חיוב יחיד בקריאת התורה

וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם: (טו, כב)

מביאה על כך הגמרא במסכת בבא קמא (פב, א): וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים – דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה.

בשיעור זה נדון האם קריאת התורה זו חובה שהטילו על היחיד, או רק על הציבור. ויתבאר שישנם שני גדרים בחובה זו. והנפקא מינה שיש בזה.

האם מותר להביא ספר תורה עבור ששה אנשים הנמצאים בבית האסורים שישמעו קריאת התורה * האם חיוב קריאת התורה מוטל על היחיד * שיטת הגר"א בזה * שיטת הגר"ח מבריסק * סתירה בזה בדברי הביאור הלכה * למה הצריך הר"ן ששה שלא שמעו הקריאה * ביאור מחודש בחיוב קריאת התורה המוטל על הציבור * יש חיוב על היחיד ליצור ציבור שתישמע בו קריאת התורה * תירוץ על הסתירה בדברי הביאור הלכה

האם מותר להביא ספר תורה עבור ששה אנשים הנמצאים בבית האסורים שישמעו קריאת התורה

יש נידון בפוסקים באופן שנמצאים פחות מעשרה אנשים בבית האסורים בשבת, ואינם יכולים לבוא לבית הכנסת לקרוא בתורה, האם מותר להביא להם ספר תורה [ולצרף אליהם עוד אנשים מבחוץ להשלים לעשרה] כדי שישמעו קריאת התורה בציבור. ונבאר את יסוד השאלה.

המשנה במסכת מגילה (פרק ד משנה ו) מונה את קריאת התורה בין הדברים שאינם נעשים אלא בעשרה. וישנו נידון גדול באחרונים, האם כוונת המשנה שאין כלל חיוב על היחיד, ומי שמתפלל ביחידות אינו צריך ללכת לחפש מנין לשמוע קריאת התורה; או שחיוב קריאת התורה חל אף על היחיד, אלא שאי אפשר לקיים את החיוב בפחות מעשרה בני אדם.

בנידון זה תלויה שאלה זו. אם חיוב קריאת התורה הוא חוב שחל על היחיד, ומה שצריך עשרה הוא רק כדי לקיים בפועל חיוב זה – מותר להביא להם ספר תורה, שהרי חייבים בקריאת התורה. אך אם החיוב מתחיל רק כשיש עשרה, כיון שכאן ישנם פחות מעשרה, לא חל עליהם כלל חיוב, ואסור להביא עבורם ספר תורה.

קודם שנרחיב בנידון האם חיוב קריאת התורה מוטל על היחיד, נביא מעשה שהיה. כשרבי חיים מוולאז'ין חיתן את בנו רבי איצל'ע, הם נקלעו לבית מלון והיו חמשה אנשים. למחרת בבוקר רצה רבי חיים לחפש אנשים כדי שיהיה מנין ויוכלו לקרוא בתורה. אמר לו הרב של המקום שנכח שם שהוא פטור מקריאת התורה כי היא חובה על הציבור ולא על היחיד. רבי חיים שמע לדבריו, ולא הלך לשמוע. כשחזר לביתו ראה שספר התורה שלו נגנב. הבין רבי חיים שהסיבה לכך היא משום שהפסיד קריאת התורה, וקיבל על עצמו בעקבות זאת שלא יוותר על קריאת התורה גם אם יתפלל ביחידות. כעבור כמה שעות באו להודיעו שמצאו קוזק רוסי שמוכר ספר תורה, וזיהו שזה ספר התורה שנגנב ממנו, כמובן שלקחו את זה ממנו והחזירו לרבי חיים. כשפתחו את ספר התורה מצאו שכולו נשאר שלם, חוץ מאותה פרשה שקראו באותו היום שרבי חיים לא שמע קריאת התורה. ואמרו בוולוז'ין שלא היה זה עונש, שהרי היה פטור מקריאת התורה, אלא שרצו להראות לו משמים שמה שחסר נשאר חסר.

