תפילות אבות תקנום
וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: (כד, סג)
מובא בגמרא (ברכות כו, ב) שהתפילות נתקנו על ידי האבות, ובאו אנשי כנסת הגדולה והסמיכו את התפילות כנגד הקרבנות.
בשיעור זה נדון האם ישנו חילוק מהותי בין התפילות כפי שהיו אחר תקנת האבות, לתפילות אחר תקנת אנשי כנסת הגדולה שבאים במקום הקרבנות, והאם ישנה בזה איזו נפקא מינה הלכתית כיום, אחר שיש בחובת התפילה את שני הדברים.
האם שלשת התפילות שאנו מתפללים ביום הינם אותה תפילה, או כל תפילה היא ענין שונה * חילוקי דינים העולים להלכה מנידון זה * ההבדל בין חיוב התפילה מתקנת האבות, לחיוב התפילה מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה * האם תפילה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא – תלוי בנידון הנזכר * ביאור מה שנהגו העולם שנשים מתפללות שחרית לכתחילה עד חצות
האם שלשת התפילות שאנו מתפללים ביום הינם אותה תפילה, או כל תפילה היא ענין שונה
בתחילת הדברים נעמיד חקירה האם שלושת התפילות שאנו מתפללים ביום – שחרית, מנחה, ערבית – הינם בעצם אותה תפילה שתקנו להתפלל בשלשה זמנים ביום; או שכל תפילה היא מהות שונה מחברתה – אף שהנוסח הוא אחיד – ואין שלושת התפילות נחשבות אותה התפילה.
מובא בגמרא (ברכות כו, ב) שהתפילות נתקנו על ידי האבות. אברהם תקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, ויעקב תיקן תפילת ערבית. והקשו התוספות (שם ד"ה יצחק) מהמובא במסכת יומא (כח, ב) שאברהם התפלל תפילת מנחה, הרי שכבר אברהם התפלל תפילת מנחה, ואיך אפשר לומר שיצחק תיקן תפילה זו. ותירצו, שהיה זה אחרי שנתקנה תפילת מנחה על ידי יצחק.
והיה מקום לתרץ – על פי החקירה הנ"ל – שאמנם אברהם התפלל בשעת המנחה, אך היתה זו אותה התפילה שהתפלל בבוקר, ואילו יצחק שתיקן תפילת מנחה – תיקן תפילה חדשה לזמן המנחה, וא"כ התפילה שהתפלל אברהם אינה אותה התפילה שתקן יצחק, למרות שאף היא היתה בזמן המנחה.
אמנם ממה שלא תירצו התוספות כך, נראה שאין לחלק בין תפילת המנחה שהתפלל אברהם לתפילת המנחה שתקן יצחק.
חילוקי דינים העולים להלכה מנידון זה
ונפקא מינה להלכה בנידון זה – מי שהיה פטור מתפילת שחרית, וכגון שהיה עוסק במצוה, וכשהתפנה להתפלל הגיע זמן מנחה, והוא היה סבור שעדיין זמן שחרית, והתפלל לשם תפילת שחרית. להצד שזו אותה תפילה רק שיש לה שלשה זמנים שונים – יצא ידי חובת מנחה, כי אף שבדעתו היה שזו שחרית, סוף סוף תפילת שחרית ומנחה היא אותה תפילה רק בזמנים שונים; וכיון שהתפלל בזמן המנחה, יצא ידי חובתו ואין חיסרון במה שהיה סבור שהוא זמן שחרית. אבל להצד שכל תפילה היא ענין שונה, אם כן נראה שמאחר ובדעתו היה להתפלל תפילת שחרית, לא ניתן להחשיב זאת לתפילת מנחה.
ונפקא מינה נוספת – מי שמתפלל מנחה עם ציבור שמתפללים תפילת ערבית [וכגון מפלג המנחה], האם יכול להצטרף עמהם ותחשב תפילתו תפילה בציבור. ומצינו שנחלקו הפוסקים בנידון זה. דעת המגן אברהם (רלו, ד) שאין לזה מעלה של תפילה בציבור, ונחשב כתפילה ביחיד; דעת הט"ז (רלו, ד) שאמנם אין לזה מעלה של תפילה בציבור, אך עדיין יש לזה מעלה של תפילה בשעה שהציבור מתפללין; ודעת האליה רבא (רלו, ז) שנחשבת תפילה בציבור ממש.
