אופנים בהם אין מתחשבים בפיקוח נפש

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ (שמות ד, יט)

כי מתו כל האנשים – מי הם, דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת. (רש"י) מדייק המשך חכמה שאם היו בעלי השפעה, לא היה משה צריך ללכת למצרים ולהכניס עצמו לספק פיקוח נפש.

בשיעור זה נעמוד על כמה ענינים בהם מסיבות שונות לא הותר לאדם לפעול להצלת חברו למרות שמדובר בפיקוח נפש. וכגון כשצריך לשם כך לצאת מעיר מקלט ולהכניס את עצמו לספק סכנה; רופא שתלויים בו חייהם של אנשים רבים והתחייב מיתת בית דין, ועוד; ונעמוד על טעמי הדברים.

להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה ודאית * למה רוצח בשגגה אינו יוצא מעיר מקלטו לצורך פיקוח נפש * אין דוחים עונש אף במקום פיקוח נפש * מעוברת שהתחייבה מיתת בית דין למה אין בהריגתה משום איסור רציחה על העובר * יסודו של הבכור שור בהיתר פיקוח נפש וראיה לדבריו * ביאור חדש במה שאין ממתינים למעוברת שהתחייבה מיתת בית דין עד שתלד

להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה ודאית

בפרשת השבוע כתוב (שמות ד, יט): "ויאמר ה' אל משה במדין לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". ופירש רש"י שהאנשים שכתוב כאן הכוונה לדתן ואבירם, ואמנם חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת. משמעות הדברים – שאם דתן ואבירם היו חיים ובעלי השפעה, לא היה צריך משה לסכן את חייו כדי להוציא את בני ישראל ממצרים.

ויש להבין – מאחר שמטרת הליכתו של משה היתה כדי להציל את ישראל מתחת יד מצרים, למה לא היה צריך לסכן את חייו לשם כך, והרי יש כאן פיקוח נפש ודאי של כלל ישראל.

מכוח קושיה זו מחדש המשך חכמה (שם) שאין אדם צריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חברו הנמצא בסכנה ודאית. וכגון אדם ההולך על שפת הים ורואה את חברו טובע, אינו מחוייב לקפוץ למים ולהצילו אם יש בזה ספק פיקוח נפש כלפיו.[1]

דין זה כתב גם המנחת חינוך (מצוה רלז אות ד), ובטעם הדבר ביאר, שמאחר והחיוב להציל את חברו הנמצא במצב של פיקוח נפש הוא מחמת המצוה של "לא תעמוד על דם רעך", אף מצוה זו היא בכלל כל המצוות שנדחות מפני ספק פיקוח נפש.

ומו"ר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל ביאר זאת באופן אחר. מצות "לא תעמוד על דם רעך" לא רק שנדחית מפני פיקוח נפש, אלא מצוה זו כלל לא נאמרה באופן שכדי להציל את חברו יצטרך להכניס עצמו לספק סכנה.

מעין זה שמעתי פעם ממו"ר הגרא"מ שך זצ"ל שהקשה על מה שמביאים בשם הגר"ח מבריסק (עיין ספר המפתח להרמב"ם הוצ' פרנקל, מלכים י, ב) שאסור לגוי לעבור על אחד משבע מצוות בני נח כדי להציל את חיי חברו; ומאידך יש גמרא בסנהדרין (עד, ב) שמותר לגוי במקום אונס לעבור על שבע מצוות, לפי שאינו מצווה על קידוש ה'. וקשה, מה החילוק בזה – למה כדי להציל את עצמו מותר לו לעבור על שבע המצוות, ואילו כדי להציל את חברו, אסור.

וביאר הגרא"מ שך – כשהגוי בעצמו נמצא במצב של פיקוח נפש, נחשב כמו שאין מולו כלל את המצוה. לעומת זאת כשהוא אינו במצב של פיקוח נפש, יש מולו את המצוה, אלא שרוצה לעבור עליה כדי להציל את חברו הנמצא במצב של פיקוח נפש. בזה דווקא באו דברי הגר"ח שאסור לו לעבור על האיסור ואפילו במחיר חייו של חברו, כי לגוי לא הותר לעבור על שבע מצוות בני נח אפילו במחיר של פיקוח נפש.

