ילד ששיחק עם כדור בכניסה לבית והכדור שבר את זכוכית הבניין – האם ניתן לחייב את האב?
. בבא קמא פז.
חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם
רש"י: עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים – שאין להם מה לשלם.
נתגרשה האשה ונשתחרר העבד – וקנו נכסים.
חייבין לשלם – שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה.
רואים מהגמ' שרק עבד ואשה שהשתחרר/גרושין ועומדים בזכות עצמם משלמים אבל קטן לא הובא במשנה משמא שקטן שהגדיל פטור.
השו"ע מביא את טעם הפטור ש"לא היו בני דעת".
- שו"ע חו"מ סימן תכד
החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב; והם שחבלו באחרים, פטורים; אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעת שחבלו בהם לא היו בני דעת.
חולק עליו הגהות אושרי שקטן חייב לשלם כשהגדיל כפי שרפרם חייב את רב אשי ששרף שטרות כשהיה קטן וחוייב לשלם כשגדל.
. הגהות אשרי מסכת בבא קמא פרק סימן ט
מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (לט ב) דקאמר רבי יוסי בר' חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו.
- הרי קטן אינו בר דעת ואינו בר עונשין?מדוע לחייבו כשהגדיל?
כתובות מד:
אמר ריש לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אחא בר אבא טעמא דכתיב בה הנערה הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה הא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא
הגמ' בכתובות לגבי מוציא שם רע לומדת שדווקט כשהוציא שם רע על נערה אבל אם הוציא שם רע על קטנה-פטור כי אם הנערה זינתה – סוקלים אותה ובקטנה לא סוקלים ולכן גם אין מוציא שם רע.
סנהדרין סח:
משנה בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות …. קטן פטור שלא בא לכלל מצות
שמות פרק כא פסוק יב' מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:
רש"י: עוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפילו קטן שהכה והרג יהאי חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה.
ויקרא פרק כ פסוק י' וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת: רש"י ואיש – פרטה לקטן:
יש 2 פסוקים על מכה איש ומת וצריך את שניהם כי מהפסוק השני לומדים שדוקא איש שמכה ולא קטן שהכה.
- הרי קטן אינו בר דעת ולא מענישים אותו? מדוע צריך עוד פסוק לחייב גדול? הרי מסברא לא היינו מחייבים אותו?
מפסוקים לגבי נואף אומר רש"י פרט לקטן.
- מדוע למעט קטן? הרי הוא מופקע מכל העונשים?
גור אריה ויקרא פרשת קדושים פרק כ
(י) ואיש כי ינאף פרט לקטן. יש להקשות, פשיטא, דקטן לא בר עונשין, ובשביל זה פירש הסמ"ג בסימן ק"ג דאתא למימר 'פרט לקטן' שאם פחות מבן ט' בא על הגדולה שהאשה גם כן פטורה, דפחות מבן תשע ביאתו אין ביאה כלל (נידה סוף מה.). וכך פירוש הכתוב; "ואיש כי ינאף" חייב הנואף והנואפת, פרט לקטן פחות מבן ט' – פטורה האשה. ויש להקשות, דלא משמע דקרא דפחות מבן ט', דמשמע כל קטן פטור, דלא חייב רק "איש". ועוד, דלעיל בפרשת משפטים (שמות כא, יב, ורש"י שם) מפקינן גם כן "ואיש כי יכה" (להלן כד, יז) פרט לקטן, ושם ליכא למימר הכי (קושית הרא"ם).
עונה הסמ"ג שדווקא קטן מתחת תשע שנים אין ביאתו ביאה וממילא גם האישה פטורה
וקשה שהרי לפי התורה קטן הוא מתחת 13 שנים?
שו"ת הרא"ש כלל טז סימן א
וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא, דע כי הלכה למשה מסיני הוא והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני, דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה ולא פחות. וכן סריס שהוא קטן עד כ' שנה הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס ואם לא נולדו בו סימני סריס הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן. נאם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
אומר הרא"ש שהשיעורין (גיל,כמות וכו') הם הלכה למשה מסיני כמו פחות מבת 3 אין ביאתה ביאה ובתוליה חוזרים וכן בן י"ג שפטור.