האם חיוב קריאת התורה מוטל על היחיד

שיטת הרי"ף (מגילה ג, א מדפי הרי"ף) שמגילה שלא בזמנה נקראת בעשרה דווקא. והקשה בעל המאור, לדבריו, למה לא נמנה דין זה במשנה הנ"ל בין הדברים שאינם נעשים בפחות מעשרה. ותירץ הרמב"ן (מלחמות ה' שם) שבמשנה נמנו רק דברים שהחיוב מתחיל רק מעשרה, וכל שאין עשרה לא חל כלל חיוב – כמו קריאת התורה קדיש וקדושה. לעומת זאת חיוב קריאת מגילה חל על היחיד, אלא שאי אפשר לקיים את החיוב [במגילה שלא בזמנה – להרי"ף] בפחות מעשרה.

הרי מפורש בדברי הרמב"ן שחיוב קריאת התורה הוא חיוב שחל דווקא על עשרה, ואינו חובה של היחיד. שהרי המשנה שם מונה בין הדברים שאינם נוהגים בפחות מעשרה את קריאת התורה.

שיטת הגר"א בזה

בספר מעשה רב (הגהות פעולת שכיר קעה) הביא שחכם אחד הקשה להגר"א איך מותר לקרוא בשבת מגילת שיר השירים וקהלת – כדעת הגר"א שיש לקרותם בשבת חול המועד – למה אין בזה את הגזרה שגזרו חכמים שלא לקרוא מגילת אסתר בשבת שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים.

והשיב על כך הגר"א שגזרה זו שייכת רק במצוות שהם חובה על היחיד כמו שופר לולב ומגילה, ואילו שאר מגילות אינם חובה על היחיד, אלא על הרבים, וכמו קריאת התורה שאם אין עשרה אין כלל חיוב. ובדבר המוטל על הרבים אין גזרה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר כי רבים מזכירים זה לזה.

הרי שאף הגר"א סבר שקריאת התורה היא חובה על הציבור, ולא על היחיד.

שיטת הגר"ח מבריסק

ידועה דעת הגר"ח מבריסק (הובאה בברכת שמואל יבמות סימן כא) שקריאת התורה היא חובה המוטלת על היחיד, וחייב כל אחד לבוא ולשמוע קריאת התורה.[1]

בענין זה מספרים שהגר"ח מבריסק נסע עם חמיו רבי רפאל שפירא, ובדרכם התאכסנו בבית מלון, הגר"ח התאכסן בקומה הראשונה ורבי רפאל בקומה השניה. ביום שני, אחרי שהתפללו ביחידות כי לא היה להם מנין, טרח הגר"ח לחפש אחרי עשרה אנשים לקריאת התורה, וקרא לרבי רפאל שיבוא להשלים המנין. רבי רפאל לא רצה לרדת, באומרו שאינו חייב בקריאת התורה מאחר והתפלל ביחידות. [ולא שהיתה לו בעיה לרדת, אלא שרצה להורות הלכה לתלמידים שיחיד פטור מקריאת התורה].

ולפי הגר"ח שקריאת התורה היא חובה אף על היחיד, צריכים אנו תירוץ לקושית בעל המאור על הרי"ף למה לא מנתה המשנה בין הדברים הצריכים עשרה את הדין של מגילה שלא בזמנה.

וניתן לומר שיש חילוק בין מגילה הצריכה עשרה, לקריאת התורה ושאר הדברים שנמנו שם שצריכים עשרה. מה שמגילה צריכה עשרה אין זה מדין 'ציבור', אלא כדי לפרסם הנס, ובשביל פרסום צריכים עשרה. לעומת זאת בקריאת התורה אין דין פרסום, ומה שצריך עשרה הוא מדין 'ציבור'. וא"כ יש לומר שהמשנה במגילה מנתה דברים שצריכים עשרה מדין ציבור, ולכן לא מנתה ביניהם מגילה שלא בזמנה.