למה רוצח בשגגה אינו יוצא מעיר מקלטו לצורך פיקוח נפש

ביסודו זה מיישב המשך חכמה בספרו אור שמח (הל' רוצח ושמירת נפש ז, ח) ענין מוקשה בדברי הרמב"ם. כתב הרמב"ם (שם): "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות, בין עדות ממון בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת, ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול. ואם יצא, התיר עצמו למיתה כמו שביארנו".

והקשה האור שמח – במה שונה מצוה זו שאסור הרוצח לצאת מעיר מקלטו [הנלמדת ממה שכתוב (במדבר לה, כה) "אשר נס שמה", שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו] מכל המצוות שבתורה הנדחות מפני פיקוח נפש, ולמה אסור לו לצאת מעיר מקלטו כדי להציל אחרים מסכנה ודאית.

ועל פי חידושו הנ"ל מיישב זאת האור שמח, כי מאחר שהותר דמו של הרוצח לגואל הדם, וביציאתו מעיר מקלטו מכניס עצמו למצב של ספק סכנה שמא ישיגנו גואל הדם, לכן אינו חייב לצאת משם אפילו כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, ומאחר שאינו מחוייב בדבר, ממילא נשאר באיסורו שלא לצאת מעיר מקלט.

זו גם הסיבה שרוצח בשגגה לא יוצא מעיר מקלט להקריב קרבן פסח, אף שזו מצות עשה שיש בה כרת, ועדיף מהמצוה להישאר בעיר המקלט. משום שאינו מחוייב להכניס עצמו לספק פיקוח נפש כדי לקיים מצות קרבן פסח – וממילא אסור לצאת לשם כך.

[ומעט יש להעיר בדבריו, למה לא נאמר שישימו בית דין שומרים על גואל הדם שלא יהרוג את הרוצח, וכך לא יהיה הרוצח בסכנה לכשיצא מעיר המקלט, ויוכל להציל את חייו של החולה או להציל מן הדליקה].

אין דוחים עונש אף במקום פיקוח נפש

ונראה לומר דבר חדש, ועל פי זה לבאר באופן אחר את דברי הרמב"ם שאסור לרוצח לצאת מעיר מקלטו גם לשם הצלת נפשות. ונקדים לשם כך ספק. אדם שחייב מיתה מחמת שרצח בעדים והתראה, אך חיי אחרים תלויים בו, וכגון שהינו רופא מומחה, ואם ייהרג ימותו אותם החולים התלויים בו, האם נאמר שפיקוח נפש שלהם ידחה את המצוה להמית את הרוצח?

במושכל ראשון הסברא נותנת שאין זה שונה משאר המצוות הנדחות מפני פיקוח נפש. אכן בספר שמירת שבת כהלכתה (סימן מא סוף הערה ח) הביא מהגרש"ז אויערבך שלא מצינו שמתחשבים בחייבי מיתת בית דין עם הצער וספק סכנה של הקרובים.

ונראה לבאר בזה, כי מה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה – נאמר רק לגבי המצוות שבתורה, וכלשון הפסוק: "אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ודרשו חז"ל: "וחי בהם, ולא שימות בהם" ומותר לעבור על המצוות במקום פיקוח נפש. פסוק זה מדבר כלפי קיום המצוות, אך לא כלפי עונשים. ומכאן נראה לומר שעונש אינו נדחה מפני פיקוח נפש.

ויסוד הדברים הוא כך. בקיום מצוות נאמר בתורה "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – על ידי קיום המצוות יחיה האדם. דין זה נאמר דווקא לגבי קיום מצוות. לעומת זאת על עונשים לא נאמר שהם כדי שיחיה האדם. שהלא אדרבה, עונשים לא באו כדי שיחיה האדם, אלא כדי לכפר לו על חטאו, ולכן עונש עומד במקומו גם במקום פיקוח נפש. זו הסיבה שהורגים חייבי מיתת בית דין גם במקום של צער וספק סכנה של הקרובים.

ביסוד זה יתבארו היטב דברי הרמב"ם שאסר על הרוצח לצאת מעיר מקלטו אפילו לשם הצלת נפשות. מאחר ובהימצאות הרוצח בעיר מקלט, מעבר לענין ההצלה עבורו מגואל הדם, יש בזה ענין עונש, ואין עונש נדחה מפני פיקוח נפש, לכן אין לו היתר לצאת מעיר המקלט לשם כך.

ולדברינו עולה חידוש גדול להלכה. רוצח בשוגג הנמצא בעיר מקלט והוא במצב של פיקוח נפש, וכגון שהוא חולה מסוכן, ונצרך לרופא הנמצא מחוץ לעיר המקלט – אין מוציאים אותו מעיר המקלט כדי להציל את חייו.