רמב"ם הלכות מלכים פרק י
הלכה ב: בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם, ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט
הלכה י: וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, ומותר הוא בדם מן החי.
ברמב"ם משמע שבן נח קטן פטור כי אינו מחוייב במצוות
בהלכה י' אומר הרמב"ם שאין שיעורין לבן נח ולכן באוכל אבר מן החי אפילו משהו-חייב ואילו בהלכה ב' כתב הרמב"ם שקטן אינו בן מצוות הרי בקטן ישראל אלו שיעורים שניתנו למשה מסיני?
שו"ת חתם סופר חלק ב סימן שיז
הנה זה לי איזה שנים נשאלתי מרב א' אמ"ש הרמב"ם פ' יו"ד /י'/ מהל' מלכים הל' ב' וז"ל ולעולם אין עונשי' מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאין בני מצות עכ"ל והוקשה לו הא לעיל בפ"ט הל' ט' כ' שלא נתנו השיעורים אלא לישראל לבד עכ"ל וכבר כ' הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערת /שערות/ ושיעורן הכל בכלל שעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיון שאין שיעורין לב"נ =לבן נח= מ"ט יפטר הקטן והשבתי דודאי אין שום סברה לענוש לתינוק בן יומו והרי אנוס פטור גם בב"נ כמ"ש רמב"ם שם וקיי"ל פיתוי קטנות אונס הוא (וכבר מבואר אצלינו במקום אחר שגם רמב"ם ס"ל כן) אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב ואפ"ה בישראל הל"מ =הלכה למשה מסיני= שאין מעשיו כלום עד שיביא ב' שערות אחר שנותיו ואז אפי' אין שכלו זך שאינו יודע להפלות כל שאינו שוטה שאינו מקרע כסותו וכו' הרי הוא גדול לכל דינו ואמנם ב"נ דלא ניתנה להם שיעורי' כל ששכלו שלם כראוי וכעין בב"ב קנ"ה ע"ב דמסברו ליה ומסבר הוה גדול ופחו' מזה הוא קטן וע"ז כ' רמב"ם שאינו נענש על פיתויי אונס הוא וזה אמת ברור לפע"ד
מסביר החת"ס שיש 2 דינים: קטן ישראל -יש לו שיעורין שניתנו הלכה למשה מסיני ואילו אצל בן נח – קובע יש לו או אין לו דעת ולא עניין של גיל ואם הוא ברמת הבנה יהיה חייב.
ולכן ברמב"ם במשנה ב' אנסו לעבוד דומה לקטן שאין לו דעת לא לעשות.
אדם הראשון נצטווה על 6 מצוות ולבן נח הוסיפו גם חיוב דינים (בתי דין-חושן משפט).
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט
הלכה א: על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות,
אור שמח הלכות איסורי ביאה פרק ג הלכה ב
נראה לפי מה שהעלו האחרונים ובהם החת"ס לפי מש"כ הרא"ש בשו"ת דשיעור שנים בקטן הוא משיעורין דהלכה למשה מסיני, ובבני נח לא נאמר בהן שיעורין, ולא נתנו שיעורין לב"נ, תו במצות דידהו כל שהוא בר דעת לאו קטן מיקרי, וגדול הוי לשבע מצות דידהו, ומש"כ רבינו בהלכות מלכים (פ"י ה"ב) שאין עונשין קטן הוא שלא הגיע לכלל דעת,…….ולפי זה יש לחלק, דבמצות שנצטוו בני נח גם בישראל הקטנים שהגיעו לכלל דעה איסורא רמי עלייהו, וכמו שאמרו במכילתא (משפטים נזיקין ד') בכיוצא בזה, איש להוציא את הקטן כו'…דפירושו, דלגבי קדושת המצות ודאי דמצווין אחר מתן תורה מה שהיו מצווין קודם, רק לענין עונשין אם עבר ועשה טפי חסה רחמנא על דם ישראל, ואקיל גביה…
ולפי זה אתי שפיר טובא, דזכר ובהמה שבן נח חייב עליהן (בימים הקדמונים) וכן אשת איש ואשת אב לר' עקיבא, דבן נח חייב עליהן, ונידון כשהוא קטן משהגיע לכלל דעה, דבזה בישראל גם קטן רמיא עליה איסורא, רק רחמנא הוא דחס עליה, קמ"ל קרא דפטור, אבל בשאר איסורין…על קטן ישראל לא רמיא איסורא…
אומר האור שמח: אין סברא לומר שיהודי הוא לא בן נח פלוס חיוב עוד מצוות, גם קטן יהודי חייב רק התורה חסה עליו לגבי העונש ולכן במשכב זכור/בהמה הוא חייב רק לא נענש אבל אצל בן נח חיובו יהיה לפי יש או אין דעת.