ונפקא מינה – אדם שאינו יכול לצאת מביתו לבית הכנסת, האם יוכל לקרוא את המגילה במעמד עשרה מבני ביתו כשבכללם אשתו ובנותיו. שהרי לדין 'ציבור' אי אפשר לצרף נשים, אבל מאחר ודין עשרה שבמגילה הוא כדי לפרסם הנס, פרסום הנס מועיל אף בפני עשר נשים. וכן כתב הר"ן. וכמו כן יוכלו להצטרף לקריאת המגילה גם קטנים אם הם מבינים את מה שקורא. וכן כתב הגהות אשר"י.

סתירה בזה בדברי הביאור הלכה

ויש בדין זה סתירה בדברי הביאור הלכה. השולחן ערוך (קלה, יד) פוסק שאין מביאים ספר תורה לבני אדם החבושים בבית האסורים. וכתב שם הביאור הלכה (ד"ה אין מביאין) שמדובר באופן שהם יחידים, ורוצים להביא אנשים מבחוץ שישלימו להם לעשרה, בזה הדין שאין מביאים להם ספר תורה, כי מעיקר הדין לא חל על יחיד מצות קריאת התורה בזמן שאין יכול ללכת לביהמ"ד; אבל כשיש שם עשרה החבושים בבית האסורים, כיון שחלה עליהם חובת קריאה והם אינם יכולים לצאת משם ללכת לבית כנסת, צריך להביא להם ספר תורה לקרוא בו.

הרי בדברי הביאור הלכה שאין חובת קריאת התורה על היחיד, ולא חל החיוב עד שיהיו שם עשרה. אמנם דברי הביאור הלכה הללו נסתרים לכאורה ממה שכתב הוא עצמו במקום אחר וכדלהלן.

השולחן ערוך (קמג, א) פסק שאין קוראים בתורה בפחות מעשרה. והביא שם הביאור הלכה (ד"ה בפחות מעשרה) מהחיי אדם (לא, יא) שהסתפק מה הדין באופן שרק חלק מתוך העשרה לא שמעו את הקריאה, האם מותר לקרוא בשבילם, כי אולי לא תיקנו אלא כשכל העשרה חייבים בקריאה. ומוסיף הביאור הלכה: "והראני גדול אחד[2] שמפורש בר"ן (מגילה ריש פרק קמא) שאם רובם לא קראו חייבים, ומותר להביא להם ספר תורה". הרי שנוטה הביאור הלכה לומר שכשיש רוב שלא קראו חלה עליהם חובת קריאת התורה.

הרי לנו כאן שני פסקים של הביאור הלכה שסותרים זה את זה. לגבי בני אדם החבושים בבית האסורים (קלה, יד) נקט באופן ברור שאין מביאין ספר תורה לפחות מעשרה חייבים, ואילו כאן לגבי עשרה שחלק מהם כבר שמעו קריאת התורה נוטה הביאור הלכה לומר שאם יש ששה שלא שמעו מותר להביא להם ספר תורה.

למה הצריך הר"ן ששה שלא שמעו הקריאה

וקודם שניישב את הסתירה בדברי הביאור הלכה, נתבונן בעצם הדין שהביא בשם הר"ן שמספיק ששה אנשים שלא שמעו, שיסודו הוא מדין רובו ככולו.

ויש לתמוה מה שייך בזה דין רובו ככולו, והרי דין רובו ככולו שייך רק כשיש משמעות לרוב, כמו למשל בשחיטה, שמספיק שחיטת רוב סימנים להחשיב כמו שנשחטו כולם, כי בכל משהו ומשהו ששוחט נקרא מעשה שחיטה, וכששוחט רוב יש כאן רוב מעשה שחיטה. וכמו כן לגבי הדין שמצורע צריך לגלח את כל שערו, מועיל אם גילח רוב להחשיב כמו שגילח כולו, כי יש כאן רוב גילוח, שהרי בכל שערה ושערה יש שם של גילוח שער. לעומת זאת אדם שיניח תפילין באופן שמיעוטם יוצא ממקום הנחת תפילין, בזה לא נאמר דין רובו ככולו, כי כשמניח רק רוב תפילין על המקום, אין זה נחשב שקיים רוב מצוה, כי כל עוד שאין כל התפילין מונחים במקום אין לזה כלל שם הנחת תפילין, ואין זה נחשב רוב הנחת תפילין.