ולכאורה נידון זה תלוי בחקירה הנ"ל. אם שלושת התפילות הינם אותה תפילה, ודאי שמצטרפת תפילתו לתפילת הציבור, שהרי מתפלל עם הציבור אותה התפילה, ומה בכך שהציבור יוצאים בזה ידי חובת תפילת הערב, והוא יוצא ידי חובת תפילת המנחה. אבל להצד שכל תפילה היא מהות אחרת, ניתן להבין שלא תצטרף תפילתו לתפילת הציבור אחר שאין זו אותה תפילה. וכאן גם יש מקום לדברי הט"ז שאף שאין זה ממש תפילה בציבור, אבל תהיה לזה מעלה של תפילה בשעה שהציבור מתפללים.
ההבדל בין חיוב התפילה מתקנת האבות, לחיוב התפילה מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה
מובא בגמרא (ברכות כו, ב): "אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות". ומבואר שם שתפילת שחרית באה כנגד תמיד של שחר, ולכן זמנה עד ארבע שעות שכך היה זמן הקרבת התמיד. תפילת מנחה באה כנגד תמיד של בין הערביים שהיה קרב לכתחילה מתשע שעות ומחצה – מנחה גדולה, ובדיעבד משש שעות ומחצה – מנחה קטנה. תפילת הערב באה כנגד הקטרת איברים ופדרים שהיו מתעכלים כל הלילה, ולכן זמנה כל הלילה.
ומצינו חילוק בין התפילה שתקנו האבות לתפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה. כתב השולחן ערוך (או"ח רלג, א) שעיקר זמנה של תפילת המנחה הוא מתשע שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה. וביאר המגן אברהם (ריש סימן רלב) שאמנם זמן הקרבת תמיד של בין הערביים התחיל משש שעות ומחצה, אך כיון שהיו מאחרים את הקרבן עד תשע שעות ומחצה כדי שיספיקו להקריב נדרים ונדבות לפני התמיד – שאסור להקריב אחריו כלום – לכן זה עיקר זמנה.
[עוד הביא המגן אברהם מהירושלמי שעיקר התקנה של תפילה המנחה לא היתה כנגד קרבן התמיד עצמו, אלא כנגד המנחה שהיו מקריבים עם הקרבן שזמנה היה מתשע שעות ומחצה ועד הלילה. זו גם הסיבה שזמן תפילת המנחה הוא עד השקיעה, ובדיעבד אפשר עד רבע שעה קודם צאת הכוכבים, למרות שאת הקרבן עצמו לא ניתן היה לאחר אחרי תשע שעות ומחצה. ולכן לכתחילה יש להתפלל מתשע שעות ומחצה].
מאידך מצינו בגמרא (יומא כח, ב) שאברהם אבינו היה מתפלל תפילת מנחה מכי משחרי כתלי – היינו מתחילת שעה שביעית, ולא היה ממתין עד זמן מנחה קטנה כעיקר הדין הנפסק בשולחן ערוך. והביאור הוא שהדין הנפסק בשולחן ערוך שעיקר זמנה של תפילת המנחה הוא בזמן מנחה קטנה, הוא מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה שהתפילות כנגד הקרבנות. אך אברהם שהתפלל מנחה מצד תקנתו של יצחק, בזה הזמן הוא לכתחילה מתחילת שעה שביעית. הרי שיש חילוק בין התפילה של האבות לתפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה.
ונראה שיסוד החילוק בין תפילת האבות לתפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה הוא בנידון שפתחנו. התפילה שהיא מצד תקנת האבות היא אותה תפילה בשחרית מנחה וערבית, אלא שתקנו להתפלל אותה בשלשה זמנים ביום; ואילו התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, כל תפילה שונה מחברתה. ולכן ישנם דינים בזמני התפילה ששייכים למה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, אך אינם שייכים אצל תקנת האבות, וכגון דין זה – שאצל אברהם זמן תפילת המנחה היה מיד אחר חצות, שהרי אז הסתיים זמן השחר ומתחיל זמן הצהריים; ואילו תפילת המנחה שתקנו אנשי כנסת הגדולה מעיקר הדין זמנה מתשע שעות ומחצה, שהרי עניינה שונה מתפילת השחר, ואין היא אותה תפילה, אלא היא כמו הקרבת המנחה של תמיד של בין הערביים, ומכאן שאף זמנה שונה.