מעוברת שהתחייבה מיתת בית דין למה אין בהריגתה משום איסור רציחה על העובר

ביסוד זה יתיישב דבר נוסף. יש משנה במסכת ערכין (ז, א) שאשה מעוברת שהתחייבה מיתת בית דין, נהרגת מיד, ואין מענים את דינה לחכות עד אחר שתלד. ובביאור דין זה כתב הר"ן (חולין יט, א מדפי הרי"ף) שאין זה מצד דין עובר ירך אמו, אלא היות והיא מחוייבת מיתה לא מענים את דינה, ואין אנו חוששים על הריגת העובר מאחר ועדיין לא יצא לאויר העולם. ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' עב) כתב שאין העובר נחשב 'נפש', ואין בו איסור רציחה.

והקשו כמה אחרונים, איך ייתכן לומר שאין העובר נחשב נפש, והלא מצינו שמחללים שבת כדי להציל חיי עובר הנמצא בסכנה, וזה בכלל מה שמותר לחלל שבת במקום פיקוח נפש.

וביאר בזה הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא קסז, יז) שאכן אין העובר נחשב נפש, ומה שמחללים עליו את השבת הוא מצד סברא נוספת שהובאה בגמרא ביומא (פה, ב) להתיר חילול שבת במקום פיקוח נפש שהתירה התורה לחלל שבת אחת כדי שיוכל זה שיינצל על ידי זה לשמור הרבה שבתות. סברא זו שייכת אף בעובר שאינו נחשב נפש, שהרי אם נציל אותו יוכל לשמור שבתות הרבה לכשיוולד.

ומוסיף הנצי"ב על פי חידושו, שמאחר וההיתר לחלל שבת להצלת עובר הוא רק מצד סברא זו, ההיתר יהיה רק במקום שוודאי יחיה, אך במקום שאין זה ודאי שיחיה, לא יהיה היתר זה – שהרי מבואר שם בגמרא שסברא זו לא נאמרה על הספק, שאין סברא להתיר חילול שבת ודאי, כשזה רק ספק אם יחיה החולה ויוכל לשמור שבתות הרבה.

ביסוד זה ביאר הנצי"ב את דברי התוספות בבבא מציעא (קיד, ב ד"ה אמר) שבמושכל ראשון נראים קשים מאד. התוספות הקשו איך החיה אליהו את בנה של האלמנה הצרפתית, והרי הוא כהן ואסור להיטמא למת. וכתבו שהיה ברור לו שיחייהו, ולכן היה מותר לו להטמא ולהצילו משום פיקוח נפש.

ותמהו בזה האחרונים, שהרי ההיתר לעבור על המצוות משום פיקוח נפש נאמר רק באדם חי, שאין לאדם למות בשביל קיום המצוות, אבל לא מצינו היתר זה במת כדי להחיותו. עוד הקשו – ואם נאמר שסברו התוספות ששייך ההיתר של פיקוח נפש אף במת כדי להחיותו, למה הוצרכו להוסיף ולומר שהיה ברור לאליהו שיחייהו – והרי ההיתר של "וחי בהם" נאמר גם בספק פיקוח נפש.

וביאר הנצי"ב, שאין כוונת התוספות במה שכתבו שמותר לאליהו להיטמא משום פיקוח נפש – מצד הפסוק "וחי בהם" שמזה דרשו חז"ל "ולא שימות בהם", כי אכן היתר זה אינו שייך כאן, שהרי הילד כבר מת. כוונת התוספות הינה כלפי הסברא הנוספת בהיתר לחלל שבת במקום פיקוח נפש – שהובאה בגמרא ביומא: "אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". סברא זו שייכת אף במת – אם על ידי שנחלל עליו שבת יחיה ויוכל לשמור שבתות הרבה.

ובזה תתיישב הקושיה למה הוצרכו התוספות לומר שהיה ברור לו לאליהו שיחייהו, והרי גם ספק פיקוח נפש דוחה את המצוות. כל מה שספק פיקוח נפש דוחה את המצוות זה רק כשהדחיה היא מצד הפסוק "וחי בהם", אך כשהדחיה היא מצד הסברא שעדיף לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה – מבואר שם בגמרא שסברא זו שייכת רק במי שוודאי יחיה, ולא במי שספק אם יחיה. ומאחר וההיתר של אליהו להיטמא היה מחמת סברא זו, הוצרכו התוספות לומר שהיה ברור לו שיחייהו.

