאני מוסיפים לאחר הספירה: "הרחמן הוא יחזיר לנו את עבודת בית המקדש".

וכך מובא בתוס' (מגילה כ: ד"ה כל):

"אחר שבירך על הספירה אומר יה"ר שיבנה וכו' מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב והיינו טעמא לפי שאין אלא הזכרה עתה לבנין ביהמ"ק אבל לשופר ולולב יש עשיה."

הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ח  ה"ז וה"ח מביא כי בזמן שביהמ"ק היה קיים היה מברך על מצוות כורך אולם בזה"ז אין מברך על כורך, וז"ל:

"ז.  ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד, ומטבל בחרוסת, ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה ומרורים; ואוכלן.  ואם אכל מצה בפני עצמה, ומרור בפני עצמו, מברך על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו…

 ח.  בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם, חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל.  וחוזר ומברך על אכילת מרור, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל; ולא ישהה אותו בחרוסת, שמא יבטל טעמו.  וזה, מצוה מדברי סופרים.  וחוזר וכורך מצה ומרור, ומטבל בחרוסת, ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש."

ויש להבין מדוע, אפוא, בספירת העומר שגם היא "רק" זכר למקדש מברכים ואילו על מצוות כורך אין מברכים.

מובא בשו"ע תפ"ט ס"ק ו:

"אם פתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד' שהוא סבור שהם ד' ונזכר וסיים בה' והם ה', או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בה אינו חוזר ומברך",

הגמ' בברכות יב. מסתפקת:

היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, ופתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, מאי? בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן.

וספק זה לא נפשט בגמרא.

ומביא האגודה שכל זה בברכות כי ספק ברכות (דרבנן) להקל, אבל בספירת העומר שהיא דאורייתא אמרינן ספיקא לחומרא ויחזור ויברך.

ואומר הבית יוסף לדידן שסוברים שספירת העומר בזה"ז דרבנן , יצא , גם אם לא כיוון על היום הנכון.

ולכאורה צריך להבין את דברי האגודה הרי הברכה היא ודאי דרבנן?

ועוד יש להבין מדוע הצטרך השו"ע לחדש לנו דין זה בספירת העומר שאם פתח אדעתא דארבעה וסיים בחמישה שיצא, מה חידוש יש כאן יותר מסתם ברכות שקי"ל שאין חוזר שספק ברכות להקל?

אלא מסביר הגר"א שלא כמו שאר ברכת המצוות שהברכה  לחוד והמצווה לחוד, בספירת העומר הברכה היא חלק ממעשה הברכה. כך סופרים ספירת העומר – ברכה + ספירה.

וכך גם מצאנו לעניין קריאת שמע שאם נסתפק האם קרא ק"ש שצריך לחזור על ברכת שמע כולל ברכותיה, שכן כך הוא "המטבע" שתיקנו חז"ל לקריאת שמע, כך גם בספירת העומר זהו המטבע שתיקנו חז"ל וזהו חלק אחד ושלם של מעשה הספירה.

ואשר על כן נצטרך השו"ע לחדש שגם כאן, בספירת העומר, אינו צריך לחזור על הברכה. ואשר על כן גם סובר האגודה שצריך לחזור, היות והספירה היא דאורייתא והברכה היא חלק ממעשה המצווה ולמרות שהברכה דרבנן צריך לחזור עוד פעם כי כך צורת המצווה.

לפי דברים אלו ניתן לתרץ אם ששאלנו לעיל מדוע יש הבדל בין "כורך" שלא מברכים בזה"ז לספירת העומר שמברכים. שכן בכורך הברכה והמצווה הינם 2 עניינים נפרדים ואילו בספירת העומר עניינם אחד ועל כן גם בזמן הזה יש לברך.

ולפי זה גם נבין עניין נוסף :

מצאנו מספר נוסחאות בספירת העומר: יש אומרים 'לעומר' – "היום ארבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות לעומר", ויש שלא אומרים 'לעומר' –  היום ארבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות לעומר".

לשיטת השו"ע (תפ"ט) לא אומרים "לעומר" – ואת זה ניתן להבין לפי מה שאמרנו. שהיות והברכה היא חלק ממעשה המצווה, לפיכך היות וכבר פתח ובירך ובברכה הזכיר "לעומר" הברכה היא חלק מהמצווה והיות וברך אין צריך להזכיר "לעומר" שוב אין צורך להזכיר זאת בספרה עצמה.

לעומת זאת לרמ"א (כפי שאנו נוהגים) אומרים "לעומר" – שכן יש כאן 2 עניינים מנותקים הברכה והספירה, וגם אם הזכיר בברכה צריך להזכיר "לעומר" בספירה.