וראיה ליסוד זה, ממה שנפסק להלכה (שולחן ערוך פט, א) שזמן תפילת שחרית הוא עד ארבע שעות, ולמרות כן הדין הוא שאם לא התפלל עד ארבע שעות יכול להתפלל עד חצות. ויש להבין, ממה נפשך, אם עבר זמן התפילה איך יכול להתפלל בדיעבד עד חצות.
ולהמתבאר יובן היטב דין זה. סוף זמן תפילה שהוא עד שעה רביעית – הוא כלפי תקנת חכמים שהסמיכו את התפילה על הקרבנות, וזה היה סוף זמן הקרבת התמיד. אמנם מי שהפסיד זמן זה, עדיין יכול לצאת ידי חובת תפילה מצד מה שתקנו האבות – וזה עד חצות היום שבו נגמר זמן הבוקר.
האם תפילה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא – תלוי בנידון הנזכר
ביסוד זה שאמרנו יתבאר דבר נוסף. שיטת הרמב"ם (תפילה א, א-ב) שחיוב תפילה הוא מדאורייתא, והיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, שהרי אין לה זמן קבוע מן התורה, ולכן נשים ועבדים חייבים בה מהתורה.
ודעת רש"י ורבינו יונה (ברכות כ, ב) שתפילה היא דרבנן, ואף שהיא כמצות עשה שהזמן גרמא, חייבו חכמים את הנשים בתפילה מאחר ותפילה היא בקשת רחמים ואף הן זקוקות לרחמים.
ויש להתבונן בדעת הרמב"ם, האם דבריו לפטור נשים מתפילה הינם רק כלפי החיוב דאורייתא, או גם כלפי התקנה שתקנו חכמים להתפלל שלש פעמים ביום. המגן אברהם (נט, ז) הבין שדבריו נוגעים גם כלפי החיוב שיש מדרבנן להתפלל שלש פעמים ביום. ולמרות שלכל תפילה יש זמן מסוים ביום, וזמנה של זו לא כזמנה של זו – אין התפילה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, מאחר ובכל רגע ביום יש על האדם חובת תפילה – אם שחרית, אם מנחה, אם ערבית – נחשב כל היום לזמן התפילה.
מדברי הרמב"ם הללו הוכיח המגן אברהם (נט, ז) שלא כדעת הכסף משנה (קריאת שמע סוף פ"א) שמדאורייתא מצות קריאת שמע של יום נוהגת כל היום, ושל לילה כל הלילה. שהרי בגמרא (ברכות כ, ב) אמרו שקריאת שמע היא מצות עשה שהזמן גרמא. ואילו לדבריו עולה שבכל רגע נתון יש על האדם חיוב של קריאת שמע – אם של יום אם של לילה; ומשכך, אין להחשיב מצות קריאת שמע למצוה שהזמן גרמא, וכמו שמצינו במצות תפילה שסובר הרמב"ם שאינה נחשבת זמן גרמא למרות שיש זמן לכל תפילה – מאחר וכל רגע נתון ביום יש על האדם חיוב תפילה.
מכוח זה מוכיח המגן אברהם שקריאת שמע של יום זמנה מדאורייתא עד שלש שעות, ולא כל היום, ולכן נחשבת למצות עשה שהזמן גרמא.
משיב על כך השאגת אריה (שו"ת שאגת אריה, ישנות, סימן יב) שאין זו ראיה, כי אף לפי הכסף משנה שבפועל בכל רגע נתון ביממה יש על האדם חיוב קריאת שמע, ניתן להבין שזו מצות עשה שהזמן גרמא, כי יש לדון כל קריאת שמע מצד עצמה, וכיון שקריאת שמע של יום נוהגת רק ביום, ולא בלילה; ושל לילה רק בלילה, ולא ביום, לכן נחשבת מצוה זו מצות עשה שהזמן גרמא.
ומה שחייבו חכמים נשים בתפילה למרות שלכל תפילה תקנו זמן שונה – והרי זה כמצות עשה שהזמן גרמא – התשובה היא שמאחר ובעיקר חיוב התפילה כפי שהוא מדאורייתא נשים חייבות, שהרי זו מצות עשה שאין הזמן גרמא, החילו חכמים את תקנתם גם על הנשים, ולא התחשבו בכך שאחר התקנה צורת התפילה היא כמצוה שהזמן גרמא.
ובאמת יש לתמוה על דברי המגן אברהם, שאם בא להוכיח משיטת הרמב"ם שמצוה שזמנה נוהג כל היום אינה נחשבת מצוה שהזמן גרמא, ואף שהחיוב של יום שונה מהחיוב של לילה – אם כן עד שמוכיח משיטת הרמב"ם כך, נוכיח להיפך משיטת רש"י ורבינו יונה הסוברים שתפילה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא.