ואכן בספר ברכת שמואל (יבמות סימן כא) דן אם שייך דין רובו ככולו לצירוף עשרה בקריאת התורה, והביא בשם הגר"ח שתלה זאת בהבנת שורש הדין שצריך עשרה בקריאת התורה. אם נאמר בזה שהחיוב של קריאת התורה חל רק על עשרה ביחד, וכל זמן שאין עשרה אין חיוב, לא שייך הדין רובו ככולו – שהרי כל שאין עשרה אין כאן חיוב כלל ואפילו לא מיעוט חיוב. אך אם חיוב קריאת התורה חל אפילו על אחד, אלא שיש דין שאין הקריאה אלא בעשרה, שייך דין רובו ככולו, שהרי יש רוב חיוב ומיעוט פטור.

ומעתה תמוה, מאחר ודעת הר"ן שאין חובת קריאת התורה על היחיד – שהרי הצריך ששה שלא שמעו הקריאה – א"כ סבר שחובת הקריאה מתחילה דווקא כשיש עשרה, וכדעת הרמב"ן שהבאנו לעיל; מעתה, מה מועיל שיש ששה שלא שמעו, לחייבם מדין רובו ככולו, והרי כל שאין עשרה שלא שמעו אין כאן אפילו תחילת חיוב, ואין זה נחשב שיש כאן רוב חיוב, ובזה אין שייך דין רובו ככולו.

ביאור מחודש בחיוב קריאת התורה המוטל על הציבור

ישנו דין בהלכות קריאת התורה שלכאורה אינו מובן. הגמרא במסכת סוטה (לט, א) אומרת שכיון שנפתח ספר תורה לקרוא בו אסור לדבר אפילו בדברי תורה. והקשו שם התוספות (ד"ה כיון) שבגמרא בברכות (ח, א) מובא שרב ששת היה מסובב את פניו ולומד בשעת קריאת התורה.

ותירצו התוספות שרב ששת היה סומא ופטור מקריאת התורה, ולכן אפילו בשעת שמיעת קריאת התורה יכול לעסוק בדבר הלכה. ובשם בעל הלכות גדולות תירצו שאצל רב ששת היו עשרה חוץ ממנו ששמעו הקריאה, והדין שאסור לדבר בדברי תורה בשעת הקריאה נאמר רק כשאין עשרה חוץ ממנו ששומעים הקריאה.

ותירוץ זה לכאורה תמוה, מה בכך שישנם עשרה ששומעים הקריאה, והרי אם ידבר לא ישמע הקריאה, ואיך ייצא ידי חובתו? ובשלמא לפי התירוץ הראשון שמדובר באחד שפטור בעצמו ניחא, אך לפי התירוץ השני הרי מדובר באחד שחייב בעצמו ועוד לא יצא ידי חובתו, ומה בכך שישנם עשרה ששומעים.

ובשולחן ערוך (קמו, ב) הביא תירוץ זה בשם יש אומרים. והקשה שם הביאור הלכה (ד"ה ויש מתירין) קושיה זו – מה מועיל שישנם עשרה ששומעים, והלא הוא עצמו חייב לשמוע הקריאה, ואיך יצא ידי חובתו אם ילמד בשעת הקריאה.

יש חיוב על היחיד ליצור ציבור שתישמע בו קריאת התורה

ונראה בביאור סברת שיטה זו, שחיוב קריאת התורה אינו חיוב על האדם לשמוע את הקריאה, אלא החיוב הוא שקריאת התורה תישמע בבית הכנסת בעשרה. ולכן כל שהקריאה נשמעת בעשרה, חוץ ממנו, יכול לדבר בדברי תורה אף שלא ישמע בעצמו הקריאה.