לפי זה רק ב-7 מצוות בני נח נאמר שגם קטן ישראל יתחייב כי ישראל הוא בגדר של בן נח פלוס ולכן קטן שהגדיל יתחייב לשלם נזק כי זהו חיוב דינים שהתחייבו בהם בני נח.
כך מסביר האור שמח את הגהות אושרי אבל כולם חלקו עליו.
- על נזקי בהמתו אדם חייב או משום ממנו או משום ששמירתן עליו אבל בנזקי קטן שהוא אישיות בפני עצמה אי אפשר לחייב את אביו.
רבי זלמן נחמיה גולדברג תחומין יח
אכן נראה שיש לחייב את האב כיון שהכדור שלו, והרי זה דומה למניח אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, שחייב לשלם מדין תולדה של אש, וכן מצינו בכלב שנטל חררה והדליק גדיש שחייב בעל הכלב, והקשו בגמ' ב"ק כג. ווליחייב בעל הגחלת' ופירשו בתוס' שם שהשאלה היא שיחוייב בעל הגחלת נמי היינו ששניהם בעל הכלב ובעל הגחלת ישלמו ההיזק היוצא מזה, שכל שלא שמר גחלתו שלא יבוא כלב ויזיק בו חייב משום אש כמניח אבנו סכינו ומשאו על ראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב מדין אש.
אמנם המוסר שלהבת לקטן והזיק בו, פטור מדיני אדם עד שימסור לו עצים אך יש לחלק ששלהבת אין דרכו של תינוק להדליק בו גדיש ולכן כל שמסר לו שלהבת אינו נחשב כברי הזיקא עד שימסור לו גווזא דאז ודאי פשע. בנידון דידן שמסר לו כדור שדרך היא לזורקו נראה מסברא שדומה יותר לגחלת שלא משרו מכלב, מאשר לשלהבת שמסרה לקטן. ובפרט, בנידון דידן שדרך הקטן היא להפילו ואך מקרה הוא שעד כה לא פגע בחלון, אא"כ הזהירו אביו שלא יזרוק את הכדור החוצה ,שאז אפשר לדמות את הכדור לגחלת.
בחידושי רע"א על שו"ע חו"מ סי' כט' כתב שדעת הרמב"ם היא, שאימתי אומרים דינו של ר' נתן דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד -במקום שכל אחד יכול להזיק בעצמו כל הנזק. אבל אם אין מזיק אחד יכול להזיק בלי השני אין כל אחד חייב אלא חצי נזק ואילו לתוס' משלם בכל אופן נזק שלם, לפי"ז, כלב שנטל גחלת ושרף את הגדיש בעל הגחלת משלם שלושת רבעי נזק ובעל הכלב משלם רבע נזק. ויש לדון, מה הדין בקטן שנטל גחלת והלך לגדיש ושרף הגדיש ? בזה לכא' לתוס' בעל הגחלת ישלם הנזק ואילו לרמב"ם חצי נזק. אכן מסתימת הפוסקים והמפרשים גבי שולח את הבעירה ביד חש"ו שבמסר לו גווזא וסילתא דברי הזיקא וחייב בדיני אדם לא הזכירו שהמשלח אינו חייב אלא חצי נזק ומדסתמו שחייב משמע כל הנזק. ובע"כ צריך לומר שכל שהפיקח עשה אש או תקלה והחש"ו הביא את האש או התקלה חייב הפיקח בכל שכך דינו של אש שחייב בעל האש אף אם כח אחר מעורב בו, ולכן חייב בעל הגחלת בהכל אם הביאו קטן, אבל כל שהביאו כלב שיש לו בעלים שגם בעל הכלב נחשב למזיק בזה בעל הגחלת משלם חצי ובעל הגחלת משלם חצי. ואם הזיק הכלב בצרורות….