יסודו של הבכור שור בהיתר פיקוח נפש וראיה לדבריו

בספר בכור שור (ערכין ז, א) יצא לחדש שההיתר של פיקוח נפש – אף זה הנלמד מהפסוק "וחי בהם" – שייך גם במת כדי להחיותו. וביאר, שיסוד ההיתר לעבור על המצוות במקום פיקוח נפש הוא שעצם החיים של יהודי עדיפים מקיום המצוות; וכיון שכך, אף כדי להחיות מת מותר לעבור על המצוות, שהרי על ידי שיעבור על המצוות יתחדשו חיים של יהודי. זו הסיבה, לדבריו, שמותר היה לאליהו להיטמא לבן הצרפתית למרות שהיה מת.

ובדבריו יתבאר ההיתר לחלל את השבת להציל עובר, אף אם נניח כמו שכתב האחיעזר שאינו נקרא נפש, ואין בו איסור רציחה. כי מאחר ואם נציל את העובר יתחדשו חיים של יהודי לכשיוולד, גם זה בכלל ההיתר של פיקוח נפש.

ויש להביא ראיה לדבריו מנידון המובא בש"ך (יו"ד רסו) – אם מותר למול גר ביום חמישי בשבוע אף שעל ידי זה יצטרכו לחלל שבת עבורו ביום שלישי למילתו. ומביא הש"ך שהרשב"ץ כתב בתשובה שאסור לעשות כן, וכמו שמצינו שאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, ופירש בזה הרז"ה שהוא משום שאי אפשר שלא יבוא לידי חילול שבת. והש"ך עצמו הכריע להיתר על פי הגמרא (שבת יט, א) שאומרת שרק אם יוצא לדבר הרשות אסור לו להפליג בתוך שלשה ימים קודם השבת, אבל אם יוצא לדבר מצוה מותר, והוא מוסכם בכל הפוסקים. ומילת גר ודאי נקרא דבר מצוה, שאין לך מצוה גדולה מזו; לכן ודאי מותר למולו ביום חמישי, אף אם יצטרכו לחלל שבת עבורו ביום שלישי למילתו.

ויש לתמוה בעצם הנידון, שהרי זמן הטבילה של הגר הוא רק אחרי שיתרפא ממילתו, וא"כ גר זה שמל בחמישי, עדיין לא טבל, ומעתה למה פשוט לרשב"ץ ולש"ך שיהיה מותר לחלל שבת עבורו בשלישי למילתו, והרי כל שלא טבל נחשב גוי, ואין היתר לחלל שבת כדי להציל חיים של גוי. וביאר בזה בספר מנחת פיתים שאמנם הוא עדיין גוי, אך מאחר ועומד לקבל חיים של ישראל אחר הטבילה, מותר לחלל עליו שבת.

דברים אלו יתבארו היטב על פי יסודו של הבכור שור – שההיתר שנאמר ב"וחי בהם" עניינו שחיים של יהודי עדיפים על קיום המצוות, ולכן שייך היתר זה אף במת שבא לקבל חיים. וכמו כן בגר שמל – יהיה מותר לחלל עליו שבת אף קודם שטבל, כיון שעל ידי שיחיה, עתיד לטבול ולקבל חיים של יהודי.

[ואמנם הגר"ח קנייבסקי לא הסכים לזה, ואמר שאם לא טבל אסור לחלל עליו שבת, נידון המובא בש"ך הוא רק במי שכבר טבל קודם מילתו, שבשבת הוא כבר יהודי].

ביאור חדש במה שאין ממתינים למעוברת שהתחייבה מיתת בית דין עד שתלד

נחזור לדין אשה מעוברת שהתחייבה מיתת בית דין שהורגים אותה מיד, ואין ממתינים עד שתלד. והבאנו בשם האחיעזר שכתב שאין עוברים משום איסור רציחה על העובר, כיון שאינו נקרא נפש.

ויש להקשות בזה, מאחר שמצינו ששייך בהצלת עובר ענין של פיקוח נפש – שהרי מחללים שבת כדי להצילו – אם להנצי"ב מצד הסברא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", אם להבכור שור שההיתר של פיקוח נפש שייך אף במי שאינו נקרא נפש כדי לקבל חיים – למה לא יידחה עונשה של האם מצד ענין זה של פיקוח נפש השייך גם בעובר מהטעמים הנזכרים, ומה בכך שאין העובר נקרא נפש.