וכן נראה לבאר בדעת הרמב"ם (תפילה יב, ט) למרות שחלק על שיטה זו, ולא התיר לדבר בדברי תורה אף כשיש עשרה ששומעים, אך כתב בזה כך: "כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, אלא הכל שומעין ושותקין ומשימין לבם למה שהוא קורא, שנאמר ואזני כל העם אל ספר התורה". ויש להבין למה הוצרך הרמב"ם להביא פסוק לזה שצריכים כולם לשמוע ולשתוק, ולמה לא די בעצם התקנה של קריאת התורה שיהיה אסור לדבר כדי שישמעו הקריאה, שהרי אם ידבר לא ישמע, ולא יקיים התקנה של קריאת התורה.

ונראה שסבר הרמב"ם כמו שביארנו, שמצד התקנה אם יש עשרה ששומעים אין צריך שישמע בעצמו, כי קיום התקנה הוא בעצם זה שתישמע קריאת התורה בבית הכנסת בציבור, אלא שלמרות כן פסק הרמב"ם שאסור לדבר בדברי תורה בשעת הקריאה, ואפילו שיש עשרה ששומעים, אך אין זה מצד התקנה לשמוע קריאת התורה, אלא הוא דין בפני עצמו שצריך לשים לבו לשמוע את הקריאה מצד כבוד התורה, ולכן הוצרך להביא לזה מקור.

ונביא לכך ראיה: כתוב בגמרא (מועד קטן כב, ב; כג, ב): "נשיא שמת בתי מדרשות כולן בטלין, ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת, וקורין שבעה ויוצאין". ונחלקו רש"י והטור בביאור דין זה. רש"י כתב שכל אחד ואחד מתפלל בביתו, ולאחר מכן הולכים לבית בכנסת לקרוא בתורה. ואילו הטור (יו"ד שמד) כתב שמתפללים כולם יחד בבית הנשיא, ולאחר מכן הולכים לבית הכנסת לקרוא בתורה, כי בבית הנשיא אין ספר תורה.

ונראה שנחלקו רש"י והטור בנידון בו אנו עוסקים – האם יש חובת קריאת התורה על היחיד. רש"י סבר שיש חובת קריאה על היחיד, ולכן אף שהתפללו ביחידות צריכים ללכת לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה. ואילו הטור סבר שאין חובת קריאה על היחיד, ולכן הוכרח שמה שאומרת הגמרא שצריכים ללכת לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה מדובר שהתפללו בציבור בבית הנשיא, כי אם היו מתפללים ביחידות, לא היו צריכים ללכת לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה.

אמנם נראה שאין ראיה מדברי רש"י שיש חובת קריאה על היחיד. יתכן שאף רש"י מודה שהיחיד פטור מקריאת התורה. ומה שצריכים לבוא לבית הכנסת אף שהתפללו ביחידות, ולא חלה עליהם חובת קריאה הוא כי יש ענין ליצור מצב שתתקיים תקנתו של עזרא שיהיו קוראים בבית הכנסת כל שני וחמישי; ולכן אפילו שמת הנשיא ומתפללים כולם ביחידות, ובפועל לא חל עליהם חיוב לקרוא בתורה, לא רצו חכמים שתתבטל תקנתו של עזרא, ולא יקראו קריאת התורה בציבור, ואמרו שיילכו הציבור לבית הכנסת ליצור חיוב קריאת התורה.

ועל פי מה שאמרנו שבתקנה של קריאת התורה לא נאמר שכל יחיד צריך לשמוע, אלא עיקר התקנה היתה כדי שתישמע הקריאה בציבור, אם כן הדין נותן שגם באופן שאין חובה בפועל כי כולם יחידים, יש ענין לקיים התקנה שתישמע הקריאה בציבור – שהרי גם כשיש ציבור אין חובה כל כל אחד לשמוע, אלא החובה היא שתשמע הקריאה, וא"כ יש לומר כמו כן ביחידים שאין עליהם חובה בפועל, שייך שיהיה עליהם ענין ליצור מצב שתתקיים התקנה ותשמע הקריאה בציבור.