הגרז"ן עושה חילוק אם הזיק עם חפץ ששייך לאביו (כמו כדור) או שהזיק בידיים. בכדור שבעט הקטן והזיק – האב יהיה חייב אולם אם הזיק בידיים – האב יהיה פטור בכדור זה כמו אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג שהזיקו – הקטן הוא רק הרוח והאב יהיה חייב כנזקי אש.
בעל גחלת שהניח גחלת במקום לא שמור וכלב לקח את הגחלת והניחה בשדה ונשרפה – שניהם חייבים. מה קורה אם יש פטור לאחד? האם נאמר שהשני משלם הכל או שהשני ישלם רק את חלקו?
או שור שדחף שור אחר לבור- האם נחייב את בעל השור הדוחף ובעל הבור – מה יקרה בפטור של אחד?
רע"א: ר' נתן שאומר בגמ' שהנותר משלם את כל הנזק זו מחלוקת תוס' ורמב"ם האם אומרים שהנותר משלם הכל רק במקרה שכל אחד יכול לעשות את כל מעשה הנזק.
בחררה שהכלב גרר לשדה – הכלב זהו נזק צרורות שמשלם רק חצי נזק ולכן בחלוקה בינהם הוא ישלם רבע (חצי מחצי) ואילו בעל החררה (גחלת) ישלם שלשת רבעי.
לגבי קטן – זה לא עוד יישות שהייתה אחראית לנזק אלא הוא הופך להיות כמו רוח כלומר אתה הזקת והרוח עזרה – אתה חייב בכל.
הסבר אחר להגהות אושרי לגבי חיוב קטן שהגדיל – כמו בן נח שחייב כך ישראל הוא בן נח עם חיובים נוספים או הסבר נוסף: אם נגדיר את הנזק של הקטן שהאבא הזיק (בכדור למשל) הקטן הוא כמו רוח והממון שהזיק הוא ממון האב ונחייב מזיק באש.
- אבות פרק ה משנה כא הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות
- תוספות יום טוב
בן י"ג למצות – פי' הר"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י"ג שנה היה. כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם
- רש"י נזיר כט: איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב.
שיעור הרב יעקב קופר
מקורות
קטן שהזיק:
- בבא קמא פז.
חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם
רש"י: עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים – שאין להם מה לשלם.
נתגרשה האשה ונשתחרר העבד – וקנו נכסים.
חייבין לשלם – שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה.
- שו"ע חו"מ סימן תכד
החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב; והם שחבלו באחרים, פטורים; אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעת שחבלו בהם לא היו בני דעת.
- הגהות אשרי מסכת בבא קמא פרק סימן ט
מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא וכן משמע פ' שור שנגח ד' וה' (לט ב) דקאמר רבי יוסי בר' חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי וכ"ש היכא דאזקי נפשייהו.
- כתובות מד:
אמר ריש לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אחא בר אבא טעמא דכתיב בה הנערה הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה הא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא
- סנהדרין סח:
משנה בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות …. קטן פטור שלא בא לכלל מצות
- שמות פרק כא פסוק יב' מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:
רש"י: עוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפילו קטן שהכה והרג יהאי חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה.