ולפי מה שביארנו שדין "וחי בהם" נאמר רק כלפי קיום מצוות, ולא כלפי עונשים, ואין דוחים עונש במקום פיקוח נפש – יתבאר היטב ענין זה. שהרי האם מחוייבת בעונש מיתת בית דין, ואין עונש נדחה במקום פיקוח נפש. ולכן אף ששייך בהצלת העובר משום פיקוח נפש, לא דוחים את העונש של האם משום כך.[2]

אכן, כל זה מבוסס על כך שאין איסור רציחה בעובר, וכדברי האחיעזר, שהרי אם היה בו איסור רציחה ודאי היה אסור להמית את האם, שאין היתר למעשה רציחה כדי לקיים בה את העונש. אבל אחר שחידש האחיעזר שאין העובר נחשב נפש, ואין בו איסור רציחה, אלא שאנו באים להקשות שנעכב את הריגת האם מצד ענין פיקוח נפש השייך בעובר – בזה יש מקום ליסוד הנזכר שאין דוחים עונש אף במקום פיקוח נפש, ולכן אין מעכבים את הריגת האם משום פיקוח נפש של העובר.

***

[1]ולא כמו שמוכיחים מדברי הירושלמי בתרומות (פ"ח סוף ה"ד) ומובא בכסף משנה (פ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הי"ד). ובאור שמח (הלכות רוצח ז, ח) כתב שאין הוכחה לזה בדברי הירושלמי.

[2] ויש לחדד הדברים, ותחילה נציב שאלה: בשלמא באופן המובא לעיל שאסור לרוצח בשגגה לצאת מעיר מקלטו אף כדי להציל אדם ממיתה, ניתן להבין שכיון שאסור לו לצאת מחמת עונש המוטל עליו, אין זה נדחה מפני פיקוח נפש שהרי מוטל עליו לעמוד בעונשו גם במקום פיקוח נפש, אבל במעוברת החייבת מיתת בית דין – לכאורה כלפי הבית דין הוא מצוה ככל המצוות לקיים בה את העונש, ולמה לא תדחה מצוה זו מפני פיקוח נפש.

ולבאר הדברים יש לומר, שכשבית דין מענישים – אין להחשיב זאת כקיום מצוה גרידא מבחינתם. עונש הוא חיוב המוטל על האדם, וכשבית דין מענישים הם עומדים במקומו לקיים את חיובו. ומעתה כמו שניתן להבין שאין הרוצח יוצא מעיר מקלט להציל את הנפש – מאחר שמוטל עליו לקיים את עונשו, כמו כן כשבאים בית דין להרוג את המעוברת – הם נכנסים במקומה לקיים את עונשה. וכיון שמבחינתה גדר קיום העונש המוטל עליה אינו נדחה מפני פיקוח נפש, והחוב שלה כולל את הריגתה עם העובר, לכן אף כשבית דין נכנסים במקומה לקיים בה את העונש זה באותם הגדרים ואין זה נדחה במקום פיקוח נפש.

ועדיין יש להתבונן בחידוש זה, והגע בעצמך, לו יצוייר שיש לפני בית דין אדם ההולך לטבוע בנהר, ואדם שחייב מיתת בית דין, ואם ילכו להציל את הטובע בנהר, זה שחייב מיתה יברח, ולא יוכלו לקיים בו את עונשו. היתכן  לומר שיש על הבית דין להעניש את המחוייב מיתה, למרות שהשני יטבע, מאחר ואין עונש נדחה מפני פיקוח נפש?!

וצריך לחלק בזה בין אופן שהפיקוח נפש בא באופן ישיר מחמת העונש המוטל על הנענש – וכהריגת המעוברת, או הריגת מחוייב מיתה ובאופן שחיי אחרים תלויים בו וכגון ברופא, וכן ישיבת הרוצח בעיר מקלט בלא לצאת להציל את הנפש שבזה אמרינן שאין הפיקוח נפש נדחה מפני העונש, כי גוף העונש מתייחס לפיקוח נפש [שהפיקוח נפש בא מצד עיכוב הנענש מלהציל] – לבין אופן הנזכר שיש מול בית דין שני מקרים, ומה שאם יזדקקו לעונש ימות הטובע – בזה אין הפיקוח נפש מחמת העונש של הנענש, אלא מחמת המציל שלא יתפנה להציל [כיון שיהיה עסוק בענישה]. בזה ודאי יש לבית דין להעדיף את ההצלה, ולא להזדקק כלל לקיום העונש.