תירוץ על הסתירה בדברי הביאור הלכה

ונחזור לדברי הביאור הלכה. הקשינו סתירה בדברי הביאור הלכה שלגבי הנמצאים בבית האסורים כתב בפשיטות שחיוב קריאת התורה הוא רק בעשרה, ואילו לגבי עשרה שנמצאים בבית הכנסת שחלק מהם כבר שמעו, נטה לדעת הר"ן שאם יש ששה שלא שמעו חייבים בקריאת התורה.

לפי מה שביארנו עכשיו שיש שני גדרים בחיוב קריאת התורה. יש שחל חיוב בפועל, ויש שלא חל חיוב בפועל, אבל יש ענין ליצור מצב שיחול החיוב כדי לקיים התקנה – יתיישבו היטב שני הפסקים של הביאור הלכה שלא יסתרו זה את זה.

ביחידים הנמצאים בבית האסורים אין עליהם שום חיוב. אין חיוב בפועל, שהרי הם פחות מעשרה; וכן אין את הענין ליצור מצב שתתקיים התקנה, ואף אם הם ששה, שהרי הם בבית האסורים, ואינם יכולים ללכת לבית הכנסת.

לעומת זאת בעשרה הנמצאים בבית הכנסת, וששה מהם לא שמעו קריאת התורה, בזה יש לומר שאמנם חיוב בפועל לא חל עליהם שהרי הם פחות מעשרה, ובזה הם שווים לאותם שבבית האסורים; אך החיוב ליצור מצב שתתקיים התקנה שייך בהם אם יש בהם ששה שהוא רוב ציבור שלא שמעו את הקריאה.

ועתה אין מקום למה שהקשינו מה ענין בששה והרי אין שייך בהם דין רובו ככולו, שהרי כל שאין עשרה אין אפילו רוב חיוב.

עתה יש לומר שאמנם כלפי החיוב בפועל אין שייך רובו ככולו, אבל כלפי החיוב ליצור מצב שתתקיים התקנה יש לומר שמאחר ונמצאים שם עשרה, ואם יקראו בתורה במעמד זה יש לזה שם של קריאת התורה בציבור – שהרי רוב הציבור לא שמעו עדיין קריאת התורה, לגבי זה מועיל דין רובו ככולו – וכמו שמצינו לגבי תפילה, שאם יש ששה שלא התפללו, יכולים ארבעה שכבר התפללו להצטרף עמהם, ונחשב תפילה בציבור (רמב"ם תפילה ח, ד) – לכן חל אף עליהם חיוב ליצור מצב שתתקיים התקנה של קריאת התורה.

והדברים מדויקים היטב בלשון הביאור הלכה. לגבי ששה שנמצאים בבית האסורים כתב: "דמן הדין יש לומר שאין חל על היחיד מצווה על קריאת התורה בזמן שאין יכול ללכת לבית המדרש" משמעות הדברים שאם יכול ללכת לבית המדרש יש עליו חובה. והדבר תמוה שהרי אם אין חובה על היחיד לשמוע קריאת התורה כי התקנה היתה רק על הציבור, מאיזה טעם חייב ללכת לבית המדרש? ולפי מה שכתבנו מובנים הדברים, כי אף שלא חל על היחיד בפועל חיוב קריאת התורה, יש עליו מצוה ללכת לבית המדרש וליצור ציבור כדי שתתקיים התקנה.

לעומת זאת כשיש בבית הכנסת עשרה אנשים וששה מהם לא שמעו קריאת התורה, אף שאין עליהם חיוב קריאת התורה בפועל, מאחר והם ציבור שרובו לא שמע הקריאה, ניתן לומר שיש עליהם חיוב ליצור מצב שתתקיים התקנה, ולכן פסק בזה הביאור הלכה שמביאים להם ספר תורה.