והדברים יתיישבו היטב על פי היסוד שאמרנו. אף רש"י ורבינו יונה מודים בעצם היסוד שמצוה הנוהגת כל היום אינה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא, ואף שיש שינוי בין החיוב של יום לחיוב של לילה. ולכן אם היה זמנה של קריאת שמע מדאורייתא כל היום, לכולי עלמא לא היתה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא. ומה שסברו רש"י ורבינו יונה שתפילה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא למרות שזמנה כל היום, הוא כלפי חיוב התפילה שאחר תקנת אנשי כנסת הגדולה, ולא כלפי חיוב התפילה שמתקנת האבות.
והיינו, שהרי ביארנו שיש חילוק בין התפילה שמצד תקנת האבות לתפילה שמצד תקנת אנשי כנסת הגדולה. התפילה שמצד תקנת האבות היא אותה תפילה, ויש לה שלשה זמנים ביום. בתפילה זו מודים רש"י ורבינו יונה שאינה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, שהרי נוהגת אותה תפילה כל היום, וזה שיש לה שלשה זמנים שונים לא מהווה סיבה שתחשב זמן גרמא. ולכן גם בקריאת שמע אם היתה נוהגת מדאורייתא כל היום, היתה נחשבת למצות עשה שלא הזמן גרמא.
ומה שכתבו רש"י ורבינו יונה שתפילה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא – הוא כלפי חיוב התפילה שאחר תקנת אנשי כנסת הגדולה, שבזה כל תפילה היא ענין שונה לגמרי, ולכן גם אם חיוב התפילה מתפרס על פני כל היום, מאחר שאלו שלשה חיובים שונים, אין להחשיב זאת למצות עשה שהזמן גרמא. ואין זה דומה לקריאת שמע שהיא אותו חיוב שיש בשני זמנים ביום.
ביאור מה שנהגו העולם שנשים מתפללות שחרית לכתחילה עד חצות
לפי דברינו גם נוכל להבין היטב את מנהג העולם שאין נשים מקפידות להתפלל עד סוף שעה רביעית, ומתפללות לכתחילה עד חצות. ודבר זה לכאורה אינו מובן, שהרי אם נשים חייבות בתפילה, למה אינן צריכות להקפיד להתפלל עד סוף שעה רביעית וכמו אנשים.
לפי המתבאר יש לומר שהחיוב של אשה בתפילה אינו מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה, כי מצד זה נחשבת התפילה למצות עשה שהזמן גרמא, כי אף שחיוב התפילה מתפרס על פני כל היום, הלא כל תפילה שונה מחברתה, ומשום כך יש לדונה בפני עצמה ולכן נחשבת למצוה שהזמן גרמא. וכל חיובם של הנשים שייך רק מצד תקנת האבות, שמצד זה כל שלשת התפילות בעצם הם אותה תפילה, וחיוב זה נחשב למצוה שאין הזמן גרמא שהרי בפועל חיובה של התפילה הוא בכל עת.[1]
והנה כבר הבאנו לעיל שמה שאמרו זמן תפילת השחר הוא עד סוף שעה רביעית, הוא כלפי החיוב שתקנו אנשי כנסת הגדולה, שהוא כנגד תמיד של שחר שזמנו היה עד שעה רביעית; אך כלפי התקנה שתקנו האבות – הזמן הוא עד חצות, שאז נגמר הבוקר ומתחיל זמן הצהריים.
מעתה, כיון שחיוב נשים בתפילה שייך רק מצד תקנת האבות – שהרי מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא – יכולות נשים לכתחילה להתפלל עד חצות, וכמו שהיה הדין גם אצל אנשים קודם תקנת אנשי כנסת הגדולה שהחיוב היה רק מצד תקנת האבות.
***
[1] יש לדון שלפי זה יהיו נשים חייבות גם בתפילת ערבית כי אם לא כן שוב אין זה חיוב תמידי והרי זה כמצוה שהזמן גרמא. אלא אם כן נחלק שמה שפטורות מתפילת ערבית הוא משום שקיבלוה עליהם כרשות, ולא כחובה, ודי בזה שתפילת ערבית אצלם היא מצות הרשות כדי להחשיב את מצות התפילה אצלם כמצוה שאינה תלויה בזמן.