- ויקרא פרק כ פסוק י' וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת: רש"י ואיש – פרטה לקטן:
- גור אריה ויקרא פרשת קדושים פרק כ
(י) ואיש כי ינאף פרט לקטן. יש להקשות, פשיטא, דקטן לא בר עונשין, ובשביל זה פירש הסמ"ג בסימן ק"ג דאתא למימר 'פרט לקטן' שאם פחות מבן ט' בא על הגדולה שהאשה גם כן פטורה, דפחות מבן תשע ביאתו אין ביאה כלל (נידה סוף מה.). וכך פירוש הכתוב; "ואיש כי ינאף" חייב הנואף והנואפת, פרט לקטן פחות מבן ט' – פטורה האשה. ויש להקשות, דלא משמע דקרא דפחות מבן ט', דמשמע כל קטן פטור, דלא חייב רק "איש". ועוד, דלעיל בפרשת משפטים (שמות כא, יב, ורש"י שם) מפקינן גם כן "ואיש כי יכה" (להלן כד, יז) פרט לקטן, ושם ליכא למימר הכי (קושית הרא"ם).
- שו"ת הרא"ש כלל טז סימן א
וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא, דע כי הלכה למשה מסיני הוא והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני, דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה ולא פחות. וכן סריס שהוא קטן עד כ' שנה הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס ואם לא נולדו בו סימני סריס הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן. נאם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
- רמב"ם הלכות מלכים פרק י
הלכה ב: בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם, ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות.
- רמב"ם הלכות מלכים פרק ט
הלכה י: וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד, ומותר הוא בדם מן החי.
- שו"ת חתם סופר חלק ב סימן שיז
הנה זה לי איזה שנים נשאלתי מרב א' אמ"ש הרמב"ם פ' יו"ד /י'/ מהל' מלכים הל' ב' וז"ל ולעולם אין עונשי' מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאין בני מצות עכ"ל והוקשה לו הא לעיל בפ"ט הל' ט' כ' שלא נתנו השיעורים אלא לישראל לבד עכ"ל וכבר כ' הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערת /שערות/ ושיעורן הכל בכלל שעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיון שאין שיעורין לב"נ =לבן נח= מ"ט יפטר הקטן והשבתי דודאי אין שום סברה לענוש לתינוק בן יומו והרי אנוס פטור גם בב"נ כמ"ש רמב"ם שם וקיי"ל פיתוי קטנות אונס הוא (וכבר מבואר אצלינו במקום אחר שגם רמב"ם ס"ל כן) אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב ואפ"ה בישראל הל"מ =הלכה למשה מסיני= שאין מעשיו כלום עד שיביא ב' שערות אחר שנותיו ואז אפי' אין שכלו זך שאינו יודע להפלות כל שאינו שוטה שאינו מקרע כסותו וכו' הרי הוא גדול לכל דינו ואמנם ב"נ דלא ניתנה להם שיעורי' כל ששכלו שלם כראוי וכעין בב"ב קנ"ה ע"ב דמסברו ליה ומסבר הוה גדול ופחו' מזה הוא קטן וע"ז כ' רמב"ם שאינו נענש על פיתויי אונס הוא וזה אמת ברור לפע"ד
- רמב"ם הלכות מלכים פרק ט
הלכה א: על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות,
- אור שמח הלכות איסורי ביאה פרק ג הלכה ב