ואמנם בלשון החיי אדם (חלק א כלל לא סעיף יא) שהביא הביאור הלכה נראה שהסתפק האם גם באחד יש חיוב לשמוע קריאת התורה,[3] הרי שהיה לו צד שאף היחיד חייב בקריאה, ואילו הביאור הלכה לא הביא צד זה כלל, אלא הביא רק ספק האם צריך עשרה שכולם לא שמעו הקריאה, והביא את דברי הר"ן שדי אם רובם לא קראו. ומשמע שבאחד ודאי אין חיוב.

והביאור הוא, כי היות שהחיוב הוא ליצור ציבור כדי שתתקיים התקנה של קריאת התורה, בזה סבר המשנה ברורה שחיוב זה מתחיל רק ברוב ציבור שלא שמעו, שאז מועיל דין רובו ככולו שיש בציבור כדי להטיל עליהם חיוב ליצור מצב שתשמע קריאת התורה בציבור. אך כשרוב הציבור שמעו ורק יחידים לא שמעו, לא תתקיים בזה התקנה של קריאה בציבור, ולכן אין להוציא ספר תורה עבורם.

[1] בספר תשובות והנהגות כרך ג סימן סה הביא שהראו להגר"ח את דברי הרמב"ן במלחמות ריש מגילה דכתב להדיא דהוא חובת ציבור, והשיב לקיים דבריו.

[2] מקובל שכוונת הביאור הלכה 'גדול אחד' היא לרבי משה לנדינסקי ראש ישיבת ראדין. שהיה מעשה עם הגר"ח מבריסק שנקלע פעם ללודז' וחיפש עשרה אנשים שעדיין לא שמעו קריאת התורה. ניגש אליו רבי משה ואמר לו שהרי ישנו ר"ן מפורש שפוסק שמספיק רוב מנין שלא שמעו. ענה לו הגר"ח מיד שאין ר"ן כזה. ניגש רבי משה לארון הספרים, הוציא מסכת מגילה והראה לו את דברי הר"ן. עיין הגר"ח בדברים ואמר: יש לך טעות בקריאת דברי הר"ן, צריך להזיז שם את הפסיק במשפט, ושוב אין מקור לזה בדברי הר"ן.

[הר"ן כותב שם כך: "והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו ראיה, דכל אותם דקא חשיב התם חובת ציבור הם ואין עושין אותם אלא א"כ בעשרה או רובם מחוייבים בדבר, כגון שלא שמעו קדיש וברכו". הרי בדבריו שכתב על אלו שהביאה המשנה שאין עושים בפחות מעשרה "עשרה או רובם מחוייבים בדבר". משמע שדי ברוב עשרה. כלפי זה אמר הגר"ח שצריך לשים הפסיק אחרי מילת "בעשרה" והיינו: "ואין עושים אותם אלא אם כן בעשרה, או רובם מחוייבים בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו", ואז מה שכתב הר"ן "או רובם" הולך רק כלפי קדיש וברכו, ולא לגבי דין עשרה שבקריאת התורה].

לסובבים שם שהתפלאו מבקיאותו של הגר"ח איך ידע לומר שאין כזה ר"ן, ענה הגר"ח שאינו בקי כל כך בדברי הר"ן, אלא ידע שלא ייתכן שישנו כזה ר"ן אם החיי אדם מסתפק בזה, ואינו מביא את הר"ן.

[3] זה לשונו: צריך עיון אם כולם שמעו קריאת התורה ויש איזה בני אדם שלא שמעו, אם מותר לקרות עוד הפעם בשבילם, ולא דמי לפריסת שמע בסי' ס"ט, דהתם כל יחיד מחוייב אותה ברכה, אבל הכא החיוב רק שישמע קריאת התורה. וחכמים תקנו שיברך משום כבוד הצבור, ויש לומר דלא תקנו אלא כשכל הצבור חייבין בקריאה, אבל לא בשביל יחיד. וצריך עיון.