• ועדיין יש לנו ליישב את שיטת הראשונים ובהם הרמב"ם שסוברים שספירת העומר דאורייתא וא"כ מדוע אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר?

הרמבם הלכות ברכות פי"א ה"ה אומר:

"העושה מצוה, ולא בירך–אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה; ואם דבר שעבר הוא, אינו מברך.  כיצד:  הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה, ולא בירך תחילה–חוזר ומברך אחר שנתעטף, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית; וכן מברך אחר שלבש, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין, ואחר שישב, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה.  וכן כל כיוצא באלו".

דהיינו שאם עשה מצווה ושכח לברך אם זו מצווה שעשייתה נמשכת כגון תפילין, ציצית, סוכה, יברך אח"כ במהלך העשייה.

ושואל הרב סולובייצ'יק מדוע הרמבם צריך לטעם של עשייתה נמשכת הרי כל רגע ורגע מקיים המצווה מחדש. כל רגע של ישיבה בסוכה הוא קיום נוסף, ואם כן יכול לברך מדין מי שמקיים מצווה ?

אלא מסביר הרב סולובייצ'יק: בכל מצווה יש 2 מרכיבים: מעשה המצווה וקיום המצווה.

ברכת המצוות אינה ברכה על קיום המצווה אלא על מעשה המצווה ועל כן צריך הרמב"ם לטעם של עשייתה נמשכת לומר לנו שעדיין נחשב כמי שעושה מצווה.

אולם בדין שהחיינו הדברים שונים והברכה הינה על קיום המצווה.

והנה כאשר פלוני ממנה שליח לקביעת מזוזה מי שיברך שהחיינו הוא דווקא בעל הבית כי כאן מה שקובע זה קיום המצווה, השמחה שבקיום המצווה, בעוד שבברכת המצוות הברכה כאמור היא על מעשה המצווה.

והנה השו"ע תרמ"א ס"ק א מביא :

"העושה סוכה בין לעצמו בין לאחר אינו מברך על עשייתה אבל שהחיינו היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש".

ומדייק  הביאור הלכה במקום שזה רק  כשעושה "לעצמו" אבל כשעושה לאחרים אינו יכול לברך שהחיינו ורק בעה"ב יברך.

והדבר מבואר שכן שהחיינו מברך על קיום המצווה וזה שייך רק בבעל הבית ולא כשעושה לאחרים.

לפי דברים אלו ניתן להבין גם מדוע לא מברכים שהחיינו בספירת העומר: כאשר אדם סופר ספירת העומר, למרות שטרם קיים המצווה כי הקיום הוא רק בסוף 49 יום, עדיין הוא עושה מצווה ועל כן מברך על מצוות ספירת העומר. אבל  שהחיינו תלוי בקיום המצווה ועל כן אם עשייתה אינה נגמרת לא מברך.[3]

ועל אף שאם כן לכאורה היה לנו לברך שהחיינו ביום 49, מובא בראשונים (רדב"ז) [4] כי מאחר שהספירה היא הכנה לחג השבועות, בברכת שהחיינו בחג השבועות נכון לכוון לפטור גם את ספירת העומר.

[1] לשיטת בעל המאור מברכים שהחיינו רק על מצווה שיש שמחה בקיומה, כגון: מצוות נטילת לולב, שהתחייבנו בה כחלק משמחת חג הסוכות; מצוות תקיעת שופר שהתחייבנו בה לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים; מצוות מקרא מגילה לזכר הנס וההצלה שעשה לנו הקב"ה וכיוצ"ב.

[2] והיטב להסביר זאת הגאון הרב פרוינדליך זצ"ל : שאינו דומה אדם שמגיע לבקר בגל-עד שהוקם להנצחת פלוני, שם אין לגל-עד ערך עצמי אלא כגלעד בלבד, למבנה פעיל (בית כנסת/ישיבה וכיוצ"ב שהוקם לע"נ פלוני, שם למבנה יש ערך עצמי. לפי דוג' זו, כל מצוות ספירת העומר הינה כגל-עד לביהמ"ק.

[3] הסבר זה הוא כמובן לדעה בראשונים שכל מצוות ספירת העומר הוא מצווה אחת ולא כל יום שהוא מצווה בפני עצמו.

[4] ועיין ברדב”ז כי אין אומרים ברכת שהחיינו על דבר שהוא הכנה למצווה אחרת. כמו בבניית סוכה שאין אומרים שהחיינו על בניית הסוכה. וכתב שבשעה שמברך שהחיינו בישיבה בסוכה ביום הראשון, שיכוון לפטור בזה גם על בניית הסוכה. וכך גם בספירת העומר שהיא הכנה לשבועות.

שיעור הרב צביקה פרוינדליך