נראה לפי מה שהעלו האחרונים ובהם החת"ס לפי מש"כ הרא"ש בשו"ת דשיעור שנים בקטן הוא משיעורין דהלכה למשה מסיני, ובבני נח לא נאמר בהן שיעורין, ולא נתנו שיעורין לב"נ, תו במצות דידהו כל שהוא בר דעת לאו קטן מיקרי, וגדול הוי לשבע מצות דידהו, ומש"כ רבינו בהלכות מלכים (פ"י ה"ב) שאין עונשין קטן הוא שלא הגיע לכלל דעת,…….ולפי זה יש לחלק, דבמצות שנצטוו בני נח גם בישראל הקטנים שהגיעו לכלל דעה איסורא רמי עלייהו, וכמו שאמרו במכילתא (משפטים נזיקין ד') בכיוצא בזה, איש להוציא את הקטן כו'…דפירושו, דלגבי קדושת המצות ודאי דמצווין אחר מתן תורה מה שהיו מצווין קודם, רק לענין עונשין אם עבר ועשה טפי חסה רחמנא על דם ישראל, ואקיל גביה…
ולפי זה אתי שפיר טובא, דזכר ובהמה שבן נח חייב עליהן (בימים הקדמונים) וכן אשת איש ואשת אב לר' עקיבא, דבן נח חייב עליהן, ונידון כשהוא קטן משהגיע לכלל דעה, דבזה בישראל גם קטן רמיא עליה איסורא, רק רחמנא הוא דחס עליה, קמ"ל קרא דפטור, אבל בשאר איסורין…על קטן ישראל לא רמיא איסורא…
- רבי זלמן נחמיה גולדברג תחומין יח
אכן נראה שיש לחייב את האב כיון שהכדור שלו, והרי זה דומה למניח אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, שחייב לשלם מדין תולדה של אש, וכן מצינו בכלב שנטל חררה והדליק גדיש שחייב בעל הכלב, והקשו בגמ' ב"ק כג. ווליחייב בעל הגחלת' ופירשו בתוס' שם שהשאלה היא שיחוייב בעל הגחלת נמי היינו ששניהם בעל הכלב ובעל הגחלת ישלמו ההיזק היוצא מזה, שכל שלא שמר גחלתו שלא יבוא כלב ויזיק בו חייב משום אש כמניח אבנו סכינו ומשאו על ראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב מדין אש.
אמנם המוסר שלהבת לקטן והזיק בו, פטור מדיני אדם עד שימסור לו עצים אך יש לחלק ששלהבת אין דרכו של תינוק להדליק בו גדיש ולכן כל שמסר לו שלהבת אינו נחשב כברי הזיקא עד שימסור לו גווזא דאז ודאי פשע. בנידון דידן שמסר לו כדור שדרך היא לזורקו נראה מסברא שדומה יותר לגחלת שלא משרו מכלב, מאשר לשלהבת שמסרה לקטן. ובפרט, בנידון דידן שדרך הקטן היא להפילו ואך מקרה הוא שעד כה לא פגע בחלון, אא"כ הזהירו אביו שלא יזרוק את הכדור החוצה ,שאז אפשר לדמות את הכדור לגחלת.
בחידושי רע"א על שו"ע חו"מ סי' כט' כתב שדעת הרמב"ם היא, שאימתי אומרים דינו של ר' נתן דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד -במקום שכל אחד יכול להזיק בעצמו כל הנזק. אבל אם אין מזיק אחד יכול להזיק בלי השני אין כל אחד חייב אלא חצי נזק ואילו לתוס' משלם בכל אופן נזק שלם, לפי"ז, כלב שנטל גחלת ושרף את הגדיש בעל הגחלת משלם שלושת רבעי נזק ובעל הכלב משלם רבע נזק. ויש לדון, מה הדין בקטן שנטל גחלת והלך לגדיש ושרף הגדיש ? בזה לכא' לתוס' בעל הגחלת ישלם הנזק ואילו לרמב"ם חצי נזק. אכן מסתימת הפוסקים והמפרשים גבי שולח את הבעירה ביד חש"ו שבמסר לו גווזא וסילתא דברי הזיקא וחייב בדיני אדם לא הזכירו שהמשלח אינו חייב אלא חצי נזק ומדסתמו שחייב משמע כל הנזק. ובע"כ צריך לומר שכל שהפיקח עשה אש או תקלה והחש"ו הביא את האש או התקלה חייב הפיקח בכל שכך דינו של אש שחייב בעל האש אף אם כח אחר מעורב בו, ולכן חייב בעל הגחלת בהכל אם הביאו קטן, אבל כל שהביאו כלב שיש לו בעלים שגם בעל הכלב נחשב למזיק בזה בעל הגחלת משלם חצי ובעל הגחלת משלם חצי. ואם הזיק הכלב בצרורות….
- אבות פרק ה משנה כא הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות
- תוספות יום טוב
בן י"ג למצות – פי' הר"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י"ג שנה היה. כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם
- רש"י נזיר כט: איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב.
